הרב, שכנראה זיהה את המצוקה שלנו, קיבל אותנו במאור פנים מיוחד. הוא בירך את שלושתנו ודיבר על החשיבות של שלושה מלווים לחתן!

כשהרב עוד היה בחור ולמד בישיבת 'פורת יוסף', הכירו כולם בבקיאותו הגדולה בהלכות ובכוחו לפסוק בצורה ברורה וחדה.

הפליא אותנו מאוד הביטחון של הרב ונקיבת התאריך של שמחת תורה. זה לא היה נוסח רגיל של ברכה, זה היה נוסח של ברכה עם ביטחון. זה התאריך שבו תבושרו בשורות טובות. וכך זה קרה!

כשהגיעה השעה שש אמר לי הרב: "נמשיך ללמוד". הזכרתי לו שהרבנית שתחיה אמרה שבשש מגיעה משלחת אישים חשובה ורמת דרג.. "הם הגיעו?", שאל הרב, וענה תוך כדי דיבור: "הם עוד לא הגיעו, אז אנחנו ממשיכים ללמוד"...

איך מרן מגיב כשילד קטן בן שלשו שנים מטיח בו "לא בירכת אותי"! ומוסר השכל גדול שקיבלו הקהל באותו רגע...

כאשר עלה רבי סלימאן אליהו מבבל לירושלים, הקים את ביתו בירושלים עיר הקודש, עם מחברתו בקודש הרבנית הצדקנית מרת מזל ע"ה,

הבית שהקימו הרב והרבנית, בית צנוע, חסר אמצעים ומתקיים בקושי, אך בית מלא אורה ושמחה, בית שמעולם לא נשמעה בו תלונה ולא נאחזה בו אנחה.

התחלתי לראות את ברכת הרב פועלת. לאחר כמה זמן הם אמרו לי: אנחנו מניחים תפילין בכל יום. כך לאט לאט החלו שני התלמידים הללו לקיים מצוות ולשמוע שיעורי תורה. גם היום הם הולכים יחד, האחד חזן מבוקש עטור זקן, והשני תמיד מלווה אותו בקולו הנאה...

באחד הימים, לפני שפתחו בדיון בבית הדין, שאל אחד הדיינים את הרב לפשרה של התפילה שהוא אומר מתוך הכתב בכל יום.

לאחר ההנחיה הלכתית הורה הרב לאתר את האישה, להזהיר אותה מכוונותיו של בעלה, ולהתריע בפניה כי הוא כבר פנה לבית-הדין בתביעת גירושין...

מנהל קופת-החולים סידר לנו למחרת בבוקר בדיקת אולטרסאונד דחופה בבית-חולים "הדסה" הר-הצופים. בשעה 04:00 לפנות בוקר נסענו עם בתנו הראשונה, שהייתה בת שנה, לרב מרדכי אליהו זצ"ל. היה זה ערב ראש השנה, והעומס היה אדיר. היינו בספק רב אם נוכל בכלל להתקרב לרב.

הוא התרגש מאוד, לקח את הטלית שלו, ניגש לכבוד הרב ואמר לו: כבוד הרב, שלום קשר לי את הטלית הזאת. הרב לקח את הטלית ואמר: לא, שלום לא עשה את זה. אותו אדם התפלא, לקח את הטלית, הסתכל וראה שבטעות הוא לקח טלית אחרת…

הרבנית שמעה ונדהמה: "איך אפשר לחלק לכל עשרות האנשים שיש כאן מאותו בקבוקון קטן?", אך הרב הרגיע אותה ואמר לה שיחלק להם עם כפית. זה עדיין לא יספיק, חשבה הרבנית, אבל לא אמרה דבר...

הרב קלט את הפועל המתבייש, ניגש אליו, לחץ את ידו בחום, למרות שהייתה מלאה בעפר, והזמין אותו לבוא לבית-הכנסת לשמוע דברי תורה...

הפעם ניגש עוזרו של הרב אל הרב ואמר בשקט: "כבוד הרב, כבר היינו בדרך לברית". "ומה עם לב אלמנה?" – רמז לו הרב. לקיים מה שנאמר: "ולב אלמנה ארנין!".

בתור דיין, היה הרב ערני מאד שלא לדבר מטוב ועד רע עם אנשים שינסו להתערב ולהשפיע על דיוני בית הדין.

לאישה הזאת יש חתול, וכבר כמה ימים שהוא לא אוכל. היא חוששת שהוא עלול למות, והיא באה לשאול מה לעשות לו.

נוצר ויכוח גדול, ובעקבות כך פנה אבי הבן אל הרב וסיפר לו את שאירע. הרב עצם את עיניו ושקע במחשבות, ופתאום קרא בקול: "שלא תעיז לקרא לו יוחאי"!

סמוך להסתלקותו של רבי סלימאן, כשהרב עוד היה תלמיד ב'כותאב' הגיע אחד הנדיבים לבקר בישיבת 'פורת יוסף'

הסבא שלך עשה אתנו טובה גדולה. בתי כבר עברה את גיל שלושים ועדיין לא נישאה. היינו מודאגים. באתי אל הרב ושאלתי אותו מה לעשות. הרב שאל אותי האם עשינו לבתנו סעודת הודיה כשהיא נולדה, והשבתי שעשינו. הרב המשיך ושאל: האם הסעודה הייתה ממש על לחם, או רק עוגיות ושתייה? השבתי לו: הרב יודע, כמו שעושים לבת. קידוש.