זמן אמירת "בריך שמיה"[1]
שאלה: אדם שהאריך בתפילת שמונה עשרה ולא הספיק לומר "בריך שמיה" בעת פתיחת ההיכל – כיצד ינהג?
תשובה: "בריך שמיה" – עיקר אמירתו בעת פתיחת ההיכל[2], אם לא הספיק – יכול לאומרו בזמן הקמת ספר תורה, ואם לא אמרה אז – לא יאמרה עוד[3].
ספרדים ואשכנזים לקרוא בספר תורה תימני[4]
שאלה: תלמידי הישיבה התיכונית ב…. מתפללים במבנה של בית-כנסת התימני.
שאלתי היא:
האם אנו יכולים, בימי שני וחמישי, לקרוא בספר תורה תימני?
אציין, שרוב התלמידים בישיבה הם אשכנזים, חלקם ספרדים ומיעוטם תימנים.
בברכת התורה
הרב…..ראש הישיבה
תשובה: אפשר לקרוא בס"ת זה, כשם שלספרדים מותר לקרוא בס"ת אשכנזי וכו'. עיין בשו"ת "יין הטוב" להרשל"צ הגר"י ניסים זצ"ל (ח"א סי' כ"ד)[5].
ספרדי לעלות או לקרוא בספר תורה אשכנזי[6]
שאלה: האם מותר לספרדי לעלות לתורה או לקרוא בספר תורה הכתוב בכתב אשכנזי?
תשובה: מותר לספרדי לעלות לס"ת אשכנזי, עיין בשו"ת "יין הטוב" להרשל"צ הגר"י ניסים זצ"ל (ח"א סי' כ"ד)[7]. אך טוב להזהר לכתחילה בפרשת "זכור", שספרדי יקרא בס"ת ספרדי[8].
לעלות לתורה לשתי עליות רצופות – א'[9]
שאלה: האם מותר לאדם לעלות לתורה בשתי עליות רצופות?
תשובה: כאשר יש סיבה מיוחדת, מותר לאדם אחד לעלות לתורה שתי עליות רצופות, כמובן שיברך פעמיים בתחילה ובסוף, כגון: כהן כשאין לוי[10], או כשאין מי שיודע לקרוא בתורה ולברך[11], וכל זה כמובן בס"ת אחד[12].
לעלות לתורה לשתי עליות רצופות – ב'[13]
שאלה: בזמנו שאלתי את כבודו שאלה כזו – האם מותר לבן אדם אחד לברך פעמיים אם הוא עולה פעמיים לתורה? יש ויכוח בבית הכנסת שלנו כל פעם מחדש, אם זה מותר או אסור. זה קרה בשמחת תורה, כאשר אחד המתפללים, שהוא ישראל, קנה "חתן תורה" וגם "חתן בראשית". היה ויכוח בבית הכנסת האם מותר לו לעלות לשניהם ולברך פעמיים, בכל פעם בספר תורה אחר. השאלה היא גם לגבי שבת רגילה, כשאדם רוצה לעלות פעמיים באותו ספר תורה. מה הדין במקרה זה?
תשובה: לכתחילה אין לעלות פעמיים אך בדיעבד אם כהן עלה לס"ת ראשון וברצונו לעלות מפטיר משלים באותו ס"ת – אם יש סיבה מיוחדת, מותר. וכן, ישראל שעלה שלישי או עלייה אחרת ויש לכך סיבה – מותר לו לעלות כמשלים או מפטיר.
וכשאין כהן אחר, לכתחילה היה צריך הכהן לצאת, ויעלה ישראל במקומו, ואח"כ יכנס הכהן ויעלה למשלים או למפטיר.
אולם, ביום שבו מוציאים שני ס"ת, לדוגמא בשבת ור"ח, אם עלה כהן או ישראל בפרשת השבוע בס"ת הראשון – הוא לא יכול לעלות מפטיר בס"ת השני, משום פגמו של הספר הראשון[14].
ועיין שם לכה"ח (סי' קמ"ד ס"ק כ') שכתב משם מהריק"ש, שבמצרים נהגו שביום שמחת תורה מי שעלה "לחתן תורה" המסיים בפרשת "וזאת הברכה" – מותר לו לעלות כ"חתן בראשית" בספר תורה אחר. אולם, אנן על שולחנו של מרן סמכינן, ואפילו בשמחת תורה מי שעלה בס"ת אחד – אינו יכול לעלות בס"ת השני[15].
להעלות לוי לעלייה ראשונה במקום שאין כהן[16]
שאלה: האם כאשר אין כהן בבית-הכנסת, יכול לוי לעלות לתורה במקומו?
תשובה: לספרדים במקום שאין כהן, נתפרדה החבילה ואין לוי עולה ראשון אלא ישראל. אמנם, יש מהספרדים שנהגו שלוי עולה ראשון (כשאין כהן), אך אנו לא נוהגים כך וכן יש להנהיג במקום שאין מנהג[17].
שאלה ז
להעלות לוי לעלייה שנייה במקום שאין כהן[18]
שאלה: יש לנו מחלוקת בבית הכנסת ספרדי. לצערנו, אין לנו כהן, ויש לנו לוי. בזמן קריאת התורה בשבת, בשני ובחמישי, הוא מעורר מדנים בגלל שהוא רוצה לקום ולקרות בתורה שני, אחרי הישראל. אמרנו לו שאסור, והוא לא מקבל, שהוא אומר שמותר, וחלק מהציבור מצדיק אותו. לכן אנו פונים אל כבודו ואל קדושת תורתו שתאיר עינינו בתורתך, ליישב את המחלוקת הזאת, ותשרור אהבה ורעות בבית הכנסת.
תשובה: אסור ללוי לעלות שני לקריאת התורה במקום שאין כהן בבית הכנסת וישראל עולה ראשון, עיין בשו"ע (סי' קל"ה סעי' ו')[19].
ועוד עיין בשו"ע שם, דאם אין כהן – קורא ישראל במקום כהן, ודעת הרמ"א שם שאם אין כהן – יכול הלוי לעלות ראשון, ואז מכריזים ואומרים: "יעלה לוי במקום כהן", אך אין אנו נוהגים כן. אולם, אם על ידי כך שהלוי יעלה ראשון במקום כהן תמנע המחלוקת – אפשר לנהוג כך[20], ואחריו יעלה ישראל ולא לוי אחר[21].
הוצאת כהן מבית-הכנסת כדי להעלות ישראל במקומו[22]
שאלה: ברצוני לשאול את כבודו אודות מקרה שקרה לי ונשנה שוב לאחרונה.
לפני שנים אחדות התפללתי בשבת בבוקר במקום מסוים. כאשר הגיע זמן הקריאה בתורה, ניגש אלי הגבאי ושאלני אם אני כהן, כאשר עניתי בחיוב, הוא ביקש ממני לצאת מבית הכנסת ולהמתין בחוץ עד שהוא יקרא לי להיכנס.
כאשר הוא קרא לי להיכנס, הוא הסביר לי, שמקובל אצל יהודי אשכנז לבקש מהכהן לצאת בעת קריאת התורה, כאשר יש "חיוב" לאחד המתפללים, כך הם יכולים להעלות לתורה שני ישראלים במקום כהן ולוי.
תמהתי מאוד על מנהגם, ואני פונה לכבודו בשאלה: האם יש מקור למנהג זה?
תשובה: מנהג לא טוב הוא מה שנהגו לבקש מכהן שיצא מבית הכנסת כדי להעלות יותר עולים במקומו. אולם, במקום שיש צורך, כגון: בשני וחמישי וכו', ויש חשש למחלוקת בין בעלי העליות הרוצים לעלות לס"ת, טוב לבקש מהכהן בשפה ברורה ונעימה – אם יסכים לצאת[23]. אך כמובן, שאין לנהוג כפי שכתבת במכתבך, שאומרים לו צא החוצה, כי אין זו דרך של "וקדשתו"[24].
שאלה ט
עליית כהן קטן לתורה[25]
שאלה: יחד עם כל בית ישראל אני קורא את פסקי הלכותיו המתפרסמים בגליון "שבת בשבתו" תמידים כסידרם.
ברצוני לקבל את הבהרתו של כבוד הרב על מה שכתב בגליון ק"ח פרשת מקץ תשמ"ז, לגבי עלייה לתורה של כהן קטן.
מה רצה כבודו ללמדנו במה שכתב לעיין בכף החיים סי' קל"ה ס"ק י"ח ובמשנה ברורה סי' רפ"ב ס"ק י"ב, הלא הם לא פוסקים ככבודו?
תשובה: בספר "לדוד אמת" לחיד"א (סי' ה' אות ב') כתב, שתלמיד חכם קודם לכהן קטן, אך אם אין בבית הכנסת תלמיד חכם, עולה כהן קטן. וכ"כ בסידור "בית מנוחה" (עמ' קנ"ו אות ג').
מה שכתבנו לעיין בכה"ח (סי' קל"ה ס"ק ח"י), היינו ששם משמע מדברי המהרי"ט והרדב"ז, שכהן קטן יכול לעלות לספר תורה, לאפוקי מדברי המג"א שכתב שאין להעלותו. אמנם, סיים שם בכה"ח שלפי המקובלים אין מעלים קטן כלל.
מה שציינו למשנ"ב (סי' רפ"ב ס"ק י"ב), היינו שהביא שם מחלוקת בדין זה. ומשמע, שמעיקר הדין כהן קטן עולה ראשון, כדי למנוע ויכוח בין העולים מי יעלה ראשון. וסיים שם, שאין נוהגים להעלות כהן קטן, ובכלל אין מעלים קטן לקרואים הראשונים, אלא רק למפטיר והפטרה[26].
כנראה, שהמעיינים בדברי כה"ח והמשנ"ב רצו לקיים את דברי חז"ל: "מצוה לשמוע דברי חכמים"[27], וזו הייתה כוונתי, שיעיינו ויראו חילוקי ההלכות בנידון.
עדיפות בין כהן רגיל וכהן שליח ציבור לעלייה לתורה[28]
שאלה: אם השליח ציבור הוא כהן ויש כהן נוסף המתפלל בבית הכנסת, את מי יש לעלות לתורה?
תשובה: אם יש שני כהנים בביהכנ"ס ואחד מהם הוא החזן – אין לחזן עדיפות, אלא רצוי שהגבאים ינהיגו ביניהם תורנות לעלייה לתורה[29].
עליית כהן המחלל שבת בפרהסיה לתורה[30]
שאלה: מה אומרת ההלכה – האם כהן המחלל שבת בפרהסיה (נוסע בטרקטור בשבת), רשאי לעלות לתורה ככהן כשר? כיצד על המתפללים בבית הכנסת לנהוג במקרה כזה?
אבקש את כבודו לענות לי תשובה בהקדם, מכיון שאנו עומדים לפני הימים הנוראים, ואיני מוכן ללכת לבית הכנסת עד שתתברר לי בדיוק מהי ההלכה בעניין זה.
תשובה: כהן שמחלל שבת בפרהסיה – אסור לו לעלות לתורה. אך אם בכל זאת עולה הוא לתורה בחוזקה – אין לצאת מבית הכנסת כאשר הוא עולה[31].
שאלה יב
"חזקה במצוות" לגבי עלייה לתורה[32]
שאלה: הנני משמש בקודש כרב במושב…. פנה אלי אדם, שהינו דור חמישי למשפחה אמידה מן המושב, בטענה לגבי מכירת העליות החשובות. בני משפחתו קבלו תמיד את העליות: 'חתן תורה', 'עשרת הדברות' ו'שירת הים'. ועד בית הכנסת מכר עליות אלו, אך הם תמיד קנו אותן ואחרים לא הוסיפו עליהם.
קרה, ופרץ סכסוך בין משפחה זו לאחד מתושבי המקום, לאחר שהוא הוסיף על מחיר העלייה, וזכה באותה שנה להיות 'חתן תורה'. דבר זה גרם לפילוג במושב.
עקב כך, פסק רב המקום דאז, שלא למכור את העליות הנ"ל, אלא לתת אותן בחינם לבני משפחה זו. דעת הציבור לא הייתה נוחה מפסק זה, אך מפני כבודו הם קבלו עליהם את דבריו. לאחר פטירתו של הרב, פנה הציבור להיוועץ באחד מגדולי הפוסקים, שפסק כי הנ"ל (מבני המשפחה הנזכרת) יקבל את העלייה ויתרום לבית הכנסת סך מסוים. הנ"ל עלה לתורה, אך לא שילם את הסכום שפסק לו הרב. לכן, החליט ועד בית הכנסת למכור את העליות הנ"ל לכלל הציבור וכן עשו בשנה שעברה. כעת בא אלי אותו אדם בתביעה כי עליות אלו שייכות למשפחתו, ואין הוא רוצה שימכרו אותן, שמא יבוא אדם ויוסיף עליו ויזכה בעליות.
ברצוני לשאול את כבודו: א. האם המקרה הנ"ל נקרא "חזקה במצוות"?
ב. האם לאדם זה יש חזקה על העליות הנ"ל, ואנו צריכים לתת לו אותן ללא מכירה, והוא יתרום לבית הכנסת כנדבת ליבו, או שעלינו להמשיך למכור את העליות והוא יוסיף לזכות בהן (בהנחה שאף אחד לא יוסיף עליו)?
תשובה: אדם שהחזיק במצוה כמה פעמים, אי אפשר לקחתה ממנו, ויש לו בזה דין חזקה. לדבריך, אחרי פסיקתו של הרב…. זצ"ל, היו שערערו על פסקו אך לא פנו אליו משום כבודו, אך אחרי מותו ערערו על פסקו. לכן, בנידון דידן נראה שלא היתה למר…. הי"ו חזקה על העליות לתורה כיון שהיה ערעור על כך.
לו היה עושה ומקיים את הפשרה של הרב….. שליט"א – הנה מה טוב, אך מדבריך נראה שלא עמד בפשרה זו ולכן מכרו את העליות בשנה שעברה[33].
נראה שגם השנה ימכרו את העליות כדי למנוע מחלוקת בציבור.
ויהי רצון שיקויים בנו "האמת והשלום אהבו"[34].
מניעת עלייה לתורה מאדם שאינו משלם נדריו[35]
שאלה: בבית הכנסת שלנו ישנו אדם, שקנה עלייה לתורה והתחייב לשלם לבית הכנסת סכום מסוים.
מזה זמן שוועד בית הכנסת מדבר על ליבו שישלם את חובו, אך הוא מתחמק מכך ואינו מוכן לשלם.
שאלתי לכבוד הרב – האם מותר לוועד בית הכנסת למנוע ממנו כיבודים ועליות לתורה עד שישלם את חובו?
אבקש את כבוד הרב שיואיל להורות לנו דבר בהקדם.
רב בית הכנסת……
תשובה: אדם הנודר נדר ואינו משלם עובר שני איסורים, איסור מדין נדר בינו לבין קונו[36], ואיסור נוסף מדין גזל בית הכנסת, משום שאחר שהיה קונה היה משלם.
לפיכך, רשאי ועד בית הכנסת להתרות בו לשלם את חובו, ואם למרות ההתראה לא ישמע, רשאי הוועד למנוע ממנו כיבודים או עליות בבית הכנסת.
שאלה יד
קימה לקרוב משפחה העולה לתורה[37]
שאלה: בשבת המשפחתית האחרונה שנערכה לפני שבועיים, דודי עלה לתורה. כאשר הוא עלה לבימה קמו בפניו כל דודותיי ואימי. האם יש הלכה שמורה לעשות זאת, או שמא יש לקום רק בפני רב?
תשובה: קמים לפני קרובי משפחה העולים לתורה משום כבוד. בענין דרגת הקירבה שנהוג לקום – זה תלוי במנהג המקום. לגבי רב – כל רב העולה לתורה יש לעמוד לפניו[38].
עמידה ב"ברכו" בעלייה לתורה[39]
שאלה: האם יש לעמוד בזמן שהעולה לתורה אומר: "ברכו את ה' המבורך", או שדי לכרוע מעט תוך כדי ישיבה?
תשובה: ב"ברכו" של קריאת התורה – לא חייבים לעמוד[40].
עמידה בקריאת התורה[41]
שאלה: כיצד בחור ישיבה ספרדי צריך לנהוג כאשר הוא שומע קריאת התורה בבית כנסת אשכנזי, ומנהגם שם לעמוד בקריאת התורה? האם יעמוד כמותם, או ישב כדברי האר"י ז"ל[42]?
תשובה: אם כולם עומדים – יעמוד, אך אם רק חלק עומדים – אפשר לשבת[43].
קריאה לעולים לתורה בשמם – א'[44]
שאלה: בבית הכנסת שלנו (ספרדי) הונהג לאחרונה מנהג חדש. המעלה לתורה אינו קורא בשמות הקרואים, אלא לפני קריאת התורה הוא מחלק שלטים קטנים שעליהם כתוב: "ראשון", "שני" וכו', וכשהוא קורא את אחד המתפללים לעמוד לפני ספר התורה הוא אומר: "יעמוד כהן" או "יעמוד רביעי" וכיו"ב.
היתרון הבולט של שיטה זו, הנהוגה בבתי כנסת אחרים, שאין הגבאי צריך להתרוצץ בבית הכנסת כדי לשאול את שמות העולים לתורה, והסדר נשמר כיאות.
