מבית דרכי הוראה לרבנים

תוכן הספר

שיחות ומאמרים

יראת ה' של המיילדות העבריות במצרים

"וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים, וְלֹא עָשׂוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים" (א, יז)

"ותחיין את הילדים – מספקות להם מים ומזון" (רש"י)

מכאן אנו למדים את גודל צדקתן של המילדות, ומנגד את גודל רשעותו של פרעה – המשעבד הראשון של ישראל, רשעותו היתה לא רק בכך ששיעבד את בני-ישראל בעבודה קשה, ועינה אותם בפרך ובהתנכלותו לילדי ישראל – "פן ירבה" (א, ח), אלא גם בכך שהגדיל לבקש מהמילדות העבריות שתהיינה הן הרוצחות של הילדים. ואכן במהלך כל השיעבוד והיציאה ממצרים פרעה מתחמק מליטול אחריות לרשעותו ומתחכם להטילה על אחרים, כפי שעשה בגזירת השיעבוד: "ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל… הבה נתחכמה לו" (א, ט-י), דהינו שפרעה מבקש לתלות את הגזירה בעמו ולכפר על ידיו המגואלות בדם.

וגם בענין זה הוא חושב להתחכם, ומבקש מהמיילדות לרצוח והוא כביכול נקי כי "אין שליח לדבר עבירה" (קדושין מב:, ב"ק נא. ועוד). ובאמת לא ידע כי אף שבדיני אדם "אין שליח לדבר עבירה", הרי שבדין שמים יתחייב (בבא קמא דף נו: השוכר עדי שקר). ויש אומרים שכאשר מלך גוזר לעשות עבירה הוא חייב גם בדיני אדם (ראה ר"ח קדושין מג., ש"ך חו"מ סי' קפב ס"ק א).

עוד אנו רואים את התחכמותו ורשעותו הרבה בגזרתו להרוג את ילדי ישראל שגזר על הזכרים ולא על הנקבות, בחושבו שאם הבנים לא יחיו, לא יהא מי שיגן על כבודן של בנות ישראל וכך יוכלו המצרים גם להעביד אותן וגם להשתעבד בגופן. וכבר ידועים דברי הזוהר הקדוש (ראה שמות דף ד.) שחשיבותן של בנות ישראל אשר בזכותן נגאלו ישראל ממצרים, היתה בכך ששום בת מבנות ישראל לא התבוללה ולא היתה עם איש מצרי. למרות שאם היתה מתבוללת חייה לכאורה היו קלים יותר, ולא היו משעבדים אותה ואת ילדיה, והראיה לכך היא שבכל השנים הללו "אחת היתה ופרסמה הכתוב" וגם היא באונס (ראה מדרש שמות רבה פרשה א, כח).

וכנגד הרשעות הגדולה של פרעה, מתנהגות המילדות בצדקות גדולה שהרי בגזרת פרעה על הילודים נתן למילדות שתי הוראות, האחת להרוג את הבנים ולהחיות את הנקבות, והשניה שלא לעזור להם בסיפוק צרכיהם. ולמעשה היה מקום למילדות להקשיב למאמר המלך, משום שזהו ציווי מלך ויש בדבריו "דינא דמלכותא" (נדרים דף כח.), ועוד אם לא יקשיבו לדבריו יכניסו עצמן לסכנת נפשות. אך שפרה ופועה לא חששו מבני האדם אלא שמו יראת ה' על פניהן, וכלשון הפסוק (א, טז): "ותיראן המילדות את הא-לקים". ואדם שעובד את ה' מיראה, מתעלה ועובד את ה' אף מאהבה, ולא זו בלבד שלא הרגו את הילדים אלא החיו אותם וגם סיפקו להם מים ומזון על חשבונן כדברי רש"י.

ולכך כאשר שואל אותן פרעה: "מדוע עשיתן הדבר הזה ותחיין את הילדים" (א, יח) כוונתו לשאול בשתים, האחד על אשר לא שמעו לקול פרעה ולא קיימו את צוויו להרוג את הבן הילוד, והשני שעשו בהפך לציוויו כי פרנסו את הילדים והחיו אותם. וא"כ המיילדות מרדו בפרעה גם בשב ואל תעשה וגם בקום עשה.

וכשנעיין בתשובתן של המיילדות לפרעה נראה שהן ענו לו רק על השאלה הראשונה, שאמרו (א, יט): "כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה", אך מדוע "ותחיין את הילדים"? מדוע שפרה משפרת את הולד ופועה מטפלת בו? ומדוע ספקו מים ומזון? על זה לכאורה לא ענו לפרעה.

וניתן לומר, שהם ענו לפרעה גם על השאלה השניה: כיון שהוזמנו ליילד תמורת תשלום עבור עבודתנו, והעבריות כבר ילדו כמו חיות, בלי מיילדת, לכך אנו מביאות ליולדות מים ומזון ומשפרות את הולד כדי שישלמו לנו עליהם, ואגב זה נגבה שכר על שטרחנו ובאנו.

ועוד יש לומר שענו לפרעה: לגבי שאלתך הראשונה, התשובה היא שהנשים העבריות ילדו לבד לפני שהגענו, אך לשאלה השנייה לא מגיעה לך תשובה משום שטבעה של אשה יהודיה שכאשר היא רואה ילד בצרה היא חייבת לעזור לו ולפרנס אותו, ואיך אתה מיעז לומר לנו להימנע מן החסד שהוא הטבע של עם ישראל שהם גומלי חסדים.

ועל כן, שילם להם ה' את שכרן מדה כנגד מדה וכדברי רש"י (א, כא ע"פ הגמ' סוטה דף יא:): "ויעש להם בתים – בתי כהונה ולויה ומלכות שקרויין בתים".

זכו שפרה ופועה למלכי ישראל אשר הם מלכי חסד, וזכו לכהנים אשר מברכים את עם-ישראל באהבה, וזכו ללויים שמשוררים בבית המקדש ומשמחים את עם-ישראל ובכך קיבלו את שכרן מושלם.

אין מזל לישראל

"וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן" (א, כב)

"לכל עמו – אף עליהם גזר יום שנולד משה, אמרו לו אצטגניניו: 'היום נולד מושיען, ואין אנו יודעין אם ממצרים אם מישראל, ורואין אנו שסופו ללקות במים', לפיכך גזר אותו היום אף על המצרים, שנאמר כל הבן הילוד, ולא נאמר הילוד לעברים, והם לא היו יודעים שסופו ללקות על מי מריבה" (רש"י)

פרעה ראה שלא נתקיימה גזרתו, שהרי אמרו לו אצטגניניו שהיום נולד מושיען של ישראל. אמנם לא ידעו אם ממצרים הוא או מישראל, אולם ראו שסופו ללקות במים. ולכך גזר פרעה "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" בין אם הוא ממצרים ובין אם הוא מישראל. כלומר האצטגנינים של פרעה ראו דבר כלשהו, אך לא מדויק עד כדי לכוון לאמת.

והסיבה לכך היא משום שמשה רבנו נולד לששה חודשים ויום אחד, ולא אחרי תשעה חודשים. והמצרים היו מחשבים את חודשי ההריון של הנשים העבריות החל מהיום בו טבלו לטהרה ועל כן כלל לא ידעו שמשה נולד. וכמו שאומר רש"י על הפסוק (ב, ג): "ולא יכלה עוד הצפינו" – "שמנו לה המצריים מיום שהחזירה, והיא ילדתו לשישה חודשים ויום אחד, שהיולדת לשבעה יולדת למקוטעין, והם בדקו אחריה לסוף תשעה", עכ"ל.

והגמרא במסכת שבת (דף קנו.) עוסקת בענין כוכבים ומזלות, ומביאה את סברת רבי יוחנן האומר ש"אין מזל לישראל" כי הם מעל למזל. וכן אמר רב: "מנין שאין מזל לישראל? שנאמר (בראשית טו, ה): 'ויוצא אתו החוצה'. אמר אברהם לפני הקב"ה רבש"ע, בן ביתי יורש אותי? אמר לו: לאו, כי אם אשר יצא ממעיך. אמר לפניו: רבש"ע, נסתכלתי באיצטגנינות שלי ואיני ראוי להוליד בן. אמר ליה: צא מאיצטגנינות שלך שאין מזל לישראל וכו'". ופירש רש"י שם (ד"ה אין מזל לישראל): "ועל ידי תפילה וזכות משתנה לטובה". וכן כתבו התוספות שם (ד"ה אין מזל לישראל): "והא דאמר רבא בשלהי מו"ק (דף כח.) בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא וכו' מכל מקום על ידי זכות גדול משתנה. אבל פעמים שאין המזל משתנה כדאמר ביבמות פרק החולץ (דף נ.) זכה מוסיפין לו, לא זכה פוחתין לו" עי"ש.

והגמרא ממשיכה (שם ע"ב) ומביאה מעשה שאמר חכם נכרי בשם אבלט (שֵם חכם נוכרי היה וחוזה בכוכבים – רש"י) לשמואל על אדם מסוים "זה ילך בדרך ולא יחזור", כלומר שימות על ידי נשיכת נחש. אמר לו שמואל לאבלט: "אם הוא יהודי ילך ויחזור", ואכן אותו יהודי חזר. קם אבלט ובדק בכליו וראה שם נחש חתוך לשתי חתיכות. שאל שמואל את אותו יהודי מה עשית במשך היום? ענה לו היהודי כי בני החבורה נהגו לסעוד ביחד כאשר כל אחד משתף במנתו את כל בני החבורה, ובאותו היום אחד מבני החבורה לא הביא דבר, ובכדי שלא לביישו נטל אותו היהודי את מנות כולם והעמיד פנים כאילו הוא נוטל גם מזה אשר לא הביא. מששמע שמואל את סיפור המעשה, נענה ואמר: "וצדקה תציל ממות" (משלי י, ב).

