היו לנו חמישה ילדים, ברוך ה', גרנו בגבעת אסף שליד היישוב בית-אל והכול בחיינו התנהל למישרין. יום אחד התבשרנו כי אשתי נפקדה בהיריון טבעי של שלישייה. היינו מופתעים, ולא ידענו איך להתמודד עם הבשורה ואיך להתכונן ללידה של שלישייה.
פנינו לרופא, אדם חובש כיפה, והוא אמר לנו כי יש בזה סכנה גדולה. 15% מהילדים במקרה כזה נולדים פגים, ויש להם סיבוכים רבים. הוא סיכם את דבריו ואמר שאנחנו חייבים לעשות דילול. הוא גם אמר לנו שהוא היה בקשר בנושא זה עם רבנים חשובים, ועל דעתם הוא אומר לנו כי אנחנו חייבים להשאיר רק שני עוברים או עובר אחד. כך הסיכויים גדולים יותר שיהיה לנו ילד חי מההיריון הזה.
היינו מאוד נסערים. להרוג את אחד הילדים שלנו? זה למעלה מכוחנו. אומנם הוא רק עובָּר בשלב זה, אבל אלה ממש חיים. לא היינו מסוגלים להחליט לבד בנושא כל כך חשוב. הלכנו לרב אביהו שוורץ מבית-אל, והוא אמר לנו שאלה שאלות של חיים ומוות, ושלח אותנו להתייעץ עם הרב מרדכי אליהו. הוא תיאם לנו פגישה עם הרב מייד אחרי שהוא יוצא מהמקווה ביום שישי אחר חצות, וכך עשינו.
הלכנו אל הרב, אשתי ואני. סיפרנו לו על הסיכונים שהרופא אמר שעלולים להיות. הוא גם שמע את דבריו של פרופסור מיכאל שימל, שאמר לנו כי הדברים של הרופא הקודם מבוססים על מחקרים שהתבצעו לפני כמה שנים, אך כיום יש התקדמות במחקר הרפואי והסיכונים פחותים בהרבה ממה שהיו בעבר. הרב קיבל את דבריו של פרופסור שימל ואמר לנו: "הוא רופא צדיק. יש לו מספר הטלפון האישי שלי, ובכל שאלה של חיים ומוות הוא מתקשר לדעת מה אומרת ההלכה. כך צריך לנהוג רופא אחראי".
הרב אמר לנו כי אם במצרים כל אחת מהנשים ילדה שישה בכרס אחת, אנחנו יכולים ללדת שלושה ואין צורך בשום דילול. הוא הוסיף ואמר: לא נראה לי שעל סמך החששות של הרופא הקודם אפשר לגזור מוות על אחד מהילדים שלכם. תגידו לאותו רופא, שהוא לא במקום הקב"ה. תשאירו את שלושת הילדים ובעזרת ה' כולם יישארו בחיים בריאים ושלמים.
קיבלנו את דבריו באנחת רווחה. הייתה זו הפעם הראשונה שראיתי את הרב כל כך מקרוב, פנים אל פנים, ושמעתי את דבריו. הוא ממש חיזק את רוחנו ויצאנו ממנו מעודדים מאוד.
פרופסור סמואלוב מבית החולים "שערי צדק" הוא שטיפל באשתי, וכך עברנו את ההיריון בשלום. וכפי שאמר לנו הרב, כך היה. נולדו לנו שלוש בנות מיוחדות במינן. קראנו להן תהילה, שירה ודבורה. ארבעים יום הן היו באינקובאטור. לאחר מכן הן יצאו מבית החולים לביתנו וגדלו לשם ולתפארת.
כשהבנות היו בנות בגיל שלוש בערך צילמתי אותן רוכבות על אופניים והבאתי את התמונה אל הרב אליהו. אמרתי לו שבאנו לומר תודה. בזכות העצה שלו הבנות הללו חיות ומתפתחות כל כך יפה. לפני שיצאנו, השארנו אצל הרב את התמונה של שלוש הבנות. הרב שמח מאוד ואף הודה לנו. אחר כך הכה אותי לבי על כך. חשבתי שזה היה חוסר נימוס לתת לרב כל כך חשוב תמונה של שלוש ילדות קטנות. קצת פחיתות כבוד. אבל את הנעשה אין להשיב.
נדמה שאי-אפשר לספר סיפור על הרב אליהו בלי לשלב מופת קטן, וגם לנו יש אחד כזה. לאחר פטירת הרב באנו לנחם את המשפחה, ובמיוחד את הרבנית שכל כך עודדה אותנו בכל השלבים של ההיריון והלידה. גם הילדות הרגישו צורך לבוא לנחם בבית הרב. הן הכירו את הסיפור והרגישו חובה לבוא לנחם על פטירת אדם שהיה כל כך משמעותי בחיים שלהן. כך הגיעה אחת הבנות לבית הרב אליהו כשהיא מלווה בחברתה.
בדיוק כשבתי הגיעה לביתם, הוציאה הרבנית שתחיה את התמונה של שלוש הבנות הרוכבות על האופניים. היא סיפרה שהיא שומרת את התמונה הזאת כבר שנים רבות ומשתמשת בה כדי לעודד נשים לשמור על העוברים שלהן. היא סיפרה את הסיפור של ההיריון, את דברי הרופא ואת ההחלטה שלנו והתוצאה הברוכה. הבת שלי, שכבר הייתה גדולה, ראתה את התמונה ואמרה: "הרבנית, הסיפור שלך נכון מאוד".
"איך את יודעת?" התפלאה הרבנית.
"זו אני פה בתמונה, ואלה אחיותיי".
צירוף מקרים זה היה מרגש עד דמעות. צמרמורת עברה בכל הנוכחים. כל מילה נוספת הייתה מיותרת.
(ערן ורבקה קדרון, והבנות תהילה, שירה ודבורה(
להוסיף פה שתי תמונות