רב בית הכנסת טען, שלא ראוי לשנות מנהג קיים, לפיו קוראים את הקרואים לתורה בשמם, ועל דעתו הוחלט לפנות אל כב' הרבנים הראשיים על מנת לנהוג כפי שיפסקו, כאשר בינתיים חזרנו לנהוג כפי שנהגנו עד עתה.
תשובה: יש שנהגו לא לקרוא לעולה לתורה בשמו[45], שמא הוא לא ירצה לעלות לתורה, אלא נהגו, שהגבאי מביא לו טס של כסף ועליו עשרת הדברות, ומראה אותו לעולה. אם הוא מסכים לעלות – נושק לציציות שלו אחר שנגע בטס, ואם אינו יכול לעשות זאת – מודיעו על כך.
לגבי מנהגכם לחלק מראש את העולים ולא לקרוא להם בשמות, אם רב המקום מסכים לכך – אפשר לעשות כן ומנהג טוב הוא[46].
קריאה לעולים לתורה בשמם – ב'[47]
שאלה: בבית הכנסת שלנו נהוג שלא לקרוא לעולה לתורה בשמו המלא, אלא: "כהן", "לוי", "שלישי", "רביעי" וכדומה.
בזמנו, ארחנו את הרב ל….. שליט"א, והוא כתב לנו מכתב מנומק, לפיו יש לקרוא את העולה בשמו. גם הרב האזורי, הרב ד…. שליט"א, כתב בספרו כי יש לקרוא לעולה בשמו.
אנו אוחזים במנהג זה כבר קרוב לששים שנה, ובין המתפללים הוותיקים בבית הכנסת יש המתנגדים לשינוי מנהג זה.
כדי לא לפגוע, חלילה, בהלכה, ברצוני לבקשך להורות לי, כיו"ר ועד הפועל של הקהילה – מה עלינו לעשות בנידון?
כמובן שנכבד את פסק הדין של כבודו – הלכה למעשה.
תשובה: מנהגים רבים בענין זה. יש הנוהגים לקרוא את האדם בשמו ובשם אביו. ויש שקודם מקבלים את הסכמת העולה לעלות, ואז קוראים בשמו ובשם אביו. ועיין בכה"ח (סימן קל"ט ס"ק ט') שכתב: "והמנהג פשוט בירושלים ת"ו, שהש"ץ אינו קורא לעולה לס"ת בשמו בקול רם כמנהג כל המקום רק השמש קודם שיסיים העולה מקודם הולך אצלו ואומר לו שיעלה, ואם אותו יחיד אינו רוצה לעלות מחמת איזו סיבה אומר לשמש שיקרא אחר. וזו תקנת ראשונים שלא יהיה בכלל הקורין אותו לס"ת ואינו עולה. ויש מקומות נוהגים שמי שרוצים לכבדו לעלות לס"ת הולך השמש אצלו ונותן בידו טס של כסף, וכן ראיתי נוהגין בארץ בעוברי לשם כשבאתי לירושלים ת"ו וגם זה המנהג הוא מטעם הנזכר".
המנהג שנהגתם בבית הכנסת כבר 60 שנה שלא לקרוא בשם – הינו מנהג טוב, ויש לכם להמשיך במנהגכם[48].
בעל קורא שאינו חובש כיפה[49]
שאלה: האם אדם שאינו חובש כיפה, ולא מקפיד על 3 תפילות ביום (הוא מתפלל רק שחרית), יכול להוציא את הציבור ידי חובת קריאת התורה?
תשובה: אדם שאינו חובש כיפה במשך היום – אינו ראוי לכתחילה שיקרא בתורה (ויש עליו כיפה בשעה שקורא בתורה[50]), אך אם קרא – הציבור יצא ידי חובה בקריאתו[51].
מכירת עליות לתורה[52]
שאלה: מדוע ברוב בתי כנסת מוכרים עליות לתורה? הדבר מעכב את הקהל, ולא תמיד כל אחד יכול לקנות עלייה. אולי במקום זה יש לעשות תורנות קבועה בין כל המתפללים, וכל אחד יקבל עלייה לפי תורו.
תשובה: כל עיקר התקנה שהנהיגו למכור מצוות בשבת זהו מפני השלום. כיון שכל אדם רוצה לזכות בפתיחת ההיכל, בעלייה לתורה או בהפטרה. אולם, אם אפשר לסדר הדבר באופן כזה שיקבלו את המצוות לפי תור קבוע, ובחגים יכבדו אדם גדול וכו', וכן יכבדו אדם המתפלל קבוע בבית הכנסת ויש לו יום פטירה, ומבקש לקרוא את ההפטרה או משלים – עדיף דבר זה מאשר מכירת המצוות. עיי' שו"ע (או"ח סי' קל"ו סעי' א') ובכה"ח שם (ס"ק ח')[53] ובשו"ע (סי' ש"ו סעי' ו') ובכה"ח שם (ס"ק מ"ב-מ"ג)[54].
עליית עיוור לתורה[55]
שאלה: אני עיוור מלידה וברצוני לעלות לתורה, אך בבית הכנסת בו אני מתפלל לא מתירים לי לעשות זאת. דבר זה מצער אותי מאוד. שאלתי לכבוד הרב: האם מותר לעיוור לעלות לתורה?
תשובה: מאחר ולפי הדין, העולה לתורה צריך גם לקרוא בספר מתוך הכתב – אין סומא יכול לעלות לתורה, כיון שאינו יכול לקרוא מתוך הכתב, וכן פסק השו"ע (סי' קל"ט סעי' ג').
אמנם, מנהג ירושלים ומנהג ארץ ישראל לא כמרן השו"ע בזה, שכיון שהחזן קורא בתורה הקילו והתירו לסומא לעלות לתורה ולברך [מלבד בפרשת זכור], ועי' בכף החיים שם (ס"ק ט"ו) ועי' שער המפקד (הלכות קריאת ס"ת אות ה'-ו') ועי' נתיבי עם (עמ' כ"ו).
מבין השיטין של מכתבך אני מבין שנגרמה לך עגמת נפש, שרצית לעלות לספר תורה ולא איפשרו לך. ולפי מה שכתוב לעיל, הם סמכו על הלכה פסוקה בשו"ע, ולכן אין לך להקפיד עליהם. אולם עתה, בראותם שמנהג ארץ ישראל להעלות סומא לספר תורה, ברור הוא שיאפשרו לך לעלות. וה' יברך את עמו בשלום[56].
האופן בו אפשר לנכה המרותק לכיסא גלגלים לעלות לתורה[57]
שאלה: הובא לידיעתי כי המדרגות המובילות לבמות התפילה בבתי-כנסת מונעות מהנכים, בעיקר לאלו הרתוקים לכיסאות גלגלים, לקיים את מצוות העלייה לתורה.
אשר על כן, לדעתי יש להנחות את המועצות הדתיות ולטכס עימן עצה, כיצד ניתן להסדיר סידורים, שיאפשרו לנכים לעלות לבמות התפילה ולקיים את מצוות העלייה לתורה.
תשובה: עפ"י ההלכה יש שתי דרכים כיצד אפשר לפתור בעיה זו:
א. להרים את הנכה, גם אם הוא נמצא בכסא גלגלים[58], לגובה הבימה שעליה נמצא ספר התורה, כך יוכל הנכה לעלות לתורה ולראות את מה שכתוב בה[59].
ב. לכתחילה להניח את ספר התורה על מקום נמוך, באופן שהנכה ביושבו על כסא גלגלים יוכל לראות את הכתוב בו. אחר שיעלה הנכה לתורה אפשר יהיה, אם ירצו, להחזיר את ספר התורה לבימה הגבוהה יותר.
דברים ברוח זו אנו נעביר אי"ה לחבר המועצות הדתיות, כדי שינחו את בתי הכנסת לנהוג ברוח זו.
להעלות עם הארץ לתורה[60]
שאלה: האם מותר להעלות לתורה אדם שהוא עם הארץ אעפ"י שאינו יודע לקרוא עם החזן? מרן פסק בסי' קמ"א סעי' ב' שצריך לקרוא עם החזן, אמנם מדובר כאן בעם הארץ שיש חשש מחלוקת ומריבה אם לא יעלוהו.
תשובה: מנהג ירושלים להעלות עם הארץ לספר תורה אף שאינו יודע לקרוא עם החזן[61].
עליית קרובים לספר תורה בזה אחר זה[62]
שאלה: האם יש איסור מוחלט להעלות קרובי משפחה לספר תורה בזה אחר זה, כגון: אב אחר בנו, או אח אחר אח? אדם שאינו חושש מעין הרע כמבואר בפסחים י"ח ששלוחי מצוה אינם ניזוקים, האם יכול לעלות לאחר קרובו? זו שאלה מעשית ביותר בבית הכנסת שלנו, בעיקר באירועים מיוחדים ובשמחות.
תשובה: נפסק שאין קרובי משפחה עולים לס"ת זה אחרי זה, כגון: אב אחר בנו, או אח אחר אח. טעם איסור העלייה הינו משום "עינא בישא". ולכך אף אם יאמר האדם כי לא חושש לעין הרע, אפילו הכי לא יכול לעלות כנזכר.
הגמ' (בב"מ דף ק"ז ע"ב) אומרת, שתשעים ותשעה מתים בעין הרע, ועוד אומרת הגמ' שם (בע"א) שאסור לאדם לעמוד על שדה חבירו[63], ואומר רש"י שלא יפסידנה בעין הרע, לכן טוב להחמיר לחשוש מכל היזק. וא"כ הגם ששומר מצוה לא יאונה רע, במקום ששכיח היזקא – שאני[64].
וב"כתר שם טוב" (עמוד ד"ש) האריך בזה אם עין הרע פועל גם במקום מצוה.
לסיכום, נביא את לשון השו"ע (סימן קמ"א סעיף ו'): "יכולים לקרות ב' אחים זה אחר זה, והבן אחר האב, ואין מניחין אלא בשביל עין הרע"[65].
ומה שציין כב' פסחים י"ח, הנכון הוא פסחים ח'.
העולה לתורה וקורא בה במבטא שהציבור אינו מבין[66]
שאלה: בבית הכנסת בו אני נוהג להתפלל, נותן החזן לאחד מהמתפללים, לעלות לתורה ולקרוא את חלקו. אדם זה קורא בהברה תמנית שאינה מובנת לרוב הציבור (עולי מרוקו ותוניס ובניהם שנולדו כאן), ואף אינו מטעים את המילים כראוי.
שאלתי היא:
האם ראוי שהחזן יעלה אדם נוסף לעליית 'מוסיף', כדי שיקרא שוב קטע זה, או שמא כדאי שהחזן יקרא את כל הפרשה בעצמו כמנהג האשכנזים, ולא יתן לעולים לתורה לקרוא את חלקם?
עלי לציין כי מתפלל זה הינו אדם זקן העלול להיפגע אם החזן ימנע ממנו לקרוא בעצמו.
תשובה: אם יכול הש"ץ לחזור על מה שקרא העולה מבלי שיפגע כבודו של הזקן – יחזור, ואם לאו – יוצאים ידי חובה אף אם לא מבינים את המילים או הטעמים[67].
החלפת הבעל קורא מפני שאינו קורא כראוי[68]
שאלה: בבית הכנסת בו אני מתפלל ישנו שליח ציבור המשמש גם כקורא בתורה.
בקריאת התורה הוא משבש אותיות שונות, מחליף בין ש' שמאלית לש' ימנית ולהיפך, כך שהמשמעות של המילים משתנה. ציבור המתפללים העיר לשליח הציבור מספר פעמים, אך הנ"ל לא שינה ממנהגו.
ברצוני לשאול:
א. האם אנו יוצאים ידי חובת קריאה בתורה בקריאה שכזו?
ב. אם לא – האם אנו צריכים להחליף את שליח הציבור?
ג. איך נוכל לעשות זאת ללא פגיעה בכבודו?
תשובה:
א. יוצאים ידי חובה בקריאת התורה גם אם הקורא מחליף בין שין ימנית לשמאלית[69].
ב. אם הש"ץ הינו ת"ח או ירא שמים שאין לכם למעלה הימנו – יש להשאירו למרות הפגם דלעיל. כמובן, שיש לבקש ממנו שישתדל לתקן את הפגם הנ"ל ככל הניתן בידו[70].
ג. מה שהזכרת, שאין הש"ץ מתאים לרוח הקהל, אם כוונתך בגלל הפגם דלעיל – הרי נענית. אם הקהל אינו מרוצה מסיבות אחרות – יש לדון מהן הסיבות וכו'[71].
בכל אופן, יש להזהר בכבודו של הש"ץ ואין לפגוע בו.
יה"ר שישכון השלום במקומכם ויקויים בכם: "והאמת והשלום אהבו"[72].
להחליף בעל קורא ותיק הקורא בצורה משובשת[73]
שאלה: אני מבקש להציע לפני כת"ר שאלה אשר נתעוררה במקומנו ק"ק…. ת"ו, אפשר כי תשובה ממו"ר יהיה בה כדי לתקן את העניין ללא מחלוקת.
אחד מבאי בית הכנסת שלנו, עלה לישוב בראשית היווסדו בשליחות משרד הדתות כדי לשמש כ"כלי קודש". עד בואי למקום לפני חמש שנים, וגם עתה, הוא עוסק בצרכי ציבור. בשנים הראשונות לבואו, הוא גם קרא בתורה מדי שבת. והנה קריאתו בתורה שגויה ומשובשת עד מאד, בכל מה שנוגע לניגון הטעמים, הטעמה וניקוד. כמעט ואין פסוק מבלי שיהיו בו שלשה או ארבעה שבושים.
לאחר מספר שנים שהוא קרא בתורה, כמעט מדי שבת, הוא מוחזק בקריאת התורה, כי לא היה בנמצא בעל קריאה אחר, אף לא כאלו היכולים לקרוא על ידי לחישה. עתה נוספו בעלי קריאה הטובים ממנו לאין ערוך, כך שאפשר שלא יקרא כלל, או יקרא רק לעיתים רחוקות ביותר. הבעיה היא, שהוא לא מוכן להודות שהוא שוגה בקריאה, ותובע שיתנו לו לקרוא לפי התור כמו כל אחד אחר, ולא תיגרם לו עגמת נפש מרובה, וגם יפתח במסה ומריבה.
ועתה ברצוני לשאול:
- האם יש לו דין של מוחזק במצווה, או כיון שקריאתו מועילה רק בדיעבד, אין כאן חזקה כלל?
- האם אפשר שהציבור ימחל בדבר כגון זה, או שאין כאן עניין של כבוד הציבור, אלא של דיני קריאת התורה?
- אם הציבור רשאי למחול, האם יחיד או יחידים רשאים למחול?
- האם עדיפה קריאה נכונה בטעמים באופן שאחד ילחש לקורא, אך הלחישות מפריעות לחלק מן הקהל, או קריאה שגויה אך קולחת?
- כשאין מי שיודע ללחוש, האם עדיפה קריאה ללא נגינת טעמים, על פני קריאה בטעמים אך שגויה (לכאורה, כך משמע ממשנ"ב קמ"ב ס"ק ז')?
- אם הדבר מביא לידי מריבה, האם יש לעמוד עליו בתוקף כעל כל דבר הנעשה בציבור, או מוטב לומר במקרה זה "הנח להם לישראל" וכו'?
- כיצד לדעת כת"ר יש ליישב את הסכסוכים כאן, כאשר הגבאים אינם מצייתים לרב, האם יש לפנות לבית הדין הקרוב, או לרבנות הראשית?
אודה מאוד לכת"ר אם ישיב בהקדם ויסייע בידינו להסיר מחלוקת.
תשובה: לכבוד הרה"ג…. הי"ו, הרב המקומי ……
השלום והברכה!
קבלתי את מכתבך אלי מיום כ"ו מרחשון השתא, ובו שאלותיך בענין הקריאה בתורה בקהילתכם.
בעיקר דיני חזקה לש"ץ וכד' בכה"ח סי' תקפ"א (ס"ק מ"ג-נ"ד), מש"כ באורך בפרטי דין זה.
ועיין בשו"ע (או"ח סי' נ"ג סעי' כ"ה) מתי מותר לסלק חזן ממשרתו[74]. אמנם כל זה אינו שייך לענינכם, כיון שלפי העובדות שציינת אין לו דין של ש"ץ קבוע.
לגבי הקריאה – עיין בשו"ע (סי' קמ"ב סעי' ב'), שרק בדיעבד יוצאים י"ח בקריאה כפי שציינת במכתבך[75]. ועיין בספר "חיים" להרב פלאג'י (סי' ט"ז סעי' ט"ו-ט"ז) שכתב שם, שאפשר להעמיד אדם אחד עם חומש ליד הש"ץ, ויקריא לו בלחש. כמובן, שעליו ללחוש לו באופן שרק הש"ץ ישמע את קולו ולא הציבור.
עיי"ש בשו"ע סי' קמ"ב סעי' א'[76], שהש"ץ צריך להזהר לא לשנות את מובנה של המילה. וידועה ההלכה – שכל ש"ץ צריך להתכונן ג"פ לפני קריאתו בתורה[77].
