שיחות ומאמרים
תשע מקומות התוכחות – תשע מידות בעבודת ה'
"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב" (א', א')
"ואפשר לפרש כל הכתוב דרך רמז באופן אחר, והוא כי במקרא מועט למד משה כללות יראת ה' ומדות ההגונות הצריכין להולכים בתורת ה', והם מדות תשעה" (אור החיים א', א')
תשעה מקומות מוזכרים בפסוק זה. בעל 'אור החיים' הקדוש (א', א')לומד מהם תשעה דרכים והנהגות בעבודת ה' ובדבקות במידותיו, ואלו הן תשע המידות:
א. "בעבר הירדן" – עמידות איתנה כשל אברהם אבינו ע"ה מול פיתויי העולם
"הא'. שיהיה לוקח מדתו של אברהם, דכתיב (בראשית י"ד, י"ג): 'אברם העברי', והוא מה שרמז באומרו: 'בעבר'" (אור החיים שם)
יש ללכת בדרך נחושה וברורה בעבודת ה', ולדאוג לבל נהיה מושפעים מרוחות זרות המנשבות בחוצות ומאיימות להעביר את ישראל על דתם ועל אמונתם. כך עשה אברהם אבינו, אשר כל העולם כולו היה בעבר אחד לצידו של נמרוד, ואילו הוא בעבר השני. והיה מכריז ומפרסם את שמו ואת ייחודו של הקב"ה בעולם.
פעם השתתפתי בכנס של ארכיאולוגים. הוצגו שם מוצגים שונים, והארכיאולוגים מנו את גילם של חפצים אלו. כל עוד טענו על מוצגים שונים שהם עד בני 5,000 שנה שתקתי, אבל כשטענו שגילוֹ של אחד המוצגים הוא למעלה מ-6,000 שנה אמרתי להם שהם שקרנים. ולמה? אמרתי להם: אין אתם צריכים להביא את דעות הגויים ולאמצם כי אנו מהעבר השני, ובמקום לחפש מוצגים ארכיאולוגיים, עדיף שתחפשו את אותם הספרים שפירסם בהם אברהם אבינו את שמו ואת ייחודו של הקב"ה בעולם. מהם ניתן ללמוד את גילו האמיתי של העולם.
כתב הרמב"ם (פ"א מהל' עבודת כוכבים הל' ב'): "ופשט דבר זה בכל העולם, לעבוד את הצורות בעבודות משונות זו מזו ולהקריב להם ולהשתחוות. וכיון שארכו הימים נשתכח השם הנכבד והנורא מפי כל היקום ומדעתם, ולא הכירוהו, ונמצאו כל עם הארץ הנשים והקטנים אינם יודעים אלא הצורה של עץ ושל אבן וההיכל של אבנים שנתחנכו מקטנותם להשתחוות לה ולעובדה ולהישבע בשמה. והחכמים שהיו בהם, כגון כוהניהם וכיוצא בהן, מדמין שאין שם אלוה אלא הכוכבים והגלגלים שנעשו הצורות האלו בגללם ולדמותן. אבל צור העולמים – לא היה שום אדם שהיה מכירו ולא יודעו, אלא יחידים בעולם, כגון חנוך ומתושלח נח שם ועבר. ועל דרך זה היה העולם הולך ומתגלגל, עד שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו".
בהלכה ג' כותב הרמב"ם: "והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה, עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא, שנאמר (בראשית כ"א, ל"ג): 'ויקרא שם בשם ה' אל עולם'. וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו, היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו, עד שיחזירהו לדרך האמת. עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות, והם אנשי בית אברהם, ושתל בליבם העיקר הגדול הזה וחיבר בו ספרים והודיעו ליצחק בנו".
ב. "הירדן" – מרדות בלב
"ב'. שיהיה מרדות בלבו תמיד, כאומרם ז"ל (ברכות ז' ע"א): טובה מרדות אחת בלבו של אדם ממאה מלקיות', והוא מה שרמז באומרו: 'הירדן'" (אור החיים שם)
ידוע שכשאדם מקבל מוסר מחברו, מיד הוא מגלה התנגדות ומתקשה לקבל את התוכחה. אבל כשהאדם מייסר את עצמו בדברי תוכחה ועורך חשבון נפש עם עצמו, אז הוא מקבל את דברי התוכחה בשלמות.
ועל זה כתוב שהקב"ה אוהב את מי שהוא בגדר "מארי דחושבניא". לדוגמא, אם רואה אחרים שמסיחים בשעת התפילה, לא יעיר להם אלא אם כן הוא יודע ובטוח בעצמו שהוא לא נכשל באותו ענין, ולא יעשה הפליות עם אחרים בדבר הזה. ערכו של חשבון הנפש רב ועצום בכל השנה כולה, ועל אחת כמה וכמה בחודש אלול שכל אדם צריך להתחזק ולשפר את כל מעשיו.
ג. "במדבר" – ענווה
"ג'. מדת הענוה, כאומרם ז"ל (נדרים נ"ה ע"א): 'לעולם ישים אדם עצמו כמדבר', ועיין מה שפירשתי בפרשת יתרו (שמות י"ט, ב')בפסוק: 'ויסעו מרפידים', והוא מה שרמז באומרו 'במדבר'" (אור החיים שם)
אברהם אבינו אמר (בראשית י"ח, כ"ז): "ואנכי עפר ואפר". ומבאר רש"י: "וכבר הייתי ראוי להיות עפר על ידי המלכים, ואפר ע"י נמרוד, לולי רחמיך אשר עמדו לי".
בעניין הענווה מעניין להביא את דברי הגמרא, האומרת (סוטה מ"ט ע"א): "משמת רבי בטלה ענווה ויראת חטא. אמר ליה רב יוסף לתנא: לא תיתני ענווה, דאיכא אנא".
אומר הגאון מווילנא: לא היה כוונת רב יוסף לומר כי הוא עניו גדול, אלא יש חכם ששמו 'אנא', והוא היה עניו.
חכם מנשה שלו זצ"ל היה אומר בזה פירוש אחר, ששמע מבעל ה'בן איש חי' זיע"א. רב יוסף אמר על עצמו: אל תאמרו בטלה ענווה – כי אני עניו. שאלו אותו: כיצד אתה אומר על עצמך שאתה עניו?! אך הוא עשה זאת כדי שלא יעריכו אותו כעניו.
בעל ה'בן איש חי' מביא מעשה, ברב אחד ששמע שמספרים על כומר אחד שהוא עניו גדול מאוד. כאשר הוא רואה עני ברחוב הוא נותן לו צדקה; כשרואה אדם סגי נהור הוא מעביר אותו את הכביש; אם רואה הוא נמלה מקפיד שלא לדרוך עליה כו'.
יום אחד הלך הרב והתלווה לכומר מהבוקר עד הערב, וראה שאכן כל מה שאמרו עליו אמת, והוא מסייע לכל נצרך בענווה גדולה. הכומר, שידע שהרב בוחן אותו ושם לב לכל צעדיו, נהג בהתאם.
בסוף היום פנה הכומר ואמר לרב: איך הענווה שלי? אמר לו הרב: כעת הכל נגמר! לענווה שלך אין שום ערך…
'אור החיים' הקדוש מחלק את מידת הענווה לשני חלקים. החלק הראשון הוא מה שנאמר כאן: "במדבר". החלק השני הוא:
ד. "בערבה" – ענווה בדרך אמיתית
"ד'. שתהיה הענוה בדרך הנאות לא בדרך הפחיתות הנמאס, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות דעות (פ"ה הלכה ו'-ח')עוד תנאי הענוה שלא ישתמש בה להרחיק תוכחות על עון, אם יראה איש עובר פי ה' ויאמר מי אני ומי ביתי להוכיח אנשים גדולים, אלא צריך להוכיח לצד חיוב בערבות, והוא מה שרמז באומרו: 'בערבה' כלל שני דברים: א' שתהיה הענוה ערבה, על דרך אומרו (משלי ג', ד'): 'ומצא חן ושכל טוב' וגו', ב' חיוב הערבות, שיצטרך להוכיח על עון לקטון וגדול ולא ישתמש בענוה בענין זה" (אור החיים שם)
כאן לימד אותנו 'אור החיים' הקדוש מהי הדרך הממוצעת, וכפי שביאר הרמב"ם (שם הל' ח')שלא יאמר אדם: כיון שיש מצוה לנהוג בענווה, אשפיל את עצמי כעפר, אלבש בגדים קרועים, לא ארחץ את עצמי וכל כיו"ב, עד שאהיה ללעג וקלס בעיני הבריות. מאידך, גם לא יהיה קיצוני ללכת בבגדים יקרים ביותר בצורה מוגזמת אלא ילך בדרך האמצעית.
כמו כן, לא ינהיג עצמו בענווה באופן שיתעלם לגמרי ממעשי הבריות וימנע מהם תוכחות. למשל, אם הוא בא לבית הכנסת לפני כניסת שבת, ורואה שבכיסו של חבירו מונח עט, ששכח אותו מתוך הרגל של ימי החול. לא יאמר: מי אני שאעיר לו, הרי ממילא לא ישמע לי. אלא ילך ויזכיר לו בדרכי נועם, ישלח אותו לגבאי בית הכנסת כדי שישמור לו על העט עד מוצאי שבת. אם יעשה כן זכותו כפולה.
