השכמה להכנת צרכי שבת
א – מצווה להשכים בבוקר יום השישי כדי להכין צרכי שבת[1]. והטעם לכך – הביא מר"ן בעל ה"בית יוסף"[2] את דברי ה"מדרש תנחומא": "א"ר חסדא: מנין שכל המוציא יציאה לשבת מצוה שישכים ויוציא משחרית? שנאמר: 'והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו'[3], ודרשו חכמים: אין 'והיה' אלא 'מיד', שנאמר: 'והיה כי קם הפלשתי"'. ובגמ'[4]: "אמר רב חסדא: לעולם ישכים אדם להוצאת שבת, שנאמר: 'והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו' – לאלתר". ופירוש המילה "והיה" – מיד או מהר[5]. ויש מפרשים[6]: "והכינו את אשר יביאו" אלה הם בני ישראל שהיו מכינים את אשר היו מביאים, דהיינו את ה"מן", ובו נאמר[7]: "וילקטו אותו בבקר בבקר"[8].
מלבד זאת, מצוה להשכים בבוקר יום שישי לקנות ולהכין לשבת, גם כדי שיוכלו לסיים את הכנת צורכי השבת מבעוד מועד ולהוסיף מחול על הקודש.
לקיחת חלק בהכנות
ב – ישתדל כל אדם לקחת חלק בהכנות לשבת, כיון שמצווה בו יותר מבשלוחו[9], וכתב הרמב"ם[10]: "אע"פ שהיה אדם חשוב ביותר ואין דרכו ליקח דברים מן השוק ולא להתעסק במלאכות שבבית – חייב לעשות דברים שהן לצורך השבת בגופו שזה הוא כבודו, חכמים ראשונים – מהם מי שהיה מפצל העצים לבשל בהן, ומהן מי שהיה מבשל או מולח בשר, או גודל פתילות או מדליק נרות, ומהן מי שהיה יוצא וקונה דברים שהן לצורך השבת[11] ממאכל ומשקה אע"פ שאין דרכו בכך, וכל המרבה בדבר זה- הרי זה משובח". ולמרות שאינו חייב לעשות בעצמו[12] – ישתדל אדם בכך.
ג – וכך לשון השו"ע[13]: "ואפילו יש לו כמה עבדים לשמשו – ישתדל להכין בעצמו שום דבר לצרכי שבת כדי לכבדו, כי רב חסדא היה מחתך הירק דק דק, ורבה ורב יוסף היו מבקעין עצים, ור' זירא היה מדליק האש, ורב נחמן היה מתקן הבית ומכניס כלים הצריכים לשבת ומפנה כלי החול, ומהם ילמד כל אדם, ולא יאמר: לא אפגום בכבודי, כי זהו כבודו שמכבד השבת".
וכתב המשנה ברורה[14] בשם החיי אדם: "ומהם ילמד כל אדם, היינו אפילו החשוב ביותר, ובפרט בימים הקצרים, ומכל שכן כשרואה שכבר הוא סמוך לשבת שאז הוא מחויב לעסוק בכל כוחו. וראיתי אנשי מעשה גדולי תורה שהיו מכבדין הבית בעצמם בימים הקצרים כדי שלא יתחלל שבת, וזהו חיוב גמור על כל אדם….".
ובעל הבא"ח[15] ע"ה כתב: "וכן אנחנו נוהגים בביתנו לערוך ולתקן הנרות שבידינו"[16]. א"כ מצוה להתבטל מלימוד התורה כדי לעשות הכנה לשבת ואפילו בדבר קטן[17]. ולשון כף החיים[18]: "ולפחות אם הוא גדול בתורה ואינו בא מידו, יכין הקערות של שבת וגם לקיחת הדסים יהיה על ידו… וכן אני נוהג, ואגב להביא בידי בסודרי איזה פרי לכבוד שבת ובפרט בזמן התפוחים דטוב לאכול תפוח בליל שבת כמו שכתבו המקובלים… לפחות יש לו לתקן הנר של שבת…".
הכנה בשמחה
ד – כתב גאון עוזנו בעל ה"בן איש חי": מצווה להכין את צרכי השבת בשמחה[19].
הכנה סמוך לשבת
ה – מלבד הכנה לשבת השכם בבוקר צריך לעשות הכנה כל שהיא לכבוד שבת גם סמוך לשבת[20], כגון: הכנת הנרות וכדו'[21], וכפי שנאמר בתנחומא[22]: "א"ר זעירא: אע"פ שמוציא אדם ערב שבת משחרית, מצוה שיוסיף בין השמשות, שנאמר[23]: 'והיה משנה'". כלומר, הכנה שניה.
זמן היכר בהכנות שבת
ו – טוב לקנות את כל צרכי השבת ולהכין לכבוד שבת ביום שישי[24], משום שאז ניכר שעושים לכבוד השבת. אמנם, כשאין הדבר מתאפשר מסיבות שונות, כגון כשאין אפשרות לקנות את האוכל ביום שישי או כשיום שישי קצר ואין אפשרות להספיק להכין הכל לפני שבת – אפשר לקנות ולהתחיל את ההכנות לשבת ביום חמישי[25], ובזמננו אפשר לקנות צרכי שבת אפילו מיום חמישי מכיון שהיום הנשים רוצות להכין את צרכי שבת[26] קודם לכן, ובפרט אם ביום חמישי אפשר להשיג מצרכים טובים יותר[27].
הקפאת אוכל כהכנה
ז – בשר ועופות ומוצרים הנשמרים ימים רבים בקירור או בהקפאה – אין חיוב לקנות דווקא ביום שישי, אבל מוצרי מזון שאינם נשמרים יפה – צריך לקנות ביום שישי[28]. ומ"מ ישתדל לקנות חלות דוקא ביום שישי[29].
איחור בהכנות שבת
ח – אין לאחר את קניית הפירות והירקות ליום שישי אחר הצהרים כדי לקנותם בזול, שמא לא ימצאו פירות וירקות כפי צרכם וימנעו מעונג שבת[30].
אמירה: "לכבוד שבת"
ט – בעת שקונה אדם מצרכים לשבת, טוב לומר בפה שקונה "לכבוד שבת"[31], כי הדיבור "פועל הרבה בקדושה"[32], ויעשה זאת בשמחה. ואם מתבייש לומר כן בקול רם, לפחות יחשוב כך בלב, ואז "מטילין" לתוך תבשיליו תבלין ושמו: "שבת"[33].
הקדמת הכנות שבת לתפילה
י – למרות שצריך להשכים ביום שישי ולקנות לכבוד שבת, נחלקו הפוסקים אם יכול להשכים ולקנות לפני תפילת שחרית או שתפילה קודמת. להלכה – תפילה קודמת, ולכן יתפלל ורק אח"כ יקנה לכבוד שבת. וכן אדם שיש לו שיעור תורה קבוע אחר התפילה – יתפלל, ילמד ורק אח"כ יקנה. אמנם, במקום שהמוצרים נמכרים השכם בבוקר, ויש חשש שאם יחכה עד אחרי התפילה המוצרים ייגמרו או ימצא מוצרים פחות טובים מכפי שהם עתה – מותר לקנות לפני התפילה, משום שהכנת צרכי שבת היא בכלל "חפצי שמים"[34], אך בתנאי שלא יבטל תפילה עם הציבור.
הלוואות להכנות שבת
יא – חז"ל אומרים[35]: "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות", דהיינו שאדם צריך לקנות לשבת ממה שיש לו. אם יש לו, למשל, לחם ומרגרינה כמו יום חול – יסתפק בזה[36], אבל אם אין לו גם את זה – אומר הקב"ה: "לוו עלי ואני פורע".
הלוואות במצב דחוק ובריבית
יב – מי שמצבו הכלכלי דחוק – צריך גם הוא לענג את השבת עד כדי לקיחת הלוואה לצורך זה. אמנם, אין לדבר שיעור, ולכן כל אחד ילווה לפי מידת הביטחון שלו[37].
יג – אסור ללוות בריבית גם לצורך סעודת שבת או יום טוב[38].
חיוב ושיעור מקופת צדקה
יד – המתפרנס מן הצדקה – ייקח מהצדקה כדי לקנות מזון ג' סעודות לעונג שבת[39]. אך אם יש לו מזון ב' סעודות בצמצום – לא ייקח מן הצדקה בכדי לענג את השבת ולא לצורך סעודה שלישית[40]. אבל גבאי הצדקה חייבים לתת לו כדי לקנות עבור ג' סעודות, ויש אומרים גם עבור סעודה רביעית[41].
קניות שבת במחיר מופקע
טו – למרות שיש מצווה להוציא הוצאות כדי לענג את השבת, אם המוכרים מפקיעים את מחירי הדגים או שאר מצרכים – מותר לבטל מצות עונג שבת ולתקן תקנה שלא לקנות מהם[42], ותקנה זו מחייבת את כל הקהל[43].
הכנות לאורחים
טז – המזמין לביתו אורחים לשבת – טוב להתעניין מבעוד מועד בדברים שהם אוהבים לאכול ולהכין סוג מאכלים כפי רצונם, וכן יקנה את מוצרי המזון בכשרות שאורחיו נוהגים לאכול, וזה מה שכתוב[44]: "צדיק אוכל לשובע נפשו" – כפי רצונו של האורח[45].
יז – טוב לנקות את קורי העכביש שבבית ביום שישי, ועדיף לעשות זאת לפני חצות היום[46], והוא סגולה לשלום בית וכן יש לו טעם על פי הסוד.
הצעת המיטות לשבת
יח – בערב שבת צריך להציע את המיטות לכבוד שבת[47], ובימינו הצעת המיטה היא כיסויה בכיסוי המיוחד לשבת או לאורחים, או סידורה בצורה נאה.
