הרב אליהו זצ"ל היה מלמד תורה ברבים מאז היותו צעיר. פעם סיפר הרב באחד משיעוריו כי היה רגיל בצעירותו להעביר שיעור בין מנחה לערבית בבית-כנסת "דוידוב". מול בית-הכנסת הייתה חנות של כלים, והיה מוכר בה יהודי בוכרי, זקן מופלג, למעלה מגיל תשעים, והיה מכובד בעיני האנשים שם, והיו קוראים לו "רבי" מתוך כבוד. אותו זקן היה מתמיד להופיע בשיעור, אף בימים עמוסים כגון בערב פסח וכדומה, והיו המצוות חביבות בעיניו מאוד, ולא היה דבר מפריע לו בעבודת ה'.
הרב סיפור כי היה ערב ראש-חודש והוא לימד הלכות "יעלה ויבא", כיצד יש להתנהג אם שכח ביום או בלילה, אם חוזרים או לא. אותו זקן התפלא מאוד כיצד ייתכן לשכוח בכלל אמירת "יעלה ויבא", ואמר לרב שלא ייתכן הדבר, "וכי לא מרגיש כל אדם הארה של ראש-חודש?" אמרתי לו: מדובר באדם שלא הרגיש הארה.
אמר לי שסוף סוף אומרים "ברכי נפשי", ועוד שאומרים ומכריזים "יעלה ויבא" בקול, ואיך לא שמים לב? אמרתי לו שלפעמים זה קורה, וצריך לדעת מה לעשות. והיה הדבר לפלא גדול בעיניו.
סיימנו את השיעור בליל ראש-חודש. אמרנו "ברכי נפשי", ועמדנו להתפלל תפילת ערבית. אחרי התפילה שאלתי אותו: "רבי, אמרת "יעלה ויבא"?" אמר לי: "לא". שאלתי אותו אם לא הרגיש הארה של ראש-חודש, ואמר לי: לא. שאלתי אותו אם שמע "ברכי נפשי", והשיב שלא שם לב כלל.
אמרתי לו שהיום ראש-חודש והוא שכח, ומאוד הצטער ואמר לי באותו מעמד: הריני היום כבן תשעים שנה, ומגיל חמש אני מתפלל. זה כשמונים-וחמש שנה שאני מתפלל ומעולם לא שכחתי לומר "יעלה ויבא". אמרתי לו שראוי לנשק את פיו שבמשך שמונים-וחמש שנה לא פסק מלומר "יעלה ויבא". והרבה חשבתי אחר כך למה דווקא ביום זה שכח לומר "יעלה ויבוא" אחרי כל כך הרבה שנים.