כמו כן, אם שומע אנשים מדברים באמצע חזרת הש"ץ, אל יאמר: מי אני, ומי ישמע לי. אלא יעיר בדרכי נועם, וזכות התפילה תיזקף לו (ועיין לשו"ע או"ח סי' קכ"ד סעי' ז' שכתב שמי שמדבר באמצע החזרה "גוערין בו")
ה. "מול סוף" – זכירת יום המיתה
"ה'. מאמר התנא (אבות פ"ג מ"א): 'הסתכל בשלשה דברים וכו' ולאן אתה הולך וכו' ולפני מי אתה עתיד' וכו', וכן אמר התנא (שם פ"ב מ"י): 'ושוב יום אחד' כו', ופירשו שם שהכוונה היא שיזכור תמיד יום מותו, ושכל יום הוא זמן גבול המיתה, והוא מה שרמז באומרו: 'מול סוף' שיהיה למול עיניו סוף אדם ותכליתו" (אור החיים שם)
הרה"ג חכם נתן סאלם זצ"ל היה מנהל תלמוד תורה 'מגן דוד' ברחוב דוד ילין בירושלים. הוא היה צדיק, ירא שמים וגבאי נאמן, עד שרבים מאנשי חו"ל היו מעבירים דרכו את כספי התרומות, כי ידעו שהוא ממלא את תפקידו בנאמנות.
יום אחד, בהיותו בתלמוד תורה, לא חש בטוב. הזמינו לו בבהילות אמבולנס, ואנשי ההצלה קבעו שלא נשארו לו אלא מספר רגעים לחיות. האדמו"ר מגור זצוק"ל, שגר בקרבת מקום, שמע על מה שאירע, ובא לראות כיצד נוהג אדם ירא שמים כמה דקות לפני מותו. אני עצמי עליתי איתו לאמבולנס. הוא פנה אלי ומסר לי דו"ח על הכספים שהופקדו אצלו. התחיל למנות את הכספים המופקדים במקומות שונים ששייכים לאלמנות וליתומים, ורק לבסוף הזכיר שיש לו סכום כסף ששייך לו אישית.
ואח"כ ב"ה הבריא חכם נתן, שאלתי אותו: מדוע אמרת לי על הסכום ששיך לך אישית זאת רק בסוף? הסביר לי, כיון שהוא מרגיש שהוא עומד להחזיר את נשמתו לבוראו, היה מוכרח להודיע לי תחילה את כספי הצדקה שהופקד עליהם, ורק בסוף לספר על הכספים שלו, כי חשש שאם יעסוק בהם תחילה לא יספיק לסיים את דבריו, וכך עלולים היו לחשוב שכל הכספים שברשותו הם שלו. לכן התחיל בכספי הצדקה, ורק לבסוף מנה את כספו שלו.
האדמו"ר מגור זצ"ל שמע את השיחה והתפעל מאוד. אמר שכך נראה יהודי אמיתי דקות ספורות לפני מותו.
המשנה באבות אומרת (פ"ג מ"א): "דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת – מטיפה סרוחה. ולאן אתה הולך – למקום עפר רימה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון – לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה".
באה המשנה ללמדנו, שביום הדין עומד האדם בעצמו בדין, ולא יוכל לשלוח שום שליח לדון בעניינו. זהו: לפני מי "אתה" עתיד ליתן דין וחשבון.
כשישבתי בבית הדין, תבע אדם אחד מוסד גדול. טענתו היתה, שהמוסד שילם לו עבור אמירת קדישים לנפטרים גלמודים, ושכרו נקבע בלירות. אולם כאשר עברו בישראל למטבעות של שקלים, לא רצה מנהל המוסד לשלם לו במטבע החדש.
המנהל היה נחוש בדעתו שלא להיכנע לתביעת אותו אדם, ושלח תשעה עורכי דין כדי להגן על המוסד. עורכי הדין דיברו והאריכו, ואותו אדם עמד בצד ולא ידע מה לעשות ומה לענות. ביקשתי שיבוא בעל המוסד בעצמו ללא עורכי הדין שלו. נימקתי זאת בכך שכתוב באבות: ולפני מי "אתה" עתיד ליתן דין וחשבון – אתה ולא עורכי דינך. הרגשתי שיש פה דין מרומה כדברי הפרישה (חו"מ א, ב)"שהדיין האמיתי צריך לדמות בלבו בכל דין שיבוא לפניו כאילו הוא דין של רשעים לחשדם שמא יש בו צד ערמה בטענותיהם וראיותיהם".
ביקשתי משמש בית הדין שיקבע את הדיון לאחרון ברשימת המוזמנים. הוא הגיע והמתין זמן רב, כשזמנו לחוץ מאוד. כשסוף סוף נכנס, שאלתי אותו: מדוע הינך נוהג כך עם אותו עני? מתוך דבריו הבנתי כי יצא המרצע מהשק ושאשת העני אמרה לאשתו (של המנהל)שבעלה אינו ראוי להיות מנהל ובעלהּ טוב ממנו, אלא שהמזל גורם, ומשום כך הוא התעקש וסירב להעלות לו את שכרו.
מיד הזמנתי את אשת העני, ואמרתי לה: ראי מה עוללת! לכי מיד לאשתו של המנהל ותשבחי את המנהל בפניה. אמרי לה, שגם היא אשת המנהל ראויה לכך וכדו'. לאחר מכן שוב הזמנתי את המנהל, והוא מיד אמר שהוא מוכן להעלות את משכורתו של אותו העני ללא שום ערעורים.
זו מעלתו של העומד בדין בעצמו.
ו. "בין פארן ובין תופל" – צהלת הפנים ופחד ה'
"ו'. מאמר החסידים (חובת הלבבות שער הפרישות פ"ד), וז"ל: 'הפרוש צהלתו בפניו ודאגתו [ואבלו] בלבו', והוא מה שרמז באומרו: 'בין פארן ובין תופל', כנגד צהלתו בפניו אמר: 'בין פארן' לשון פאר, היפך עצבון שהוא פנים רעות, וכנגד עצבון הלב אמר: 'ובין תופל', שלא יהיה לבו ערב עליו ויתעצב אל לבו, מפחד שמא עבר את פי ה' בלא ידיעה בגדולות או בקטנות, או שמא מיעט בעבודה ממה שצריך עשות" (אור החיים שם)
מכאן אנו למדים, שלא יהיה האדם עצב. ולא יספר לַכול ובכל עת את צרותיו. אלא יקבל הכול בשמחה, ויהיה שגור בפיו שכל מה שעושה ה' עימו הכול לטובה. כדברי נחום איש גם זו, שהיה אומר "גם זו לטובה" (תענית כ"א ע"א)וכר' עקיבא (ברכות ס' ע"ב, סנהדרין כ"ח ע"ב)שהיה אומר: "כל דעביד רחמנא לטב עביד".
ז. "ולבן" – לב טהור
"ז'. שיהיה לו לב טהור ונקי, כדרך שהתפלל דוד (תהלים נ"א, י"ב): 'לב טהור ברא לי' וגו', וירחיק ממנו שנאת הבריות והקנאה והתחרות והמשטמה, והוא מה שרמז באומרו: 'ולבן', שיהיה לו לב טהור, שיתיחס לטהרה כינוי זה של לבן" (אור החיים שם)
דוד המלך מתפלל שה' יטהר את ליבו לעבודתו יתברך. זהו שאנו אומרים בתפילת שחרית של שבת: "וטהר לבנו לעבדך באמת".
דרכם של ישראל אינה דרכם של אומות העולם. אצל אומות העולם מי שחבירו הכעיסו, הרי הוא שומר לו טינה ואיבה בליבו וחושב כל העת כיצד לנקום ולנטור על מה שעשה עמו. עליהם אומר הנביא (עמוס א', י"א): "ועברתו שמרה נצח". אבל דרכם של ישראל לא כן היא, אלא בשעה שעולה אדם על משכבו לישון הרי הוא אומר: "הריני מוחל וסולח לכל מי שהכעיס והקניט אותי או שחטא כנגדי בין בגופי, בין בממוני" וכו' (אבל מי שחייב ממון לחבירו לא יועיל לו מחילה, כי אין מחילה על חובות של ממון. וכן מי שחייבים לו ממון, אין הוא מתכוון למחול ללֹווים).
ח. "וחצרות" – תלמוד תורה בקביעות
"ח'. תלמוד תורה בקביעות, כיעקב אבינו, דכתיב (בראשית כ"ה, כ"ז): 'יושב אהלים', לא ללמוד עראי, והוא אומרו: 'וחצרות' הם חצרות ה' שהם בתי מדרשות" (אור החיים שם)
לא ילמד אדם באקראי, מתי שיוצא ומזדמן לו. אלא יקבע לעצמו סדר יום שבו שעות קבועות לתפילות וללימוד תורה.
מכאן ילמד האדם, שצריך לקבוע עיתים וזמנים קבועים ללימוד התורה, לפחות שעה בבוקר ושעה בערב, ואפילו בחצות לילה יקבע ללמוד כשעה.
מעלת הקביעות בלימוד התורה גבוהה עד מאוד. הטעם הוא, שלאחר מאה ועשרים שנה, כשיגיע האדם לבית דין של מעלה, יפתחו מיד בשאלה הראשונה: האם קבעת עיתים לתורה (עיין שבת ל"א ע"א, וסנהדרין ז' ע"א)? לא ישאלוהו אם למד תורה סתם, אלא אם קבע עיתים לתורה. אם קבע עיתים – יינצל. הרי לך מעלתה העצומה של קביעת עתים ללימוד התורה.
ויש לדעת שהיצר הרע מיצר את דרכו של האדם בדבר הזה דווקא במאוד מאוד, כי הוא יודע את עוצם וגדולת מעלתה של הקביעות, אבל כאשר האדם מתגבר עליו, הוא זוכה לדבוק בה' יתברך.
