מבית דרכי הוראה לרבנים

פרק כח – הוצאה, הגבהה והחזרת ספר תורה

תוכן הספר

מכירת עליות

מנהג למכור עליות

א – נוהגים למכור בשבתות ובימים טובים את העליות לספר התורה וכן את שאר המצוות הקשורות להוצאת ספר התורה, כדי למנוע מחלוקת בין המתפללים, ואין בכך איסור מקח וממכר בשבת[2].

זמן המכירה

ב – את העליות והמצוות ראוי למכור אחרי קדיש "תתקבל" ולפני שמוציאים את ספר התורה, ואין למכור את העליות אחרי שמוציאים את ספר התורה[3].

מניין מצומצם

ג – במקום בו המניין מצומצם – עדיף לא למכור את העליות ולא את שאר המצוות[4].

בעלי שמחה

ד – יש להתחשב בבעלי שמחה, שאין באפשרותם לשלם סכומים גבוהים, ולהעניק להם עליות ללא תשלום גם במקום שנהגו למכור את ה"עליות" לתורה, כדי למנוע מחלוקת, וטוב לתקן תקנות מיוחדות לצורך זה בבית הכנסת[5].

הזכרת סכום

ה – מנהגו של חכם צדקה חוצין זצ"ל היה להזכיר רק את סכום הקניה בלי לומר את שם המטבע [לירה, שקל, דולר וכו'] . אמנם, למעשה – נהגו להקל בזה[6].

אמר סכום ולא זכה

ו – אדם שהציע סכומי כסף במהלך המכירה ובסופו של דבר לא זכה במצווה – אינו צריך לשלם את הסכומים שהציע במהלך המכירה ולא לתת אותם לצדקה[7].

הוספה שלא על מנת לקנות

ז – אסור לאדם שאינו מתכוון לקנות את המצווה להוסיף על סכומי הקניה מתוך כוונה שהמתחרה יוסיף גם הוא ובית הכנסת ירוויח, משום שיש בכך שקר וגם לחץ פסול על הקונה להוסיף דמים[8].

זמן המכירה

ח – בזמן שמוכרים את העליות והמצוות צריך הציבור להיזהר לא לדבר דברים בטלים בבית הכנסת[9]. וראוי לכל אדם לנצל זמן זה לאמירת תהילים או לימוד "שניים מקרא ואחד תרגום", וכיו"ב[10].

לא זכה במצווה

ט – אדם שהציע סכומים לקניית עליה או מצווה וזכה בה אחר – לא יריב עם חברו או יכעס אפילו מעט בשל כך. ואפילו אם לדעתו נעשה לו עוול או שנגרם לו עלבון – ימחל לחברו בלב שלם. ומעלתו של המוחל על עלבונו גדולה מאד, ועליו נאמר: "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו"[11].

הוספה על הצעת הרב

י – מותר להוסיף על סכום שהציע הרב כדי לזכות במצווה או בעליה, אפילו שבכך מונע מן הרב לעשות מצווה זו, ואין בזה פגיעה בכבוד הרב, משום שאין בכך שהאדם חפץ במצוות משום פגיעה בכבוד הרב[12].

הוספה על הצעת אביו

יא – אסור לאדם להוסיף על הצעת אביו ולגרום לכך שאביו לא יזכה במצווה או בעליה, משום שנראה כמזלזל באביו[13].

קניית מצווה לאחר

יב – מותר לאדם לקנות עלייה או מצווה ולכבד את חברו, בתנאי שאין בכך משום שוחד או ריבית, כדלקמן.

קניית מצווה לדיין

יג – אסור לאדם לקנות עלייה או מצווה עבור דיין שאמור לשבת בדין הקשור אליו, אפילו אם עדיין לא פנה אליו לדון, שהרי זהו שוחד[14].

דיין שקנו מצווה עבורו

יד – אסור לדיין לעלות לעליה או למצווה שקנה עבורו נידון אשר הוא יושב בדינו, אם נראה הדבר כשוחד. אמנם, כאשר אין הדבר נראה כשוחד, כגון שאותו אדם רגיל לקנות עליות ומצוות ולכבד את אותו דיין – ינסה הדיין להשתמט מעלייה זו, ואם לא יצליח – יעלה ויפרע הוא את סכום הקניה לבית הכנסת[15].

קנייה עבור מלווה

טו – אסור ללווה לקנות מצווה או עליה עבור אדם שהלווה לו, משום לתא דריבית[16].

עליה המוחזקת לרב

טז – טעו ומכרו עליה המוחזקת לרב, כגון: עליית "עשרת הדברות" – יעלו את הרב לעליה זו, כמנהגם משום שהיה זה מקח טעות[17].

סיום המכירה

יז – כל זמן המכירה עד שהכריז הגבאי: "זכה" – יכולים הציבור להוסיף על סכומי הקניה, ואין סכום המכירה נקבע עד שיאמר הגבאי: "זכה". משאמר הגבאי: "זכה" – הסתיימה מכירת אותה מצווה ואין לשנות אפילו אם יוסיף אחר[18].

הכרזה בטעות

יח – מכרו עליה או מצווה והכריז הגבאי שפלוני זכה בה, וקם אותו אדם ואמר שטעה הגבאי ולא הוא הקונה – אינו חייב לשלם[19].

תשלום לבית הכנסת

יט – הקונה עליה או מצווה – חייב לתת את סכום הכסף לבית הכנסת בו קנה את העליה, ואין הקונה רשאי לתת סכום כסף זה למוסד אחר או מטרה אחרת, אפילו לא למטרת צדקה אחרת[20].

"מי שברך" לקונה

כ – יש נוהגים לברך את קונה המצווה או העליה בנוסח: "בעבור שנדב", ויש נוהגים לברכו בנוסח: "בעבור שנדר", ואין להקפיד בזה, ויאמרו כפי שירצו.

קנה ולא היה שם בזמן העלייה

כא – אדם שקנה עלייה ולבסוף לא היה בבית הכנסת בזמן העלייה, חייב לשלם אפילו שלא היה שם בזמן העליה[21].

מכירת ראשון ב"בראשית"

כב – במקום שנהגו למכור בשבת "בראשית" את עליית ראשון לישראל במקום לכהן, רשאים למכור[22].

התרמה בעת העלייה

כג – אדם שעלה לתורה ובגמר העלייה ברכו החזן: "בעבור שייתן מתנה לבית הכנסת" מבלי שהעולה ביקש זאת, אם כך הוא מנהגם שכל עולה מתנדב לתת מתנה לבית הכנסת בעת העליה – הרי על דעת זה עלה וחייב לשלם, ואם לא נהגו שכל עולה מתנדב לתת מתנה לבית הכנסת בעת העליה – אינו חייב לשלם[23].

תרומה פעמיים

כד – קנה עליה בסכום מסוים ובסיום העלייה ברכו אותו שוב והזכירו שהתנדב את אותו הסכום, אם מנהגם לברך פעם נוספת עבור אותה תרומה – הרי זו תרומה אחת, ואם אין מנהגם לברך שנית עבור אותה תרומה – הרי זו תרומה חדשה.

קנייה מכספי מעשר

כה – הכלל הוא: כל דבר שאדם חייב לעשותו – אינו יכול לשלם אותו ממעשר כספים, ולכן אם נוהג לקנות "מפטיר" כל שנה – אינו יכול לשלם לבית הכנסת ממעשר כספים, אבל אם רוצה להוסיף על הסכום מעבר למה שרגיל לתת כדי לזכות במצוה – יכול לתת את התוספת כנדבה ממעשר כספים[24].

פתיחת ההיכל

מכירה או כיבוד

כו – יש נוהגים למכור את "פתיחת ההיכל", ויש נוהגים לכבד במצווה זו את אחד המתפללים, ובכל מקום יעשו כמנהגם.

סגולה ללידה

כז – טוב לכבד בפתיחת ההיכל אדם שאשתו נמצאת בחודש התשיעי להריונה, והיא סגולה בדוקה ללידה קלה[25].

עמידה בשעת פתיחת ההיכל

כח – יש לעמוד בשעת שפותחים את ארון הקודש להוציא את ספרי התורה[26] ועל זה נאמר בספר נחמיה[27]: "ויפתח עזרא הספר לעיני כל העם כי מעל כל העם היה"[28]. ויש אומרים שעמידה בשעת הוצאת הספר נלמדת מהפסוק: "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה'" וכו'.

פתיחת הספר בהיכל

כט – יש לפתוח את ספר התורה בעודו בהיכל, משום שאז מתגלית הארת התורה הכתובה בתוכו אל כל הקהל[29].

פסוקי פתיחת ההיכל

ל – בעת פתיחת ההיכל בשבת שחרית אומרים את הפסוקים: "אתה הראת" וכו' (דב' ד', ל"ה), "אין כמוך באלהים" וכו' (תה' פ"ו, ח'), "יהי ה' א-לוהינו" וכו' (מל' א' ח')[30]. ואומרים: "ויהי בנסוע ארון", "קומה ה'" "כהניך ילבשו"[31] וכו', והם שמונה פסוקים כנגד שבעת העולים לספר תורה והמפטיר, וביום טוב מדלגין שני פסוקים ומתחילין מ"יהי ה' אלהינו עמנו", ובחול אומר שלשה פסוקים בלבד כנגד שלושת העולים.

מנחת שבת

לא – לפני פתיחת ההיכל בתפילת מנחה בשבת אומרים ע"פ הסוד: "ואני תפילתי לך ה' עת רצון" וכו'. והטעם לאמירתו הוא: שבשעת מנחת שבת מתגלה בחינה עליונה ומתפשט בעולם אור עליון הנקרא: "רצון". וזו גם הסיבה שאומרים: "ואני תפילתי" פעמיים[32].

"בריך שמיה דמארי עלמא"

זמני "בריך שמיה"

לב – למנהג הספרדים – אומרים: "בריך שמיה" בשבת ובראש חודש ובכל יום שאומרים קדושת "כתר"[33], וסימנך: "בריך – כתרך". כלומר, כשאומרים קדושת "כתר", אומרים גם "בריך". ולמנהג האשכנזים – אומרים: "בריך שמיה" גם בימי חול[34].

ספר פתוח

לג – למנהג העדות הנוהגות לכסות את ספר התורה בתיק קשיח – יש לומר: 'בריך שמיה' בעת שספר התורה פתוח ומונח בהיכל[35].

ספר תורה מכוסה "מעיל"

לד – גם למנהג העדות הנוהגות לכסות את ספר התורה ב"מעיל" – אומרים: "בריך שמיה" בעת פתיחת ההיכל, למרות שספר התורה נשאר סגור ומכוסה[36].

השתחוויה ב"בריך שמיה"

לה – יש נוהגים להשתחוות מול ההיכל כשאומרים את המילים: "דסגידנא קמיה" שבתוך "בריך שמיה", ומנהג טוב הוא[37].

לא אמר "בריך שמיה"

לו – אם לא הספיק לומר: "בריך שמיה" בשעת הוצאת ספר תורה – יאמר בעת הקמת ספר תורה[38].

תוספת לנוסח "בריך שמיה"

לז – המוסיף לנוסח "בריך שמיה" את המילים: "ותיהב לי בנין דכרין דעבדין רעותך" המודפסות תוך סוגריים בסידורים – יש לו על מי לסמוך[39].

תפילות נוספות בהוצאת ספר תורה

ראש חודש

לח – יש נוהגים לומר בראש חודש: "יהי רצון… אלוקי אברהם ופחד יצחק אביר יעקב" וכו', ומכל מקום, משום שיש חשש מי חיברו – מוטב להימנע מלאמרו[40].

"מי שברך" לחיילים

לט – מצוה גדולה לברך את חיילי צה"ל העוסקים במלאכת הקודש, ורצוי לברכם בעמידה[41]. יש לומר: "מן הלבנון ועד גבול מצרים" כדי לכלול את החיילים הנמצאים בתוך לבנון[42].

"מי שברך" לחולים

מ – אומרים "מי שברך" לחולים וליולדות בעת פתיחת ההיכל[43], ומוסיפים: "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא[44].

שתיקה בעת "מי שברך"

מא – בעת אמירת "מי שברך" אין לדבר כלל אלא לקרוא תהילים או לומר "שניים מקרא ואחד תרגום[45].

הקדמת "בריך שמיה" בימים טובים

מב – ראוי להקדים אמירת: "בריך שמיה" ל"מי שברך" גם בימים טובים, וכן ראוי להקדימו ל"יהי רצון" המיוחד לחגים המודפס במחזורים וכן לשאר התפילות[46].

הוצאת ספר תורה

פסוקי הוצאת הספר

מג – בעת שמתחילים להוציא ספר תורה מן ההיכל להוליכו אל הבימה, למנהג הספרדים – אומר החזן פסוק משיר השירים[47]: "צְאֶינָה וּרְאֶינָה בנות ציון[48] וכו' ואחרי שהוציאו אומרים: "בָּרוּךְ הַמָּקוֹם" וכו'[49], "אשרי העם" וכו'[50]. למנהג האשכנזים – מוציאים את הספר מן ההיכל ואומר החזן: "שמע ישראל" וכו' וכן: "אחד אלוקינו" וכו' ו"גדלו לה' אתי" וכו', והקהל חוזר אחריו.

פסוקי הולכת הספר

מד – בעת הולכת ספר התורה מן ההיכל אל הבימה, למנהג הספרדים – אומר החזן עם הקהל[51]: "גַּדְּלוּ לה' אתי" וכו" כפי שמופיע בסידורים. למנהג האשכנזים – אומרים: "לך ה' הגדולה" וכו', כפי שמופיע בסידורים.

השתחוויה

מה – מצווה להשתחוות לפני ספר התורה ובעיקר כשספר התורה פתוח ורואים את הכתב[52].

הוצאת ספר הפטרות

מו – אין להוציא מן ההיכל ספר הפטרות הנגלל כמו ספר תורה יחד עם שאר ספרי התורה [כדי שלא יטעו לחשוב שהוציאו ספר תורה נוסף], אלא לפני קריאת ה"הפטרה", או אחרי שהוליכו את הס"ת לבימה.

