פעם אחת בא אהרון אבוחצירא, כאשר היה שר בממשלה, ורעיון היה בידו להעלות את קברו של האביר יעקב אבוחצירא זצ"ל ממצרים לארץ ישראל, ובא לבבא סאלי זצ"ל לשואלו על רעיונו - מה ענה לו הבבא סאלי זיע"א?

הרב שמע על הבעיה ואמר לי מייד את דעתו, שאסור להפריע לאנשי חברת החשמל לתקן. והוא גם כתב לי כך. בסוף מכתבו הוא ציין שאחרי התיקון, האוכל יהיה מותר לחולים בלבד. אבל הרב היה גם עניו גדול וגם מעשי מאוד.

כשהיה הרב ילד קטן והפרנסה עוד היתה מצויה, היו הילדים מקבלים בכל שבוע חצי גרוש מהאמא, בתור דמי כיס, כדי שיהיו שמחים ויקנו לעצמם מיני מתיקה.

פעם הרב ביקש ממני לשיר את השיר "ידידי השכחת" כמו שהסבא שלי היה שר. היה שם פייטן ששמע אותי וצירף לשיר פתיחה ממנגינה ערבית. הרב מאוד לא אהב את זה, ואמר לי בלחש: "ולא קרב זה אל זה". למה הפייטנים לוקחים מנגינות של ערבים? שהם יחברו מנגינות. שיחברו שירה חדשה, שירה משלנו!

הרב פנה אליי ואמר לי: בתי, הקב"ה קובע מראש השנה ועד ראש השנה את פרנסתו של כל אדם. מה שקיבלת ממשרד החינוך – תקבלי ממקום אחר, חודש בחודשו!

שלושה חודשים לאחר הבחירה, ביום ב' לחודש תמוז תשמ"ג נערך מעמד הכתרתו של הרב לכהונת הרב הראשי לישראל והראשון לישראל. כמסורת שנמשכה מאות בשנים.

ומהיכן למד הרב את המומחיות הגדולה לארבעת המינים? - מאותו גאון וקדוש, רבי יעקב מוצפי זצוק"ל, ראב"ד העדה החרדית הספרדית בירושלים, שהיה שריד לדור דעה ונמנה על גדולי חכמי בבל וממנהיגי העדה עוד בבגדאד.

ואז הרב אמר בהתרגשות תוך כדי סערות רגשות :"את הישיבה מנהלים ראש הישיבה והר"מים, ולא מקובלים מבחוץ. תעשו מה שנראה לכם שהוא טובת הישיבה!"

לפתע ראינו שהרב לא נמצא רק אתנו. הוא מתפלל על כלל ישראל שחיים פה עכשיו. הוא שם את לבו להתפלל גם על נשמות מדורות עברו שנמצאות בעולם העליון.

כאשר נודע לחכמים כמה גדול הוא הצער שעובר על רבי סלימאן, ניגשו וסיפרו את כל הדברים למרן ה'בן איש חי',

כאשר פרצה מלחמת השחרור, בתחילת שנת תש"ח, היו יהודי ירושלים שרויים בסכנה ובחרדה.

כאשר אשה נעזבת מבעלה בלי גט, אומללה היא מאד. כל עוד ולא קיבלה גט, היא 'אשת איש' ואינה יכולה להתחתן עם אדם אחר, ואשה זו נקראת בפי חכמים 'עגונה'.

כשהגיעה השעה שש אמר לי הרב: "נמשיך ללמוד". הזכרתי לו שהרבנית שתחיה אמרה שבשש מגיעה משלחת אישים חשובה ורמת דרג.. "הם הגיעו?", שאל הרב, וענה תוך כדי דיבור: "הם עוד לא הגיעו, אז אנחנו ממשיכים ללמוד"...

הרב היה רגיש מאוד והיה נותן את לבו על כל תלמידיו, כשתלמיד שהיה בקשיים כלכליים הרב היה מוצא לו פיתרון הלכתי יוצא דופן...

כעבור שנה הוזמנו לחתונתו, ושוב התלבטתי האם לנסוע, מכיוון שהיינו צריכים לשהות אצל חמותי שנישאה לגוי נישואים שניים וחיה עמו כארבע-עשרה שנה. הרב אמר לנסוע ולא לדאוג, כי עוד מעט הם יתגרשו. לאחר כמה חודשים קיבלנו מכתב שבו הודיעה חמותי על כך שהתגרשה...

באחד משיעורי הרב פונה אליו אחד המשתתפים: כבוד הרב אומר דברים שאין בהם טעם, כי מה לפירורים של חמץ ולספרים? אין אלו אלא דברי חסידות בעלמא ותו לא, וכי מי אוכל פירור שנמצא בספר?!

סיפור דומה סיפר יהודי ששימש כמשגיח בבית המלון 'קיסר' בירושלים:

בשבת קודש ב' לחודש אלול תשמ"ו, באמצע תפילת שחרית בה השתתפו למעלה מעשרים מתפללים, חדרו שני מחבלים להיכל בית הכנסת 'נוה שלום' באיסטנבול שבטורקיה. הם ירו לכל עבר ולאחר מכן הציתו את בית הכנסת והתאבדו.

פעם אחת הרב נכנס למקום שבו אנחנו עושים את ההרצאות. הוא הסתכל על האולם, שהיה למעשה מרתף, ואמר לנו: זה מקום קטן, אתם צריכים מקום גדול פי אלף מהמקום הזה!

בגודל שקדנותו, היה הרב יושב לילות שלמים בהיכל הישיבה, גורס משנתו בעמקות ובחריפות, כשהוא גומא דפים וסוגיות, משננם ומאחסנם בזכרונו הבהיר. אך במקום גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו, שהיה מתאמץ להסתיר את היקף הישגיו.