סידור השולחן בערב שבת
יט – חז"ל נתנו חשיבות מיוחדת להכנות של השבת בערב שבת, וכדברי הגמרא: "אמר רבי אלעזר: לעולם יסדר אדם שלחנו בערב שבת אף על פי שאינו צריך אלא לכזית"[48].
טרחה לכבוד שבת
כ – צריך אדם לטרוח הרבה לכבוד שבת עד כדי שיזיע, משום שהזיעה שאדם מזיע בקיום המצוות, ובעיקר בצרכי שבת, היא סגולה למחיקת העוונות, בדומה לדמעות שמזיל על עוונותיו[49].
מחלוקת בער"ש
כא – יזהר מכל מחלוקת בביתו, ובמיוחד ביום שישי אחר הצהרים, מכיון שבזמן זה אכלו אדם וחוה מעץ הדעת, והשטן שקשה לו לראות ששומרים את השבת מנסה להכניס מחלוקות באותה שעה[50].
"טועמיה חיים זכו"
טעימה מהתבשילים
כב – מצוה לטעום מכל התבשילים בערב שבת, ורמז לדבר: "טועמיה חיים זכו"[51]. והטעם – כדי לתקנם אם חסר בהם תבלין וכדו'. ויש סוברים שהבעל דווקא הוא שצריך לטעום את התבשילים, ויש בזה ענין על פי הסוד[52]. ומעבר לכך יש בזה גם משום שלום בית, שהרי אם לא יטעם לפני כניסת השבת ויימצא שלא לפי טעמו, יוכל לתקן את טעמו[53] של המאכל וכך לא יצטרך להעיר לאשתו ולא יבואו לידי מריבה בשבת.
ברכה על הטעימה
כג – הטועם מן התבשילים ומתכוון רק לבדוק את מליחותו או חריפותו של התבשיל – אינו צריך לברך אפילו אם בולע את טעימתו, ומ"מ הטוב ביותר הוא שיכוון ליהנות ממה שיטעם, ויברך[54].
טעימה במתענה בער"ש
כד – המתענה תענית יחיד בערב שבת – יטעם ממאכלי שבת ולא יבלעם, אמנם בתענית ציבור – אסור אפילו לטעום[55].
טעימה לפני ט' באב
כה – הנוהגים לטעום מהתבשילים בערב שבת – מותרים לטעום גם בערב שבת שקודם תשעה באב[56].
הרהור תשובה
חזרה בתשובה בער"ש
כו – בכל ערב שבת צריך אדם להרהר בתשובה ולפשפש במעשיו, מכמה סיבות: א. משום שהשבת נקראת: "כלה מלכתא", וכשמקבל פניה כאילו מקבל את פני המלך ית"ש, ואין זה נאה לקבלו כשהוא לבוש בבלויי הסחבות של "חלאת העוונות"[57]. ב. הטור[58] מביא את מאמר חז"ל[59]: "כל המשמר שבת כהלכתו, אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש – מוחלין לו". וביאר הב"י דהיינו ע"י התשובה[60]. כלומר, ישנם כמה עוונות שאינם נמחלים אפי' ע"י תשובה וצריך יסורים ח"ו, או יוה"כ[61], אולם אם שומר שבת וחוזר בתשובה אז גם עוונות אלו נמחלים.
כפרת עוונות בערב שבת
כז – ג. מובא בגמ' מסכת שבת[62]: "אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המתפלל בע"ש ואומר: 'ויכולו' – שני מלאכי השרת המלווין לו מניחים ידיהן על ראשו, ואומרים לו: 'וסר עוונך וחטאתך תכופר'[63]", וכדי שיתכפרו עוונותיו ע"י מלאכי השרת המלווים אותו לביתו צריך לחזור בתשובה, וברור שלא מתכפרים עוונותיו ללא תשובה[64].
"תנו לב לזכור תמיד את יום השבת"
זכירת שבת בימי החול
כח – מצווה לזכור את השבת ולהכין לכבודה גם בימות החול, כדברי הפייטן[65]: "מיום ראשון עד יום שישי לקראת שבת נכספה נפשי".
דאגה לצרכי שבת
כט – נחלקו הלל ושמאי אם יש חיוב לדאוג לשבת כבר מיום ראשון או שמא מספיק לדאוג לשבת בערב שבת, כדברי הגמ' במסכת ביצה[66]: "אמרו עליו על שמאי הזקן – כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה, אומר: זו לשבת, מצא אחרת נאה הימנה – מניח את השנייה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מידה אחרת הייתה לו, שכל מעשיו לשם שמים, שאמר: ברוך ה' יום יום". כלומר, לדעת שמאי צריך לדאוג לשבת כבר מיום ראשון, ולכן אדם שמוצא פרי נאה וכדו' ביום ראשון צריך לשמור אותו לשבת, ואם ימצא אח"כ יפה הימנו – יאכל את הראשון וישמור את השני. ואילו לדעת הלל די לדאוג לשבת בערב שבת. ואע"פ שבדרך כלל הלכה כהלל במחלוקתו עם שמאי – כאן נפסק הלכה כשמאי[67]. וכפי שפירש רש"י[68]: "'זכור את יום השבת לקדשו' – "וכן פתרונו: תנו לב לזכור תמיד את יום השבת, שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מזמינו לשבת". ואין זה נקרא מקטני אמונה שדואג מה יאכל למחר, שהרי בכל יום מצוה להתעסק במאכלי שבת.
הכנה לשבת בכל יום
ל – משום כן יש נוהגים לעשות בכל יום מימות השבוע הכנה כלשהיא לכבוד שבת.
זכירת השבת בתפילה
לא – מצווה לזכור את יום השבת בימות החול. ולכן אנו מייחסים את ימי השבוע לשבת לפני שיר של יום, ואומרים: "היום יום אחד בשבת קודש", "היום יום שני בשבת קודש" וכו'. וכשמזכיר את השבת צריך לכוון לקיים מצות עשה דאורייתא של "זכור את יום השבת לקדשו"[69]. ויש מי שאומר שגם מקיים מצוה נוספת של לא תעשה, שכן "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו", וכשזוכר את השבת, גם מקיים בדיבור שהיא מצוה בקום עשה של זכירת השבת, וגם בצורה פסיבית בעצם הזכירה.
"שהחיינו" – בחול או בשבת
לב – פרי חדש שמגיע לידי האדם ביום חול – מן הדין אין חיוב לשמרו לשבת, ואפשר לברך "שהחיינו" ולאכלו בחול או לברך "שהחיינו" ולאכול חלק ממנו בחול, ולשמור את חלקו האחר לשבת. אך יש שנהגו לשמור פרי חדש לשבת כדי לברך עליו "שהחיינו" בשבת[70], ומנהג יפה הוא וכן ראוי לנהוג, ומי שנוהג כך – ימשיך במנהגו שעי"ז מכבד את השבת וגם מרבה בברכות[71].
שהחיינו – בלילה או ביום
לג – נחלקו הפוסקים מתי טוב יותר לאכלו – בליל שבת או ביומו. בליל שבת משום: "מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה", או ביום שבת משום שעיקר כבוד שבת הוא ביום[72]. ולמעשה – רצוי לאוכלו ביום שבת ולאחר ברכת המזון, כדי להרבות בברכות. ואולם אם מתאווה לאוכלו – יכול לאוכלו כבר בליל שבת. מיהו, אם חושש שמא יתקלקל – יברך עליו בחול[73].
חידוש בגד – בשבת
לד – אם יש לאדם בגד חדש – טוב וראוי לחדשו לשבת[74].
"שהחיינו" בשבת בבין המצרים
לה – בשלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לט' באב, נהגו הספרדים שלא לברך "שהחיינו" אפילו בשבת, והאשכנזים מברכים "שהחיינו" בשבת[75].
מאכלי שבת בימות השבוע
לו – כתב בספר חסידים[76] שמי ששלחו לו אוכל לשבת ויש לו מספיק – יצניע לשבת הבאה, ואם האוכל יתקלקל – יאכל ביום חול[77]. מכל מקום אין צורך להחמיר ולהתאמץ לסיים את האוכל של שבת בשבת כי מה שנותר מהשבת אפשר לאכלו גם לאחר השבת.
לז – אם קנה בתחילת השבוע מאכל לכבוד שבת, ובאמצע השבוע מצא מאכל חשוב יותר – מותר לאכול את מה שקנה לכבוד שבת בתחילת השבוע ולשמור את המאכל החשוב ליום שבת[78].
לח – אם לא מצא יפה ממנו – מהדין יכול לאכול את הפרי שקנה, ביום חול, אך אין זה מדרך חסידות, מאחר שאמר שזה לכבוד שבת.
פרחים לשבת
לט – המקבל פרחים לכבוד שבת וכבר יש לו פרחים לכבד בהם את שבת – יכול להשתמש גם בחדשים בשבת זו, ואינו צריך לשמרם בקירור עד לשבת הבאה, ואין זה דומה לדברי ספר חסידים (המובא לעיל סעי' ל"ד), משום שככל שירבה בפרחים לכבוד שבת הרי זה משובח[79].
כיבוס לשבת
כיבוס לשבת
מ – עשר תקנות תיקן עזרא הסופר (כשעלה לא"י), אחת מהן[80]: "…ומכבסין בחמישי בשבת… משום כבוד שבת". יש מפרשים[81] שתקנת עזרא לכבס בחמישי, כדי שביום שישי הנשים תהיינה פנויות להכין צרכי שבת, אך באותה מידה יכולות הנשים לכבס גם בשאר ימי החול. ויש מפרשים[82] שצריך לכבס ביום חמישי דווקא, משום שבשאר ימי החול לא ניכר שהכיבוס נעשה לכבוד שבת. להלכה – מותר לכבס לשבת גם ביום רביעי, משום שגם אז ניכר שמכבס לשבת, ואם יש הכרח – מותר לכבס גם לפני כן[83].
