אני ואחי הרב מרדכי היינו ישנים בבית. מקלטים כמעט ולא היו. היינו חולקים מיטה אחת כי לא היה יותר. ישנים "ראש ורגל"..קמתי בכבדות לתפילת ותיקין, ורק אחרי התפילה הבנתי את ההתעקשות שלו להעיר אותי מוקדם. המיטה שישנו בה הייתה נקובה מכדורי "דום דום". הלגיונרים הירדנים היו יורים פגזים וכדורים מנשק קל לתוך האוכלוסייה האזרחית, ובאותו בוקר ירו גם על הבית שלנו...

נדיר הוא סיפור חייו של המקובל האלוקי רבי סלימאן אליהו זיע"א, אביו של הרב, שאת שנותיו הראשונות עשה במשפחה ובסביבה שלא היתה קרובה להיכלי תורה.

הבית שהקימו הרב והרבנית, בית צנוע, חסר אמצעים ומתקיים בקושי, אך בית מלא אורה ושמחה, בית שמעולם לא נשמעה בו תלונה ולא נאחזה בו אנחה.

שעה קלה לאחר שהלכו הרופאים הגיע אלי הרב, מלווה ברב זעפרני. הרב היה לבוש בגלימתו ואמר לי: אני נוסע עכשיו לארצות-הברית לביקור קצר, אבל דע לך שכאשר אחזור אתה תהיה בריא לגמרי. חשבתי לעצמי שהרי הרופאים אמרו לי לפני כשעה משהו אחר, אבל בכל זאת עניתי "אמן". כאשר כבוד הרב חזר מארצות-הברית, מי שהביא אותו לבית-הכנסת הייתי אני בעצמי, תודה לאל, בריא ושלם!

בתקופה הראשונה לאחר שהתייתם הרב, התקשתה האמא להביא פרנסה הביתה והמצב הלך והחמיר עד שכמעט הגיעו לפת לחם.

הרב היה רגיש מאוד והיה נותן את לבו על כל תלמידיו, כשתלמיד שהיה בקשיים כלכליים הרב היה מוצא לו פיתרון הלכתי יוצא דופן...

יהודי קשיש וירא שמיים גדול מתרעם על האנשים ששוכחים להזכיר בראש חודש "יעלה ויבוא" תמיהתו גדולה שבעתיים על כך שאותם יהודים גם אינם מרגישים הארה של ראש חודש... את התשובה לכך קיבל מהרב עוד באותו יום

אלו שהיו קרובים אל הרב, לאורך כל השנים שעסק ברבנות והיה משיב תשובות לשואלים, ראו בחוש, שהפסיקה של הרב אינה רק תוצאה של עיון עמוק ויכולת ניתוח של כל הפרטים והצדדים

סמוך להסתלקותו של רבי סלימאן, כשהרב עוד היה תלמיד ב'כותאב' הגיע אחד הנדיבים לבקר בישיבת 'פורת יוסף'

כשישבתי בבית הדין, תבע אדם אחד מוסד גדול. טענתו היתה, שהמוסד שילם לו עבור אמירת קדישים לנפטרים גלמודים,

ואיך החלטת? ביקש הרב לדעת. השבתי לרב מה שהשבתי והוא אמר: "החלטת נכון, הייתה לך כבר התשובה ובאמת לא היית חייבת לדבר אתי. לעתים הזמן נותן לאדם את המחשבות הנכונות, בסבלנות, וזאת תהיה הברכה אלייך, שתמיד תהיה לך סבלנות לשאול את עצמך ולשמוע את תשובתך"!

ביקש ממני אחד המתפללים לעלות לתורה. אמרתי לו שהיום זו ה"עלייה" של כבוד הרב. הוא הלך מייד לכבוד הרב וביקש ממנו שיוותר לו כדי שהוא יעלה. כמובן שכבוד הרב ויתר לו והוא עלה...

כבר למחרת בבוקר, התקשר אליי גיסי ואמר שקהילה קדושה באחד המקומות בארץ מחפשת רב ושאל האם אני מעוניין. אמרתי שאשאל את מורי ורבי. הרב חשב ושאל האם נסעתי לקבר של הרב זצ"ל, והשבתי שכן. הוא אמר לי לקבל את ההצעה

פעם אחת הזדעזעתי כששמעתי את הרב אומר: אתה חושב שכל הכבוד הזה הוא בגללי? לא ולא. זה בגלל התורה שאני אומר להם. תראה איזה כבוד יש לתורה!

שוב הבנתי עד כמה הרב זהיר בענייני מאכלים, אבל גם לא פחות בעניינים של כבוד הבריות...

אותה שבת קרעו את הרקיע תפילותיהם של כלל ישראל מכל הזרמים ומכל העדות, כשכולם זועקים "א-ל נא רפא נא לה", "אַל נא יהי עולם בלי ירח". את התוצאות ראינו מייד בצאת השבת.

הרב שם לי כמה חפצים מול העיניים ולא זיהיתי אותם. עד היום אני זוכר את המבחן ראיה שהרב עשה לי. הרב אמר לי: אם כן, יש לי בשבילך עצה. תכין את השיעור בעל-פה ותלמד אותם בלי משקפיים.

לילה אחד חזרתי הביתה ב-04:00 לפנות בוקר, ורציתי לקשור את האופנוע שלי בחדר המדרגות. היה חשוך מאוד והתקשיתי למצוא את החור של המנעול. כבר התכוונתי להדליק את האור, אך הנה אני מרגיש אור מאיר מאחורי. לא אור של חדר מדרגות, אלא אור אחר...

התחלתי לראות את ברכת הרב פועלת. לאחר כמה זמן הם אמרו לי: אנחנו מניחים תפילין בכל יום. כך לאט לאט החלו שני התלמידים הללו לקיים מצוות ולשמוע שיעורי תורה. גם היום הם הולכים יחד, האחד חזן מבוקש עטור זקן, והשני תמיד מלווה אותו בקולו הנאה...

איך מרן הרב הגיב לכך שהציעו לעשות ספר שלם רק מהשאלות שנשאל בדרכו לביתו? היחס המדהים של מרן הרב לילדים קטנים גם בשאלות שנראות כמגוחכות - היחס שהעניק מרן לאותם ילדים הותיר בליבם רושם לדורות