צורת נטילת ידיים לסעודה[1]
שאלה: כמה פעמים, ובאיזו צורה, צריך לשפוך מים על כל יד לפני אכילת לחם?
תשובה: לפני אכילת לחם נוטלים מכלי שמחזיק יותר מרביעית (מ-86 גרם), ושופכים ג' פעמים רצופים על כל יד, וכל המרבה במים הרי זה משובח. אך במקום שאין מים או שהמים דרושים לאחרים – לא יחמיר להרבות במים, אלא יסתפק לפי הדין רק ברביעית[2].
שאלה ב
דבר שטיבולו במשקה[3]
שאלה: מי שאוכל מאכל שברכתו מזונות ומטביל אותו במשקה, האם עליו ליטול את ידיו, ומה הדין לגבי פירות כאשר מטבילים אותם במשקה?
תשובה: כל דבר שטובלים אותו במשקה צריך נטילת ידיים בלי ברכה[4], וכן הדין לפירות רטובים[5]. אך נוהגים להקל במזונות שטובלים בתוך כוס תה חם[6].
קרם ידיים כחציצה לנטילת ידיים[7]
שאלה: מה תעשה מי שמרחה קרם ידיים שומני וברצונה ליטול את ידיה?
תשובה: אם יש קרם על הידיים צריך לנקותו – ואח"כ יש ליטול ידיים[8].
טבעת כחציצה לנטילת ידיים[9]
שאלה: אימי מסירה את טבעתה בשעה שהיא עוסקת במלאכות הבית, לאחר שהיא גומרת אותן היא מחזירה אותה, אך כעת הטבעת רופפת על ידה. רציתי לדעת, האם טבעת זו נחשבת כחציצה?
תשובה: אשה המורידה את טבעתה כשהיא עושה אחת ממלאכות הבית (כלישה, שטיפת כלים וכד') – לגביה מהווה הטבעת חציצה גם אם היא רפויה. אשה שאינה מורידה את טבעתה לעולם, אם הטבעת רפויה – אין היא מהווה חציצה, ואפילו אם היא מסירה אותה כדי להראות לחברתה[10].
נטילת ידיים וניגובה[11]
שאלה: האם מים שעל גבי הנטלה מטמאים את הידיים שכבר ניטלו, והאם מותר לנגב את הידיים במגבת לחה?
תשובה: הנטלה לנטילת ידיים צריכה להיות יבשה [בכל מקום שנוגע ולפחות בידית][12], ומגבת לחה שיש בה טופח אפילו שלא ע"מ להטפיח – לא מנגבים בה.
נטילת ידיים לאכילת 'מלווח'[13]
שאלה: האם לדעת הספרדים צריך ליטול ידיים כדי לאכול 'מלווח'? וכיצד יש לנהוג לפי דעת האשכנזים?
תשובה: בענין מלווח, אם הוא נילוש מקמח ומים בלבד – ברכתו "המוציא"[14].
לפי הספרדים – אם אוכל פחות מכזית[15], אין צריך נטילת ידיים, ולפי האשכנזים – נוטל ידיים בלא ברכה[16].
אם אוכל יותר מכזית ופחות מכביצה – נוטל בלא ברכה לכולי עלמא[17].
אם אוכל יותר מכביצה נוטל עם ברכה לכולי עלמא, עיין שו"ע (סי' קנ"ח סעי' ב'-ג') משנ"ב שם (ס"ק י'[18]) [ואם נילוש המלווח עם מרגרינה ראה בהערה[19]].
שאלה ז
אכילת לחם בכדי אכילת פרס[20]
שאלה: כדי להתחייב ברכת המזון יש לאכול כזית פת תוך כדי אכילת פרס. כמה זה כזית פת (האם פרוסת לחם שחור)? כמה זה תוך כדי אכילת פרס?
תשובה: אי אפשר לומר כמה שוקלת פרוסת לחם, כי יש פרוסה דקה ויש פרוסה עבה, יש לחם עגול ויש ארוך. הכלל הוא: שיעור כזית הוא 27 גרם, וצריך לאוכלו תוך ארבע דקות כדי לצאת ידי חובת אכילת לחם בשבת או כדי לברך ברכת המזון[21]. ועיין בא"ח (ש"ר חוקת אות י"ב).
אכילת פת בזמן יותר מכדי אכילת פרס[22]
שאלה: מי שאכל כביצה פת לא "תוך כדי אכילת פרס", האם הוא צריך לברך על נטילת ידיים? מי שאכל כזית פת יותר מזמן זה, האם הוא צריך לברך ברכת המזון?
תשובה: מי שאוכל שלא "תוך כדי אכילת פרס" – אין על זה ברכה אחרונה[23]. לכן, אם אכל כזית לחם בהפסקה של כ-ארבע דקות – אינו מברך ברכה אחרונה[24]. לעומת זאת, אם אוכל כביצה פת תוך 9 דקות – הינו חייב בנטילה, כיון שהולכים לחומרא בשיעור אכילת פרס (מארבע – תשע דקות)[25].
ברכה על "אש תנור", מצות ומציות[26]
שאלה: מהי הברכה שיש לברך על "אש תנור", מצות ומציות? האם משתנה ברכתן אם שורה אותן במים כדי שיהיו רכות? שמעתי משמו של הרב שליט"א, כי יש לברך על מצה "המוציא" עד שלושים יום לאחר הפסח, ולאחר מכן יש לברך עליה "מזונות", האם נכון הוא הדבר?
תשובה: "אש-תנור" יבש (כלומר: שאפו אותו יבש מתחילתו, והוא נכסס), מצות ומציות ברכתם – "מזונות", אע"פ שהשרה אותם במים. אמנם, עיין למחזיק ברכה (סי' קנ"ח אות ה') שהביא משם הרב "בית דוד" (סי' ע') והכנה"ג (הגב"י אות א'), שמצה לאחר הפסח ברכתה – "המוציא", ופקפק על זה החיד"א וסיים, שיש לקיים את דברי הרב "בית דוד", אך עם כל זה ירא שמים אל יאכל מצה אחר הפסח אא"כ קבע עליה סעודה[27].
מכאן למדנו, שברכת המצה היא – "מזונות". ועיין להגאון הרי"ח הטוב (הגדה של פסח "אורח חיים" עמ' רי"ג אות כ"ג) שפסק כך. ופעם אמרתי, כיון שהכל הוא ספק, אע"פ שנהגו לאכול מצה לאחר הפסח משיירי הפסח, ומברכים עליה "המוציא", היינו עד י"ד באייר שלושים יום אחר הפסח ולא יותר.
אם קבע עליה סעודתו, היינו שאכל 72 דרהם שהם כ-230 גרם[28], ואפילו הרטיב את המצה והיא התנפחה ושוקלת כעת יותר – זהו משקלה למרות שהיא נפוחה ורטובה[29]. ועיין בבא"ח פר' פנחס ש"ר אותיות י"ט-כ'.