ט. "ודי זהב" – הסתפקות במועט
"ט'. שלא יהיה להוט אחר דברים הנדמים לאהוב הון עולם הזה, שכל ההולך אחר תאות לבו בטל הוא מעבודת ה', וצריך האדם להסתפק בהכרחי, והוא מה שרמז באומרו: 'ודי זהב' שיאמר לזהב: די! או ירצה על זה הדרך שכל מה שיהיה לו יהיה בעיניו דבר מספיק כאילו יש לו כל זהב, והוא על דרך אומרם (אבות פ"ד מ"א): 'איזהו עשיר – השמח בחלקו', ובזה יטה לבבו לעבודה העליונה היא עבודת ה' אלהים חיים" (אור החיים שם)
רש"י ביאר מילים אלו ביחס למעשה העגל, וכלשונו: "הוכיחן על העגל שעשו בשביל רוב זהב שהיה להם שנאמר (הושע ב', י')"וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל", עכ"ל רש"י.
למעשה חטא העגל היה בי"ז בתמוז בשנה הראשונה לצאת עם ישראל ממצרים, והיה צריך להזכיר את זה בתחילת תוכחתו ולא בסוף! אלא רצה משה רבנו ע"ה להוכיח את ישראל ואמר: 'ודי- זהב', ולא אמר זהב סתם, כי עם התוכחה אמר להם: ראו כמה משרע"ה אוהב את עם ישראל. כשעשו את העגל משה רבינו לימד עליהם סניגוריה, ואמר לקב"ה: רבש"ע, כשאמרת בעשרת הדברות: "לא יהיה לך אלוהים אחרים", לי אמרת ולא להם, זו לא טענה, האמת יודע משה שלכל עם ישראל דבר זה נאמר, הגם שנאמר בלשון יחיד. עם כל יחיד ויחיד דיבר הקב"ה, אעפ"כ ללמד סנגוריה היה מוכן משה לטעון טענה זו.
עוד הגמרא (ברכות ל"ב ע"א)אומרת: "אמרי דבי רב ינאי: כך אמר משה לפני הקב"ה: רבש"ע, בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו: די, הוא גרם להם שעשו את העגל", בבחינת: "וישמן ישורון ויבעט". במקום שהם יודו וישבחו לקב"ה שהשפיע עליהם טובה הם מנצלים את הטובה, את שפע הזהב למעשה שלילי, ואעפ"כ משה רבינו, סניגורן של ישראל, רעיא מהימנא, אומר לקב"ה שיש להמעיט בעונשם ובמעשיהם, כי אילו לא קיבלו שפע לא עשו עגל.
גם משה רבינו ידע שזו רק סניגוריא חלשה, אעפ"כ הוא טען אותה, ואומר לישראל: ראו כמה מסרתי את עצמי עליכם להציל אתכם.
הנה, כשם שרש"י מצא רמזים לתוכחתם של ישראל במה שהזכיר משה רבנו ע"ה את המקומות המוזכרים בפסוק, כך מצא וביאר בעל 'אור החיים' הקדוש דרכי הנהגות ותוכחות לעבודת ה' יתברך ולדבקות ביראתו ובתורתו.
סנגוריא של משה רבנו
"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב" (א', א')
"לפי שהן דברי תוכחות, ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהם, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז, מפני כבודן של ישראל" (רש"י)
משה רבנו בענותנותו הגדולה, ובאצילות נפשו הנפלאה איננו מוכיח את בית ישראל בתוכחה מגולה אלא מוכיחן ברמז, וכך באומנות נפלאה הוא מזכיר את מסעות העם ומרמז להם על חטאיהם.
בין דבריו הוא אומר: "וחצרות ודי זהב". וביאר רש"י: 'ודי זהב' – הוכיחן על העגל שעשו בשביל רוב זהב שהיה להם, שנאמר (הושע ב', י'): 'וכסף הרביתי לה, וזהב עשו לבעל'". ומבואר ברש"י שמשה רבינו מלמד סנגוריא על חטא העגל ותולה את הסירחון "בשביל רוב זהב שהיה להם".
ומקור הדברים בגמרא (ברכות ל"ב ע"א), וז"ל: "דרש רב חמא ברבי חנינא: אלמלא שלש מקראות הללו, נתמוטטו רגליהם של שונאי ישראל". וביאר רש"י (שם ד"ה אלמלא): "שמעידין שיש ביד הקדוש ברוך הוא לתקן יצרנו ולהסיר יצר הרע ממנו". ובכלל המקראות האלו הוא הפסוק: "ודי זהב", וכלשון הגמרא: "מאי 'ודי זהב'? אמרי דבי רב ינאי: כך אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם! בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו: די, הוא גרם שיעשו העגל". ואכן דברי הסנגוריא של משה רבנו העמידו את רגליהם של ישראל בעולם, ואף קיבלו את הסכמת הקדוש ברוך הוא, כדברי הגמרא שם: "מנין שחזר הקב"ה והודה לו למשה? שנאמר (הושע ב', י'): 'וכסף הרביתי לה, וזהב עשו לבעל'".
אולם עלינו לברר מהי הסנגוריא שיש בדברי משה רבינו. אכן, הקב"ה הרעיף הרבה טובות על עם ישראל: הוציאם ממצרים, קרע להם את הים ונתן להם את ביזת מצרים ואת ביזת הים. אך האם זו סיבה להשתמש בשפע נגד רצון הבורא, ולעשות את עגל הזהב?
וכן יש להבין את המשך דברי הגמרא שהביאה את הפסוק (ירמיה י"ח, ו'): "הנה כחומר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל" כאחד המקראות שאילולי הם נתמוטטו רגליהם של שונאי ישראל. והרי הקדוש ברוך הוא נתן לאדם יצר טוב ויצר רע, ועבודת האדם היא להשתמש בבחירה החופשית כדי לנצח את היצר הרע, ומה מקום לטעון מפסוק זה שהקב"ה יכול לקחת מאתנו את יצר הרע? הרי תפקיד זה מוטל על האדם!
אלא יש לבאר את דברי הסנגוריא של משה רבנו, שאמנם יש לאדם בחירה חופשית, ועליו לנצל את הכוחות שניתנו לו כדי לעבוד את בוראו, ולהשתמש באמצעים לצורך המטרה שהיא עבודת ה'. בכל זאת יש מקום ללמד עליהם זכות, שהשפע העבירם על דעתם ולכך עשו את עגל הזהב, ובכך משה רבינו רוצה למתק את הדין. ובהיות שהקב"ה רוצה לגלות את חיבתן של ישראל, על כן הודה לו, בבחינת (במדבר כ"ג, כ"א): "לא הביט אוון ביעקב", כלומר שגם אם יש עבירה או חטא בידי האדם, הקב"ה מוחק את רישומו של העבירה (עיי"ש באו"ח הקדוש)ואף על פי שתפקידו של היצר הרע הוא להגדיל את התמודדותו של האדם, וממילא להגדיל את השכר למי שמנצח את יצרו, אך בכל זאת מי שנכשל אחר היצר, יש מקום ללמד עליו זכות.
ואכן בדברים אלו ראינו, שה"די זהב" היה להם לרועץ ולמכשול, ובשבילו באו לכלל עבירה. אך בעל 'אור החיים' הקדוש מלמד אותנו שמה'ודי זהב' אפשר גם להתעלות ממש. וביאר זאת על דרך המוסר המיוחדת לו בפסוק זה: יש אדם שמסתפק בצרכים ההכרחיים, שמח בחלקו ואומר: "ודי זהב" – אין לי צורך בזהב, די לי במה שיש לי. ויש אחר שמעלתו גדולה הימנו, אשר בטוח שכל מה שיש בידו הינו זהב גמור, יש לו כל ואינו צריך עוד כלום. מעלת השני גדולה יותר, משום שהראשון מתאוה לעוד, אך מסתפק בהכרחי, והשני אינו מתאוה כלל ועיקר לעוד. ומי שהגיע למעלה זו, זוכה לברכת השם (מלאכי ג', י'): "והריקותי לכם ברכה עד בלי די", עד שיבלו שפתותיכם מלומר די (שבת ל"ב ע"ב), שלא תרצו שפע רב כדי שלא יפריע לכם, חלילה וחס.
אך יש לדעת שמעלה זו של הסתפקות במועט הינה טובה דוקא לכל הקשור לצרכיו הגשמיים של האדם. אך ברוחניות תמיד צריך האדם לשאוף לעלות מעלה מעלה, ולא להסתפק או לשמוח במה שהינו כעת אלא (דברים ד', ל"ט): "אשר בשמים ממעל".
שיטת הסנגוריא של משה רבינו ממשיכה בכל דור ודור, וגם בדורנו כאשר רבים מבני ישראל מפוזרים בין העמים, אשר הם משחיתים אותם וגורמים להם לחטוא. ומאידך, ישנם בני תורה רבים אשר מסתפקים במועט ואומרים די לזהב, ובזכות תורתם אומנותם נזכה ויתקיים בנו (איכה ד', כ"ג): "השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם".
מעלתם של ישראל
"וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב" (א', י')
"אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם" (א', י"ב)
"וכי ככוכבי השמים היו באותו היום? והלא לא היו אלא שישים ריבוא! מהו: 'והנכם היום'? הנכם משולים כיום, קיימים לעולם כחמה וכלבנה וככוכבים" (רש"י)
רש"י מבאר את ברכת משה שלא כפשוטה, ו'שפתי חכמים' הסביר את דיוקו של רש"י מהמילה: "היום", דהיינו כַּיום. עם זאת, ידוע שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, והתורה אומרת במפורש שההשוואה לכוכבי השמים היא לגבי מניינם של ישראל, ולא לעניין נצחיותם.
אלא שכאן יש לדקדק בלשון הפסוק: "ככוכבי השמים לרוב". משמע מהמילה "לרוב" שבאה למעט, כלומר: משה רבינו מדמה את ישראל לכוכבי השמים אך ורק לעניין ה"רוב", דהיינו: כמותם, ולא לעניינים אחרים. ועלינו לשאול: אלו תכונות של כוכבי השמים בא דקדוק זה לשלול?
כשנתבונן נראה שעם ישראל נמשל מצד אחד לכוכבים ומצד שני נמשל לעפר, ולשניהם יש מעלה וחסרון.