כיבוס בגד שאינו מלוכלך
מא – יש מפרשים שתקנת עזרא לכבס לכבוד שבת מתייחסת גם לבגד שנלבש פעם אחת ואינו מלוכלך שיש לכבסו[84] [פרטי דין לבישת בגדים מכובסים לשבת ראה פרק ט' בהרחבה], ורצוי לצאת דעה זו לפחות ע"י מלבוש אחד שיכבסו לכבוד שבת.
כיבוס ביום שישי
מב – במקרים מיוחדים כשאין אפשרות לכבס לפני יום שישי, או כשמתעורר צורך חדש לכבס ביום שישי – מותר לכבס ביום שישי, ובלבד שלפני הכיבוס תשתדל האשה לבשל ולהכין את המאכלים וצרכי שבת[85].
היתר כיבוס ביום שישי
מג – מותר לכבס ביום שישי בגדיו של בחור ישיבה או חייל שהגיע לביתו ביום שישי, וכן בגדי תינוקות שיש צורך לכבסם. אמנם גם במקרים אלו ישתדל להקדים ולהכין צרכי שבת, ורק אח"כ לכבסם[86].
סיום הכיבוס לפני שבת
מד – המכבס ביום שישי במכונת כביסה – צריך לכוון את מכונת הכביסה כך שתסיים את פעולתה לפני כניסת השבת, מכמה סיבות: א. שמא חברו ישמע את קול פעולת המכונה ויחשוב שמותר לכבס בשבת. ב. שמא יסובב בשבת את אחד הכפתורים לפעולה הרצויה. אמנם, בדיעבד כאשר יש הכרח – מותר להפעיל את המכונה ביום שישי סמוך לשבת כך שתמשיך לפעול בשבת, ובתנאי שיכסה את הכפתורים ויכסה את השעון ויכסה את המכונה שלא תשמיע קול[87].
כביסה תלויה בשבת
מה – בימינו אין להשאיר כביסה תלויה מערב שבת כדי שתישאר שם בשבת[88].
אפייה לשבת
אפיית חלות לשבת
מו – מצווה לאפות לחם בערב שבת ולבצוע עליו בשבת, מכמה טעמים: א. משום כבוד שבת. ב. לקיים מצות הפרשת חלה. וכך כתב הרמ"א[89]: "נוהגין ללוש כדי שעור חלה בבית, לעשות מהם לחמים לבצוע עליהם בשבת ויו"ט, והוא מכבוד שבת ויו"ט, ואין לשנות". והוסיף המשנה ברורה[90]: "מלבד שהלישה והאפיה הוא מכלל כבוד שבת ויו"ט… עוד יש בזה טעם כדי לקיים מצות חלה, לפי שאיבדה (האשה) את אדם הראשון שהיה חלתו של עולם שנברא בע"ש"[91].
אפייה בבית או קנייה?
מז – יש מי שאומר[92] שיש מצווה לאפות בבית דווקא, לכבוד שבת. וגם אם קונים את החלות בחוץ – תאפה האשה עוגות בבית, ובזה תקיים את מצות האפייה בע"ש לכבוד שבת. ויש מי שאומר[93] שאין מצווה מיוחדת לאפות בבית בערב שבת, אך יש מצווה לאכול פת ישראל בשבת, ורק במקום שאין אפשרות לקנות פת ישראל בחוץ, יש מצווה לאפות בבית פת לשבת. ויש שאומרים שאין מצווה לאפות ממש לכבוד שבת אלא רק לדאוג שיהיו בבית דברי מאפה בשבת. ולכן, כל אשה תעשה כפי יכולתה. ומ"מ אשה שאופה בביתה בערב שבת – צריכה להיזהר שהאפייה לא תדחה הכנות אחרות לשבת ולא יגרם חילול שבת מתוך להיטות האפייה.
מנין באפיית חלות
מח – י"א שאופים שלוש חלות: גדולה, בינונית וקטנה, ואין נוהגין כן[94]. וטוב שתאפה י"ב חלות.
מאפים משובחים
מט – כאשר חלות המאפיה משובחות יותר מאלו הנאפות בבית – יכולה האשה לאפות עוגות במקום חלות. ואם גם עוגות המאפייה משובחות ויש לה אפשרות לקנותם – אין האשה חייבת לאפות בעצמה כלל[95].
זמן האפיה
נ – אין מעלה בהפרשת חלה דווקא ביום שישי אחרי חצות היום[96], ואדרבה צריך האדם להיות פנוי ביום שישי להכין או לנוח לכבוד שבת[97].
נא – י"א שמצוה לאפות בע"ש דווקא[98]. וי"א שאם חוששת בימים קצרים מחילול שבת או שנוח לה לאפות לפני כן – יכולה.
הפרשת חלה
קיום מצות הפרשת חלה
נב – מצווה להפריש חלה מן העיסה. וכתבו האחרונים[99] שראוי להשתדל לקיים מצות הפרשת חלה כהלכתה לפחות פעם בשנה.
צדקה לפני ההפרשה
נג – יש נשים הנותנות צדקה לפני הפרשת חלה, טבילת מצוה והדלקת נר שבת. וסימנך: חנ"ה = חלה, נדה, הדלקה[100].
שכח להפריש חלה
נד – מי ששכח להפריש חלה בערב שבת והוא בארץ ישראל – אינו יכול לאכול מן החלה האפויה בשבת בשום אופן[101]. אך בחו"ל יכול להשאיר חלק מן החלה האפויה למוצ"ש כדי שיפריש ממנה חלה ולאכול את השאר בשבת[102] [ויבואר ב"ה בהרחבה בחלק 'שמור'].
הפרשת חלה בשבת
נה – הקונה חלות לערב שבת ורוצה להפריש חלה מספק, אך אינו רוצה בע"ש להוציא חלק לחלה מכיון שהוא רוצה שיהיה הכל שלם – בערב שבת יעשה סימן בקצה החלה, ויאמר: "זה הקצה של החלה אני מפריש אותו לחלה ומחר אחתוך את החלק הזה" (כמו"כ אם יש מדבקה ללחם – יכול להקצות את מעט הלחם שדבוק למדבקה עבור חלה) [103].
ספק אם הפרישו חלה
נו – אם יש ספק אם הפרישו חלה או לא הפרישו חלה, גם בארץ ישראל יכול לאכול ולהשאיר בסוף משהו בקצה החלה עבור החלה.
מקצת דיני חלה
חיוב הפרשת חלה
נז – מצות עשה להפריש לכהן תרומה מן העיסה, שנאמר[104]: "ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה"[105]. חיוב זה של הפרשת חלה שייך דוקא בחמשת מיני דגן, שכן הפסוק אומר: "באכלכם מלחם הארץ", ולא שייך שם לחם אלא על דבר הנעשה מחמשת דגן, והם: חיטה, שעורה, כוסמין (שנקראים "כוסמת" בלשון המשנה), שבולת שועל ושיפון. וה"ה אם עשה מהם עוגיות וכדו' שחייבים להפריש חלה. מיהו כיום נוהגים לשרוף את החלה או לזורקה דרך כבוד.
שיעור הפרשת חלה
נח – הפרשת חלה בברכה תלויה בכמות הקמח שבעיסה. מעיסה שנעשתה מקמח (ללא תוספות) במשקל של עד 1666 גרם – אין צריך להפריש כלל, וממשקל של 1666 גרם ועד 2486 גרם – יש להפריש חלה בלי ברכה מחמת ספק ברכות להקל. מעיסה שנעשתה מקמח במשקל של 2486 גרם ומעלה – יש להפריש חלה עם ברכה[106].
חיוב חלה מפיזור קמח
נט – ראוי לכלול את כל הקמח שבעיסה בהפרשת החלה. ולכן, נשים שרגילות ללוש בצק ולהפריש חלה, ואח"כ לפזר על השולחן קמח שוב ולערוך עליו את הבצק – טוב שתתנה בזמן הפרשת חלה לפטור גם את הקמח שידבק בעיסה אח"כ, כדי שלא יהיה בעיסה קמח שלא הופרש עליו חלה. וראוי להתנות כך בכל פעם שמפרישה חלה, ואם אינה יכולה לכוון בכל פעם מחדש – רצוי שתכוון פעם בשנה, ולפחות תתנה כך פעם אחת בחייה[107].
חיוב מכמה עיסות
ס – מי שלשה ואפתה כמה עיסות בנפרד, כאשר בכל עיסה אין שיעור המחייב הפרשת חלה, אפילו אם בכולן יחד יש שיעור המחייב הפרשת חלה – אינה חייבת להפריש מהן חלה, מכיון שנעשו בנפרד. אמנם, אם אח"כ (אפילו אחרי האפייה) שמה אותם בכלי אחד, כגון: תנור, ארון או שק – הכלי מצרפם וחייבת להפריש מהם חלה, למרות שנעשו בנפרד[108].
זכות קדימה בהפרשה
סא – הזכות להפריש חלה נתונה לאשה, למרות שהעיסה היא כספו של הבעל, ולכן אין הבעל יכול לקחת ממנה את המצווה ולהפריש חלה בעצמו[109]. אמנם, אשה יכולה למחול מרצונה.
תערובת בהפרשה
סב – יש להיזהר מאד שחלה שהופרשה מן העיסה לא תחזור ותתערב בעיסה, משום שאם תתערב בעיסה תהיה העיסה כולה אסורה באכילה[110]. ומכל מקום, בכל מקרה כזה יש לעשות שאלת רב[111].
[1] כך פסק בשו"ע (סי' ר"ן סעי' א').
[2] או"ח (סי' ר"ן) בשם שיבולי הלקט (סי' נ"ה), ועי' ילקוט שמעוני שמות רנח
[3] שמות (ט"ז, ה').