הנחת ספר הפטרות בהיכל

מז – אם נהגו להשתמש בארון קודש אך ורק לס"ת, אין להכניס כלל לתוכו ספר הפטרות. ברם, קהילות הנוהגות להכניס ספר זה לתוכו – מותר להם כי לכתחילה הוקדש הארון לכך[53].

הולכת ספר התורה לבימה

אחיזה בימין

מח – המוליך את ספר התורה מן ההיכל לבימה יאחז את הספר בימינו[54].

הליכה מימין

מט – מוליכים את ספר התורה מן ההיכל לבימה דרך צד ימין שלו, בין אם ארון הקודש בצפון ובין אם בדרום וכו'[55].

ספר פתוח

נ – מנהג חלק מהספרדים להוליך את ספר התורה אל הבימה כשהוא פתוח כדי שיוכל הציבור לראות את הכתב[56], וטוב לנהוג כך כשספר התורה נתון בנרתיק. ומנהג האשכנזים להוליכו סגור.

עמידה בשעת ההולכה

נא – חייבים כל הציבור הנמצאים בבית הכנסת לעמוד בשעה שמוליכים את ספר התורה מן ההיכל לבימה[57].

הפניית הגב לספר תורה

נב – יש להקפיד לא להפנות את הגב לספר התורה בשעה שמוליכים אותו לבימה. אמנם, כאשר ספר התורה מונח על התיבה [והיא גבוהה מהקרקע י' טפחים] מותר להפנות את הגב לספר התורה[58].

סמיכת גופו

נג – אסור לסמוך את עצמו על שום חפץ או משענת בשעה שמוליכים את ספר התורה אל הבימה, משום שסמיכה נחשבת כישיבה[59].

זמן העמידה

נד – עומדים בפני ספר התורה כל זמן שמוליכים אותו אל הבימה עד שמניחו על הבימה או שמחזיקים אותו שם בישיבה או עד שמתכסה מעיניו[60], ולכן יש לעמוד בעת אמירת "כל נדרי".

נה – ראוי לעורר תשומת לב הרבים: בזמן שמחת תורה, שנוהגים להאריך בריקודים ובשירים ובתשבחות להקב"ה, כי מצוה לשמוח לגומרה של תורה, שכל עוד הס"ת נמצא בידי אדם – אסור לבריא לשבת, ולזקן או חולה – מותר לשבת[61].

נשיקת ספר התורה

נו – ע"פ מנהג רבנו האר"י ז"ל יש לנשק את ספר התורה כאשר עובר לפניו בדרך אל הבימה\[62], ומצווה ללמד את הקטנים לנשקו[63].

נז – יש שמנשקים אותו בידם ויש בפה, ומ"מ יעשו זאת רק על התיק של הספר ולא על גבי הקלף, שלא ימחקו או יטשטשו את הכתב[64].

ליווי הספר אל הבימה

נח – נהגו ללוות את ספר התורה מן ההיכל עד לתיבה בהוצאה[65], וכן בחזרה מן הבימה אל ההיכל [וראה לקמן סעי' קט"ו].

עטרות ס"ת

נט – מנהג האשכנזים שמניחים כתר על ספר התורה. והספרדים נוהגים להניח רימונים, כי כשמוליכים את ספר התורה הם מצלצלים ורומזים לאדם שיעמוד לכבוד התורה[66].

הגבהת ספר התורה

זמן הגבהה

ס – לדעת מרן בעל השו"ע – מגביהים את ספר התורה מיד כשמגיע אל התיבה, ומראה הכתב לקהל[67]. לדעת הרמ"א – מגביהים אחרי הקריאה, ויש אשכנזים שנוהגים כדעת השו"ע, וכל קהילה תעשה כמנהגה[68].

הפניית הכתב

סא – מנהג הספרדים – להגביה את הספר כאשר הכתב כלפי הציבור וגב הספר אל המגביה. מנהג האשכנזים – להגביה כשהכתב כלפי המגביה וגבו אל הציבור[69].

פתיחה במקום קריאה

סב – לכתחילה יש להגביה את הספר כשהוא פתוח במקום בו עומדים לקרוא. הגביהו והיה פתוח במקום אחר – אין צורך להגביהו שוב[70].

הפניית הספר לכל המתפללים

סג – צריך המגביה לסובב דרך ימין את ספר התורה סיבוב שלם, כדי שכל הציבור יוכלו לראות את הכתב בספר[71].

שיעור פתיחת הספר בהגבהה

סד – ראוי לפתוח את ספר התורה כך שיראו שלוש עמודות מן הספר. ועל כן, לא טוב להזמין להגבהת הספר אדם חלש שאינו מצליח להגביה כדבעי ולהראות את הכתב באופן ברור לקהל[72].

אין שם אדם המסוגל להגביה

סה – לכתחילה יש להשתדל מאוד להגביה את ספר התורה. אמנם, כאשר אין שם אדם שיכול להגביה ויש חשש שספר התורה יפול ח"ו, וכן כאשר ידית הספר נשברה ואין אפשרות להגביה כדבעי – מוטב להימנע מהגבהת התורה[73].

פתיחת יתר

סו – אין לפתוח את הספר בשעת הגבהה באופן מוגזם כדי להראות את כוחו של המגביה, ואין לעשות את התורה קרדום לחפור בה. ועל כן נכון שהמגביה יפתח את הספר בנחת במידה סבירה\[74].

אחיזת הספר

סז – אסור לאחוז את ספר התורה ערום בשעת ההגבהה. ועל כן, כאשר מגביהים את הספר יש לאחוז בתיק הספר [או בעץ חיים אם זה ספר המכוסה במפה] אך בשום אופן אין לאחוז בקלף עצמו[75].

הגבהת כמה ספרים

סח – כאשר מוציאים יותר מספר תורה אחד, נוהגים הספרדים להגביה את כל הספרים לפני תחילת הקריאה בראשון, בזה אחר זה[76], ויש נוהגים להגביה ספר אחד בלבד לפני הקריאה ואת הנותרים אינם מגביהים. מנהג האשכנזים להגביה את כל הספרים ומגביהים כל ספר אחרי שסיימו לקרוא בו[77].

עמידה בשעת הגבהה

סט – צריכים כל הציבור הרואים את הגבהת ספר התורה לעמוד בשעת ההגבהה, אפילו אם הם ברשות אחרת[78]. ולכן, בין אם הגביהו על הבימה והציבור עומד בבית הכנסת ובין אם הגביהו בבית הכנסת והציבור עומד על הבמה, וכן נשים הנמצאות בעזרת נשים – כל הרואים את הגבהת ספר התורה צריכים לעמוד.

השתחוויה

ע – צריכים כל הציבור להשתחוות כלפי ספר התורה בשעת ההגבהה, גברים נשים וטף[79].

מספר השתחוויות

עא – יש נוהגים להשתחוות כלפי הספר בשבת שבע פעמים, כמניין העולים לתורה. ובשאר ימים משתחווים כמניין העולים באותם ימים ומנהג טוב הוא[80].

פסוקי השתחוויה

עב – בשעה שמשתחווים כלפי ספר התורה אומרים פסוקים ודברי שבח על התורה: מספר דברים[81], "וזאת התורה אשר שם משה" וכו'[82] ". וכן[83] "תורה ציווה לנו משה" וכו'. מספר תהילים[84], "האל תמים דרכו" וכו'[85] ". מספר "משלי"[86], "עץ חיים היא למחזיקים בה" וכו'. מספר "תהילים[87] "שלום רב לאוהבי תורתך" וכו'. וכן[88] "ה' עוז לעמו יתן" וכו'. ומוסיפים: אל שדי אמת, משה אמת ותורתו אמת[89].

הבחנה באותיות

עג – טוב לעמוד קרוב לספר התורה בשעת ההגבהה כך שיוכל להבחין באותיות הספר, משום שעל ידי הסתכלות באותיות הספר מקרוב נמשך אור גדול על האדם[90]. וטוב במיוחד להבחין בין אותיות הספר באות הראשונה של שמו[91].

המתפלל תפילת העמידה

עד – אדם שהיה תוך תפילת העמידה בשעה שהגביהו ספר תורה – אינו יכול להפסיק בדיבור, ועל כן ישתחווה כלפי הספר בשתיקה[92].

נשים בשעת הגבהה

עה – נשים מותרות להסתכל בספר התורה. אמנם, בשעה שהאשה נידה, ודמים מצויים בה – אין זה מן הראוי שתסתכל בספר התורה, ואין בזה משום איסור, אלא רק מנהג כבוד בספר התורהג[93].

הוצאת שניים או שלושה ספרי תורה יחד

הכנת הספרים

עו – כאשר מוציאים שניים או שלושה ספרי תורה – חייב הגבאי להכין את כל ספרי התורה לקריאה לפני התפילה, כדי לא לגרום טורח ציבור בגלילת הספרים בשעת הקריאה[94].

הוצאתם יחד

עז – כאשר מוציאים שניים או שלושה ספרי תורה – יש להוציא את כל הספרים יחד מן ההיכל לפני הקריאה בספר הראשון[95].

"מי לא יראך"

עח – כאשר מוציאים שלושה ספרי תורה מן ההיכל[96], נהגו בירושלים לומר פסוקים מן הנביאים בעת פתיחת ההיכל, כדלהלן: מספר ירמיהו[97]: "מי לא יראך מלך הגוים כי לך יאתה כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך. מאין כמוך ה' גדול אתה וגדול שמך בגבורה. וה' אלקים אמת הוא אלקים חיים ומלך עולם מקצפו תרעש הארץ ולא יכילו גוים זעמו", ומספר דניאל[98]: "אתוהי כמה רברבין ותמהוהי כמה תקיפין, מלכותיה מלכות עלם ושלטניה עם דר ודר". אחר כך מוסיפים: "שמע ישראל", "ה' מלך" ו"אנא ה'". ונהגו כעת לומר כן לא רק בירושלים אלא בכל הארץ ובחו"ל[99].

קריאה בספר השני

עט – הוציאו שני ספרי תורה וסיימו לקרוא בספר הראשון – אין לפתוח את הספר השני כל זמן שהראשון פתוח או להסיר את המעיל מעל השני, עד לגלילת הראשון.

גלילה למקום קריאה

פ – היו צריכים להוציא שלשה ספרי תורה ואין שם שלושה ספרי תורה אלא שניים – יקראו את פרשת השלישי בספר הראשון ולא בספר השני[100].

ספרים על הבימה

פא – למנהג הספרדים – בשעת הקריאה בספר הראשון מניחים על הבימה גם את שאר הספרים. למנהג האשכנזים – מחזיקים את השני בידיים עד לגמר הקריאה בראשון[101].

ספר על הבימה תמיד

פב – למנהג האשכנזים המניחים על הבימה ספר אחד בלבד בשעת הקריאה – אין לסלק את הספר הראשון מן הבימה עד להנחת הספר השני עליה, כדי שלא יסיחו דעתם מן המצוות[102].

ישיבה במקום הנחת ספר התורה

פג – יש להקפיד לא לשבת על הספסל שמונח עליו ספר תורה [או שאר ספרי קודש][103] קג, ואפילו אם הספסל מדורג ואינו יושב ממש בגובה ספר התורה – אסור לשבת על אותו ספסל. אמנם, אם הספסל מדורג ומקום הנחת ספר התורה גבוה ממקום הישיבה שלושה טפחים או יותר – מותר לשבת על ספסל זה. ומן הראוי לבנות את הספסל כך שמקום הנחת הספר יהיה גבוה ממקום הישיבה, עשרה טפחים[104].

עניינים שונים בהוצאת ספרי תורה

ספר שאינו מכוון

פד – הוציאו ספר תורה וכשהגיע אל הבימה נודע שאינו מכוון למקום הקריאה – גוללים אותו למקום הנכון[105] וקוראים בו, אפילו אם יש בהיכל ספר אחר מכוון למקום הקריאה, ואין לחשוש לטירחא דציבורא[106].

הוצאת ספרים על פי סדר קבוע

פה – בית כנסת שיש בו כמה ספרי תורה, וקבעו סדר קבוע להוצאת הספרים – לכתחילה יוציאו את הספרים על פי הסדר הקבוע[107].

הוציאו ספר שאין תורו לצאת

פו – טעו והוציאו ספר שאין זה תורו לצאת – יקראו בספר שהוצא למרות שאין זה תורו[108].

ספר שתורו לצאת שאינו מכוון

פז – בקשו להוציא ספר על פי התור ונודע בשעת הוצאת הספר מן ההיכל שאינו מכוון – יוציאו אותו למרות שיש לגללו משום שהגיע תורו, ואין לחוש לטורח הציבור[109].

הוצאת ספר מוגה

פח – לכתחילה יש להוציא ולקרוא בספר תורה מוגה בלבד, ולכתחילה יש להגיהו מדי שבוע[110].

הוציאו ספר שאינו מוגה

פט – טעו והוציאו ספר תורה המוחזק כספר שאינו מוגה – יוציאו ספר אחר מוגה ויקראו בו. אמנם, אם הוציאו ספר המוחזק כמוגה אלא שבאותו שבוע לא הגיהו אותו – יקראו בספר שהוציאו[111].

הוצאת הספרים כסדר הכנתם

צ – כאשר מוציאים לקריאה יותר מספר אחד – לכתחילה יש להוציא את הספרים מן ההיכל לפי סדר הקריאה. את הספר שכיוונו לקריאה ראשונה מוציאים ראשון מן ההיכל ראשון, את השני שני וכו'.

הוציאו ספרים שלא כסדר

צא – הכינו שניים או שלושה ספרים לקריאה כל אחד במקומו, אך בהוצאת הספרים מן ההיכל טעו והוציאו את השני או את השלישי לפני הראשון או את השלישי לפני השני וכו' – יקראו בספרים כפי שהתכוונו בתחילה, ואין בכך פגם, משום שבסופו של דבר קוראים בכל הספרים כולם[112].

חזקת קריאה בספר

צב – ספר תורה שיש לגביו חזקה שמוציאים אותו בזמן קבוע, כגון: מנחת יום הכיפורים – יש להיזהר לכתחילה להוציאו על פי החזקה.