לגבי ההשוואה לעפר, הנה בסוף תפילת העמידה אנו אומרים: "ונפשי כעפר לכל תהיה". לפי הפשט, הבקשה מתייחסת למידת הענווה, שיהיה האדם בצניעותו מקבל גם מצב בו הוא נרמס כעפר. אך התוספות (ברכות י"ז ע"א ד"ה ונפשי כעפר)פירשו זאת להיפך, לטובה: "מה עפר אינו מקבל כליָה לעולם, כן יהי רצון שזרעי לא יכלה לעולם, כמו שהוא אומר: 'והיה זרעך כעפר הארץ' ". הרי שלמרות שהעפר נרמס, וזהו חסרונו, הרי שמעלתו היא שאין הוא כלה. כאשר שופכים על גרגירי העפר מעט מים הם מתחברים ומתאחדים לגוש אחד. זו ברכה לעם ישראל, שעל ידי התורה המשולה למים – אין מים אלא תורה – יידבקו בני ישראל זה בזה בדיבוק חברים באהבה.
כמו כן נמשלו עם ישראל גם לכוכבים. מעלתם של הכוכבים היא שהם קיימים לעולם, ואינם נרמסים; אבל שלא כמו העפר המאוחד והמחובר, הכוכבים הינם בודדים, וכל כוכב הוא עולם בפני עצמו. זהו חסרונם.
נמצא, שהמשלת ישראל לעפר ולכוכבים היא דווקא לעניין המעלה והיתרון שנמצא בכל אחד מהם, ולא לחסרון שיש בהם. זו כוונת משה רבינו ע"ה: אמנם היום "לא היו אלא שישים ריבוא"; אבל לעתיד לבוא יהיו בני ישראל רבים ביותר, ללא מספר.
לכן הדגיש משה בדבריו: "ככוכבי השמים 'לרוב' ", כלומר: עם ישראל נמשל לכוכבים רק לעניין החיובי שבהם, והוא עניין הרוב, ולא לחסרונם, שהם בודדים ונפרדים זה מזה.
כך מצינו שהסבירו המפרשים את ברכת יעקב אבינו ע"ה (בראשית מ"ח, ט"ז): "וידגו לרוב בקרב הארץ" – כלומר משווה את ישראל לדגים. אמנם מעלת הדגים גדולה ביותר, אשר אין להם עין הרע, והם פרים ורבים מאוד; אך גם להם יש חסרון, שהגדול בולע את הקטן ממנו. לכן אומר יעקב אבינו: "וידגו 'לרוב' ", כלומר שהדמיון לדגים יהיה דווקא לעניין "לרוב" – ריבוי ללא עין הרע, ולא לעניין השלילי שבדגים.
משה מקדים ומספר לישראל את מצבם, שהם ככוכבי השמים לרוב. לאחר מכן הוא מוכיחם ואומר להם: "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם". בזה הוא רוצה לרמוז להם, שאף כאשר זוכה האדם להתעלות ולהיות בבחינת כוכב, לא יזנח את האחרים בגאוותו, אלא יאהב אותם, יקרב אותם ויסייע להם. אם כך ינהגו עם ישראל, אזי תחול עליהם ברכת ה', "ויברך אתכם כאשר דיבר לכם".
אך יש להתבונן בלשון שבו נוקט משה רבינו בתוכחתו. המדרש (איכה רבה, פתיחתא פ"א, א')אומר: "'איכה ישבה', שלושה נתנבאו בלשון 'איכה': משה, ישעיה וירמיה. משה אמר: 'איכה אשא לבדי', ישעיה אמר (ישעיה א', כ"א): 'איכה היתה לזונה', ירמיה אמר (ירמיה א', א'): 'איכה ישבה בדד'. אמר ר' לוי: משל למטרונה שהיו לה שלושה שושבינין, אחד ראה אותה בשלוותה, ואחד ראה אותה בפחזותה, ואחד ראה אותה בניוולה. כך משה ראה אותם בכבודם ושלוותם, ואמר: 'איכה אשא לבדי טרחכם'; ישעיה ראה אותם בפחזותם, ואמר: 'איכה היתה לזונה'; ירמיה ראה אותם בניוולם, ואמר: 'איכה ישבה'".
ביארו המפרשים, שלמילה "איכה" ישנן שלוש משמעויות. משה רואה את עם ישראל בכבודו ובשלוותו, כאשר יצאו מעבדות לחירות וקיבלו את התורה. או אז הוא אומר עליהם: "איכה אוכל לבדי". כאן משמעות המילה "איכה" היא – "כיצד". ישעיה רואה את עם ישראל במצב שבו הוא פורק מעליו את עדיו, הודו והדרו. הוא אומר: "איכה היתה לזונה" – כאשר משמעות המילה "איכה" עתה היא לשון השתוממות ותמיהה. ואילו ירמיה רואה אותם בנוולותם, אחרי שקיבלו את עונשם בחורבן הבית ובפיזורם בין האומות. ירמיה אומר: "איכה ישבה בדד", במשמעות של צער ונהי.
במדרש (שם)דרשו את המילה איכ"ה בנוטריקון: "שאלו את בן עזאי, אמרו לו: דרוש לנו דבר אחד ממגילת קינות. אמר להם: לא גלו ישראל עד שכפרו ביחידו של עולם, ובמילה שניתנה לעשרים דורות (מאדם עד נח עשרה דורות, מנח עד אברהם עשרה דורות), ובעשרת הדיברות, ובחמישה ספרי תורה – מנין איכ"ה".
משום כך, כאשר רואה משה רבינו את ישראל בשלוותם, דווקא אז בסמוך לברכתו הוא מזהיר אותם בלשון "איכה", לומר להם: הֱיוּ ככוכבי השמים לרוב, הֱיוּ ככוכבים וכעפר למעלתם, ואל תהיו כחסרונם, כדי שלא יגיע מצב שבו יאמרו "איכה" במשמעות של תמיהה או של צער ונהי, לכשיגיע החורבן.
עתה עלינו לתקן את המצב אשר הביא לחורבן בית המקדש. נאמין בה' ובתורתו, נקיים את מצוותיו באהבת ישראל, ובזכות זאת ניגאל. "ואני זאת בריתי – ובא לציון גואל" (ישעיה נ"ט, כ'-כ"א), במהרה בימינו אמן.
אשר דיבר משה
"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב" (א', א')
"'אל כל ישראל' – אילו הוכיח מקצתן, היו אלו שבשוק אומרים: אתם הייתם שומעים מבן עמרם ולא השיבותם דבר מכך וכך, אילו היינו שם היינו משיבים אותו. לכך כנסם כולם ואמר להם: הרי כולכם כאן, כל מי שיש לו תשובה ישיב" (רש"י)
למשה רבינו ע"ה לא היה רמקול. הוא אסף את כל ישראל – בסך הכל יותר מכפליים משישים ריבוא – ודיבר בפניהם, וכולם שמעו אותו. אלמלא היו שומעים אותו כולם, היתה מתעוררת אצל אחדים מהם הטענה שהביא רש"י לעיל, שמא לאלו שלא שמעו היה מה להשיב על תוכחותיו של משה.
אם כן, היה כאן נס גדול, שקולו של משה נמשך והלך לכל המחנה, ולא היה אחד שלא שמע אותו. ועוד נס קרה כאן, שכן לפי חשבון הזמנים המוזכרים בתורה, התחיל משה רבינו לדבר עם ישראל כחודש וחצי לפני מותו. כלומר כשהיה כמעט בן מאה ועשרים שנה! ואף על פי כן היה לו כוח לדבר ללא הרף, במשך כחודש וחצי, בגיל כל כך מופלג.
ועוד, משה רבינו היה כבד פה, וכלשונו (שמות ו', י"ב): "ואני ערל שפתיים". ואילו עתה, בסוף שנת הארבעים, הרי הוא עומד ומדבר ללא שום גמגום במשך חודש ושבוע, מר"ח שבט עד שבעה באדר (עיין פרק א' פסוק ג' "ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש דבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם")ודאי שדיבורו של משה לבני ישראל היה בדרך ניסית ומעל הטבע, כך שהשכינה מדברת מתוך גרונו, כלשון הזוהר (פנחס דף רל"ב ע"א): "שכינתיה מדבר על פומיה דמשה".
בדרשותיו של גאון עוזנו ותפארתנו, רבינו יוסף חיים, בעל ה'בן איש חי' זצוק"ל וזיע"א, היו נוכחים אלפי אנשים, בפרט בשבת הגדול ובשבת שובה. אנשים היו עומדים גם מחוץ לבית המדרש כדי לשמוע את הדרשה. ואף על פי כן כולם שמעו את דבריו כאילו עמדו לידו.
כשנפטר בעל ה'בן איש חי', ב-י"ג אלול תרס"ט, ביקשו מבנו הגאון הגדול רבי יעקב לדרוש בשבת שובה. באו אלפי אנשים לשמוע את הדרשה. והנה הוא התחיל את דרשתו כמו שנהג אביו באמירת 'ויהי נועם', אך קולו נשמע רק בשורות הראשונות הסמוכות אליו. התחילו האנשים בשורות האחרונות לצעוק שאינם שומעים. אמר להם רבי יעקב: "מעתה תדעו מה היתה גדולתו ועוצמתו של מור אבא, וכי אתם חושבים שהיה עומד ומדבר בקולו? השכינה היתה מדברת מתוך גרונו!" אמר וירד מהתיבה. בכך סיים את ההספד ואת הדרשה.
