פרק כד – שבת – הכנה – דיבור של חול – אמירה לנכרי

סימון בספר בשביל מוצאי שבת^[1]

שאלה א: האם מותר לשים בשבת פתק בתוך ספר קודש, כדי לסמן את המקום על מנת להעתיק ממנו קטע במוצאי שבת, או שמא יש בכך הכנה מקודש לחול?

תשובה: מותר לשים בשבת פתק בתוך ספר על מנת להעתיק ממנו קטע במוצאי שבת כיון שזהו לצורך מצוה. ועיין בשו"ע (סי' ש"מ סעי' ה'^[2]).

לימוד למבחן בשבת^[3]

שאלה ב: האם מותר ללמוד בשבת למבחנים במקצועות קודש, כגון: גמרא, משנה, תורה וכו'?

תשובה: מותר ללמוד למבחני בית הספר בשבת במקצועות: גמרא, תורה, משנה^[4], אך צריך לכוון לשם תלמוד תורה[5].

קריאת מכתבים וכרוזים^[6]

שאלה ג: האם מותר בשבת לקרוא בבית הכנסת לפני הציבור, מכתבים או כרזות לגבי תרומות למקום פלוני או אזהרות שלא לנהוג בדרך מסוימת, וכדומה? האם מותר לתלות בשבת את הכרזות בלוח המודעות לאחר קריאתם לציבור, כדי שכל הרוצה ישוב ויקרא בהן בשבת?

תשובה: בעניין מודעות וכרזות בעניין תרומות או אזהרות, עיין בשו"ע (או"ח סי' ש"ז סעי' י"ב, ט"ו ובסי' ש"ו סעי' ו'), ועיין לכה"ח שם (ס"ק פ"ט) ומשנ"ב שם (סי' ש"ז ס"ק מ"ז)[7].

ולמעשה מתירים מארבע סיבות יסודיות, והן:

1. צורכי רבים. 2. צורכי מצוה. 3. נעשה בפרהסיה ובציבור. 4. בכתב של אחרים לא חוששים אלא רק בכתב שלו. ולפיכך מותר לקרוא ולהקריא את המודעות הנ"ל בציבור[8].

אולם לגבי תלייתם כמ"ש בסוף השאלה, אם ידביקום בלוח המודעות ע"י דבק^[9] או נעץ[10] – אסור, אבל אם יש להם מקום לתלותם בחוט על מסמר וכדומה – מותר לתלותם בשבת[11].

התבוננות בתמונות בשבת^[12]

שאלה ד: האם מותר להתבונן בתמונות בשבת?

תשובה: כל תמונה שלא כתוב מתחתיה או מאחוריה הסבר או כתובת כלשהי – מותר. אך אם יש כיתוב מתחתיה – אסור. עיין בשו"ע (או"ח סי' ש"ז סעי' ט"ו) [13].

אמירה לגוי להדליק מזגן או לקרוע נייר^[14]

שאלה ה: שתי שאלות לי בדיני אמירה לגוי בשבת:

• בסימן רע"ו סעיף ה' השו"ע כתב שמותר לומר לגוי לעשות מדורה בשביל הקטנים ומותר לגדולים להתחמם בו, ואפילו בשביל הגדולים מותר אם הקור גדול, שהכל חולים אצל קור. וכתב הכף החיים (שם ס"ק נ"ב), וז"ל: "ודע דכל הני שריותא שכתב הלבוש ומג"א שנהגו להקל בחמימות בית החורף הוא דוקא בארצות אשכנז שיש להם קור גדול, אבל בשאר ארצות שאין להם קרירות כ"כ גדול חלילה להקל", עכ"ל. האם מותר לכבות את המזגן כאשר שכחו דלוק, וכן האם הדברים שייכים גם במיזוג אוויר בארצות החום?

ב. האם מותר ליהודי לומר לגוי שאין לו נייר טואלט, כדי שיבין שצריך לחתוך לו את הנייר לשם שימוש בו בשבת? אם נאמר שאינו נהנה מהנייר הנאה ישירה משום שאפשר להשתמש בנייר גם כשאינו חתוך, הרי ודאי מותר כמו שמובא בכף החיים סימן ש"ז ס"ק ק"נ[15], ועוד יש להתיר מכך שהתירו איסור דרבנן משום כבוד הבריות בסימן שי"ב סעיף א'[16], אלא שאפשר שאינו דומה כיון שכאן יכול להשתמש במים. עיין כף החיים סימן של"ב ס"ק צ"ב שאמירה לגוי לעשות שבות יותר קל משבות הנעשה ע"י ישראל[17].

תשובה:

• בעניין אמירה לגוי לכיבוי מזגן האויר בביהכנ"ס. עצם האמירה לגוי שיעשה מלאכה לישראל בשבת הרי היא אסורה[18].

ובענין להדליק את המזגן – כתב מרן (סי' רע"ו סעי' ה') והזהיר, שלא יחליטו מהר לומר לגוי בשבת שיעשה מלאכה עבורו אא"כ יש צורך רב בענין. לפיכך, אם החום גדול ממש עד שיש חשש להיזק – מותר לומר לגוי, ולענ"ד בבית כנסת שיש בו גם צורך של מצוה – ודאי מותר[19].

• משמע מהגמ' שבת (דף פ"א ע"ב) שלא התירו מפני כבוד הבריות אלא כשאין לו ברירה. וכאן יכול לקנח בנייר, וימשכנו לתוך האסלה באופן שיינתק ע"י המים שישפוך עליו. לכן, אין לומר לגוי לעשות פעולה עבור יהודי אפילו באיסור דרבנן[20].

בדיני אמירה לגוי^[21]

שאלה ו: אנו עומדים לפרסם חוברת על הלכות שבת ונתקלנו בכמה מחלוקות הלכתיות:

א. מהמשנה ברורה (סימן רע"ו ס"ק ל"ז) מוכח כי יש צורך למחות בגוי הרוצה לעשות מלאכה לישראל על אף שאין איסור הנאה ממעשה הנכרי, ומאידך גיסא המשנה ברורה (סימן ש"ז ס"ק ע"ו), מתיר אפילו לרמוז לעכו"ם לעשות מלאכה דאורייתא וקל וחומר שלא צריך למחות, וצריך עיון.

אותה קושיא ישנה גם לגבי כף החיים (סימן רע"ו ס"ק מ"ו), ולעומתו הכף החיים (סימן ש"ז ס"ק ק"נ).

ב. בכף החיים (סימן רע"ו ס"ק כ"ו ושם בסימן תקט"ו ס"ק קי"ז), מובא כי הנכרי שעושה מלאכה לצורך יהודי ונכרי יחד, אפילו אם הרוב נוכרים – אסור ליהנות ממעשהו, ולעומת זאת הביאור הלכה (סימן רע"ו ס"ב ד"ה "ואם יש") כתב שדעת הבית יוסף דהעיקר אדעתא דרובא עביד. על כן, הנוהגים כבית יוסף היאך יעשו? עניין זה שכיח טובא, בכל בית שיש בו יהודים ונוכרים יחד.

תשובה:

א. בענין הסתירה במשנ"ב בין הסימנים רע"ו וש"ז, כללו של דבר: לומר או לרמוז לגוי בשבת שיעשה מלאכה – אסור, ובדבר שאינו עושה אור ממש, אלא רק מביא תוספת על הקיים כמו בסי' ש"ז – מותר[22].

• דברי המשנ"ב בבה"ל שציינת בדעת הב"י – אינם ברורים לנו. בכל אופן עיין במאמר מרדכי (סי' תקט"ו ס"ק י"ז-י"ח) כיצד הסביר את דברי הב"י. ועיין לערך השולחן הספרדי (סי' רע"ו ס"ק ג') שאוסר אם הגוי מביא בשביל שניהם[23].

העסקת גוי בשבת^[24]

שאלה ז: האם מותר לי להעסיק בשבת גוי כדי שיבצע עבורי את המלאכות האסורות, כגון: הדלקה וכיבוי האור וכדו'.

תשובה: אסור להעסיק גוי בשבת כדי שידליק ויכבה את החשמל וכו'^[25]. וכן אסור לומר לגוי בערב שבת שיבוא בשבת וידליק או יכבה. כמו כן, אסור לרמוז לגוי בשבת שיעשה מלאכה האסורה מן התורה בשבת^[26].

הנאה ממעשה גוי באיסור^[27]

שאלה ח: יש לנו מיחם גדול למים חמים ובו תרמוסטט וכפתור שאפשר לשנות בו את חום המים, כיום בשבת אנו מורידים את הכפתור, אך בעבר השארנו את הכפתור על גבי המיחם. בשבת אחת גילינו כי המים אינם רותחים וחומם הוא 70 מעלות בלבד, אחד החברים פנה לגוי וביקש ממנו שכאשר הנורה דולקת, יסובב את הכפתור כך שהמים ירתחו, הפנייה לגוי הייתה באופן ישיר ולא ברמיזה, ועוד חום המים לכתחילה היה יותר מכדי שהיד סולדת בו. האם המים אסורים בשימוש בשבת לכולם? האם המים אסורים רק לאותו אדם שפנה לגוי? אם יהודי שאינו שומר מצוות מכבה או מדליק את המיחם באופן שנורת הביקורת נדלקת, האם המים נאסרים לשתייה בשבת?

