הרב לא היה שולח מישהו שיקטוף בעבורו את האתרוגים שמצאו חן בעיניו, אלא היה הולך ומתכופף בעצמו על-מנת לקוטפם.לאחר הקטיף היינו מביאים את האתרוגים שקטפנו, והרב היה מנחה: "אתרוג זה לפלוני, אתרוג זה לאלמוני".

מייד פנתה הרבנית לבדוק מה רע יש במפה, והנה גילתה שחלק מעיטורי המפה הם צלבים...

בחרנו להביא בפניכם דברים שנאמרו על-ידי המתפללים הקבועים בבית-הכנסת "היכל יעקב", בית-הכנסת של רבנו הרב מרדכי אליהו זצ"ל. אנשים שליוו את הרב עשרות שנים, אנשים שהכירו את הרב יותר מכולנו. שנה שלמה הם כמעט לא דיברו על הרב, וגם עתה לא היה קל להם לדבר. הסיפורים שלהם שזורים בין דפי ספר זה. הנה כמה מהם, כפי שנאמרו, במילותיהם הם

. "עם מכון פוע"ה התייעצתם?" הוא מייד שאל. "לא", ענינו. "תתייעצו אִתם", אמר הרב, ולחש איזו תפילה. אחר כך סיים באמירת "ברכה והצלחה"

לפתע ראינו שהרב לא נמצא רק אתנו. הוא מתפלל על כלל ישראל שחיים פה עכשיו. הוא שם את לבו להתפלל גם על נשמות מדורות עברו שנמצאות בעולם העליון.

הבן חזר ארצה, והמקום הראשון שהגיע אליו משדה-התעופה היה ציונו של הרב בהר המנוחות בירושלים. הוא הגיע לשם, געה בבכי תמרורים, ומאז רק הלך והתעלה. היום, ברוך ה', הוא מקפיד על קלה כבחמורה, כיפתו יציבה על ראשו וציציותיו מתבדרות ברוח.

מנהל קופת-החולים סידר לנו למחרת בבוקר בדיקת אולטרסאונד דחופה בבית-חולים "הדסה" הר-הצופים. בשעה 04:00 לפנות בוקר נסענו עם בתנו הראשונה, שהייתה בת שנה, לרב מרדכי אליהו זצ"ל. היה זה ערב ראש השנה, והעומס היה אדיר. היינו בספק רב אם נוכל בכלל להתקרב לרב.

בשבת קודש ב' לחודש אלול תשמ"ו, באמצע תפילת שחרית בה השתתפו למעלה מעשרים מתפללים, חדרו שני מחבלים להיכל בית הכנסת 'נוה שלום' באיסטנבול שבטורקיה. הם ירו לכל עבר ולאחר מכן הציתו את בית הכנסת והתאבדו.

באחד הימים, לפני שפתחו בדיון בבית הדין, שאל אחד הדיינים את הרב לפשרה של התפילה שהוא אומר מתוך הכתב בכל יום.

כבר בהיותו ילד קטן, ראו אצל הרב את הנטייה לחנך ולהדריך אחרים. הוא דאג תמיד לילדים אחרים שלא למדו והיו עתידים לגדול בורים ועמי הארץ.

איך נהג הרב באישה אלמנה שהוזמנה לביתו, אך באה ללא דרך-ארץ, בלי כיסוי ראש וללא שרוולים. ממש לא בצניעות ?

חברו מילדות של מרן הרב מספר מכלי ראשון סיפור עם ניחוח של פעם... גם לפני יותר מ 70 שנה שמרן היה ילד אהבת התורה פיעמה בליבו.

הרבנית סיפרה לנו שבכל יום הרב מתפלל על הבת שלנו, גם כשהוא-בבית החולים. זה ממש הדהים אותנו. איך אדם כל כך סובל ועדיין חושב על צערם של אחרים!

בראשית נישואינו ביקשתי מבעלי שכאשר יעשה קניות לשבת, יקנה מהמכולת גם עיתונים, ממגוון עיתוני החול ה"מפארים" את הדוכן. בעלי הסביר לי שלא נעים לו, עם הכיפה והזקן, לקנות עיתוני חול העוסקים בהבלי העולם הזה. אני מצדי הסברתי שאין לי זמן לצאת, ואם הוא ממילא יוצא, תמיד הוא יכול להסביר שהעיתונים הם עבורי...

באמצע הדרך הגיע זמן תפילת מנחה, והבבא סאלי שישב מאחורי הנהג הקיש במקלו על הנהג ואמר לו: תעצור! אני צריך להתפלל מנחה. בסדר, השיב לו הבבא סאלי, וירד עם כל המזוודות מהאוטובוס...

הסבא שלך עשה אתנו טובה גדולה. בתי כבר עברה את גיל שלושים ועדיין לא נישאה. היינו מודאגים. באתי אל הרב ושאלתי אותו מה לעשות. הרב שאל אותי האם עשינו לבתנו סעודת הודיה כשהיא נולדה, והשבתי שעשינו. הרב המשיך ושאל: האם הסעודה הייתה ממש על לחם, או רק עוגיות ושתייה? השבתי לו: הרב יודע, כמו שעושים לבת. קידוש.

הרבנית תליט"א מספרת, כי באותן שנים שהיו סובלים מצוקת פרנסה גדולה, היה הרב מספר לה על התנא רבי עקיבא ורחל אשתו,

עמדנו שנינו נבוכים. לתשובה הזאת לא ציפינו. שאלנו אותו מה עושים במקרה כזה, וסוף-סוף סבא חייך ואמר: רגע, אני רוצה לבדוק משהו. לאחר כמה רגעים אמר לנו סבא: בדקתי את השמות של אברהם ושרה, ומצאתי שלפי הספר והחשבונות האלה, גם ביניהם אין התאמה.

כשסבא שמע את המילה "מצווה", הוא לא היה יכול לעמוד בפניה והסכים לערוך את החופה. וכך היה מספר מו"ר הרב מרדכי אליהו: כל הדרך אל החופה הוא היה הולך כפוף, בעצבות ואנינות. וכשנכנס למקום החופה, הוא היה שמח ומאיר פנים. כל מי שהיה רואה אותו – היה שמח.

לפני שעה התקשר אלי הרב אליהו ושאל אם הבאתי לך קמחא דפסחא. שאלתי את הרב מה פתאום, הרי מדובר בחבר כנסת לשעבר והוא בוודאי מקבל פנסיה יפה, והשיב לי הרב: תן לו מנה כפולה ומכופלת, ועכשיו ועתה. עשיתי כמצוות הרב, העמסתי שתי מנות, שמתי ליד ביתך והלכתי...