[4] מסכת שבת (קי"ז ע"ב).
[5] בא"ח (החיים והשלום על הפסוק בתהלים קכ"ז, ב' הובא באוצרות חיים חלק א' שבת עמ' קס"ז): "'שווא לכם משכימי קום מאחרי שבת אוכלי לחם העצבים כן ייתן לידידו שינה' – אלו אותם שקמים באשמורת ומשכימים ביום שישי, ועם כל זה הם מאחרים בשבת שלא יגמרו עסקיהם עד שחשכה, לשווא הייתה השכמתם וזהו: 'שוא לכם משכימי קום', יען כי אתם גם עתה מאחרי שַׁבָּת, שאין גומרים עסקיכם עד החשכה, קבלו השבת מבעוד יום תוספת מחול על הקדש. ועוד יש חיסרון באלה, הם אוכלים לחם העצבים כי בעודם עייפים ויגעים ממלאכתם נכנסים לסעודת לחם שבת. ולפעמים תחטפכם שינה בתוך הסעודה ולא יתענגו על השירים ולא יטעמו טעם חשיבות האוכל. ע"כ צריך אדם ביום שישי לקום באשמורת הבקר לעסוק בצרכי שבת, כדי שיגמור כל צרכיו ומלאכתו מבעוד יום ולא יתאחר עד שחשכה, אלא יקבל שבת מבעוד יום להוסיף מחול על הקדש".
[6] טור (סי' ר"נ).
[7] שמות (ט"ז, כ"א).
[8] טור (סי' ר"ן), ועיין פרישה (שם ס"ק א').
[9] עיין קידושין (מ"א ע"א).
[10] הל' שבת (פרק ל' הל' ו').
[11] יתר על כן מובא בגמ' (שבת קי"ט ע"א) שהיה רב נחמן בר יצחק "מכתף ועייל מכתף ונפיק", כלומר היה נכנס ויוצא להביא דברים לכבוד שבת. וזה לשון רש"י (שם): "בערב שבת יוצא ונכנס להביא תמיד משואות, כלי תשמיש ובגדי חופש ומגדים, כאדם שמקבל את רבו בביתו, ומראה לו שהוא חשוב עליו וחרד לכבודו לטרוח ולהרבות בשבילו". והכל בכדי לזכות במצות הכנה לשבת שהיא גדולה וחשובה לאין ערוך.
[12] ביאור הלכה (סי' ר"נ ד"ה "ישתדל").
[13] סי' ר"ן סעי' א'.
[14] סי' ר"ן ס"ק ד'.
[15] ש"ש (נח סעי' ו').
[16] וראה להלן בהלכות הדלקת נרות פרק י' סעי' ט'.
[17] וראה מש"כ הבא"ח (ש"ש פרשת לך לך סעי' ג'-ד') בעניין ההכנות שהיה נוהג אביו, וז"ל: "וזכור לטוב עטרת ראשי אדוני אבי זכרונו לחיי העולם הבא, שהיה מנהגו להכין בסוף היום למלאת קערות במיני מתיקה ומיני פירות, שיניחום על השלחן בסעודה ראשונה דליל שבת, שהיה מנהגו הטוב להרבות באלה על השלחן לכבוד שבת… ואנא עבדא מנהגי לתקן נרות שבת סמוך להדלקתם… וזכור לטוב עטרת ראשי אדוני הרב מו"ר אבי זלה"ה, שהיה נוהג בכל ערב שבת לילך לשוק למקום שמוכרים פירות לקנות פירות לצורך שבת, והוא היה בורר ומניח לתוך המאזנים של החנוני, ואחר כך ישא המשרת את הפירות ויביאם לבית".
[18] סי' ר"ן ס"ק ז'.
[19] בא"ח (ש"ש, סוף הקדמה לפרשת לך לך, הובא באוצרות חיים ח"א שבת עמ' קס"ז): "'והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו' – נראה לי לפרש כל 'והיה' הוא לשון שמחה. ידוע מנהגו של עולם כל דבר שנעשה בשמחה עושים אותו לאלתר וימהרו בעשייתו. ועל כן, אדם שעושה מלאכה לכבוד שבת קדש יעשה זאת בשמחה ובמהירות", ועיין ספר חסידים (סימן קמ"ט).
[20] בא"ח (ש"ש לך לך סעי' ג'), משנ"ב (סי' ר"נ ס"ק ב').
[21] פרי עץ חיים (שער השבת פרק ג), ז"ל: "ביום ו' תכין צרכי שבת. ותיקון הנר שבת, תהיה אתה זהיר, אך הדלקתם תהיה ע"י אשתך".
[22] הובא בב"י (סי' ר"ן) בשם השבלי לקט (סי' נ"ה).
[23] שמות ט"ז, ה'. ואין הכוונה שיעשה הכנה זאת בבין-השמשות ממש, אלא לפני שהולך להתפלל מנחה של ערב-שבת קודש. ואנו רגילים לומר שהבעל יכין לאשה את נרות השבת לפני ההדלקה, וראה להלן בענין הכנת הנרות ע"י הבעל, הדלקת נרות פרק י' סעי' ט'.
[24] ראה בשער הכוונות (דרושי סדר שבת, דרוש א', ענין ויהי נועם דמוצ"ש דף ס"א ע"ד), שכתב: "ואמנם יום ו' הוא יותר נכון ומזומן מכל שאר ימים בסוד: 'והיה ביום הו' והכינו את אשר יביאו', רמז בזה כי ביום הששי מכין לשבת, לפי שיום ו' הוא כנגד היסוד המכין לצורך המלכות שהוא שבת אספקלריא דלית לה מגרמה אלא מה דיהיב לה יסוד, לכן צריך שתכוין להכין הכנה זו מע"ש כדי שיבא יום השבת וימצאהו". וכ"כ בפרי עץ חיים (שער י"ח פרק א'-ב'); וז"ל שם: "דע, כי הלא כתוב: 'והכינו את אשר יביאו', כי יום ו' מכין לשבת, לכן צריך שיקדים מן יום ו', להכין צרכי שבת. אמנם במעשה, הרי נתבאר יותר טוב לאדם שכל צרכי שבת יקנה ביום ו', ולא ביום ה'". בא"ח (ש"ש לך לך סעי' ו'), ז"ל: "לפי דברי רבינו האר"י ז"ל, כל צרכי שבת יקנה ביום ששי, כדי שתחול עליהם קדושת שבת. מיהו אם יראה שהיום קצר ויש דברים שצריכין תיקון הרבה, ואם יקנה אותם ביום ששי לא יהיה להם פנאי לתקנם, מותר לקנות ביום חמישי".
[25] ובכה"ח (סי' ר"נ ס"ק ג') כתב: שאם לא ימצא בע"ש יכול להקדים ולקנות ביום ה'. ועוד כתב כה"ח סי' רמ"ב ס"ק כ"ט לחלק בין דברים שיעשה אותם לפני יום שישי לבין דברים שיעשם ביום שישי. וע"ע בשו"ת קול אליהו (שבת פרק א' שאלה ב'). וראה משנ"ב (סי' ר"ן ס"ק ב').
[26] וכתוב בספר סדר היום (הנהגת והכנת יום הששי לכבוד השבת), טעם שכל דבר של אוכל צריך לעשות אותה בשעתה, משום שתהי' מוטעמת לאכול ולא יקוץ בעיני האוכל. ומפני זה הטעם עצמו נדחה כבוד יום טוב והותר בו אוכל נפש, כדי שיאכל בשמחה ובטעם דבר מתוק לחכו, ובשבת שא"א לעשות כן מפני חומרתו לפחות יכינו כל עניניו קרוב לו ככל האפשר וזהו כבודו. ופי' עשיית הלחם ותיקונו אין ראוי לעשות אותו מיום ה', מפני שנצטנן הרבה ואין נשאר בו טעם כ"כ", עכ"ל.
[27] עיין לעיל הערות: כ"ד, כ"ה, כ"ו.
[28] עיין שו"ת קול אליהו (שבת פרק א' הערה ה').
[29] ע"פ דברי הבא"ח (פרשת לך לך סעי' ו') שכתב: "אבל אפיית הפת שהוא עיקר סעודת שבת, ודאי צריך לאפות ביום ששי".
[30] ראה תענית (כ' ע"ב): "וכל פניא דמעלי שבתא" וכו', שרב הונא היה שולח שליח לשוק לקנות כל ירק שלא נמכר והיה זורקו לנהר, ולא היה נותנם לעניים, כדי שלא יסמכו עליו וילכו לקנות בעצמם, שאם יהיה חסר אותו ירק יהיו בטלים מעונג שבת, ומכאן שיש להזהר שלא להגיע למצב שבו אולי לא ימצא צרכי שבת, וראה מג"א (סי' רנ"א ס"ק ו') ומשנ"ב (סי' ר"נ ס"ק א') וכה"ח (שם ס"ק ג'), וראה בא"ח (ש"ש לך לך סעי' ב'), וע"ע בשו"ת קול אליהו (שבת פרק א' שאלה ב').
[31] שער הכוונות (דף ס"א ע"ד), פרי עץ חיים (שער י"ח פ"א ופ"ב), וז"ל: "וכל מה שיקנה, יאמר: לכבוד שבת – הרי זה ענין מעשה", מג"א (סי' ר"ן ס"ק א'), ברכ"י (שם אות ב'). וראה כה"ח (שם ס"ק ב') ותורה לשמה (סי' תק"כ).
[32] מג"א (סי' ר"נ ס"ק א') ע"פ כתבי האר"י. משל ונמשל (אות ג'), עיי"ש, וע"ע משנ"ב (שם ס"ק ב'), כה"ח (שם ס"ק ב'), ועיין שו"ע הרב (סי' ר"ן סעי' ו').