טעו בספר שיש לגביו חזקה

צג – טעו והוציאו ספר אחר במקום הספר שיש לגביו חזקה, ובעליו דורש להחזיר את הספר האחר להיכל ולהוציא את ספר החזקה – יש לקבל את דבריו ולהחזיר את הספר האחר להיכל ולהוציא במקומו את ספר החזקה, ואין בכך פגם לספר שכבר יצא[113].

שכחו להוציא ספר שני

צד – היו צריכים להוציא שני ספרים וטעו והוציאו אחד בלבד ונזכרו לפני שהתחילו לקרוא בראשון – יוציאו את השני למרות שכבר סגרו את ההיכל. התחילו לקרוא בראשון – ימשיכו עד לסוף הקריאה בס"ת הראשון, ויוציאו את השני אז ויקראו בו את הקריאה השנייה[114].

נמצאה טעות בראשון

צה – הוציאו שני ספרי תורה ומצאו טעות בראשון – יוציאו ספר שלישי וישלימו קריאת הספר הראשון בספר החדש, ובשני יקראו פרשת השני כפי שכוונו מראש[115].

נמצאה טעות בשני

צו – הוציאו שני ספרי תורה ומצאו טעות בשני – ישלימו את קריאת הספר השני בספר הראשון הנמצא בחוץ ולא יוציאו ספר נוסף[116].

אין שם ספר תורה כשר

צז – בית כנסת שאין בו ספר תורה כשר אך יש בו ספר תורה פסול – אין קוראים בספר הפסול, משום שאין זה מכובד להוציא לקריאה ספר פסול. ולכן, יקראו את הפרשה מתוך חומש מודפס, בלי ברכות[117].

נפסל תוך כדי קריאה

צח – יש שם ספר תורה אחד כשר ונמצא בו פסול תוך כדי קריאה – ממשיכים לקרוא בו את הפרשה עד לסוף הקריאה, בלי ברכות[118].

גלילת הספר תורה

גולל הספר

צט – נאמר על גולל ספר התורה [סוגר ספר התורה[119]: "הגולל ספר תורה קיבל שכר כנגד כולם", כלומר, כנגד כל העולים[120].

כיוון התפר

ק – הגולל ספר תורה יעמידנו כנגד התפר, כדי שאם יקרע – יקרע התפר[121].

קשירת ספר תורה מכוסה ב"מעיל"

קשירה בצד הכתב

קא – בספר תורה המכוסה ב"מעיל" ונקשר בחגורה – יש לכוון את הקשר כך שיהיה בצד הכתב ולא באחורי הספר, כדי שכאשר פותחים את הספר לא יצטרכו להפוך את הספר על הכתב בשביל להתיר קשירתו, משום שאין זה דרך כבוד[122].

קשר באמצע

קב – ראוי לכוון כך שהקשר יהיה באמצע ספר התורה ולא גבוה מדי ולא נמוך מדי.

חגורה עם אבזם

קג – במקומות רבים, התפשט המנהג להשתמש בחגורה עם אבזם כדי לא לקשור בשבת, וטוב מאוד הדבר. ובמקום שנוהגים לקשור את הספר, יעשו בקריאת "שחרית" קשר על גבי עניבה ובקריאת "מנחה" יעשו עניבה חלשה[123]. כמו כן, יש להיזהר לא להדק את החגורה בחוזקה סביב הספר ולתחוב את קצוות החגורה בתוך הרצועה, משום שגם התחיבה הנה קשר[124].

קשירת הספר ביום חול

קד – ראוי להיזהר לא לקשור את ספר התורה קשר על גבי קשר גם ביום חול, משום שכאשר ירצו לקרוא בו בשבת יצטרכו להתירו.

הוציאו ספר קשור

קה – הוציאו ספר בשבת ומצאו שהיה קשור קשר על גבי קשר ואין שם ספר אחר – יתירו את הקשר בשינוי ויקראו את הפרשה. יש שם ספר אחר שאינו קשור קשר על גבי קשר – רצוי להוציאו ולקרוא בו את הפרשה[125].

תיקון לספר התורה

יצא עמוד הספר ממקומו

קו – ספר תורה הנתון בתיק קשיח שיצא העמוד שמחזיק את הקלף ממקומו – מותר להחזירו למקומו ואין בזה איסור תוקע, משום שהעמוד נתון במגרעת באופן רופף[126].

התפרקה הידית

קז – ספר תורה הנתון ב"מעיל" שנתפרקה ידית ה"עץ חיים" שסביבו הקלף – אסור להחזירה למקומה[127].

קח – בענין הקדיש שאחר קריאת התורה – [ראה בהרחבה בתחילת פרק ל"ה "מפטיר והפטרה"].

החזרת ספר התורה

החזרה מימין

קט – מחזירים את ספר התורה אל ההיכל מימין הבימה, הפוך מדרך הבאתו אל הבימה.

דרך ארוכה

קי – טוב להחזיר את ספר התורה להיכל בדרך ארוכה, אך אין להטריח את הציבור יתר על המידה[128].

ספר סגור

קיא – טוב להחזיר את ספר התורה להיכל כשהוא סגור[129]. אמנם, אם יש אנשים שלא ראו את הכתב של ספר התורה בשעת ההוצאה – יחזירוהו פתוח. ויש נוהגים להחזירו פתוח תמיד, ולכל מנהג יש מקור[130].

סדר החזרת הספר

קיב – למנהג הספרדים נוהגים לומר אחרי "אשרי יושבי ביתך": "ברוך שנתן לעמו ישראל"[131] ואת הפסוק בתהילים[132]: "ימלוך ה' לעולם אלוקיך ציון לדור ודור הללוי'ה" פעמיים ואחר כך להחזיר את הספר להיכל[133].

פסוקי החזרה

קיג – בעת שמחזירים את ספר התורה להיכל אומרים מזמור כ"ט בתהילים: "מזמור לדוד הבו לה' בני אלים" וכו'[134]. ואומר החזן: "שובה למעונך" וכו', חצי קדיש ומתפללים מוסף[135].

מנחה של שבת

קיד – בתפילת מנחה של שבת אומרים בעת החזרת ספר התורה להיכל מזמור צ"ב בתהילים: "מזמור שיר ליום השבת"[136].

ליווי הספר

קטו – טוב ללוות את ספר התורה בחזרתו מן הבימה עד להיכל[137].

הנחת הספר בהיכל

קטז – יש להניח את ספר התורה בהיכל כשהוא עומד ולא להניחו כשהוא שוכב, ואפילו כאשר ההיכל קטן מידות – אין להשכיב את ספר התורה אלא להניחו עומד[138].

נפילת ספר תורה ח"ו

זהירות

קיז – יש להיזהר בנשיאת ספר התורה עד למאוד, כדי שלא ייפול על הרצפה חלילה, משום שדבר זה חמור מאוד.

תענית

קיח – הרואה ספר תורה שנפל על הרצפה חלילה – צריך להתענות. אמנם, אדם שראה ספר תורה שנפל וקשה לו להתענות – יכול לפדות את תעניתו בצדקה[139]

 

 


 

[1] תודתינו נתונה לכבוד הרה"ג יוסף אלנקווה שליט"א שחלק גדול מהלכות קריאת התורה נמסרו ע"י.

[2] ראה גמ' שבת (קי"ג ע"א) ובגמ' כתובות (ה' ע"א), בית יוסף (סי' ש"ו) ושו"ע (סימן ש"ו סעיף ו'). וברמ"א שם, ז"ל: "הגה: י"א דבמקום שנוהגין ליתן לקורא בתורה מי שבירך, ונודר לצדקה או לחזן, דאסור בשבת לפסוק כמה יתן (א"ז); והמנהג להקל, דהא מותר לפסוק צדקה". ובמשנ"ב (שם ס"ק ג"ל) כתב, וז"ל: "ובענין הכרזת מצות בבהכ"נ – יש אוסרין ויש מתירין, דלא שייך מקח וממכר אלא בחפץ הנקנה, ובמקום שנהגו היתר – אין למחות בידן", עכ"ל. ובכה"ח (שם ס"ק מ"ב) כתב: "ומנהג פשוט עכשיו להכריז השמש המצוות ולומר כמה נותן בעד מצוה זו, ומי שמעלה אותה בדמים – נשאר לו המצוה והאחר – אינו נותן כלום, והנח להם לישראל". טעם מנהג זה הוא – מפני השלום, כיון שכל אדם רוצה לזכות בפתיחת ההיכל, בעליה לתורה או בהפטרה.

[3] השומר אמת (סימן ו' סעיף א').

[4] כיון שטעם מנהג זה הוא – מפני השלום, כיון שכל אדם רוצה לזכות בפתיחת ההיכל, בעליה לתורה או בהפטרה, לכן הקלו בזה אבל מעיקר הדין – יש להחמיר בזה. ועיין משנ"ב (סימן ש"ו ס"ק ל"ג) וכה"ח (שם ס"ק מ"א-מ"ג). וראה בהרחבה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ב סי' ל"ג).

[5] משום שכל מנהג מכירת העליות הוא משום דרכי שלום. (אחרונים).

[6] כתב הכה"ח (סימן ש"ו ס"ק מ"ג), וז"ל: "ודע דהאי פסיקת צדקה פשיטא דהיא בקציצת דמים שאומר: גרוש אחד לצדקה, ואינו דומה זה להא דבסמוך דלשכור לו אחד ללמד בנו תורה או אומנות דאסור להזכיר לו סכום מקח, דהתם כיון דאיכא תובע כנגדו דמי השכירות הוה כעין מקח וממכר, דהא שכר פעולתו הוא נוטל, מה שאין כן בכל פסיקת צדקה לעניים, אפילו לעני ידוע, אין כאן תביעת שום שכר פעולה. ולכך נראה פשוט דהעולה לספר תורה ונודר כך וכך לבית הכנסת לצורך שמן המאור או שמתנדב לחזן לכבוד התורה כך וכך – אין בזה בית מחוש, והוי כעין פסיקת צדקה לעניים דמותר, וכמו שכתב מור"ם ז"ל בהגה דהמנהג להקל. ואיני יודע טעם נכון להאוסרין שהביא ההגה, ואין לנו לערער על המנהג, דמנהגם של ישראל תורה היא", אמנם כאן שהוא קונה עליות וכיו"ב, שדומה קצת למכירה, וכאמור לעיל, לכך נהג חכם צדקה חוצין זצ"ל להחמיר שלא להזכיר בפירוש שם המעות

[7] ראה בים של שלמה (ביצה פרק ה' סי' ח'), ז"ל: "אבל המחוור בעיני, כמו שנהגו חסידי אוסטרייך, מה שאדם מוציא מפיו אפילו לא גמר קניינו והשני שהוסיף בדמים נשארה המצוה עליו אפילו הכי נותן לצדקה מה שכבר הוציא והיה בדעתו ליתן, ואם כן הוי כקציצת דמים לצורך מצוה ולא דמי למקח וממכר וכהאי גוונא שרי אפילו קניית מקומות ובתים מהצדקה, וכל ירא שמים יזהר בזה". אמנם כתב הכה"ח (סי' ש"ו ס"ק מ"ב), ז"ל: "ומנהג פשוט עכשיו להכריז השמש המצות ולומר כמה נותן בעד מצוה זו ומי שמעלה אותה בדמים נשאר לו המצוה והאחר אינו נותן כלום והנח להם לישראל. שיירי כנסת הגדולה בהגהות בית יוסף אות ה'. וכן כתב אליה רבה אות י"ט, דבמקום שנוהגין להקל יש להם על מי לסמוך, יעו"ש. וכן כתב המטה יהודה בסוף הסימן. וע"ע מש"כ בסי' קל"ד ס"ק כ"ט)". וע"ע מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ב סי' ל"ג).

[8] וגם הוי אונאת דברים, וע"ע שו"ת הרא"ם (סימן נ"ג עמ' קנ"א ע"ב) וראה בשו"ת יוסף אומץ (סי' מ"ז) שכתב שיש בזה ג' איסורים: א' – גניבת דעת, ב' –  בזה מראה שאין לו חפץ במצוה, ג' – לשון תרמית ובספר חיים (סי' א' אות ז').

[9] כה"ח (סימן קל"ד ס"ק ל'). וראה עוד שו"ע (סימן קנ"א סעיף א'), כה"ח (שם ס"ק ח'). וראה ירושלמי שבת (פט"ו ה"ג): "אמר רבי אבהו: 'שבת לה" – שבות כה', מה הקדוש ברוך הוא שבת ממאמר אף את שבות ממאמר". וע"ע מש"כ בשו"ת קול אליהו (שבת פרק י"ב שאלה א').

[10] כתב בספר חיים לגר"ח פלאג'י (סימן א' אות ב'): "מ"ש בספר לדוד אמת וחסד לאלפים דבעת מכירת המצוות ילמוד תהילים. אני אומר, דאם הוא נבון דילמוד פירוש רש"י של הפרשה בעת ההיא, כדי שיבין היטב מה שקורא שליח ציבור בספר תורה אחרי-כן. ואם הוא חכם בעל הוראה ילמוד בדיני קריאת ספר התורה, דבר בעיתו מה טוב, שמא יהיו שואלין לו דבר הלכה באותו פרק ויהיה מוכן להשיב לשואלו דבר".

וכבר כתב הרב פלאג'י את ההקדמה לספרו "ספר חיים" בפורמט קטן, שיהא מצוי ביד כל אדם בשעה שמוכרים את העליות, כדי שלא יתבטל, ולכן קראו: "חיים ביד". וראה בחיד"א בספרו לדוד אמת (סימן ב' סעיף א'). וע"ע מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ב סי' ל"ג).

[11] וע"ע כה"ח (סימן קל"ד ס"ק ל"א).

[12] לדוד אמת (סימן ב' סעיף ג') כתב, משום דבמצוות אין חולקין כבוד לרב. וכ"כ בספר חיים (סימן א' סעיף ד').

[13] שו"ת חקרי לב (או"ח ח"א סימן ד') שם מחלק בין רבו שהופקע כבודו לבין אביו שנראה כמזלזל.