נכון אמרו לך משמי, שרק שלושים יום אחר הפסח יש לברך על מצות "המוציא", ולאחר מכן "מזונות", כיון שכל הדין במחלוקת תלוי, וגם לאותם הנוהגים לברך על המצות "המוציא", דיים שינהגו כך שלושים יום אחר הפסח כדלעיל.
ברכה על מצות לאחר חג הפסח[30]
שאלה: מה יש לברך על מצות לאחר שעבר חג הפסח, האם יש לברך עליהן: "המוציא לחם מן הארץ", או שיש לברך עליהן: "בורא מיני מזונות"?
תשובה: למרות שהבא"ח בספרו "אורח חיים" על ההגדה של פסח פסק, שאם נשארה לו מצה, לאחר הפסח – לא יאכלנה לבדה, כדי לא להכנס למבוכה גדולה, אנו נהגנו כמנהג ירושלים – שכתב הרב חיד"א ב"מחזיק ברכה"[31]. ומכיון שנהגו – נהגו.
מלח בברכת המוציא[32]
שאלה: האם צריך להקפיד שהמלח יהיה על השולחן בעת ברכת "המוציא"? והאם חובה לטבול את הלחם במלח?
תשובה: לפי הקבלה צריך שהמלח יהיה על השולחן בעת שמברך "המוציא". וכן, יש לטבול את הלחם במלח[33].
נתינת מאכל לשאינו שותו"מ[34]
שאלה: האם מפני דרכי שלום מותר לתת לחילונים לאכול בידיעה שהם לא יברכו? אבקש את כבוד הרב לפרט (יש חילונים שהם תינוקות שנשבו מלידה, יש כאלה שהיו דתיים והפכו לחילונים גמורים. יש ציבור גדול של חילונים והם עלולים לעשות צחוק מהדת).
תשובה: כבר נפסקה ההלכה כמו דברי הגמרא חולין (ק"ז ע"ב) שאין ליתן לחם לאכול למי שאינו נוטל ידיו, עיין לשו"ע (סי' קס"ט סעי' א')[35] ועיין להרמב"ם (הלכות ברכות פרק ו' הלכה י"ט) ועיין כ"מ שם. ועיין לכה"ח שם (ס"ק י"א)[36]. ולמדו האחרונים מזה, שגם כל מאכל לא יתן למי שאינו מברך עליו[37], ובפרט לפי חכמי הקבלה שיש נשמות מגולגלות[38] במזון והברכה שמברכים מתקנים אותם. ובכל זאת מפני דרכי שלום יש לאדם לעשות הרבה עבור זה, ועיין לחזו"א (הלכות יבום וחליצה)[39], ובפרט שכיום הם כולם בבחינת תינוק שנשבה, רצוי שיברך בקול רם ויכוון בברכתו להוציא אותם ידי חובה, ואם יכול לומר להם כן – עדיף, וכן יכוון שהוא מתכוון לתקן את כל הפירות שלפניו. כמו כן יתכוון להפקיר את האוכל והלחם וכו' כך שהאוכל לא אוכל משלו.
ברכה על חלה מתוקה [א][40]
שאלה: ברצוני לשאול את כבודו שתי שאלות בנוגע לספרדי המתארח בשבת אצל בעל בית אשכנזי, ובעל הבית מברך "המוציא" על חלה מתוקה.
א. בשל העובדה שיש הבדל בין ספרדים לאשכנזים לגבי הברכה שיש לברך על חלה מתוקה, האם אורח ספרדי יוצא ידי חובה בברכת "המוציא" של בעל הבית האשכנזי?
ב. אדם שאכל יותר מ-230 גרם מזונות, צריך לברך "המוציא" וברכת המזון. האם על האורח הנ"ל לאכול כמות כזו גדולה מהחלה, שברכתה מזונות, כדי שייצא ידי חובה? שכן, לפעמים לא נעים לבקש מבעל הבית כמות גדולה מהחלה.
תשובה: לדעת מרן בשו"ע (סימן קס"ח סעי' ז') אם יש טעם מתיקות או תבלין בעיסה, ברכתה – מזונות, ולדעת הרמ"א רק אם יש טעם מתיקות רב בעיסה. ועיין בכה"ח שם (ס"ק ח"ן).
אולם ספרדי המתארח אצל אשכנזי, והחלה אינה מתוקה ממש, ובעה"ב מברך "המוציא" – האורח יוצא יד"ח מדין לחם משנה. וכן אם בעה"ב מברך על "הגפן" לפי מנהגו – מוציא את השני ידי חובתו.
אולם לשאלתך השניה בדין חיוב אכילת פת בשבת, נכון שמעיקר הדין בחלות מתוקות יש לאכול שיעור של 230 גרם, אבל אם הוא מתארח אצל אשכנזי ואינו יכול לבקש זאת – יכול לסמוך על הדעה המובאת בשו"ע בשם י"א, ויוצא יד"ח באכילת חלה מתוקה. כל זה בדיעבד, אבל הטוב ביותר אם אפשר שהספרדי יביא איתו כזית פת ממש[41].
ברכה על חלה מתוקה [ב][42]
שאלה: האם חלות מתוקות דינן כ"פת הבאה בכיסנין" או כפת גמורה?
תשובה: לדעת השו"ע כל בצק או לחם שהוא מתוק, אע"פ שמתיקותו אינה חזקה, וטעם הדבש או הסוכר מורגש בלחם – ברכתו "מזונות", עיין בשו"ע (או"ח סי' קס"ח סעי' ז')[43]. ולדעת הרמ"א (שם) מברך "מזונות" רק אם יש בבצק הרבה דבש או סוכר. ועיי"ש בכה"ח (ס"ק ח"ן, ס'[44]).
קביעת סעודה על "פת הבאה בכיסנין"[45]
שאלה:
א. המגן אברהם[46] פוסק, כי שיעור קביעת סעודה כאשר אוכל "פת הבאה בכיסנין", הוא כשיעור הפת יחד עם המאכלים הנוספים. האם עלי לנהוג כפי שפוסק המגן אברהם?
ב. שיעור קביעת סעודה הוא כשלוש ביצים שהן כשש פרוסות לחם, לכאורה קובעים סעודה גם על כמות פחותה משש פרוסות לחם!
תשובה:
א. שיעור "פת הבאה בכיסנין" שקובע עליה סעודה כדי שיברך עליה ברכת המזון, לדידן, הוא ארבע ביצים[47]. שיעור זה הוא של עוגה בלבד, אע"פ שקובע סעודה ושבע גם מהדברים הטפלים לה[48].
ב. מותר לאכול "פת הבאה בכיסנין" עד שיעור של שלוש ביצים, ואז יברך ברכה אחרונה "על המחיה", או יותר מ-ארבע ביצים, ואז יברך ברהמ"ז. בין שלוש-ארבע ביצים – לא יאכל, כיון שזהו ספק, ויש בזה מחלוקת איזו ברכה אחרונה יש לברך[49].