תשובה: כל פעולה שאסורה לישראל אסור לומר לגוי לעשותה^[28], ואפילו אם לא אמר אלא הגוי עשה זאת מעצמו – אסור^[29]. הגדלת החום זוהי הבערה ובישול ואסור, ולכן אסור להשתמש במים אלו גם לאותם שלא אמרו לגוי.

וק"ו שאסור לומר לשום יהודי לחלל שבת אף אם הוא בין כך מחלל שבת^[30], ואם עשה – אסור להשתמש בזה בשבת, ויש מקרים שאסור להשתמש בזה לעולם (עיין שו"ע סי' שי"ח סעי' א' והחונים עליו).

הדלקה וכיבוי אור בית הכנסת ע"י גוי^[31]

שאלה ט: כאן בחו"ל, כאשר אנו נכנסים בערב שבת אחר חשיכה לבית הכנסת, הגוי מדליק אור בכל האולמות, ובצאתינו מן הקודש הוא מכבה אותם. כך שהגוי בעצם עושה מלאכה הזאת בשביל יהודי. האם זה מותר, או יש אופן אחר שמותר?

תשובה: רצוי מאוד להתקין כמה שעוני שבת שהם יכוונו את ההדלקה והכיבוי.

ואם אי אפשר – מותר לשכור גוי בערב שבת להדליק אור תמורת תשלום בבית הכנסת בשבת, בכפוף לכמה תנאים:

• חישוב שכרו יהיה בקבלנות דהיינו בתשלום כולל עבור שלושים פעם שיעשה פעולה הזאת ולא עבור כל פעולה בנפרד.
• לא יזכירו שעליו לעבוד ביום השבת כלל.
• טוב שישאירו אור אחד דולק מערב שבת.

ובאופן זה מותר לשכרו בערב שבת ללא חשש:

• משום חשד – כיון שזה לצורך מצוה ובשל רבים.

ב. הנאה ממעשה גוי  – כיון שנעשה לצורך מצוות תפילה ולימוד, ו"מצוות לאו ליהנות נתנו" ולכן גם לא צריך למחות בו[32].

[1] תשמ"ו-תשמ"ז סימן נ'.

[2] כתב בשו"ע (סי' ש"מ סעי' ה'), וז"ל: "מותר לרשום בציפורן על הספר כמו שרושמין לסימן, שאין זה דבר המתקיים". וכתב הב"ח (שם), וז"ל: "ועוד ראיתי שכתב מהרש"ל בהגהותיו (לטור) דבסמ"ק אוסר לרשום בציפורן על הספר. ושמעתי מחכם אחד שהיה מכריע ביניהם ואמר שזה בקלף הקשה וזה בנייר הרך וסברא נכונה היא, עכ"ל (מהרש"ל). ולפעד"נ דאף בקלף הקשה דאינו מתקיים – פטור אבל אסור הוא, ואף על גב דאיכא הכא תרתי: חדא – שאינו מתקיים, ועוד – דאינו אלא רשימה אחת, איסורא דרבנן מיהא איכא, נ"ל". עכ"ל (הב"ח). וכתב הבא"ח (ש"ש פרשת פקודי סעי' ב'): "הכותב אף על פי דאינו חייב מן התורה אא"כ כותב בדברים המתקיים על דבר המתקיים, מ"מ אסור מדברי סופרים אפילו בדבר שאינו מתקיים על דבר שאינו מתקיים, ולכן אסור לכתוב באצבעו במשקין על השלחן, או לרשום על האבק שבזכוכית, או לרשום בצפורן ע"ג הנייר, וצריך להיזהר נמי שלא לרשום בצפורן על הספר, כמו שעושין לסימן לזכור איזה דבר, ואף על פי שאינו רושם בתבנית כתב אסור". ומדלא כתב הבא"ח לאסור בדין סימון על עור, נראה שדעתו כרש"ל לחלק בין סימון על נייר – שאסור כיון שנשאר לזמן, לסימון על עור שנעלם מיד – שמותר, וכמ"ש בשו"ע. ועיין עוד משנ"ב (שם ס"ק כ"ה). וע"ע כה"ח (שם ס"ק נ"א). וע"כ אסור לעשות סימן בספר כדי לזכור היכן סיים לקרוא, אפילו אם זהו סימן בעלמא בלא צורת אות (כגון שמסמן בציפורנו וכדומה), כיון שזהו סימן שאינו נעלם מיד. ועצה טובה, להניח גרעין וכדו' (ובלבד שאין בזה בעיה של מוקצה) בין עמודי הספר לסימון, אך מותר לקפל קצה של דף בספר לסימן.

[3] תשד"מ 551-1.

[4] כתב הבית יוסף (סי' ש"ז סעי' י"ז), וז"ל: "כתב הרמב"ם בפירוש המשנה פרק שואל (שבת פכ"ג מ"ב) שאסור ללמוד בשבת וביום טוב זולת בספר הנבואות ופירושיהן, ואפילו היה אותו ספר בחכמה מן החכמות, וכתבו הרב המגיד בפרק כ"ג (הי"ט). וכן נראה ממה שכתב הר"ן בפרק כל כתבי (מ"ג ע"ב דיבור ראשון) בשם הרז"ה (המאור שם ד"ה "והא"). מאחר שפסק מנהג הראשונים שהיו נוהגים לדרוש בכל שבת ושבת עד זמן סעודה, אין לנו למנוע עצמנו מלקרוא בכל כתבי הקדש ובכל ספר שיש בו סרך קדושה כל היום כולו, עד כאן. משמע דדוקא בכתבי הקדש או ספר שיש בו סרך קדושה קורין אבל לא בספר שאין בו סרך קדושה. אבל מדברי הרשב"א נראה שמותר ללמוד בספרי החכמות בשבת, שכתב בתשובה (ח"א סימן תשע"ב, וח"ד סי' ק"ב) שמותר להביט באצטרול"ב בשבת שאינו אלא כאחד מספרי החכמה, דמה הפרש בין כתוב ורשום בלוחות נחשת בעט ברזל לכתוב בספר. וכ"כ האגור (סי' תק"ח) שהרשב"א (ח"ז סי' רפ"ח) והרמב"ן התירו לקרוא בשבת בספרי רפואות מפני שחכמה היא ולא דמי לשטרי הדיוטות". ופסק השו"ע (סי' ש"ז סעי' י"ז), ז"ל: "אסור ללמוד בשבת ויו"ט, זולת בד"ת ואפילו בספרי חכמות – אסור, ויש מי שמתיר". וכתב כה"ח (שם ס"ק קכ"ג): "וכן נוהגין (כיש מי שמתיר), לבוש. וכן כתב ה"ר זלמן אות ל"א. אבל האליה רבה אות מ"א (מצויין בטעות, וצריך להיות על הלבוש של סעיף זה) כתב דירא שמים יחמיר כי הרמב"ם ור"ן אוסרין, וכן משמע בספר צדה לדרך, ואולי הרמב"ן שהתיר לטעמיה אזיל דמתיר נמי באגרת כדלעיל (אות ט"ף) ודוק, עכ"ל. וכבר כתבנו לעיל סימן י"ג אות ז' דהיכא שסותם השלחן ערוך ואחר כך כותב יש אומרים, דדעתו לפסוק כסתם יעו"ש, ואנן קיימא לן כדעת השלחן ערוך", עכ"ל. וראה עוד שו"ע (סי' ש"ח סעי' נ'), ז"ל: "הרשב"א מתיר לטלטל האצטרלו"ב בשבת, וכן ספרי החכמות, ולדעת הרמב"ם יש להסתפק בדבר". וראה כה"ח (שם ס"ק קי"ח, וסימן ש"ח ס"ק רס"ז-רס"ח). וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק י"ב שאלה ג')

וראה מש"כ במאמר מרדכי שבת ח"ג פרק ע' סעי' ט').

[5] כתב כה"ח (סי' ר"צ ס"ק ז'): "ולא יאמר: נישן כדי שנעשה מלאכתנו במוצאי שבת, שאסור לומר למחר אעשה כך, ואפילו חפץ לכתוב תורה, מפני שמראה מה שישן ונח בשבת שעושה בשביל החול, אלא יאמר: ננוח כי שבת היום. ספר חסידים סימן רס"ו. והביאו מגן אברהם ס"ק א'". וע"כ כשלומד יאמר שלומד בשביל לימוד תורה, ועוד שיעלה לו כלומד תורה לשמה. וראה מש"כ במאמר מרדכי (פרק ק"ג סעי' כ"ד) וז"ל: "הרוצה לישון בשבת כדי שיהיה לו כח להיות ער במוצאי שבת [ואפילו אם חל במוצאי שבת ליל הסדר או חג השבועות] לא יאמר: אני הולך לישון כדי שיהיה לי כוח להיות ער במוצאי שבת, אלא יישן בלי לומר דבר. אמנם, גם אם אינו אומר זאת בפיו אלא רק חושב כך בדעתו – מותר, מפני שמחשבה אינה אסורה".