מדבריך הבנתי, שיש רבים מהקהל המבקשים לקרוא בתורה. ותביעתו של הש"ץ שאינו בקי בטעמים ובניקוד היא, שלא יפסחו עליו בתורו, ואין הוא מעונין להיות ש"ץ קבוע בכל שבת.
לפיכך נראה לי, כדי למנוע מחלוקת ומשום "עת לעשות לה'"[78], כדאי לקבוע תור בין הקוראים בתורה. כמובן שצריך לחפש קוראים טובים, ולהודיע להם מראש איזו פרשה יקראו, כדי שיוכלו להתכונן היטב לקריאתה. גם את הש"ץ הנ"ל, שאינו בקי בטעמים, יש לשלב בין הקוראים לעתים רחוקות, ולהודיע לו מראש שיתכונן היטב לקריאתו.
נ"ל שאם תעשו כן יהיה שלום בעירכם ושלוה בארמונותיכם.
לעצם שאלותיך הנני להשיבך לדינא כך:
א. אין לש"ץ שהזכרת דין מוחזק.
ב. ציבור אינו יכול למחול במקרים כגון דא.
ג. אין נפ"מ בין יחיד לרבים לגבי המחילה דלעיל.
ד. עדיף שיעמוד לידו אדם ויקרא לו ע"י לחישה וכך יקרא קריאה נכונה, מאשר שיקרא קריאה שגויה ללא הקראה בלחש.
ה. כאשר אין מי שיודע ללחוש, אפשר לקרוא אף בטעמים שגויים, ובלבד שיקפיד לא לשנות את מובן המשפט, דהיינו: לא להחליף בין רביע לאתנחתא וכד'[79].
ו. כל דבר שהוא נגד ההלכה והדין, יש לעמוד עליו בתוקף, אך דבר שהוא בדיעבד – מותר לרב להעלים עין מפני השלום.
ז. הגבאים חייבים לדעת, שתפקידם הוא לדאוג לנקיון וסדר בביהכנ"ס, לחלק עליות כדין וכדומה. אין להם שום זכות או רשות להתערב בענייני הלכה או סדרי התפילה, זהו תפקידו של הרב בלבד[80].
יה"ר שיקויים בכם: "האמת והשלום אהבו"[81].
תיקון טעות בטעמי המקרא בקריאת התורה[82]
שאלה: האם צריך להחזיר בעל קורא הטועה בניגון טעמי המקרא?
תשובה: מהדין אם טעה בקריאת הטעמים – אין מחזירים אותו, עיין בשולחן ערוך (או"ח סי' קמ"ב סעי' א'), ועי' בכה"ח שם (ס"ק א', ב', ח'), ועל כן אם משתנה המובן ע"י הטעמים – מחזירים אותו[83].
הורדת ספר תורה כשיש בו דיבוק[84]
שאלה: בספר 'קול יעקב' סי' ל"ב ס"ק י"ט כתב, שאין להוריד ספר תורה כשיש בו דיבוק, והרי מעשים בכל יום שמורידים ספר תורה כשיש בו דיבוק. אם כן, כיצד נפסק להלכה, כמנהג הרווח ולא כפי שפסק ה'קול יעקב', או כמוהו רק שאיננו בקיאים לחלק בין סוגי הדיבוקים?
תשובה: מנהגנו כדעת החיד"א בספר "לדוד אמת" (סי' י"ב אות ט'), שכל דיבוק מוציאים ספר תורה אחר, לא משנה אם יש בו דין חק תוכות או לא. עיין בכה"ח (סי' קמ"ג ס"ק ל"ב, ל"ה)[85].
גלילת ספר תורה בלא מטפחת[86]
שאלה: אם פתחו ספר תורה כדי לקרוא בו, וגילו שצריך לגלול אותו על מנת להגיע לפרשה אחרת, או אם פתחו ספר תורה על מנת לבדוק אותו, האם גוללים במטפחת?
תשובה: גם לפי הפשט, אם יש צורך בדבר, כגון טורח הציבור, או הבודק ספר תורה להגיהו וכו' – מותר לגלול בלי מטפחת, עיין בכה"ח (סי' קמ"ז ס"ק א') באורך ומשנ"ב (ס"ק א')[87].
שאלה לא
פנייה בעת הגבהת התורה[88]
שאלה: לאיזה כיוון יש לפנות בעת הגבהת ספר תורה?
תשובה: הפנייה שעושים בהגבהת ספר תורה נקראת "פנייה לימין"[89], כפנייה בהקפות הלולב[90] ובברכת כהנים[91]. ועיי' בספר הלכה (ח"ב[92]).
[1] תשמ"ח-תשמ"ט סימן נ"ח.
[2] ראה בשער הכוונות (דרושי קידוש ליל שבת דרוש א', ענין תפילת שחרית של שבת דף ע"ג ע"ג). ועיין בשו"ת רב פעלים (ח"ג סימן ח') שזמן אמירת בריך שמיה הוא בעת הוצאת הס"ת מארון, אמנם בסידור בית מנוחה (עמ' 322 סעי' ד') כתב שאומרים בריך שמיה בשעה שפותחים את ארון הקודש, וכ"כ הרמ"ק בסי' תפילה למשה והר"ח ויטאל באור חמה ומשנת חסידים בשחרית דשבת פ"ט והגר"ז בסידורו. ועיין בכף החיים (פלאג'י סימן כ"ח סעיף קע"ד).
וראה שו"ת מאמר מרדכי (ח"ב סימן י"ג), וז"ל: "שאלתך היא: האם מותר לקרוא: 'בריך שמיה' כשהספר פתוח, שהרי מנהגנו לפתוח את ספר התורה בהיכל ולהוליכו פתוח (כפי שכתב ג"ע ותפארתנו החיד"א בלדוד אמת (סימן ג' אות ג') וג"ע הבא"ח (פרשת תולדות ש"ש סעי' ט"ז), והרב כה"ח (סימן קל"ד ס"ק י') הביא מנהג רבנו האר"י ז"ל להסתכל באותיות התורה). אולם התוס' במסכת מגילה (ל"ב ע"א ד"ה "גוללו מבחוץ") כתבו: "ולכתחלה הוא גוללו וסותמו קודם שיברך כדי שלא יאמרו ההמון שהברכות כתובות בו, אבל בדיעבד אין לחוש". והשו"ע (סימן קל"ט ס"ד) פסק: "ופותח הספר קודם שיברך ורואה הפסוק שצריך להתחיל בו, ואחר כך יברך, ולאחר שקרא גולל ומברך". והרמ"א הוסיף: "ובשעה שמברך ברכה ראשונה יהפך פניו אל הצד שלא יהא נראה כמברך מן התורה".
וראה במשנ"ב (סי' קל"ט ס"ק י"ז) ובכה"ח (שם ס"ק כ"ג) שבברכה ראשונה לא חש מרן "שמא יאמרו ברכות כתובות בתורה", אך בברכה שניה מודה מרן שצריך לסגור הספר קודם שיברך. וג"ע מרן הבא"ח (שם סעי' י"ח) החמיר לכסות במפה גם קודם ברכה ראשונה (ראה שער הכוונות דף מ"ט ע"ב).
ולדעתך אין לומר 'בריך שמיה' בעוד הספר פתוח בהיכל שמא יאמרו ש'בריך שמיה' כתוב בתורה וכנ"ל, אך אין הדבר כן.
ולהבנתנו ברורים דברי שער הכוונות (דף מ"ח ע"ב) והובאו ע"י רבנו יוסף חיים זיע"א בספרו עטרת תפארת (כתר מלכות אות רי"ב) שאפשר לקרוא את בריך שמיה בעוד הספר פתוח ולא חששו לשמא יאמרו, כי הכל יודעין שאין "בריך שמיה" כתוב בתורה וכו' ובנוסף לאמירת "בריך שמיה" שאנו אומרים בשבתות ובימים שאומרים בהם מוסף וכו', אנו מוסיפים במועדים י"ג מידות, ויה"ר, וכן אומרים בעוד הספר פתוח מי שבירך לקהל, לחולים וכו'. ואדרבה, מ"עטרת תפארת" משמע שאכן אנו עושים מי שברך ואשכבות דוקא כשהספר פתוח שאז תפילה נשמעת ומתקבלת יותר. ולא כתב שם שיסגרו את הספר, ואמנם אנו לא סוגרים את הספר אך מכסים את הכתב במפה. ובמכתבך כתבת שהעידו בפניך על הגאון האדיר המקובל רבי נסים כדורי זצ"ל שלא אמר "בריך שמיה" בעוד הספר פתוח מהחשש הנ"ל, ובררתי את הדבר עם הרה"ג המקובל ר' שמואל דרזי (שליט"א) [זצ"ל] שהיה יד ימינו וכן שאלתי לאנשים שהתפללו עמו בבהכ"נ "אהל רחל", וכולם העידו שפתח את ספר התורה ולאחר כך קראו "בריך שמיה". וכן נהג הגאון המקובל האלקי רבי סלמאן מוצאפי זיע"א.
אם כן ברור שאין להסיק מהבא"ח (שם סעי' ט"ז) שכתב: "כשמוציאין ס"ת מן ההיכל פותחין אותו" כפרושך שלאחר "בריך שמיה", אלא אדרבה משמע מספרו "עטרת תפארת" להיפך, שקודם אומרים בריך שמיה ואחר כך מוליכין את הספר".
[3] כתב המשנ"ב (סימן קל"ד ס"ק י"ג): "ואם לא אמרו בשעת הוצאה – יוכל לאמרו עד שעה שפותחין לקרותו". וכן כתב כה"ח (סי' קל"ד ס"ק י"ב): "ואם לא אמר בריך שמיה בשעת הוצאת ספר תורה – יאמר אותו כשפותחין אותו לפני העם. אליה רבה שם בשם סדר היום, משנה ברורה אות י"ג". וכן כתב בספר חיים (סי' ב' סעי' ד').
[4] תשמ"ח-תשמ"ט סימן נ"ז.
[5] עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ג או"ח סימן ב'), וז"ל: "ב"קול יעקב" לבעל כף החיים (סי' ל"ו עמוד כ"ט אות ג') דן על תפילין אשכנזי שיש שינוי בצורת האותיות. והביא את הבית מנוחה שכתב שמעשים בכל יום שאשכנזים עולים לספר תורה אצל ספרדים וספרדים עולים לספר תורה אצל אשכנזים, וכן בתפילין, אלו מניחים את של אלו (וחזר בבית מנוחה ממה שכתב בבית עובד לאסור), וז"ל הרב בית מנוחה (תמונת האותיות והפסד צורת האותיות סעי' ע"ו) בארוכה: "אע"פ דיש שינויים בתמונת האותיות בין ספרדים לאשכנזים, ס"ת מכתב אשכנזים – כשר לכתחילה לספרדים, וכן ס"ת מכתב ספרדים לאשכנזים, דאין שינויים אלו דתמונת האותיות להס"ת של זה פוסל לזה, כיון שאין ע"י שינויים אלו הפסד צורת האותיות. וכן ראינו לכתבי ארעא דישראל כת הקודמים פעמים הספרדים היו עולים לקרות בתורה בס"ת של האשכנזים ולא חשו כלל לשינויי האותיות, וכן כמה רבנים אשכנזים עולים תמיד לקרוא בס"ת שלנו שהוא כתב ספרדי, שו"ת שדה הארץ ח"ג ביו"ד סי' ח"י. אבל מדברי מהר"מ ן' חביב והרב מהר"י מולכו בתשובותיהם כ"י, הביא דבריהם הרב חיד"א בברכ"י סי' ל"ו אות ב', יש ללמוד למוד מפורש דס"ת מכתב אשכנזים – פסול לספרדים, וכן מכתב ספרדים לאשכנזים, מפני השינויים שביניהם בצורת האותיות, שכתבו דתפילין מכתב אשכנזי דיש שינוי בצורת האותיות באשורית בין בני אשכנז לבני ספרד – התפילין מכתב אשכנז פסולים לספרדים', ע"כ, והבאתי דבריהם אלו בחלק בית עובד סדר תפילה לימי חול בדיני התפילין והרצועות אות כ"ו דמ"ז ע"א, וא"כ לדעת הרבנים הנז' דפסולי התפילין של זה לזה, מה"ט דשינוי צורת האותיות ה"ה לס"ת דשל זה פסול לזה, אבל העיקר לדינא כהרב שדה הארץ דכשר של זה לזה, דאין לפסול הס"ת מפני שינוי תבנית האותיות, כיון דלא משתנה האות לאות אחר וגם האות ניכר. וכן מפורש יוצא מדברי הגאון מהרי"ח לנדא ז"ל בספר נודע ביהודה ח"א ביו"ד סי' פ' שכתב שכל אלו התמונות המבוארים בב"י לא לעיכוב נאמרו אלא למצוה מן המובחר, ומה שאינו מבואר בתלמוד אינו מעכב, ופוק חזי כתב ספרדי הנקרא וועל"ש יש בהם כמה שינויים נגד המבואר בב"י, ע"כ. וכ"כ עוד בנודע ביהודה מהדורא תניינא חי"ד סוס"י קע"א. וכן מעשים בכל יום דבן אשכנזי הנמצא בביה"כ של ספרדים מעלין אותו לס"ת ועולה שם ומברך וקורא, וכן ספרדי הנמצא בביה"כ של אשכנזים, עכ"ל.
ולכתחילה כל עדה תנהג כמנהגה, היינו שיניחו תפילין כל אחד לפי עדתו, ואם אין לו תפילין כמנהגו – יניח תפילין של עדה אחרת ויברך עליהם כרגיל. אך יכולים לעלות לספר תורה מלכתחילה אלו אצל אלו.
ועיין בנודע ביהודה (יו"ד קמא סי' פ', ובתרא סי' קע"א) שכתב שאין זה לעיכובא, וכן ביין הטוב (סי' כ"ד-כ"ז) האריך בנושא זה, והביא את דברי האחרונים שהסכימו להתיר.
וכן פסק הרב אגרות משה (יו"ד ח"ג סי' רע"ד) בענין ספר תורה שיש בו פיסוקים (בהטבעת ברזל, בין פסוק לפסוק) שיוצאים בו ידי חובה גם בני שאר העדות, עכ"ל יעו"ש.
וראה תשובה להרב הגאון סעדיה שריאן זצ"ל, וז"ל: "בעניין שינוי הכתב הספרדים לאשכנזים. ידועה המחלוקת: אם יוצאים של זה בזה, או לא. החיד"א בברכ"י (סי' ל"ו ס"ק ב') וכן בספרו שו"ת יוסף אומץ (סי' י"א אות ב'), כתב שלא יוצאים י"ח. וכ"כ הרב בית עובד (דף מ"ב ע"ב דינים השייכים לתפילין והרצועות אות כ"ו) והוא סבר וקיבל, וכתב כסברת החיד"א הנ"ל, ואח"כ חזר בו בספרו בית מנוחה (דף קפ"ב ע"ב הל' תמונת האותיות והפסד צורת האותיות אות ע"ו), מפני תשובתו של שדה הארץ (חלק ג' יו"ד סי' ח"י) שהעיד בגודלו, שראה כמה ת"ח אשכנזים שהיו עולים תמיד לקרות בס"ת כתב ספרדי, וכן כמה ת"ח ספרדים שעלו בס"ת כתב אשכנזי, ולדעתו יש להקל, כי שינוי הכתב אינו מעכב. והביא לתשובת הרא"ש (כלל ג' סי' י"א), שהביאה הב"י באבן העזר (סי' קכ"ה) (ועיין לגט פשוט שם ס"ק פ"ב). וכבר כתב על זה הראשל"צ והרב הראשי לישראל הגר"י ניסים (שליט"א) [זצ"ל] בספרו יין הטוב (סי' כ"ד) ועוד, ודעתו שם להקל, והביא להקת אחרונים הדנים בזה, ואכמ"ל, ועיין בשו"ת משפטי עוזיאל (יו"ד סי' י"ז), ולמעשה רוב ככל הפוסקים סומכים יתדותיהם על סברת שדה הארץ הנ"ל, ועיין בשדי חמד (מערכת גט סי' ט"ו או' י"א).
ולכאורה יש לעיין, כי יש חילוק גדול מקריאת ס"ת שהיא מתקנת מרע"ה, להנחת תפילין שהיא דאורייתא. וחזינן כמה וכמה חומרות בדבר מדאורייתא יותר מדרבנן או מתקנת משה. ועיין להרמב"ם (פ"ב מהל' תפילה) ועיין מרן ב"י (יו"ד סי' רל"ט) שהביא משם הרשב"ץ, שבהיות וקריאת ס"ת היא מדברי סופרים אז חלה עליה שבועה אם נשבע שלא ישמע או לא יקרא, ואילו תפילין שהיא מדאורייתא, לא חלה עליו השבועה, ועל כן יש להחמיר בתפילין יותר מס"ת (ועיין עוד לנוב"י קמא סי' פ' ובתרא קע"א מה שכתב בזה). ועיין למאמר מרדכי בספרו דברי מרדכי (סי' קמ"ג) שדעתו להחמיר ולחוש לסברת החיד"א הנ"ל ובפרט שעתה נשתנו הזמנים, ויש כמה סופרים אשכנזים שכותבים אותיות שלדידן יש שינוי בהם והם פוסלים. והגם שדעת האחרונים להקל בזה, היינו באופן שבשינוי האותיות אין פיסול, ולכן חלקו על הרמב"ח בספרו שו"ת קול גדול (סי' ע"ח). וגם לדידהו, היינו בדיעבד ולא לכתחילה, כי אל תטוש תורת אמך שייך בזה (ודלא כמשמע משדה הארץ, שלכתחילה אפשר, ובפרט שלדעת חכמי הקבלה, שיש סמך לכולם), ובפרט שצריכים להזהיר ולהזהר בקריאת התורה של פרשת זכור, שהיא קריאה מדאורייתא, ואכמ"ל", עכ"ל. עי' שו"ת מאמר מרדכי (חלק ב' יו"ד סי' כ"ה). ועי' מאמר מרדכי שבת (ח"ב פרק ל' סעי' ס"ג).