[33] השל"ה (מסכת שבת פרק נר מצוה אות ל"א), וז"ל: "וכל מה שקונה ומכין ומבשל לשבת, יאמר: 'דבר זה אני קונה או מבשל לכבוד השבת'. ואז מתפשט הקדושה בזה התבשיל, וריחו נודף מעין רוחני. והכל לפי מה שהוא אדם, וכפי שיעור מעשיו ומחשבתו ודביקותו. ועל זה רומז המאמר דפרק כל כתבי (שבת קי"ט ע"א): 'אמר ליה קיסר לרבי יהושע בן חנניא: מפני מה תבשיל של שבת ריחו נודף? אמר לו: תבלין אחד יש לנו ושבת שמו, שאנו מטילין לתוכו וריחו נודף. אמר לו: תן לי הימנו. אמר לו: כל המשמר השבת – מועיל לו, ושאינו משמר השבת – אין מועיל לו'", עכ"ל.
[34] כתב הבא"ח (לך לך ש"ש סעי' ב') שיכולים לקנות בשר לכבוד שבת בבוקר עוד לפני שהולך להתפלל תפילת שחרית, כיון שאם לא ילך לא ימצא בשר טרי ומשובח מהשחיטה של יום ו', שכך היו רגילים בזמנו, ולכן יקנה את הבשר לכבוד שבת ואחר כך ילך להתפלל. ראה מג"א (סי' רנ"א ס"ק ו') ובפמ"ג (סי' ר"נ משב"ז ס"ק א'), גר"ז (שם סעי' ג'). וע"ע משנ"ב (סי' ר"נ ס"ק א'), בה"ל (שם ד"ה "ישכים בבוקר"), כה"ח (סי' פ"ט ס"ק כ"ה).
[35] שבת (קי"ח ע"א), פסחים (קי"ב ע"א).
[36] עיין ביצה (ט"ו ע"ב). ועיין בטור (סי' רמ"ב) שכתב: "וכמה פעמים נשאתי ונתתי לפני אדוני אבי ז"ל (=הרא"ש) ואמרתי לו: כמוני היום שיש לי משלי ואינו מספיק לי וצריך אני לאחרים, אם אני בכלל 'עשה שבתך חול', ולא השיבני דבר ברור", ועיין בב"ח שם ומשנ"ב ס"ק א'.
[37] ועיין שו"ע (סי' רמ"ב סעי' א'). ומקור הדברים: במקום אחד כתוב (ירושלמי יומא א', ד', שבת ל"ב ע"א, תענית כ' ע"ב, פסחים ח' ע"ב ועוד) שאין סומכין על הנס, ובמקום אחר כתוב (ביצה ט"ו ע"ב): "אמר הקב"ה לישראל: בני, לוו עלי וקדשו קדושת היום, והאמינו בי ואני פורע" – אלא זה תלוי בכח האמונה של האדם בקב"ה, וכמו שמספרת הגמ' (שבת קי"ט ע"א) על יוסף מוקיר שבת. ועוד אומרת שם הגמ': "דאמר רבי חייא בר אבא: פעם אחת נתארחתי אצל בעל הבית בלודקיא והביאו לפניו שלחן של זהב משוי ששה עשר בני אדם, ושש עשרה שלשלאות של כסף קבועות בו, וקערות וכוסות וקיתוניות וצלוחיות קבועות בו, ועליו כל מיני מאכל וכל מיני מגדים ובשמים, וכשמניחים אותו אומרים: 'לה' הארץ ומלואה' וגו' וכשמסלקין אותו אומרים: 'השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם'. אמרתי לו: בני, במה זכית לכך? אמר לי: קצב הייתי ומכל בהמה שהיתה נאה אמרתי: זו תהא לשבת. אמרתי לו: [אשריך שזכית], וברוך המקום שזיכך לכך", וראה שער הציון (סי' רמ"ב ס"ק י"ב).
ואומרים חז"ל "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות". אם יש לו למשל לחם ומרגרינה זה כמו יום חול, אבל אם גם זה אין לו – אזי "לוו עלי ואני פורע" – תלוו מן הצדקה (ועיין לשו"ע סי' רמב, א').
[38] ראה משנ"ב (סי' רמ"ב ס"ק ד'), שו"ת הרה"ר (תשמ"ו-תשמ"ז סי' רט"ו).
[39] עיין שו"ע (יו"ד סי' ר"נ סעי' ד'), ועיין משנ"ב (סי' רמ"ב ס"ק א').
[40] כה"ח (סי' רמ"ב ס"ק ט"ז).
[41] ראה כה"ח (סי' ש' ס"ק י').
[42] משנ"ב (סי' רמ"ב ס"ק ב'), כה"ח (שם ס"ק י"ב וס"ק י"ד).
[43] אמנם, אדם שהיו ברשותו מצרכים לפני התקנה, נחלקו האחרונים אם יכול לאכלם בשבת, עיין כה"ח (סי' רמ"ב ס"ק ט"ו) שכתב להתיר אא"כ התקנה הייתה במפורש גם על מה שנקנה מלפני התקנה.
[44] משלי י"ג, כ"ה.
[45] מה גמ' שבת (קי"ח ע"ב), משנ"ב (סי' רמ"ב ס"ק א'), שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ק"ב). מסופר על החפץ חיים שהזמין לביתו אורח שהגיע לבית הכנסת. בדרכם לבית, שאל אותו החפץ חיים: כיצד הגעת לכאן? והאיש סיפר לו את כל מסעו, והבין החפץ חיים שלא אכל כל היום. התחיל החפץ חיים לקדש מיד ללא אמירת "שלום עליכם", ולאחר מנה ראשונה החל החפץ חיים לומר "שלום עליכם". חשב האורח בליבו, שמה שהוא כל השנים היה אומר "שלום עליכם" ו"אשת חיל" ו"אתקינו סעודתא" קודם הקידוש, לא נהג כדין. בשבת אחרת התארח אותו אדם אצל הגאון ר' חיים עוזר זצ"ל, ושם התחילו לומר "שלום עליכם" בשירה וזמרה. אמר האורח: הרי קודם מתחילים לאכול, וכך ראיתי אצל החפץ חיים. אמר לו ר' חיים עוזר: אתה טועה, לא יתכן. שלח ר' חיים עוזר לשאול את הח"ח לפשר הדבר, ענה לו החפץ חיים: המלאכים יכולים לחכות, אבל האורח מסכן היה רעב, וע"כ מיהרתי לקדש שהאורח יאכל מיד.
[46] בא"ח (ש"ש לך לך סעי' י"ג), כה"ח (סי' ר"נ ס"ק י'), וראה משנ"ב (שם ס"ק ג').
[47] עיין רמב"ם (הל' שבת פ"ל ה"ה), שו"ע (סי' רס"ב סעי' א').
[48] שבת (קי"ט ע"ב).
[49] שערי תשובה (סי' ר"ן ס"ק ב') בשם האר"י ספר כוונות ישן (מחברת הקודש ריש הספר) וז"ל: "בערב שבת תכין הכל והזיע שאדם מזיע בצרכי שבת בם הקב"ה מוחק כל עונותיו כמו הדמעה לכן צריך להטריח הרבה בשביל כבוד שבת", משנת חסידים (מסכת התשובה פרק י' משנה י"ב) וז"ל: "ולתקן עון הקרי מועיל הזיעה אשר יזיע בעשיית המצות כגון מצה של מצוה ונשיאות הארון בכתף לקבור המת והדומה לה" בא"ח (ש"ש לך-לך סעי' ג'-ד') בשם ס' הכוונות, כה"ח (סי' ר"נ ס"ק ה').
[50] ראה גיטין (נ"ב ע"א), מורה באצבע (סי' ד' סעי' ק"מ) וכף החיים (פלאג'י) (סי' כ"ז סעי' ל"ה), בא"ח (ש"ש וירא סעי' א'). ובדרך רמז: נאמר (שמות ל"ה, ג'): "לא תבערו אש בכל מֹשבתיכם ביום השבת", ולעיתים ביום שבת אדם שאין לו מה לעשות, הוא מתחיל לריב ולהתקוטט, ועל זה נאמר: "לא תבערו אש וכו' ביום השבת".
וזכורני כשהייתי דיין בבאר שבע, שמתי לב שבכל יום ראשון נפתחים תיקים רבים לבקשות גירושין. וכשבררתי את הנושא הבנתי שהסיבה לכך היא מחמת שביום שבת אין מה לעשות, והבעל לא הולך להתפלל או ללמוד תורה ולכן יש לו זמן להתקוטט עם אשתו, וביום ראשון הם באים לפתוח תיק בבי"ד. על כן אמרתי למזכיר שכל תיק שיפתח ביום ראשון, שידחה את הדיון בו לזמן מאוחר ועד אז בני הזוג יירגעו בינתיים ויבטלו את התיק. וכבר אמרה הגמרא שבע"ש אומר הבעל: "עשרתם? עירבתם? הדליקו את הנר!" – צריך למימרינהו בניחותא. אמר רב אשי: "אנא לא שמעתי להאי מילתא ואמרינן בניחותא" (עיין שבת ל"ד ע"א, כף החיים פלאג'י שם).
[51] משנ"ב (סי' ר"ן ס"ק ב'), כף החיים (שם ס"ק ח').
[52] שער הכוונות (דף ס"ב ע"א), פרי עץ חיים (שער י"ח פ"ג), וז"ל: "יום ו' צריך לטעום מכל מאכל, בסוד 'טועמיה חיים זכו', האמור בתפילת מוסף".
[53] כן כתבו במחזור ויטרי (סי' קצ"א ד"ה "תכנת לשון"), וראה במטה משה (סי' ת"ח) ובכה"ח (סי' ר"נ ס"ק ח').