וכן מעשה ברבי עקיבא שאמרו לו חוזים בכוכבים כי בליל חתונת בתו נחש יכיש אותה ותמות, ולבסוף קמה בבוקר חיה. שאל אותה אביה מה עשית? אמרה לו: בא עני לבקש צדקה בזמן שכולם היו טרודים בחתונה ואני נתתי לו צדקה, עי"ש.

על פי זה יובן מה שאנחנו אומרים כל יום בתפילה: "רפאנו ה' ונרפא" – לכאורה תפילה זו מיותרת, שהרי בראש השנה וביום כיפור נגזר כמה ימי מחלה יהיו לאדם, ואי אפשר לשנות את אשר כבר נגזר ונחתם?

אלא, לימדונו חכמים את גודל כוחה של התיפלה, אשר יכולה אפילו לבטל גזרה אשר נכתבה ונחתמה ביום כיפור, ונחתמה שנית בהושענא רבא בחותם החיצון. ולפי זה, יש כח לאדם להתפלל ולבקש על פרנסתו, למרות שכבר נגזר עליו כמה יהיו מזונותיו מראש השנה ועד ראש השנה, מפני שהתיפלה כוחה רב ועצום ויכולה לבטל גזרות (ועיין תוס' ר"ה דף טז. ד"ה כמאן, שע"י תפילה אפשר לשנות ובפרט תפילת רבים עי"ש).

ומסופר על הרמב"ם כי כאשר ברח מספרד והגיע למצרים, ביקש להפגש עם המלך. אך למרות בקשותיו הרבות, לא נענה, ונאמר לו כי עליו להמתין זמן רב עד שיראה את פני המלך. הלך הרמב"ם ברחוב, ושמע שייח' אחד ששר את שירי המואזין, התחיל הרמב"ם לקללו ואמר לו: "אתה כופר בן כופר", וביזה אותו מאוד. השייח' נפגע עד מאוד, וחמתו בערה בו עד להשחית ומייד התחיל לזעוק והזמין שוטרים למקום. דבריו של הרמב"ם עוררו מהומה רבתי, כאשר עַם רב זועקים על כי ביזה את השיח' ואת דתם, ומיד הלכו כמה מהם והלשינו למלך שיש יהודי המבזה את דתם. כעס המלך מאוד וציוה להביאו לפניו ללא דיחוי.

בינתיים ברח הרמב"ם, ונכנס לביתה של אשה אחת וביקש ממנה לשהות בביתה מספר ימים, והאשה נאותה לבקשתו. ביקש הרמב"ם מהאשה גיגית נחושת מלאה מים כדי לרחוץ בה את רגליו. משהביאה לו האשה את הגיגית, הניח בה אבן וישב על האבן. כאשר ראתה האשה את מעשיו המשונים התפלאה מאד וחשבה כי הוא מכשף, אלא שתואר פניו ענה בו כי איננו מן המכשפים, ועל כן הניחה לו ולא הפריעה למעשיו. בינתיים הגבירו השוטרים את החיפושים אחרי הרמב"ם, אך לא מצאו אותו.

מיד קרא המלך לאצטגנינים שלו וביקש שיסתכלו בכוכבים וימצאו את היהודי שבזה וקלל את דתם המוסלמית. הסתכלו החוזים בכוכבים ואמרו למלך: אנו רואים אותו יושב על אִי בלב ים, והאי מוקף חומה של נחושת. תמה המלך לשמע הדברים, והבין שכנראה אותו אדם פיקח יותר מכל חכמיו ויועציו, וציוה לשלוח כרוז שהמלך מבטיח כי לא יאונה לו כל רע, וכי יבוא מיד לראותו בארמונו. יצא הרמב"ם מבית אותה אשה והלך לארמון המלך. אמר לו המלך: "היכן היית? ומה עשית שאפילו באצטגנינים שלי הצלחת לתעתע?" אמר לו הרמב"ם: "באתי כדי לפגוש את המלך, וכיון שלא נתנו לי, עשיתי מה שעשיתי", ואז סיפר הרמב"ם למלך את קורותיו. שאל אותו המלך: ומה בקשתך? אמר לו הרמב"ם: "אני מתמחה ברפואה, ורצוני להיות רופאו האישי של המלך". ראה המלך שחכם נדיר לפניו וקיבלו מיד להיות רופאו האישי.

מן המעשה הנ"ל למדנו שהאיצטגנינות אינה עומדת מול ישראל שהם מעל למזל, ויכולים לטעות בנקל כאשר מנסים לחזות את גורלם של ישראל.

מעלת הכרת הטוב

"וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ" (ב, י)

כאשר משה רבנו נולד קרא לו אביו חבר, ואמו קראה לו יקותיאל (ראה ילקוט שמעוני שמות רמז קסו). וכשהניחו אותו ביאור ומצאה אותו בת פרעה, קראה לו משה – "כי מן המים משיתהו" (ב, י), ויש אומרים שקראה למשה מניוס (עיין באבן עזרא ב פסוק י ששמו היה "מוניוס", ואח"כ הוסיף: "אולי למדה בת פרעה לשוננו או שאלה"). ומני אז נקרא שמו משה כפי שקראה לו בת פרעה.

ולכאורה מדוע צריכים להתחשב בשם שקראה לו בת פרעה, והרי מן הדין ראוי היה לקרוא לו חבר או יקותיאל, כשמות אשר קראו לו אביו ואמו?

אלא שמכאן אנו לומדים על גודל מעלת הכרת הטוב. מכיון שבת פרעה היא זו אשר הצילה את משה מן היאור ואף חרפה את נפשה למענו, על כן נקבע שמו כפי שהיא קראה לו.

וחייב כל אדם להכיר טובה לכל מי שהיטיב עמו ואפילו אם מדובר בדבר דומם כמו עצים ואבנים. ובאמת מצינו אצל משה רבנו שנזהר מלהיות כפוי טובה ליאור ולעפר אשר הצילו את חייו, שכן בשעה שהיה בתיבה היו גלי היאור נעצרים לפניו ולא שטפו אותו (עיין מדרש רבה שמות פרשה ט, י). וכן העפר הציל את חייו בשעה שהרג את המצרי ולא היו לו כלים לחפור באדמה בכדי לקבור אותו (עיין שמות רבה פרשה י, ז). ומשום כך, לא הכה משה רבנו את היאור במכות דם וצפרדע, וכן לא הכה את החול במכת כינים, והכל כדי לא להיות כפוי טובה.

וכמו כן מצינו את ההתחשבות גם בכבוד הדומם, בציווי (כ, כג): "ולא תעלה במעלֹת על מזבחי" המורה לנו לבנות למזבח העולה כבש חלק בלי מדרגות מפני שכאשר עולים במדרגות צריכים להרים את הרגל ובכך מתגלה הערוה, ואין זה נאה לבזות כך את אבני המזבח וכדברי רש"י (שם): "ואף על פי שאינו גילוי ערוה ממש וכו' (שהרי הכהן לובש מכנסיים) מ"מ הרחבת הפסיעות קרוב לגילוי ערוה הוא, ואתה נוהג בהם מנהג בזיון. והרי דברים קל וחומר, ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונם אמרה תורה הואיל ויש בהם צורך לא תנהג בהם מנהג בזיון, חברך שהוא בדמות יוצרך ומקפיד על בזיונו על אחת כמה וכמה".

וברמב"ם כתב (פ"א מהל' בית הבחירה הלכה יז): "והעולה במעלות על המזבח או שפסע פסיעה גסה (לא עקב בצד גודל) על המזבח עד שהתגלתה ערותו עליו, לוקה".

ומכאן ילמד אדם כמה זהירות צריך שלא לכפור בטובתו של חברו.

ובזה גם יתבאר (א, ח): "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף", התורה מגנה את פרעה על אשר לא זכר את הטובות שעשה יוסף עם מצרים, ואף כפר בטובות אלו.

וכן מצינו אצל גדולי הדורות שנזהרו במדה זו אף ביחס לדומם.

וכפי המסופר על הרי"ף אשר נאלץ לברוח מספרד למרוקו עקב הרדיפות. וכאשר הגיע למרוקו לאחר מסע מייגע ומפרך, באו בני המקום וקיבלוהו בכבוד רב כיאה לגדול הדור, אך מכיון שהגיע עייף, מזיע ומלוכלך מן הדרך הארוכה, לא היה מסוגל אפילו לדבר, על כן ביקש שיעשו עמו חסד ויתנו לו את האפשרות לרחוץ את גופו ולהחיות את נפשו. מיד סידרו לו בית מרחץ יפה ומפואר, נכנס הרי"ף רחץ את עצמו וטבל, ותחי רוחו. לאחר זמן, נפלה קטטה בין שני אחים בעניין ירושת אותו בית מרחץ. באו האחים לפני הרי"ף לדין תורה, והוא סירב לדון בעניינם באומרו כי אינו יכול להשיב רעה תחת טובה לבית המרחץ אשר בו החיה את נפשו לאחר שנמלט מספרד, מפני שאולי ייצטרך לפסוק שיש לחלק את המרחץ לשניים.