ברכה על כמה סוגי מאפים[50]
שאלה: מה יש לברך על: מצה (בשאר ימות השנה), פיצה, שלוה, ביסלי, במבה, פשטידה שהכינו אותה כדי לשבוע, בורקס ממולאים בתפוחי-אדמה ובשר?
תשובה: ברכה על מצה – שלושים יום לאחר הפסח או מצת חמץ כל השנה, ברכתה "מזונות"[51].
בצק שיש בו שמן ומורגש טעמו ועליו מפוזרים פתיתי גבינה או בשר (עיין בס' יעלה הדס) – ברכתו "מזונות"[52], אך אם הבצק הוא מקמח ומים בלבד – ברכתו "המוציא".
שלווה (חיטה תפוחה) – אם אוכלה בפני עצמה – ברכתה "בורא פרי האדמה", אך אם מפוררה או מכניסה למשקה – ברכתה "מזונות"[53].
ביסלי, במבה וכו' – תלוי ממה הם מיוצרים. אם מקמח[54] – ברכתם "מזונות", אם מקמח תפוח אדמה או תירס – ברכתם "שהכל"[55].
פשטידא העשויה לשביעה – אם היא עשויה מ-5 מיני דגן – ברכתה "מזונות" ו"על המחיה", אפילו אם קבע עליה סעודה[56].
בורקס עם תפוח אדמה או בשר – אם קבע עליהם סעודה[57] – מברך "המוציא"[58].
ברכה עיסה עבה מטוגנת או מבושלת
שאלה: מה יש לברך על לחם מטוגן או שבישלו אותו?
תשובה: לחם מטוגן או מבושל עם ביצה – ברכתו נשארה "המוציא"[59].
ברכה על חלווה עיראקית[60]
שאלה: מהי הברכה שיש לברך על חלווה שעושים העירקים, המורכבת מקמח וסוכר (הקמח בא לתת טעם ולא רק לדבק את המאכל)?
תשובה: עיין בבא"ח (ש"ר פר' פנחס אות י"ד)[61] שכתב שם, שעל החלקום מברכים "בורא מיני מזונות". וזהו בחלקום של זמנם, שהיו עושים מ"נאשא", דהיינו: העשויה מקמח של חמשת מיני דגן, וכיון שהוא העיקר, שהרי כל קמח העשוי להבריא או להטעים ואינו לדבק בלבד – ברכתו "מזונות". אך כיום, שהחלקום נעשה מקמח תירס ואין קמח זה עיקר – ברכתו "שהכל". עיין עוד שם (סע' י"ז)[62]. וממילא, חלווה זו שהזכרת העשויה מקמח וסוכר, והקמח בא להבריא ולטעם ואינו רק לדבק – ברכתה "מזונות"[63].
ברכה על גליליות הממולאות בשוקולד וופל[64]
שאלה: מהי הברכה שיש לברך על גליליות הממולאות בשוקולד? האם הגליליות נחשבות כ"טפל" לשוקולד? מה דין וופל לעניין זה?
תשובה: גליליות דקות מאוד בעובי סיגריה הממולאים בשוקולד וכד', שהם עשויים לטעם או לבריאות ולא לדבק בעלמא – ברכתן "מזונות". בענין הוופל – ברכתו "מזונות"[65].
ברכה על וופל[66]
שאלה: על איזו כמות של וופל יש לברך ברכה אחרונה? האם המילוי של הוופל מצטרף לשיעור?
תשובה: וופל – אם אוכלים שיעור של כזית, דהיינו 27 גרם – מברך ברכה אחרונה, והמילוי של הוופל לא מצטרף לשיעור[67].
ברכה על וופל מצופה[68]
שאלה: מה מברכים על וופלים מצופים? שמא דינם כמו שכתב מרן (סי' קס"ח סע' ח' וסי' רי"ב סע' ב'), וזה לשונו: "אותן רקיקין דקים שנותנים עליהן כמין מרקחת, הם טפילים לגבי המרקחת, וברכת המרקחת פוטרתן". ועוד: שמא הקמח שמניחים ברקיקים של הוופלים אינם בכדי לתת טעם אלא בכדי לדבק. האם בדבר זה הולכים אחרי דעת האופה או אחרי דעתו של האוכל?
תשובה: וופל מצופה, כיון שרוב בני האדם האוכלים וכן האופים מכוונים לכך שהבצק הינו לטעם ולהבריא – ברכתו "מזונות"[69].
ברכה על לחמניות מתוקות בסעודות מצוה[70]
שאלה: בסעודת מצווה נהוג לתת לחמניות מתוקות או פת שיש בה תבלינים. האם אין זה "פת הבאה בכיסנין"? אם כן, איזו כמות צריך לאכול ממנה כדי להתחייב בברכת המזון?
תשובה: לחמניות מתוקות שמביאים בסעודות מצווה או פת שיש בה תבלינים. כתב הבא"ח (פנחס סעי' כ'), פת דקה שבלילתה עבה ומניחים בה שמן שומשמין ותבלינים – ברכתה "מזונות", ובלבד שיניחו בה שיעור תבלינים שיהא ניכר ונרגש לחיך. לגבי כמות האוכל, עיין בשו"ע (סי' קס"ח סעי' ו') וכה"ח שם (ס"ק מ"ה-מ"ז) ומשנ"ב שם (ס"ק כ"ד). וע"ע בשו"ע שם (סעי' ז') על הגדרת "פת הבאה בכיסנין". וכתב שם, שנוהגים כדברי כולם. ושם נזכר, עיסה שמעורב בה שמן או דבש או תבלינים. דקדק מר"ן בשם הרמב"ם[71], שמספיק שיהיה טעם התערובת בפת, ואין צריך שיהיו הרבה תבלינים או דבש. ועיי"ש בכה"ח (ס"ק ז"ך, ח"ן, ס'). לכן, לחמניות מתוקות לספרדים – צריך שיהיה בהן טעם מתיקות כלשהו, ואז ברכתן "מזונות"; ולאשכנזים – צריך מתיקות ממש, ואם לא כן הן נקראות פת וברכתן "המוציא"[72]. ואפילו אם הן מתוקות, כל דעה כדאית ליה, אם קבע סעודתו עליהן, דהיינו 72 דרהם שהם כ-230 גרם – מברך עליהן "המוציא" וברכת המזון. ויש להעיר, שלדעת האשכנזים קביעות סעודה זהו אם זו סעודתו ואין אחרת אחריה, ואין הולכים לפי כמות האוכל. ועי' שם בשו"ע (סי' קס"ח סעי' ו') וכה"ח שם (ס"ק מ"ה, מ"ז) ומשנ"ב שם (ס"ק כ"ד)[73]. אם ברך על הלחמניות המתוקות "מזונות" – יכול ללפת בהן לפתן בלי לברך על הלפתן.