[6] תשמ"ה 252-1.

[7] במשנה שבת (קמ"ח ע"ב): "מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו, אבל לא מן הכתב". ובגמ' שם: "מאי טעמא? רב ביבי אמר: גזירה שמא ימחוק. אביי אמר: גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות. מאי בינייהו? איכא בינייהו: דכתב אכותל, ומידלי. למאן דאמר: שמא ימחוק – לא חיישינן, ולמאן דאמר: שמא יקרא – חיישינן".

וכתב רש"י שם (קמ"ט ע"א): "מאי טעמא – אבל לא מן הכתב. שמא ימחוק – מן האורחין, שיראה שלא הכין להם כל צרכם, ויתחרט שזימן יותר מן הראוי, וימחוק מן הכתב, כדי שלא יקראם השמש. כל הני – שמא יקרא בשטרי הדיוטות של מקח וממכר קאמר", כלומר החשש מצד שמא יבוא למחוק מן האורחים.

ופסק בשו"ע (סי' ש"ז סעי' י"ב): "זימן אורחים והכין להם מיני מגדים וכתב בכתב כמה זימן וכמה מגדים הכין להם – אסור לקרותו בשבת, אפילו אם הוא כתוב ע"ג כותל גבוה הרבה, משום גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות, דהיינו שטרי חובות וחשבונות, דאפילו לעיין בהם בלא קריאה – אסור (הרא"ש ור"ן פ' השואל וטור), אבל אם חקק בכותל חקיקה שוקעת – מותר; אבל בטבלא ופנקס אפילו אם הוא חקוק – אסור לקרותו". ועיין בא"ח (ש"ש פרשת וישלח סעי' ח'), ובמשנ"ב (שם, ס"ק מ"ז): "בגמרא איתא שני טעמים: אחד – שמא ימחוק מן האורחין ומן המגדים, דהיינו שלפעמים רואה שלא הכין להם כל צרכם ומתחרט שזימן אורחים יותר מן הראוי ומוחק מן הכתב כדי שלא יקראם השמש. וכן במיני מגדים גם כן מתנחם לפעמים למעטם". ראה בהערה הבאה. ובכה"ח (סי' ש"ז ס"ק צ"ה) כתב: "וטעם האיסור כתב הלבוש משום: 'ממצוא חפציך', אבל הרמב"ם פרק כ"ג כתב משום שמא ימחוק".

ולגבי שאפילו לעיין – אסור, כתב הרא"ש (שבת פרק כ"ג סי' א'): "ואיכא רבוותא דאמרי שלא אסרו למנות האורחין מתוך הכתב אלא בקריאה דומיא דפיו, אבל עיוני בלא קריאה – שרי. ומסתברא לן דעיוני – נמי אסור, דתניא בתוספתא: כתב שתחת הצורה ודיוקנאות – אסור להסתכל בהן בשבת". וביאר בכה"ח (סי' ש"ז ס"ק צ"ב): "והטעם: דאי אפשר שלא ישא ויתן בענין ההוא. תוספת שבת אות ל"ב".

[8] כתב הב"ח (סי' ש"ז): "ותו נראה דלטעמא דשמא ימחוק אינו אסור אלא לבעל הבית אבל לא לשמש, והכי משמע להדיא מפירוש רש"י שסביב האלפסי. וכן כתב הר"ן (שם ד"ה "שמא"), וז"ל: שמא ימחוק מן האורחין שיראה שלא הכין להם כל צרכיהם ויתחרט שזימן יותר מן הראוי וימחוק מן הכתב כדי שלא יקראם השמש, עכ"ל. משמע דהשמש יכול למנות מתוך הכתב דאין בידו למחוק אבל לטעמא דשמא יקרא בשטרי הדיוטות אף לשמש אסור, ולאו דוקא נקטא מתניתין אורחיו ופרפרותיו דאפילו לאחר שאינם אורחיו ופרפרותיו נמי אסור משום שמא יקרא וכו'. ואף בפירוש רש"י בגמרא דכתוב כלשון: זה שמא ימחוק מן האורחים שיראה שלא הכין להם כל צרכם ויתחרט ויצוה לשמש שלא לקרותם, עכ"ל, נמי משמע הכי שהבעל הבית ימחוק מן האורחים ויצוה לשמש שלא לקרותן אבל בשמש לא חיישינן שמא ימחוק אבל משום שמא יקרא וכו' אף לשמש אסור וכו'. ומה שנוהגין שהשמש קורא לסעודה מתוך הכתב הוא איסור גמור! שהרי הוא קורא בשטרי הדיוטות ממש". כלומר, שלהטעם של שמא ימחוק – מותר אם השמש קורא, אמנם לטעם של שמא יקרא בשטרי הדיוטות – גם לשמש אסור, וא"כ אסור לו לקרוא.

וכתב המג"א (שם ס"ק ט"ז): "כתב ב"ח: מה שנוהגין שהשמש קורא לסעודה מתוך הכתב – אסור, נהי דלשמא ימחוק ליכא למיחש אלא כשבעל הסעודה בעצמו קורא, מ"מ איכא למיגזר משום שמא יקרא כו', עכ"ל. ואני אומר: מנהג ישראל תורה הוא, דהא חשבונות של מצוה – שרי, כמ"ש סימן ש"ו ס"ו, ולא גזרינן אטו חשבונות שאינן של מצוה, כ"ש הכא דהוא גופה גזירה אטו שטרי חשבונות דשרי בשל מצוה, וע"ש סי"ב דצרכי רבים שרי".

והשערי תשובה (שם סק"ד) כתב ליישב: "והמנהג שהשמש קורא מתוך הכתב, דעל השמש מעיקרא לא גזרו אפילו לדבר הרשות, שיש לחוש לחורבה ותקלה כעובדא דבר קמצא, לכך התירו לזמן מתוך הכתב שלא יטעה, כן יש לומר לתרץ המנהג, ע"ש. ועיין בשערי אפרים שער י' סעיף ל"ג ובפתחי שערים שם".

כתב הבא"ח (ש"ש פרשת וישלח סעי' ח'): "אבל השמש – מותר לאחוז ולעיין בכתב הרשימה של שמות האנשים ההם כדי לקראם, דאין שייך בו גזרה שמא ימחוק, ואף על גב דאית ביה משום שמא יקרא בשטרי הדיוטות, אפ"ה נהגו העולם היתר בזה, שהשמש קורא מתוך הכתב הזה שמות המזומנים דחשיב צרכי מצוה, ולא גזרו בזה משום שמא יקרא בשטרי הדיוטות. מיהו אחר שהשלים השמש מלאכתו וקרא בה המזומנים – אסור לו לקרות ולעיין בו עוד בשבת". עוד ראה בעניין זה באורך מאמר מרדכי (שבת ח"ג פרק ע' סעי' י"ג ואילך).

וכתב המשנ"ב (סי' ש"ז ס"ק מ"ז): "ומה שנוהגין שהשמש קורא מתוך הכתב לסעודה, יש מחמירים, דנהי דלשמא ימחוק ליכא למיחש אלא כשבעל הסעודה בעצמו קורא ומטעם שכתבנו, מ"מ הלא איכא למיגזר משום שמא יקרא בשטרי הדיוטות, אך כשהסעודה היא של מצוה – יש להקל הקריאה להשמש, דהוי בכלל חפצי שמים דשרי, כמ"ש סימן ש"ו ס"ו. וכ"ש דמותר לשמש להכריז כרוז בבית המדרש מתוך הכתב. אמנם בשערי תשובה הביא ליישב המנהג להקל להשמש לקרוא מתוך הכתב אפילו לסעודת הרשות, דעל השמש מעיקרא לא גזרו כדי שלא יטעה ויביא לידי חורבן ותקלה כעובדא דקמצא ובר קמצא". ובשער הציון (שם ס"ק נ"ד): "ועיין בשערי תשובה בשם השבות יעקב ובפרי מגדים דמשמע דלבעל הבית אין להקל הקריאה מן הכתב אפילו בסעודת מצוה", כיון שלבעל הבית אסור משום שמא יבוא למחוק.

וראה בכה"ח (שם ס"ק ט"ף) שכתב: "והט"ז ס"ק י"א כתב דאין לאסור האידנא לשמש שקורא בכתב המזומנים לסעודה, כי יש לנו לסמוך על מה שכתב הרשב"א במי שקורא באגרת שלום בשבת שאין לגעור בו כיון שסומך על הרמב"ן, עכ"ל. והשערי תשובה אות ט"ז הביא ליישב המנהג משום דמעיקרא על השמש לא גזרו ואפילו לסעודת הרשות, יעו"ש. ועיין להרב בית דוד סימן קכ"ח שכתב דיש ללמוד זכות על מה שנוהגין לכתוב שמות אנשי ההדלקה והשליח ציבור רואה ומכריז בשבת למי שמגיע לו הדלקה באותו שבוע, דאף על גב דאסור לקרות כתב בשבת היינו ביחיד, אבל בציבור – לית לן בה, משום דברבים ליכא חשדא, יעו"ש".