ברכות ללא גבול
"ה' אֱלֹקי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם" (א', י"א)
"מהו שוב: 'ויברך אתכם כאשר דיבר לכם'? אלא אמרו לו: משה, אתה נותן קצבה לברכתנו, כבר הבטיח הקב"ה את אברהם: 'אשר אם יוכל איש למנות'! אמר להם: זו משלי היא, אבל הוא יברך אתכם כאשר דיבר לכם" (רש"י)
לפי הפשט, משה נותן אלף פעמים את ברכתו, מלבד ברכת ה'. אך קשה להסביר כך, כיון שה' ברכם ללא גבול, ואם כן התוספת של משה כבר כלולה בעיקר, שהיא ברכת ה' ללא גבול, ומה הוסיף משה בברכתו?
יש ליישב קושיה זו על פי דברי הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות ובהלכות יסודי התורה (פרק ט'), וזו לשונו (בהקדמה לפירוש המשניות, תרגום הר"ש אבן תיבון): "שהנביא כשיתנבא בצרות ארצם או ירדו עליהם אבני אלגביש וכדומה לו, ואחר כך לא יתקיים דבר מן העניין ההוא ורוחמו מן השמים ועמדו כל ענייניהם בשלום ובשלווה – לא ייוודע בו כזב הנביא… מפני שהקב"ה ניחם על הרעה ואפשר שעשו תשובה… אבל אם הבטיח בבשורות טובות שיתחדשו לזמן קצוב, ויאמר: בשנה זו יהיה השקט ושלווה, והיו בה מלחמות… – נדע שהוא נביא שקר". ומוסיף הרמב"ם, שהחלוקה בין נבואה לטובה ובין נבואה לרעה שייכת דווקא כאשר הנביא מתנבא על העם, אבל אם הנבואה היא בין הקב"ה לנביא עצמו, ייתכן שהנבואה לטובה תשתנה (שם): "משמע מזה שאפשר שיבטיח ה' טובה ויכריעו העוונות ולא יתקיים אותו הטוב – דע שאין זאת אלא במה שבין ה' לנביא. אבל חלילה שיאמר ה' לנביא להבטיח לבני אדם טובה בסתם ולא תתקיים אותה הבטחה".
הראינו לדעת, כי נבואה טובה והבטחה טובה של הקב"ה מפי הנביא לעם ישראל אינה מתבטלת, אף אם ישראל לא יהיו ראויים לאותה הטובה. הסיבה היא – שלא יצא חילול השם, חלילה, על הבטחת טובה ואי קיומה.
לפי זה, אפשר לבאר בענייננו. הנה משה רבינו מזכיר בתוכחתו (א', י"ב): "טרחכם ומשאכם וריבכם", וכלשון רש"י: "'ומשאכם' – מלמד שהיו אפיקורסין". אפיקורס, כהגדרת חז"ל (סנהדרין צ"ב ע"ב), הוא: "זה המזלזל בדברי חכמים". והיו בין ישראל כאלו שזלזלו במשה עצמו: "הקדים משה לצאת – אמרו: מה ראה בן עמרם לצאת… איחר לצאת – אמרו: מה ראה בן עמרם שלא לצאת". כיון שראה משה רבינו שיש ביניהם אפיקורסים, אמר: אמנם הקב"ה הבטיח לאברהם (בראשית י"ג, ט"ז): "אם יוכל איש למנות" וכו', אך ייתכן שכוונתו היתה דווקא לזרע אברהם המאמינים, שמא אם יהיו אפיקורסין בתוכם תתבטל ההבטחה; וכיון שברכת ה' לאברהם הינה בין ה' לנביא (שהרי כשנאמרה עדיין לא היה עם ישראל קיים), אין מניעה שהנבואה תתבטל! לכך חזר משה וכתב את ההבטחה. מעתה ברכת ה' לאברהם תיקבע בנבואת הנביא לעם, שאז אף אם עם ישראל לא יהיו ראויים, הנבואה לא תתבטל.
זו כוונת משה רבינו באומרו: "זו משלי היא, אבל הוא יברך אתכם כאשר דיבר לכם" – דהיינו, מה שאני הוספתי על ברכת ה' אינה הוספה בכמות (שכן מה יועילו אפילו אלף ברכות על ברכת ה' שהינה בלי גבול?), אלא עצם החזרה על ברכת ה' הופכת אותה לנצחית ובלתי ניתנת לשינוי, וזו היא תוספת הברכה המיוחדת שאני מוסיף לכם.
מצינו בפינחס שעליו אמר הקב"ה למשה רבינו (במדבר כ"ה, י"ב): "לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום". הובטח פינחס שכל הכהנים הגדולים (בבית ראשון)יעמדו מזרעו, ואמנם מצינו בבית שני שהיו כהנים שאינם ראויים, ולכך אמר לו הקב"ה (שם): "לכן אמור" – היינו לקבוע זאת בנבואה, על מנת שתתקיים אף על פי שלא יהיו ראויים.
וכאשר שמע הקב"ה את דברי משה רבינו שבירך אותם ואמר להם "זו משלי" – מדעתי כתבתי את ההבטחה שנאמרה לאברהם, כדי שתתקיים לעולם בלא תנאי, שמח הקב"ה מאוד בדברי משה, שכן יש בהם סנגוריה עצומה לעם ישראל.
למדנו מכאן כמה גדולה אהבתו של משה רבינו ע"ה לעם ישראל, הרועה הנאמן לצאן מרעיו. ובשבת הסמוכה ל-ט' באב קוראים פרשה זו, כדי לעורר סניגוריא גדולה על עם ישראל.
פרפראות
הלימוד מחשיבות הר החרמון
"צִידֹנִים יִקְרְאוּ לְחֶרְמוֹן שִׂרְיֹן וְהָאֱמֹרִי יִקְרְאוּ לוֹ שְׂנִיר" (ג, ט)
"להגיד שבח ארץ ישראל שהיו ארבעה מלכיות מתפארות בכך, זו אומרת על שמי יקרא, וזו אומרת על שמי יקרא…" (רש"י בשם הספרי, עקב י"ב)
הר חרמון קרוב לארץ ישראל, והוא מההרים של ארץ ישראל. חז"ל אומרים (חולין ס ע"ב), שאפילו הר שהוא מושלג ואין בו יישוב ואי אפשר לגור שם, אומות העולם היו מחבבין אותו מאחר והוא אחד מהרי ישראל. לדבריהם, בנו להם ערים אחרות בחוץ לארץ וקראו לעריהם בשמות הרי ארץ ישראל.
הם חושבים, שאם יתקרבו לארץ ישראל יתכן ויספגו ממעלת הארץ. אם הם יקבעו שמות אחרים לחרמון בלשונם, שריון או שניר הם יאמרו אח"כ: זה ההר שלנו, אבל עד היום שמו חרמון, לומר שהוא מערי ישראל ומהרי ישראל. ורש"י כתב שהיו להר הזה ארבע שמות כנ"ל.
וזה מלמד אותנו מוסר: אם אומות העולם רוצים להתפאר בהר הזה, ק"ו שאנו מתפארים בכל ארץ ישראל.
כיבוש קצת הארץ
"אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת בְּאֶדְרֶעִי" (א', ד')
"'אחרי הכותו' – אמר משה: אם אני מוכיחם קודם שייכנסו לקצת הארץ, יאמרו: מה לזה עלינו? מה היטיב לנו? אינו בא אלא לקנתר ולמצוא עילה שאין בו כוח להכניסנו לארץ! לפיכך המתין עד שהפיל סיחון ועוג לפניהם והורישם את ארצם, ואחר כך הוכיחן" (רש"י).
צריך להבין את דברי רש"י. אמנם הכניע הקב"ה את סיחון ואת עוג, אך עדיין יש להילחם עם שלושים ואחד מלכים, ומי מבטיח לישראל שינצחום?
אלא מכאן למדנו שסיחון היה הקשה והחזק שבכולם, וכיון שאותו ניצחו, חזקה שינצחו גם את השאר (וראה במדבר כ"א, כ"ג, ברש"י שכתב שסיחון היה שומר על כל האומות).
דבר נוסף לימדנו רש"י, שארץ סיחון שייכת לארץ ישראל, שהרי הגדיר את ארץ סיחון: "קצת הארץ".
ראה נתתי לפניכם את הארץ
"רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם" (א', ח')
"'בואו ורשו' – אין מערער בדבר ואינכם צריכים למלחמה. אילו לא שלחו מרגלים לא היו צריכים לכלי זיין" (רש"י)
בדברי רש"י אנו רואים את שייכותנו לארץ ישראל, אשר אין עליה שום עוררין.
זאת ועוד, אומר רש"י, איננו צריכים כלי זיין כדי להגן במערכה עליה, אלא האויבים בורחים ואנחנו יורשים את הארץ הנתונה לנו מאת הבורא יתברך.
דיני ישראל לעומת משפטי הערכאות
"וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם" (א', ט')
"'ואמר אליכם בעת ההוא לאמר' – מהו: 'לאמר'? אמר להם משה: לא מעצמי אני אומר לכם, אלא מפי הקב"ה… וכן אמר שלמה (מלכים א' ג', ט'): 'כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה', אפשר מי שכתוב בו (שם ה', י"א): 'ויחכם מכל האדם', אומר: 'מי יוכל לשפוט'? אלא כך אמר שלמה: אין דייני אומה זו כדייני שאר האומות, שאם דן והורג ומכה וחונק ומטה את דינו וגוזל – אין בכך כלום, אני אם חייבתי ממון שלא כדין -נפשות אני נתבע, שנאמר (משלי כ"ב, כ"ג): 'וקבע את קובעיהם נפש'" (רש"י)
ביאור הדברים: על חוקי המדינה נאמר (תהלים קמ"ז, כ'): "לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום". כלומר אף שגם לאומות העולם ישנם חוקים אשר הם נוהגים לאורם מ"מ במושבי הערכאות, יכול השופט לשנות את דעתו בכל שעה לפי התקדמות המשפט, המלצות התביעה או ההגנה, כך שכל פסיקתו מתבססת על שיקוליו וראות עיניו, ואין מי יאמר לו מה תעשה ומה תפעל – וע"כ אמר הכתוב: "ומשפטים בל ידעום". מה שאין כן דייני ישראל לא כן דרכם, אלא כל פסיקתם נעשית על פי דעת תורה הצרופה, ועל כל משפט ודין באים אליהם בטענה, וכדברי שלמה המלך: "אני אם חייבתי ממון שלא כדין – נפשות אני נתבע".