[14] ראה בגמ' (כתובות ק"ה ע"ב), ז"ל: "היכי דמי שוחד דברים? כי הא דשמואל הוה עבר במברא, אתא ההוא גברא יהיב ליה ידיה. אמר ליה: מאי עבידתיך? אמר ליה: דינא אית לי. אמר ליה: פסילנא לך לדינא. אמימר הוה יתיב וקא דאין דינא, פרח גדפא ארישיה. אתא ההוא גברא שקליה. אמר ליה: מאי עבידתיך? אמר ליה: דינא אית לי. אמר ליה: פסילנא לך לדינא. מר עוקבא הוה שדי רוקא קמיה, אתא ההוא גברא כסייה. אמר ליה: מאי עבידתיך? אמר ליה: דינא אית לי. אמר ליה: פסילנא לך לדינא. ר' ישמעאל בר' יוסי הוה רגיל אריסיה דהוה מייתי ליה כל מעלי שבתא כנתא דפירי. יומא חד אייתי ליה בה' בשבתא. אמר ליה: מאי שנא האידנא? אמר ליה: דינא אית לי, ואמינא אגב אורחי אייתי ליה למר. לא קביל מיניה. אמר ליה: פסילנא לך לדינא. אותיב זוזא דרבנן וקדיינין ליה. בהדי דקאזיל ואתי אמר: אי בעי טעין הכי ואי בעי טעין הכי. אמר: תיפח נפשם של מקבלי שוחד. ומה אני שלא נטלתי ואם נטלתי שלי נטלתי, מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה. רבי ישמעאל בר אלישע אייתי ליה ההוא גברא ראשית הגז. אמר ליה: מהיכא את? אמר ליה: מדוך פלן. ומהתם להכא לא הוה כהן למיתבא ליה? אמר ליה: דינא אית לי ואמינא אגב אורחאי אייתי ליה למר. אמר ליה: פסילנא לך לדינא. לא קביל מיניה. אותיב ליה זוגא דרבנן וקדייני ליה. בהדי דקאזיל ואתי אמר: אי בעי טעין הכי ואי בעי טעין הכי. אמר: תיפח נפשם של מקבלי שוחד. ומה אני שלא נטלתי ואם נטלתי שלי נטלתי, כך, מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה", עכ"ל. ועיין עוד בספר חיים (סימן א' סעיף א').

[15] איסור שוחד חמור מאוד, כמובא בשו"ע חו"מ (סימן ט' סעיף א'). וראה בספר חיים (סימן א' סעיף א'). ויש לומר שדבריו הנם כשלא ניכר שזהו שוחד – אך כשניכר הדבר שזהו שוחד בשום פנים ואופן לא יעלה.

[16] לדוד אמת (סימן ב' סעיף ד'), חסד לאלפים (סימן קל"ה סעיף ז') וספר חיים (סימן א' סעיף א'). אמנם בספר חיים שם לימד זכות בדיעבד אודות אותם הרגילים לכבד.

[17] כ"כ השומר אמת (סימן ו' סעיף ז'), משום שזה הקדש בטעות, וכן אם אירע הדבר במקרים אחרים שלא שמו לב איזה עליה מכרו.

[18] בספר חיים (סימן א' סעיף כ"ג) כתב: "אם קפצו קונים הרבה… האחרון שבכולן שלא הוסיפו עליו עוד הוא הקונה". כיון שהסכימו שכשאומרים: "זכה", אומרים כן לאחרון שהעלה במחיר.

[19] ספר חיים (סימן א' סעיף כ"ה). וציין שרק אם יש ב' עדים נגדו אזי יצטרך לפרוע.

[20] השומר אמת (סימן ו' סעיף ט"ו).

[21] ספר חיים (סימן א' סעיף ט"ו).

[22] עיין שו"ת מהר"י קולון (שורש ט'), השומר אמת (סימן ט' סעי' י"ב).

[23] ואין לטעון נגדו מדוע לא מחה, שהרי לא רצה לעורר מחלוקת וכן משום בושה נמנע מלמחות.

[24] עיין רמ"א (יו"ד סי' רמ"ט סעי' א') ובט"ז (שם ס"ק א'), הגהות הרעק"א שם בשם השל"ה ובאר הגולה (שם) וראה בשו"ת בית דינו של שלמה (יו"ד סי' א').

[25] כה"ח (סימן קל"ד ס"ק י"ב).

[26] ראה ט"ז (יו"ד סימן רמ"ב ס"ק י"ג) ובחיד"א בלדוד אמת (סי' ג' אות ז') שכתב שאין חיוב לעמוד ויש נוהגים לעמוד. שער הציון (סימן קמ"ו ס"ק י"ח), שו"ת חתם סופר (ח"ה חו"מ סימן ע"ג).

[27] נחמיה (ח', ה').

[28] ראה בט"ז (סימן קמ"ו ס"ק א').

[29] ראה בשער הכוונות (דף מ"ח ע"ד), והובא גם בכה"ח (סי' קל"ד ס"ק י'), ז"ל: "וענין פתיחת ההיכל להוציא הספר תורה מתוכו, הוא רומז אל בקיעת יסוד דבינה, אשר בתוכו הספר תורה, שהוא יסוד דחכמה, ועל ידי בקיעה זו דיסוד דבינה, יוצא אור היסוד דחכמה מחוץ יסוד דבינה אל תוך גופא דז"א. וענין פתיחת התיק עצמו של הספר תורה רומז אל בקיעת יסוד דז"א, שיצא האור של יסוד דחכמה לחוץ אל יעקב הנתון במקום ההוא. ובקיעה זו היא ענין פתיחת תיק הספר תורה שיתגלה הארת התורה הכתובה בתוכו לחוץ אל כל הקהל כנודע, ואחר כך בעת שקורין בתורה אז יוצא האור שבתוכו לחוץ, שהיא התורה עצמה שנקראת: אור". ומנהג האשכנזים שלא לפותחו בעודו בהיכל.

[30] ראה באבודרהם (שחרית של שבת) ובטור (סימן רפ"א). וראה בבא"ח (ש"ש פרשת תולדות סעי' ט"ו), ז"ל: "בשבת אומר החזן קודם הוצאת ספר תורה: אתה הראת לדעת וכו', והם שמונה פסוקים כנגד שבעה העולים לספר תורה והמפטיר, וביום טוב מדלגין שני פסוקים ומתחילין מן יהי ה' אלהינו עמנו, ובחול אומר שלשה פסוקים בלבד כנגד שלשה העולים, וכנזכר בשלמי ציבור, והמוסיפין וגורעין – אין להם על מה שיסמוכו. וע"ע בכה"ח (שם ס"ק טו"ב).

[31] ראה ארחות חיים (ח"א סדר תפלת שבת שחרית) ובשער אפרים (שער י' סעי' א').

[32] ראה בזוהר (פרשת האזינו דף רפ"ח ע"ב), ז"ל: "האי מצחא אקרי רצון, וכד רצון דא אתגלייא, רעוא דרעוין אשתכח בכלהו עלמין, וכל צלותין דלתתא מתקבלין, ומתנהרין אנפוי דזעיר אנפין, וכלא ברחמי אשתכח, וכל דינין אתטמרן ואתכפיין, בשבתא בשעתא דצלותא דמנחה, דהוא עידן דכל דינין מתערין, אתגלייא האי מצחא, ואתכפיין כל דינין, ואשתכחו רחמין בכלהו עלמין".

[33] כתב הבא"ח (ש"ש פרשת תולדות סעי' ט"ו), וז"ל: "וצריך כל אדם לומר: בריך שמיה דמארי עלמא בעת הוצאת ס"ת מן ההיכל, בין בשבת בין ביום טוב בין ביוה"כ, ובכסא אליהו כתוב שיאמר אותו גם בר"ח, מפני שגם בר"ח אומרים כתר בקדושת מוסף, ולכן מצי למימר נוסח הנז' בריך כתרך ואתרך, משא"כ בחול – אין טעם לאומרו". וע"ע בשו"ת רב פעלים (ח"ג חלק סוד ישרים סימן ח'), וזוהר ויקהל (דף ר"ו ע"א) ובניצוצי אורות (להחיד"א). וע"ע במגן אברהם (ריש סימן רפ"ב). וע"ע בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ב סי' י"ג), ולגבי אמירתו בלשון ארמי – ראה בשו"ע (סי' ק"א סעי' ד') ובנושאי כלים שם.

[34] השומר אמת (סימן כ"ה סעיף ג') כתב שהמנהג לאומרו בשבת ובחול, ובארץ חיים (סימן קל"ד) כתב שבזמננו אין אומרים אותו בחול. והמשנ"ב (סימן קל"ד ס"ק י"ד) כתב שיש לאומרו גם בחול, וכה"ח (שם ס"ק י"א) כתב שאין איסור לאמרו בשאר הזמנים, ונהרא נהרא ופשטיה.

[35] ראה בשער הכוונות (דרושי קידוש ליל שבת דרוש א', ענין תפילת שחרית של שבת דף ע"ג ע"ג). ועיין בשו"ת רב פעלים (ח"ג סימן ח') שזמן אמירתו בעת הוצאת הס"ת מארון, אמנם בסידור בית מנוחה (עמ' 322 סעי' ד') כתב שאומרים בשעה שפותחים, וכ"כ הרמ"ק בסי' תפילה למשה והר"ח ויטאל באור חמה ומשנת חסידים בשחרית דשבת פ"ט והגר"ז בסידורו. ועיין בכף החיים (פלאג'י סימן כ"ח סעיף קע"ד).

וראה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ב סימן י"ג), וז"ל: "שאלתך היא: האם מותר לקרוא: 'בריך שמיה' כשהספר פתוח, שהרי מנהגנו לפתוח את ספר התורה בהיכל ולהוליכו פתוח (כפי שכתב ג"ע ותפארתנו החיד"א בלדוד אמת (סימן ג' אות ג') וג"ע הבא"ח (פרשת תולדות ש"ש סעי' ט"ז), והרב כה"ח (סימן קל"ד ס"ק י') הביא מנהג רבנו האר"י ז"ל להסתכל באותיות התורה). אולם התוס' במסכת מגילה (ל"ב ע"א ד"ה "גוללו מבחוץ") כתבו: "ולכתחלה הוא גוללו וסותמו קודם שיברך כדי שלא יאמרו ההמון שהברכות כתובות בו, אבל בדיעבד אין לחוש". והשו"ע (סימן קל"ט ס"ד) פסק: "ופותח הספר קודם שיברך ורואה הפסוק שצריך להתחיל בו, ואחר כך יברך, ולאחר שקרא גולל ומברך". והרמ"א הוסיף: "ובשעה שמברך ברכה ראשונה יהפך פניו אל הצד שלא יהא נראה כמברך מן התורה".

וראה במשנ"ב (סי' קל"ט ס"ק י"ז) ובכה"ח (שם ס"ק כ"ג) שבברכה ראשונה לא חש מרן "שמא יאמרו ברכות כתובות בתורה", אך בברכה שניה מודה מרן שצריך לסגור הספר קודם שיברך. וג"ע מרן הבא"ח (שם סעי' י"ח) החמיר לכסות במפה גם קודם ברכה ראשונה (ראה שער הכוונות דף מ"ט ע"ב).

ולדעתך אין לומר 'בריך שמיה' בעוד הספר פתוח בהיכל שמא יאמרו ש'בריך שמיה' כתוב בתורה וכנ"ל, אך אין הדבר כן.

ולהבנתנו ברורים דברי שער הכוונות (דף מ"ח ע"ב) והובאו ע"י רבנו יוסף חיים זיע"א בספרו עטרת תפארת (כתר מלכות אות רי"ב) שאפשר לקרוא את בריך שמיה בעוד הספר פתוח ולא חששו לשמא יאמרו, כי הכל יודעין שאין "בריך שמיה" כתוב בתורה וכו' ובנוסף לאמירת "בריך שמיה" שאנו אומרים בשבתות ובימים שאומרים בהם מוסף וכו' . אנו מוסיפים במועדים י"ג מידות, ויה"ר, וכן אומרים בעוד הספר פתוח מי שבירך לקהל, לחולים וכו'. ואדרבה, מ"עטרת תפארת" משמע שאכן אנו עושים מי שברך ואשכבות דוקא כשהספר פתוח שאז תפילה נשמעת ומתקבלת יותר. ולא כתב שם שיסגרו את הספר, ואמנם אנו לא סוגרים את הספר אך מכסים את הכתב במפה. ובמכתבך כתבת שהעידו בפניך על הגאון האדיר המקובל רבי נסים כדורי זצ"ל שלא אמר "בריך שמיה" בעוד הספר פתוח מהחשש הנ"ל, ובררתי את הדבר עם הרה"ג המקובל ר' שמואל דרזי (שליט"א) [זצ"ל] שהיה יד ימינו וכן שאלתי לאנשים שהתפללו עמו בבהכ"נ "אהל רחל", וכולם העידו שפתח את ספר התורה ולאחר כך קראו "בריך שמיה". וכן נהג הגאון המקובל האלקי רבי סלמאן מוצאפי זיע"א.

ובסוכות אנו נוהגים להוליך ס"ת לתיבה סגור, ועושים את ההקפות עם ארבעת המינים, אומרים קדיש תתקבל, ואחר כך פותחים את ספר תורה כשהוא בתיבה ואומרים שם "בריך שמיה" ואחר כך מגביהים (וראה 'מאמר מרדכי' למועדים ולימים (הלכות חגים) פרק נ"ד סעי' י"ח). והטעם שאין אנו אומרים זאת בהיכל, כדי שלא להפסיק בין ההלל להושענות כנודע. אם כן ברור שאין להסיק מהבא"ח (שם סעי' ט"ז) שכתב: "כשמוציאין ס"ת מן ההיכל פותחין אותו" כפרושך שלאחר "בריך שמיה" אלא אדרבה משמע מספרו "עטרת תפארת" להיפך, שקודם אומרים בריך שמיה ואחר כך מוליכין את הספר".

[36] כדברי הזוה"ק שאז עת רצון, וכדברי הזהר (ויקהל דף ר"ו ע"א): "כד מפקין ס"ת למקרי ביה בציבורא מבעי ליה לבר נש למימר הכי: בריך שמיה" וכו', עכ"ל. וראה עוד בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ב סימן י"ג). וב'מאמר מרדכי' למועדים ולימים (הלכות חגים) (פרק נ"ד סעי' י"ח-י"ט).

