אני ואחי הרב מרדכי היינו ישנים בבית. מקלטים כמעט ולא היו. היינו חולקים מיטה אחת כי לא היה יותר. ישנים "ראש ורגל"..קמתי בכבדות לתפילת ותיקין, ורק אחרי התפילה הבנתי את ההתעקשות שלו להעיר אותי מוקדם. המיטה שישנו בה הייתה נקובה מכדורי "דום דום". הלגיונרים הירדנים היו יורים פגזים וכדורים מנשק קל לתוך האוכלוסייה האזרחית, ובאותו בוקר ירו גם על הבית שלנו...

כאשר הגיע מועד הנסיעה ללונדון, לא העלו הוריו על דעתם כי השתנו תוכניותיו מן הקצה אל הקצה.

הרב קלט את הפועל המתבייש, ניגש אליו, לחץ את ידו בחום, למרות שהייתה מלאה בעפר, והזמין אותו לבוא לבית-הכנסת לשמוע דברי תורה...

למעלה מארבעים שנה שימש הרב כדיין בבתי הדין השונים. אך למרות הוותק העצום, ועל אף שכולם הכירו בסגולותיו ובמעלותיו כאחד הדיינים המובהקים ביותר שקמו לעם ישראל בדור האחרון,

הרה"ג רבי איתן אייזמן שליט"א מתאר בהתרגשות, באיזו קדושה היה בודק את האתרוגים,

כשהיה הרב ילד קטן והפרנסה עוד היתה מצויה, היו הילדים מקבלים בכל שבוע חצי גרוש מהאמא, בתור דמי כיס, כדי שיהיו שמחים ויקנו לעצמם מיני מתיקה.

הידיים שלי היו עדיין שחורות מקילוף האגוזים. הושטתי את הידיים לרב, ואמרתי לו שהן מעידות על כך. לאחר שכבוד הרב ראה את הידיים שלי, הוא שמח ובירך בכוונה "שהחיינו"...

בגיל שבע עשרה שנה בלבד סיים הרב את הש"ס בפעם הראשונה, ומאז עד סוף ימיו היה חוזר ומשנן את הש"ס מראשיתו לסופו.

כאשר נודע לחכמים כמה גדול הוא הצער שעובר על רבי סלימאן, ניגשו וסיפרו את כל הדברים למרן ה'בן איש חי',

עוזריו של הבבא סאלי לא הבינו מה בדעתו של רבם לעשות, אך משהביאו כוסות כמצוותו, עמדו נדהמים וראו כיצד יושב רבם ומוזג כוס אחר כוס בערק, עד שמילא את כוסותיהם של כל באי הכינוס. לפחות מאה משתתפים היו שם, וכולם זכו לשתות מן הבקבוק ה"ריק"...

שאלתי את עצמי אם אני עד למשהו מיוחד, ענק, לא רגיל, או שזה רק דמיון. השכל אמר לי: זה רק נדמה לך. אין דברים כאלה. אבל העיניים רואות!

קמתי בבוקר עם זיכרון החלום והייתי מאוד מרוגש. הרגשתי שזהו ממש חלום אמת. ממשי ביותר. שלושה חודשים לפני הלידה המשוערת שלנו ילדה גיסתי בן וקראו לו "אליהו". הבנתי למה הרב לא רצה שנקרא לו אליהו...

אמר לי אותו יהודי: אתן לך, בתנאי שתניח גם של רש"י וגם של רבנו תם ביחד. התפלאתי מדוע הוא עושה אתי את התנאי הזה, אבל הסכמתי. כך הנחתי בציריך בעל כורחי תפילין של רש"י ושל רבנו תם ביחד, בדיוק כמו שהציע לי הרב. וגם התיידדתי עם בעל שני זוגות התפילין הללו.

חתני התקשר אלי בבקשה שאשאל את הרב זצ"ל מה לעשות. תשובת הרב הייתה כי אין צורך בניתוח. הילד יצא מייד בריא מבית-החולים. ירדתי מהמשרד ותוך דקות הייתי בבית-החולים, שם אני רואה את הנכד רץ ומשחק במסדרון. כשראה אותי הנכד הוא אמר לי: שלחו אותנו הביתה.

הוא התרגש מאוד, לקח את הטלית שלו, ניגש לכבוד הרב ואמר לו: כבוד הרב, שלום קשר לי את הטלית הזאת. הרב לקח את הטלית ואמר: לא, שלום לא עשה את זה. אותו אדם התפלא, לקח את הטלית, הסתכל וראה שבטעות הוא לקח טלית אחרת…

עמדנו שנינו נבוכים. לתשובה הזאת לא ציפינו. שאלנו אותו מה עושים במקרה כזה, וסוף-סוף סבא חייך ואמר: רגע, אני רוצה לבדוק משהו. לאחר כמה רגעים אמר לנו סבא: בדקתי את השמות של אברהם ושרה, ומצאתי שלפי הספר והחשבונות האלה, גם ביניהם אין התאמה.

כשהיה הרב באחת הקהילות הגדולות בארצות הברית, בא יהודי חשוב והזמין אותו להשתתף בברית מילה שהוא עורך לבנו, ואף כיבד את הרב שישמש סנדק וימולו את הרך הנולד על ברכיו.

ראיתי שהברכה של הרב אליהו מתחילה לעבוד במהירות. הגענו ללשכה, ומייד ראש העיר קיבל את פנינו. לאחר שהתיישבנו הוא פנה אלי ואמר: "מר אלבז, אני מתפלא עליך. למה אתה לא חולם גדול? למה אתה חולם קטן? תחלום גדול!"

לילה אחד חזרתי הביתה ב-04:00 לפנות בוקר, ורציתי לקשור את האופנוע שלי בחדר המדרגות. היה חשוך מאוד והתקשיתי למצוא את החור של המנעול. כבר התכוונתי להדליק את האור, אך הנה אני מרגיש אור מאיר מאחורי. לא אור של חדר מדרגות, אלא אור אחר...

באותו שבוע הרב הגיע לנחם, וזו הייתה שעת השיא של כל ה"שבעה". לא היה מי שניחם אותנו ונתן לנו הרגשה טובה כמו הרב והרבנית תליט"א תבדל"א!