[6] תשמ"ח-תשמ"ט סימן ס"ה.
[7] ראה הערה ה'.
[8] כתב השו"ע (בסי' תרפ"ה סעי' ז'): "י"א שפרשת זכור ופרשת פרה אדומה חייבים לקראם מדאורייתא, לפיכך בני הישובים שאין להם מנין צריכים לבא למקום שיש מנין בשבתות הללו כדי לשמוע פרשיות אלו שהם מדאורייתא. הגה: ואם אי אפשר להם לבא, מ"מ יזהרו לקרותם בנגינתם ובטעמם", וראה במשנ"ב (בס"ק י"ח), וע"כ יש להיזהר בזה. עיין מאמר מרדכי (למועדים ולימים פרק ס"ב סעי' י"א). וע"ע מאמר מרדכי (שבת ח"ב פרק ל' סעי' ס"ד, ושם פרק לה סעי' נ"ט) ובשו"ת קול אליהו (שבת) (פ"ז שאלה י"ח) ובשו"ת מאמר מרדכי (ח"ג סי' ב').
[9] תשמ"ח-תשמ"ט סימן נ"ו.
[10] כתב השו"ע (סי' קל"ה סעי' ח'), ז"ל: "אם אין לוי בבית הכנסת, כהן שקרא ראשון מברך שנית במקום לוי, אבל לא כהן אחר, כדי שלא יאמרו שהראשון פגום".
[11] כתב השו"ע (סי' קמ"ג סעי' ה'), ז"ל: "בית הכנסת שאין בהם מי שיודע לקרות אלא אחד, יברך ויקרא קצת פסוקים ויברך לאחריהם, וחוזר לברך תחילה וקורא קצת פסוקים ומברך לאחריהם, וכן יעשה כמה פעמים, כמספר העולים של אותו היום".
[12] כתב השו"ע (סי' קמ"ד סעי' ד'), ז"ל: "אין קורין לאדם אחד בשני ספרי תורה, משום פגמו (פירוש שנראה כפוגם ומטיל דופי בראשון) של ראשון". וע"ע מאמר מרדכי (שבת ח"ב פרק ל"א סעי' מ"א), וז"ל: "עלה ישראל לאחת מן העליות שבין שלישי לשביעי, ורוצה לעלות שוב ל"משלים" או ל"מפטיר" ויש לו סיבה – מותר להעלותו שנית. אמנם, ביום שמוציאים שני ספרי תורה, אדם שעלה לקרוא בספר אחד – לא יעלה שנית לקרוא בספר השני [ואפילו בשמחת תורה אדם שעלה לקרוא בספר אחד – אינו עולה לקרוא בספר אחר". וראה עוד בשאלה הבאה.
[13] תשמ"ח-תשמ"ט סימן קס"ח.
[14] ראה בהערה י"ב.
[15] כתב כה"ח (סי' קמ"ד ס"ק כ'): "אין קורין לאדם אחד בשני ספרי תורות וכו'. ואפילו בשני ענינים. כסף משנה פרק י"ב מהלכות תפלה דין כ"ג ובבדק הבית, כנסת הגדולה בהגהות בית יוסף, מגן אברהם ס"ק ח', פרי חדש אות ד', ברכי יוסף אות ב', וכתב דכן הרשב"ץ חלק ב' סימן ע"א דחה דברי המתיר יעו"ש. ועיין אליה רבה אות ד' שכתב דביום שמחת תורה יש להקל שמי שעלה בספר תורה ראשונה עולה נמי לחתן בראשית בספר תורה שנייה, וכן כתב בסימן תרס"ט אות י"א דיש נוהגים דאף מי שכבר עלה לתורה עולה לחתן תורה או בראשית יעו"ש, וכן כתב מהריק"ש דנהגו במצרים להיות אחד מתחיל ומסיים בשני תורות, והביאו יד אהרן בהגהות הטור יעו"ש, אבל מדברי מרן ז"ל ודעמיה משמע דלא יש חילוק, דאף בשמחת תורה אין לקרות אחד בשני תורות, וכן כתב הרב עבודת ישראל דף ר"ח ע"א דלא כמקומות שנהגו לעשות בשמחת תורה חתן מסיים ומתחיל באיש אחד יעו"ש, והביאו פתח הדביר אות ד', וכן כתב שיירי כנסת הגדולה סימן תרס"ט אות ז', וכן המנהג במקומות הללו דאפילו בשמחת תורה אין אחד עולה שתי פעמים, לא בספר תורה אחד ולא בשני ספרי תורות". וראה במשנ"ב (סי' תרס"ט ס"ק ב').
[16] תשמ"ח-תשמ"ט סימן פ"ט.
[17] ראה שו"ע (סי' קל"ה סעי' ו'), וז"ל: "אם אין כהן בבית הכנסת – קורא ישראל במקום כהן, ולא יעלה אחריו לוי, הגה: אבל ראשון – יוכל לעלות (ב"י מהרי"ל בשם ר' ירוחם נ"ב בח"ג). וכשקורין אותו – אומרים: במקום כהן, שלא יטעו לומר שזהו כהן (טור)". וראה בשתילי זיתים (שם ס"ק י"ג) שכתב, שמנהג בני תימן להעלות לוי ראשון, וביאר את שיטת מרן ז"ל באופן אחר. והט"ז (שם ס"ק ו') העיר מצרוף דברי הרמ"א לשו"ע שאם הלוי גדול בחכמה ובמנין מהישראל – יש להעלותו ראשון, וכ"כ במשנ"ב (שם ס"ק כ"ד). וראה בכה"ח (שם ס"ק מ') וכן פסק בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ג אור"ח סי' ד').
וע"ע מאמר מרדכי שבת (ח"ב פרק ל"א סעי' כ'), וז"ל: "במקום שאין כהן: למנהג הספרדים – מעלים ישראל במקומו ואין מעלים לוי במקומו. וכשעולה ישראל במקום כהן מכריזים: 'במקום כהן'. ויש קהילות מן הספרדים שנהגו להעלות לוי במקום כהן. ובמקום שאין מנהג ידוע – יעלו ישראל במקום כהן ולא לוי במקום כהן. למנהג האשכנזים – מעלים לוי במקום כהן".
[18] תשד"מ 1307-1.
[19] וז"ל השו"ע שם: "ואם אין כהן בבהכ"נ – קורא ישראל במקום כהן, ולא יעלה אחריו לוי". וביאר המשנ"ב (ס"ק כ"ג): "דכיון דישראל קראו לפניו, אם יעלה אחריו לוי יאמרו שהראשון כהן היה, ואף שאמר במקום כהן כשקראוהו וכדלקמיה, אפי' הכי חיישינן מפני הנכנסים אח"כ שלא שמעו כשקראוהו".
[20] וראה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ג סי' ז'), וז"ל: "אולם אם על ידי כך שהלוי יעלה ראשון במקום כהן תמנע מחלוקת – אפשר לסמוך על דעת הרמ"א ולהעלותו, ואחריו יעלה ישראל ולא לוי אחר (שהרי כל סדר העולים הוא מפני "דרכי שלום")", עכ"ל. וכתב כה"ח (שם ס"ק מ'), וז"ל: "ואף על גב דבסעיף יו"ד כתב דנהגו לקרות כהן אחר כהן בהפסק ישראל וכו', התם שאני, משום דכבר קרא הלוי במקום הראוי לו וליכא זלזול אחר כך, אבל כשלא קרא במקומו ואתה מעלהו אחר כך במקום אחר – איכא זילותא, אי נמי יש לומר הטעם מפני כי התם התירו משום חתונה, וכמו שכתב הבית יהודה שם", עכ"ל. וראה לעיל במקורות לשאלה הקודמת, ועוד עיין שו"ת מאמר מרדכי (חלק ג' סי' ח'), ובמאמר מרדכי שבת (ח"ב פרק לא סעי' כ'): "במקום שאין כהן: למנהג הספרדים – מעלים ישראל במקומו ואין מעלים לוי במקומו. וכשעולה ישראל במקום כהן מכריזים: "במקום כהן". ויש קהילות מן הספרדים שנהגו להעלות לוי במקום כהן. ובמקום שאין מנהג ידוע – יעלו ישראל במקום כהן ולא לוי במקום כהן. למנהג האשכנזים – מעלים לוי במקום כהן, ומכריזין: "אין כהן, לוי עולה במקום כהן".
[21] שו"ע (או"ח סי' קל"ה סעי' ט'), ז"ל: "וכן לא יעלו שני לוים זה אחר זה, כדי שלא יאמרו שאחד מהם פגום".
[22] תשמ"ח-תשמ"ט סימן קמ"א.
[23] ראה כה"ח שם (ס"ק י"ד), וז"ל: "וכן כתב הגאון מהר"ש קלוגר בסוף ספר סת"ם בקונטריס פרט ועוללות בהשמטות להלכות ספר תורה דף פ"ו ע"א שנוהגים האשכנזים בארץ ישראל שקורין ישראל במקום כהן, ולפעמים אומר החזן: אף על פי שיש כאן כהן, משום שמצוי אצלם בכל פעם אורחים שצריכים להעלותם לספר תורה, ומסתמא מוחלים להם הכהנים, דכיון שידוע שהוא דוקא משום כבוד האורחים ליכא חשש משום דליתו לאנצויי, דהא בזמן דליכא אורחים אינם מוחלים וכו' ועוד דגדול כבוד הבריות וכו' כיון שהדרך הוא להעלות האורחים לספר תורה יעוש"ב, והביאו ידידינו הרב ארץ חיים נר"ו בסימן זה".
[24] בגמ' גיטין (נ"ט ע"ב): "תנא דבי רבי ישמעאל: וקדשתו – לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון, ולברך ראשון, וליטול מנה יפה ראשון. א"ל אביי לרב יוסף: מפני דרכי שלום?! דאורייתא היא! א"ל: דאורייתא, ומפני דרכי שלום. כל התורה כולה נמי מפני דרכי שלום היא, דכתיב: 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום'". וכתב הרמב"ם (הלכות כלי המקדש פרק ד' הלכה ב'): "וצריך כל אדם מישראל לנהוג בהן (בכהנים) כבוד הרבה ולהקדים אותם לכל דבר שבקדושה, לפתוח בתורה ראשון, ולברך ראשון, וליטול מנה יפה ראשון".
ובמג"א (סי' ר"א ס"ק ד'): "וכ' בטור יו"ד סי' כ"ח בהג"ה דאם עלה ישראל ראשון – אין מחייבין אותו י' זהובים, דקרא אסמכתא הוא. וכ"כ התוס' בחולין דף פ"ז. וצ"ע דבגיטין דף נ"ט אמרי' בהדיא דאורייתא היא, וגם הרמב"ם מנאה במנין המצות סי' ל"ב. ועיין פ"ד מהל' כלי המקדש, ועיין בח"מ סי' שפ"ב, וכ"כ הריב"ש סי' צ"ד בשם סמ"ג בפשיטות דאורייתא היא, וכ"כ בתשובות מהר"מ סי' ק"ז. ובירושלמי פ"ה דגיטין מייתי פלוגתא דאמוראי בזה. ועיין במהרי"ק ש"י אמרינן וכו' וצ"ע למה אין נזהרין עכשיו להקדים הכהן לכל הנך מילי? ויש ליזהר בזה מאחר שמדאורייתא הם", עכ"ל. ובכה"ח (סי' קל"ה ס"ק י"ב) כתב, וז"ל: "שכך תקנו חז"ל משום דרכי שלום, דלא ליתו לנצויי ולמימר כל אחד: אנא קרינא ברישא, ואסמכוה נמי אקרא, דכתיב: 'ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי' וכו', לבוש. והוא מגמרא גיטין דף נ"ט ע"ב. ומשמע מדברי הלבוש דהוא מדרבנן וקרא אסמכתא. אמנם עיין במגן אברהם סימן ר"א ס"ק ד' שהביא פלוגתא בזה, ויש אומרים דהוא דאורייתא", יעו"ש. וראה עוד מאמר מרדכי (שבת ח"ב פרק ל"א סעי' ו' ואילך) פרטים וחילוקים בזה באורך, ושם (סעי' י"ב): "כאשר מעלים אדם שאינו כהן במקום כהן – יש לבקש מן הכהן למחול על עלייתו, וראוי לכהן למחול על עלייתו ולאחוז במידתו של אהרון הכהן [אוהב שלום ורודף שלום]. אמנם, כהן שמסרב למחול על עלייתו – אי אפשר לחייבו למחול", ועוד שם (סעי' י"ג): "כהן שמחל על עלייתו – אינו צריך לצאת מבית הכנסת בעת שאדם שאינו כהן עולה ראשון במקומו".
[25] תשמ"ו-תשמ"ז סימן ק"פ.
[26] וראה שו"ת מאמר מרדכי (ח"ג ס"ח), וז"ל: "ביחס לעלית כהן קטן ראשון, שהסיק המגן אברהם (סי' רפ"ב ס"ק ו') שאין להעלותו, שהרי נאמר: "וקדשתו כי את לחם אלקיך הוא מקריב", ואם כן רק כהן הראוי להקריב יכול לעלות ראשון, אך לא קטן שאינו יכול להקריב. וכבר דחה זאת ערוך השולחן (שם סעי' ח') וסבירא ליה שגם כהן בעל מום עולה ראשון למרות שאינו ראוי להקרבה, כיון שכהן קטן יבוא לכלל הקרבה. ויש עוד לדחות את דברי המגן אברהם מטעם אחר, שהרי במשנה (גיטין נ"ט ע"א) כתוב שהטעם להעלאת כהן בראש הוא משום דרכי שלום, וכיון שגדול הוא השלום לא כדאי הוא טעמו של המג"א לדחות את השלום. ועיין למשנ"ב (סי' רפ"ב ס"ק י"ב), שהביא שם מחלוקת בדין זה. וסיים שם שאין נוהגים להעלות כהן קטן, וכתב עוד שגם לשאר קרואים אין מעלים קטן, אלא רק לעליית מפטיר ולקריאת ההפטרה. מ"מ משמע שמעיקר הדין כהן קטן יכול לעלות לעליית כהן ע"מ למנוע ויכוח בין העולים מי יעלה ראשון (ועיין בשער הציון ס"ק ט"ו כתב וז"ל: "ובחידושי הגאון ר' עקיבא איגר דחה זה, דהא בעל מום מצוה לקדשו, כדאיתא בספרא, אף על גב שאינו ראוי גם כן לעבודה, עכ"ל). ועיין בכה"ח (סי' קל"ה ס"ק ח"י) שכתב שמשמע מדברי המהרי"ט (ח"א סי' קמ"ה) והרדב"ז (ח"ב סי' רנ"ט) שכהן קטן – יכול לעלות לס"ת, לאפוקי מדברי המג"א שכתב שאין להעלותו. אמנם סיים שם בכה"ח שלפי המקובלים – אין מעלים קטן כלל [וראה בס' לדוד אמת לחיד"א (סי' ה' או' ב') שכתב שת"ח קודם לכהן קטן. אך אם אין בביהכנ"ס ת"ח – עולה כהן קטן. וכ"כ בסידור בית מנוחה (דינים השייכים לסדר נשיאות כפיים אות ג' עמ' קנ"ו)], עכ"ל.
וראה במאמר מרדכי (שבת ח"ב פרק ל"א סעי' כ"ג), וז"ל: "אין כהן גדול בבית הכנסת – נחלקו הפוסקים אם מעלים כהן קטן או לא. אמנם, אם תגרם מחלוקת – אין לעמוד על כך שיעלה גדול בלבד, ואפשר להעלות כהן קטן [שהרי מעלים את הכהן ראשון בעיקר מפני דרכי שלום]. ולכן, במקום שנהגו להעלות כהן קטן – יעלו כהן קטן, ובמקום שנהגו להעלות ישראל גדול – יעלו ישראל גדול, וכל מקום ינהג כמנהגו, ובלבד שירחיקו מן המחלוקת".
[27] יבמות (כ' ע"א).
[28] תשמ"ח-תשמ"ט סימן פ"ט.
[29] ראה בהערה כ"ד, ולמעשה כיון שעיקר הטעם משום דרכי שלום – יש להעלות את הכהנים ע"פ תור.
[30] תש"ן-תשנ"ג סימן א'.