[37] ראה בשו"ע (סימן קי"ג סעיף ג'), וז"ל: "דאין לכרוע רק היכן שתקינו רבנן". ועיין בכה"ח (שם ס"ק י"ב). וביאר מהר"י אלגאזי בספרו אמת ליעקב (מנהגי הוצאת ס"ת אות ה') דזוהר תיקן וממילא אין חשש בכריעה, ועיין לברכי יוסף (סימן קל"ד ס"ק ג)' בשם המהריק"ש סי' נ"ח, וז"ל: וכת המשתחוים אמרו שהם אינם משתחוים אלא להקב"ה ולשונם יענה בם והיה לעד, באומרם אנא הוא עבדא דהקב"ה דסגידנא קמי ואדרבא מצוה להשתחוות מההיא דמסכת סופרים וכו', עכ"ל. וכתב ע"ז הברכ"י, וז"ל: "ועלה בידינו שמצוה לכרוע לספר תורה סמוך לכתב ואין שום פקפוק", עכ"ל. ועיי"ש בהרחבה מה שביאר לענין חיוב בכריעה. וע"ע דברי מרדכי (על התורה, במדבר, עמוד פ"ג).

[38] ראה ספר חיים (סי' ב' סעי' ד'), וראה במשנ"ב (סי' קל"ד ס"ק י"ג) שכתב שיוכל לאומרו עד שעה שפותחין את הספר תורה לקרות בו, וע"ע כה"ח (סי' קל"ד ס"ק י"ב; וסי' רפ"ב ס"ק ב').

[39] ראה פתח הדביר (דף קמ"ו) שהסביר שיש ב"בריך שמיה" ק"ל תיבות כנגד ק"ל שנות אדם הראשון שראה קרי, ומשפט זה אינו מן המנין. וכן בספר יש שכר דיני קריאת התורה לא גורס משפט זה. אולם בחסד לאלפים כתב שדווקא יש לומר משפט זה, וז"ל: "וידוע כמה צריך האדם להתאמץ לבקש רחמים על הבנים כל שכן בעת רצון שעת רחמים".

[40] ה"יהי רצון" הנ"ל הובא בחמדת ימים (ח"ב ר"ח), והרב זצ"ל נמנע מלאומרו.

הערת המערכת: מצאנו לנכון להביא את דברי מרן זצ"ל בהקדמתו ל"קונטרס חמדת יוסף" לרב יוסף חיים מזרחי הי"ו בענין התפילות שחיבר החמדת ימים, וז"ל: "הן בענין איסור הלימוד ואזכרת הסודות והכוונות הנזכרים בחמדת ימים, כמו שכתב רבנו הרש"ש זיע"א בספרו נהר שלום (דף לג ע"ב) בזה הלשון: 'גם בעיני יפלא איך כת"ר משגיחים על דברי ספרי שאר המקובלים כגון חמדת ימים וכו' שדבריהם מעורבים ומיוסדים על שאר תלמידי הרב ז"ל אשר לא סמך ידו עליהם ואין ראוי לסמוך כי אם על דברי האר"י ז"ל ותלמידו מהרח"ו זלה"ה', עכ"ל. וכל שכן בענין התפילות שבודאי יש ליזהר מלאומרם, הן מטעם שאזהרה קבלנו משם רבנו מרן הרש"ש זצוק"ל שלא להוציא כוונות התפילות בפה והן מטעם שמעורבים בהם כוונות שלא על פי כתבי מרן רבנו האר"י ז"ל האמיתיים והן מחמת שיש בהם לשונות ברורים של שבתאות המרמזים על ש"ץ וגונדא דיליה. וכבר ידעתי כי יש קבלה על פה מזקני חכמי בבל שכן הייתה עיקר כוונתו של רשכבה"ג הגאון האדיר המקובל כמוהר"ר יוסף חיים זצוק"ל בחיבור ספרו לשון חכמים והדומים לו כדי שלא יזדקקו לתפילות החמדת ימים", ע"כ.

[41] ראה שו"ת הרה"ר (תש"ן-תשנ"ג סי' ס"ז), והנוסח הובא בסי' קול אליהו (עמ' תקל"ד): והאוסר לברך את צבא ההגנה לישראל לבטח עושה איסור חמור מאוד, שהרי יהודים מוסרים את נפשם על קידוש השם, ומסתכנים בשמירה והגנה על עם ישראל ולא נברכם?! וכתוב: "ולא תעמוד על דם רעך". אדרבה, יש לברך את החיילים שהקב"ה ישמור ויגן עליהם בכל מקום שהם שם. ובכלל ברכת חיילי צה"ל יבורכו גם חיילי צד"ל בהיותם מסייעים לעם ישראל. ובענין מי שברך למדינה, כיון שעיקרו נתקן מזמן קדום בקהילות אשכנז לשלום המלכות, והספרדים לא נהגו בכך, ולכך גם כיום לא נהגו.

[42] עיין שו"ת הרה"ר (תש"ן-תשנ"ג סימן ז') ובהערה שם.

[43] שו"ע (סי' רפ"ח סעי' ט'-י') ובמג"א שם. וראה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ב סי' י"ג), וז"ל: "וכן אומרים בעוד הספר פתוח מי שבירך לקהל, לחולים וכו'. ומ"עטרת תפארת" (לבא"ח) משמע שאכן אנו עושים מי שברך ואשכבות דוקא כשהספר פתוח שאז התפילה נשמעת ומתקבלת יותר. ולא כתב שם שיסגרו את הספר, ואמנם אנו לא סוגרים את הספר אך מכסים את הכתב במפה, עיי"ש.

[44] שו"ע (סי' רפ"ז סעי' א') ומשנ"ב (סימן רפ"ח ס"ק כ"ח) ובכה"ח (שם ס"ק ע"ח), וראה בפרק ל"ח סעי' י'-י"ב.

[45] ראה בהע' ט'-י'.

[46] ספר חיים (סימן ב' סעי' ה'). וכתב שתי סברות: "חדא, דזהו מהתנאים ויסודתו בהררי קודש מבית מדרשו של הרשב"י, זאת שנית דתדיר ושאינו תדיר – תדיר קודם". וכן על פי הזוהר (ח"ב ויקהל ר"ו ע"א) שכתב "כד מפקין" מיד יש לומר "בריך שמיה".

[47] שיר השירים (ג', י"א).

[48] כן הובא בסידור בית מנוחה (עמ' 322) בשם "יש נוהגים". וסברא היא ע"פ המבואר להלן שמתן תורה היה בשבת בבוקר, ופסוק זה נאמר על מתן תורה כמבואר בתענית (פ"ד מ"ח), וז"ל: "וכן הוא אומר: 'צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו'. 'ביום חתונתו' – זו מתן תורה, 'וביום שמחת לבו' – זה בנין בית המקדש", שיבנה במהרה בימינו אמן.

[49] ראה רמ"א (סי' קל"ד סעי' ב'), כה"ח (ס"ק כ"ב, כ"ד).

[50] אבודרהם (סדר תפילת שחרית).

[51] עיין מסכת סופרים (פרק י"ד ה"ה), וז"ל: "מיד נכנס ואוחז המפטיר את התורה, ואומר: 'גדלו לה'", עכ"ל. והביאה הב"י (סי' קל"ד סעי' ב') ומג"א (שם סק"ד), ועיין בביאור הגר"א (שם). וכתב הרמ"א (שם סעי' ב'), וז"ל: "אבל כשמוציאין אותו אומר הש"צ: גדלו והקהל אומרים רוממו וכו' וכן נוהגים ביום טוב ובשבת", עכ"ל. ומשמע שהחזן אומרה, אמנם בלקט קמח (החדש) שם כתב שאומרים הקהל יחד עם הש"צ.

[52] לדוד אמת (סי' ג' סעי' ה') וברכי יוסף (סי' קל"ד). וראה ארץ חיים (סי' קל"ד סעי' ב'), ונימק שלכך מנהג ירושלים לפתוח את הספר בפתיחת ארון הקודש.

[53] ועיין עוד שו"ת הרה"ר (תש"נ-תשנ"ג סי' קס"ו). יש שנוהגים להניח בארון הקדש חומשים או מחזורים שלא קוראים בהם (כגון: בראשית, שמות, במדבר, דברים, כשקוראים בספר ויקרא וכדומה). ולמעשה, אם בנו מלכתחילה את ארון הקודש על דעת כן – מותר, ואם לאו – אסור.

[54] רמ"א (סי' קל"ד סעי' ב'), משנ"ב (סי' קל"ד ס"ק י"ד): "ע"ש הכתוב: 'וימינו תחבקני', ועוד דגם התורה נתנה בימין", עכ"ל, וכ"כ לדוד אמת (סי" ג' אות ב'). וע"ע בכה"ח (שם ס"ק כ"ג), מה שהסתפק בזה.

[55] ראה בארחות חיים (ח"א, דין מה שמוסיפין בשני וחמישי אחרי י"ח). וכתב הב"י (סי' קכ"ח), וז"ל: "בפרק שני דסוטה (ט"ו ע"ב) ופרק קמא דיומא (ט"ו ע"ב) ובזבחים פרק קדשי הקדשים (ס"ב ע"ב) ופרק לולב וערבה (סוכה מח ע"ב) ובכמה דוכתי אמרינן: 'כל פונות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין' וכו', אבל הדבר פשוט דהיינו לומר שיחזיר פניו לצד ימינו, ומטעם זה כשמוציאין ספר תורה מההיכל להוליכו לתיבה מוליכין אותו דרך צפון, וכשמחזירין אותו מהתיבה להיכל מוליכין אותו דרך דרום שההיכל (במערב) [במזרח] והתיבה (במזרח) [במערב]. וכשמוציאין אותו מההיכל האוחז אותו מחזיר פניו לתיבה ואחוריו להיכל, נמצא שיד ימינו לצד צפון, וכשאוחז אותו מהתיבה להוליכו להיכל נמצא שיד ימינו לצד דרום". והביאו כה"ח (שם ס"ק ק"א).

[56] בא"ח (ש"ש פרשת תולדות סעי' ט"ז), וראה כה"ח (סי' קל"ד ס"ק י"ג), וז"ל: "נוהגין כאן בירושלים תוב"ב שמקיפין בספר תורה פתוח בכל בית הכנסת להראות את העם, והטעם כתב בהלכות קטנות (ח"ב, סימן רנ"ה) כדי שכולם יזכו לחזות בנועם ה' יעו"ש, וטוב שיסתכל האדם בתיבה שהיא אות ראשון שלה כמו אות ראשון שבשמו. ושמעתי הטעם שזו מועיל להצלחה", עכ"ל (וכך היה המנהג בבית מדרשו של הרב זצ"ל).

[57] שו"ת הרשב"א (ח"ג סי' רפ"א), וז"ל: "אבל כל שמוציאין ספר תורה מן ההיכל עד שמעלין אותו לדוכן, עומדין הקהל על עמדם", עכ"ל. וכך פסק השו"ע (יו"ד סי' רפ"ב סעי' ב'): "הרואה ס"ת כשהוא מהלך – חייב לעמוד לפניו".

[58] בשו"ע (יו"ד סי' רפ"ב סעי' א') כתוב: "ולא יחזור אחוריו אלא אם כן גבוה ממנו י' טפחים". וראה בט"ז (יו"ד סי' רפ"ב ס"ק א') שמקשה: איך מותר לרב ולדרשן לעמוד ליד ארון שבו ספר התורה ולדבר כלפי הציבור וגבו להיכל שבו יש ס"ת. גם הכהנים העומדים ליד הדוכן גבם מופנה לספר התורה, והרי צריך לנהוג כבוד בספר התורה, וכדברי השו"ע: "ולא יחזור לאחריו אא"כ גבוה ממנו עשרה טפחים". ומתרץ הט"ז שהרבנים והכהנים אינם בכלל איסור, כיון שהס"ת מונח בארון שהוא ברשות בפני עצמו (וכן כתב הרמב"ם בשו"ת פאר הדור סי' ע"ח). ולכן בכיפור בתפילת נעילה שההיכל פתוח – אי אפשר לכהנים לברך כשגביהם להיכל, ולכן בכמה מקומות נהגו לסגור את ההיכל בשעת ברכת כהנים בתפילת נעילה (וכך היה המנהג בבית מדרשו של הרב זצ"ל).

ואם יש מקום שהכהנים עולים בו לדוכן כשהארון פתוח וגביהם כלפי הספר, אפשר להמליץ עליהם טוב ולומר שהארון נחשב רשות בפני עצמה, אע"פ שהוא פתוח, כיון שהוא גבוה עשרה טפחים. אך לכתחילה – טוב לסגור את הארון בשעת ברכת כהנים ובפרט שכן משמע מהט"ז.

ועיין למשנ"ב (סי' קמ"ז ס"ק כ"ט). ועוד עיין לפ"ת (שם ס"ק ב') שהביא בשם תשובת חוות יאיר (סי' קפ"ד) שעשרה טפחים שאמרו לא למעלה מהקרקע אלא למעלה מראשו.

[59] עיין ט"ז (סי' קמ"ו ס"ק א') ומג"א (שם ס"ק ו').

[60] ראה שו"ע (יו"ד סי' רפ"ב סעי' ב'). וכתב הש"ך (שם ס"ק ב'), וז"ל: "ואם עומד לפוש, דינו כמהלך מאחר שאינו עומד דרך קבע, כ"כ הכ"מ ומביאו הב"ח". ועיין במשנ"ב (סי' קמ"ו ס"ק י"ז) וכה"ח (שם ס"ק כ"ד).

[61] וישנם אנשים שרוצים לאכול ולשתות באמצע הריקודים, וזה זלזול בספר תורה, ועל כן יצאו החוצה, בזמן שספר התורה נמצא בידי בני אדם.