ועל כן אומרים חז"ל (סנהדרין ז' ע"א)שכל דיין יראה כאילו גיהנם פתוחה מתחתיו. ומאידך כתוב (שם)שיראה תמיד כאילו השכינה מעל ראשו. ואכן אין הדברים סותרים, הדיין – צריך לראות כאילו גיהינום פתוחה מתחתיו, ובעלי הדין – צריכים לראות כאילו השכינה מצויה מעל ראשו של הדיין.
המהרהר אחר חכמים
"אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם" (א', י"ב)
"מלמד שהיו אפיקורסין. הקדים משה לצאת – אמרו: מה ראה בן עמרם לצאת? שמא אינו שפוי בתוך ביתו… איחר לצאת – אמרו: מה ראה בן עמרם שלא לצאת? מה אתם סבורים, יושב ויועץ עליכם עצות רעות וחושב עליכם מחשבות" (רש"י)
מדברי רש"י אנו למדים לימוד מוסר עצום לגבי היחס שצריך לתת לתלמידי חכמים. כל מי שמהרהר אחרי מדותיהם של חכמים ומוציא לעז על הרבנים, הרי הוא בגדר אפיקורוס!
ילמד כל אדם כמה גדולה מעלתם של תלמידי החכמים, וייזהר מאוד מאוד שלא לפגוע בכבודם כלל ועיקר. המהרהר אחרי רבותיו, שכל כולם קודש לתורה ולמצוות, כמהרהר אחר השכינה.
השלך על ה' יהבך
"אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם" (א', י"ב)
"'ומשאכם' – מלמד שהיו אפיקורסין" (רש"י)
משה רבינו טוען שאין הוא יכול לשאת לבדו את משא העם. וממשה נלמד לגבינו: כאשר סובל האדם מצרות, אל לו לשאת את כל משא הצער על עצמו. יתירה מזאת: כאשר האדם מתייחס לצרותיו כאילו הוא היחיד שיכול לשאת את משאם לבדו, הרי הוא אפיקורוס. ומדוע? משום שהוא חסר את האמונה בקב"ה, שיכול לעזור לו ולסייע במצב הקשה שנקלע אליו. על האדם לבקש מאת ה' שיישא ביחד איתו את משא ייסוריו.
על כגון זה מביאה הגמרא (ר"ה כ"ו ע"ב, מגילה י"ח ע"א): "לא הוו ידעי רבנן מאי (תהלים נ"ה, כ"ג): 'השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך'. אמר רבה בר בר חנה, יומא חד הווה אזלינא בהדי ההוא טייעא (=יום אחד הייתי מהלך עם ישמעאלי)הווה דרינא טונא, ואמר לי: שקול יהביך ושדי אגמלאי" (הייתי נושא משאוי, ואמר לי הישמעאלי: טול את משאך והשלך אותו על גמלי. מכאן למדתי את פירוש הפסוק: 'השלך על ה' יהבך')
ולהפך: כאשר האדם מצליח, עליו להיזהר לבל יתלה את כל ההצלחה בעצמו, כי גם אז ייחשב אפיקורוס. כשם שעליו להשליך את יהבו על ה' בצערו, כך עליו לתלות את הצלחתו בעזרת הקב"ה.
על הפסוק: "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך" (שם)המשיל המגיד מדובנא משל, לאדם שנשא על כתפיו תיק כבד מאוד. ועבר לפניו בעל רכב והציע לו לעלות 'טרמפ' כדי להקל עליו. הודה לו אותו אדם ועלה על הרכב. והנה במהלך הנסיעה רואה בעל הרכב שאותו אדם לא הניח את תיקו על קרקעית הרכב, אלא ממשיך לשאת אותו על כתפיו, ויושב לא בנוח. פונה אליו הנהג ואומר לו שיניח את התיק על קרקעית הרכב וישב בנוח. עונה לו בעל התיק, כמתנצל, שלא נעים לו להעמיס על הרכב, ודי לו שהסכים לעשות עמו חסד ולהעלותו, ועל כן אינו רוצה להיות נצלן ולהכביד על רכבו גם את משא תיקו. הנה, ודאי הוא שאותו בעל התיק שוטה הוא, כיון שהרי זה בדיוק אותו משקל ואותו עומס אם התיק על כתפיו או שהוא על רצפת הרכב. כך גם כן לעניינינו- הקדוש ברוך הוא דואג לאדם ולכל צרותיו, ומה לו לומר להקב"ה שאת ה'עומס' שלו בעסקיו או בצרותיו יקח הוא על עצמו, כאילו יכול האדם לשאת בעצמו את משא צערו, בלא ש'יטריח' את הקב"ה לשאת ביחד עמו משא זה… והרי הדבר נטול הגיון ומחשבת שטות היא זו.
ירגיל האדם את עצמו לומר על כל דבר: "ברוך ה'!", "ה' יעזור ויסייע!". חז"ל אומרים, שהראשונה שהודתה להקב"ה מאז בריאת העולם היתה לאה אימנו, באומרה: "הפעם אודה את ה' ". ועל מה הודתה? שקיבלה יותר ממה שמגיע לה. אם אדם כך מתרגל להודות לה' על כל מה שהוא עושה עמו, הרי ש"חסד יסובבנו", וה' יטיב לו כפל כפליים. אבל אם הוא בוטח ב"כוחי ועוצם ידי", הרי שאומרים לו משמים: אם בטוח אתה במעשיך ואינך זקוק לנו, אף אנו נשאיר אותך להסתדר לבדך. ואז אוי ואבוי לו לאותו מסכן, שאין לו עזרה צמודה של סייעתא דשמיא לצידו.
דברים אלו צריכים להיות לנגד עיניהם של המנהיגים שלנו, אשר מתרברבים תמיד לעיני כל העולם שיש בידינו את הצבא הטוב ביותר בעולם, מתוך תחושה של "כוחי ועוצם ידי". פעם יצא כרוז ישראלי המציע לבטוח בצה"ל – ה' ירחם! אכן, דבר טוב הוא שיש לנו צבא חזק, אבל כאשר בוטחים ב"כוחי ועוצם ידי", מיד הקב"ה מגרה את כל העולם נגדנו.
על כן נתחזק ונודה בכל מקום לקב"ה על שהוא העוזר, ובזכות כך הוא ידאג לחזק את מעמדנו בעיני העולם בכל עוז ותעצומות, ויַדְבר שונאינו תחתינו, ויפר עצתם ויקלקל מחשבתם, ולא תעשנה ידיהם תושיה.
פעם הייתי באיזה מקום בחוץ לארץ, ובחוץ המתינו לנו כתבים רבים מכל קצות העולם. כשיצאתי, 'התנפלו' עלינו הכתבים ושאלו אותי מספר שאלות. אחת השאלות ששאלו אותי היתה: מה צריך לעשות לפי דעתי עם עראפאת ימש"ו? אמרתי להם שצריך להעמידו לדין בפני שלושה שופטים: רוסי, אמריקאי ויהודי. מדוע שלושה אלו? כדי שאפשר יהיה לבחון את תגובותיהם של הגויים לעומת תגובת השופט היהודי. השופט הרוסי יאמר בוודאי שכבר היה צריך להרוג אותו בתחילת הדרך, שכן כך נהוג במדינתם לנקוט במדיניות של חיסולים ללא רחם כלפי אנשים המסכנים את בטחון המדינה, ולוּ במעט. השופט האמריקאי יבקש מיד להעמיד את עראפאת לדין, כנהוג במדינתו, ובסופו של דבר יגזרו עליו מיתה בכיסא חשמלי, כמו שנהוג לעשות בארצם עם מחבלים ורוצחים. כשיפנו לשופט היהודי הוא יגיד כך: דעתי היא שגזר הדין וביצוע העונש צריכים להיות כמו שאמרתם, אבל אני חושש מתגובתו של הנשיא האמריקני…
כמה שטות יש בחשש שלנו מפני תגובתם של האמריקאים. האם הם מתחשבים בדעתו של מישהו? אבל כל זה בא עלינו בגלל שלא קיימו בעצמנו "השלך על ה' יהבך", וממילא לא זכינו להבטחה של "והוא יכלכלך".
חכמים ונבונים וידועים
"הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם" (א', י"ג)
הנה חובה על כל אדם לדבוק בתלמידי חכמים וללמוד ממעשיהם ומדרכיהם, וישים לבו לכך שהרב הוא תלמיד חכם אמיתי שראוי ללמוד ממעשיו.
כיצד נבחן מי הוא תלמיד חכם אמיתי?
לימד אותנו משה: לא מספיק לבחון את ידיעותיו של החכם, אין די ב"חכמים ונבונים", צריך שיהיה גם בבחינת "ידועים לשבטיכם".
אם מכירים האנשים בגדולתו ויודעים את צדקותו של תלמיד חכם, סימן הוא שראוי לדבוק בו.
מנהיג של הכלל
"הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם" (א', י"ג)
כבר עמדו המפרשים על כך שהמילה "לכם" בפסוק זה לכאורה מיותרת (עיין רש"י ו'אור החיים' הקדוש).
יש לבאר זאת על פי דברי 'אור החיים' הקדוש. בפרשת פינחס (במדבר כ"ז, י"ז)מבקש משה רבינו מאת ה' שימנה מנהיג לעם ישראל, "אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם". על כך עונה לו הקב"ה (שם כ"ז, י"ח): "קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו". שאל שם 'אור החיים' הקדוש: "וכי יש אדם שאין בו רוח?" וביאר, שאצל יהושע נכללו שורשי כל הרוחות של הדור, זאת בשונה ממשה רבינו, שאצלו נכללו שורשי כל הנשמות של הדור.