[31] כתב הרמב"ם (הלכות שבת פרק ל' הל' ט"ו), וז"ל: "השבת ועבודה זרה כל אחת משתיהן שקולה כנגד שאר כל מצות התורה, והשבת היא האות שבין הקב"ה ובינינו לעולם, לפיכך כל העובר על שאר המצות הרי הוא בכלל רשעי ישראל, אבל מחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעובד עבודה זרה ושניהם כגוים לכל דבריהם". ושם במגיד משנה כתב, וז"ל: "מסקנא דגמרא פרק הכל שוחטין (חולין ה') שהעובד כוכבים ומזלות ומחלל שבתות בפרהסיא הרי אלו מומרין לכל התורה כולה והרי הם כעובדי כוכבים ומזלות גמורים. ומבואר בהרבה מקומות. וטעם השבת לפי שהוא מורה על החדוש והכופר בחדוש כופר בכל התורה כולה, ולפיכך צריך להאמין ולקבוע בנפשו אמונת החדוש ולשמור השבת שהוא אות נאמן עליו". וע"ע לשו"ע (אבה"ע סי' קכ"ג סעי' ב'), שו"ת רב פעלים (ח"ב או"ח סי י"א, י"ח). וראה עוד חילוק בשו"ת רב פעלים (או"ח ח"ג סי' י"ב), וע"ע שו"ת הרה"ר (תש"נ-תשנ"ג, סי' א'). וראה עוד בשו"ת רב פעלים (או"ח ח"ג סי' י"ב) שכתב, וז"ל: "ועל כן אדם זה שאתה שואל עליו כיון דמחלל שבת בפרהסיא – אין לצרפו לעשרה לקדיש וקדושה וכיוצא אלא יהיו עשרה אנשים כשרים מבלעדו. ודבר זה אינו ניכר ונרגש אצלו כדי שיהיה שנאה ואיבה או חששה דשמא פקר טפי, כי הצירוף הוא נעשה בבית הכנסת דשכיחי רבים, ואתם תשתדלו בצנעה שימצא אצלכם עשרה אנשים כשרים בלעדי הפסולים ובנקל תוכלו למצוא כן. אמנם בעליית ס"ת אם לא יעלו אותו לס"ת ניכר הדבר אצלו ויולד בזה שנאה ואיבה וגם יש לחוש דפקר טפי ובפרט זמנים אלו. מיהו יש לדבר זה תקנה לעשות כאשר כתבתי בסה"ק רב פעלים ח"ב או"ח סי' י"א דף ט' ע"א בד"ה "וראיתי להגאון" וכו', שכתבתי בזה"ל: אבל במחלל שבת בפרהסיא או שהוא מבעט במצוה בפירוש, או שאומר בפירוש שאינו מאמין בדברי רז"ל – אין להקל בזה, וצריך להזדרז לבלתי יצרפו אותו למנין עשרה ולהעלותו לס"ת בחובת היום, אלא יעלה אחר חובת היום בדלוג, ואם יראו הקהל דאיכא איבה ושנאה ומחלוקת אם לא יעלו את זה האיש בראשנה בחובת היום בשבת ויו"ט – אי הכי נמי יעלו זה הפסול בתוך חובת היום, אך לא תהיה עלייתו משלמת הפרשה דחובת היום, אלא העולה אחריו יחזור ויקרא לו החזן הפסוקים שקרא עם זה האיש הפסול, וממילא תהיה עלייתו וקריאתו של זה הפסול כאלו אינה והיה כלא היה, דודאי עדיף טפי לעשות כן בהיכא דרואין שיצא מדבר זה שנאה ואיבה ומחלוקת', ע"כ לשוני שכתבתי שם בס"ד, וכן תעשו גם אתם והקולות יחדלון", עכ"ל. וראה עוד בהרחבה בדיני עליית מחלל שבת לתורה במאמר מרדכי שבת (ח"ב פרק ל"ב). ולענין צירופו לעשרה, ראה מאמר מרדכי הלכות ימות החול (פרק י"א סעי' י"ז-י"ח). ולענין נשיאת כפיים (שם פרק י"ט סעי' ו'). ראה שו"ת רב פעלים (ח"ב אור"ח סי' י"א, י"ח).
[32] תשמ"ו-תשמ"ז סימן ק"ט.
[33] ראה שו"ע (סי' קנ"ג סעי' כ"ב), וז"ל: "אדם שהוא רגיל בשום מצוה, כגון גלילה, ואירעו אונס או עוני ונתנו הקהל המצוה לאחר, ואח"כ העשיר ורצה שיחזירו לו המצוה, אם בשעה שנתנו הקהל המצוה לשני היה ספוק ביד הראשון לתת מה שהיה נותן בכל שנה ולא חפץ בה, ונתרצה הוא עם שאר הקהל לתת לאחר – איבד זכותו, אבל אם כשנתנו לשני לא היה ביד הראשון סיפק לתת מה שהיה נותן, ועתה שיש בידו רוצה לזכות במצותו ולחזור וליתן מה שהיה נותן תחלה – חוזר למצותו". וכתב הבה"ל שם (ד"ה שהוא רגיל): "ועיין בחו"מ סי' קמ"ט בפתחי תשובה מה שכתב בשם שער המשפט שהביא מספר החסידים דאם אחר רוצה להוסיף במעות הרשות בידו [אם לא שזיכו לו הקהל בפירוש גם בענין זה], ולפ"ז מיירי הכא שהאחר לא הוסיף במעות על הראשון, או דמיירי שזיכו להראשון בפירוש שלא יהא אחר יכול להוסיף עליו. אכן בתשובת רדב"ז ח"ד סימן י"א מבואר דלא כדבריו, ע"ש, וצ"ע למעשה". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק קי"ב): "שהוא רגיל – ר"ל שהחזיק בה ברשות הקהל [ובתשובת רדב"ז ח"ד סי"א כתב דאפילו לא הרשוהו בפירוש, אלא כל שהחזיק זמן רב ושתקו ולא מיחו – הוי חזקה]". וראה בכה"ח (ס"ק קפ"ב).
[34] זכריה (ח', י"ט).
[35] תש"ן-תשנ"ג סימן ק"ט.
[36] מובא בקהלת (ה', ד'): "טוב אשר לא תדור, משתדור ולא תשלם", ובגמ' נדרים (דף כ"ב ע"א): "בר ברתיה דר' ינאי סבא אתא לקמיה דר' ינאי סבא, אמר ליה: אילו הוה ידעת דפתחין פינקסך וממשמשין בעובדך, מי נדרת? אמר ליה: לא, ושרייה. אמר ר' אבא: מאי קראה? 'ואחר נדרים לבקר'", ופירש הר"ן: "אמר רבי אבא מאי קרא – כלומר דהכי הוא כדאמר ליה רבי ינאי, 'ואחר נדרים לבקר' – אחר שנדר אדם מבקרין מעשיו". וכתב השו"ע (סי' ר"ג סעי' ב'): "איחר אדם נדרו, פנקסו נפתחת". ועוד שם (סעי' ד') כתב: "צריך ליזהר שלא ידור שום דבר, ואפילו צדקה אין טוב לידור; אלא אם ישנו בידו – יתן מיד; ואם לאו – לא ידור עד שיהיה לו. ואם פוסקים צדקה וצריך לפסוק עמהם, יאמר: בלא נדר".
וע"ע במה שכתבנו לעיל. ועיין במאמר מרדכי שבת ח"ב (פרק כ"ח: "הוצאה והחזרת ספר תורה" סעי' י"ט), וז"ל: הקונה עליה או מצווה – חייב לתת את סכום הכסף לבית הכנסת בו קנה את העליה, ואין הקונה רשאי לתת סכום כסף זה למוסד אחר או מטרה אחרת, אפילו לא למטרת צדקה אחרת, וע"ע בהשומר אמת (סי' ו' סעי' ט"ו).
[37] תשמ"ו-תשמ"ז סימן צ"ה.
[38] כתב כה"ח (סי' קמ"א ס"ק ל"ו): "אם קראו לרבו לקרות בתורה בצבור – אינו צריך לעמוד כל זמן שרבו עומד. יורה דעה סימן רמ"ב סעיף ח"י. רק בשעה שעובר לפניו לעלות לספר תורה צריך לעמוד. אמת ליעקב בדין עליית קריאת ספר תורה אות ל"ד, לדוד אמת סימן ה' אות ל"ד. ויש מקומות שנוהגין כשהרב עולה וכן האב כל זמן שקורא בתורה התלמיד או הבן עומד על עומדו במקומו, ובמקומות שנהגו כך נעשה הדבר חובה על התלמיד או הבן, שאם לא יעמוד נראה שהוא מזלזל, ובכל כבוד שנהגו אם אינו עושה דומה לביזוי כמ"ש ז"ל. לדוד אמת שם. ויש מקומות שנהגו לעמוד גם כן כשעולה אחיו הגדול וחמיו וכדומה, ובזה גם כן אם אינו עושה במקום שנהגו דומה לביזוי כנ"ל". וכתב בספר החיים (סי' י"א ס"ק כ"ג): "במקום שהמנהג הוא כשהרב מורה צדק עולה לס"ת קמים על רגליהם, ומי שאינו קם מורה העדר כבוד ונחשב לבזיון, אפי' יהיה חכם שלא למד ממנו, כל שהוא קטן ממנו – חייב לכבדו ולהיות כפוף תחתיו, הרב אהל יעקב. ומנהג עירינו איזמיר יע"א כשקורין לרב קמים כל הציבור על רגליהם עד שמברך ברכת התורה ראשונה, וכשהתחיל השליח ציבור לקרות בתורה יושבים רובם, ובניו ותלמידיו עומדים עד שמסיים כל הקריאה".
[39] תשמ"ו-תשמ"ז סימן מ"ב.
[40] כתב השו"ע (או"ח סי' קמ"ו סעי' ד'), ז"ל: "אין צריך לעמוד מעומד בעת שקורין בתורה". וכתב הט"ז (שם ס"ק א'), וז"ל: "ובשעת אמירת 'ברכו' פשיטא שצריך לעמוד. ואיתא בירושלמי: 'כל דבר שבקדושה בעי למיקם ארגליו' כו'. ומטעם זה נראה דכשהקהל רוצין לישב אחר אמירת הש"ץ 'ברכו' – לא ישבו עד שיאמרו תחלה: 'ברוך ה' המבורך לעולם ועד'". ובמגן אברהם (שם ס"ק ו') כתב, וז"ל: "ובשעת ברכת התורה צריכין הכל לעמוד [מ"ב סוף הס' ומ"ע סי' צ"א] דהוי דבר שבקדושה". ובמשנ"ב (שם ס"ק י"ח), וז"ל: "ובשעת אמירת 'ברכו' וענית 'ברוך ה' הלע"ו' – לכו"ע צריכין לעמוד, דהוא דבר שבקדושה", ע"כ. וראה בשער הציון שם (ס"ק כ') שכתב: "דלא כמג"א", והמעיין במג"א (ס"ק ו') ובמקורו, הרמ"ע מפאנו (סי' צ"א), יראה דגם המג"א מודה דב'ברכו' – צריך לעמוד, וצ"ע.
ובכה"ח שם (ס"ק כ') כתב, וז"ל: "אמנם בשער הכוונות דף מ"ח ע"ד כתב דמנהג האר"י ז"ל היה יושב במקומו עד סיום קריאת הפרשה ולא כאותם הנוהגים לעמוד, עכ"ד, וכן כתב בפרי עץ חיים שער י"ד פרק א', משנת חסידים מסכת יום שני פרק ה' אות ח', ומשמע דאפילו בעניית ברוך ה' המבורך וכו' לא היה עומד, וכן נתפשט המנהג עכשיו כהאר"י ז"ל דאפילו חסידים ואנשי מעשה אין עומדים לא בעת הקריאה ולא בעניית ברוך ה' וכו', עכ"ל. וע"ע שם (ס"ק כ"א-כ"ב), וע"ע במה שכתבנו לעיל. וראה מאמר מרדכי שבת (ח"ב פרק כ"ט: "בדיני קריאת התורה" סעי' מ'): "יש אומרים שגם מי שאינו עומד משך כל קריאת התורה – צריך לעמוד בשעה שהעולה מברך ברכות התורה. ומנהג רבנו האר"י ז"ל וכן מנהג הספרדים לשבת בשעה שהעולה מברך ובשעת הקריאה. ומכל מקום, הרוצה להחמיר ולעמוד בשעת הברכות – רשאי להחמיר".
[41] תשד"מ 961-1. וכן הובא בדומה לכך בתשד"מ 848-1.
[42] שער הכוונות (דף מ"ח ע"ד) ופרי עץ חיים (שער י"ד פ"א), מובא בכה"ח (סי' קמ"ו ס"ק כ'), וכן פסק השו"ע שם (סעי' ד') שאין צריך לעמוד בעת שקוראים בתורה. ועיין בשאלה הקודמת.
[43] ראה בשו"ע (סי' קמ"ו סעי' ד'), וז"ל: "א"צ לעמוד מעומד בעת שקורין בתורה, (ויש מחמירין ועומדין, וכן עשה מהר"ם), (מרדכי פרק רבי אליעזר דמילה)".
וראה בכה"ח (שם ס"ק כ"ב), ז"ל: "אין להחמיר לעמוד כשקורין בספר תורה ואחרים יושבים. קול אליהו סימן ה', והביאו עיקרי הד"ט סימן ו' אות ט"ו, פתחי תשובה, ארחות חיים אות ב'. מיהו הפתח הדביר אות ג' האריך בזה וכתב דכיון דאיכא מחלוקת הפוסקים בזה, ליכא יוהרא אמאן דבעי לעמוד ואפילו כל הצבור יושבים, אלא שסיים דיש למנוע מלעמוד משום שכתב מהרח"ו ז"ל דמנהג האר"י ז"ל שלא היה עומד בשעת קריאת התורה, וקיימא לן דכל היכא דאיכא מחלוקת בין הפוסקים, דברי הקבלה תכריע, והמחמיר לקום לא עביד כהכרעת הקבלה שהיא העיקר, יעו"ש".
וע"ע בכה"ח (שם ס"ק כ"ג), ז"ל: "ואם כל הצבור עומדים בעת קריאת עשרת הדברות – אינו נכון, ואם איזה יחידים עומדים – לית לן בה, ולפי מה שכתבתי בריש מחזיק ברכה אות ח' דהאר"י לא שאני ליה בין יחיד לצבור, אם כן אפילו יחיד – לא יעמוד. אמנם יש מקומות שפשט המנהג שכל הקהל עומדים. לדוד אמת שם אות ה'. ובספר טוב עין סימן י"א כתב דאם כולם קמים בקריאת עשרת הדברות – אין לשום יחיד לישאר מיושב, וכעין מה שקרא תגר הרב כנסת הגדולה באבן העזר סימן ס"ב על היושב בעת שבע ברכות שבחופה כיון שנהגו אחרים לעמוד יעו"ש, והביאו עיקרי הד"ט שם, פתחי תשובה שם, ארחות חיים שם. ועיין זכור לאברהם אות ס'". וראה בדרך ארץ רבה (פ"ז), דרך ארץ זוטא (פ"ה): "ולא עומד בין היושבים ולא יושב בין העומדים". וע"ע במה שכתבנו לעיל במאמר מרדכי שבת (ח"ב פרק כ"ט "בדיני קריאת התורה" סעי' ל"ט–מ').
[44] תשמ"ח-תשמ"ט סימן רי"ג.
[45] ראה חיד"א, שו"ת חיים שאל (ח"א סי' י"ג), וע"ע להלן שאלה י"ח.
[46] בגמ' ברכות (דף נ"ה ע"א) הובא שאחד משלושה דברים המקצרין ימיו של אדם הוא מי שנותנים לו ספר תורה לקרות ואינו קורא. וראה בזה בספר השומר אמת (סי' י"א סעי' א') ובספר החיים (י"א, ו'), שהביא מעשה נורא בנידון. וביותר יזהר האדם שלא ימנע מלעלות בחשבו שהעליה שהעלוהו אינה לפי כבודו, וע"ע מורה באצבע (סעי' י"א) וכה"ח (סי' קל"ט ס"ק ג').
ובדרכי משה (או"ח סי' קל"ה ס"ק ח') כתב, וז"ל: "ובמרדכי שם (סי' ת"ב) כתב עוד דאין חובה לקרות פלוני הכהן אלא שנהגו כן לקרות בשם הקרואים, משום דילמא אתו לאינצויי, מכל מקום אינו חובה להזכירו, ואפילו שמו אין צריך להזכיר אלא מרמז לו שיעלה", עכ"ל. וכן כתב האור זרוע (הל' שבת סי' מ"ב, י"ב) דאינו אלא מנהג מה שקורין פלוני כהן, ובימי התלמוד לא היו נוהגין כן. ובסי' קל"ט אות א' כתב, וז"ל: "עיין לעיל סי' קל"ה (אות ח') כתבתי דאין צריך לקרות לעולה בשמו אלא ברמז בעלמא סגי. מיהו המנהג הפשוט בכל מקום לקרות יעמוד פלוני בן פלוני". ופסק הרמ"א (שם סעי' ג'), וז"ל: "ובמדינות אלו אין נוהגין כן, ואין החזן עולה רק כשהסגן אומר לו לעלות, אבל אין קורין לו בשמו כמו שאר העולים שקוראים אותם בשמם פלוני בר פלוני". וכתב כה"ח (ס"ק ט'): "והמנהג פשוט בירושלים ת"ו שהש"ץ אינו קורא לעולה לספר תורה בשמו בקול רם כמנהג כל המקום רק השמש קודם שיסיים העולה מקודם הולך אצלו ואומר לו שיעלה, ואם אותו יחיד אינו רוצה לעלות מחמת איזה סיבה אומר לשמש שיקרא אחר, וזה תקנת ראשונים שלא יהיה בכלל הקורין אותו לספר תורה ואינו עולה, וגם בזה ניצולין מכמה מיני קפידות שנמשכות כשיקראו אותו בשם והוא מוכרח לעלות והוא לא ירצה מטעם ידוע אצלו. הרב חיים שאל בתשובה חלק א' סימן י"ג, והביאו בספר התקנות בדין קריאת ספר תורה אות י"ט. ויש מקומות נוהגים שמי שרוצים לכבדו לעלות לספר תורה הולך השמש אצלו ונותן בידו טס של כסף, וכן ראיתי נוהגין בארם צובא בעברי לשם כשבאתי לירושלים ת"ו, וגם זה המנהג הוא מטעם הנזכר". ועיין ב"זר התורה" (פרק שמיני אות ל"ז). וב"ישועות מלכו" (או"ח סי' י"ב) קרא תגר שלא לשנות מנהג אבותינו לקרוא העולה בשם", עכ"ל.
