אבל משהתקרב ונכנס לבית המדרש וזכה לטעום ממתיקות התורה, דבק בה בכל לבו והיה מוכן עליה למסור את נפשו.
אביו, מר יוסף אליהו, היה מעשירי העיר בגדאד ונכבדיה, ובתי המסחר שלו היו פרוסים לא רק ברחבי עיראק, אלא גם במדינות הודו ולונדון היו סניפים שבבעלותו. בן יחיד היה סלימאן להוריו ואת לב כולם שבה בחכמתו ותבונתו הפקחית. מביכורי שנותיו בצבצה הפקחות מכל אמריו. הבנתו החדה ותפיסתו המהירה וירידתו לפרטי פרטים בכל דבר, הדהימו את לב הוריו ומוריו, ומאז ילדותו הועידוהו לגדולה ובטוחים היו שהוא יפאר וירומם את עסקי המשפחה המסועפים. הוא למד בבתי הספר היוקרתיים שבבגדאד, ובשעות הפנאי הקצו לו מורה פרטי שיוסיף חכמה על חכמתו וישנה עמו פרקי מדעים. בבגרותו, שלחו מוריו מכתבי המלצה לאוניברסיטת 'אוקספורד' החשובה והנודעת בלונדון, ולמראה תעודותיו וגליונות ציוניו התקבל מיד.
את השנה שנותרה עד למועד נסיעתו ללונדון, ייחד הבחור סלימאן ללימודים פרטיים והיה יושב שעות בספריות והוגה בכתבי מדע. עד לאותו יום, בו חלף מעבר לכתלי בית המדרש 'בית זילכה' וקול תורה עלה באזניו. ויאמר סלימאן ללבו: "אסורה ואראה, אטה אוזן ואפקח עין, כי מימי לא הזדמנתי להיכלם של חכמי העדה" —
המחזה שנגלה לעיניו, נשגב מידיעותיו. מימיו לא עלה בדעתו, שכך נראה בית המדרש ואלו הקולות העולים מלימוד החכמים. שוטטו עיניו ונתקלו בארון ספרים הניצב לרוחבו וגובהו של הקיר הגדול, והוא מלא וגדוש בספרים חדשים וישנים. עד לאותו יום ידע, כי חמשה חומשי תורה יש ועליהם נוספו עשרים וארבעה כתבי הקודש. הוא ניגש אל אחד החכמים ושאל בלחישה: "הספרים הללו, מה הם ולמי נועדו?". הביט בו החכם והשיב מיד: "למי?! לך ולפקחותך". מששמע כי כל אותם ספרים הם ספרי תורתנו הקדושה, כי ארוכה מארץ מדתה ורחבה היא מני ים, נפעם וניגש אל הארון. בחר לו ספר בין הספרים והתיישב להגות בו. מה שלא הבין בעצמו, שאל ונענה מפי החכמים. ידיעתו המושלמת בלשון הקודש ובארמית, הקלו עליו את ההבנה הראשונה, והוא לא היה בוש לשאול ולהחכים.
במשך שעות, ישב הבחור סלימאן אליהו בין כתלי 'מדרש בית זילכה', מבלי לחוש שהזמן חולף והיום כלה. לראשונה בחייו, התפלל מנחה וערבית במחיצתם הקרובה של חכמי בבל, ולבו הלך שבי אחר דבקותם ונועם שיחם לפני קונם. משנסתיימה התפילה, שב והוסיף להגות בספרי הקודש, שעד לפני שעות אחדות לא ידע כי קיימים הם. לא רעב ללחם ולא צמא למים, אך כמה והשתוקק לחכמת התורה. כה הוסיף לשבת, עד שהגיע שמש בית המדרש וביקש שילך, כי צריכים לנעול את שערי ההיכל.
עוד באותו יום, כשהיה פוסע והולך מבית המדרש לבית מגוריו, היה סלימאן מהרהר בדבר: "הרי כל ימי אני משתוקק אל החכמה ולא אל המסחר, והנה מצאתי את שאיוותה נפשי כל הימים, חכמה אינסופית, אוצרות בלתי מוגבלים של ידע ותבונה, מרחבים ומעמקים שאינם נודעים. למה אלך לרעות בשדות זרים, מדוע אפנה ואסע לארץ רחוקה?… פה אשב כי אויתיה, בהיכלה של תורה, בין החכמים שאינם פוסקים מלהחכים, במחיצת ההוגים בספרי תורת א-ל".
אך כאשר סיפר להוריו את חוויותיו מאותו יום, נבהלו והבינו שהוא מתכוון לשנות את התוכניות מן הקצה אל הקצה. דודו, שהיה אדם תקיף ונחוש, פנה ואמר לו: "אם חפץ אתה לנצל את הזמן עד לנסיעתך ללונדון, לא נמנע ממך ואתה יכול לעשות כרצונך. אבל אם חשקה נפשך להיות 'חכם', לכך לא נסכים. יש לנו תוכניות גדולות עבורך ואתה לא תהרוס אותן".
השפיל סלימאן מבטו ולא השיב דבר. "תגידו מה שאתם רוצים", הרהר לעצמו, "אני את בית המדרש לא אעזוב" —
בימים הבאים, המשיך הנער להגיע אל הישיבה והוא אף הוסיף תעניות על לימודיו, והיה מתענה ומסתגף במשך כל היום. את המזון שהביא מן הבית, היה מוסר לידי תלמיד אחר, והוא אומר: "עד שיכנסו מאכלות ומשקאות בתוך מעי, יכנסו במקומם דברי תורה".