עד כדי כך גדולה וחשובה הכרת הטוב, אפילו כלפי עצים ואבנים.

ומעניין לציין שעל פתח ביתו של הרה"ג חכם יוסף שלוש זצ"ל היה תלוי שלט גדול ובו כתוב: "כל הבא ברוך הבא, חוץ מכפוי טובה" (והוא כידוע היה יחיד ומיוחד בין גומלי החסדים, מלבד מה שהיה ראב"ד מקודש לבני עדתו).

ישמח משה במתנת חלקו

"וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו" (ב, יא)

"ד"א, וירא בסבלתם – ראה שאין להם מנוחה, והלך ואמר לפרעה, מי שיש לו עבד אם אינו נח יום אחד בשבוע – הוא מת. ואלו עבדיך אם אין אתה מניח להם יום אחד בשבוע הם מתים. אמר לו, לך ועשה להם כמו שתאמר – הלך משה ותיקן להם את יום השבת לנוח". (מדרש רבה פרשה א, לג)

פשט הפסוק (ב, יא) "ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלתם" הוא שמשה רבנו ע"ה ראה את הסבל הגשמי הרב אשר סבלו בני ישראל במצרים. כאשר המצריים העבידו את בני עמנו בעבודות פרך שונות ומשונות, אנשים בעבודת נשים ונשים בעבודת אנשים, וזהו שכתב רש"י (ב, יא): "נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם".

אך מהמדרש (שמות רבה פרשה א, לג) אנו למדים, שהיתה למשה כוונה נוספת, כוונה רוחנית. כאשר ביקש משה מפרעה לקבוע לעם ישראל יום אשר בו לא יעבדו, לא ביקש יום מנוחה גרידא, אלא ייחד עבורם את יום המנוחה ליום השבת. והסבירו על כך "העץ יוסף" ו"מתנות כהונה" (שם): "זה שאנו אומרים (בתפילת שחרית של שבת) 'ישמח משה במתנת חלקו' – שהיה שמח על שבחר הקב"ה שינוח בשבת ביום שבחר הוא להם". וכמאמר חז"ל (שבת דף י:): "אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל – לך והודיעם" – וזהו שכתוב (טז, כט): "ראו כי ה' נתן לכם את השבת".

כלומר משה רבינו משכנע את פרעה לתת לעם ישראל יום מנוחה על מנת שעבודתם תהיה יעילה יותר, אבל מצד האמת, משה ביקש יום מנוחה כיון שראה את "סבלותם" – את הסבל הרוחני הגדול אשר סובל עם ישראל מכך שאינם שומרים את השבת. כי האבות והשבטים קיימו את כל התורה כולה ושמרו שבת וכדברי חז"ל (בראשית רבה פרשה יא, ז) על יעקב אבינו בפסוק (בראשית לג, יח): "ויחן את פני העיר" שהיה ערב שבת ושמר את השבת, ולכך ביקש משה לתקן להם דווקא את יום השבת ליום מנוחה, והיה זה פלא גדול שהצליח לקבוע להם יום מנוחה לא ביום ראשון ולא ביום שישי אלא ביום השבת. [וכבר כתב האבן עזרא שכאשר נוסעים למזרח, אזי מפסידים כמה שעות, משום שהיום מתאחר. וכאשר נוסעים למערב, אזי מרויחים כמה שעות, משום שהיום הוקדם יותר משעות הארץ. ולכן המוסלמים אשר נמצאים במזרח העתיקו את יום השבת ליום שישי, ואילו הנוצרים אשר נמצאים במערב, העתיקו את יום השבת ליום א'. אך מכל מקום, כולם מודים – כמאמר הכוזרי – שהעולם נברא בשבעה ימים, משום שהשבוע הוא שבעה ימים בכל העולם].

עומק נוסף יש לתקנת יום מנוחה לעם ישראל ע"י משה והוא בהקדים מה שכבר שאלנו במקום אחר על התנהגותו של משה רבינו כאשר הקב"ה מבקש ממנו להנהיג את עם ישראל. מצד אחד מתנהג משה רבינו עם ישראל בחסד וברחמים, אך כאשר הקב"ה מתאר לו את סבלו של עם ישראל, ואת מכאוביו ומבקש ממנו לילך לגאול את ישראל, מסרב משה רבינו במשך שבעה ימים ושבעה לילות וכאילו מתעלם מסבלם של ישראל?

אלא ביאור הענין הוא שגם סירובו של משה לשליחותו של הקב"ה נובע מתוך רגש הרחמים שלו על עם ישראל. משום שהוא יודע שאין זו הגאולה האחרונה, ויודע שבית המקדש סופו להיחרב, ולכן הוא ממאן לגאול את עם ישראל גאולה אשר אינה גאולה לדורות. תחת זאת הוא מבקש מהקב"ה (ד, יג) "שלח נא ביד תשלח" כלומר ביד הגואל האחרון אליהו הנביא אשר עליו נאמר (מלאכי ג, כג): "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא". וכדברי התרגום יונתן (שם) "שלח נא ביד פנחס דחזי למשתלחא בסוף יומיא" ומיד יגאלו גאולה לדורות.

ועפ"ז נבאר את רצונו של משה כי עם ישראל ינוח דווקא ביום השבת. משה רוצה כבר עתה ולזכות ולראות יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים, כפי שיהיה בזמן הגאולה השלימה. ומשום כך נקרא משה "הרועה הנאמן" – וכפי שהוא מכונה בתפילת שחרית של שבת "עבד נאמן קראת לו" מפני שדואג לא רק לגאולה הראשונה, אלא גם לזו העתידית.

ועל כך עונה הקב"ה למשה, כי גאולתם של ישראל היא "קמעא קמעא", בשלב זה אני שולח אותך לגאול אותם ממצרים, ולעתיד לבוא יגאלו בגאולה השלימה.

בדברים אלו אנו רואים את כמיהתו של משה רבינו לגאולה השלימה, דבר המתגלה כבר בהיותו נער הגדל בבית פרעה, ואמרו חז"ל (שבת דף קח:) ששמירת השבת כהלכתה היא יסוד הגאולה.

הפחד ממיתה ע"י השם המפורש

"וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו: וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל: וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ: וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר: וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר" (ב, יא- טו)

ויש לשאול, מדוע פרעה זעם כל כך על שמשה הרג איזה מצרי, והרי משה רבינו גדל בביתו כבן מלך?

את התשובה לכך ניתן למצא בדברי חכמינו ז"ל. הנה משה רבנו יוצא ורואה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, ודן אותו למיתה,"ויך את המצרי". אמנם לא כתוב באיזה צורה הכה אותו ובמדרש הובאו כמה דעות בזה (מדרש רבה פרשה א, כט): יש אומרים שהכה אותו באגרוף, וי"א שהכה אותו במגרפה, וי"א שהכה אותו בדיבור על ידי שהזכיר את שם ה' המפורש.

לפי הדעה השלישית לעיל, כאשר אמר אחד מהניצים (הניצים היו דתן ואבירם) למשה: "הלהרגני אתה אומר", התכוון לשאול אותו "כך: האם אתה רוצה להרוג אותי כדרך שהרגת את המצרי ב"אומר" – בדיבור?" ע"פ דעה זו הריגת המצרי הייתה ניסית ע"י דיבור. וגם דרך קבורתו היתה ניסית, שכן לא כתוב בתורה שחפר לו קבר, אלא מיד 'ויטמנהו בחול', מכאן שהחול זז לצדדים ונעשה בו בור, והטמין את המצרי בתוכו. [וזו הסיבה שבמכת כינים לא רצה משה להכות את החול, כיון שנעשה לו בו נס בשעה שקבר את המצרי].

ובאו דתן ואבירם ואמרו לפרעה: דע לך שמשה יכול להרוג אותך, באופן ששום שמירה מעבדיך לא תעזור, וזאת ע"י דיבור בלבד, ואנו ראינו כי באמירה בלבד הוא יכול להרוג.

עפ"ז מובן כעסו ורוגזו של פרעה על משה רבנו, לא על עצם הריגתו של המצרי כעס, אלא על כך שהוא הרג אותו באמירה ובדיבור בלבד. והטעם לכך משום שדרך העולם הוא שכאשר יש אדם מסוכן שעלול להרוג, אזי נוטלים ממנו את כלי נשקו, אבל כאשר אדם מסוגל להרוג בדיבור, אין עליו כל שליטה ואי אפשר למנוע ממנו להרוג. ומזה חשש פרעה ולכן רצה להרוג את משה.

אך יש להבין את דברי המדרש מה הנפקא מינה אם הרג משה את המצרי באגרוף, במגרפה או בשם השם?

ויש לבאר ע"פ הרמב"ם הלומד מפרשתינו שגוי שהכה את ישראל חייב מיתה, וז"ל (פ"ה מהל' חובל ומזיק ה"ג): "ועכו"ם שהכה את ישראל חייב מיתה שנאמר ויפן כה וכה ויך את המצרי", עכ"ל. ובהל' מלכים (פ"י הל' ו) כתב הרמב"ם: "..ועכו"ם שהכה ישראל אפילו חבל בו כל שהוא אף על פי שהוא חייב מיתה אינו נהרג".

ולכאורה, מה בא הרמב"ם לחדש לנו בהלכה זו שחייב מיתה אבל אינו נהרג?!