הרי שמשה הוא בבחינת נשמת עם ישראל ויהושע הוא בבחינת רוחם. לפי זה אפשר לבאר את המילה "לכם" בפסוקנו. אומר משה לבני ישראל: הבו "לכם" – דהיינו, קחו לכם מנהיג משלכם, אשר יכלול את כל שורשי נשמותיכם.
לא תגורו
"לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹקִים הוּא" (א', י"ז)
אל לדיין להתיירא ולא לומר את דבריו. כאשר הוא מזהה עוול, עליו להודיע ולהכריז על כך.
שמא יאמר הדיין: אני אשפוט בצדק, אבל לא אומר את הדברים בקול רם – אומרת על כך התורה: "כי המשפט לאלוקים הוא" – אף שהקב"ה יודע שאתה רוצה לדון דין אמת, מכל מקום: "לא תגורו מפני איש" – ותאמרו את מה שצריך לומר בשעת הדין.
צריך לדעת לא לשמוע
"וַיִּקְחוּ בְיָדָם מִפְּרִי הָאָרֶץ וַיּוֹרִדוּ אֵלֵינוּ וַיָּשִׁבוּ אֹתָנוּ דָבָר וַיֹּאמְרוּ טוֹבָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֵינוּ נֹתֵן לָנוּ. וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם" (א', כ"ה, כ"ו)
הפסוק מדבר על המרגלים "ולא אביתם לעלות ותמרו"… אך מי אמר "טובה הארץ"? כתב רש"י: "יהושע וכלב אמרו טובתה".
ויש לשאול: כאשר משה רבינו בא להוכיח, לתת מוסר, היה צריך לומר דברים כהוויתן, שהרי המרגלים הם אלו שהחזיקו את הפירות ולא יהושע וכלב, והם אמרו גם דברים אחרים! אלא משה רבינו בא ללמדנו אורחות חיים. צריך לדעת מה לשמוע, ומה שלא צריך – לא שומעים.
מי שמוציא דיבת הארץ רעה, אין לשמוע אותו אלא להזכיר את דבריו, ולכן משה רבינו מביא את דברי יהושע וכלב שאמרו טובת הארץ.
מעלת ראיית הנס
"ה' אֱלֹקֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכֶם" (א', ל')
שני סוגי ניסים עושה הקב"ה לאדם: ישנם ניסים נסתרים וישנם ניסים גלויים.
בני ישראל זכו לראות את ניסי ה' בעיניהם, במצרים ועל שפת הים, ורק אז האמינו בה' ושרו את שירת הים.
ישנם שאינם ראויים לראות במו עיניהם את הניסים שנעשים עימם, כדוגמת אשת לוט, אשר לא היתה ראויה שתראה בעיניה את הנס שנעשה לה, והפכה לנציב מלח.
עתה מברך משה רבינו את עם ישראל, שבבואם אל הארץ יעשה ה' להם ניסים כאלו שיהיו "לעיניכם", כלומר שיהיו ראויים לראות את הניסים במו עיניהם.
וכן יהיה לעתיד לבוא, כמאמר הכתוב (ישעיה נ"ב, ח'): "קול צופיך נשאו קול יחדיו ירננו, כי 'עין בעין' יראו בשוב ה' ציון". כשם שביציאת מצרים ראו על הים, ומתוך כך – "אז ישיר משה ובני ישראל"; כך לעתיד "עין בעין יראו", ומתוך כך – "נשאו קול".
מלחמת סיחון – ניצחון עולמי
"הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ וְיִרְאָתְךָ עַל פְּנֵי הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן שִׁמְעֲךָ וְרָגְזוּ וְחָלוּ מִפָּנֶיךָ" (ב', כ"ה)
"'תחת כל השמים' – למד שעמדה חמה למשה ביום מלחמת עוג (ס"א: סיחון), ונודע הדבר תחת כל השמים" (רש"י)
בפסוק זה מבשר הקב"ה למשה רבינו ע"ה, שכאשר יתחילו ישראל את מלחמתם לרשת את הארץ, יהיה זה בדרך הנהגה גלויה, וכל העמים יראו את הניסים ואת הנפלאות שעושה ה' עם ישראל.
גם במלחמת סיחון ראו כל העולם שהניצחון איננו כדרך הטבע, אלא היה בדרך מיוחדת ומתוך השגחה מיוחדת. משום כך עמדה השמש למשה, כדי שכל אומות העולם יבחינו בנס הגדול של הניצחון על סיחון.
מוסיף רש"י על הפסוק (ב', ל"א)"'תת לפניך את סיחון' – כפה שר של אמוריים של מעלה תחת רגליו של משה והדריכו על צווארו".
כך מצינו גם בישעיה (כ"ד, כ"א): "והיה ביום ההוא יפקוד ה' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה". כלומר, הקב"ה יפיל את השר של אותה אומה בשמים, וממילא האומה של אותו שר תיפול ביחד עימו.
לא תיראום
"וְאֶת יְהוֹשׁוּעַ צִוֵּיתִי בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר עֵינֶיךָ הָרֹאֹת אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹקֵיכֶם לִשְׁנֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה כֵּן יַעֲשֶׂה ה' לְכָל הַמַּמְלָכוֹת אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר שָׁמָּה. לֹא תִּירָאוּם כִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם" (ג', כ"א-כ"ב)
הקשה בעל 'אור החיים' הקדוש: מדוע פתח משה את דבריו בלשון יחיד: "עיניך הרואות", "אשר אתה עובר", וסיים בלשון רבים: "לא תיראום"?
תשובתו: "הגם שמדבר ליהושע, אמר לשון רבים, לכלול גם כל ישראל, לומר שלא יהיה אפילו אחד מישראל ירא מהם, כי ה' נלחם להם". כלומר, אמנם משה מדבר עם יהושע, אך הוא כולל בדבריו את כל ישראל, ומורה להם שלא ייראו מהאויבים.
האיסור לירא מפני האויב חשוב הוא מאין כמותו! אכן, עינינו הרואות שכאשר אנו עושים פעולות צבאיות כדי להגן על עצמנו, מיד מתעוררות האומות המאוחדות נגדנו בשצף קצף. עלינו לדעת שאין אנו צריכים לחשוש מזה. נבטח בקב"ה שיילחם לנו את מלחמותינו, ויכניע את צרינו ואת אויבינו תחתינו.
בדרך מליצה נדרוש: "לא תיראום" – "לא תירא-או"ם", שאין לנו לחשוש מדעת האו"ם כלל ועיקר…
ושביה בצדקה – מידה כנגד מידה
"וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה. צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (ישעיה א', כ"ו–כ"ז – מתוך הפטרת שבת "חזון")
באומרנו: "ושביה בצדקה", רוצים אנו לומר, שאנו מעוניינים בצדקה ולא במשפט, שהרי מי יכול לעמוד לפני הקב"ה במשפט.
בקשה זו של "ושביה בצדקה", מקבלת משמעות יתירה בדורנו אשר בולט בה מדה זו של צדקה וחסד מרובה, וע"כ אנו מבקשים מידה כנגד מידה מאת הבורא יתברך שמו. עינינו הרואות כמה אנשים ישנם אשר עוסקים בעשיית חסד במסירות נפש, גם כאשר הימים קשים והנסיבות קשות.
וע"כ אומרים אנו להקב"ה: רבש"ע, ראה כמה חסד יש בעם ישראל בעולם, כך תעשה ותנהג עמנו אתה במידת חסד, ותגאל אותנו גאולה שלמה בעגלא ובזמן קריב.
צדקה שמקרבת את הגאולה
"צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (ישעיה א', כ"ז – מתוך הפטרת שבת "חזון")
בשתי צורות יכול האדם לקיים את מצות צדקה: האחת – על ידי נתינת ממון, והשנייה – על ידי לימוד תורה לאחרים. זאת משום ש"תורת חסד" נקראת תורה שלומד ומלמדה לאחרים. כאשר נִלמד תורה ונְלַמד את כל רבבות בית ישראל –תיפדֶה ציון.
לכן כתוב (מלאכי ג', כ"ב): "זכרו תורת משה עבדי", וסמיך ליה (שם ג', כ"ג): "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא". ללמדנו ששקידת התורה ולימוד התורה ברבים – "זכרו תורת משה עבדי" – ואין לנו יותר גדול ממשה רבינו שלימד תורה לאחרים, כך שיש בכוחם לקרב ביותר את ביאת משיח צדקנו ואליהו הנביא.