[54] הגמ' בברכות (י"ד ע"א) אומרת: "מטעמת – אינה טעונה ברכה, והשרוי בתענית – טועם ואין בכך כלום", ונחלקו הפוסקים אם דין זה גם בבולע את טעימתו או דוקא אם פולטו. והשו"ע (או"ח סי' ר"י סעי' ב') פסק להקל מטעם סב"ל, אך דעת רוב הפוסקים שאם נהנה מטעימתו – צריך לברך, אך אם כוונתו רק לבדוק את מליחותו או חריפותו של התבשיל – אין צריך לברך, וע"ע בכה"ח (שם ס"ק כ"ב כ"ג כ"ד, ל"א), ומ"מ כיון שיש בדין זה ספק – ראוי שיכוון להנות ואז לכו"ע חייב לברך.
[55] ראה שו"ע ורמ"א (סי' תקס"ז סעי' א'), כה"ח (שם ס"ק ט' ועיין בס"ק י'). וע"ע מאמר מרדכי (למועדים ולימים, פרק כ"ד סעי' ל"ג).
[56] עיין מאמר מרדכי, למועדים ולימים (הלכות חגים פכ"ה סעי' מ"ג) עיי"ש.
[57] משנ"ב (סי' ר"ן ס"ק ג').
[58] סי' רמ"ב.
[59] שבת (קי"ח ע"ב).
[60] וז"ל: "ומ"ש: 'אפילו עובד ע"ז מוחלין לו', מפני ששבת שקולה כנגד כל המצוות (ירושלמי נדרים סוף פ"ג), שהיא מורה השגחה וחידוש העולם ותורה מן השמים, וכיון שהוא שומר שבת ודאי הע"ז שעובד אינו מפני שמאמין בה, ולכן יש לו תוחלת מחילה ע"י תשובה, משא"כ בעובד ע"ז, לפי שעולה בדעתו שיש בה ממש שהוא רחוק לשוב בתשובה".
[61] עיין יומא (פ"ו ע"א).
[62] (קי"ט ע"ב), ועיין בכה"ח (סי' רס"ח ס"ק א').
[63] ישעיה ו', ז'.
[64] בית יוסף (סי' רמ"ב), ט"ז (שם ס"ק א'), כה"ח (סי' ר"נ ס"ק י"א).
[65] פיוט 'יום השבת'.
[66] ט"ז ע"א. ועוד הובא שם: "תניא נמי הכי: בית שמאי אומרים: מחד שביך לשבתיך, ובית הלל אומרים: ברוך ה' יום יום".
[67] כלומר להלל הזקן היתה מידת ביטחון גדולה שביום שבת יהיה לו אוכל. שמאי לעומתו, לא בטח בניסים, והיה אומר 'זכור את יום השבת לקדשו' – מיום ראשון עד יום שישי לקראת שבת נכספה נפשי. ושניהם התכוונו לכבוד שבת. ואף שבדרך כלל ההלכה כבית הלל, אולם מצינו לרש"י בחומש (שמות כ', ח') שהסביר את הפסוק כמו בית שמאי, אך הרמב"ן על התורה כתב שם שפוסקים הלכה כבית הלל. ולמעשה, כתב המגן אברהם (סי' ר"נ ס"ק א') שהלכה כבית שמאי. ועוד ביאר המגן אברהם (ועיין בדרכי משה סי' ר"נ וב"ח בסי' רמ"ב שכן כתבו) שהלל אינו חולק שעדיף לנהוג כשמאי אלא שאם אין לו לאכול אלא מה שקנה – לא ישמור אותו עד שבת, אלא יאכל אותו, אבל אם יש לו – ישמור לשבת. ורוב הפוסקים פוסקים שיש לנהוג כך ולחפש את הנאה והיפה מתחילת השבוע לכבוד שבת כי כך פירש רש"י את פשט הכתוב. וכן כתב ט"ז (סי' רמ"ב ס"ק א') והמשנ"ב (שם ס"ק ב') ושער הציון (שם אות ה'). וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ח"י).
[68] על שמות כ', ח'.
[69] בתפילה כשאומרים את 'שיר של יום', יש נוסחאות שונות בנוסח הזכרת היום. יש האומרים לדוגמא: 'היום יום שני בשבת', וכוונתם ליום המסויים בשבוע, שכן שבוע נקרא: 'שבת' ואין כוונתם לשבת קודש. לכן יש נוסחאות יותר מתוקנות שאומרים: 'היום יום שני בשבת קודש', וכתב על זה הבן איש חי (כי תשא ש"ר סעי' י"ז) שהוא הנוסח הנכון מהטעם דלעיל. וכתב הבא"ח (שם) שכשמזכיר את שבת קודש בהזכרת 'שיר של יום', יכוון בזה לקיים בזה מצות עשה דאורייתא של "זכור את יום השבת", שכן זוכרים אותו כל יום, כמו שהתורה דורשת (ספרי כ', ח').
ויש מי שאומר שגם מקיים מצוה נוספת של לא תעשה כיון ש"זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו", וכשזוכר את השבת, גם מקיים בדיבור שהיא מצוה בקום עשה של זכירת השבת, וגם מקיים מצות לא תעשה בעצם הזכירה, ע"כ. ועיין ברמב"ן על התורה (שמות י"ב, י') שכתב שספירת הימים שנהגו בה ישראל לפני אמירת שיר של יום "היום יום אחד בשבת קודש" יש בה משום מצות "זכור את יום השבת" (וכן כתב בשער הכוונות דרוש ויהי נועם דף ס"א ע"ב) וז"ל: "ז"ש מ"ש בספרי זכור את יום השבת מצוה היא למנות בו ימי השבת לומר א' בשב' ב' בשבת כו' וכ"כ הרמב"ן בחי' על התורה. והענין הוא להורות כי כל ימי החול תלוים ונקשרי' ונמשכים מיום השבת ומשם נמשכ' להם הארת' וזכור היטב ענין זה כי הוא מכלל רמ"ח מצות עשה למנות ימי החול עד"ז א' בשבת ב' בשבת כו'. וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ח"י).
ובענין זה: הבבא סאלי זיע"א היה חסידא קדישא ופרישא והיה מתנהג בחסידות מופלגת ולמרות שהכירו את מעלתו בסוף ימיו, אבל הוא היה עוד בצעירותו אב"ד בעיר ארפוד שהיתה עיר ואם במרוקו, והיה דיינא דנחית לעומקא דדינא. ובכל ערב שבת הוא היה בחצות טובל ולובש בגדי לבן של שבת, ויושב בכניסה לחצר שלו לקבל פני שבת מלכתא, והיה לומד ב'חוק לישראל' או בדברי אוה"ח הקדוש. והוא היה מפרש את הפסוק (שמות ל"א, ט"ז): "ושמרו בני ישראל את השבת", מבחינת "ואביו שמר את הדבר", מצפה מתי יבוא הדבר, וכך הוא היה מצפה מתי תבוא שבת.
[70] גמרא שבת (קיח:). וראה לקט יושר (עמ' 43). וראה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ב' וסי' י"ח).
[71] בדיני השלמת מאה ברכות בשבת ראה בפרק כ"ד.
[72] שו"ע (סי' רע"א סעי' ג'), כה"ח (שם ס"ק ט"ז), משנ"ב (שם ס"ק ט').
[73] אחרונים.
[74] ראה מש"כ שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ב') וראה לקמן פ"ט הערה פ"ג.
[75] עיין שו"ע (סי' תקנ"א סעי' י"ז), כה"ח (שם ס"ק ר"ד, ר"ה), משנ"ב (שם ס"ק צ"ח, צ"ט), שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ב'), מאמר מרדכי, למועדים ולימים (פרק כ"ה סעי' ט"ז-כ"א).
[76] סי' תתס"ז.
[77] ראה כה"ח (סי' רמ"ב ס"ק י"ח), ועיין משנ"ב (סי' רמ"ב ס"ק ד'), וכן אם האוכל אינו טוב לו לכבד בו את השבת, וע"ע בספר חסידים (סי' תצ"ו-תצ"ז).
[78] כה"ח (סי' רמ"ב ס"ק כ"ט), ועיין לעיל סעי' כ"ט.
[79] עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ב').
[80] ב"ק (פ"ב ע"א).
[81] כתב המאירי (ב"ק פ"ב ע"א): "ולא ימתינו עד ערב שבת, מפני שיניחו ערב שבת כולו לצרכי הכנת שבת". וראה מג"א (סי' רמ"ב ס"ק ג').
[82] סדר היום (הנהגת והכנת יום הששי לכבוד השבת), ידי אליהו (תיקון כ"א) ומובא בכה"ח (סי' רמ"ב ס"ק י"ט), משנ"ב (שם ס"ק ה').
[83] ראה גיטין (ע"ז ע"א), בא"ח (ש"ש לך לך סעי' ח'), כה"ח (סי' רמ"ב סק"י).
[84] כתב המג"א (סי' רמ"ב ס"ק ג') שכוונת התקנה שלא יכבסו בערב שבת, כדי שיהיו פנויים בערב שבת להכנות של שבת. ודנו המפרשים (ראה מחצית השקל וא"ר שם): האם עיקר התקנה היתה שיכבסו בפועל בכל יום חמישי, או שמא התקנה היתה ללבוש בגדים נקיים בשבת ועל כן תיקן כיבוס ביום חמישי. והנפק"מ בזה היא: אם יש לאדם בגד נקי שכבר לבשו שבת אחת ונשאר לבן ונקי, האם חייב שוב לכבסו או שמא כיון שהוא כבר נקי אין חיוב לכבס. ולמעשה נתבאר מדברי הפוסקים שהיו שתי תקנות: א' – לכבס בגדים, והוא כבוד שבת ללבוש בגד נקי, מכובס ומגוהץ. ולכן אם אדם יש לו חולצה יפה נאה ולבנה, שלובש אותה רק ביום שבת, והוא משאיר את זה משבת לשבת – אף על פי כן תקנת עזרא היא ללבוש בגד מכובס, והבגד הזה הוא נקי, אבל הוא לא מכובס. וכן פסק המשנ"ב (סי' רמ"ב ס"ק ה') שלא ללבוש בגד אחד כמה שבתות. ב' – לא לכבס ביום שישי כדי שיהיו פנויים ביום שישי להכין צרכי שבת.
