הרב זצ"ל הנחה אותנו בבית-הכנסת, שאם מישהו בא לשבת על מקומך, אל תעיר לו. שב במקום אחר מבלי לומר מילה. הוא הרי לא יודע שזה המקום שלך. אל תפגע בו. גם כך אורח לא מרגיש כל כך נעים, ואם יזיזו אותו ממקומו הוא ירגיש עוד יותר לא נעים.
כך היינו נוהגים כולנו. אבל פעם אחת היה מתפלל אחד שישבו על מקומו והוא כעס מאוד. ממש היפך ההנהגה של הרב. הסתכלתי על הרב, והוא לא נע ולא זע. אי-אפשר להבין את העוצמה של הענווה שלו. עוצמה של שתיקה.
(עו"ד איתן מלמד, ממתפללי בית-הכנסת "היכל יעקב")
לא ידעתי איך להראות את פניי מרוב בושה. מצד אחד, לא רצינו לבייש את החתן שלנו ולא את ראש הישיבה שלו. אבל שהרב אליהו לא יערוך את החופה של הבת? הרי זה כל כך רצוי ומתבקש. ואיך אומר את זה לרב?
פעם אחת הורה לי הרב לבדוק את התפילין. הבאתי אליו את הפרשיות, הוא הסתכל ואמר לי מייד שהסופר שכתב אותן היה חכם רפאל, בנו של חכם אפרים הכהן. הוא היה סופר ותיק שלא כותב הרבה. אבל בזכות סבי הרב גורג'י הוא כתב לי תפילין.
הרב לא היה שולח מישהו שיקטוף בעבורו את האתרוגים שמצאו חן בעיניו, אלא היה הולך ומתכופף בעצמו על-מנת לקוטפם.לאחר הקטיף היינו מביאים את האתרוגים שקטפנו, והרב היה מנחה: "אתרוג זה לפלוני, אתרוג זה לאלמוני".
בשבתו לדון, היה הרב מקפיד על יחס נאות ואנושי כלפי בעלי הדין המתייצבים בפני הדיינים. תמיד זכר והדגיש, כי לכל אדם יש צרכים ורגשות וצריכים להתחשב בהם.
משראה הרב את המוט הגבוה הוא אמר: "וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ – נְטוּיָה עַל יְרוּשָׁלִָם". הזדעזעתי. הרב אליהו היה נזהר מאוד בלשונו, והפסוק הזה מדבר על המגיפה שהייתה בימי דוד המלך. תחילתו של אותו פסוק מספרת שדָוִד המלך נושא אֶת עֵינָיו ורואה אֶת מַלְאַךְ ה' עֹמֵד בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם, ובעקבותיו דוד והזקנים נופלים ומכסים את עיניהם בשקים!
באמצע הדרך הגיע זמן תפילת מנחה, והבבא סאלי שישב מאחורי הנהג הקיש במקלו על הנהג ואמר לו: תעצור! אני צריך להתפלל מנחה. בסדר, השיב לו הבבא סאלי, וירד עם כל המזוודות מהאוטובוס…
מעוניינים לשלוח חומר על הרב? או להשתתף בהפצת תורתו במגוון ערוצים? תוכלו ליצור עימנו קשר בטופס זה