מעשה רב
לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון
"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב" (א', א')
"מאמר התנא (אבות פרק ג' משנה א'): 'הסתכל בשלושה דברים וכו' ולאן אתה הולך וכו'. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" וכו', וכן אמר התנא (שם פ"ב משנה י'): 'שוב יום אחד לפני מיתתך'. ופירש שם, שהכוונה היא שיזכור תמיד יום מותו, ושכל יום הוא זמן גבול המיתה, והוא מה שרמז באומרו: 'מול סוף' – שיהיה למול עיניו סוף אדם ותכליתו" ('אור החיים' הקדוש)
סיפר מרן זצ"ל: כשישבתי בבית דין, בא אדם בתביעה למוסד גדול. לטענתו, שכרו אותו מנהלי המוסד לומר קדישים לנפטרים גלמודים תמורת שכר. את שכרו קבעו בל"י (לירות). בתקופת עבודתו נגמר ערכם של הלירות והמטבע הוחלף לשקל. כשביקש הלה ממנהל המוסד לשלם לו מעתה לפי המטבע החדש בערך שקלי, לא רצה מנהל המוסד, ולא הועילו שום בקשות ותחנונים של התובע. משהודיע לו אותו "אומר הקדישים" שיתבע אותו בבית הדין לא נכנע, אלא נשאר נחוש בשלו שלא להיכנע לתביעה. הוא אף שלח לבית הדין לא פחות מתשעה עורכי דין להגן על המוסד. הם דיברו והאריכו, ואותו עני עמד ולא ידע מה לעשות ומה לענות. ביקשתי שיבוא לבית הדין בעל המוסד בעצמו ללא עורכי הדין שלו, ונימקתי שכך כתוב באבות: "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" – ולא טועניו. במקביל, ביקשתי משמש בית הדין שישבץ אותו אחרון ברשימת המוזמנים לדיון של אותו היום. הוא הגיע והמתין זמן רב, כשזמנו לחוץ מאוד. כשסוף סוף הגיע תורו, הוא נכנס. שאלתי אותו: מדוע הנך נוהג כך עם אותו עני? הלה לא ענה תשובה ברורה, ומרן הרב הבחין שהוא מתחמק וכי לא נוח לו בגלל הנצבים שם. ביקש הרב מכל הנוכחים לצאת, ומשהיינו לבד התברר, שאשתו של העני אמרה לאשתו (של המנהל), שבעלה אינו ראוי להיות מנהל וכי בעלהּ טוב ממנו אלא שהמזל גרם, ומשום כך הוא התעקש וסרב להעלות לו את שכרו. מיד הזמין הרב את אשת העני, ואמר לה: ראי מה עוללת, לכי מיד לאשתו של המנהל ותשבחי את המנהל בפניה, ותאמרי לה שגם היא, אשת המנהל, ראויה לכך וכדו'. לאחר מכן שוב הזמין את המנהל, והוא מיד אמר: אני מוכן להוסיף למשכורת של אותו העני לפי המטבע החדש ללא שום ערעורים. זוהי הסיבה והמעלה של העומד בדין בעצמו.
שרים ושופטי ארץ כפסולי עדות
"לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִיםהוּא" (א', י"ז)
בדרך כלל, בחתונות של משפחות חשובות, מבקשים המחותנים שיהיו גדולי עולם (אנשים חשובים ומפורסמים) שישמשו עדים לנישואי בני משפחתם. ככל שתוארו של העד גדול יותר, כך מתכבד המעמד יותר. מרן זצ"ל ידע היטב שלא כל מי שנמנה בין ה"גדולים" וה"מפורסמים" בהכרח גם כשר לעדות. אשר על כן, בכל עת שהיה עורך חופה וקידושין, היה נוהג להזהיר את העדים לעשות תשובה על מנת שהעדות והנישואין יעלו יפה.
מעשה היה, בתקופה בה שימש מרן זצוק"ל כרב הראשי לישראל, השיא אחד השופטים הבכירים בארץ את בנו, וביקש ממרן לסדר את החופה והקידושין. אותו אדם ביקש למנות כעדים את שר המשפטים ועוד שר נוסף. דעתו של מרן זצ"ל לא היתה נוחה מכך, ולכן אמר לשר המשפטים דאז, שהיה מעט מקורב אליו: אתה פסול לעדות כיון שאתה שר המשפטים, ואם יתעוררו בעיות עם הכתובה והכתובה תבוא לידי דיון משפטי, יתייראו מן החתום עליה כעד, ומכיון שאתה פסול לעדות, הרי הענין בגדר "עדות שבטלה מקצתה – בטלה כולה", ממילא גם העד השני פסול, וצריך שני עדים אחרים. הטעם הזה נעם באזני המוזמנים והמחותנים. רק למחרת, נתעוררו הלמדנים לדעת מדוע לא היה ניתן לצרף את עדות השני עם מישהו אחר…
שוב מעשה היה, שנתמנו שני שופטי ארץ לשמש עדים בנישואי בניהם של נכבדים וחשובים. אמר להם הרב: הרי מחר עלולה כתובה זו לבוא לדיון לפניכם או לידי חבריכם, וכיצד תנהגו בה, הלוא נוגעים בדבר תהיו! ומינה אחרים תחתם.
הלכה בפרשה
כיבוד אדם זקן
"וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן" (א', כ"ב)
"'ותקרבון אלי כלכם' – בערבוביא, ולהלן הוא אומר (ה', כ'-כ"א): 'ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם ותאמרו הן הראנו' וגו', אותה קריבה היתה הוגנת. ילדים מכבדים את הזקנים ושלחום לפניהם, וזקנים מכבדים את הראשים ללכת לפניהם, אבל כאן: 'ותקרבון אלי כולכם' – בערבוביא. ילדים דוחפין את הזקנים וזקנים דוחפין את הראשים" (רש"י)
כתוב: "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" (ויקרא י"ט, ל"ב). וכתוב: "ואת יראי ה' יכבד" (תהלים ט"ו, ד'). למדים אנו כי אדם צריך לכבד תלמידי חכמים וכן זקנים. ואם לומד תורה ועובר זקן מולו, לא יאמר: העוסק במצוה פטור ממצוה, אלא יקום מיד כי זו מצוה עוברת. כמו"כ אם הוא יושב באוטובוס ועלו זקן או זקנה, יקום לכבודם ויתן להם לשבת.
לגבי נהג אוטובוס או מונית, שעלה לרכבו רב –מהדין אין חיוב לנהג לקום מפניו, אך רצוי לעשות זאת. בענין זה, שני אחים למשפחת בבאיוף אשר היו נהגי אוטובוס בקו 3, וכשהיה הרב המקובל חכם אפרים כהן זצ"ל נכנס לאוטובוס הם היו קמים לכבודו. אך כאמור מהדין הם לא חייבים בכך כי הם באמצע עבודתם, אבל הם טענו שממילא הם עוצרים בתחנה ומחכים לאנשים שיעלו ויש לנו זמן לעמוד.
הרב בעל הבא"ח דן באדם היושב בגזוזטרא שגבוהה מעל י' טפחים, ולמטה ברחוב עובר רב – האם חייב לקום לכבודו או שנאמר שזו רשות אחרת ואינו חייב לקום לכבודו? וענה: שחייב. ולגבי רב שנוסע בעגלה –ענה שמהדין אינו חייב לקום לכבודו, משום שהרב לא רואה אותו, אבל טוב לקום (ועיין בא"ח ש"ש פר' כי – תצא אות י"ג, י"ד).
לגבי אשת רב: בגמרא ישנה מחלוקת אם חייבים לקום מפניה או לא. ובמסכת שבועות (ל' ע"ב) מסופר על אשתו של רב הונא שהיה לה משפט לפני רב נחמן, ורב נחמן לא ידע כיצד ינהג, שהרי אם יעמוד בפניה יסתתמו טענותיו של בעל הדין, ומאידך אשת חבר הרי היא כחבר ואני צריך לקום לכבודה. מה עשה? אמר לשמש שלו: לך ותביא בר אווזא, ותפריח אותו עלי, וכתוצאה מכך אני אעמוד, וכך לא יבין בעל הדין השני שבשבילה עמדתי (אבל עיין בא"ח ש"ש פרשת כי – תצא אות י"ז, וע"ע בשו"ת 'מאמר מרדכי' ח"ג יו"ד סי' ט').
מו"ר אבי ע"ה, כשהיה יושב ולומד בבית הכנסת בחו"ל, הוא היה קם בפני כל אדם, הן קטנים והן גדולים והן עמי ארצות. וכששאלוהו לפשר הענין, ענה להם: קטן – עשה פחות עוונות ממני, וזקן – עשה יותר מצוות ממני. ועל מו"ר אבי ע"ה אמר בעל הבא"ח שאם הוא נוהג כן ודאי שלבסוף יהיה ירא שמים גדול, שהרי כתוב: "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלוקיך", ויזכה לדרגה גבוהה, ולא לחינם אמר בעל הבא"ח על מו"ר אבי: "נשמה כזו לא היתה בעולם".
זיכוי כספי בטעות
"כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא" (א', י"ז)
"מה שאתה נוטל מזה שלא כדין, אתה מזקיקני להחזיר לו" (רש"י)
שאלה: אנחנו מנהלים חשבון בנק עם כרטיס אשראי. לפני כשנה, חברת כרטיס האשראי חייבה אותנו בטעות על קנייה שלא עשינו (בסך של ארבע מאות וחמישים ש"ח בערך). לאחר שרשרת טלפונים, זיכו את חשבוננו, אבל – פעמיים.
בעלי טען, שהפעם זו בעיה של החברה, והיא צריכה לפתור אותה בעצמה, ואחרי כל הטלפונים שעשינו עד עכשיו (מבתיהם של שכנינו), הוא בשום פנים ואופן לא מתחיל עם זה שוב.
סמכנו על חברת האשראי שאכן היא תמצא את הטעות בעצמה, ועזבנו את הענין. האם עלינו להודיע לחברה על טעותה?
תשובה: לכאורה היו לכם הוצאות טלפוניות וכד' כדי להחזיר את כספכם שלדבריכם חויבתם בו בטעות. אך דבר זה אינו ניתן לתביעה בדיני אדם, כיון שזהו רק גרמא בנזיקין וטעות אנוש.
אולם, את הסכום שקיבלתם יותר ממה שמגיע לכם, דהיינו ארבע מאות וחמישים ש"ח, חייבים אתם להחזירו לבנק.
ורצוי לכתוב לבנק שהנכם מודים על כך שהחזירו לכם את הכסף, והנכם מחזירים לו את מה שקיבלתם בטעות.
אע"פ שבעלך אינו רוצה להתעסק עם הבנק, מ"מ: "אינו ראוי לצדיקים לאכול מן הגזל" (רש"י בראשית י"ג, ז').
בר מן דין – צריך להזהר מחילול ה' אם דבר זה יתגלה.
(מתוך שו"ת הרה"ר, תשמ"ח-תשמ"ט, סימן קפ"ד)