רוב הפוסקים נוקטים שיש חיוב לכבס ביום חמישי, כדי שילבש ביום שבת חולצה מכובסת ממש. ועיין למשנ"ב (סי' רמ"ב ס"ק ה' ובשער הציון שם) שרצה לומר שזה מחלוקת בין אליה רבה ומגן אברהם, ועיין ב"מחזיק ברכה" (שם אות ח') שאין בזה מחלוקת, וכן הביא הכה"ח (שם ס"ק כ"א).
[85] יש לדון אם מותר גם בימינו לכבס ביום שישי מכיון שכיום יש מכונות כביסה, והזמן הדרוש להכנות ולכביסה הוא מועט, האם גם בזה גזרו? או שלפי התקנה ולפירוש המאירי, צריך לייחד את יום שישי כולו להכנת צרכי שבת, אז לכאורה אין שום אפשרות להשתמש בשינוי שחל עם טורח הכביסה. וכך יש לנהוג אא"כ זה שעת הצורך, כגון: בן ישיבה או חייל וכו', וראה מטה יהודה (סי' רמ"ב אות ד'), בא"ח (ש"ש לך לך סעי' ח'), חוקי הנשים (פרק ל"ח אות מ"ג), כה"ח (סי' רמ"ב ס"ק כ'). וראה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' א').
[86] עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' א').
[87] עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' א'), רמ"א (סי' רנ"ב סעי' ה'), משנ"ב (שם ס"ק מ"ח), ביאור הלכה (ד"ה "השמעת קול"). ועיין ברמ"א שם שהיקל במקום פסידא. ועיין בכה"ח (שם ס"ק ס"ט) ומשנ"ב (שם ס"ק מ"ט).
[88] אף שבשו"ע (סי' ש"א סעי' מ"ה) ובבא"ח (ויחי ש"ש סעי' א') מבואר שמותר להשאיר מער"ש, כיום בדור שלנו אין להשאיר כביסה תלויה מערב שבת שתשאר תלויה בשבת, כי אנשים יעברו ויראו בגדים תלויים ויחשדו שהוא כיבס ותלה ביום שבת. וכן היה מורה ובא החזו"א. ראה שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' א') ועיין בכלכלת שבת (ערך עובדין דחול).
[89] סי' רמ"ב סעי' א'.
[90] שם ס"ק ו', ע"פ מג"א (שם ס"ק ד'). וראה כה"ח (שם ס"ק כ"ג).
[91] מספרת הגמ' בתענית (כ"ד ע"ב) (תרגום): "היתה רגילה אשתו (של ר' חנינא בן דוסא) להחם התנור כל ערב שבת ומניחה בתוכו 'אקטרתא' (דבר שמעלה עשן) מפני הבושה (שהיו שכנותיה אופות עיסה לכבוד שבת והיא אינה עושה כלום). הייתה לה שכנה רעה שאמרה: יודעת אני שאין להם ולא כלום, א"כ למה היא מדליקה תנור?! הלכה ודפקה על הדלת (בבית ר' חנינא). התביישה (אשת ר' חנינא) ונכנסה לחדר. התרחש נס ומצאה (השכנה) את התנור של אשתו של רבי חנינא בן דוסא מלא ככרות לחם והעריבה מלאה עיסה, אמרה לה: פלונית פלונית הביאי מרדה שפיתך נתחרכה. אמרה לה: אף אני נכנסתי לכך (גם אני הלכתי להביא מרדה). תנא: אף היא להביא מרדה נכנסה, מפני שמלומדת בניסין". וכתב בבאור הלכה (סי' רמ"ב ד"ה "והוא מכבוד שבת"): "יש לזה רמז בכתוב: 'והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו את אשר תאפו אפו' וגו', משמע דיש לאפות בע"ש להכין לשבת, גם בזמן הגמ' היה מנהג קבוע לזה… ובעוונותינו הרבים היום התחילו איזה נשים להשבית המנהג ההוא ולוקחין מן האופה, ולאו שפיר עבידי דמקטינים בזה כבוד שבת". ועיין כה"ח (שם ס"ק כ"ג) ועיין בשו"ת קול אליהו, (שבת פרק א' שאלה י"ג).
[92] משנ"ב (סי' רמ"ב ס"ק ו') באור הלכה (שם ד"ה "הוא").
[93] ראה מג"א (סי' רמ"ב ס"ק ד') בשם הדרכי משה (שם ס"ק א') וראה בכה"ח (שם ס"ק כ"ב) באריכות. ראה א"ר (סי' רמ"ב סס"ק י'), ז"ל: "כתב מגן אברהם ומביא בדרכי משה סמך לזה, מדכתב הטור סי' תר"ב שיאכל חולין בטהרה בשבעה ימים שבין ראש השנה ליום כיפור. וקשה: הלא תשעה הם?! אלא על כרחך ביום טוב בלאו הכי אוכלין בטהרה. וצריך עיון דאדרבה משם מוכח דאין צריך ליזהר בשבת, דאם לא כן ישארו רק ששה ימים כשתסיר שבת ושני ימים טובים של ראש השנה. ויש לומר דר' חייא היה מקדש על פי הראייה ורק יום אחד של ראש השנה. ומכל מקום מוכח מרמ"א שטעם לאכול פת כשר, ואם כן צריך לאכול החלות בשבת ולא פת אחר, עד כאן. ותימא: הא כתב במרדכי ריש ראש השנה דמשום הכי אמר ר' חייא ז"ל לפי שבשני ימים טובים של ראש השנה לא היה צריך להזהירו שהכל לשין בבתיהן לכבוד יום טוב, עד כאן. הרי ר' חייא לא היה מקדש על פי הראייה אלא הוי שני ימים טובים של ראש השנה. גם עיינתי בדרכי משה וראיתי שאינו מביא סמך כלל מטור אלא ממרדכי הנזכר לעיל שכתב הטעם משום כבוד יום טוב והוא הדין דראוי ללוש לשבת משום כבוד השבת, ובאליהו זוטא כתבתי זה מסברא ואחר כך מצאתי בדרכי משה. ועוד דמהטור אין סמך כלל דהא כתב הטעם משום דחייב אדם לטהר עצמו ברגל, ואם כן לא קאי אשבת כלל, דהא אין חיוב לטהר בשבת וממילא נדחה נמי דינו דצריך לאכול דוקא פת כשר, דמה ענין שבת לפת כשר דדוקא בעשרת ימי תשובה שייך חומרא זו, אבל הכא דנוהגים הטעם משום כבוד שבת וכמו שכתב רמ"א. ותדע דהא כתב הטור בסימן תר"ג דנוהגים ליזהר בעשרת ימי תשובה בפת כשר הא אינם אלא ששה או שבעה כדלעיל, אלא דאין חיוב לאכול בשבת פת כשר, וזה ברור. כתב מגן אברהם עוד סמך מתענית דף כ"ה דדביתהו דרב הונא כל ערב שבת היתה מסקת התנור שיהיו סוברים שאופת פת, עד כאן. גם נראה לי ראיה מאגודה פרק מרובה דעזרא תיקן שיהא אשה משכמת ואופה בכל ערב שבת".
[94] קצשו"ע (סי' ע"ב סעי' ו'), כה"ח (סי' רמ"ב ס"ק כ"ח).
[95] בעניין זה דעת חכם בן ציון אבא שאול ע"ה (ראה אור לציון ח"ב פמ"ז אות א'), שמנהג זה של לישת חלות המובא ברמ"א (או"ח סי' רמ"ב סעי' א') הוא דווקא בזמנם שלא היו להם מאפיות גדולות כמו שיש היום, אבל כיום שיש מאפיות גדולות, והחלות הנאפות שם טעימות יותר משל הבית, כבר לא מקיימים כל כך את המנהג הזה. אבל דעתנו שגם בימינו רבו המתכונים והמרשמים של חלות ביתיות המשובחות אף יותר משל המאפיות הגדולות, ועל כן יכולות עקרות הבית להירתם למצוה ולאפות בביתן, ולזכות על ידי כך במצוה החשובה של הפרשת חלה.
[96] גמ' שבת (קי"ז ע"ב): "א"ר חסדא: לעולם ישכים אדם להוצאת שבת, שנאמר: 'והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו' לאלתר", ופירש"י (שם ד"ה "ישכים"), וז"ל: "בע"ש לטרוח ולזמן הוצאות שבת". ועוד כתב (שם ד"ה "ובהכינו"), וז"ל: "בשעת הבאה – הכנה, והבאה בהשכמה היא, דכתיב: 'וילקטו אותו בבקר בבקר'". ראה א"ר (סי' רמ"ב סס"ק י'), ז"ל: "גם נראה לי ראיה מאגודה פרק מרובה דעזרא תיקן שיהא אשה משכמת ואופה בכל ערב שבת".
[97] שהרי לכן תיקן עזרא הסופר שלא לכבס ביום שישי אלא ביום חמישי. וראה ב"ק (פ"ב ע"א), שו"ע (סי' רמ"ב סעי' א'), בא"ח (לך לך ש"ש סעי' ח'). וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק א' שאלה י"ג).
[98] ירושלמי מגילה (פ"ד ה"א), בא"ח (לך לך ש"ש סעי' ו').