וכתב הכסף משנה (שם): "ועכו"ם שהכה את ישראל – (שם דף נח:), אמר רבי חנינא עכו"ם שהכה את ישראל חייב מיתה שנאמר 'ויפן כה וכה' וכו', וסובר רבנו שאף על פי שחייב מיתה לשמים אינו נהרג, וראיה מדשקלינן וטרינן בפרק באלו הן הגולין אם גר תושב שהרג את ישראל גולה או נהרג, ואם איתא לשקול ולטרי בחובל בישראל, אלא ודאי אע"פ שחייב מיתה אינו נהרג, וקרא דויפן כה וכה – אסמכתא בעלמא".

ואם כן מחלוקת חכמים כיצד הרג משה את המצרי, מבארת לנו את ההלכה אם גוי שחבל בישראל – חייב מיתה או לא. שאם משה הרג את הגוי בשם ה' – מכאן נראה שגוי שחבל בישראל חייב מיתה בידי שמים, ואם הרגו משה באגרוף או במגרפה – זה ראיה שחייב מיתה על ידי אדם.

מה בין זעקה לזעקת שוא

"וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹקִים מִן הָעֲבֹדָה: וַיִּשְׁמַע אֱלֹקִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב" (ב, כג-כד)

"וַיֹּאמֶר ה' רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו: וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם" (ג, ז, ט)

"וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי" (ו, ה)

בפסוקים אלו התורה מדגישה את עניין הזעקה של עם ישראל פעמים רבות, ויש להבין מדוע התורה חזרה כל-כך הרבה פעמים על עניין הזעקה והשוועה של בני ישראל?

ויש לבאר כי כאשר יש לאדם אמונה בקב"ה הריהו יודע שכל המאורעות העוברים עליו נגזרים מלמעלה, וכמו שכתב הרמב"ם (פ"א מהל' תענית ה"ב): "ודבר זה מדרכי התשובה הוא בזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להם ככתוב "עוונותיהם הטו" וזה הוא שיגרום להסיר הצרה מעליהם".

כאשר עם ישראל רואים שהם במצב קשה, והמצרים מענים אותם ומשעבדים אותם והורגים בהם, הם היו צריכים להתפלל לבורא עולם שיציל אותם מכל הצרות ולשפר את מעשיהם.

אולם התורה מעידה עליהם (ב, כג): "ויאנחו בני ישראל מן העבודה", כלומר שעם ישראל זעקו על קושי העבודה בלבד ולא על מצבם הרוחני. ולמרות זאת כתיב (דברים ד, ז): "כי מי וכו' כה' א-לוקינו בכל קראנו אליו", דהיינו שעשה הקב"ה חסד עם עם ישראל, "ותעל שועתם אל הא-לוקים מן העבודה" (ב, כג) [וראה בספורנו]. כלומר אמנם הם קוראים וצועקים לה' מחמת קושי השעבוד ולא מתוך אמונה בהקב"ה, ובכל זאת הקב"ה שומע את נאקתם ואת זעקתם. והטעם הוא מפני ש"ידעתי את מכאוביו" (ג, ז), כלומר ה' יודע שהמצרים הם שטמטמו את בני ישראל עד שהגיעו למצב שבמקום לחזור בתשובה הם צועקים (ו, ה) "אשר מצרים מעבידים אותם", שחושבים שהכל בא מהמצרים.

ויש לבאר בדרך אחרת על פי דברי המפרשים שחלק מהגזירות שגזר פרעה על עם ישראל בעצת בלעם, היו כדי למנוע מהם להתפלל לקב"ה.

וכך אמר לו בלעם לפרעה: אמנם הקב"ה גזר עליהם עבדות ועינוי משך ארבע מאות שנה ואם כן אתה יכול לעשות בהם כרצונך, ולשחוט את ילדיהם ולשעבדם, אבל ה' א-לוקיהם מרחם עליהם. וכאשר הם יתפללו ויזעקו, הוא ישעה אל תפילתם, ויבטל את גזירתו או יצמצם את השנים שגזר עליהם ועל-כן אל תתן להם להתפלל, אלא תלחץ אותם, ותשעבד אותם בפרך, כך שגם הגברים וגם הנשים לא יוכלו להתפלל.

וכאשר פרעה מת, נתן הקב"ה בלב בני ישראל עצה טובה, והם ביקשו מהמצריים רשות להשתתף בהלוויה הממלכתית ולבכות על מות המלך. והמצריים נענו לבקשתם: "וימת מלך מצרים – ויאנחו בני ישראל" (ב, כג). וכאשר נאנחו ובכו עם ישראל במהלך הלוויה חשבו המצרים שהם בוכים על מות המלך, אבל באמת: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה" (שם). והקב"ה, בוחן כליות ולב, ידע כי הם זועקים אליו, ולא מחמת מות פרעה וכלשון הפסוק (שם): "ותעל שוועתם אל הא-לוקים מן העבודה", ולכן כתיב "וידע אלקים", ובזה יובן הקשר הפסוקים בין מות המלך לבכיית ישראל.

וכן כתוב בפרשת 'וארא' (ו, ה): "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם", כלומר שאמנם המלאכים לא הבינו את פשר בכייתם של ישראל, אבל "אני שמעתי". וזהו שהדגישה התורה את דברי ה' למשה "ראה ראיתי" – "שמעתי" – "צעקת בני ישראל באה אלי" – "וגם ראיתי את הלחץ" ולכן חישבתי את ארבע מאות השנה מהולדת יצחק ולא מתחילת השעבוד, וזהו שאנו אומרים בהגדה "ברוך שומר הבטחתו לישראל ברוך הוא, שהקב"ה חישב את הקץ", במקום ארבע מאות שנה הפחית ק"ץ שנים ונותרו רד"ו שנות עבדות.

בחירת מנהיג בישראל

"וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹקִים חֹרֵבָה" (ג, א)

"אמרו רבותינו, כשהיה מרע"ה רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי ורץ אחריו, עד שהגיע לחסית. כיון שהגיע לחסית נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות, כיון שהגיע משה אצלו אמר, אני לא הייתי יודע שרץ אתה מפני צמא, עיף אתה. הרכיבו על כתפו והיה מהלך. אמר הקב"ה, יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חייך אתה תרעה צאני ישראל" (מדרש שמות רבה פרשה ב, ג)

ממדרש זה למדים אנו את מידת רחמנותו של משה רבינו, שכאשר ברח ממנו הגדי רץ אחריו משה עד שהשיגו. ולא רדף אחריו כשאר רועי הצאן אשר דואגים לצאן ולבהמות בכדי להרוויח כסף ממכירתן, אלא מחמת גודל רחמנותו על הגדי.

במקומות רבים אנו מוצאים אצל משה רבינו את מדת הרחמנות. הנה כשגדל ויצא לראשונה אל אחיו לראות בסבלותם, ראה "איש מצרי מכה איש עברי מאחיו" (ב, יא), ומשה לא יכל לסבול זאת, וכשלא יכול היה להצילו בדרך הטבע, הרגו בשם המפורש (שמות רבה פרשה א, ל).

וכן כאשר הגיע למדין, וראה כי הרועים מגרשים את בנות יתרו, מיד קם להושיען ולהצילן.

מאידך כאשר זוכה משה לראות את השכינה במראה הסנה, ואומר לו ה' (ג, ז-ט): "ראה ראיתי את עוני עמי אשר במצרים… וארד להצילו… ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי", ולכך (ג, י): "ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים". עונה משה רבנו, איש הרחמים והחסד (ג, יא): "מי אנכי כי אלך אל פרעה" (ובמדרש רבה פרשה ג, ד, פירשו את התלבטותו עיי"ש). ולכאורה מחמת רחמיו על עם ישראל היה צריך משה מיד לצאת לישע עם ישראל ולגאלו, ולענות לקב"ה: הנני מוכן.

סירובו של משה רבינו ע"ה מובן ע"פ דברי רש"י שביאר את הפסוק (ג, יא): "מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים". וכתב: "מי אנכי – מה אני חשוב לדבר עם המלכים. וכי אצא – מה זכו ישראל שיעשה להם נס ואוציאם ממצרים".

כלומר, משה אומר שני נימוקים לסירובו להיות הגואל של עם ישראל, הראשון: אם ה' רוצה לגאול את עמו, יש יותר ראויים ממני, כגון אהרן, אך אני איני ראוי לדבר עם מלכים.

והשני: הרי עדיין לא הושלמו ארבע מאות שנה של גזירת "ועבדום ועינו אותם" (בראשית טו, יג), ואם כן צריך זכות ונס כדי להוציאם.

ועל כך עונה לו ה': על מה שאמרת שאינך ראוי להנהגה וכי יש טובים ממך, אני הוא היודע מי ראוי להנהגה ואני קובע שאתה תנהיג. ומה שאמרת שעם ישראל לא ראויים, אל לך לדבר סרה על עם ישראל.

ועוד כיון שמטרת היציאה ממצרים היא (ג, יב): "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים", וכתוב (משלי ו, כג): "כי נר מצוה ותורה אור", א"כ כאשר אדם מקבל עליו ללמוד תורה, הרי זה כאילו כבר לומד תורה, ולכן עם ישראל ראויים להגאל, שהרי מעכשיו יש להם קדושה בעצם קבלת התורה לעתיד.

וא"כ מבואר מדברי רש"י שעל אף מדת רחמנותו של משה רבינו, סירב משה רבינו לקבל את ההנהגה מחמת ענוותנותו.

