אשר מסעוד ביטון עובד בחברה קדישא בעיר קריית-שמונה, עיר שסבלה פעמים רבות מטילי הקטיושות של החיזבאללה הנמצאים מעבר לגבול, במרחק של מאות מטרים ספורים. עיר שראתה לא פעם את חיילי צה"ל נזעקים להגן עליה ועל הצפון כולו. חלקם אף שילמו על כך בחייהם, ולפעמים חזרו על אלונקות, פצועים קשה, קטועי ידיים או רגליים ר"ל.
אשר, שהיה עובד בבית העלמין, הכיר את המחזות הללו, וידע להוקיר את מסירות נפשם של החיילים. הוא עשה לעצמו מנהג קבוע – בכל עת שהיה מתפנה מעבודתו, עבודת הקודש, היה קורא תהילים ליד בית הקברות למען חייהם של חיילי צה"ל שמגנים בגופם ובנפשם על מדינת ישראל.
יום אחד אשר קיבל התקף לב קשה ואירוע מוחי גם יחד. הוא איבד את הכרתו. האמת היא שהוא איבד את חייו. הרופא, ד"ר בוריס סידלובסקי, כבר קבע את מותו. אבל בשמים חשבו אחרת.
את שאירע שם מספר אשר ביטון בדמעות שליש ובהתרגשות גדולה: זה התחיל הרבה קודם לכן. כשהנשמה יצאה מהגוף, עוד הייתי שם לידם. ראיתי את אחי מכלוף מחבק את הגוף שלי ובוכה. גוף שכבר היה ללא רוח חיים. ראיתי אותו וראיתי את ראש העיר מר נסים מלכה, שגם היה שם והכירני היטב. ראיתי את כולם עצובים סביבי, ואני דווקא הייתי שמח וטוב לב. הרגשתי את עצמי מרחף מעל כולם. רואה ואינו נראה.
מכלוף אחי לא ויתר. הוא ביקש מהרופא לנסות עוד פעם להחיות אותי. ד"ר סידלובסקי נעתר לבקשתו וניסה פעם אחר פעם לתת לי מכות חשמל, אך לשווא. שש מכות חשמל נתן לי הרופא, ודבר לא הועיל. אחי הבין שהישועה לא תבוא משם ופנה לאחד הצדיקים המקובלים שהכיר וביקש שיתפלל עלי. הצדיק הרהר מעט ואמר: תגיד לרופא שייתן עוד מכת חשמל אחת והוא יתעורר. אחי הלך לרופא וביקש ממנו, אך הלה אמר לו שכבר אין סיכוי. כמעט שעה ורבע אני מונח שם ללא רוח חיים – אין סיכוי. אחי התחנן, וכדי להשקיט את רוחו נעתר הרופא ונתן לי עוד מכת חשמל אחת. התעוררתי לחיים.
מה שקרה אתי בינתיים, מאז שמתתי ועד שחזרתי לחיים, הוא מופלא ביותר. בכל משך הזמן הזה כבר עליתי לבית-דין של מעלה וראיתי מחזה מרטיט. כל המילים שאומר לכם לא יוכלו לתאר את מראה בית הדין הזה. בראשו ישב המקובל האלוקי הצדיק רבי מרדכי אליהו זצ"ל. בתקופה ההיא היה הרב אליהו שוכב בטיפול נמרץ בבית החולים "שערי צדק". אבל בבית-דין של מעלה הוא ישב במלוא פארו והדרו. אור גדול היה מעליו. אור שאי-אפשר לתאר אותו במונחים של העולם הזה.
האמת היא ששמעתי על הרב אליהו קודם לכן. גם ראיתי אותו בכמה מעמדים בהם הוא דיבר, אבל אף פעם לא דיברתי אתו אישית. ידעתי שהוא תלמיד-חכם גדול, אבל לא ידעתי עד כמה הוא קדוש. רק אחרי פטירתו התפרסמו הסיפורים והספרים על גדולתו. כיום אני לא מניח את הספרים מסדרת "אביהם של ישראל" מידי.
הפנים של הרב היו מאירות מאוד. דמעות זולגות מעיניי ללא שליטה כאשר אני מנסה לחזור לאותם רגעים. אין לי מילים לתאר את גודל האור. מה אומר? איך אצליח לתאר את כל זה? נדמה לי שגם אם ניקח ארבע-מאות מנורות ונחבר אותן ביחד, לא נגיע לרבע מהאור שהיה על ראשו. הילה ענקית של אור. הבנתי שהוא אדם קדוש מאוד, צדיק יסוד עולם.
