עם אחת היה מתפלל אחד שישבו על מקומו והוא כעס מאוד. ממש היפך ההנהגה של הרב. הסתכלתי על הרב, והוא לא נע ולא זע. אי-אפשר להבין את העוצמה של הענווה שלו. עוצמה של שתיקה.

היתה לרב טביעת עין מיוחדת, ומומחיותו נודעה בקרב כל הרבנים בכל הנוגע לשאלות המצריכות חדוּת ראייה

חזרנו לאולם הדיונים, והשופטת חזרה על בקשתה בתוך האולם: תגיע לפשרה. התובע לא נענה, וכך היא המשיכה ולחצה עליו במשך שלושת-רבעי שעה. לבסוף הוא הבין שאם הוא לא ישמע בקול השופטת שכל כך לוחצת, היא עלולה לשפוט אותו לרעה בדיון, אם יתקיים, ולכן הסכים לפשרה...

כל הליכותיו של הרב, מכוונות לאורה של הלכה והיה בוחן כל מאורע וכל התנהגות לפי התוצאה ההלכתית.

איך מרן מגיב כשילד קטן בן שלשו שנים מטיח בו "לא בירכת אותי"! ומוסר השכל גדול שקיבלו הקהל באותו רגע...

הבן חזר ארצה, והמקום הראשון שהגיע אליו משדה-התעופה היה ציונו של הרב בהר המנוחות בירושלים. הוא הגיע לשם, געה בבכי תמרורים, ומאז רק הלך והתעלה. היום, ברוך ה', הוא מקפיד על קלה כבחמורה, כיפתו יציבה על ראשו וציציותיו מתבדרות ברוח.

בגיל שבע עשרה שנה בלבד סיים הרב את הש"ס בפעם הראשונה, ומאז עד סוף ימיו היה חוזר ומשנן את הש"ס מראשיתו לסופו.

בחרנו להביא בפניכם דברים שנאמרו על-ידי המתפללים הקבועים בבית-הכנסת "היכל יעקב", בית-הכנסת של רבנו הרב מרדכי אליהו זצ"ל. אנשים שליוו את הרב עשרות שנים, אנשים שהכירו את הרב יותר מכולנו. שנה שלמה הם כמעט לא דיברו על הרב, וגם עתה לא היה קל להם לדבר. הסיפורים שלהם שזורים בין דפי ספר זה. הנה כמה מהם, כפי שנאמרו, במילותיהם הם

ראיתי שהברכה של הרב אליהו מתחילה לעבוד במהירות. הגענו ללשכה, ומייד ראש העיר קיבל את פנינו. לאחר שהתיישבנו הוא פנה אלי ואמר: "מר אלבז, אני מתפלא עליך. למה אתה לא חולם גדול? למה אתה חולם קטן? תחלום גדול!"

שמתי לב כל השיחה, שהרב מדבר אתו אבל לא מברך אותו, וזה היה לי קשה מאוד. הייתי בסערת נפש גדולה, והרבנית שתחיה הרגישה מה שעובר עלי. היא ניגשה אל הרב ואמרה לו: לא בירכת אותו. הרב ענה לה: "זה בסדר, הוא יעבור את הניתוח". שוב הרב לא בירך...

זוג צעיר יוצא מגוש קטיף על מנת לזכות שמרן הרב יקצוץ בשערות ילדם בן השלוש - "חלאקה". אך הזוג איחר בחצי שעה... לא רק שהזוג מתקבל אלא שמתברר להם שהילד שלהם יותר חשוב ממלך ספרד בכבודו ובעצמו...

סיפור נפלא סיפר הרב, בשיעורו בהלכות שעטנז על אחת מנסיעותיו לרוסיה,

מספר הגאון רבי משה צדקה שליט"א מזכרונות אותם הימים:

את מסכת חייו של הצדיק המקובל הקדוש רבי מרדכי אליהו זכותו תגן עלינו אנו פותחים ביום הולדתו, כ"א באדר תרפ"ט,

הרב אמר שההיתר – היתר. אבל מי שהוא בעל נפש – נזהר מכל דבר שיש בו אפילו נדנוד של חילול שבת. כך הרב היה נזהר מכל נדנוד של איסור. אפילו קל שבקלים.

בגודל שקדנותו, היה הרב יושב לילות שלמים בהיכל הישיבה, גורס משנתו בעמקות ובחריפות, כשהוא גומא דפים וסוגיות, משננם ומאחסנם בזכרונו הבהיר. אך במקום גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו, שהיה מתאמץ להסתיר את היקף הישגיו.

איך יגאל ידין לא התעורר להניח תפילין כשהוא רואה כי לוחמי בר-כוכבא התמידו במצווה הזאת בתנאים כל כך קשים? האם קשר הדורות לא עורר אותו לראות שאנחנו היום ממשיכים את דרכם בתפילין ובמקוואות ובירושת הארץ? הרב אמר לנו שיגאל ידין הסתכל על התפילין כמו פרופסור, וזה לא כמו שאנחנו מסתכלים עליהן...

לאחר תקופה קצרה סיפר לי חביליו: מאז שהרב אמר את הדברים, אני משתדל להסיר מעלי בשבת את כל המחשבות על המפעל שלי. אני קונה בכל שבוע כרטיס פיס, ונהגתי לבדוק בכל יום שישי אם זכיתי או לא. אך בעקבות דברי הרב החלטתי לא לבדוק לפני שבת אם זכיתי בפיס.

הכבוד ההדדי שחלקו שני הרבנים הראשיים זה לזה, מופלג היה וממש בכל יום ויום ניתן לאנשי לשכתם 'שיעור מוסר חי'.

כשהגיעה השעה שש אמר לי הרב: "נמשיך ללמוד". הזכרתי לו שהרבנית שתחיה אמרה שבשש מגיעה משלחת אישים חשובה ורמת דרג.. "הם הגיעו?", שאל הרב, וענה תוך כדי דיבור: "הם עוד לא הגיעו, אז אנחנו ממשיכים ללמוד"...