פעם התקשרנו לבית הרב מרדכי אליהו זצ"ל וביקשנו לקבוע זמן לחלאקה של הבן שלנו אצל הרב. שיגזור לו את התלתל הראשון. קבעו לו זמן מהמזכירות וביקשו שנשתדל להגיע בזמן, כי הרב צריך ללכת אחר כך לישיבה חשובה מאוד.
בימים ההם גרנו בגוש קטיף ויצאנו מהבית בזמן סביר שנוכל להגיע לבית הרב, אבל בדרך היו פקקים והגענו באיחור של כמעט חצי שעה. התביישנו לדפוק בבית הרב, אבל עשינו כך כדי לקבוע זמן אחרי שהרב יחזור מאותה פגישה חשובה.
המזכיר פתח לנו את הדלת ואמר שהרב לא יצא לאותה פגישה חשובה. הוא ידע שיצאנו מגוש-קטיף ולא רצה לעכב אותנו. המזכיר שנראה קצת לחוץ ביקש שנזדרז כי מחכים להם במקום אחר, וכך באמת עשינו. באי נוחות מסוימת נכנסנו לחדר הרב, על-מנת לסיים את ה"חלאקה" במהירות.
אבל הרב לא נראה ממהר כלל. הוא קיבל אותנו ואת הילד במאור פנים, שאל את הילד שאלות ובירך אותו בנחת. כאילו הפגישה הדחופה שהמזכיר דיבר עליה לא קיימת.
תוך כדי ה"חלאקה" קיבל המזכיר טלפון שכנראה הלחיץ אותו עוד קצת. הוא אמר לרב שהתקשרו מהכנסת והודיעו שמלך ספרד מחכה לרב. קבעו לו פגישה וזמנה כבר הגיע. הרגשנו לא נוח, מלך ספרד מחכה בגללנו. אבל זאת הייתה אי נוחות של רגע כי מיד שמענו את הרב משיב: אני יודע שהוא מחכה. אבל הילד הזה יותר חשוב מהמלך. מגיע לו הזמן שלו. מלך ספרד יכול לחכות.
אני לא יודע אם אני או הילד שלי נוכל לשכוח אי-פעם את המילים האלה של הרב, שנאמרו כבדרך אגב – הילד הזה יותר חשוב ממלך ספרד. כך אמר הרב, וכך הוא גם נהג עם הבן שלי ובוודאי עם כל ילד יהודי אחר.
הרב שמואל אליהו שליט"א, בן הרב ששמע מבעל המעשה