וראה במאמר מרדכי שבת (ח"ב פרק ל' סעי' ד'), וז"ל: "קיימים כמה מנהגים כיצד יש לקרוא לעולה לתורה: 1 – יש נוהגים לקרוא בקול רם בשם האדם ובשם אביו. 2 – יש נוהגים לקבל את הסכמת האדם לעלייה לפני שקוראים בשמו ובשם אביו. 3 – יש נוהגים להזמין מראש את העולים בכך שנותנים לכל עולה פתק ובו שם העלייה אליה הוא מוזמן לעלות. 4 – בירושלים נהגו על פי תקנת ראשונים, וכן נוהגים הספרדים, לא לקרוא לעולה בשמו, כדי למנוע מצב שבו יקראו לעולה לעלות והוא יסרב, וכדי שלא יהיה בכלל "קורין אותו ואינו עולה". ולכן מזמנים את העולה הבא בכך שנותנים לו טס של כסף ועליו חקוקות עשרת הדברות או הפסוק: "שויתי ה' לנגדי תמיד" והעולה מבין לבד שהוזמן לעלות לתורה. אמנם, מנהג האשכנזים לקרוא לעולה לתורה בשמו".
[47] תש"ן-תשנ"ג סימן כ"ז.
[48] וע"ע לעיל שאלה י"ז. וראה עוד בהערה מ"ו.
[49] תשמ"ה 680-1.
[50] כתב כה"ח (סי' צ"א ס"ק י"ב): "אף על פי שכתב מרן ז"ל זה בשלחן ערוך בשם יש אומרים, בבית יוסף כתב דהכי נקטינן, וכן כתב הפרי חדש אות ג' דיש להחמיר כדברי האוסר, וכן פסק הסולת בלולה במקור חכמה אות ג', פרי מגדים אשל אברהם אות ג', רבינו זלמן אות ג', חיי אדם כלל א' אות ט', חסד לאלפים אות ב', קיצור שלחן ערוך סימן ג' אות ו'. וכתב הפתח הדביר אות א' דיש לאסור להוציא הזכרה אפילו בלע"ז ובשאר לשונות הגם דאינן לשון הקודש יעו"ש".
[51] כתב השו"ע (או"ח סי' ב' סעי' ו'): "אסור לילך בקומה זקופה, ולא ילך ד' אמות בגילוי הראש". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק י"א): "ומידת חסידות אפילו פחות מד"א, ואפילו בעת השינה בלילה. ויש שמצדדין לומר דאפילו ד"א אינו אסור מדינא רק להצנועין במעשיהן, אבל כבר כתב הט"ז לקמן בסימן ח' דבזמנינו איסור גמור מדינא להיות בגילוי הראש ואפילו יושב בביתו, עי"ש הטעם, וכן כתב בתשובת מהר"י ברונא. וכתב המ"א דאפילו קטנים נכון להרגילם בכיסוי הראש כי היכי דליהוי להו אימתא דשמיא, כדאיתא (בשבת קנ"ו) כסי ראשך כי היכי דליהוי עלך אימתא דשמיא". עוד כתב שם (ס"ק י"ב): "בגילוי הראש – וכ"ש שאסור לברך וה"ה ללמוד בגילוי הראש".
כתב השו"ע (סי' צ"א סעי' ג') בהלכות תפילה: "יש אומרים שאסור להוציא אזכרה מפיו בראש מגולה, וי"א שיש למחות שלא ליכנס בבהכ"נ בגלוי הראש".
וכתב הבה"ל שם (ד"ה "וי"א שיש"): "ומה שכתוב לעיל סימן ב' דאפילו בלי אזכרה ושלא בבהכ"נ – אסור לילך, עיין בבה"ט, והפמ"ג תירץ דלעיל דוקא ד' אמות וכאן אסור אפילו פחות מד' אמות. ועיין לעיל שכתבנו שם בשם הט"ז דבזמנינו אסור בכל מקום מדינא אפי' פחות מד' אמות".
וכתב כה"ח (סי' ב' ס"ק ט"ו): "יש אומרים דאינו אלא מדת חסידות אבל איסורא ליכא, ב"ח, עולת תמיד אות ה', וכן פירשו מחצית השקל כאן ומאמר מרדכי בסימן צ"א אות ה' כוונת מגן אברהם ס"ק ו', ברכי יוסף אות ב', מאמר מרדכי אות א', ועיין מחזיק ברכה אות ב'. ויש אומרים דאיסורא נמי איכא, לבוש סעיף ו', מטה יהודה אות ז' (ועיין נוה שלום אות ד' שהחזיק דבריו), יד אהרן, וכן הבין ישועות יעקב אות ב' דברי הטור והשלחן ערוך, קיצור שלחן ערוך סימן ג' אות ו'. מיהו לדעת זוהר הקדוש פרשת פנחס דף רמ"ה ע"ב אינו אסור לילך ד' אמות בגילוי הראש אלא התלמידי חכמים, והביאו מחזיק ברכה שם, רוח חיים אות ב'. וכן יש להורות דתלמיד חכם אסור לילך ד' אמות בגילוי הראש כדעת הזוהר ושאר כל אדם ממדת חסידות כסברא ראשונה".
וכתב כה"ח (סי' צ"א ס"ק י"ג): "ומ"ש שלא ילך ד' אמות בגילוי הראש היינו מדת חסידות. בית יוסף בשם הר"ם, מגן אברהם ס"ק ג', וכן כתבנו לעיל סימן ב' אות ט"ו ואות ט"ז יעו"ש. אמנם אחר כך ראיתי בפתח הדביר סימן ב' אות ז' שהאריך הרבה בענין זה והביא להקת הפוסקים דאסרי מדינא להלוך ד' אמות בגילוי הראש וגם אשו"ר נלוה עמם, דכמה פוסקים סבירא להו דאית ביה נמי איסור משום חקות העכו"ם וכמו שכתב הט"ז בסימן ח' אות ג', וגם הביא מזוהר הקדוש פרשת נשא ברעיא מהימנא דף קכ"ב ע"ב דקאמר אסיר ליה לבר נש למיזל ד' אמות בגילויא דרישא כיעוש"ב, והביאו הרב שדי חמד חלק א' במערכת הג' אות ע"א ובמערכת הח' אות קכ"א יעו"ש, ועל כן יש להחמיר הרבה בזה שלא לילך ד' אמות בגילוי הראש וגם שלא לישב בגילוי הראש כדי שלא להדמות לעכו"ם ח"ו". ועל כן בדיעבד, אם היה ש"ץ – הציבור יצא ידי חובה".
[52] תשד"מ 467-1.
[53] כתב השו"ע (סי' קל"ו סעי' א') וז"ל: "בשבת ויו"ט ויום הכפורים, קורים אחר הלוי ת"ח הממונין על הציבור, ואחריהם ת"ח הראוים למנותם פרנסים על הציבור (ששואלים אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר), ואח"כ בני ת"ח שאבותיהם ממונים על הציבור, ואח"כ ראשי כנסיות וכל העם". וכתב כה"ח (ס"ק ח'), וז"ל: "וכל זה מיירי במקומות שאין מוכרים המצות אלא שעומד הממונה וקורא לפי הכבוד, אבל במדינות אלו שמוכרין המצות ונופל המעות לצדקה, כל הקונה אותם יש לו רשות לקרות למי שירצה ובלבד שגם הוא יקרא כל אחד לפי כבודו שלא יבא לידי מחלוקת. לבוש, מגן אברהם, אליה רבה אות א'. ועיין בספר מאורי אור בחלק באר שבע דף ל"ה ע"א שכתב, וז"ל: סדר הקוראים שהוא מדין התלמוד ופוסקים נתבטל ברוב הקהלות מפני הכנסות צדקה וקניית הסגן לצרכי בית הכנסת, ומהאי טעמא נהגו להרבות בהוצאות פרשיות מסויימות כשירת הים ועשרת הדברות לרווחא דקופת הקהל יעוש"ב".
[54] ראה גמ' שבת (קי"ג ע"א), וגמ' כתובות (ה' ע"א), בית יוסף (סי' ש"ו) ושו"ע (סימן ש"ו סעיף ו'). וכתב הרמ"א (שם) ז"ל: "הגה: י"א דבמקום שנוהגין ליתן לקורא בתורה מי שבירך, ונודר לצדקה או לחזן, דאסור בשבת לפסוק כמה יתן (א"ז); והמנהג להקל, דהא מותר לפסוק צדקה". ובמשנ"ב (שם ס"ק ג"ל) כתב, וז"ל: "ובענין הכרזת מצות בבהכ"נ – יש אוסרין ויש מתירין, דלא שייך מקח וממכר אלא בחפץ הנקנה, ובמקום שנהגו היתר – אין למחות בידן", עכ"ל. ובכה"ח (שם ס"ק מ"ב) כתב: "ומנהג פשוט עכשיו להכריז השמש המצוות ולומר כמה נותן בעד מצוה זו, ומי שמעלה אותה בדמים – נשאר לו המצוה, והאחר – אינו נותן כלום, והנח להם לישראל". והטעם למנהג זה הוא – מפני השלום, כיון שכל אדם רוצה לזכות בפתיחת ההיכל, בעליה לתורה או בהפטרה, לכן הקלו בזה להכריז כמה יתנו בעד המצוה, אבל מעיקר הדין – יש להחמיר בזה.
[55] תשד"מ 391-1.
[56] שו"ע (סי' קל"ט סעי' ג') כתב, וז"ל: "סומא – אינו קורא, לפי שאסור לקרות אפי' אות אחת שלא מן הכתב (ומהרי"ל כתב דעכשיו קורא סומא, כמו שאנו מקרין בתורה לעם הארץ)", עכ"ל (ע"פ מה שכתב השו"ע בסעי' ב'). וראה בארץ חיים (סי' קל"ט סעי' ג'), ובספר החיים (סי' י"א סעי' ה'). וכתב כה"ח (שם ס"ק ט"ו) אחרי שהביא המחלוקת בין פוסקים, וז"ל: "ובתשובות חקרי לב מהדו"ב חו"מ סימן ד' דף ק"פ ע"ב וע"ד הובאו דברי הרב מהר"מ סוזין ז"ל שנהגו בכל ארץ ישראל להעלות סומא לספר תורה, ודלא כפסק מרן ז"ל, יעו"ש. וכ"כ הרב מהר"י עטייה בספרו רוב דגן בקונטריס אות לטובה סימן ל"א דכן הוא מנהג כל ארץ ישראל להתיר עליית סומא לספר תורה, יעו"ש. וכ"כ בספר התקנות של ירושלים בדיני קריאת ס"ת אות כ"א שנוהגים בירושלים ת"ו דהסומא עולה לספר תורה, ומיהו עי"ש בהשמטות דיני גיטין אות ג' שמדברי הרב זרע אברהם אבן העזר סימן י"ג דף מ"ד ע"ב מוכח להדיא שבזמנו ז"ל היו נוהגים בירושלים לאסור עליית סומא לספר תורה, יעו"ש. והביא דבריהם ידידינו הרב ארץ חיים נר"ו על זה הסימן, וכתב דעיר הקודש צפת ת"ו נוהגין האידנא שאין סומא עולה לספר תורה וכמו שכתב ויקרא אברהם בתשובה אורח חיים סימן ד', יעו"ש. וכ"כ הכנסת הגדולה סימן קמ"א בהגהות בית יוסף דמנהגם כמו שכתב המחבר, יעו"ש. וכ"כ מטה יהודה אות א', וכ"כ הפרי חדש אות ג' וכו' והעלה ואם כן כיון שיש מנהגי מקומות חלוקים בזה, וקיימא לן דבמקום מנהג – לא אמרינן ספק ברכות להקל, כמו שכתבנו לעיל סימן טו"ב אות ב', הנוהגים לקרוא סומא לספר תורה – יכולין להחזיק במנהגם אבל במקום שאין מנהג – יש להחמיר, כדעת מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו וגם משום ספק ברכות להקל, ואפילו במקום שנוהגים להקל נ"ל דאם יש כהן אחר – לא יעלו סומא כיון דיכולין לצאת אליבא דכולי עלמא, רק אם הוא חתן או אבי הבן יש להקל אפילו בדאיכא אחר למקום שנוהגים להעלות סומא לספר תורה", עכ"ל. ומכל מקום, מנהג ארץ ישראל להעלות סומא לתורה בכל השנה כולה, למעט לקריאת פרשת "זכור", וכתב בנתיבי עם: "דכן נהגו מימות עולם ומנהג מבטל הלכה, וכן נראה ממ"ש מארי דארעא דישראל בס' זרע אברהם ח"א סי' ט"ו אחר שעמד על דברי מרן ודחאם מהלכה, כתב: 'ומזה נשתרבב המנהג בכל תפוצות ישראל לעלות סומא לתורה בין תלמיד חכם ובין עם הארץ וחקרתי ודרשתי על הדור שלפנינו והעידו שהרב ירוחם מוילנא היה עולה והרב כמהר"י מיוחס כשניטל מאור עניו היה עולה וכ"כ הרב מר אחיו'".
וכתב המשנ"ב (סימן קל"ט ס"ק י"ג): "ולדינא כבר כתבו האחרונים דנהגו להקל כמהרי"ל, ומ"מ לפרשת פרה ופרשת זכור נכון שלא לקרותן לכתחלה".
[57] תשמ"ו-תשמ"ז סימן קכ"ח.
[58] ראה שו"ע (או"ח סי' קמ"א סעי' א'), וז"ל: "צריך לקרות מעומד, ואפילו לסמוך עצמו לכותל או לעמוד, אסור אלא אם כן הוא בעל בשר". וכתב המשנ"ב (ס"ק א') "צריך לקרות מעומד – הקריאה שקורין בצבור וילפינן זה מדכתיב ואתה פה עמוד עמדי משמע אפילו הש"י המקרא למשה היה עומד כביכול וא"כ כ"ש שכל ישראל היו עומדין מפני אימת הקדוש ברוך הוא הנותן אותה ואמרינן עוד כשם שניתנה באימה כך אנו צריכין לנהוג בה באימה ומ"מ בדיעבד שקראה מיושב יצא וא"צ לחזור ולקרות". וכתב כה"ח (ס"ק ב'): "כתב ב"ח סימן תר"ץ דאפילו בדיעבד לא יצא וצריך לחזור ולקרות, וכן משמע לשון הטור והג"מ, אבל ממה שכתב הרב בית יוסף בשם רש"י משמע דדוקא לכתחלה קפדינן אבל בדיעבד יצא יעו"ש. מגן אברהם ס"ק א'. וכן כתב הפרי חדש אות א' דבדיעבד עלתה הקריאה מיושב יעו"ש, וכן כתב המטה יהודה אות א', וכן כתב אליה רבה שם וכתב דגם הב"ח לא קאמר אלא למאן דאמר דבמגילה לכתחלה אסור מיושב וכו' יעו"ש, וכן כתב המאמר מרדכי אות א', אמת ליעקב בדין קריאת ספר תורה לש"ץ אות ד', לדוד אמת סימן ז' אות ד', חיי אדם כלל ל"א אות ו', ערך השלחן אות א', שערי אפרים שער ג' אות י"א". וראה בתרומת הדשן פסקים וכתבים סי' נ"ז".
וכתב המשנ"ב (שם ס"ק ד'), וז"ל: "וה"ה חולה או זקן הרבה שקשה לו עמידה בלי סמיכה אך יזהר שיסמוך קצת ולא יסמוך כ"כ עד שאם ינטל אותו דבר יפול ואם א"א לו לסמוך כ"א בענין זה והוא צריך סעד לתומכו מותר גם בזה, אך לא ישען על המפה שעל השלחן, שתשמיש קדושה הוא אלא על השלחן עצמו". וע"ע בהרחבה במאמר מרדכי שבת (ח"ב פרק ל': "העולה לתורה" סעי' מ"ב – מ"ה). וכתב עוד המשנ"ב (ס"ק ה'): "עוד כתב שם פעמים שהס"ת ארוכה וגדולה הרבה והקורא שצריך לקרות מתוך הכתב וכן העולה שצריך לראות בס"ת מה שמקרא לפניו ולקרות אחריו בלחש וא"א להם לראות בראש הדף אם לא כששוחין עצמם סמוך לס"ת ועי"ז בא לידי סמיכה על השלחן יש להתיר שהרי נראה לכל שאין סמיכה זו דרך גאוה שזהו כשעומד זקוף וסמוך אבל זה שעומד מוטה וכפוף עמידה באימה הוא ויכול לעמוד סמוך אך יזהר שאחר שיקרא השורות העליונות מראש העמוד ויגיע בחצי העמוד או קרוב לו שאפשר לו לראות היטב בלי סמיכה יזקוף משחייתו כדי שלא יצטרך להיות סמוך כלל עכ"ד".