[62] שער הכוונות (דרושי קריאת ספר תורה דרוש א'), וז"ל: "ונבאר תחילה מנהג מורי ז"ל שהיה נוהג לנשק הס"ת וללותו לילך אחריו כשמוליכין אותו מן ההיכל אל התיבה לקרות בו, ואח"כ היה נשאר שם סמוך אל התיבה עד שהיו פותחין הס"ת ומראין אותו לקהל כנודע, ואז היה מסתכל באותיות הס"ת ממש, והיה אומר שעל ידי הסתכלות האדם מקרוב כ"כ שיוכל לקרוא האותיות היטב עי"ז נמשך אור גדול אל האדם". והובא בלדוד אמת (סי' ג' סעי' ו'), ובבא"ח (ש"ש פרשת תולדות סעי' ט"ז), ז"ל: "והנה בשער הכונות מפורש מנהגו של רבינו האר"י ז"ל, בהוצאת ספר תורה, כך הוא, מנשק הספר תורה ומלווהו ללכת אחריו כשמוליכין אותו מן ההיכל אל התיבה לקרות בו", וראה כה"ח (סי' קמ"ט ס"ק י').

[63] כתב הרמ"א (סי' קמ"ט סעי' א'), וז"ל: "ויש שכתבו שמביאים התינוקות לנשק התורה, כדי לחנכם ולזרזם במצות, וכן נוהגין (או"ז)", עכ"ל.

בליל שמחת תורה נוהגים יוצאי בבל להוציא את כל ספרי התורה מארון הקדש ולהניחם על גבי השולחנות בבית הכנסת, ולאחר סיום התפילה, יוצאים האנשים מבית הכנסת, ואז נכנסות הנשים ומנשקות את ספרי התורה, ומ"מ אשה שאינה טהורה – לא תביט בספר התורה. וראה להלן בהרחבה סעי' ע"ה הע' צ"ג.

[64] ואודות הנישוק באמצעות הציצית, ראה בספר חיים (סי' ג' סעי' ו'), ז"ל: "ורובא דעלמא נהגו לאחוז בציצית שבטליתו, ולנשק נגד הס"ת, וכנראה דנהגו כן בשביל שלא להראות באצבע ריקם כלפי הס"ת, ולפי המדרש הנ"ל אין חששא כלל, ואולי נהגו כן ע"ד שנהגו בברכת הלבנה לפי האחד מן הטעמים דהוא משום: 'וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה" ובעת הקריאה בס"ת דבר בעתו להעלות בזכרונו את כל מצות ה' הכתובים בס"ת הזה", עכ"ל.

[65] שו"ע (סי' קמ"ט סעי' א'). וע"ע משנ"ב (שם ס"ק ז') ושער הכוונות (דרושי קריאת ספר תורה דרוש א'), והובא בלדוד אמת (סי' ג' ס"ק ו'), בא"ח (ש"ש פרשת תולדות סעי' ט"ז). וע"ע בכה"ח (סי' קמ"ט ס"ק י'), וז"ל: "וכן הגדולים גם כן מצוה לנשק את התורה כמו שכתבנו לעיל אות ז' וכו', וכ"כ התורת חיים (אות ג') דהמנהג גם הגדולים מנשקים התורה כשמעבירים לפניהם ומלוים אותו מעט אבל לא עד לפני ארון הקודש ואולי הטעם שברוב בתי הכנסיות יבואו לדחוק זה את זה אם ילך עד ארון הקודש כל מי שיעבירו לפניו הספר תורה ולכן רק המגביה והגולל יכולין ללוותו עד ארון הקודש, עכ"ל. וכ"כ הלדוד אמת שם דיש מי שכתב דלא קפדינן ללוותו כל מי שעובר לפניו, יעו"ש. והמנהג בין הספרדים שהש"ץ הקורא בתורה הוא מלוה בהולכה ובהובאה ושאר העם יש מלוים ויש שאין מלוים, ונראה לי הטעם משום כיון שעשאוהו ש"ץ של קריאה כאילו עשאוהו שליח גם כן להלוכה כיון שאין יכולין כולם להלוות מפני הדחק. ויש לאדם ליזהר הרבה בכבוד התורה בכל מה דאפשר כי היא עץ החיים כמו שאמר הכתוב: עץ חיים היא וכו' והיא הנותנת לנו אורך ימים ושנות חיים". ע"כ. וע"ע כה"ח (סי' קל"ד ס"ק י') הביא דברי האר"י (וכך היה מנהג הרב זצ"ל ללוות את הס"ת בהליכתו ובחזרתו).

[66] היה מנהג אצל בני אשכנז שהיו מניחים על ראש החתן את הכתר של ספר התורה. ובזה כתב מרן בשו"ע (סי' קנ"ד ס"י), וז"ל: "הנוהגים להניח עטרות ס"ת בראש הקורא בסיום התורה – אין מוחין בידם; אבל המניחים אותם בראשי חתנים דעלמא – מוחין בידם", שכיון שזה הקדש אין להשתמש בו לדבר אחר. ועיין שם סעי' ט'-י' ובכה"ח ומשנ"ב שם.

[67] ראה מסכת סופרים (פרק י"ד ה"ח), וז"ל: "מיד גולל ספר תורה עד שלשה דפין, ומגביהו ומראה פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו", עכ"ל. וכתב הרמב"ן (דברים כ"ז, כ"ו), על הפסוק "ארור האיש אשר לא יקים את דברי התורה הזאת" כתב, וז"ל: "ולי נראה, על החזן שאינו מקים ספר תורה על הצבור להראות פני כתיבתו לכל, כמו שמפורש במסכת סופרים (י"ד, י"ד), שמגביהין אותו ומראה פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו ומחזירו לפניו ולאחריו", עכ"ל.

[68] כתב השו"ע (סי' קל"ד סעי' ב'), וז"ל: "מראה פני כתיבת ס"ת לעם העומדים לימינו ולשמאלו, ומחזירו לפניו ולאחריו". ובמשנ"ב (שם ס"ק ח') כתב, וז"ל: "המחבר כתב דין זה קודם הלכות קה"ת שכן מנהג הספרדים להגביה קודם הקריאה" וכו', עכ"ל. וכתב הרמ"א שם, וז"ל: "ונהגו לעשות כן אחר שקראו בתורה", עכ"ל (והביאו המשנ"ב שם סק"ח). ודעת הגאון (שם סעי' ב' ד"ה "ונהגו") (לא כמובא במעשה רב אות קל"ה) כדעת השו"ע. וכתב הכה"ח (שם ס"ק טו"ב), וז"ל: "והאשכנזים נוהגים להראות הכתיבה אחר הקריאה, כמ"ש בספר המפה, ומנהג נכון הוא מפני שהמון העם חושבין שראיית ספר תורה עדיפא מקריאה, ולכן כדי שיתעכבו שם לראות ספר תורה יקראו תחלה ואחר כך מראין הכתיבה לעם וכו' וכתב בשערי ירושלים שער ט' שבארץ ישראל נהגו גם האשכנזים לעשות הקמת והגבהת ספר תורה קודם קריאת התורה ולא כמנהגם באשכנז שכתב מור"ם, יעו"ש", עכ"ל. וע"ע בבא"ח (ש"ש תולדות אות ט"ז) ע"פ שער הכוונות מנהג האר"י.

[69] המשנ"ב (סי' קמ"ז ס"ק ט"ז) כתב, שיש לגלול כשהכתב כלפי המגביה. וכן הוא בספרים ללא תיק, אך הספרים הנתונים בתוך תיק יש להגביהם כשהכתב כלפי העם.

[70] עיין שערי אפרים (שער י' סעי' י"ד).

[71] צריך להראות את הכתב לכל הציבור, ולכן יסתובב סיבוב שלם, וכדברי השו"ע (סי' קל"ד סעי' ב'): "מראה פני כתיבת ספר תורה לעם העומדים לימינו ולשמאלו ומחזירו לפניו ולהחזירו".

[72] במסכת סופרים (י"ד, י"ד) נאמר שיש להגביה "עד שלשה דפין". והחסד לאלפים (סי' קל"ה סעי' ד') כתב שיש להגביה ג' עמודות, לא פחות ולא יותר. והמשנ"ב (סי' קל"ד ס"ק ח') כתב, שהעיקר לפי כח המגביה.

[73] כה"ח (סי' קל"ד ס"ק ט"ו). ובלדוד אמת (סי' א') הובא להקל כשחוששין חלילה שיפיל את ספר התורה כך כתב בסידור בית עובד (אות י"ב).

[74] עיין הערה ע"ב.

[75] יש נוהגים לכרוך סביב כל ספר התורה בד דק או לכל הפחות סביב יריעות הפרשה כדי לא לנגוע בספר עצמו. וראה שו"ע (סי' קמ"ז סעי' א'). ובעניין הבד – על הגבאים קוני הבד לשים לב לרוחב היריעה שאינה זהה בכל הספרים (בד"כ כ-50 ס"מ). וכן לקנות בד דק שלא יגרום לעיבוי הספר, כגון הנתון בנרתיק ולא יצליחו לגללו כראוי. וכן יש לכרוך את הבד כשהוא עודף מעט על היריעה כדי שלא יווצרו קפלים במשך הגלילה.

[76] (וכך היה מנהג הרב זצ"ל בבית מדרשו).

[77] השומר אמת (סי' ז' סעי' ד') כתב שמנהג ארץ הצבי לא לעשות הקמה לב' ספרי תורה אלא לראשון בלבד.

[78] ראה מג"א (סי' קמ"ו ס"ק ו'), וז"ל: "והא דהוצרך לומר שם בסי' רמ"ב סי"ח, לפי שהס"ת ברשו' אחרת, משמע דהעומדים על הבימה צריכים לעמוד, היינו בשעה שמגביהין אות'", עכ"ל. אמנם כתב אליה רבה (סי' קמ"ט), וז"ל: "ובשעת הגבהה יש לעמוד לכל הצבור משום כבוד, נ"ל דלא כמג"א [שם], ורמ"א ביו"ד שם מיירי כשעומד עם הספר תורה", עכ"ל. וכך מבואר בשו"ת הרשב"א ח"ג סי' רפ"א, והובא בחיד"א בלדוד אמת קונטרס אחרון (סי' ב' ס"ק ג'). וע"ע בשער הציון (שם ס"ק ח"י) וכה"ח (שם ס"ק כ"ד).

[79] ראה ברמב"ן (דברים כ"ז), והובא לעיל הע' ס"ז. שו"ע (סי' קל"ד סעי' ב'), ז"ל: "מראה פני כתיבת ס"ת לעם העומדים לימינו ולשמאלו, ומחזירו לפניו ולאחריו, שמצוה על כל אנשים ונשים לראות הכתב ולכרוע, ולומר: וזאת התורה וכו' תורת ה' תמימה", ועיין בברכ"י (סי' קל"ד ס"ק ג') מה שהאריך בזה. וראה בבא"ח (ש"ש פרשת תולדות סעי' ט"ז), ז"ל: "כשמוציאין ספר תורה מן ההיכל פותחין אותו ומראין אותו לכל הקהל, וצריך שכולם ישתחוו לספר תורה כשהוא פתוח, אפילו נשים וטף, ויאמרו: זאת התורה". וע"ע בכה"ח (שם ס"ק ט"ו).

[80] בא"ח (ש"ש פרשת תולדות סעי' ט"ז) כתב, וז"ל: "ומ"כ שבשבת בשחרית, ישתחוה לס"ת שבעה השתחויות כנגד העולין, וכן כל זמן יהיו ההשתחויות כנגד העולין לס"ת, ונכון הוא", עכ"ל. וע"ע כיו"ב לבא"ח (ש"ש פרשת ויקרא סעי' י"א) על מנהג הדלקת הנרות לפי מנין העולים.

[81] דברים (ד', מ"ד).

[82] ראה ברמב"ן (דברים כ"ז, כ"ו) על הפסוק: "ארור האיש אשר לא יקים") והובא לעיל הע' ס"ז, וכ"כ השו"ע (סי' קל"ד סעי' ב'). ובמשנ"ב (שם ס"ק י"ב) כתב שאומרים: "וזאת התורה" דווקא נגד הכתיבה של הס"ת.

[83] דברים (ל"ג, ד').

[84] תהילים (מזמור י"ח פסוק ל"א).

[85] משנ"ב (סי' קל"ד ס"ק ט"ו), וז"ל: "ואח"כ אומרים: 'האל תמים' וכו' שיש בו מ' אותיות נגד מ' יום שהיה משה בהר (מ"א בשם הד"מ)". וכ"כ הכה"ח (שם בס"ק כ"ו).

[86] משלי (ג', י"ז).

[87] תהילים (מזמור קי"ט פסוק קס"ה).

[88] תהילים (מזמור כ"ט פסוק י"א).

[89] וראה בחיד"א (בתורת שלמים סי' כ"ב ס"ק ד'), וז"ל: "וטעם שאומרים: 'אל שדי', היינו שהתורה שנתן לנו משה רבינו מפי הגבורה היא מבחינת בריאה, ולכן מתחלת באות ב' בראשית ושם אל שדי הוא בבריאה", עכ"ל. וכ"כ הבא"ח (פרשת תולדות ש"ש סעי' ט"ז), ועיי"ש מה שביאר בזה.

[90] שער הכוונות (דרושי קריאת ס"ת דרוש א' דף מ"ח ע"א), וז"ל: "והיה (=האריז"ל) אומר שעל ידי הסתכלות האדם מקרוב כ"כ שיוכל לקרוא האותיות היטב עי"ז נמשך אור גדול אל האדם", עכ"ל. והביאו הכה"ח (סי' קל"ד ס"ק י').

[91] כתב הבא"ח (ש"ש פרשת תולדות סעי' ט"ז), וז"ל: "וראיתי בספר אחד שכתוב שם, טוב שיסתכל האדם בתיבה שיהא אות ראשון שלה כמו אות ראשון שבשמו", עכ"ל. וע"ע כה"ח (סי' קל"ד ס"ק י"ג), חסד לאלפים (סי' קל"ה סעי' ד'). וראה בענין זה ברמב"ן (עה"ת דברים כ"ז, כ"ו: "ארור אשר לא יקים"), והובא לעיל הע' ס"ז, וע"פ הרמב"ן האמור יש האומרים למגביה ספר התורה: "ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת".