ועוד ניתן לבאר שגם סירובו של משה לגאול את עם ישראל, נובע מתוך רגש הרחמים של משה רבינו. משום שידע שאין זו הגאולה האחרונה, וגם ידע שיבנה בית המקדש ויחרב, ולכן הוא מסרב לגאול, ועונה לקב"ה (ד, יג): "שלח נא ביד תשלח" כלומר ביד הגואל האחרון אליהו הנביא, עליו אמר הכתוב (מלאכי ג, כג): "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא". וכדברי התרגום יונתן (שם) "שלח נא ביד פנחס דחזי למשתלחא בסוף יומיא", כלומר רצונו היתה שגאולת עם ישראל תהיה לדורות ולא רק גאולה זמנית.

דרך הגאולה

"וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ" (ה, כג)

ידוע, שלמרן הבית יוסף זצוק"ל היה "מגיד" השלוח משמים, ו"מגיד" זה (ראה מגיד מישרים פרשת ויחי) הסביר לו את שאלת משה למה הרעתה וכו' כשתי שאלות משלימות: האחת: אם הגיע זמן הגאולה, אז מדוע יש את כל הקשיים האלה, הרי פרעה מקשה את העבודה ולא נותן תבן לעם, עד כדי כך ששוטרי ישראל חושבים שאנחנו אלה שגורמים צרות?

והשאלה השניה היא: אם עדיין לא הגיע זמן הגאולה, אז "למה זה שלחתני", למה להתחיל בכלל?

תשובת ה' למשה היא כי למרות הצרות המתגברות – "עתה תראה", כלומר עתה הוא זמן הגאולה! ואם תשאל אם כן מדוע יש צורך בכל הקשיים שבדרך? התשובה היא משום ש"אנא פועל בדינא וברחמי כחדא" (מגיד מישרים שם). זאת אומרת שיש שלבים בגאולה שבהם נוהגת גם מידת הדין וגם מידת הרחמים. דבר הזה רמוז בדברי ה' למשה: "וידבר אלוקים אל משה, ויאמר אליו אני ה'" (ו, ב) חלקו הראשון של הפסוק הינו בלשון דין – "וידבר אלוקים", וחלקו השני הוא לשון רחמים – "ויאמר אני ה'".

ועלינו לדעת שכאשר מדת הדין ומדת הרחמים משמשות בערבוביה – נדרש מאיתנו ללכת בדרך האבות ולדעת לקרוא בשם ה'. ועל אף שהרשעה מגבירה את כוחה, עלינו לדעת שזאת מפני שהיא מפחדת מהתחזקות הקדושה. וכן מצאנו אצל פרעה שפחד מהתחזקות הקדושה וכלשון הפסוק: "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו – הבה נתחכמה לו" הקדושה מתגברת ופרעה חושש שהיא תצא משליטתו וכדבריו אל עמו: "ונלחם בנו ועלה מן הארץ".

וכמו שמצינו אצל פרעה אשר מצד אחד הוא מזלזל ומלגלג על כוח התפילה, וקורא לה "דברי שקר", ומצד שני הוא מפחד ממנה ומתאמץ למנוע אותה, ואומר: "נרפים הם על כן הם צעקים לאמר נלכה נזבחה לא-לקינו". כלומר, הוא רוצה שנאבד תקווה, שנתייאש מהגאולה, וכך הוא חושב לשלוט עלינו.

אך דרך המלחמה בו, היא "האמונה" וכפי שמצינו אצל האבות הקדושים. הנה אברהם שנאמר לו עלה לארץ "והיה ברכה" (בראשית יב, ב), בא לארץ אשר היה בה רעב, ואעפ"כ התחזק באמונה ולא שאל איפה הברכה, אלא הבין שעל ידי הירידה למצרים יעלה איתו אחר כך את כל ניצוצות הקדושה אשר חבויים שם ויצא ברכוש גדול.

וכן כאשר ה' מבטיח לאבות לרשת את הארץ, והם מגיעים לכאן ורואים את הכנענים כובשים ומישבים את הארץ, אינם מאבדים את האמונה, אלא להיפך הם מבינים שעליהם להרבות אמונה אצל אחרים, וכלשון הפסוק: "ויתהלכו מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר:" (דברי הימים א, טז), דהיינו הם קוראים בכל מקום בשם ה'. ודווקא בזכות זה ה' כורת איתם ברית על הארץ – "אשר כרת את אברהם ושבועתו ליצחק. ויעמידה ליעקב לחק לישראל ברית עולם. לאמר לך אתן ארץ כנען חבל נחלתכם" (שם).

ומכל זה רואים עד כמה צריך ללמוד מהאבות וגם עלינו להגביר את האמונה, להתחזק בתפילה ולהפיץ את דעת ה'.

פרפראות

שנים מקרא ואחד תרגום

"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה" (א, א)

בפסוק זה רמזו את חיוב קריאת שנים מקרא ואחד תרגום. ובא הרמז בראשי תיבות: וחייב אדם לקרא הפרשה שניים מקרא ואחד תרגום בטעמיה ניגוניה יקראנה (וראה בבעל הטורים ר"ת אחרים).

ויש להבין מדוע נרמז אמירת שנים מקרא ואחד תרגום דוקא בפסוק זה?

ויש לבאר ע"פ דברי הגמרא במסכת ברכות (ח.): "אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי אמי לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום אפילו עטרות ודיבון (שאין בהם תרגום), שכל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו" (וכן נפסק בשו"ע או"ח סי' רפה סעי' א–ב).

והקשו התוספות (שם) מדוע נקטה הגמרא פסוק עטרות ודיבון, הרי היתה יכולה להביא את הפסוק "ראובן שמעון" שאין עליו תרגום כלל, אף לא תרגום ירושלמי (וראה שם מה שתירצו).

ומעתה יובן למה רמזו מצוה זו בפסוק "ואלה שמות". בכדי להדגיש כי חייב אדם בקריאת שנים מקרא ואחד תרגום, ואפילו את הפסוק הבא: "ראובן שמעון לוי ויהודה" שאין בו כלל תרגום – חייב לקרוא ולתרגם.

מעלת קריאת שנים מקרא ואחד תרגום

"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (א, א)

בעל הטורים מצא בפרשתנו (א, א) רמז לחשיבותה ומעלתה הגדולה והעצומה של קריאת הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום, וז"ל: "ואל"ה שמו"ת בנ"י ישרא"ל – ואדם אשר לומד הסדר, שנים מקרא ואחד תרגום, בקול נעים ישיר, יחיה שנים רבות ארוכים לעולם".

והחיד"א ע"ה (בחומת אנך שמות א, ב, בשם רבינו אפרים) אומר ר"ת אחרים: "ואלה שמות בני" – וחייב אדם לקרא הפרשה, שנים מקרא ואחד תרגום, בטעמיה נגוניה יקראנה. ואנחנו משלימים: "ישראל" ר"ת – יש שמוסיפים רש"י אשרי להם (ע"פ השו"ע אור"ח סי' רפה סעי' ב).

והנה לצערנו, יש טעות בקרב ציבור בני התורה שמזלזלים בכך ואומרים שלימוד זה מתאים ל'בעלי בתים', ולא לבני תורה העוסקים בעמקות ובפלפולא חריפתא לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, ומה להם ולקריאת הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום. אך טעות גדולה היא בידם, שכן אם התורה רמזה בתוך דבריה שיש מעלה בדבר, ודאי הוא שיש בזה חיוב גמור גם לבני התורה, וגם שכר עצום של אריכות ימים לעולם מובטח לאדם בעבור זה (עיין ברכות דף ח:), ויוכל כל בן תורה לעשות חשבון שאת הזמן שהוא כביכול 'מאבד' בקריאת שנים מקרא ואחד תרגום, יוכל להשלים בכפלי כפליים באריכות הימים להם יזכה בשכר לימוד זה, ומה עוד שדבר זה נקבע בהלכה ככל שאר ההלכות המובאות והכתובות בשולחן ערוך (או"ח סי' רפה), וז"ל: "אף על פי שאדם שומע כל התורה כולה כל שבת בצבור, חייב לקרות לעצמו בכל שבוע פרשת אותו השבוע שנים מקרא ואחד תרגום אפילו עטרות ודיבן".

ריבוי ה'את'

"אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ" (א, א)

כל מקום שכתוב "את", בא לרבות. וכבר דרש רבי עקיבא (קדושין דף נז:): "את ה' אלוקיך תירא – לרבות תלמידי חכמים". ואף כאן יש לרמוז כך: "את יעקב", לרבות תלמידי חכמים, דהינו ששלח יעקב אבינו את יהודה להורות לפניו גושנה – להקים לו שם בית תלמוד.

גאולת ישראל תלויה בשמותיהם

"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ: רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה: יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן וּבִנְיָמִן: דָּן וְנַפְתָּלִי גָּד וְאָשֵׁר" (א, א-ד)

ויש לשאול, מדוע התורה פותחת את מאורעות תקופת שהותם של בני ישראל במצרים, בהזכרת שמות בני ישראל היורדים מצרימה?

אלא – נראה שהתורה רוצה להראות לנו כי דבקותם של בני ישראל הייתה לא רק במסורת אבותיהם, אלא גם בשמותיהם העבריים ולא התפתו לשנות את שמם לשמות בני המדינה ובפרט שכל שֵם מרמז על הגאולה, לדוגמא: ראובן מרמז על (ג, ז): "ראה ראיתי את עני עמי", שמעון מרמז על (ב, כד): "וישמע א-לקים את נאקתם", וכן כולם, ולא התפתו לשנות את שמם כבני המדינה. ואומרים חז"ל (מכילתא בא פרשה ה) שהייחוד של עם ישראל היה שלא התבוללו בין המצרים, ולא שינו את שמם, לבושם או מנהגיהם, וזו היתה סיבת זירוז יציאתם ממצרים לפני הזמן.