עיקר וטפל בברכת מזונות[74]
שאלה: למדתי במשנה ברורה שבברכת "מזונות" ישנו קריטריון שונה משאר הברכות לגבי "עיקר" ו"טפל". אם ה"מזונות" נועד לדבק את המאכל – דינו כטפל, אך אם הוא נועד כדי ליתן טעם, אפילו הוא מיעוט – הוא נחשב לעיקר והברכה נקבעת על פיו. לכן, ברצוני לשאול: מה יש לברך על המאכלים הבאים:
- שניצל (המצופה בפירורי לחם). 2. מרק אטריות. 3. קסטה. 4. גלידה בגביע.
הבנתי עוד מדברי המשנה ברורה, שגם אם אפשר לברך על כל מאכל בנפרד (לדוגמא: על הגלידה ועל הגביע), אם לפי ההלכה אין צורך לברך שתי ברכות, אלא יוצאים ידי חובה בברכה אחת, הברכה השנייה נחשבת כ"ברכה שאינה צריכה". לכן, ברצוני לדעת מהי ברכתו של כל אחד מן המאכלים הנ"ל, כדי שלא אבוא לידי תקלה ומכשול.
תשובה: בענין עיקר וטפל בברכת "מזונות". מסתמא כוונתך לדברי השו"ע (סי' ר"ח סעי' ב'-ג') ולמשנ"ב שם, ולשו"ע (סי' רי"ב סעי' ב') ומשנ"ב שם (ס"ק י"ג).
כללו של דבר – קמח שמעורבים בו שאר דברים, כגון: שקדים, בוטנים, בשר וכו', אם הקמח בא להטעים את המאכל[75] או לסעוד את הלב, אע"פ שהוא מועט – יש לברך על המאכל "בורא מיני מזונות". אם הקמח בא לדבק בעלמא – יש לברך על העיקר והקמח מתבטל כלפיו. דהיינו, אם יש שקדים שלמים[76]– מברך עליהם "בורא פרי העץ", או על בוטנים מברך "בורא פרי האדמה", ופוטר את הקמח.
לגבי שניצל – אעפ"י שהקמח הוא על גבי הבשר ואינו מעורב בו – מברך "שהכל" על הבשר ופוטר בכך את הקמח שעליו (עיין בסי' רי"ב שם, שאין נפקא מינא אם הקמח על גביו או מעורב בו), מהטעם, שהקמח בא לדבק את השניצל או הדג שלא יתפוררו.
לגבי מרק אטריות – אם המרק הינו מועט – מברך על האטריות "בורא מיני מזונות" ופוטר את המרק[77].
לגבי גלידה בגביע – כיון שהעיקר הוא הגלידה והגביע מתבטל כלפיה, שהרי תפקיד הגביע הוא רק להחזיק את הגלידה כי אי אפשר לאוכלה מבלי הגביע, לכן יברך על הגלידה "שהכל" ובכך פוטר את הגביע. עיין שו"ע (סי' רי"ב) ומשנ"ב שם (ס"ק י"ג[78]).
אמנם, יש להסתפק, אם אדם אוכל גלידה וסיימה, ועדיין נשאר לו חצי גביע ריק, האם יכול לסיים את אכילת הגביע בלא ברכה על סמך ברכת "שהכל" הראשונה שפטרה את הגביע, או כיון שעתה אין בו גלידה יברך עליו "מזונות" ויאכלנו, וצ"ע בזה[79].
ברכה על גלידה בגביע[80]
שאלה: בתשובה קודמת כתב מעלת כבוד תורתו: "גביעי גלידה עם הגלידה מברכים עליהם 'שהכל נהיה בדברו'", מאי שנא זה מגליליות, שהם דקים עוד יותר מגביעי גלידה וממלאים אותן בשוקולד וכדומה וניכר שעשויים להחזיק את המילוי?
תשובה: בדרך כלל קמח שמעורב בו שוקולד או משהו אחר, הוא העיקר אא"כ נעשה הקמח לדבק בלבד. עיין בשו"ע (או"ח סי' רי"ב סעי' ב') וכה"ח שם (ס"ק ט"ז), וע"ע שו"ע (סי' ר"ח סעי' ב'-ג').
במקרה שציינת הקמח ניתן כדי שיזון את האדם, לפיכך הוא העיקר, אא"כ יאמרו רוב בני האדם שהעיקר הוא השוקולד שבפנים והקמח שעוטפו הינו לדבק בלבד.
ברכה על גלידה בגביע וקרמבו[81]
שאלה: מי שאוכל גביע עם גלידה, האם עליו לברך על שניהם או רק על אחד מהם? מהי הברכה שיש לברך על קרמבו?
תשובה: בענין גביע גלידה – כיון שהוא טפל לגלידה, והוא בא רק להחזיק את הגלידה בתוכו, הוא נפטר בברכה על הגלידה. כמובן שאם אוכלים את גביע הגלידה לבד – ברכתו "מזונות".
אומנם, נסתפקתי אם לאחר שבירך על הגלידה וסיים את אכילתה, נשאר לו הגביע ללא גלידה – האם עליו לברך על הגביע "מזונות" או לא, ועדיין הדבר ספק אצלי. ועיין שו"ע (סי' רי"ב סעי' ב') וכה"ח שם (ס"ק י"ד)[82].
בענין קרמבו העשוי מקצפת ביצים ושוקולד ומתחתיו יש ביסקויט – כשאוכל את כולו – יברך "שהכל" ויפטור בכך גם את הביסקויט. אך אם גמר את הקרמבו וכעת נשאר לו הביסקויט לבד – יברך עליו "מזונות". ובזה הביסקויט שונה מגביע הגלידה, כיון שיש בו טעם והוא מזין[83].
ברכה על קרקר עם גבינה[84]
שאלה: קרקר עם גבינה או עם ביצה, האם יש צורך לברך על הקרקר בנפרד ועל הממרח בנפרד, או שהקרקר הוא העיקר והברכה עליו פוטרת את הממרח?
תשובה: קרקר עם גבינה או עם ביצה, כיון שהעיקר הוא הקרקר – פוטר הוא את הטפל לו[85].
ברכת מזונות בסוף הסעודה[86]
שאלה: על איזו "פת הבאה בכיסנין", הנאכלת בסוף הסעודה, צריך לברך "בורא מיני מזונות"?
תשובה: עוגות של ימינו הבאות בסוף הסעודה כקינוח בלבד ולא לידי שביעה – צריך לברך "מזונות"[87].
ברכה על מנה אחרונה ותה בסוף הסעודה[88]
שאלה: בסעודת ליל שבת אימי נוהגת להגיש לנו מנה אחרונה כקינוח: פירות, עוגה ותה. האם יש צורך לברך עליהם?