[92] בא"ח (פרשת תולדות ש"ש סעי' ט"ז). ועיין לדוד אמת (סי' ד' אות ד'), שכתב שיהרהר בלבו. וע"ע כה"ח (סי' קל"ד ס"ק כ') וראה בסידור בית עובד (בדיני קריאת ס"ת אות ו').

[93] כתב השו"ע (יו"ד סי' רפ"ב סעיף ט'), וז"ל: "כל הטמאים, אפילו נדות – מותרים לאחוז בספר תורה ולקרות בו, והוא שלא יהיו ידיהם מטונפות או מלוכלכות", עכ"ל. וברמ"א (סי' פ"ח סעי' א') כתב, וז"ל: "יש שכתבו שאין לאשה נדה בימי ראייתה ליכנס לבית הכנסת או להתפלל או להזכיר השם או ליגע בספר (הגהות מיימוני פ"ד). וי"א שמותרת בכל, וכן עיקר (רש"י הלכות נדה). אבל המנהג במדינות אלו כסברא ראשונה, ובימי לבון – נהגו היתר", עכ"ל. וכתב המשנ"ב (שם ס"ק ו'), וז"ל: "ובבנימין זאב סימן קנ"ג כתב שלא נהגו רק שלא לכנוס לבה"כ ולא לראות ס"ת, וגם כשמתפללת אינה עומדת בפני חברותיה, ומשום מנהג וכבוד עושין כן ולא משום איסור", עכ"ל. וכ"כ הכה"ח (שם ס"ק י') עיי"ש. ועיין שם (ס"ק י"א) שכתב, וז"ל: "ומ"מ יש להזהירן שבעת שהדם שותת יפסיקו הקריאה, וגם להחליף המטלית שיהא נקי בעת התפלה כל מה דאפשר, וכן כתב השתילי זיתים שם. וכן יש להזהירם שלא יכנסו בבית הכנסת בעת שידעו ששותת מהם דם מפני הכבוד", עכ"ל. וראה מש"כ בדרכי טהרה השלם (פ"ה סעי' צ"ח).

[94] עיין מאמר מרדכי למועדים ולימים (פרק ס"ב סעי' ג').

[95] שו"ע (סי' קמ"ז סעי' ח'). ובירושלמי (סוטה פ"ז הלכה ו) ובמסכת סופרים (פי"א) כתוב שאין מוציאים את הספר השני מן הארון עד שיחזירו הראשון. ושואל ה"אמת ליעקב": למה אנו היום לא עושים כמו שכתוב בירושלמי? וכך מקשה המג"א (סי' קמ"ז ס"ק י"א): "וצ"ע מנא לן למיעבד דלא כירושלמי"?! והגאון כתב שם ס"ק י"ד: "ובירושלמי לא כתב כן". והחיד"א בספרו "לדוד אמת" (סי' ד' אות ח') כתב כי אע"פ שבגמרא ירושלמי כתוב כן, זו טירחא גדולה להקים את הקהל פעם נוספת להוצאת הספר השני, לכן בימינו מוציאים אותם ביחד. והמשנה ברורה (שם שער הציון שם ס"ק ל) זכה לכוין לדעתו זו מסברא דיליה, שכתב את דעת הירושלמי משם ה"אור זרוע בהלכות שבת", וסיים: "ואפשר שנהגו כן משום טירחא דציבורא". וע"ע כה"ח (שם ס"ק מ"ג), בית מנוחה (עמ' 322 סעי' ו').

[96] כגון: שבת וראש חודש אדר שהוא גם שבת "שקלים", או שבת וראש חודש ניסן שהוא גם שבת "החודש", או בשבת ראש חדש וחנוכה, או בשמחת תורה.

[97] ירמיה (פרק י', פסוקים ז', ו', י').

[98] דניאל (פרק ג' פסוק ל"ג).

[99] דברי שלום להרשל"צ הרב האג"ן (מנהגי בית אל סעי' ו'), נתיבי עם (בהקדמת הספר), וכך היה המנהג בירושלים. וכתב במועד לכל חי (סימן כ"ה): "נוהגים במדרש קדוש בית אל יכונן בצדק, אשר בתוך ירושלים תבנה ותכונן, לומר ביום שמיני עצרת, בשעת פתיחת ההיכל אלו הפסוקים: מי לא יראך, מאין כמוך ה' וה' אלקים אמת, כדנא תאמרון (כן צריך לומר). שמע ישראל. אנא ה' הושיעה נא. אנא ה' הצליחה נא. וכן בשבת שמוציאין שלשה ספרים, אומרים אלו הפסוקים, ועיין בס' דברי שלום בתחילת הספר וראה מנהגי ק"ק בית אל אות ו'", עכ"ל. וראה סי' קול אליהו (עמ' תקל"ו), מאמר מרדכי למועדים וימים (פרק ס"ב סעיף כ'-כ"ב), שו"ת קול אליהו (שבת פרק ז' שאלה י"ג).

[100] בשו"ע (סי' קמ"ד סעי' ג') כתב, וז"ל: "אין גוללין ס"ת בצבור, מפני כבוד הצבור; ואם אין להם אלא ס"ת אחד, והם צריכים לקרות בשני ענינים – גוללין, וידחה כבוד הצבור", עכ"ל. וכתב כה"ח (שם ס"ק ט"ו), וז"ל: "וביום שמוציאין שלשה ספרים ואין כאן אלא שני ספרים קורין קריאה שלישית בראשונה שנגללת כבר ואינו קורא באותה שלפניו. ספר המפה סוף סימן תרס"ט, שיירי כנסת הגדולה בהגהות בית יוסף אות ג'", עכ"ל.

[101] ברמ"א (סימן קמ"ז סעי' ח') כתב, וז"ל: "הגה: ומוציאין ב' הספרים כאחת, ותופסין בשניה עד אחר שקראו בראשונה", עכ"ל. וע"ע בכה"ח (סי' ק"מ אות ט"ו).

[102] כתב הרמ"א (סי' קמ"ז סעי' ח'), ז"ל: "הגה: ואין מסלקין הראשונה עד שכבר הניחו השניה על השלחן, שלא יסיחו דעתן מן המצות", ע"כ. וראה בגמ' פסחים (ס"ד ע"א) שכשהיו מעבירים הכהנים את הדם ממקום השחיטה למזבח היה כל כהן "מקבל המלא ומחזיר הריקן". ועיין באורך במג"א (שם ס"ק י"א) והגאון (שם ס"ק י"ג).

[103] יש מקומות שבהם התקינו בבימה ספסל ובקצהו ייחדו מקום לספר תורה.

[104] בשו"ע (יו"ד סי' רפ"ב סעי' ז'): "אסור לישב על מיטה שספר תורה עליה". ובבית יוסף שם כתב שיש להקפיד על עשרה טפחים ולכל הפחות ג' טפחים. ובש"ך (שם ס"ק ח') כתב שעשרה טפחים היא מידת חסידות, ומדינא סגי בג' טפחים.

[105] ובשעת הגלילה צריך הציבור לשתוק ואין לדבר בזמן זה.

[106] ראה בגמ' יומא (ע' ע"א) שאמרה: "שאין גוללין ספר תורה בציבור מפני כבוד ציבור", וכן נפסק בשו"ע (סי' קמ"ד סעי' ג'). והמג"א (שם ס"ק ז') הקשה על המשך דברי השו"ע: "ואם אין להם אלא ס"ת אחד והם צריכים לקרות בשני עניינים – גוללים וידחה כבוד הציבור" – מדוע לכהן גדול אסור לגלול בציבור אלא קורא בעל פה ביום הכיפורים ואצלנו נפסק שמותר לגלול? ותירץ, שבמקדש היו כל ישראל ולא מחלו, מה שאין כן במקדש מעט (בבהכנ"ס) מוחלים על כבודם, וע"ע בביאור הגר"א שם. ועוד יש לתרץ ולחלק שבמקדש לא נתקנה לכהן גדול קריאה בספר, אך אצלנו, כיון שתקנו לקרות בשני ענינים, לא תדחה התקנה מפני טרחא דציבורא, וכן משמע בלבוש שם. וראה לחיד"א בלדוד אמת (השמטות סי' ב' סעי' א') וראה בהשומר אמת (סי' י"ב סעי' ה'), ובכה"ח (סי' קמ"ג ס"ק ל') כתב, ז"ל: "אם טעה הפותח והוציא את שאינו מוכן דאינו מוגה וגערו בו ומחמת גערה תכף הוציא נמי המוגה שהיה מוכן אז – לא יקראו בראשון שהוציא כי אם במוכן ובמוגה, ושאינו מוכן יחזירוהו למקומו אפילו אחר שעטרוהו ברמונים, ואם העלוהו לתיבה – יחזירוהו אחר כך עם האחר שקראו בו, כיון דליתא בתקנתא באופן אחר. רוח חיים אות ג'. ובספרו לב חיים חלק ב' דף קטו"ב ע"א כתב דאם זכה בגורל והוא מוגה אפילו שהוציאו אחר לחוץ – יחזירוהו למקומו ויקחו הספר תורה אשר עלה עליו הגורל יעו"ש, והביאו הרוח חיים שם, יפה ללב סימן קמ"ד אות ב'. וראה עוד מה שהוסיף (סי' קמ"ד ס"ק י"ג) והרחיב בזה, ז"ל: "ואם הוציאו ספר תורה שאינו פתוח בסדר היום ועודנו עומד חוץ לארון נזכרו, אין להחזירו לארון ולהוציא הספר תורה שנגלל, ונכון לקרות בו משום פגם הספר תורה ויגללו זה שבחוץ ויכינוהו לקרות בו, הרב שמש צדקה אורח חיים סימן ל"א, מיהו הרב זרע יעקב סימן א' דעתו נוטה דאין כאן פגם ולא יגללו בצבור, יעו"ש, והביא דבריהם המחזיק ברכה אות א' ובספרו לדוד אמת בקונטריס אחרון אות א' ולא הכריע. אבל המטה יהודה בסוף סימן רפ"ב כתב כסברת השמש צדקה דיגללו זה שהוציאו לחוץ ויקראו בו, יעו"ש, וכן הסכים הערך השלחן אות ה', יפה ללב אות ב' סימן. וע"ע בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ב סי' ל"ז).

[107] במקרה שאדם שיש לו אזכרה מבקש שיוציאו את הספר שלו, למרות שספר אחר אמור לצאת על פי הסדר – עדיף שיוציאו את הספר שלו מאשר מחלוקת וקטטה בבית הכנסת חלילה.

[108] עיין לעיל הערה ק"ו. ובמקרה זה יש להעדיף את הספר שהוצא, הן מחמת שהוא גלול במקום הנכון והן מחמת שכבר הוצא. ואם יוציאו את זה שבפנים יטריחו את הציבור בגלילה, וגם יש פגם לזה שכבר הוצא.

[109] ראה לעיל הערה ק"ו. ובמקרה זה יש להעדיף את שאינו גלול משום תורו וקביעותו שאין לשנותם. וע"ע פקודת אלעזר (ח"ב סי' קמ"ד) שהרחיב מקרים ואופנים שונים בעניין זה.

[110] [וכך היה המנהג בבית מדרשו של הרב זצ"ל].

[111] ראה לחיד"א בלדוד אמת (סי' א' סעי' ח'), שכתב שיחזירוהו ויוציאו אחר. ובספר חיים (סימן י' סעי' א') כתב שיקראו בשאינו מוגה. וראה רוח חיים (סי' קמ"ג אות ג') וכה"ח (שם ס"ק ל').

[112] השומר אמת (סי' י"ב סעי' ו'), ספר חיים (סי' י' סעי' א'), יעו"ש.

[113] כן היא דעת ספר חיים (סי' ה' סעי' ב'). אמנם בסידור בית מנוחה (דף קס"ב) פסק שאין שומעין לו, אך להלכה נקטינן כספר חיים כדי שלא יבאו לידי מריבה וקטטה.

[114] כ"כ ספר חיים (סי' י' סעי' ב'), שיוציאו רק בגמר הראשון. עכ"פ אם טרם התחילו לקרוא – יוציאו את השני, שאם לא יוציאוהו יהא רעש וקטטה חלילה בביהכ"נ, כי אנשים בקהל שיראו שלא הוצא השני יצעקו על כך.

[115] ראה שיורי כנסת הגדולה (סי' רפ"ט אות ט').

[116] ראה ספר חיים (סי' י' סעי' ג) שהביא שתי דעות בזה, וכתב שנוהגים גם אז להוציא אחר. ולדעתנו יקראו בראשון. וראה גם בספר קיצור שו"ע (ח"א, שולחן המלך להגר"ש לנייאדו, סי' ל"ח סעי' ה').

[117] לעניין ברכה על ספר תורה פסול, דעת רוב הפוסקים שאסור לברך, וכלשון המשנ"ב (סי' קמ"ג ס"ק כ"ט): "וכן סתמו האחרונים דלכתחילה לא יוציאו אפילו לחובת היום", וראה שם בב"י. ואם אין להם כלל ס"ת כשר – עדיף שלא יקראו בפסול, לדוד אמת (סי' א' סעי' י"ג).

[118] ראה הערה קודמת.

[119] גמ' מגילה (ל"ב ע"א).

[120] שו"ע (סי' קמ"ז סעי' א') כתב, וז"ל: "גדול שבאותם שקראו בתורה, גוללו; ורגילים לקנותו בדמים יקרים, לחבב המצוה". וכתב הכה"ח (שם ס"ק י'), וז"ל: "ופירוש גולל דקאמר הכא, כתב בשלטי הגבורים על שם רבינו ישעיה אחרון הוא הגולל ספר תורה קודם שיתחילו לקרות, ומעמיד הספר תורה על מקום קריאה, ואם כן הוא הממציא הקריאות לקרות בהן ולכך שכרו גדול. ויש מפרשים הוא הגולל אותו לאחר שקראו בו כדי לכרוך אותו במטפחת", עכ"ל. והביאו הב"ח, וכתב דפירוש יש מפרשים הוא הנראה מדברי הטור ובעל העיטור שהביא, וכ"נ מדברי כל הפוסקים יעו"ש, וכ"כ העולת תמיד אות ג', מאמר מרדכי אות ד', וראה במשנ"ב (שם ס"ק ז'), ז"ל: "גוללו – זהו מעיקר הדין, ועכשיו נהגו שלא לדקדק בזה ומכבדים אף לאנשים בינונים משום דרכי שלום. ואם יש שני יא"צ ביום אחד ואחד עלה לתורה – יש לכבד השני בהגבהה. ומצות גלילה אף כי רבה היא נהגו לכבד אף לקטנים שיש בהם דעת להבחין ענין דבר שבקדושה בכדי לחנכם במצות [שערי אפרים]", וע"ע ברמ"א (סי' קמ"ז סעי' ד'), משנ"ב (שם ס"ק ה').