ומובא במדרש (במדבר רבה פרשה יג אות כ ד"ה ביום הששי): "למה נאמר ג' מיני עולה, כנגד ג' מידות טובות שהיו בידן של ישראל במצרים ובזכותן נגאלו, שלא שינו את שמם ולא שינו את לשונם ושגדרו עצמם מן הערוה". הרי ששמירת השמות העבריים המקוריים אינה רק מידה טובה ומנהג טוב, אלא אחד הדברים אשר בזכותם נגאלו ישראל.

ועוד אמרו חז"ל (מדרש ויקרא רבה פרשה לב): "שלא שינו את שמם, ראובן ושמעון מי נחתין ראובן ושמעון מי סלקין (ירדו למצרים בשמם ראובן ושמעון, ועלו בחזרה בשמם המקורי ראובן ושמעון). לא היו קורין לראובן רופס, ליהודה לוליאנא, ליוסף ליסטס, לבנימן אלכסנדרא"

[ושמא תשאל והלא יוסף שינה את שמו ל'צפנת פענח' שהוא שם מצרי? יש לענות שלא הוא שינה את שמו אלא פרעה – (עיין בראשית מא, מה). ועיין עוד בבעל הטורים על הפרשה שכתב וז"ל: "ואלה שמות, ו' מוסיף על ענין ראשון: וימת יוסף – ואלה שמות, שציוה להם שלא ישנו את שמותם ואמר להם אף על פי ששינו שמי צפנת פענח, אתם אל תשנו שמותיכם", עכ"ל].

ומכאן נלמד כי עלינו להתחזק בדבר זה ולא לקרוא בשמות אשר אינם על טהרת הקודש, וכגון שלא לקרא לראובן "רוברט", או לשמעון "סימון" וכדו', כי בזכות שלא שינו את שמם נגאלו בני ישראל ממצרים, ודבר זה גם יעמוד להחיש את גאולתנו.

חשיבות לשון הקודש

"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ: רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה: יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן וּבִנְיָמִן: דָּן וְנַפְתָּלִי גָּד וְאָשֵׁר" (א, א-ד)

"…כנגד ג' מידות טובות שהיו בידן של ישראל במצרים ובזכותן נגאלו, שלא שינו את שמם ולא שינו את לשונם ושגדרו עצמם מן הערוה" (במדבר רבה פי"ג אות כ)

לשון הקודש היא היסוד לכל נברא ולא רק לבני ישראל. על הפסוק (בראשית א, ח): "ויקרא א-לקים לרקיע שמים", אומר רש"י: "שמים – שא מים, שם מים, אש ומים, שערבן זה בזה ועשה מהם שמים". הוי אומר, שכל יסוד שבבריאה נקרא על שֵם המשמעות שלו בלשון הקודש.

כמו כן, תקנו חז"ל (עיין ברכות דף נד. ורש"י שם): "שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם", היינו שיש לשאול בשלום חברו על ידי אמירת "שלום", כי "שלום" הוא שמו של הקב"ה, ובו ראוי לברך את חברו, והנה התפשט מנהג מוזר ביותר, שכשאדם נפרד מחברו, אינו אומר לו 'שלום' אלא 'ביי', ודבר זה אינו טוב כי הוא בניגוד לתקנת חז"ל.

זאת ועוד, עולם הפוך ראיתי, שיש המדברים בלשון הקודש היכן שאסור לדבר בלשון זו, שכן זהירות גדולה צריך כל אחד להזהר שלא לדבר בלשון הקודש כלל בשהותו בנוחיות (ראה שו"ע או"ח סימן ג ס"ב ברמ"א שם), וישנם אנשים לצערנו שכל הזמן הולכים עם מכשיר הדבוק לאוזניהם, ולנגע הזה קוראים "טלפון סלולרי", ואפילו בנוחיות הם ממשיכים לדבר בו, והגדילו לעשות כמה אנשים שקבעו טלפון קווי רגיל המחובר לשקע טלפון בחדר השירותים – ואדרבה, שם היה ראוי לומר 'ביי' במקום לדבר בלשון הקודש, ועל אחת כמה וכמה שלא להזכיר שם את המלה 'שלום'.

ומכאן תוכחה מגולה, לא לתת לנערים מכשיר זה, או כזה שאפשר לגלוש בו לדברים לא טובים (בלשון המעטה).

חיבתן של ישראל שנמשלו לכוכבים

"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה וכו' וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם" (א, א- ה)

"ואלה שמות בני ישראל- אף על פי שמנאן בחייהן בשמותם, חזר ומנאן במיתתן, להודיע חבתן שנמשלו לכוכבים, שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם, שנאמר (ישעיה מ, כו): המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא" (רש"י)

ויש עוד כמה טעמים לכך שנמשלו עם ישראל לכוכבים:

כמו שהכוכבים נצחיים ומאירים, כך עם ישראל.

כמו כן, הכוכבים נמצאים ביום ובלילה, אלא שביום אינם נראים, ורק בלילה הם מאירים – כך עם ישראל, הם חשובים כל אחד ואחד לעצמו, וביחד הם כצבא השמים לרוב, ומאירים ומזהירים כזוהר הרקיע.

ויש לדקדק בדברי רש"י שכתב שהיה מכניס ומוציא אותם בשמותם, מהי המעלה שקראם בשמותם?

וביאור הענין הוא כך: הנה להבדיל אלף אלפי הבדלות, כאשר הגרמנים ימ"ש התעללו ביהודים, גזרו לחרוט מספר על זרועו של כל יהודי, וזה היה מספר הזהות שלו, אך הם לא היו מזוהים בשמם אלא כל אדם היה עבורם כמספר בעלמא.

דרך התורה אינה כן, אלא גם כשהיו עם ישראל במצב של עבדות ושעבוד, היה מונה אותם בשם ולא חלילה במספר וכדומה. כאשר קוראים בשם, זה מראה על שבח וכמובא ברש"י על הפסוק (ויקרא א, א): "ויקרא אל משה", וזה לשונו: "לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציווים קדמה קריאה, לשון חיבה".

ויוסף היה במצרים – צדקותו של יוסף בכל עת

"וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם" (א, ה)

"ויוסף היה במצרים – והלא הוא ובניו היו בכלל שבעים, ומה בא ללמדנו וכי לא היינו יודעים שהוא היה במצרים? אלא להודיעך צדקתו של יוסף. הוא יוסף הרועה את צאן אביו, הוא יוסף שהיה במצרים ונעשה מלך, ועומד בצדקו" (רש"י)

דרכו של עולם, שכאשר אדם פשוט נעשה מלך הרי הוא משנֵה את מלבושו והתנהגותו, וכמו שרואים בגמרא במסכת מעילה (דף יז.): "שפעם אחת גזרה המלכות גזירה שלא ישמרו את השבת ושלא ימולו את בניהם וכו', והלך רבי ראובן בן איסטרובלי וסיפר קומי" – וכפירוש רש"י (שם): "שגילח השער שעל מצחו והניח השער של אחריו כעין בלורית שהעובדי כוכבים עושין כדי שלא יכירו בו שהוא יהודי", והלך וישב עמהם, ושינה את הגזירה.

אבל לא כך נהג יוסף הצדיק, אלא הן בהיותו נער הרועה את אחיו בצאן, הן בהיותו עבד, והן בהיותו בבית הסוהר, והן בהיותו מלך ושליט על מצרים, נשאר עומד בצדקתו, בביטחונו בבורא עולם ובאמונתו התמימה והשלמה.

בין 'פן' ל'כן' ירבה

"וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ" (א, יב)

"כן ירבה – כן רבה וכן פרץ. ומדרשו, רוח הקודש אומרת כן. אתם אומרים פן ירבה ואני אומר כן ירבה" (רש"י)

מורנו ורבנו ועטרת ראשנו הרה"ג רבי עזרא עטייא זצ"ל – ראש ישיבת 'פורת יוסף', היה שואל: וכי אין לו להקב"ה מה לעשות רק להתייחס לאימרותיו של פרעה ולהשיב לו מלחמה שערה, אתה אומר "פן" ואני אומר "כן"?!

ותירץ, שמכיון שעם ישראל לא היו דבקים בתורה ובקיום המצוות היה קיטרוג גדול על עם ישראל, וכשאמר פרעה "פן ירבה" פנה הקב"ה לשרו של מצרים בשמים ואמר לו: האם אתה מסכים לדברי פרעה? וענה לו שרו של מצרים שהוא מסכים. אמר לו הקב"ה: א"כ אקח את המילה "פן" ואהפוך את האות פ"ה לכ"ף ויהיה מעתה "כן", והאות יו"ד הנותרת שנלקחה מהאות פ' אשלח בה את עשרת המכות למצרים".

מעלת תפילתן של שפרה ופועה

"וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה" (א, טו)

"פועה – זו מרים על שם שפועה ומדברת והוגה לולד כדרך הנשים המפייסות תינוק הבוכה" (רש"י)

על הפסוק (לא, ב): "בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה". אומרים חז"ל: חוּר היה בנו של כלב, וכלב היה בעלה של אפרת ככתוב (דברי הימים א ב, יז – יח): "וכלב בן חצרון הוליד… ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור", ודוד המלך יצא מזרעה ועל כן נקרא "איש אפרתי".