תשובה: לקינוח סעודה נחשב כל דבר שאינו נאכל עם לחם. אם ניקו את השולחן או החליפו מפה ואח"כ הביאו פירות – צריך לברך לפני ואחרי[89].
עוגות: אם אוכלן לשובעה – אינו מברך, אם אוכלן לקינוח – מברך "מזונות"[90].
תה המוגש בסוף הסעודה, כיון שהוא בא לסייע בעיכול האוכל – צריך לברך עליו, אך נוהגים לברך על הסוכר ובכך לפטור את התה. עיין בשו"ע (או"ח סי' קע"ד, קע"ז[91]).
חיוב נשים במים אחרונים[92]
שאלה: בכל סעודת שבת וחג מתעורר אצלנו במשפחה ויכוח – לגבי חובת נשים במים אחרונים.
יש הטוענים שנשים פטורות מכך כי רק הגברים חייבים להקפיד על ניקיון ידיהם, יש הטוענים שגם נשים חייבות במים אחרונים, ויש הטוענים בלהט, שכיום, שאין מלח סדומית, גם גברים וגם נשים פטורות ממנהג זה.
יורה לנו רבנו עם מי האמת, וכיצד עלינו לנהוג?
תשובה: אמרו חז"ל בערובין (י"ז ע"ב): "מים אחרונים חובה", והטעם: "מפני שמלח סדומית יש שמסמא את העינים". וכתב רש"י: "ואמור רבנן (ברכות מ' ע"א): אחר כל אכילתך אכול מלח, ומשום מלח שטבל בו אצבעו תקנו מים אחרונים".
ובגמ' חולין (ק"ה ע"א) כתבו הטעם, כדי להעביר הזוהמא. ועוד כתבו ביומא (פ"ג ע"ב) וחולין (ק"ו ע"א) שמים אחרונים הרגו את הנפש, הובא הסיפור ביומא.
ובתוס' (ערובין שם ד"ה "מים אחרונים" וחולין שם ד"ה "מים ראשונים") כתבו, שעכשיו לא נהגו במים אחרונים משני טעמים: א. שאין מלח סדומית מצוי בימינו. ב. לפי שאין אנו רגילים לטבל אצבעותינו במלח אחר אכילה.
והרמב"ם (הל' ברכות פ"ו ה"ג) כתב, שחייבין בנטילת ידיים של מים אחרונים, שמא יש בפת מלח סדומית או מלח שטבעו כמלח סדומית.
והטור (או"ח סי' קפ"א) פסק שצריך גם בזמן הזה ליטול מים אחרונים, ואמנם הביא בסוף גם את דעת התוס', שלא נהגו כן בזמן הזה. וכן פסק השו"ע (סי' קפ"א סעי' א'). ועוד פסק שם (סעי' י') שגם הנוהגים שלא ליטול מים אחרונים, מי שהוא אסטניס ונוטל ידיו אחר הארוחה צריך לעשות כן קודם ברכת המזון. ובעניין זה נשים יותר זהירות מאנשים בנקיות ידיהן[93].
והמשנב"ר שם (ס"ק כ"ב) כתב את דעת הגר"א, שבזמן הזה צריך גם כן ליטול ידיו בסוף הארוחה, וכן דעת המג"א בשם המקובלים, המהרש"ל והברכי יוסף.
והרב כה"ח (סי' קפ"א ס"ק א') הביא כמה וכמה מקורות מהזוהר הקדוש ומ"שער המצוות" בעניין חיוב מים אחרונים.
וגאון עוזנו ותפארתנו רבנו יוסף חיים בעל הבא"ח פסק (בא"ח ש"ר שלח א', ו', ז'), שחייבים ליטול מים אחרונים בזמן הזה ויש סוד גדול בדברי חז"ל: "מים אחרונים חובה", ויאמר מאמר זה קודם שיושיט ידו ליטול מים אחרונים. ומעתה, כיון שאנו פוסקים שחובה ליטול ידיו במים אחרונים, אם מטעם מלח סדומית, או מטעם שהידיים תהיינה נקיות לפני הברכה, או מטעמים של הסרת הטומאה שהובאו בקבלה, כל הטעמים הללו שייכים באנשים ובנשים וכולם חייבים במים אחרונים, בין אם נוגעים באוכל ממש, בין אם אוכלים בכף ומזלג, או שאוכלים כריך עטוף בנייר. על כל אכילת לחם – חייב במים אחרונים[94].
נטילת מים אחרונים במשקה ובכלי[95]
שאלה: האם מותר ליטול ידיים ל"מים אחרונים" במשקה? האם יש צורך בכלי?
תשובה: "מים אחרונים" אפשר ליטול בכל מיני משקה. אפשר ליטול ידיים מברז או כל דבר אחר, ואין צריך כלי[96], אך צריך ליטול לתוך כלי ולא על הרצפה[97]. עיין בשו"ע (או"ח סי' קפ"א סעי' ב'[98], ט'[99]).
זימון בשלושה לעומת זימון בעשרה[100]
שאלה: השו"ע (סי' קפ"ג סעי' ז') כתב: "נכון הדבר שכל אחד מהמסובים יאמר בלחש עם המברך כל ברכה וברכה ואפילו החתימות". ובמשנ"ב שם (ס"ק כ"ח) כתב: "ועכ"פ יזהרו לומר עמו בלחש ברכה ראשונה, דאל"ה, להרבה פוסקים לא מקרי זימון כלל… ולפי זה מה שנוהגין הרבה אנשים שאחר שאמרו "ברוך שאכלנו" וכו', כל אחד ואחד מברך בקול רם בפ"ע, שלא כדין הם עושים, אלא המברך צריך לברך ברכה ראשונה עכ"פ בקול רם, כדי שישמעו המסובין, והם יאמרו בלחש עמו מילה במילה…". מפשטות לשונו, לא מצינו חילוק בין זימון ב-שלושה לזימון ב-עשרה, אלא בכל מקרה יש צורך לשמוע עד סוף ברכת הזן.
לעומת זאת, כתב המשנ"ב (סימן ר' ס"ק ט'): "עוד כתבו הפוסקים, כשם שאחד מפסיק לשניים להצטרף לזימון, הוא הדין שלושה או ארבעה צריכין להפסיק מסעודתם להשלים לעשרה ולברך בשם, אך בזה לכו"ע אין צריכין להפסיק רק עד 'ברוך אלוקינו שאכלנו' וכו' ולא יותר". משמע מדבריו במפורש, שיש חילוק בין שלושה ל-עשרה. וכבר עמד על סתירה זו החזו"א (סימן ל"א ס"ק ב'), ונשאר בצ"ע. אודה לכת"ר אם יורה לי כיצד יש לנהוג למעשה, וכן כיצד ניתן ליישב את דברי המשנ"ב.