[99] עיין בא"ח (ש"ש שמיני הלכות חלה סעי' ג'). ועיין בא"ח (ש"ר נצבים סעי' כ"ה), חֻקי הנשים למרן הבא"ח (פרק מ'). ושם (הקדמתו לפרק מ') כתב: "הנשים החשובות תסכימו לכוונתינו קבלו עצתינו, ועסקו בידכם המבורכות אשר ימצא בבתיכם… ה' ישים הברכה בבתיכם, תאכלו בבריאות לחמכם… צריך לדעת כי ענין החלה מאד נחוץ לכם, כי מאכלכם ומשתכם בבית חמותכם, והיות ואין לכם סדר אכילה לבדכם, לכן עצתי לכם שתקנו קמח ברשות בעליכם, ותלושו עיסה ותאפו ממנה חלה לכם כדי שתזכו במצוה היקרה הזו", ולכן ראוי לפחות לנהוג כדברי הבא"ח פעם בשנה, וראה בכה"ח (סי' רמ"ב ס"ק כ"ד).
[100] בא"ח (ש"ש לך לך סעי' ו').
[101] ראה שו"ע (יו"ד שכ"ב סעי' א' וב') דחלה היום מדרבנן, אמנם עיקרו מהתורה, וראה שו"ע יו"ד (סי' שכ"ג סעי' א'), ומקור הדין בקמח שהגיע מחו"ל – ראה משנה חלה (פ"ב מ"א), וכדעת הלבוש (יו"ד סי' של"א סעי' י"ב) והגר"א (שם ס"ק כ"ט) שהיה בו חיוב מן התורה (ועי' ש"ך שם ס"ק כ"ב), כפי הנראה מן הירושלמי (פ"ב ה"א, י' ע"א) שדורש את החיוב בזה מן הפסוק (במ' ט"ו, י"ח): "אשר אני מביא אתכם שמה", ולא כדעת הב"ח שם שהירושלמי הוא רק אסמכתא, וראה עוד בכסף משנה (הל' תרומות פ"א הל' כ"ב).
[102] שו"ע (או"ח סי' תק"ו סעי' ג'), בא"ח (ש"ש שמיני הלכות חלה סעי' ה'), ועי' כה"ח (סי' תק"ו ס"ק כ"ט וסי' תנ"ז ס"ק ט"ז וסי' תמ"ד ס"ק ה'), משנ"ב (סי' תק"ו ס"ק כ"א).
[103] הפרשה זו מועילה ע"פ הכלל שבדרבנן אומרים: "יש ברירה", וכפי שפסק השו"ע (יו"ד סי' של"א סעי' י"א) לעניין תרו"מ בזה"ז. ומכיון שגם לגבי חלה ההלכה היא שחיובה בזה"ז הוא מדרבנן (לעיל סעי' נ"ב), הרי שניתן להפריש חלה מער"ש על ידי ברירה, וראה חזו"א (דמאי סי' ט', ס"ק י' וס"ק י"ג).
[104] (במדבר ט"ו, כ').
[105] רמב"ם (הל' ביכורים פ"ה ה"א), ספר המצוות לרמב"ם (מצות עשה קל"ג).
[106] כתב הרמב"ם (הל' ביכורים פ"ו הט"ו): "כמה שיעור העיסה שחייבת בחלה? מלא העומר קמח, בין מאחד מה' מינים, בין מחמשתן, כולם מצטרפין לשיעור. וכמה הוא שיעור העומר? שני קבין פחות חומש, והקב ארבעה לוגין וכו', וכמה מכילה מדה זו? כמו ארבעים ושלש ביצים בינוניות וחומש ביצה, והם משקל ששה ושמונים סלעים ושני שלישי סלע מקמח החטים שבמצרים, שהם משקל חמש מאות ועשרים זוז מזוזי מצרים בזמן הזה, ומדה שמכילה כמשקל הזה מקמח החטים הזה בה מודדין לחלה בכל מקום". ורמז לדבריו: 'חלה' בגימטריה 43 כנגד 43 ביצים וחומש ביצה שהם שיעור חלה. אבל יש ביצים בגדלים שונים ויש הפרש בין מקום למקום, ומ"מ אנו יודעים כי חמש מאות ועשרים זוז מזוזי מצרים הם 520 דרהם. ושלשה דרהם הם 9.6 גרם. אם כן הרי זה 1,666 גרם קמח.
והבא"ח (ש"ש שמיני הל' חלה סעי' א') כתב שיש לברך רק על הפרשת חלה מ-777 דרהם. שהרי לכל הדעות שיעור חלה הוא מ"ג ביצים וחומש ביצה (שו"ע ורמב"ם שם). והרמב"ם כתב שהוא מדד את השיעור ההוא בקמח מצרי, ומשקל הקמח היה 520 דרהם. אולם יתכן שהקמח שלו היה יותר קל מהקמח שלנו, כמו שהעיר הרדב"ז (על הרמב"ם שם). ולפי זה קמח שמשקלו הסגולי כבד יותר מהקמח שעליו דיבר הרמב"ם יהיה משקלו בנפח של מ"ג ביצים וחומש גדול יותר מ–1.666 ק"ג [יש המקשים על דעת הבא"ח שאמר ששיעור החלה הוא החל מ-777 דרהם. ויזכר לטוב הרב הגאון יעקב סופר שליט"א (נכדו של בעל ה'כף החיים') שכתב תשובה ארוכה ומלאת טעם וחן ליישב את דעת הבא"ח ששיעורו הוא הנכון, ואיישר חיליה לאורייתא].
חשש נוסף הוא שהרמב"ם דבר על קמח שנטחן באופן שונה והוא עב יותר [עי' על כך עוד בספר "מידות ושיעורי תורה" (עמ' רי"ז ובהע' 8-10)]. משום כך חיוב חלה בברכה הוא רק במשקל של קמח שתואם את משקל המים במידת הנפח של מ"ג ביצים וחומש, וזה מתוך הנחה שגם אם הקמח בימינו כבד יותר מהקמח שבתקופת הרמב"ם, ודאי שאינו כבד יותר מהמים שבימינו. ושיעור של 2486 גרם הינו בדיוק 777 דרהם לפי החשבון של 3.2 גרם לדרהם.
[107] עיין ירושלמי (פ"ג מסכת חלה ה"א). והר"ן (קידושין פרק האומר דף כ"ו מדפי הרי"ף) הביא שהכהנות היו רגילות לגבל עיסה בטהרה כי כך הן רגילות בתרומה. ומפרישות חלה בתחילת הלישה. וכתב על זה רבינו שמשון (ד"ה "בלבד"): "צריך ללמד להן לנשים שמפרישות חלה קודם עריכה להתנות גם על הקמח שמפזרים בעריכה". וכן כתב הבית יוסף (יו"ד סי' שכ"ז) שלא לשרוף את החלה עד סוף העריכה כדי שהחלה תהיה גם על קמח זה שהוסיפו, המתדבק בעת העריכה, וכן פסק בשו"ע (שם סעי' ב'). ועיין בתוספתא (פ"א חלה ה"ו) ועיין בביאור הגר"א (אות ו').
אע"פ שמשמע מהרמ"א (שם סעי' ב') שיש להתנות כך רק אם יש לחוש לצירוף קמח כשיעור חלה, מ"מ לפי דברי האר"י המובא בכף החיים (סי' רמ"ב ס"ק כ"ה) לא משמע כן. ועל כן, אם מפזרים קמח בשעת עריכה אפילו פחות מן השיעור – ראוי להתנות כן. ומספיק לכוון כך פעם בשנה לצורך כל השנה.
[108] שו"ע יו"ד (סי' שכ"ה סעי' א' ועיין בסי' שכ"ו סעי' א').
[109] עיין במשנה שבת (פ"ב מ"ו), גמ' שבת (ל"ב ע"ב), אור זרוע (הל' חלה סי' רכ"ה), תנחומא (ריש פר' נח). ועיין מחזיק ברכה (סי' רס"ג אות ג') (ובשו"ת חיים שאל ח"ב סי' ל"ח אות ס"ב), ז"ל: "אם קדם האיש והדליק – אין לאשתו עליו אלא תרעומת, אבל פשיטא שאינו חייב לשלם לה כדין חוטף מצוה דמשלם עשרה זהובים. דכיון דהמצוה מוטלת עליו נמי, והבית והנר שלו מהיכא תיתי לשלם. והוצרכתי לזה מפני שראיתי בספר משנה לחם להרב יעב"ץ מס' חלה שכתב שאם קדם הבעל והפריש חלה – מחויב לתת לאשתו שכר מצוה וברכה עשרה זהובים כדין חוטף מצוה מחבירו. ע"ש. ואין דבריו מחוורין כי יען שהאשה מצויה בבית לכן היא על הרוב מפרשת כי אין האיש בביתו ולכך נתיחדה לה המצוה. וגם שהוא תיקון לה שפגמה בחלתו של עולם. וכן בנר שבת. אבל מהיכא תיתי שהבעל שהכל שלו אם קדם והפריש חלה או הדליק נר שחייב לשלם לאשתו שכר מצוה. ותו דמדמה דין זה לדין חבל באשתו בא"ה סי' פ"ג (ס"א) דמשלם לה הכל, ומלבד דהתם במחלוקת היא שנויה כמבואר שם, הכא אף למ"ד התם דחבל בה משלם לה הכל, יש לחלק ביניהם, ודוק". וע"ע בזה באורך במש"כ שו"ת מאמר מרדכי (ח"ב חלק יו"ד סי' כ"ח).
[110] עיין בב"י ובשו"ע ורמ"א (יו"ד סי' שכ"ז) ובנושאי כלים.
[111] וע"ע בזה באורך במש"כ שו"ת מאמר מרדכי (ח"ב חלק יו"ד סי' כ"ח).