באותה שעה עוד לא ידעו כאן בעולם הזה את גדולתו האמיתית. אבל בשמים ידעו, ושמו אותו אב בית הדין של מעלה.
יחד אתו בבית הדין ישב בנם של קדושים, גזע תרשישים, רבי דוד אבוחצירא שליט"א. כיום אני לא מעז להסתכל על פניו אחרי שראיתי אותו שם. השלישי היה מו"ר ועט"ר חכם בן-ציון אבא שאול זיע"א. גם אותו לא הכרתי קודם. אחרי שחזרתי לחיים הייתי בישיבה שלו בירושלים, ראיתי את התמונה שלו על הקיר והתעלפתי. עוד אדם אחד היה שם, אך אני לא יכול להגיד את שמו.
בבית הדין הזה דנו אותי על חילול שבת. לא שחיללתי שבת, חלילה. רק שלפעמים הייתי כועס. או מדבר בבית-הכנסת בשעת התפילה. בשמים הדברים האלה חמורים ביותר. שבת ניתנה לעונג ולא לכעס. כל כך התביישתי כשהבנתי איזו חומרה יש למעשים שלי.
מי שלימד עלי סנגוריה היו כמה דמויות של אנשים לבושים לבן. באותה שעה הבנתי שהם חיילים שהתפללתי עליהם. אני התפללתי למענם כאן, בעולם הזה, והם באו ללמד זכות למעני שם, בעולם העליון. כך עליתי לבית-דין עליון שבראשו ישב רבי יוסף חיים זיע"א בעל הבן-איש-חי. גם שם לימדו עלי סנגוריה שורות של חיילים שהיו לבושים בגדי לבן. חלק מהם הכרתי, חיילים בני קריית-שמונה שמסרו נפשם על קידוש ה' ואני טיפלתי בקבורתם.
החיילים שמו בפני בית הדין כדים עם דמעות ששפכתי עליהם ועל כל הנפטרים שטיפלתי בהם, או שהייתי אתם בשעת יציאת נשמתם. כדים שלמים של דמעות. משם העלו אותי לבית-דין יותר עליון. שם ישב בראש בית הדין רבי שמעון בר-יוחאי. אי-אפשר כלל לתאר את גודל האור שהיה שפוך על פניהם של הצדיקים הללו. שבעים צדיקי עליון. הדמעות והתפילות על החיילים הִטו את הכף לטובתי וזכיתי בדין. משם הובילו אותי לגן-עדן. לא לפני שניקו אותי וזיככו אותי בייסורים. כמו שהיה בכל פעם שעליתי מבית-דין אחד למשנהו.
לאחר מכן באו אלי שני אנשים מאירי פנים ביותר ואמרו לי: "אנחנו לא רוצים לראות אותך פה בעולם העליון. אנחנו רוצים לראות אותך שמח במירון. רוקד כמו שאתה רגיל לעשות כל שנה. לך רד לעולם הזה". באותו רגע בדיוק נתן לי ד"ר בוריס את מכת החשמל השביעית, לפי בקשתו של אחי, והתעוררתי.
מה אומר ומה אדבר. כבר שמעתי מאנשים שהיו בעולם העליון ובבית-דין של מעלה תיאורים דומים. אבל כל המילים לא יכולות לתאר באמת את גודל האור וגודל הקדושה של אותם אנשים שנמצאים שם. לקח לי הרבה זמן לאזור אומץ ולספר את אשר ראו עיניי. אבל היום, בכל פעם שאני רואה תמונה של אחד הצדיקים הללו – אני באמת מבין את גודל קדושתו ומעלתו.
אין יום שאני לא מספר לאנשים את מה שראיתי שם. במיוחד מתאר את מעלת הרה"ג מרדכי אליהו זצוק"ל. הראשון בממלכה. ממש קדוש עליון שכאן בעולם הזה לא הכירו את מעלתו האמיתית. פלא פלאים. בכל פעם שאני רואה את תמונתו כאן בעולם הזה – אני בוכה. הוא הציל אותי והציל את חיי. חבל שלא זכינו להכיר אותו בחיים חיותו. יהי זכרו ברוך.
(אשר מסעוד ביטון, חברה קדישא, קריית-שמונה)