כמו"כ ברצוני לברר – מה הדין אם ספרדי מזמן לחבורה שיש בתוכה אשכנזים, האם גם הוא צריך לומר עד "הזן" בקול רם (כדעת המשנ"ב בסימנים קפ"ג וקצ"ג), שהרי לספרדים בכלל אין צורך לעולם לחכות עד "הזן", כדברי המחבר בסימן ר' סע' ב'?
תשובה: הב"י (או"ח סי' קפ"ג, ר') הביא מחלוקת בין רב נחמן לרב ששת, המובאת במס' ברכות (דף מ"ו ע"א), אם ברכת הזימון מסתיימת ב"ברוך שאכלנו משלו" וכו', כדעת ר' נחמן, או כדעת ר' ששת עד סיום ברכת "הזן". ויש מחלוקת נוספת לאלו שפוסקים כדעת ר' ששת, האם אלו שענו לזימון והמתינו עד סיום ברכת "הזן", ואח"כ המשיכו לאכול, האם כשיבואו לברך ברהמ"ז יברכו מתחילת ברהמ"ז או שימשיכו מסיום "הזן". הטור בסי' ר' פסק, שצריך לברך שוב מתחילה, וכתב שם בשם אחיו, שגם למ"ד שממשיך מסיום ברכת "הזן" (ואינו חוזר עליה), זהו רק בזימון של שלושה. והוסיף שם הטור: "וכבר כתבתי שחוזר לראש הזן".
וכתב ע"ז הב"י, אחר שנפסקה ההלכה שצריך לחזור לראש ברהמ"ז, מאי נפ"מ בדברי ר' יחיאל אחי הטור. והשיב ע"ז הב"י: "היינו שלושה שמפסיקים לשבעה, די שיפסיקו עד שיאמר המזמן 'נברך לאלוקינו', ואינם צריכים להמתין עד סוף 'הזן', כמו יחיד המפסיק לשנים לדעת ר' ששת שפסק רבינו כמותו. והטעם הוא, שזימון חל על 'אלוקינו' גם אליבא דר' ששת, כיון שהזכיר "אלוקינו" ברכה היא, אבל ביחיד המפסיק לשניים לא מקרי זימון עד סוף 'הזן'".
לפי דברים אלו, תימא על החזו"א[101], וכן עליך, שלא הזכרתם את דברי הטור והב"י הנ"ל. מקור הטעות הוא דברי המשנ"ב (סי' ר' ס"ק ט') שלא הזכיר בדבריו שהמקור הוא הטור והב"י. וע"ע למחלוקת המג"א והט"ז בנידון[102].
דעת מר"ן השו"ע[103], שאין צריך להמתין אלא עד ברכת הזימון בלבד. ועיין להגר"א (סי' ר'), שהרי"ף[104] והרמב"ם[105], וכן דעת הירושלמי[106], פסקו כדעת ר' נחמן כפי שפסק השו"ע, ואילו הרמ"א[107] פסק כדעת ר' ששת, כפי שפסק הרא"ש[108].
הבא"ח (ש"ר פר' קורח אות ט') כתב: "…אבל אחד מפסיק לשניים בעל כורחו, ויענה להם לזימון, ויפסיק מאכילתו עד שיאמרו 'הזן את הכל', ואח"כ חוזר לאכילתו". נראה מדבריו, שפסק כרמ"א ולא כדעת מר"ן. וכונתו היא, מהיות טוב אע"פ שאנו פוסקים כמר"ן, אין שום נזק אם יחמיר היכא דאפשר כדעת הרמ"א.
בימינו, שאין המזמן מתכוין להוציא ידי חובה את השומעים, ואף הם אינם מתכוונים לצאת י"ח, מה עוד שבדרך כלל אי אפשר לשמוע את כל ברכת המזון מהמזמן, לכן עדיף שכל אחד יברך בעצמו ולא יסמוך על המזמן[109]. ודבר זה אינו תלוי במחלוקת השו"ע והרמ"א, אם יש להמתין עד "הזן" או לא, דשם מיירי במי שרוצה להמשיך לאכול אחר הזימון.
להתרומם בהזכרת שם ה' בזימון[110]
שאלה: האם יש צורך להתרומם מעט כאשר מזכירים את שם ה' בזימון? מהו הטעם לכך?
תשובה: הספרדים לא נוהגים להתרומם כשאומרים את שם ה' בזימון, אך לנוהגים להתרומם, טעמם הוא – כיון שזהו לכבוד ה'[111].
זימון לבנות[112]
שאלה: האם נכון לזמן כאשר שלוש בנות (ויותר) יושבות יחד לאכול?
תשובה: מנהג בנות ספרד הוא, אם אכלו שלוש בנות בוגרות, הן עושות זימון לעצמן, ומנהג יפה הוא להנהיג דין זה בכל המוסדות לבנות, ובלבד שהדבר ייעשה על דעת מנהל המוסד, אך אין לזמן בשם ה'[113].
אולם אשה שאכלה עם ג' גברים – חייבת לשמוע את הזימון, ואם אכלה עם 2 גברים – אינה מצטרפת לזימון, עייני שו"ע (סי' קצ"ט סעי' ו'[114]-ז'[115]).
זימון בין השולחנות בישיבות[116]
שאלה:
א. בחורים האוכלים בחדר אוכל של הישיבה, ובכל שולחן יושבים שישה בחורים – האם הם צריכים לצרף שני שולחנות ולזמן בעשרה, או שהם רשאים לזמן בשלושה, כל שולחן בנפרד?
ב. האם הם צריכים לזמן על כוס יין?
תשובה: כשיושבים בחורים בחדר האוכל בישיבה בשולחנות של ששה ששה בחורים – צריכים לזמן בעשרה[117], וממילא צריכים להשתדל שיהא כוס של ברכה[118]. אולם אם ישימו הודעה בישיבה, שכל שולחן מברך לעצמו ואינו מצטרף עם השני – יזמנו בשלשה[119].
צירוף לזימון[120]
שאלה: האם אב יכול לצרף לזימון את שני בניו שאינם מקפידים על קיום מצוות?
תשובה: אפשר לזמן גם עם 2 בניו שאינם מקפידים על קיום מצוות[121].
שאלה לו
עניית אמן על 'ברכת הזן'[122]
שאלה: בפנימייה בה אני לומדת, נוהגים לענות אמן לאחר שהרב מסיים את 'ברכת הזן'. האם אין בכך הפסק, הרי ברכת המזון נחשבת כתפילת שמונה עשרה לענין דיבור ועניית אמן? האם יש בכך הבדל בין בני אשכנז לבני ספרד?
תשובה: הספרדים לא נוהגים לומר "אמן" באמצע ברכת המזון[123].
