פעם נערך חידון פומבי באחד מבתי הספר שהיו תחת נשיאותו והדרכתו של הרב, והוא התבקש להופיע כאורח כבוד. הצוות שהכין את השאלות, בנה אותן משלושה חלקים כל אחת, והוקצו שש נקודות לתלמיד שיידע לענות על שאלה במלואה. והנה השיב אחד הנשאלים על שני חלקים ואילו על החלק השלישי לא ידע להשיב. סבר הבוחן להעניק לתלמיד ארבע נקודות בלבד, אך הרב הקדימו וקרא: "שש נקודות". וכשנשא אליו הבוחן עיניים תמהות, הוסיף הרב בבדיחותא: "רובו ככולו". זו היתה דרכו הנפלאה של הרב, לראות את העיקר ולהקדימו לטפל – כי מה הן נקודות בחידון פומבי, לעומת חיזוק נפשו של תלמיד.
אחד מבאי ביתו של הרב, סיפר, כי כמה פעמים הגיע הרב לבחון את הילדים בתלמוד תורה בו הוא למד. וכבר אז הבחין, כמה נדיר הדבר שילד לא יידע להשיב על שאלה שהרב שואל. אם קרה שילד היה מגמגם ומתבלבל, היה הרב מעודדו ומדרבנו ומוסיף רמזים ופתיחה, כדי לסייע לו לצאת בכבוד. וכשהיה הנער יוצא בשלום, היה הרב מחמיא לו ומשבח את תשובתו הנבונה.
ועוד הנהגה בלטה אצל הרב, שכאשר היה תלמיד שבכל זאת לא ידע להשיב על שאלה שנשאל, לא היה הרב מעביר את השאלה לתלמיד הבא, וכמובן שנמנע מלשאול: "האם יש מישהו היודע לענות". כאשר פנה לשאול את הילד הבא, היה פותח בשאלה חדשה שלא נשאלה קודם לכן. היתה זו רגישותו הנפלאה של הרב, שלא לבייש את הילד שלא ידע להשיב. בדרך הזו, ניתן היה להציג ולהגיד, שהיתה זו שאלה קשה במיוחד שאף אחד לא היה מסוגל להשיב עליה כהלכה.
פעם נערך מבחן בתלמוד תורה על שמונה דפי גמרא, והנער לא הצליח לענות על השאלה אשר נשאל. הוא היה כל כך נרגש ונבוך, ופשוט לא הצליח לפצות את פיו. ראה הרב את מצוקתו ואמר: "כנראה יש לי טעות והשאלה ששאלתיך אינה מהדפים שעליהם נערכת הבחינה. הבה ואשאלך שאלה אחרת מן הדפים הנכונים". אז הציג הרב שאלה קלה בהרבה, ערך אותה בשפה קלה ונעימה והדגים אותה במשל ממחיש, ומתוך כל האמצעים הללו נאחז הילד בטחון עצמי והשיב נכונה. לאחר מכן, כאשר פתח הילד את הגמרא ובדק בתוכה, גילה כמובן שהשאלה הראשונה אף היא היתה מן החומר הנלמד.
לימים, כאשר חבש הנער את ספסלי בית המדרש 'דרכי הוראה לרבנים' והיה תלמידו של הרב, נזכר לא אחת באותו מעמד בו הרב מציג עצמו כמי ש'טעה' ולא זכר מה כתוב בדפי הגמרא שעליהם נערכה הבחינה. והרי כל רז לא אניס ליה והש"ס כולו היה ערוך על לשונו מילה במילה.