[9] משום מלאכת תופר, שו"ע (או"ח סי' ש"מ סעי' י"ד), וז"ל: "המדבק ניירות או עורות בקולן של סופרים וכיוצא בו, הרי זה תולדת תופר וחייב; וכן המפרק ניירות דבוקים או עורות דבוקים ולא נתכוין לקלקל בלבד, הרי זה תולדת קורע וחייב".

[10] כתוב בגמ' שבת (ק"ב ע"ב): "העושה נקב בלול של תרנגולים, רב אמר: משום בונה, ושמואל אמר: משום מכה בפטיש. עייל שופתא בקופינא דמרא, רב אמר: משום בונה, ושמואל אמר: משום מכה בפטיש. וכו' הקודח כל שהוא – חייב. בשלמא לרב – מיחזי כמאן דחר חורתא לבניינא, אלא לשמואל לאו גמר מלאכה הוא! – הכא במאי עסקינן – דבזעיה ברמצא דפרזלא, ושבקיה בגוויה, דהיינו גמר מלאכה". ופרש"י: "דבזעיה ברמצא דפרזלא – במסמר ארוך של ברזל. ושבקיה בגוויה – לתלוש בה".

וכתב המשנ"ב (סי' שי"ד ס"ק ח'): "איתא בגמרא דאם תקע מסמר בכותל [לתלות עליו] חייב משום מכה בפטיש". אמנם הכלכלת שבת באות ל"ד כתב שהטעם משום בונה, וה"ה לנעץ.

[11]כיון שמוכן מקומה שם עם החוט, ואף בתולה בכוונה שתהיה זמן רב על הקיר. וכתב הרמ"א (סי' שט"ו סעי' א'): "אבל מחיצה הנעשית לצניעות בעלמא – שרי (טור); ולכן מותר לתלות וילון לפני הפתח, אף על פי שקבוע שם (א"ז ב"י); וכן פרוכת לפני ארון הקודש, ובלבד שלא יעשה אהל בגג טפח". וכתב המג"א (סי' שט"ו ס"ק ב'): "וכן פרוכת. זה פשיטא דשרי דכיון שיש בלא"ה דלת לארון הפרוכת אינו תלוי אלא לצניעות, עב"י. ונ"ל פשוט דמותר לתלות בשבת סדינים המצויירים לנוי אף על פי שקבועים שם כיון שאין עשוי' שם למחיצה". וכ"כ המשנ"ב שם (ס"ק ז') ובכה"ח שם (ס"ק י"ב). וראה בחזו"א (סי' נ"ב ס"ק י"ג) ובמאמר מרדכי שבת (ח"ד פרק פ"ח סעי' קל"א).

[12] תשמ"ו-תשמ"ז סימן קנ"ב.

[13] שו"ע (סימן ש"ז סעי' ט"ו): "כותל או וילון שיש בו צורות חיות משונות או דיוקנאות של ב"א של מעשים, כגון מלחמות דוד וגלית, וכותבים: 'זו צורת פלוני וזה דיוקן פלוני' – אסור לקרות בו בשבת", עכ"ל. וראה א"ר (שם ס"ק ל"ו), כה"ח שם (ס"ק ק"ז). ועוד כתב שם (ס"ק ק"ח): "ואפילו לעיין בהם – אסור". ועיין בזה באורך מאמר מרדכי (שבת ח"ג פרק ע' סעיפים י"ג-י"ד, י"ז).

[14] תשמ"ה 488-1.

[15] וז"ל שם: "והוא הדין שאסור לומר לו דבר שיבין מתוך כך שיעשה מלאכה, פסקי רקנ"ט סימן צ"ט, ואם כן אסור לומר לעכו"ם שיקנח חוטמו כדי שיבין שיסיר הפחם שבראש הנר, דדוקא לומר לו דבר שיבין שיעשה אחר השבת מותר כמ"ש סעיף ז' אבל כשעושה בשבת – אסור להנות ממנו כמ"ש סימן שכ"ה כל שכן לרמוז לו, ודלא כהב"ח. מגן אברהם ס"ק ל"א, אליה רבה אות ך', תוספת שבת אות ן', מאמר מרדכי, רבינו זלמן אות ז', חיי אדם כלל ס"ב אות ב'. מיהו אם עשה כן הגוי מאליו – ודאי שרי להנות ממנו, דלא מיקרי הנאה כל כך כיון דבלאו הכי היה יכול להנות ממנו. תוספת שבת שם. וכן מותר לומר לו שלא בלשון ציווי, כגון שאומר: הבית חושך, והוא יבין ויסיר הפחם".

[16] וז"ל: "משום כבוד הבריות התירו לטלטל אבנים לקנח, ואפי' להעלותם לגג עמו דהוי טרחא יתירה – מותר".

[17] וז"ל: "דשבות דאמירה לעכו"ם שרי מפני בזיון כתבי הקודש. בית יוסף, מגן אברהם ס"ק כ"ג. ואף שלא התירו להצילן לכרמלית אף על פי שאין איסורה אלא שבות מדברי סופרים מכל מקום אינו דומה שבות הנעשה על ידי ישראל לשבות אמירה לעכו"ם".

[18] כתב הבית יוסף (סימן רע"ו): "כתוב בהגהות מרדכי פרק קמא (סי' תנ"ב) בשם רבינו שמחה על המדורות שהשפחות עושות בבית אדוניהם, שאם ראה ישראל ושתק אדעתיה עביד, כיון שהעצים שלו וכל הני דפרק כל כתבי דאמרינן בשביל גוי מותר היינו שהגוי עושה מלאכה בשלו אבל בשל ישראל אפילו בבית גוי – אסור. ואחר כך הביא תשובת רבינו ישראל שמתיר להתחמם כנגד מדורת הגוי הנעשה בשביל ישראל, כי ראה אביו ורבינו משולם שהיו פרושים שמתחממים וכן גדולי עולם, וטעמא משום דהכל חולים אצל הקור, ואם אינם חולים לפחות הם מצטערים. ואמרינן (כתובות ס' ע"א) גונח יונק חלב בשבת, ואף על גב דמפרק כלאחר יד הוא, לא גזרו ביה רבנן. ולולי יתמהו עלי הייתי מתיר אפילו האמירה בפירוש, כל שכן אם הגוי עצמו עושה בשביל ישראל שישראל מתחמם כנגדו, והביא עוד ראיות לדבריו. ובהגהות מיימון פ"ו (אות ה') כתוב על מה שהתירו סמ"ג (ל"ת סה, כ ריש ע"ג) והתרומה (סי' רנב) לישראל ליהנות מאש שעשה גוי בעבור תינוק לחממו או לתקן לו מאכל או בשביל חולה שאין בו סכנה, שנאמר מכאן דבתי החורף שהוחמו בשביל קטנים או בשביל העבדים והשפחות שאינם רוצים לישב בקור שמותרים הגדולים ליכנס וליהנות ממנו ואפילו להחם בשביל הגדולים התיר ה"ר יום טוב לומר לגוי לעשות מדורה בשבת, כי הכל חולים אצל קור".

ובשו"ע (סי' רע"ו סעי' ה') כתב, ז"ל: "בארצות קרות – מותר לאינו יהודי לעשות מדורה בשביל הקטנים ומותרין הגדולים להתחמם בו, ואפי' בשביל הגדולים – מותר אם הקור גדול, שהכל חולים אצל הקור, ולא כאותם שנוהגים היתר אע"פ שאין הקור גדול ביום ההוא". ובערוך השולחן (יו"ד סי' קט"ז סכ"ג) כתב: "ויש לאדם ליזהר מקור ומחום, כדאמרינן בכמה מקומות: הכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים. וכל דבר שיש בזה סכנה לאחרים מצות עשה להסיר הסכנה, כמו מעקה סביב בור וגג וכיוצא בזה, כמ"ש בחו"מ סי' תכ"ז, והחיוב הוא דאורייתא, ע"ש". וראה עוד כה"ח שם (ס"ק נ"ב). וה"ה אם הדליקו מזגן בימות החום ולבסוף בשבת התקרר המזג אוויר ונוצר קור גדול בבית – מותר לומר לגוי לכבות את המזגן.

[19] וכתב כה"ח (סי' ש"ז ס"ק ט"ל): "ומה שנהגו באיזה קהלות לצוות לעכו"ם להדליק נרות בבית הכנסת משבת ליום טוב וכן ביום הכפורים קודם נעילה, כתב הברכי יוסף בסימן תקי"ד אות ג': אי איישר חילי אבטליניה, דרוב הפוסקים סוברים דלא הותר במקום מצוה אמירה לגוי אלא כשאינו מלאכה גמורה, והחמירו האחרונים, ובאלו אמרו שלא לסמוך על המקילין אפילו לצורך גדול כמבואר בסימן רע"ו בהגה ובדברי האחרונים, וכל שכן לדידן דקבלנו הוראות מרן, ומוכח שדעתו כמאן דאמר להתיר אמירה לעכו"ם במקום מצוה או חולי קצת בשבותין דוקא כמבואר סימן ש"ז. והביא שם דברי המלמד זכות על המנהג, ודחה דבריו בטוב טעם, יעו"ש. וכן הנודע ביהודה בחלק אורח חיים סימן ל"ג קרא ערער על זה וביטל המנהג בקהלותיו, יעו"ש, והביאו המחזיק ברכה שם אות ג', יעו"ש. ומיהו עיין רב פעלים חלק ב' סימן מ"ג שעשה איזה צדדים כדי להתיר להדליק עכו"ם נרות בבית הכנסת ולכבות".