[121] שו"ע (סי' קמ"ז סעי' ג').

[122] כה"ח (סי' קמ"ז ס"ק ל"ו).

[123] ראה שו"ע (סי' שי"ז) ומשנ"ב (שם ס"ק כ"ט) ובא"ח (ש"ש פרשת כי תשא סעי' ב'). והטעם להיתר הקשירה והעניבה בשחרית כדברי המג"א (שם ס"ק ט"ו), בקשר כזה שעשוי להתיר בו ביום אינו מעשה אומן, וכן משום שזהו מקום מצוה. אך במנחה לא יוכלו לענוב אלא עניבה חלשה, שהרי אינו עשוי להתירו בו ביום.

[124] ראה שו"ע (סי' תרנ"א סעי' א') בלשון הרמ"א, ובבי' הגר"א שם תמה שגם התחיבה קשר היא.

[125] ראה בכה"ח (סי' שי"ז ס"ק ט') שהביא בשם הרוח חיים לענין קשר של קיימא, שיוציאו ספר אחר. ואמנם יש מחלוקת בין הרמב"ם והרא"ש מתי נחשב קשר בר קיימא, להרמב"ם דוקא אם הוא מעשה אומן, ונעשה לעולם, ולהרא"ש די בכך שנעשה לעולם. וע"פ הרמב"ם נתבאר שיש איסור מדרבנן בקשר אומן אף שאינו נעשה לעולם, ויש מחמירים בקשר על גבי קשר אף שאינו של קיימא, שנחשב כקשר אומן. וע"ע מש"כ (בס"ק כ"ו) בשם החיי"א להקל בקשר ע"ג קשר כל שיש צורך, וכל זה דוקא בשני קשרים אבל קשר ועניבה – מותר לפתוח בשבת בקשר של ס"ת שהוא קשר של מצוה. וע"ע בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ע').

[126] בתיק של ספר תורה, כיון שהעץ רופף בחור – מותר. וראה בשו"ע (סי' שי"ג סעי' ו'): "דרכה להיות רפויה". וראה בביאור הלכה שם ד"ה "דרכה להיות", ואם באמת צריך לתקוע – אסור.

[127] ראה שו"ע (סי' שי"ג סעי' ט').

[128] הנה כתב השו"ע (סי' קמ"א סעי' ז'), וז"ל: "העולה למגדל – עולה בפתח שהוא לו בדרך קצרה ממקומו וירד מהמגדל בדרך אחר, שהוא לו בדרך ארוכה עד מקומו; ואם ב' הדרכים שווים – עולה בפתח שהוא לו בדרך ימין, ויורד בפתח שכנגדו", עכ"ל. וכתב כה"ח (שם ס"ק ל"ז), וז"ל: "כתב מגן אברהם ס"ק ז' דלכאורה גם החזן כשמוליך הספר תורה לתיבה נמי הדין כן לילך בקצרה, יעו"ש, וכ"נ דעת המחצית השקל ס"ק ז', וכו' מיהו ממה שכתבנו לעיל סימן קכ"ח אות ק"א משמע דדוקא בדרך ימין צריך להלך ואפילו אם היא ארוכה, וכ"נ לענין דינא דדוקא בעולים יש לחלק בין ארוכה לקצרה משום כבוד התורה שיעלה במהרה או מפני כבוד הצבור שלא ימתינו עליו כמו שכתב הלבוש, אבל לא בספר תורה עצמה, אלא לעולם צריך להוליכה דרך ימין כמו שנתנה בימין, דכתיב: מימינו אש דת למו, וכ"כ אשל אברהם אות ז', וכן עמא דבר", עכ"ל. ועיין בשו"ת תורה לשמה (סי' נ"ז) שלא מועיל ללכת יותר לאט, וע"ע בכה"ח (סי' קכ"ח ס"ק ק"א).

[129] כתב הבא"ח (ש"ש פרשת תולדות סעי' ט"ז), וז"ל: "ואחר שגומרין הקריאה סוגרין התיק, ואין פותחין אותו להראותו לקהל בעת שמוליכין אותו מן התיבה להיכל כמנהג מקומות אחרים שזכר מור"ם ז"ל בהגה"ה. ואני אמרתי מנהג עירנו שלא לפתוח פעם שנית הס"ת כשמחזירין אותו להיכל הוא מנהג יפה ומתוקן ע"פ הסוד, יען כי מפורש בדברי רבינו ז"ל בשער הכונות, דפתיחת הס"ת הוא שיתגלה הארת התורה הכתובה בתוכו לחוץ אל כל הקהל, ואח"כ בעת שקורין בתורה, אז יוצא האור שבתוכו לחוץ שהוא התורה עצמה שנקראת אור. וכתב עוד שם, וז"ל: והנה הארה זו אינה נשארת כך רק לפי שעה, ואח"כ חוזרין ומתעלמים בפנים כמתחילה, ולכן תיכף אחר הקריאה סוגרין הס"ת ומחזירין אותו למקומו תוך ההיכל, עכ"ל. ולפ"ז נראה מנהג עירנו נכון שסוגרין אותו תיכף אחר הקריאה, ותו אין טעם ראוי לפתיחתו, אחר שעשו בסגירה רמז להתעלמות האורות בפנים".

[130] ראה בא"ח (ש"ש פרשת תולדות סעי' ט"ז).

[131] כ"כ רב עמרם גאון בסדורו, מחזור ויטרי, שולחן עצי שיטים (סי' ו' סעי' ו'), וכ"כ כה"ח (סי' רפ"ד ס"ק מ'). וראה שו"ע (סי' כ"ה סעי' י"ג) שכתב, וז"ל: "נהגו העולם שלא לחלוץ תפילין עד אחר קדושת ובא לציון (ישעיה מ"ז, י"א). וכו' וביום שיש בו ספר תורה, נוהגים שלא לחלצם עד שיחזירו ספר תורה ויניחוהו בהיכל", עכ"ל. ועיין בכה"ח (סי' קל"ה ס"ק ב') שכתב שהמקובלים נוהגים להחזיר את הס"ת מיד לאחר סגירתו מלבד בשבת שאז מחזירים אותו אחרי אשרי.

[132] תהילים (מזמור קמ"ו פסוק י').

[133] סידור בית מנוחה (עמ' 392).

[134] כתב הטור (סי' רפ"ד), וז"ל: "ומחזירים ס"ת למקומה ונוהגים לומר בספרד מזמור הבו לה' בני אלים כשמחזירין הספר, מפני שנאמר על מתן תורה, וגם ז' ברכות של שבת נתקנו כנגד שבעה קולות שנאמרו בו", עכ"ל. ובכה"ח (סי' קל"ד ס"ק כ"ח) כתב, דדוקא בשבת יש לאומרו יעו"ש (וכ"כ סי' קמ"ט ס"ק ט'). וע"ע משנ"ב (סי' קל"ד ס"ק י"ד).

[135] סידור היעב"ץ, סידור בית מנוחה (עמ' 392).

[136] ומנהג האשכנזים לומר: 'לדוד מזמור לה' הארץ ומלואה', וראה משנ"ב (סי' קל"ד ס"ק י"ד), כה"ח (שם ס"ק כ"ח).

[137] כתוב במסכת סופרים (פרק י"ד הי"א): "כך היו נקיי הדעת שבירושלם עושים כשהיו מוציאין ומחזירין את התורה, היו הולכין אחריה מפני כבודה", עכ"ל. ובשו"ע (סי' קמ"ט סעי' א'): "ובלבד שילכו אחר הס"ת וילווהו למקום שמצניעין אותו שם". וכתב הרמ"א שם: "ובמקומות שמצניעין אותו בהיכל, שהוא הארון בבהכ"נ – מצוה לכל מי שעוברת לפניו ללוותה עד לפני הארון שמכניסין אותה שם (ד"ע ומהרי"ל). וכן הגולל ילך אחר הס"ת עד לפני הארון, ועומד שם עד שיחזירו הספר תורה למקומה (הגה' מיימוני פ' י"ב מה"ת) וכן נוהגין במגביה הס"ת, כי הוא עיקר הגולל וכמו שנתבאר", עכ"ל. וביאר הטעם בכה"ח (שם ס"ק ד'), וז"ל: "דכתיב: אחרי ה' אלהיכם תלכו. סוטה ל"ט ע"ב והביאו הטור והלבוש", עכ"ל. וע"ע בא"ח (פרשת תולדות ש"ש סעי' ט"ז). ובכה"ח (סי' קמ"ט ס"ק י') לימד זכות על מי שלא מלווה.

[138] ספר חיים (סי' ו' סעי' א').

[139] בשו"ת משפטי שמואל (סי' י"ב) כתב שמי שנפל ספר תורה מידו – צריך להתענות. והמג"א (סי' מ"ד סעי' ה') כתב שגם ס"ת בנרתיקו יש להתענות, שלא כתפילין. ובספר חיים (סי' ט') ולדוד אמת (סי' ג' סעי' י"א) כתבו שלמעשה נהגו להחמיר גם הרואים. ובשיורי ברכה (יו"ד סי' רפ"ב) כתב החיד"א: "נכון הדבר שכל רב בעירו יגזור ויתקן לפי מקומו ושעתו".

וראה בהרחבה מש"כ בזה הכה"ח (סי' מ' ס"ק ה') בחילוק שבין ס"ת לתפילין שנפלו, וז"ל: "כתב הכנסת הגדולה בהגהות הטור: נוהגים להתענות מי שנופלין לו תפילין, ובספר משפטי שמואל סימן י"ב תמצא סמך למנהג, עכ"ל, והביא דבריו מגן אברהם בסימן מ"ד ס"ק ה', יד אהרן בהגהות הטור, מחזיק ברכה אות א', רבינו זלמן סימן מ"ד אות ב', שתילי זיתים שם אות ה'. וכן מי שנופל ספר תורה מידו כתב שם במשפטי שמואל דיתענה, והביאו הכנסת הגדולה ביורה דעה סימן רפ"ב וברכי יוסף שם בשיורי ברכה אות א', מגן אברהם באות הנז"ל. וכתב שם המגן אברהם, וז"ל: ונ"ל דמיירי בלא נרתיקן אבל בספר תורה – אפילו בנרתיקן, עכ"ל, ור"ל דהא דצריך להתענות בנפלו לו תפילין דוקא אם נפלו בלא נרתיקן אבל אם נפלו התפילין בנרתיקן – אין צריך להתענות ובספר תורה אפילו נפלו בנרתיקן – צריך להתענות, וכן כתב רבינו זלמן שם ושתילי זיתים שם. ושיירי כנסת הגדולה בהגהות הטור בסימן תקס"ו אות ג' כתב בשם מהר"י ברונא מכ"י, וז"ל: רבותי החמירו להצריך תענית אפילו אם נפלו לארץ עם הכיס שלהם, וכהאי גוונא אני מיקל ליתן פרוטה לצדקה עד דנפלה קציצה לארץ אפילו אם הרצועות בידו אבל ברצועות ליכא קפידא עכ"ל, וכן כתב אליה רבה בזה הסימן אות ה' בשם הנזכר דאם נפלו בנרתיקן – יתן פרוטה לצדקה, וברצועות אין קפידא אם נפלו לארץ, יעו"ש, וכן כתב באר היטב (בסימן תקע"א ס"ק א') בשם הנזכר, מחזיק ברכה בזה הסימן (אות ב'), מחצית השקל (בסימן מ"ד ס"ק ה'), חסד לאלפים (אות ה'), יפה ללב (בסימן מ"ד אות ב'), בן איש חי ז"ל (פרשת חיי שרה אות י"ח). ועיין להחיד"א בספר חיים שאל (חלק א' סימן י"ב) שכתב דאף מי שנפל מידו התפילין עצמן אם הוא תש כח וקשה עליו התענית וכל שכן אם הוא צורבא מרבנן וממעט בתלמוד תורה – יתן צדקה לכפר עון נפילת התפילין, וגדולה צדקה לכפר אפילו למזיד, כמו שאמרו ז"ל וקל וחומר לשוגג או אנוס, יעו"ש, וכן כתב החסד לאלפים שם, יפה ללב שם, בן איש חי שם, וכן כתב ה"ר חיים פאלאג'י (בכף החיים סימן יו"ד אות ל"ח) בשם אורחות יושר (פרק ט"ו). מיהו אם נפל ספר תורה מידו – אין להקל ח"ו וצריך שיתענה. חיים שאל שם, והביא דבריו בשו"ת רב פעלים (חלק א' סימן ל"ג).

ספרים נוספים

מאמר מרדכי לימות החול

שו"ת הרב הראשי חלק א'

שו"ת הרב הראשי חלק ב'

שו"ת מאמר מרדכי חלק א'

שו"ת מאמר מרדכי חלק ב'

מאמר מרדכי הלכות שבת - חלק א'

מאמר מרדכי הלכות שבת - חלק ב'

מאמר מרדכי הלכות שבת – חלק ג'

מאמר מרדכי הלכות שבת – חלק ד'

מאמר מרדכי הלכות שבת - חלק ה'

מאמר מרדכי הלכות סת"ם

דברי מרדכי - ספר בראשית

דברי מרדכי - ספר שמות

דברי מרדכי - ספר ויקרא

דברי מרדכי - ספר במדבר

דברי מרדכי - ספר דברים

בית אליהו

ברית אליהו

דרכי טהרה

הגדה של פסח

אתר הרב מרדכי אליהו

חפש סרטון, סיפור, או שיעור

צור קשר

מעוניינים לשלוח חומר על הרב? או להשתתף בהפצת תורתו במגוון ערוצים? תוכלו ליצור עימנו קשר בטופס זה