"אפרת זו מרים, ולמה נקרא שמה אפרת? שפרו ורבו ישראל על ידה" (מדרש רבה פרשה א, יז).

ויש להבין וכי בגלל שהיתה אפרת מיילדת, נחשב הדבר שפרו ורבו על ידה?

אלא אומרים חז"ל: בדרך כלל בעת הלידה יש סיבוכים, הן בגלל חולשת האֵם, והן בגלל חולשת הולד. ובפרט שהנשים היו בין אלו אשר עבדו עבודת פרך גם בתקופת ההריון וסביר היה שילדו ילדים פגומים. וכן יתכן שהיולדת תמות בעת הלידה מחמת חולשה, או מכך שהיו יולדות ששה בכרס אחת (מכילתא בא פרשה יב). וכשראו שפרה ופועה שהאם במצב קשה או שהעובר מת במעיה או נולד פגום, מחוסר אבר, היתה פועה ואומרת: "אם יצא הוולד לא בריא יש חשש שהנשים העבריות תאמרנה ששמענו לגזרת פרעה, ואנו עשינו את הוולד עיוור, חיגר וכו'". לכן היתה מתפללת ואומרת: רבונו של עולם, שלח רפואה שלימה לילד הזה, והקב"ה שמע לתפילתה, נמצא שעל ידה פרו ורבו ישראל. (עיין מדרש רבה א על הפסוק: "ותחיין את הילדים").

ועפ"ז מובן מדוע הדגישה התורה שהעם התעצם 'מאוד', על פי האמור לעיל שבדרך הטבע יש אחוז מסוים של לידות בהם התינוק מת ל"ע, מכל מקום הקב"ה הטיב עם המיילדות מהטעם שאם יהיו אפילו מעט מאוד תינוקות מתים, היו אומרים שזה בגלל המיילדות שמקיימות את צו המלך להרוג אותם, על כן עשה הקב"ה נס מעל דרך הטבע ולא היה שום תינוק שמת ל"ע בלידה, אלא כולם חיו, ולא רק שחיו, אלא אף גדלו והתחזקו שלא כדרך הטבע, וזהו שכתוב: "וירב העם ויעצמו מאד".

מעלת פה שעתיד לדבר עם השכינה

"וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד" (ב, ז)

"מלמד שהחזירוהו למשה על כל המצריות כולן ולא ינק. אמר, פה שעתיד לדבר עם השכינה יינק דבר טמא" (סוטא יב:)

ולכאורה יש להקשות מדוע סירב משה לינק חלב מהמצריות הרי הוא היה במצב של פיקוח נפש, שהרי היה זה בחדש סיון שהוא חדש חם, וגם המקום היה ארץ מצרים?

אלא יש לבאר את דברי הגמרא שאמרה: פה שעתיד לדבר עם השכינה בעוד שמונים שנה, יינק חלב גויה" באופן הבא אמר משה רבנו, כיון שאני עתיד לדבר עם השכינה בעוד שמונים שנה, א"כ מובטח לי מהקב"ה לחיות עוד שמונים שנה, ולכן לא אשתה חלב גויה (אבל בעלמא אדם לא יסמוך על הנס. ועיין מסכת סוטה יב).

ויברח משה מפני פרעה

"וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה" (ב, טו)

על פסוק זה מביאים חז"ל במדרש (עיין מדרש תנחומא מסעי, ובילקוט סיפורים עמוד יא) מעשה: במלך גוי ששלח גזרות רעות מן המלכות לגדולי ציפורי בשבת. ובאו ושאלו את רבי אלעזר בן פרטה מה לעשות, אמר להם, עד שאתם שואלים אותי, לכו ושאלו את יעקב ואת משה ואת דוד. ביעקב כתיב (הושע יב, יג): "ויברח יעקב שדה ארם". במשה כתיב (ב, טו): "ויברח משה מפני פרעה", בדוד כתיב (שמואל א יט, י), "ודוד נס וימלט".

ויש להבין מדוע לא ענה להם תשובה כדבעי?

אלא יש לומר שרבי אלעזר בן פרטה חשש שהיו שם אנשים המרגלים למלך, ולכך דיבר עימם בלשון רמז ובאומרו: "תשאלו את משה רבנו וכו'" רמז להם שיברחו מהמקום.

מצורע נחשב כמת

"וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱ-לֹקִים מִן הָעֲבֹדָה" (ב, כג)

רש"י מבאר (שם): וימת מלך מצרים – "נצטרע, והיה שוחט תינוקות ישראל ורוחץ בדמם", מקור דבריו של רש"י הוא המדרש רבה (א, מא). [וכן ביאר הר"ן על הפסוק "כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך", שנצטרעו ומצורע חשוב כמת].

ושמא תשאל מנין לו למדרש חידוש זה המוציא מקרא מידי פשוטו?

אלא הביאור הוא: אם היה פרעה מת כפשוטו, היו התנאים של עם ישראל במצרים טובים יותר, שהרי דרך העולם הוא שכאשר קם מלך חדש, זהו זמן של הנחות וחנינות; אבל כאן התורה אומרת שכתוצאה מ'מיתתו' של המלך, עם ישראל זעקו מן העבודה, כלומר שהוקשתה עליהם העבודה, אלא ודאי נצטרע, וכבר אמרו חז"ל (נדרים סד:) שמצורע חשוב כמת.

ויש שמוסיפים משם הגאון מוילנא, שמקור לימוד זה שנצטרע פרעה הוא מהטעם שהרי "אין שלטון ביום המוות" וא"כ כיצד אומר הפסוק "וימת מלך"? אלא מכאן משמע, שלא מת ממש אלא כעין זה, והיינו שנצטרע.

המשך שלשלת התורה

"וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱ-לֹקֵי אָבִיךָ" (ג, ו)

אמרו חז"ל (מדרש רבה פרשה ג, א) כשנגלה הקב"ה למשה בפעם הראשונה נגלה לו בקולו של אביו עמרם, כדי שלא להבעיתו. משה חשב שאביו קורא לו, ורק אז ה' אמר לו "אנכי א-לקי אביך".

וכאשר הבין משה שהוא ההמשך של שלשלת התורה מאברהם ועד עמרם, אמר לה' שהוא אינו ראוי ויקח את אהרן להיות גואל. אמר לו ה', קולו של אביך עמרם – קול התורה שייך לשלשלת הקודמת, אך עתה אני מבקש ליתן מחדש תורה לכלל ישראל על ידך.

מנהיגות נקבעת בציווי עליון

"לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי: וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ" (ה, כב-כג)

הקב"ה שולח את משה רבנו לפרעה כדי לומר לו שישלח את עם ישראל ממצרים, ובעקבות כך מקשה פרעה את לבו ומגביר את קושי השעבוד על העם. אומר משה רבנו להקב"ה: "למה הרעתה לעם הזה למה זה שלחתני. ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך". כלומר אומר מרע"ה: "רבש"ע, הלוא מתחילה לא רציתי ללכת והעדפתי לשבת וללמוד תורה בישיבה, אבל אתה הקב"ה שלחת אותי למצרים להיות מנהיג". וכמו שחז"ל אומרים (שמות רבה פרשה ג, נד): "אמרו חכמים ז' ימים קודם, היה הקב"ה מפתה למשה שילך בשליחותו, ולא היה רוצה לילך עד מעשה הסנה הה"ד לא איש דברים אנכי – חד, מתמול – שנים, גם – ג', משלשום ד', גם- ה', מאז – ו', דברך – ז'".

מכאן אנו למדים שמנהיגות אינה נקבעת על פי שיטות בחירות אלו או אחרות, אלא על פי ציווי וגזירת עליון דווקא.

יציאת מצרים ע"י גירוש

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ" (ו, א)

ויש להבין מדוע היה צריך הקב"ה להוציא את עם ישראל ממצרים דווקא ע"י שפרעה הרשע יגרש את עם ישראל?

אלא שהיצר הרע של עם ישראל היה כל כך חזק, שאם לא היה מגרש אותם היו חוזרים למצרים – וכבר אמרו חז"ל שכאשר עמדו ישראל על שפת הים חלקם רצו לחזור, וחלקם ענו להם איך נחזור למצרים הרי פרעה גירש אותנו. על כן סיבב הקב"ה את יציאת מצרים כך שייאלצו לצאת מבלי לחשוב כלל על חזרה למצרים, ואף על פי כן היו כיתות שרצו לחזור.

מעשה רב

"וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל"

סיפר מו"ר הרב זצוק"ל: בסוף ימי השלטון התורכי בארץ, חי בירושלים תלמיד חכם, גאון וחשוב, שעלה מבבל לארץ ישראל ושמו חכם רבי בן ציון (אברהם) קווינקא זצ"ל. חכם זה הוא אשר הוציא לאור את הירחון "המאסף" שהכיל דברי תורה ופילפולים בהלכה מאת גדולי אותו הדור, בין הכותבים בירחון נמנה רשכבה"ג מורנו רבי יוסף חיים זיע"א בעל ה'בן איש חי'.

בימים ההם שרר עוני בכל והיה קשה מאד להשיג בשר למאכל ולא כל שכן לקיום מצוות כפרות, בשל כך רבים נהגו לקיים בממון את מצוות "פדיון כפרות". למרות זאת חכם בן ציון הקפיד לקיים מצוות כפרות בתרנגול דווקא, ובערב יום הכיפורים היה סובב בשווקים ומחפש תרנגול מהודר. לאחר שקיים בו את המצווה, היה שוחטו ומחלק בו ביום את בשרו לעניים כך שיספיקו לאכלו בסעודה מפסקת.