וכתב בשו"ת רב פעלים (ח"ג או"ח סימן כ"ו): "יען כי ראיתי להרב בית דוד ז"ל בא"ח סי' תנ"ו שנשאל איך ביום טוב ראשון של חג בא גוי רץ מן ויריי"א לשלנוקי ששלחוהו בעד אתרוג, ויש דרך יותר מן י"ב מיל, דלדידן דקיי"ל כמאן דאמר י"ב מיל הוי דאורייתא, נמצא יש כאן איסור תורה, והעלה דעכ"ז שרי לשלוח ע"י גוי משום דהוי מצוה דרבים שהעיר כולה יתבטלו ממצות לולב ביום טוב ראשון דהוא דאורייתא, וגם איכא עגמת נפש טובא לכל אנשי העיר, וכמו כן נראה בשופר שמותר לומר לגוי להביאו ביום טוב מחוץ לי"ב מיל בשביל עיר אחת שאין להם שופר, ועוד שהרי במקומינו נתפשט המנהג להתיר אמירה לגוי במקום מצוה אפילו במלאכה דאורייתא, וכ"ש כאן דחוץ לי"ב מיל איכא מאן דאמר דהוי דרבנן, אמנם זה דוקא בשביל ציבור, אבל בשביל יחיד ירא אני להתיר עד שיסכימו גדולים בדבר, דאע"ג דמעשים בכל יום שנוהגים היתר אפילו היחידים ואין אנחנו מוחין, מ"מ אין לנו לעשות בעצמינו שיאמרו התירו פרושים את הדבר, עכ"ד ע"ש. על כן גם אנא עבדא חושש אני להתיר בנדון זה, דאית ביה איסור בשביל יחיד בהיכא דאינו צורך אותו היום, דבזה יש לעשות ס"ס להחמיר. וכו' אשר על כן הגם בהיכא דכל אנשי העיר לית להו לולב ביום טוב ראשון שהוא דאורייתא ולית להו שופר ביום שני של ראש השנה דחל יום ראשון בשבת דאם לא יביאו ע"י גוי תתבטל מ"ע דאורייתא דנטילת לולב באותה השנה לגמרי, וגם תתבטל מצות שופר לגמרי דמלבד יקר המצוה שהיא מן התורה איכא עגמת נפש טובא להקל בביטול שתי מצות אלו, דהא ודאי העושה במעשה כסברת המתירין הנז"ל להביא ע"י גוי אין מזחיחין אותו, ויש לו על מה לסמוך סמוכין דאורייתא על סברת המתירין, ובפרט דאיכא ס"ס טובא, אבל לצורך יחיד יש לחוש לדברי מהרש"ל ז"ל, ואין להתיר".

ולכן אם החום גדול ממש עד שיש חשש לחולי – מותר לומר לגוי להדליק את המזגן בבית כנסת שיש בו צורך של מצוה דרבים. וראה מאמר מרדכי (שבת ח"ה פרק ק"כ סעי' י"ד).

[20] נחלקו השו"ע הרב (סי' ש"מ סעי' ז') והחיי אדם (כלל כ"ט נשמת אדם אות ב') בגדר של מלאכת קורע, האם הוא חייב דווקא כאשר חותך בגד וכדו' שמורכב מגופים רבים או גם אם חותך נייר או עור שמורכב מגוף אחד, שדעת החיי אדם – יש איסור קורע גם בגוף אחד, ולדעת שו"ע הרב – אין בזה משום מלאכת קורע.

הכה"ח (סי' ש"מ ס"ק פ"ה) כתב כגר"ז, וז"ל: "אבל משום קורע – אין אסור אלא כשקורע ומפריד גופים רבים שנתחברו, כגון: קורע בגד הארוג מחוטין הרבה, אבל הנייר שהוא גוף אחד – אין בפסיקתו וחיתוכו משום קורע. ומטעם זה מותר לקרוע עור שעל פי חבית של יין, כמ"ש סימן שי"ד (אות מ"ב) מפני שהעור הוא גוף אחד, ולא שייך בו איסור קריעה אלא איסור החיתוך אם מקפיד לחתכו במדה".

והמשנ"ב (שם ס"ק מ"א) ס"ל כחיי אדם שכתב: "אם קורע נייר לקרעים כדי לקנח את עצמו בהן או לשאר איזה תשמיש – חייב משום קורע שהוא על מנת לתקן, והמחבר שלא הזכיר כאן הטעם משום קורע עיין בבה"ל". וביאר בבה"ל (שם ד"ה "אין שוברין"): "ומה שרצה אחד מן האחרונים להוציא מזה דלא שייך קריעה כי אם בדבר הנתפר ונארג שנתדבק מגופים רבים וכעין שהיה ביריעות אבל לא בדבר שהוא מגוף אחד כמו עור ונייר, זה אינו, דמבואר בירושלמי (פ"ז ה"ב) בהדיא דבעור שייך ג"כ קריעה, וכבר רצה לומר כן הנשמת אדם (ח"ב כלל כ"ט ס"ק ב') ודחה זה מכח הירושלמי הזה". ועיי"ש מה שכתב בביאור שיטות הראשונים, ומכל מקום אם לא צריך את שני הקרעים – לא חייב, וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק י"ח שאלה ז').  וכתב התפארת ישראל בכלכלת שבת (מלאכת מחתך): "הקורע או חותך נייר לבן לקנח את עצמו או לשאר תשמיש – חייב משום מחתך. ואם כתוב עליו אותיות, י"ל דהוי ליה נמי מוחק מדרבנן (משבצות סקי"א ב'). מיהו המקרע הנייר שאינו מקפיד על מדתה כפי השיעור שצריך לו, גם אין כוונתו לקלקל, זה אינו בכלל מחתך, רק כבר נתבאר לעיל במלאכת קורע". ושם ביאר דהקורע ותיקן חייב אע"פ שהוא שלא ע"מ לתפור, ועוד שלאחר שקרע יכול להשתמש בנייר הבא שבגליל. וכאן לכו"ע מותר, כיון שהקריעה הינה שלא לצורך שימוש בנייר שקורע כיון שכבר השתמש בו, והקריעה היא בשינוי, ובנוסף יש כאן משום "כבוד הבריות". ראה בגמ' שבת (פ"א ע"א) ובשו"ע (או"ח סי' שי"ב סעי' א').

[21] תשמ"ה 591-1.

[22] כתב השו"ע (סי' רע"ו סעי' ד'): "אם יש נר בבית ישראל ובא אינו יהודי והדליק נר אחר – מותר להשתמש לאורו בעוד נר ראשון דולק, אבל לאחר שיכבה הראשון – אסור להשתמש לאור השני. וכן אם נתן שמן בנר הדולק, מותר להשתמש עד כדי שיכלה השמן שהיה בו כבר, ואח"כ – אסור. הגה: ומותר למחות באינו יהודי שבא להדליק נר או להוסיף שמן".

וכתב המשנ"ב (סימן רע"ו ס"ק ל"ז): "דוקא כשהנר של אינו יהודי, אבל כשהנר של ישראל – צריך למחות בו כשרואה שרוצה להדליק נר או להוסיף שמן בשבילו וכנ"ל בס"ק י"א, עי"ש". ובסימן ש"ז (ס"ק ע"ו) "אך כשאומר הרמיזה לאינו יהודי שלא בלשון צווי, כגון שאומר: הנר אינו מאיר יפה או איני יכול לקרות לאור הנר הזה שיש בו פחם ושומע האינו יהודי ומתקנו – שרי דאין זה בכלל אמירה, ואין לאסור מטעם שנהנה ממלאכה שעשה האינו יהודי בשבילו, דאין זה הנאה כ"כ דגם מקודם היה יכול ע"פ הדחק לקרות לאורו [פמ"ג]".

ובכה"ח (סימן רע"ו ס"ק מ"ו): "ומותר למחות בעכו"ם וכו'. דוקא כשהנר של עכו"ם, אבל כשהנר של ישראל – צריך למחות. מגן אברהם ס"ק י"ד. דאם לא ימחה בידו מחזי דניחא ליה ואדעתא דישראל עביד. תוספת שבת אות י"ט, רבינו זלמן אות ג'. ועיין לעיל אות י"ט".

