אבדן קשה וטראגי - מרן הרב שם לב גם לאחת שאולי אף אחד לא ישים לב לנפגעת הגדולה מהמקרה - סיפור מצמרר שלא יותיר עין יבשה...

לאחר זמן מה, התרחש נס גדול לבננו. הוא נפל לבריכה עם בגדיו, וחבר בכיתה א' משך אותו והעלהו מן המים. רק אז הבנתי את פשר מילות הברכה הקצרות והמדויקות, ברוח קודשו של מורנו ורבנו הרב זצ"ל.

הרב פנה בשאלה למנהל שזה מכבר שאלו את השאלה: "נניח שטייס שרואה מסלול פנוי מבקש לנחות בו, אך המשקיף היושב במקום גבוה זה מורה לו לנחות במסלול אחר. האם יוכל הטייס לנחות בכל זאת במסלול שהוא רוצה?"

במה היה החתן עסוק ביום חתונתו? גאון מופלג ואיש הלכה שכמותו, בוודאי הרהר בדברי תורה והלכה הנוגעים לחופה ולקידושין. או שכבן ביתם של גדולי המקובלים התאמץ להעמיק בכוונות ובסודות הקבלה הקשורים למעמד נשגב זה.

מצוות הסנדקאות היא מצווה עצומה אבל מידות ודרך ארץ וחשיבה על הזולת גבוהה לאין שיעור....

הכבוד ההדדי שחלקו שני הרבנים הראשיים זה לזה, מופלג היה וממש בכל יום ויום ניתן לאנשי לשכתם 'שיעור מוסר חי'.

כל הליכותיו של הרב, מכוונות לאורה של הלכה והיה בוחן כל מאורע וכל התנהגות לפי התוצאה ההלכתית.

יהודי קשיש וירא שמיים גדול מתרעם על האנשים ששוכחים להזכיר בראש חודש "יעלה ויבוא" תמיהתו גדולה שבעתיים על כך שאותם יהודים גם אינם מרגישים הארה של ראש חודש... את התשובה לכך קיבל מהרב עוד באותו יום

באותו שבוע הרב הגיע לנחם, וזו הייתה שעת השיא של כל ה"שבעה". לא היה מי שניחם אותנו ונתן לנו הרגשה טובה כמו הרב והרבנית תליט"א תבדל"א!

הרב, שכנראה זיהה את המצוקה שלנו, קיבל אותנו במאור פנים מיוחד. הוא בירך את שלושתנו ודיבר על החשיבות של שלושה מלווים לחתן!

הרב לא היה שולח מישהו שיקטוף בעבורו את האתרוגים שמצאו חן בעיניו, אלא היה הולך ומתכופף בעצמו על-מנת לקוטפם.לאחר הקטיף היינו מביאים את האתרוגים שקטפנו, והרב היה מנחה: "אתרוג זה לפלוני, אתרוג זה לאלמוני".

סיפור מרגש על ילדה שחשבה שלא נעים לעמוד בחברת הבנים כשאומרים "ימלוך" בשבת בבוקר, מצד שני גם על הממתק הטעים לא יכלה לוותר.. מי נחלץ לעזרתה?

משגמלה ההחלטה בלבו של חכם סלמאן לעלות לארץ ישראל, החל חכם כנוש מסכם את דבריו, "בא לפני רבנו יוסף חיים והרצה בפניו שאלתו – עם מי ילמד קבלה כשיגיע לארץ ישראל?

ואז הרב אמר בהתרגשות תוך כדי סערות רגשות :"את הישיבה מנהלים ראש הישיבה והר"מים, ולא מקובלים מבחוץ. תעשו מה שנראה לכם שהוא טובת הישיבה!"

ואיך החלטת? ביקש הרב לדעת. השבתי לרב מה שהשבתי והוא אמר: "החלטת נכון, הייתה לך כבר התשובה ובאמת לא היית חייבת לדבר אתי. לעתים הזמן נותן לאדם את המחשבות הנכונות, בסבלנות, וזאת תהיה הברכה אלייך, שתמיד תהיה לך סבלנות לשאול את עצמך ולשמוע את תשובתך"!

בערב יום כיפור לאחר פטירת הרב הלכתי לציון של הרב ואמרתי לו: כבודו אמר לי לקנות בית, אני מנסה שנתיים ולא מצליחה. אני מבקשת מהרב שיקיים את הבטחתו ואני אארגן קבוצה של בנות שתעשה משהו לעילוי נשמת הרב...

בהגיעי לאולם באיחור כל כך גדול מצאתי אנשים קצרי רוח. חלקם הסתכלו עלי במבט מאשים, מבט ששואל: איך העזת לאחר כל כך הרבה? וחלקם אף שאלו אותי אם אני יודע שהרב אליהו ממתין לי כבר שעה וחצי...

סיפור דומה סיפר יהודי ששימש כמשגיח בבית המלון 'קיסר' בירושלים:

כאשר התמנה הרב לשמש כרב הראשי לישראל, הוא החליט שלא להסתפק ברבנות המקומית בארץ ישראל, אלא קיבל על עצמו לפעול בכל קהילות ישראל בעולם.

איך יגאל ידין לא התעורר להניח תפילין כשהוא רואה כי לוחמי בר-כוכבא התמידו במצווה הזאת בתנאים כל כך קשים? האם קשר הדורות לא עורר אותו לראות שאנחנו היום ממשיכים את דרכם בתפילין ובמקוואות ובירושת הארץ? הרב אמר לנו שיגאל ידין הסתכל על התפילין כמו פרופסור, וזה לא כמו שאנחנו מסתכלים עליהן...