ערב יום כיפור אחד ביקש חכם בן ציון תרנגול כדרכו, והנה חלפו עברו כמה שעות של חיפוש ולא נמצא תרנגול בכל השוק. היום הקדוש ממשמש ובא ומה יעשה החכם? הסתכל כה וכה, ונצנצה במוחו האמרה: "כי האדם עץ השדה".

והנה עבר לפניו אפנדי גברתן, והחל לנענע אותו בחוזקה ולומר את נוסח הכפרות: "זה חליפתי, תמורתי, כפרתי זה הגוי ילך למיתה ואכנס אני לחיים טובים ולשלום". מסביב התקבצו מוסלמים אשר הביטו בנעשה בתימהון, אך חכם בן ציון לא שת ליבו לזאת והמשיך פעם שנייה לקרוא את נוסח הכפרות. המוסלמי, אשר התעשת בינתיים, ניסה להשתחרר מאחיזתו של חכם בן ציון, אך הוא לא הרפה ממנו וקרא בפעם השלישית את הנוסח הנ"ל. הגויים, אשר ראו עלבון בכך שיהודי מאז לטלטל כך את חברם, נגשו לעשות בחכם בן ציון שפטים. לפתע עבר במקום קצין טורקי רוכב על סוס, ובראותו את ההתקהלות, דהר לתוך המון בכדי לעמוד על פשר העניין. לפתע הרים הסוס את שתי רגליו הקדמיות והורידם בצהלה על המוסלמי אותו טלטל חכם בן ציון כמה רגעים קודם לכן והוא נהרג בו במקום. כשראו זאת הנוכחים נסו בבהלה לכל עבר, וכך זכה חכם בן ציון לקיים את מנהג הכפרות גם בשנה זו.

"וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה"

סיפר מו"ר הרב זצוק"ל: כתיבתו של ה"בן איש חי" הייתה בכתב הנקרא "חצי קולמוס" והייתה מהירה מאוד. ה"בן איש חי" הקפיד מאוד כי רק יהודים יתפרנסו מהדפסת ספריו ועל כן היה שולח את חכם בן ציון חזן זצ"ל, אשר אחר כך היה מראשי ישיבת פורת יוסף, לירושלים כדי להדפיס שם את ספריו. מלבד הטורח הרב שהייתה לחכם בן ציון בנסיעה זו, היה טורח נוסף בהמרת הכתבים לכתב רש"י, באשר בירושלים לא הדפיסו בחצי קולמוס, והיה על חכם בן ציון חזן להעתיק את ספרי ה"בן איש חי" לכתב רש"י ומזה היו מדפיסים.

ושמענו ממנו שהמעשה התחיל כך: היה לו לחכם בן ציון קול נעים וחזק, והיה יושב בתיקון חצות ומקונן על החורבן. פעם עבר במקום אחד השיחים בבגדד ושמע את קולו הנעים, נכנס לבית הכנסת ואמר לו: "קול נעים זה ברא הקב"ה כדי להללו ולשבחו בראש המסגד, ולקרא שם קטעי קוראן , וכן לקרא לאנשים לבא ולהתפלל". אמר לו חכם בן ציון חזן: "אני מסכים אך מהי המשכורת שתשלם לי?" וקבע לו שכרו. אמר לו הרב: תוסיף על זה מחיר עשר ביצים שבכל בוקר אני אגמע אותם חיים ולא מבושלים כדי שהקול יהא צלול. אמר לו השיך: מיד אני הולך וקונה ומביא לך. לאחר שהלך השיח' מיד רץ חכם בן ציון חזן זצ"ל לכבוד מו"ר ועט"ר רשכבה"ג המקובל האלוקי ח"ר הרי"ח הטוב זלה"ה ושאל אותו מה לעשות, אמר לו הרב: עוד בגדיך עליך קום וברח מבגדד לארץ ישראל. שאל חכם בן ציון: וממה אתפרנס? השיב לו ה"בן איש חי": אני אשלח לך כתבי יד של ספרי ואתה תדפיסם בארץ ואשלם לך שכרך. המשיך חכם בן ציון: אני חושש שהאויבים ירדפו אחרי לשם. ענה לו ה"בן איש חי": אני מבטיח לך שלא יגרם לך שום נזק ע"י אדם, ותנוח בשלום על משכבך. ובאמת, בזמן מלחמת השחרור, כאשר "הרובע היהודי" בעיר העתיקה עמד ליפול לידי הירדנים, בקשו מחכם בן ציון חזן ומהרב מינצברג זצ"ל לכתוב מכתב כניעה לעבדאללה טל, שהיה אחראי על המקום מטעם מלך ירדן. חכם בן ציון סירב כדי שלא יאמרו שהרבנים נכנעים, ועדיף שיכתבו מכתב רשמי בשם הצבא, וכן עשו. והנה בדרכם לתת את המכתב, ראה צלף ערבי את הרבנים והחל לירות עליהם עד שהיו בסכנת חיים – הרים חכם בן ציון חזן את עיניו והתחיל לצעוק: חכם יוסף חיים ווינ-אק!? (איפה אתה? בערבית), כוונתו איפה ההבטחה שהבטחת לי שתנוח בשלום על משכבך. הערבי שראה זאת נבהל מאוד וחשב שהרב קורא לאיזה מלאך וברח משם, וכך ניצלו חיי הרבנים, והתקיימה הבטחתו של ה"בן איש חי".

הלכה בפרשה

"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ:" (פרק א פס' א)

"וחייב אדם לקרא הפרשה שניים מקרא ואחד תרגום".

שאלה: באיזה סדר צריך לקרא שניים מקרא ואחד תרגום?

תשובה: יש בזה שיטות שונות, יש הקוראים פרשה פתוחה ופרשה סתומה ויש הקוראים כל יום את חלקו ומשלימים ביום ו'. ויש הקוראים כל הפרשה ואח"כ כל התרגום, אולם הדרך הטובה ביותר לפי חכמי הקבלה לקרא ביום ו' כל פסוק שניים מקרא ואחד תרגום בפני עצמו (עי' כה"ח רפה סעי' ג). וירא שמיים יקרא גם רש"י (שו"ע רפה סעי' ב).

*****

"וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים": (פרק א פס' יז)

שאלה: כשמסיעים יולדת ללידה בשבת, האם מותר לעבור דרך בית הוריה כדי לקחת את האם של היולדת?

תשובה: אם היולדת מבקשת שאמה תבוא איתה לבית החולים, מותר לאסוף את האם ואפילו שהאמא גרה רחוק, ולא בדרך לבית חולים, מפני שכל דבר הגיוני שהיולדת מבקשת עושים, וכדברי הגמ' (שבת קכח:) שאם אישה סומא מבקשת שידליקו עוד אור עבור המיילדת – מדליקים אעפ"י שלה אין משמעות לאור (שו"ע של סעי' א משנ"ב ס"ק ד).

*****

שאלה: יולדת שגרה ליד בית חולים הדסה עין כרם, האם מותר לה ליסוע ללדת בשבת לבי"ח שערי צדק?

תשובה: ליולדת יש דין מיוחד של "יתובי דעתא" ולכן מותר לה ליסוע בשבת לכל ביה"ח שהיא רוצה, אולם לכתחילה עדיף לה להיות קרובה לביה"ח שבו היא רוצה ללדת שם. וכל זה ביולדת. אבל סתם חולה שיש בו סכנה, צריך ליסוע לביה"ח הקרוב ביותר (שו"ע של סעי' א משנ"ב ס"ק ד).

*****

"וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד" (פרק ב פס' ז)

מאי שנא מן העבריות מלמד שהחזירתו על כל המצריות לינק ולא ינק וכו'. (סוטה יב)

שאלה: האם מותר להאכיל קטן בתחליף חלב שיש בו חלב עכו"ם.

תשובה: מצוה לאב שלא להכשיל את בנו אפילו באיסור דרבנן, ולכן לכתחילה צריך לתת לתינוק חלב ישראל. אולם אם אין אפשרות אחרת כגון תינוק חולה, או שאין תחליף חלב ישראל, מותר לתת לו תחליף חלב מחלב עכו"ם (שו"ע שמג סעי' א. משנ"ב שם ס"ק ה. עי' שו"ע יו"ד פ"א סעי' ז בהגה"ה).

ספרים נוספים

מאמר מרדכי לימות החול

שו"ת הרב הראשי חלק א'

שו"ת הרב הראשי חלק ב'

שו"ת מאמר מרדכי חלק א'

שו"ת מאמר מרדכי חלק ב'

מאמר מרדכי הלכות שבת - חלק א'

מאמר מרדכי הלכות שבת - חלק ב'

מאמר מרדכי הלכות שבת – חלק ג'

מאמר מרדכי הלכות שבת – חלק ד'

מאמר מרדכי הלכות שבת - חלק ה'

מאמר מרדכי הלכות סת"ם

דברי מרדכי - ספר בראשית

דברי מרדכי - ספר שמות

דברי מרדכי - ספר ויקרא

דברי מרדכי - ספר במדבר

דברי מרדכי - ספר דברים

בית אליהו

ברית אליהו

דרכי טהרה

הגדה של פסח

אתר הרב מרדכי אליהו

חפש סרטון, סיפור, או שיעור

צור קשר

מעוניינים לשלוח חומר על הרב? או להשתתף בהפצת תורתו במגוון ערוצים? תוכלו ליצור עימנו קשר בטופס זה