ולעומתו הכה"ח (סימן ש"ז ס"ק ק"נ): "אסור לרמוז לו וכו'. והוא הדין שאסור לומר לו דבר שיבין מתוך כך שיעשה מלאכה, פסקי רקנ"ט סימן צ"ט, ואם כן אסור לומר לעכו"ם שיקנח חוטמו כדי שיבין שיסיר הפחם שבראש הנר, דדוקא לומר לו דבר שיבין שיעשה אחר השבת – מותר כמ"ש סעיף ז', אבל כשעושה בשבת – אסור להנות ממנו כמ"ש סימן שכ"ה כל שכן לרמוז לו, ודלא כהב"ח. מגן אברהם ס"ק ל"א, אליה רבה אות ך', תוספת שבת אות ן', מאמר מרדכי, רבינו זלמן אות ז', חיי אדם כלל ס"ב אות ב'. מיהו אם עשה כן הגוי מאליו – ודאי שרי להנות ממנו, דלא מיקרי הנאה כל כך כיון דבלאו הכי היה יכול להנות ממנו. תוספת שבת שם. וכן מותר לומר לו שלא בלשון ציווי, כגון שאומר: הבית חושך והוא יבין ויסיר הפחם. חיי אדם שם, וכן כתב אשל אברהם אות ל"א. ועיין לעיל סוף אות ב"ן ואות י"ט". כלומר שכל ההיתר הוא כאשר ישנה רק תוספת באור והיה ניתן להשתמש באור לפני זה ע"י הדחק עכ"פ, אבל אם לא היה אור והגוי הדליק אור בנרות של ישראל, אף על פי שעשה מעצמו – יש למחות בו.

וע"כ כתב בנשמת אדם (כלל ס"ב ס"ק ב'): "ז"ל ספר התרומה בסי' רנ"ב: ואם נר אחד דלוק בשבת ואינו יהודי הדליק בשבת הרבה נרות או נתן באש עצים הרבה – מותר לישראל להנות מהן כיון שמתחלה היה יכול להנות קצת מן הנר או מן האש כו', ואסור לומר לאינו יהודי מערב שבת: עשה האש בשבת או להדליק הנר, אבל אחר שבת – מותר לומר לעבדו: מדוע לא עשית האש, למה לא הדלקת הנר בשבת שעברה, אף על פי שנראה הערמה כדי לעשות לשבת הבאה, עכ"ל. ופשוט שכוונתו שמותר לומר: למה לא הדלקת ר"ל להרבות, דאל"כ מאי מהני שידליק שהרי אסור להשתמש לאורה כדפסק בסימן [רמ"ח] וכו'.

גם מזה צ"ע על המג"א בסי' רע"ו ס"ק י"ד דכתב דכשהנר של ישראל – צריך למחות, וזה אינו, דהא מיירי כשיש נר דולק כמו שכתב להוסיף שמן וכ"כ הטור והש"ע, וא"כ הרי בהדיא בספר התרומה ובאגודה דאין צריך למחות, ובודאי לא מיירי שהאינו יהודי מדליק נרותיו אלא מסתמא נרותיו של ישראל, ואפילו הכי מותר, רק דבטור כתב דמותר למחות, ע"ש בט"ז".

[23] וז"ל הב"י (סי' תקט"ו): "כתב סמ"ג (שם): אם ליקט הגוי בשבת פירות וצד דגים בשביל גוים ובשביל ישראל – אסור למוצאי שבת בכדי שיעשו, כמו שמפורש בירושלמי (שבת פ"ג ה"א) וכו' ונראה שזה שכתב סמ"ג דאם ליקט בשביל גוים ובשביל ישראל – אסור למוצאי שבת בכדי שיעשו, היינו דוקא כשהרוב ישראל או לפחות מחצה על מחצה, אבל אם הרוב גוים – לא בעינן כדי שיעשו, ואפילו בו ביום היה מותר אם לא מפני שהוא מוקצה".

וכתב השו"ע (סי' תקט"ו סעי' ו'): "בעיר שרובה אינם יהודים, מן הסתם כל המביא לצורך הרוב מביא. הגה:  מחצה על מחצה, או שידוע שלוקט לצורך שניהם – אסור".

וכתב הביאור הלכה (סימן רע"ו ס"ב ד"ה "ואם יש"): "ואגב דאיירינן בההיא דהגהת הרמ"א הנ"ל אכתוב מה שנ"ל בזה, והוא, דהרמ"א כתב שם דאם ליקט בשביל שניהן אסור, והיינו אף ברוב אינו יהודי וכדמוכח שם, ומצויין ע"ז ב"י סמ"ג, ולענ"ד דהב"י לא סבר כן, אלא סובר דברוב אינו יהודי אף אם ידוע שליקט בשביל שניהן אמרינן דהעיקר אדעתא דרובא עביד, והסמ"ג איירי רק בליקט לשני אנשים אינו יהודי וישראל או להרבה אנשים והיה בהן מחצה על מחצה, דאל"ה למה כתב הב"י דהסמ"ג לא מיירי ברוב אינו יהודי, יפרש דמיירי הסמ"ג בליקט בפירוש לצורך שניהן כדמשמע לישניה, וכן משמע קצת בחדושי הרשב"א סוף פרק כל כתבי, ע"ש, דהמעוט נחשב כאלו לא נעשה בשבילן כלל".

וכתב השו"ע (סי' שכ"ה סעי' ו'): "אם ליקט וצד בשביל ישראל, או בשביל ישראל ואינו יהודי – צריך להמתין לערב בכדי שיעשו".

וכתב במאמר מרדכי (סי' תקט"ו ס"ק י"ז), וז"ל: "לומר דוקא מן הסתם אבל כל שרואין או שיש רגלים לדבר שמרבים בשביל ישראל – אסור, כמבואר בש"ס ולעיל סי' שכ"ה, ולכן יש לדקדק על רבינו ב"י ז"ל שהביא בשם סמ"ג שאם ליקט העכו"ם בשביל עכו"ם ובשביל ישראל – אסור וכו' וכתב עליו דהיינו דוקא כשהרוב ישראל או לפחות מחצה על מחצה, אבל אם הרוב עכו"ם לא, ע"ש, דהא סמ"ג ז"ל מיירי בידוע שליקט לצורך עכו"ם ולצורך ישראל, דאסור לכו"ע אפילו הרוב עכו"ם, וזה ברור. וכבר מצאתי להרב דרישה ז"ל שתפס עליו בזה והניחו בצ"ע. ואין ספק אצלי דמרן ז"ל מודה בעיקר הדין, דלענ"ד הוא מוכרח בסוגיא שבסוף כל כתבי ולעיל סי' שכ"ה, אלא שמרן ז"ל הבין לכאורה דברי סמ"ג בסתם, ושמ"ש בשביל עכו"ם ובשביל ישראל ר"ל שמביא ומוכר לעכו"ם וישראלים ולעולם מיירי בסתם, ומש"ה כתב מה שכתב. ומיהו א"צ לפרש דברי סמ"ג הכי וכמ"ש, וק"ל". וראה בס"ק י"ח.

כתב השו"ע (סי'  רע"ו סעי' ב'): "ישראל ואינם יהודים שהסיבו יחד והדליק אינו יהודי נר, אם רוב אינם יהודים – מותר להשתמש לאורו. ואם רוב ישראל, או אפי' מחצה על מחצה – אסור. ואם יש הוכחה שלצורך אינו יהודי מדליקה, כגון שאנו רואים שהוא משתמש לאורה, אף על פי שרוב ישראל – מותר". וכתב המג"א שם (ס"ק ו'): "הוכחה שלצורך עכו"ם – אבל אם עשה לצורך שניהם אסור, כמ"ש סי' תקט"ו סעי' ו'" [ועיין בבה"ל בסי' רע"ו ד"ה "אם יש"].

וכתב הביאור הלכה שם: "עיין במ"ב שהעתקנו בשם המ"א דאם עשה בשביל שניהן – אסור, וציין המג"א ע"ז כמ"ש בסימן תקט"ו סס"ו, ור"ל דאיתא שם בהג"ה דאם לוקט בשביל שניהן – אסור, ולכאורה למה לא הביא המ"א מקודם מסימן שכ"ה ס"ו דאיתא שם בהדיא דאם ליקט וצד בשביל ישראל ואינו יהודי צריך להמתין וכו', וי"ל דהו"א דהתם משום דליכא הוכחה דהעיקר בשביל האינו יהודי אימא בשביל הישראל, אבל הכא דאיירינן דהדליק בשביל עצמו ובשביל הישראל אימא דהעיקר אדעתא דנפשיה עביד, וסברא זו מוזכרת בפירש"י [שבת קכ"ב], לכך הביא המ"א ראיה כי היכי דשם פסק הרמ"א דאם ידוע שלוקט בשביל שניהן אסור, ור"ל אף ברוב אינו יהודי [וכדמוכח שם להמעיין], אף דבעלמא אמרינן מאן דעביד אדעתא דרובא עביד וכדאיתא בגמרא, וע"כ דגמרא איירי במסתמא אבל בידוע שעשה גם בשביל המועט – אסור א"כ ה"נ אף דאמרינן אם יש הוכחה – מותר, והיינו משום דהעיקר אדעתיה דידיה עביד, ולא אזלינן בתר האחרים אפילו היו רובא, היינו דלא ידעינן שעשה בשבילם, אבל אם ידעינן שעשה גם בשבילם אסור בכל גווני. וכו'