בעניין "רצה" בברכת המזון בשבת[124]
תשובה: במס' ברכות (דף כ"ב ע"ב) שואלת הגמ': "ונחזי עזרא היכי תקן"? עיין שם בתוס' (ד"ה "ונחזי עזרא") שביאר, שרק על דבר הרגיל יום יום שואלים כגון זה. וכן הדברים (דף ל"ג ע"א): "אמר ר' שמן בר אבא לר' יוחנן: מכדי אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות ותפילות קדושות והבדלות, ניחזי היכן תיקון". אך שם (דף מ"ח ע"ב) בעניין "רצה והחליצנו" בברהמ"ז, הגמרא אינה שואלת: "וניחזי היכן תיקון", כיון שאין הדבר נאמר בכל יום, ועוד יתכן שהאדם לא יאכל לחם בשבת כשיעור שמתחייב בו בברהמ"ז (למרות שחייב לעשות כן מדין עונג שבת). ואין לתרץ שברכת המזון נאמרת ביחיד, כיון שבהלכות ברהמ"ז נזכר, שנהגו שאחד מברך בקול רם ומוציא את האחרים ידי חובתם[125].
הוספות בברכת המזון[126]
שאלה:
א. בברכון של "מרכז ישיבות בני-עקיבא" מופיע בברכת המזון: "הרחמן הוא יברך את מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו". האם מותרת תוספת זו מצד הדין?
ב. אדם נשוי הסועד על שולחן עצמו, האם הוא יכול לברך: "הרחמן הוא יברך אותי, את אבי, את אימי ואת אשתי"? האם אשתו יכולה להקדים את הוריה לבעלה? האם מי שאין לו זרע יכול לומר: "יברך את זרעי", על שם העתיד, בעזרת ה'?
תשובה: בברכת "הרחמן" שבברכת המזון, יכול להוסיף כל מה שרוצה[127]. לגבי מה שהזכרת, יברך קודם כל את אשתו ואח"כ את הוריו[128], וכן תנהג האשה. ויכול לבקש גם על העתיד.
לברך ברכת המזון לאחר ההפסקה בבית הספר[129]
שאלה: כמנהל חדש שהגיע למקום חדש, הנני שוטח בפני כבוד הרב מנהג שהתלמידים נהגו בו במשך שנים בבית הספר. אני פונה אל כבודו בבקשה לדעת מה ההלכה, ומהי הדרך הנכונה שעלינו לנהוג.
בהפסקת עשר, התלמידים יוצאים ליטול ידיים, אוכלים בכיתה, יוצאים להפסקה של רבע שעה, ורק לאחר שהם חוזרים לכיתה הם מברכים ברכת המזון. אציין שתלמידיי הם עולי לוב ומרוקו.
הנני פונה אל כבוד הרב לפסוק בנידון.
תשובה: כפי הנראה הונהג מנהג זה כדי שכל התלמידים יברכו בצוותא ובזימון בהשגחת מוריהם, לכן יש מקום למנהג זה. ולכן צריך ללמד את התלמידים, שעם סיום האוכל יתכוונו לא להמשיך לאכול אח"כ, וכשיחזרו לכתה לאחר ההפסקה לא יאכלו לחם או פירות[130], ואז יטלו ידיהם למים אחרונים ויברכו ברכת המזון בזימון.
[1] תש"ן-תשנ"ג סימן י'.
[2] שו"ע (סי' קנ"ח סעי' י'), וז"ל: "אעפ"י ששיעורם ברביעית (פירוש רביעית הלוג, דהיינו שיעור ביצה וחצי), יוסיף ליטול בשפע, דאמר רב חסדא: אנא משאי מלא חפני מיא, ויהבו לי מלא חפני טיבותא". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ל"ח): "מכל מקום לכתחילה טוב יותר שלא יעשה בשביל זה, דהוא על מנת לקבל פרס, אלא יעשה הכל לכבוד השם יתברך והשכר ממילא יבוא. ומי שזהיר בזה ואינו מתעשר, הוא מפני שמעשיו מעכבין". וכתב הכה"ח שם (ס"ק פ"א): "ומכל מקום לא יעשה על מנת להתעשר, דאם כן עובד הוא על מנת לקבל פרס, אלא יעשה לכבוד השם יתברך. של"ה דף ע', אליה רבה סעי' כ"ב, רבינו זלמן שם. מיהו הפתח הדביר סעי' י"ב כתב: דדוקא דברים שהוא חייב בהם מדינא – אסור לעשות על מנת לקבל פרס, אבל אם הוא מוסיף על החיוב – שרי, וכתב דהוא עצמו הרגיל לומר בכל פעם שנוטל לסעודה אומר: רבון כל העולמים מלא ידי מברכותיך ומברכתיך יבורך בית עבדך לעולם, יעו"ש", וכתב השו"ע (סי' קנ"ט סעי' א'), וז"ל: "אין נוטלים לידים אלא בכלי". וכתב הבא"ח (ש"ר פרשת שמיני סעי' י"א), וז"ל: "צריך שיהיה במים רביעית מכונס במקום אחד, דהיינו שבעה ועשרים דרה"ם מים שהוא שיעור ביצה וחצי, ואם לא היה בכלי רביעית ושפכם על ידו וחזר והביא מים והשלים – ידיו טמאות ואין לו תקנה אלא עד שינגבם תחלה ואז יחזור ויטיל עליהם מכלי שיש בו רביעית מים". וע"ע דרכי הלכה (על קיצור שו"ע סי' מ' הערה ד'-ה') ובסי' קול אליהו (עמ' ת"כ סעי' ד', ט').
[3] תשד"מ 1023-1.
[4] שו"ע (או"ח סי' קנ"ח סעי' ד'), וז"ל: "אם אוכל דבר שטיבולו באחד משבעה משקין שסימנם: י"ד שח"ט ד"ם (דהיינו: יין, דבש, שמן, חלב, טל, דם, מים) ולא נתנגב, ואפילו אין ידיו נוגעות במקום המשקה – צריך נטילה בלא ברכה. הגה: ואפי' אינו מטבל רק ראש הירק או הפרי, אפי' הכי יטול בלא ברכה".
[5] ראה בא"ח (פרשת תזריע סעי' י"ז), ז"ל: "אפילו אוכל פחות מכזית מהדברים שטיבולן במשקה מהמשקים הנזכרים – חייב ליטול ידיו, והראיה לזה מליל פסח שאוכלים כרפס פחות מכזית, ועם כל זה חייב ליטול ידיו משום טיבולו במשקה, וכנזכר בברכי יוסף", ועוד עיין בדרכי הלכה (על קיצור שו"ע סי' מ' הע' כ"א).