[59] וראה עוד שו"ע (סי' קל"ט סעי' ג'), וז"ל: "ויש נוהגים להעמיד מי שמקרא לעולה מלה במלה, ואחר שגומר המקרא המלה אומרה העולה". וע"ע כה"ח שם (ס"ק ט"ו, כ"ג).
[60] תשד"מ 867-1.
[61] כתב השו"ע (או"ח סי' קל"ט סעי' ב'): "מי שאינו יודע לקרות, צריך למחות בידו שלא יעלה לספר תורה; ואם צריכים לזה שאינו יודע לקרות, לפי שהוא כהן או לוי ואין שם אחר זולתו, אם כשיקרא לו ש"צ מלה במלה יודע לאומרה ולקרותה מן הכתב, יכול לעלות; ואם לאו, לא יעלה". ועוד כתב שם (סעי' ג'): "סומא אינו קורא, לפי שאסור לקרות אפי' אות אחת שלא מן הכתב, (ומהרי"ל כתב דעכשיו קורא סומא, כמו שאנו מקרין בתורה לע"ה)".
וכתב המשנ"ב (ס"ק י"ג): "ר"ל שאנו נוהגין להקל אפילו אם אינו יכול לקרות עם הש"ץ מלה במלה מתוך הכתב וע"כ מטעם הנ"ל וה"ה בסומא. ולדינא כבר כתבו האחרונים דנהגו להקל כמהרי"ל ומ"מ לפרשת פרה ופרשת זכור נכון שלא לקרותן לכתחלה".
וכתב כה"ח (סי' קל"ה ס"ק ט"ז): "ומי שאינו יודע לקרות כלל גם לא להכיר את האותיות אינו מן המנין העולים, רא"ם בתשובה חלק ב' סימן י"ג, כנסת הגדולה בהגהות הטור, עולת תמיד אות ב'. וכן כתב מרן ז"ל בבית יוסף בסימן קל"ט בשם ה"ר דוד אבודרהם. אלא שבשם רבינו סעדיה כתב, שאם הם צריכים לזה האיש שאינו יודע לקרות שיעלה לפי שהוא כהן או לוי ואין שם אחר זולתו, יראה ש"ץ אם כשיקרא לו מלה במלה יודע לאומרה יכול לקרות ואם לאו לא יעלה, עכ"ל, וכן כתב בסימן קמ"א, ופסקו בשלחן ערוך סימן קל"ט סעיף ב', אמת ליעקב שם אות ט', לדוד אמת שם אות ט'. וכתב שם האמת ליעקב בשם ספר שלחן מלכים בדין עם הארץ דאם אפילו צורת האותיות אינו יודע ולא נודע עד אחר שעלה למנין ז' צריך להעלות אחר תחתיו עכ"ד, והביאו לדוד אמת שם. מיהו בעל פנים חדשות כתב בשם משאת בנימין דקורא ומברך, והביאו כנסת הגדולה בסימן קמ"א בהגהות הטור יעו"ש, מגן אברהם סימן קל"ט ס"ק א', וכן כתב במהרי"ל, אלא שהדרכי משה בזה הסימן אות ד' כתב על דברי מהרי"ל הנז' דלא נראין דבריו, והביאו מגן אברהם בזה הסימן ס"ק ה'. וכתב שם המגן אברהם דעכשיו לא נהגו לדקדק אחריו עכ"ל, והאליה רבה אות ג' כתב דאולי דמשום זה נוהגין להוסיף על ז' כי עכשיו לא נהגו לדקדק אחריו כלל עכ"ד. ולקמן יתבאר כי לפי דברי האר"י ז"ל שנותן טעם בסוד למנין העולים אין מקום להוסיף אפילו במנין הז' כיעו"ש. ועל כן הנראה לענין דינא כי מסתמא אין צריך לדקדק והכל מצטרפין למנין כהוראת מגן אברהם והאליה רבה, ואם אנו יודעין בו שהוא עם הארץ אם יודע לקרות כשמקרא לו החזן והעם צריכין לו עולה ומצטרף למנין כהוראת מרן ז"ל, אבל אם הוא עם הארץ גמור שאינו יודע אפילו צורת האותיות אינו עולה ואינו מצטרף, רק אם הוא חתן או בעל ברית ויש לו בושה מזה אם לא יעלה נראה דיש לסמוך על המקילין לענין דעולה ומברך אבל לא מצטרף למנין ז', ואם אפשר לעשות דהחזן יברך במקומו ורק הוא כעץ בעלמא לעיני הרואים שיראו אותו שעלה זה הדרך יותר נכון כדי שלא יכנס בספק ברכות והחזן יהיה מן האחד העולים. וזהו הנראה לענין דינא. מיהו הלדוד אמת שם כתב דפשט המנהג בכמה מקומות להעלות האנוסים שאינם מכירים כלל צורת האותיות ומתפללין בלעז רק למדו ברכות ספר תורה וכך נהגו גם בארץ ישראל עכ"ל, והביאו בית מנוחה אות ח', ואם כן במקום שנהגו יחזיקו במנהגם", עכ"ל כה"ח. וכן המנהג כדברי הרב חיד"א.
[62] תש"ן-תשנ"ג סימן קמ"ד.
[63] וראה שו"ע (חו"מ סי' שע"ח סעי' ה'), וז"ל: "אפילו בראייתו, אם יש בו היזק לחבירו – אסור להסתכל בו. לפיכך אסור לאדם לעמוד על שדה חבירו בשעה שעומדת בקמותיה".
[64] הגמ' במסכת קידושין (ל"ט ע"ב) אומרת: "הא א"ר אלעזר: שלוחי מצוה אין נזוקין! התם בהליכתן שאני. והא אמר רבי אלעזר: שלוחי מצוה, אינן נזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן! סולם רעוע הוה, דקביע היזיקא, וכל היכא דקביע היזיקא לא סמכינן אניסא, דכתיב: ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני".
[65] ועיין עוד בכל זה באורך במאמר מרדכי שבת (ח"ב פרק ל"א סעי' ס"א – ע"ב).
[66] תשמ"ה 229-1.
[67] כיון שאין הקהל מבינים את קריאתו – טוב לחזור אחריו. אמנם אם אותו זקן יפגע מחמת כן – לא יחזרו אחריו, כיון דהוי כדש בעירו, ראה לקמן בהערה ס"ט.
[68] תשמ"ח-תשמ"ט סימן מ'.
[69] כתב השו"ע (סי' קכ"ח סעי' ל"ג): "מי שאינו יודע לחתוך האותיות, כגון שאומר לאלפי"ן עייני"ן, ולעייני"ן אלפי"ן וכיוצא בזה – לא ישא את כפיו". וכתב הט"ז (שם ס"ק ל'): "לפי שהיו יודעים להבחין בהפרש שביניהם, אבל אנו רוב עמינו אין יודעים להבחין בזה אין שייך פסול זה בינינו, וברמב"ם הזכיר עוד בין שבולת לסבולת וזה מצוי בינינו, אלא דנ"ל דבארץ רוסיא רגיל זה הרבה מאוד והוי כמו דש בעירו דלעיל ואין פסול בזה מחמת דאינו יודע להזכיר השי"ן כראוי כנ"ל".
וכתב המשנ"ב (ס"ק ק"כ): "לאלפין עיינין – וה"ה מי שקורא לחיתי"ן ההי"ן או שקורא לשבולת סבולת. ואם כל בני עירו קוראין כך – מותר לישא כפים שם באותו מקום. ומטעם זה כתבו האחרונים דבזמנינו שרוב בני עמנו אין יודעים להבחין בין הברת העי"ן לאל"ף, ממילא מותר לישא כפיו. וי"א עוד דבמדינת רוסיא שרגילין הרבה לקרוא שבולת סבולת, אף דכלל אנשי המדינה יודעים ההפרש שבין שי"ן ימנית לשמאלית, מ"מ מותר לישא כפיו [ט"ז והובא בא"ר]". וראה בשער הציון ס"ק צ"ג.
וכתב כה"ח (שם ס"ק קצ"ב), וז"ל: "והמשבצות זהב אות ל' כתב על דברי הט"ז הנז', וז"ל: ומה שכתב דש בעירו מותר הנה שני טעמים: א' משנה הברכה יער וכדומה וכו' ב' שיסיחו דעתם כשישמעו כמו שכתב הלבוש. ולטעם השני מהני דש בעירו ולא לטעם הראשון ודוקא חיפני ובישני במקומן דכולם אומרים כך וכנראה ממהרי"ט חלק אבן העזר סימן ט"ז והביאו מגן אברהם אות מ"ו עכ"ל, משמע דהבין מדברי הט"ז דהעלג אם דש בעירו – מותר לישא כפיו כמו בעל מום ולכך כתב עליו הנה שני טעמים וכו' ור"ל דיש עוד טעם אחר שמשנה הברכה. ונראה דדעת המשבצות זהב לפסוק כטעם השני משום שמשנה הברכה ולא מהני דש בעירו, וכן הסכים רבינו זלמן שם, וכן הבית מנוחה אות י"ב הבין מדברי הט"ז דהעלג אם דש בעירו – מותר לישא כפיו אלא שהוא עלתה הסכמתו לאסור כיעו"ש, וכן הסכים הפתח הדביר אות כ"ד וכתב דגם דברי הט"ז יש לפרש כן ודלא כהמשבצות זהב והבית מנוחה יעוש"ב, וכן משמע מדברי הפוסקים שכתבנו לעיל באות הקודם דלא מהני דש בעלג ואינו נושא כפיו כי אם לאנשי מקומו. ועל כן כל כהן ההולך למקום אחר שקריאתו חלוקה מאנשי המקום ההוא – לא ישא כפיו, ואפילו אם אנשי המקום ההוא דשין באותה קריאה כגון שבאים אצלם מאותם האנשים אשר קריאתם חלוקה ודשין, אפילו הכי לא ישא כפיו שם אלא רק יש לו לצאת קודם לרצה דחיישינן לכתחילה לסברת האומרים דאם דש עולה, מיהו אם אין שם כהן אלא הוא ודשין בו, נ"ל דיש לו לישא כפיו כדי שלא יתבטלו מנשיאות כפים וכמו שכתבנו לעיל סימן ג"ן אות ס"א לגבי שליח צבור יעו"ש, וכן אם כבר עלה – לא ירד".
כתב השו"ע (סי' נ"ג סעי' י"ב): "אין ממנין מי שקורא לאלפי"ן עייני"ן ולעייני"ן אלפי"ן". וכתב הבה"ל שם (ד"ה "מי שקורא וכו'): עיין לקמן בסימן קכ"ח בט"ז ס"ק ל' דמיקל בזה בזמנינו שאין רוב העם מבחינים בזה".
וכתב כה"ח (שם ס"ק נ"ט): "הוא הדין לבני רומניא שקורין לחתי"ן ההי"ן. הרדב"ז חלק ב' סימן מ"ה, כנסת הגדולה בהגהות בית יוסף, עולת תמיד אות ט', מגן אברהם ס"ק ט"ו, אליה רבה אות י"ז, סולת בלולה אות יו"ד, רבינו זלמן אות ט"ז. וכן כל מי שאינו יכול להוציא את האותיות כתיקונן – אין ממנין אותו ש"ץ. הרמב"ם פרק ח' מהלכות תפילה דין י"ב. ועיין ט"ז סימן קכ"ח ס"ק ל'. ודוקא במקום ששאר העם אינם עלגים, אבל אנשי בית חיפה ובית שאן במקומן אפילו שקורין לאלפי"ן עייני"ן ולעייני"ן אלפי"ן – יורדין לפני התיבה. הרדב"ז שם, כנסת הגדולה שם, עולת תמיד שם, מגן אברהם שם, אליה רבה שם, סולת בלולה שם, רבינו זלמן שם, שלמי צבור דף ע"ב ע"ד", וראה בהערה הבאה.
[70] ראה בהערה הקודמת, וכתב מור וקציעה (סימן נ"ג): "אין ממנין לעגי שפה – ונראה דאי לא אשתכח דגמיר וחסיד כוותיה – שפיר דמי, וראיה מרבי חייא באגדה דפרק הפועלים [ב"מ פה, ב]. וצ"ע קצת מאי טעמא שרי, כיון דרבי [מגילה כד, ב] חשבו למחרף ומגדף לפעמים כשמגיע לחי"ת. וי"ל כיון דאיכא אומה ולשון שאין להם אות חי"ת (וכן מצינו בכמה מקומות בגמרא אל תקרי בה"א אלא בחי"ת. ואפכא) וכן אחינו בני ברית שבארץ אשכנז אין מבדילין בין קריאת חי"ת לה"א, ליכא קפידא כולי האי בדליכא דעדיף מניה. ומכאן קצת ראיה למציאות קריאת החי"ת כבני אשכנז".
וכתב המשנ"ב (שם ס"ק ל"ח): "ולעיינין אלפין – עיין בפרי חדש שהעלה דבזמן דליכא אחר ראוי כמותו – מותר להורידו לתיבה אפילו בחתי"ן ההי"ן. אבל בעל פני משה הנ"ל חולק עליו וסובר, דאפילו בדליכא אחר – לא שרי, כי אם היכא דכשהוא מכוין לקרות אותו לחי"ת על ידי טורח יכול לקרות אותו שפיר. ונראה עוד דאפי' לפרי חדש אין מותר למנותו לש"ץ בקבע, פן יזדמן מחר אחר טוב ממנו, רק לפעם זה מותר להורידו בדליכא ראוי כמותו, כההיא מעשה דר"ח שם בגמרא". וכתב כה"ח שם (ס"ק ס"א): "אין ממנין מי שקורא לאלפי"ן עייני"ן וכו'. והיכא דלא אפשר באחר – מותר למנותו. תוספות בבא מציעא דף פ"ו ע"א ד"ה אחתינהו לרבי חייא וכו', פרי חדש אות י"ב, אליה זוטא, ברכי יוסף שם, וכן כתב המור וקציעה דאי לא אשתכח דגמיר וחסיד כוותיה – שפיר דמי יעו"ש, וכן כתב החקרי לב חלק אורח חיים סימן ט"ו, פתח הדביר אות ו', שתילי זיתים אות ך'. ועיין פרי מגדים אשל אברהם אות ט"ז".
[71] כתב השו"ע (סי' נ"ג סעי' כ"ה): "אין מסלקין חזן מאומנתו, אלא אם כן נמצא בו פסול. הגה: ואין מסלקין אותו משום רנון בעלמא, כגון שיצא עליו שם שנתפס עם הכותית, או שמסר אדם. אבל אם באו עליו עדים בזה, וכיוצא בזה, מעבירין אותו". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ע"ג): "חזן מאומנתו – וה"ה לכל התמנות במקום שלא נהגו למנות לזמן ידוע. והטעם – שלא יחשדום שנמצא בהם פסול".
[72] זכריה (ח', י"ט).
[73] תשמ"ח-תשמ"ט סימן ס'.
[74] הובא בהערה ע"א.
[75] ז"ל שם: "וישוב שיש שם מנין ואין מי שיודע לקרות בתורה כהלכתה בדקדוק ובטעמים, אפ"ה יקראו בתורה בברכה, כהלכתה".
[76] ז"ל שם: "קרא וטעה, אפילו בדקדוק אות אחת – מחזירין אותו: הגה – וכן דין החזן הקורא; ודוקא בשינוי שמשתנה ע"י זה הענין, אבל אם טעה בנגינת הטעם או בניקוד – אין מחזירין אותו, אבל גוערין בו", וראה בנו"כ.
[77] כתב כה"ח (סי' קל"ט ס"ק א') וז"ל: "וכתב הבית יוסף דהיינו לדידהו שהעולה היה קורא בקול רם, אבל לדידן שהעולה אינו קורא בקול רם אף על פי שלא סידר אותה – לית לן בה, וכן כתב הב"ח, אלא שכתב: מיהו מצוה מן המובחר שגם העולה יסדר אותה תחלה פעמים ושלש, ועל כן ראוי שכל אחד יסדר אותה תחלה דשמא יקראו אותו לעלות למחר בשבת". וע"ע שם (סי' קמ"ב ס"ק א', י"ב), וראה בהרחבה במאמר מרדכי שבת (ח"ב פרק כ"ט: "בדיני קריאת התורה" סעי' א'-ה').
[78] תהלים (קי"ט, קכ"ו).