והנה בנשמת אדם דחה ראית המג"א וכסברתנו הנ"ל, משום דהעיקר אדעתיה דנפשיה עביד, וסברא זו עדיף יותר ממה דאמרינן בעלמא אדעתא דרובא עביד, והראיה דמועלת אפילו ברוב ישראל וכמו שפסק המחבר, לכך אפילו אם עשה בפירוש גם בשביל האחרים – מותר. אמנם באמת ראית המ"א ראיה אלימתא היא, דהלא דברי הרמ"א שם נובע מהסמ"ג, כמו שמצויין שם והובא בב"י, והסמ"ג קאמר ע"ז בהדיא: כמו שמפורש בירושלמי, והיינו ההיא מעשה דשמואל וכמו שהעתיק בביאור הגר"א שם, והלא שם משמע בירושלמי בהדיא לדעת ר' יונה דאף לצורך עצמו ולצורך ישראל – אסור. ובהכי נדחה נמי מה שרצה האליה רבה לדחות ראית המג"א, וכתב דשם שאני משום שמא ירבה משא"כ בנר, ובאמת זה אינו דהירושלמי מיירי בנר. ובלא"ה דברי האליה רבה מרפסן איגרא, דהלא מה שאוסר שם הרמ"א היינו עד הערב בכדי שיעשו, וכמפורש בסמ"ג, דבאותו יום אפילו ברוב אינו יהודי – אסור משום מוקצה וכמפורש שם בס"ב והיכא דהאיסור הוא רק משום שמא ירבה – אינו אסור רק עד הערב, וכמו שפסק המ"א בסימן שכ"ה סוף ס"ק כ"ח והסכים עמו שם ג"כ הא"ר בזה אלא ודאי משום עצמות הפעולה שנעשה גם בשביל הישראל, וא"כ אפילו בנר נמי".

וכתב בערך השולחן (סי' רע"ו ס"ק ג'): "כתב הרב מג"א דאם עשה לצורך שניהם – אסור כמ"ש בסי' תקט"ו, ע"ש. והרשב"א בחידושיו התיר דוקא לצורכו ולצורך ישראל, אבל הדליק לצורך גוי אחר ולצורך ישראל – אסור. ולפי זה אין ראיה מסי' תקט"ו, אבל ספר התרומה וסמ"ג אסרו, כמ"ש מרן הב"י, וכ"כ הרמב"ם בפי' המשניות, ע"ש".

וכתב הבה"ל שם: "והנה כ"ז כתבנו להסביר ראית המ"א דראיתו נכונה היא, אמנם בעיקר הדין יש לעיין טובא, דאף שמדברי הרמ"א שהעתיק דברי הסמ"ג משמע שפוסק כדעת ר' יונה בירושלמי, דלצורך עצמו ולצורך ישראל – אסור, בחידושי הרשב"א על שבת ס"פ כל כתבי מוכח בהדיא שדברי רבי יונה נדחה מפני הקושיא שהקשה עליו בירושלמי, וכן מוכח פשטא דסוגיא סוף פרק כל כתבי בההיא מעשה דשמואל דסבר כראית הירושלמי להיתר [והיינו בהדליק לצורך עצמו ולצורך ישראל, כההיא מעשה דירושלמי, וכן משמע מפירש"י שם, דהיה שם שמואל והאינו יהודי, ועיין בתוספות שם] ולא כדחיית ר' יונה דשם, אם לא שנדחוק ונאמר דעובדא אחריתא הוי, וכן פסק בספר חמד משה להקל בהדליק האינו יהודי לצורך עצמו ולצורך ישראל, אך מה נעשה שמדברי הרמב"ם בפי' המשנה ובהלכותיו מוכח שאוסר גם בזה, ומה שרצה הח"מ לדחות זה, דבריו דחוקין. ומ"מ נראה דהסומך להקל בהדליק לצורך עצמו ולצורך ישראל, כדברי הרשב"א וכפשטא דסוגיא דידן – אין למחות בידו".

וכתב בכה"ח (סימן רע"ו ס"ק כ"ו): "וכן אם יש הוכחה שמדליק בשביל נכרי אחר. רבינו זלמן אות ז'. אבל אם עשה לצורך שניהם – אסור, כמ"ש סימן תקט"ו סעיף ו'. מגן אברהם ס"ק ו', אליה רבה אות ז', תוספת שבת אות יו"ד, ערך השלחן אות ג', רבינו זלמן שם. וכן אם עשה בציווי ישראל אף ברוב עכו"ם – אסור. משבצות זהב בסוף הסימן". ושם בסימן תקט"ו ס"ק קט"ז: "או שידוע שליקט לצורך שניהם – אסור. והוא הדין אם מביא מחוץ לתחום לצורך שניהם, דגם כן אסור. עולת שבת אות ט', אליה רבה אות ח"י, חמד משה שם, רבינו זלמן שם, משנה ברורה אות ס"ג".

[24] תשמ"ו-תשמ"ז סימן קכ"א.

[25] אסור להעסיק גוי לעשות מלאכות בביתו של ישראל, ראה שו"ע (סי' רמ"ד סעי' ה'), וז"ל: "אם שכר אינו יהודי לשנה או לשתים שיכתוב לו או שיארוג לו בגד, הרי זה כותב ואורג בשבת כאלו קצץ עמו שיכתוב לו ספר או שיארוג לו בגד, שהוא עושה בכל עת שירצה; והוא שלא יחשוב עמו יום יום ולא יעשה המלאכה בבית ישראל". וע"ע שם (סי' רנ"ב סעי' ב'), וז"ל: "ומותר ליתן בגדיו לכובס אינו יהודי, ועורות לעבדן (פי' האומן שמעבד ומתקן העורות), סמוך לחשיכה אם קצץ לו דמים או שעושה אותם בטובת הנאה, והוא שלא יאמר לו לעשות בשבת וגם שיעשה האינו יהודי המלאכה בביתו".

[26] רמ"א שם (סעי' כ"ב), וז"ל: "כל דבר שאסור לומר לאינו יהודי לעשותו בשבת – אסור לרמוז לו לעשותו; אבל מותר לרמוז לו לעשות מלאכה אחר שבת (א"ז). אינם יהודים המביאים תבואה בשבת לישראל שחייבים להם, והישראל נותן לו מפתחו לאוצרו והאינו יהודי נותנו לשם ומודדים ומונים, יש מי שמתיר משום דאינו יהודי במלאכת עצמו עוסק ואינו של ישראל עד אחר המדידה, ושיחשוב עמו אח"כ; וכן אינו יהודי העושים גבינות בשבת והישראל רואה, יקנה אותם ממנו דמ"מ האינו יהודי אדעתא דנפשיה קעביד אף על פי שהישראל עומד בעדר חודש או חדשים ואדעתא למכרם לישראל קא עביד – שרי". וע"ע לעיל שאלה ו'.

[27] תשמ"ה 252-1.

[28] כתב השו"ע (סי' ש"ז סעי' ב'): "אסור לשכור פועלים ולא לומר לאינו יהודי לשכור לו פועלים בשבת, אף על פי שאין הישראל צריך לאותה מלאכה אלא לאחר השבת, שכל מה שהוא אסור לעשותו – אסור לומר לאינו יהודי לעשותו; ואפילו לומר לו קודם השבת לעשותו בשבת – אסור". וראה עוד שם (סעי' כ"ב).

[29] כתב המשנ"ב (סי' רע"ו ס"ק י"א): "אם עשה וכו' – היינו דוקא אחר שכבר עשה האינו יהודי ומה יש לו לישראל לעשות, לא הטריחוהו לצאת מהבית בשביל זה ויזהירנו על להבא שלא לעשות כן אבל אם נזדמן לישראל שראה בעת שהאינו יהודי רוצה להדליק בשבילו או לעשות המדורה – צריך למחות בידו, אפילו אם היה זה בביתו של אינו יהודי – ג"כ צריך למחות כיון שהנר והעצים של ישראל, ואפילו אם דעת הישראל לצאת אח"כ לחדר אחר שלא יהנה מהנר – ג"כ צריך למחות, וכ"ש בבית ישראל. ואם האינו יהודי עושה בע"כ – חייב לגרשו מביתו מפני חילול השם שיחשדוהו שעושה האינו יהודי בשליחותו כיון שהוא בבית ישראל ואין חילוק בזה בין אם האינו יהודי עושה בחנם או שקצץ עמו שכר בקיבולת, כיון שהוא עושה בבית ישראל". וראה שם (ס"ק ל"ז), וכ"כ כה"ח שם (ס"ק י"ט).

[30] כתב הדרכי משה (יו"ד סי' קנ"א): "וכתב המרדכי רפ"ק דע"ז (סי' תשצ"ה): כתב ראבי"ה בשם אביו ר' יואל הלוי להתיר ללות בגדי כומרים שמרננים בהם לע"ז שקורין קלקלני"ש כל היכא דאיתא לכומרים אחריני אף על גב דברור דקנו לע"ז – שרי, עכ"ל. ואפשר דבכהאי גוונא אף ספרי דתן וכל דבר – שרי, ולזה נהגו האידנא שמוכרין לגוים מחרוזות של קשרים הנקראים פטור הכלים, אף על גב שמשבחין בהם לע"ז וסתמן לע"ז, הואיל ואית להו אחריני. אמנם בהר"ן פ"ק דע"ז דף (שמ"ד ע"ב) (א' ע"ב ד"ה "מניין") דאסור להושיט לגוי מדרבנן, אף על גב דיכול ליטלו בלאו הכי, משום דאסור לסייע ידי עוברי עבירה, עכ"ל. ובתוספות שם (ו' ע"ב ד"ה "מניין") משמע כדברי המרדכי, דאפשר ליטלו אפילו איסורא ליכא אפילו ליתנו לישראל חבירו ועיין בתוספות פ"ק דע"ז אבל בריש הגהות מרדכי דשבת (סי' ת"נ) משמע כדברי הר"ן, וכן הוא פ"ק דשבת בתוספות (ג' ע"א ד"ה "בבא") ואשר"י (סי' א') מיהו בזמן הזה יש להקל מטעם דמקילין להשתתף עמהם, ועיין באורח חיים סימן קנ"ו", עיי"ש.

וכן כתב הרמ"א שם (סעי' א'): "יש אומרים הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתם, היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו או שלא יוכלו לקנות במקום אחר, אבל אם יכולים לקנות במקום אחר – מותר למכור להם כל דבר. (מרדכי דפ"ק דע"ז). ויש מחמירין. ונהגו להקל כסברא הראשונה, וכל בעל נפש יחמיר לעצמו".

אבל הש"ך כתב (יו"ד סימן קנ"א סק"ו): "יש אומרים הא דאסור – דס"ל דכי היכי דאמרינן בש"ס גבי נזיר דאסור להושיט לו כוס יין דהיינו דוקא בדקאי בתרי עברי דנהרא, ה"ה הכא, ויש מחמירין וסוברין דמ"מ איסור מדרבנן איכא אפילו לא הוי כמו תרי עברי דנהרא וכל זה לדעת הרב, אבל לפעד"נ דלא פליגי, דכ"ע מודים להמרדכי ותוס' בפ"ק דע"ז דבעובד כוכבים או מומר – שרי, והגהות מרדכי ותוס' והרא"ש בפ"ק דשבת והר"ן פ"ק דעבודת כוכבים מיירי בישראל שהוא חייב להפרישו מאיסור, וכדכתב הרא"ש שם דלא גרע מישראל קטן אוכל נבילות שב"ד מצווים להפרישו, כ"ש ישראל גדול, משא"כ בעובד כוכבים וישראל מומר שאינו חייב להפרישו".

נמצא שמסקנת הש"ך: אין איסור לסייע לישראל מומר לעבור איסור במקום שהמומר יכול לעשות את האיסור בלא אותו סיוע, וכן כתב הפת"ש שם (ס"ק ד'), אמנם בתרי עברי דנהרא – אסור משום לפני עוור.

ולפי דברי הש"ך אם יבוא ישראל מומר וידליק נר בשבת, לא נפריש אותו. ושואל הדגול מרבבה (שם ד"ה "משא"כ"): "הא ודאי שישראל מומר אע"פ שחטא "ישראל" הוא". ואם כן מה בינו לבין שאר ישראל לעניין להפרישו מעבירה? הרי חייב להפרישו.

ומסביר הדגול מרבבה את דעת הש"ך: שישראל העושה עבירה בשוגג, ויש ביד איש אחר להפרישו – חייב להפרישו, אבל העושה במזיד איזו עבירה אפילו אינו מומר גמור – אין צריך להפרישו. וכן כתב הטורי אבן (אבני מלואים חגיגה י"ג ע"א).

כתב השו"ע (סי' שמ"ז סעי' א'): "מן התורה אינו חייב אלא כשעוקר חפץ מרשות היחיד והניחו ברשות הרבים, או איפכא, וכו' או שפשט ידו לפנים ונטל חפץ מתוך יד חבירו העומד בפנים והוציאו לחוץ, שנמצא שהעומד בחוץ לבדו עקר והניח, הוא חייב וחבירו פטור אבל אסור". וראה במג"א (סי' שמ"ז ס"ק ד').

וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ז'): " פטור אבל אסור – וכו' ואם הוא מונח באופן שאם אפילו לא היה בידו היה יכול ליטלו דלא קעבר אלפני עור, מ"מ איסור דרבנן איכא, דאפילו קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו, כ"ש גדול שלא יסייע לו. ולמומר לעבודת כוכבים – אסור להושיט ג"כ דבר איסור, כמו לשאר ישראל. ואסור להשאיל לאדם כלי מלאכה אם הוא חשוד לעשות בהם מלאכה בשבת, אם לא שיש לתלות שיעשה בה מלאכת היתר, ודוקא בדבר המצוי, אבל אם המלאכת היתר אין מצוי לעשות – אין תולין בה, אם לא מפני דרכי שלום (מ"א). עוד כתב, דלעובד כוכבים ליכא איסור לסייע במידי דאסור לו, כמו אבר מן החי לרוב הפוסקים, אם לא דקאי בענין שאינו יכול ליטלו דשם שייך לפני עור, אבל אם יש לו אבר מן החי משלו או שיכול לקנות במקום אחר – ליכא איסורא. ובביאור הגר"א יו"ד סימן קנ"א משמע דס"ל להלכה דאפילו היכא דיכול לקנות במקום אחר – ג"כ אסור, ע"ש, וכן פסק בפתחי תשובה שם בשם שו"ת אמונת שמואל, וכן מצדד בברכי יוסף שם". וראה בתפארת ישראל שבת פ"א בועז ס"ק ג'.

כתב הרמ"א (סי' קס"ג סעי' ב'): "ואסור להאכיל למי שלא נטל ידיו, משום לפני עור לא תתן מכשול". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק י"ב): "משום לפני עור – דהיינו בלחם של המאכיל, דבלחם של האוכל ויוכל לקחת בעצמו – אין כאן לפני עור, מ"מ כתבו האחרונים דאסור גם בזה, משום דאסור לסייע ידי עוברי עבירה, ועיין בפמ"ג". וראה בשד"ח (מערכת ו' כלל כ"ו אות ג'). וראה שו"ת מאמר מרדכי (ח"ה סי' ח'). ומאמר מרדכי שבת (ח"ה פרק ק"כ סעי' ע').

[31] תשד"מ 1090-1.

[32] וראה בשו"ת רב פעלים (או"ח ח"ב סי' מ"ג) מה שהאריך בזה, והעלה: "זאת תורת העולה לנידון השאלה, שיש להתיר להם ע"פ התנאי הזה: (א) שיעשו עסק הדלקת הנירות וכבייתם בקבולת, שקוצצים שכר לגוי בעד עסק זה של כביה והדלקה של כל יום, כל שלשים עסקים בשני רופייא או פחות או יותר. (ב) ולא יזכירו לו שבת כלל, דאז בכה"ג אפילו אם יבא הנכרי להדליק בשחרית בפני ישראל – אין צריך למחות בו, דמה שצריך למחות הוא מדרבנן מטעם חשדא שחושדין דעבוד בלא קבלנות וקציצה, וכיון דהוא במקום מצוה, וגם הוא בשל רבים לא חיישינן לחשדא בכה"ג, וכאשר העלינו לעיל. (ג) ולתוספת מרובה לחזקת ההיתר, כתבנו שיהיה נשאר בבית הכנסת נר אחד דולק מבעוד יום, וזה הנר יניחו אותו במקום שאפילו אם ישבר ויפול לא יצא ממנו שום נזק. וגם עוד עשינו חיזוק להיתר זה דנדון השאלה, מסברת פני אריה דמצות לאו ליהנות נתנו, וכאן אין להקהל הנאה אחרת לעצמם מאור הנירות האלה, אלא רק הנאת מצוה, ובזה ההיתר עולה ברור בשופי בעזה"י.

ובספר שואל ומשיב מהדורא תניינא ח"ב שאלה י"ד, נשאל ממה שנהוג בימות החורף בעומדם בלילות שבת קודש והולכין לבית הכנסת, יש מעמידין הגוים מע"ש, ומצוים אותם להדליק להם נר, אם צריך למחות בידם, וכתב , ואף דחלילה וחלילה להקל נגד דברי הש"ע ורמ"א, מ"מ בית הכנסת כיון דיש בו צד מצוה ללמוד ולהתפלל מתוך הספר, וגם בבית הכנסת מצוה להרבות בנירות ובפרט בשבת, דאין הידור אם ילכו בחשך, ובאורים כבדו ה', על כן נ"ל דאם עושין כן אין מוחין בידם דיש להם עמודים לסמוך עליהם, וטוב להעלים עין וכו' ע"ש. והנה הגאון הנז' כתב כן על אותם דהם מצוים לגוי שידליק בשבת, אך אנן בדידן התרנו בדבר השאלה ע"פ יסוד חזק של היתר, ובזה נורה להם לכתחילה לעשות כן בלי שום פקפוק, והלכה רווחת היא בידינו". ועי"ש הרחיב בזה, וראה בכה"ח (סי' רע"ו ס"ק ח'), וראה במשנ"ב (סי' רע"ו ס"ק מ"ה).