[79] כתב השו"ע (סי' קמ"ב סעי' א'): "קרא וטעה, אפילו בדקדוק אות אחת, מחזירין אותו. הגה: וכן דין החזן הקורא; ודוקא בשינוי שמשתנה ע"י זה הענין, אבל אם טעה בנגינת הטעם או בניקוד, אין מחזירין אותו, אבל גוערין בו", ועוד כתב שם (סעי' ב'): "וישוב שיש שם מנין ואין מי שיודע לקרות בתורה כהלכתה בדקדוק ובטעמים, אפ"ה יקראו בתורה בברכה, כהלכתה". וכתב כה"ח (שם ס"ק י"ד): "וישוב שיש שם מנין וכו' אפילו הכי יקראו בתורה וכו'. אמנם אם יש מי שיודע לקרות בדקדוקים ואין מקפידין להשיאו כדי שילמוד לקרות כהאי גוונא לא יקרא בלא דקדוק. דרכי משה אות א'. וכן אם אפשר לעמוד אחד אצל הקורא לומר לו מתוך החומש הנקודות והטעמים בלחש כמו שכתבנו לעיל סימן קמ"א אות י"ד – לא יקראו בלא דקדוק". ועוד כתב שם (ס"ק ט"ו): "והיינו דוקא כגון לאהרן הרן פירוש שלא קרא האל"ף או ליהודים יהודיים וכיוצא, אבל אם טועה בטעות שמשנה הענין כגון שבמקום חלב קורא חלב או איפכא וכן במקום זכר קורא זכר כגון תמחה את זכר עמלק וכיוצא בזה ואין שם יודע שיכול להחזירו מטעותו, פשיטא שאין מברכין בתורה ואין מפטירין בנביא. פרי חדש אות ב', יד אהרן בהגהות בית יוסף, אמת ליעקב שם אות א', לדוד אמת שם אות א', אשל אברהם, כרם שלמה. וכן כתב העולת תמיד אות ג' דהכא מיירי בענין שלא נשתנה הענין יעו"ש. ודלא כהמטה יהודה בסימן קמ"א אות ח' שכתב דגם אם משתנה הענין קורין בברכה ודלא כהפרי חדש יעו"ש, דליתא כיון דכל הפוסקים הנזכרים לא סבירא להו כוותיה, ועוד הא קיימא לן ספק ברכות להקל. ומה שכתב הפרי חדש דאין מפטירין בנביא היינו בברכה, אבל בלא ברכה פשיטא דמפטירין דלא עדיף מתורה".
וכתב המשנ"ב (סי' קל"ט סק"ב): "ובדיעבד אם אין שם בבית הכנסת מי שסידר לעצמו מתחילה, כדי שלא לבטל קריאה בציבור, נוהגים להקל שיקרא אחד שיודע לנגן הטעמים אע"פ שלא סידר, וקוראין לפניו בלחש מתוך החומש".
[80] שהחלטות של טובי העיר כפופים להסכמת חבר העיר, כלומר הגבאים כפופים להחלטות והסכמת הרב, ראה שו"ת הרשב"א (ח"א סי' אלף ר"ו), הובא בב"י (יו"ד סי' רכ"ח ואה"ע סי' כ"א) ומרדכי מובא בדרכי משה (חו"מ סי' ב' ס"ק א') וברמ"א (חו"מ סי' רל"א סעי' כ"ח).
[81] זכריה (ח', י"ט).
[82] תשד"מ 1086-1.
[83] כתב השו"ע (סי' קמ"ב סעי' א'), ז"ל: "קרא וטעה, אפילו בדקדוק אות אחת, מחזירין אותו: הגה – וכן דין החזן הקורא; ודוקא בשינוי שמשתנה ע"י זה הענין, אבל אם טעה בנגינת הטעם או בניקוד, אין מחזירין אותו, אבל גוערין בו". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ד'): "ובספר שלחן עצי שטים הוסיף עוד דה"ה בנגינת הטעמים כשהענין משתנה על ידי זה כגון שקרא משרת במקום מפסיק מחזירין אותו (ודלא כמו שאומרים ההמון שאם קרא את השם אין מחזירין בטעה בנגינה)". וכ"כ כה"ח שם (ס"ק ח').
וכתב כה"ח שם (ס"ק א'): "וכן כתב בזוהר הקדוש פרשת ויקהל דף ר"ה ע"ב, וז"ל: תנינן כתיב: 'ויקראו בספר בתורת האלהים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא', והא אקמוה רזא דאינון פסוקי טעמי ומסורת וכל אינון דיוקין ורזין עילאין כלא אתמסר למשה מסיני, עכ"ל. וכן כתב בספר מבוא שערים שער ב' חלק ב' פרק ז' ובהנדפס מחדש דף ט' ע"ג, וז"ל: והיות הספר תורה בלי נקודות וטעמים מורה על המלכים דמיתו שהם האותיות והתגין שעליהם, ונתקנין על ידי יסוד דאבא דבמחשבה אתבריר כולא, ועל ידי הקריאה שאדם קורא ממשיך בו בזעיר אנפין שהוא תורה שבכתב את הטעמים והנקודות על ידי קריאתו, ולכן תראה כי הטעמים והנקודות יש להם הרגשה ונדנוד בקריאתם יען הם מורים בתחיית המלכים שחזרו לחיות על ידי הטעמים החדשים שבאו וגם על ידי הנקודות שחזרו לתוכם, אך התגין אין בהם נדנוד כלל כי הם בחינת האורות בהיותם פורחים על הגופות וכו', עכ"ל. ועוד עיין בעץ חיים שער ח' פרק ו'. ועתה הראת לדעת כי הנקודות והטעמים יש בהם רזין עילאין ואם כן כמה צריך להשתדל הש"ץ ללמוד הפרשה בטוב כדי לקרות הנקודות והטעמים כהוגן, וכן העולה שקורא עם הש"ץ בלחש צריך ליזהר גם כן לקרות כהוגן". ועוד כתב שם (ס"ק ב'): "ואפילו טעה בין אם לואם. בית יוסף בשם הירושלמי. והוא הדין שאם במקום אברהם קרא אברם או איפכא במקום אברם אברהם, או קרא במקום אהרן הרן ודילג בקריאת האל"ף מאהרן, או במקום מצרים קרא מצריים וכיוצא שמחזירין אותו, וזה שלא כדברי מור"ם ז"ל שכתב דדוקא בשינוי שמשתנה על ידי זה הענין, דליתא, וכן כתב הרב ז"ל בבית יוסף בפשיטות שאפילו בטעות שאין המשמעות משתנה – מחזירין לקורא, ושכן נראה מדברי ארחות חיים. ומיהו בדקדוק טעמים או נקודות בדבר שאינו משנה שום משמעות – אין מחזירין אותו אבל גוערין בו. פרי חדש אות א', אמת ליעקב בדין קריאת ספר תורה לש"ץ אות א', לדוד אמת סימן ז' אות א', חיי אדם כלל ל"א אות ל'. וכן יש להחמיר כדברי הפוסקים הנזכרים, משום דעל פי הסוד הוא חמור כמו שכתבנו באות הקודם, ודלא כהמטה יהודה סימן קמ"א אות ח' שכתב דלא כהפרי חדש יעו"ש". עיין לדוד אמת (סי' ז' סעי' א', ו'). ועוד עי' מאמר מרדכי (שבת ח"ב פרק כ"ט סעי' ט').
[84] תשמ"ו-תשמ"ז סימן כ"ב.
[85] ראה שו"ע (סי' קמ"ג סעי' ד') שכתב, וז"ל: "אם נמצא טעות בס"ת בשעת קריאה – מוציאין ספר תורה אחרת, ומתחילין ממקום שנמצא הטעות, ומשלימין הקורים על אותם שקראו במוטעה; ואם נמצא טעות באמצע קריאת הקורא – גומר קריאתו בספר הכשר, ומברך לאחריה, ואינו חוזר לברך לפניה. הגה: ואם כבר קראו עמו ג' פסוקים ואפשר להפסיק – פוסקים שם, ומברך אחריה ומשלימים המנין בספר תורה האחר שמוציאין (מרדכי פ"ב דמגילה). והא דמוציאין אחר, דוקא שנמצא טעות גמור, אבל משום חסירות ויתרות – אין להוציא אחר, שאין ספרי תורה שלנו מדוייקים כל כך שנאמר שהאחרת יהיה יותר כשר (אגור ופסקי מהרי"א סי' פ' וריא"ז ומהרי"ל פסקו דאין להביא ס"ת אחרת, וב"י פסק דצריך להוציא ס"ת אחרת), לכן צריך לחלק כך", עכ"ל. ועוד עיין במשנ"ב (שם ס"ק כ"ו) [הערת העורכים: כתב מרן הרב זצ"ל, וז"ל: ולחיבת הכותב והכתוב הנני כותב מה שעלה במחשבתי בעת קוראי בספרו "מקראי קודש". בענין חסירות ויתירות בס"ת שהוא פסול אם מותר לקרוא ולברך בו, אשר כת"ר כבר בסי' כו' על זה. נושא זה כבר נפתח בגדולים, עיין בב"י (או"ח סי' קמ"ג) שהביא את הרשב"א בסי' תת"ה וסי' ת"פ שפוסל ופוסק כהרמב"ם בספרו היד ולא כמו שמביאים מתשובת הרמב"ם שסובר שאם אין להם ס"ת כשר – התיר להם לקרוא ולברך על ספר תורה פסול. ופסק שם הרשב"א נגד זה, וכתב: "ולא ראיתי מי שעשה מעשה גם בכפרים שאין להם ס"ת וכו', לא ראיתי בעולם מי שבירך בהם לא בתחילה ולא בסוף". וכ"כ שם הרשב"א: "אני מורה לך כן הלכה למעשה". וכתב שם הב"י משם האגור שהרא"ש סובר: "אע"פ שנמצא טעות בס"ת – אין להחזירו ולהוציא אחר, משום דאין לנו ס"ת כשרים שלא ימצא בהם חסר או יתיר". ע"ז כתב הב"י שאין הדין והמנהג כן "וכן ראיתי תמיד מעשים בכל יום בפני גדולי הדור". ואמנם הרמ"א בשו"ע שם פסק כסברת האגור. וגדולה מזו כתב הכנה"ג וכן פסק האמ"ל ניניו, והחיד"א ב"לדוד אמת" (סי' י"ב), שכיום אנו הספרדים נוהגים שאפילו טעות החסר ויתר וכן דיבוק שאין בו דין ח"ת או ח"י ואפשר לתקנו ביום חול, אם אירע כן בשבת ויו"ט – מוציאים ס"ת אחר. עיין בכה"ח (סי' קמ"ג ס"ק ל"ב-ל"ה), שכן נוהגין. ועיין במנהגי ירושלים. אמנם ס"ת אחר, אין אנו יודעים אם יש בו חסר או דבוק, אין ספק מוציא מידי ודאי. בס"ת שלפנינו ודאי שיש בו דיבוק או חסר, ובמה שנוציא ספק אם הוא פסול, ואדרבא כל עוד שלא אתחזק ספיקא או ודאי אוקמי אחזקתיה וכשר הוא. ובפרט בענין חסר ויתר שהזוה"ק (פרשת "אחרי מות" דף ע"א) מחמיר בזה, כיון דנקרא משקר בשם הקב"ה, וכמו שכבודו כתב משם הרמב"ן בהקדמתינו לתורה. מסקנא דדינא – היה ראוי להוסיף מה שנהגו בקהילות ספרד לפסוק שכל דיבוק – מוציאים ס"ת אחר.
ועיין באות ל"ב שהביא מחלוקת בזה וכתב, וז"ל: "וכן המנהג פשוט בערי ספרד להוציא ספר תורה אחר בכל מין חסר ויתר על פי המסורת שנהגו בה הסופרים, ואפילו בענין שיש מתירין בחסר ויתיר ההוא כמו שכתב בספר אמת ליעקב בדין דברים הפוסלים את הס"ת ולדוד אמת סימן י"א. המנהג להוציא ספר תורה אחר, משום דבזוהר הקדוש פרשת אחרי דף ע"א החמירו מאד בחסר ויתיר, שכתוב שם דעל יתרון ו' דהוה בקרא ושוסעת שסע פרסות דחו להני מתיא מבי מתיבתא ואמרי להו דהוי הספר תורה פסול ומשקר בשמא דמלכא יעו"ש, ועל כן נוהגין להחמיר בכל מין חסר ויתיר שנהגו בהם הסופרים על פי המסורת להוציא ספר תורה אחר", עכ"ל.
[86] תשמ"ה 577-1.
[87] ראה בשו"ע (סי' קמ"ז סעי' א'), ז"ל: "אסור לאחוז ס"ת ערום, בלא מטפחת". וכתב כה"ח שם (ס"ק א'), ז"ל: "דהכי איתא בסוף מגילה ובשבת דף י"ד ע"א, אמר רבי פרנך אמר רבי יוחנן: כל האוחז ספר תורה ערום נקבר ערום בלא אותה מצוה, וכתבו שם התוספות: יש מפרשים מצות אחיזה. וקשה מאי רבותא, פשיטא שאין לו שכר כיון שלא עשה המצוה כהוגן! לכך פירש ריב"א בלא אותה מצוה שעשה באותה שעה, שאם אחז ספר תורה ערום וקרא בו – אין לו שכר מן הקריאה, וכן אחזו לגוללו או להגיהו, עכ"ל. וכן כתבו התוספות בשבת שם, וכן כתב הרא"ש, והביא דבריהם בית יוסף. ומשמע מדברי הגמרא ופירוש ריב"א הנז' דהא דאסור לאחוז ספר תורה ערום הוא דוקא אם יש מצוה באחיזה ההיא, כגון בשעת הגבהה או הקריאה או הגלילה שאחר הקריאה או אם צריך להגיה בו איזה דבר בעת הקריאה, דהא נקבר ערום בלא אותה מצוה קאמר, אבל אם לא אוחזו משום מצוה, כגון הנוטל ספר תורה להניחו במקום אחר או שגוללו קודם הקריאה אל מקום הקריאה או שאוחז יריעות של ספר תורה שלא בשעת הקריאה כדי להגיהם וכיוצא בזה – אין בזה איסור לאחוז בלא מטפחת, כיון שלא יש מצוה באחיזה ההיא. וכן כתב מהרש"ו ז"ל בשער הכוונות דף מ"ט ע"ב שאין החיוב הזה אלא בעת קריאת ספר תורה בציבור שאז מתגלים אורות עליונים כאמור אבל שלא בשעת קריאת ספר תורה כגון שצריך לתקנו או לענין אחר אין בכך כלום, עכ"ל. ומסתברא דר"ל דדוקא בשעת קריאה שיש מצוה וגם שאז האורות מתגלים קאמר, אבל אם לא בשעת קריאה או שאין מצוה באחיזה ההיא – אין בכך כלום כדמשמע מדברי הגמרא. ועיין בן איש חי פרשת תולדות אות ח"י שכתב דאם בשעה שהוא פותח הספר תורה להראות הכתב להקהל רואה שאינו פתוח באותה פרשה שקורין וצריך לגלול שנים או שלושה דפין – צריך לאחוז במטפחת גם לפי דברי מהרש"ו ז"ל, יען כי מפורש בשער הכוונות שם דבעת שפותח הספר תורה בהיכל כדי לקרות מתגלית הארת התורה הכתובה בתוכו לחוץ אל כל הקהל, וכתב דכן יש ליזהר הש"ץ גם כן בעת שקורא בצבור ונשלם הדף שצריך למשוך היריעה צריך לאחוז על ידי מטפחת יעו"ש, אמנם לפי מה שכתבנו נראה שאין הכרח לזה מדברי מהרש"ו ז"ל וגם מדברי הגמרא ופירוש ריב"א ז"ל שהבאנו לעיל נראה דאין איסור אלא דוקא אם יש מצוה באחיזה ההיא ובענין זה לא יש מצוה. ומכל מקום יש להחמיר".
וראה במשנ"ב (שם ס"ק א'), ז"ל: "בגמרא אמרינן דעבור זה נקבר ערום ממצוה זו, דהיינו שאין לו שכר של אותה מצוה, והכונה – שאם אחז וקרא בו – אין לו שכר מקריאה, וכן אם אחזו לגוללו או להגיהו. ואפילו נגיעה בעלמא בידו לס"ת ערומה – אסור. וכ"ז דוקא כשאין צורך, אבל כשיש צורך לתיקון הס"ת לתפור קצת ולדבק בדבק מטלית וכדומה, היכא דלא אפשר – רשאי [פמ"ג], ומ"מ טוב שיטול ידיו תחלה, אבל כשאין צורך – אפילו בנטילת ידים יש להחמיר".
[88] תשד"מ 415-1.
[89] ראה שו"ע (או"ח סי' קל"ד סעי' ב'), ז"ל: "מראה פני כתיבת ס"ת לעם העומדים לימינו ולשמאלו ומחזירו לפניו ולאחריו, שמצוה על כל אנשים ונשים לראות הכתב ולכרוע, ולומר: וזאת התורה וכו' תורת ה' תמימה".
[90] שו"ע (או"ח סי' תרנ"א סעי' י'), וז"ל: "יקיף דרך ימין בנענועו: מזרח, דרום, מערב, צפון".
[91] שו"ע (או"ח סי' קכ"ח סעי' י"ז), וז"ל: "כשמחזירין פניהם, בין בתחלה בין בסוף, לא יחזירו אלא דרך ימין".
[92] וראה מאמר מרדכי (לימות החול פרק י"ט סעי' ל"ב).