[6] כיון שהמשקה חם, אין חשש שיגע בו בידיו, וראה בכה"ח (סי' קנ"ח ס"ק ט"ל), ז"ל: "אוכל בקפה או תה וכיוצא כדרך שנוהגין לטבל בתוכם בשחרית פת הבאה בכסנין וכיוצא – צריך נטילת ידים. מאמר מרדכי אות ז' ואות ט', רוח חיים אות ג'. אלא דאם אוכל הדבר הטבול במשקה הקפה וכדומה שהוא מבושל על ידי כף – יש להקל שלא יהיה צריך נטילת ידים. רוח חיים שם, יפה ללב אות ב'. וכן כתבנו לעיל אות כ"ג. והוא הדין אם אינו מטבל במשקה הקפה או בדבר המבושל אלא דוקא ראש הפת הבאה בכסנין ונזהר שלא ליגע במשקה, דאין צריך נטילת ידים דהוי כמו אוכל בכף. נוה שלום בשו"ת שבסוף הספר סימן יו"ד".
וע"ע דרכי הלכה (על קי' שו"ע סי' מ' הע' 3), וז"ל: "יש מקילים אם טובל במשקה חם, כיון שלא יבוא ליגע שם, ונכון להחמיר בזה".
[7] תשמ"ה 808-1.
[8] משנ"ב (סי' קס"א ס"ק י"ג), וז"ל: "וכן אם היה מוכר שומן ויש שומן על ידיו – אינו חוצץ, אבל אחר שהיה ממשות דברים אלו על ידיו – חוצץ". וע"ע בכיו"ב דרכי טהרה השלם (פרק ט"ז סעי' יח) לגבי חציצה בטבילה במשחות.
[9] תשמ"ו-תשמ"ז סימן צ"ד.
[10] ראה שו"ע ורמ"א (סי' קס"א סעי' ג'), וז"ל: "צריך להסיר הטבעת מעל ידו בשעת נט"י (ואפילו הוא רפוי), ואפי' אינו מקפיד עליו בשעת נטילה, הואיל ומקפיד עליו בשעה שעושה מלאכה, שלא יטנפו, נהגו קצת להקל אם הוא רפוי, אבל יש להחמיר, כי אין אנו בקיאים איזה מיקרי רפוי)". וע"ע כה"ח שם (ס"ק לא, ל"ג). וע"ע דרכי הלכה (על קי' שו"ע סי' מ' הע' י"ב), וז"ל: "נשים צריכות להסיר הטבעת לפני הנטילה, בין אם יש בה אבן יקרה ובין אם אין, ואם הטבעת רפויה ונטלה ידה – בדיעבד יצאה ידי חובה". וע"ע בסי' קול אליהו (עמ' תכ"ב סעי' י"ט). וראה בהרחבה בדרכי טהרה השלם (פרק ט"ז, סעי' ס"ג-ס"ו, מהדו' תשע"א עמ' 224-225).
[11] תשד"מ 1023-1.
[12] כתב הכה"ח (סי' קס"ב ס"ק כ"ז), ז"ל: "ומיהו זהו דוקא אם היה אוזן הכלי נגוב בתחלה דמועיל לו זה התיקון, אבל אם היה מלוחלח, הרי מתחלה כשתפסו נטמאו המים שבאוזן וטמאו ידיו ואין להם עוד תיקון עד שינגבם. ועל כן צריך ליזהר בשעת נטילת ידים כשנוטל הכלי ליטול שצריך להיות אוזן הכלי שתופס בו ליטול שיהיה נגוב. ואם לא אפשר, צריך ליזהר דכשנוטל הכלי בימינו ליתן לשמאלו כדי לשפוך על ימין תחלה אחר שנתן הכלי לשמאל ינגב יד ימין באיזה דבר כדי להוליך מהם לחלוח מים הטמאים שקבלו מאוזן הכלי, ואחר כך ישפוך עליהם ג' פעמים זה אחר זה בבת אחת כמו שכתבנו לעיל אות ב', ואחר כך כשחוזר ונוטל הכלי ביד ימין לשפוך על שמאל יתפוס אותו במקום אחר שלא נגעו בהם ידיו וטמאו המים, וינגב יד שמאל גם כן תחלה מלחלוח מים הטמאים שקבלה מאוזן הכלי ואחר כך ישפוך עליה ג' פעמים זה אחר זה ויתן הכלי בארץ. ואם נותנו לאחר צריך ליזהר שלא יגע בידיו, ואם נגע ביד האחר בעוד ידיו מלוחלחות – צריך לנגב וחוזר ליטול וכמ"ש בסעיף זה".
וע"ש בשער הציון שם (ס"ק מ"א) בשם פתחי תשובה. וע"ע בחזו"א (או"ח סי' כ"ד ס"ק כ"ג).
[13] תשמ"ה 576-1.
[14] מפני שאם נילוש בקמח ומים בלבד אינו פת הבאה בכיסנין, וכתב שו"ע (או"ח סי' קס"ח סעי' ז'), וז"ל: "פת הבאה בכיסנין, יש מפרשים: פת שעשוי כמין כיסים שממלאים אותם דבש או סוקר ואגוזים ושקדים ותבלין, והם הנקראים רישקולא"ש ריאלחש"ו; וי"א שהיא עיסה שעירב בה דבש או שמן או חלב או מיני תבלין ואפאה, והוא שיהיה טעם תערובת המי פירות או התבלין ניכר בעיסה; וי"א שזה נקרא פת גמור, אלא אם כן יש בהם הרבה תבלין או דבש כמיני מתיקה שקורין לעקי"ך שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר, וכן נוהגים; וי"מ שהוא פת, בין מתובלת בין שאינה מתובלת, שעושים אותם כעבים יבשים וכוססין אותם, והם הנקראים בישקוני"ש. והלכה כדברי כולם, שלכל אלו הדברים נותנים להם דינים שאמרנו בפת הבאה בכסנין".
[15] שו"ע (סי' קנ"ח סעי' ג'), ז"ל: "אם אוכל פחות מכזית, יש מי שאומר שאין צריך נטילה".
[16] ראה משנ"ב (שם ס"ק י').
[17] שו"ע (סי' קנ"ח סעי' ב'), וז"ל: "יש מי שאומר שאם אינו אוכל אלא פחות מכביצה – יטול ידיו ולא יברך".
[18] וז"ל: "דזה לא חשיבי אכילה אף לענין ברכת המזון. והנה הט"ז פסק כן לדינא דאין צריך נטילה, וכן הוא דעת הב"ח וכן הסכים הגר"א והברכי יוסף והביא כן בשם הרשב"ץ ודעת הלחם חמודות והמג"א ואליה רבה ועוד אחרונים דאף בפחות מכזית דינו כפחות מכביצה ויטול ידיו ולא יברך, וע"כ לכתחלה נכון להחמיר בזה. [ודע דשיעור כזית דצריך נטילה לכו"ע הוא אף אם היה מפירורין דקין – מצטרפין, ואם היה כביצה שלימה מהפירורין – צריך לברך על הנטילה ג"כ]. אם אכל מעט פת למתק חריפות השתיה באופן המבואר לקמן סימן רי"ב דאין צריך לברך המוציא משום דהוא טפל להשתיה, י"א דגם נטילת ידים אין צריך אף אם יש בו כביצה, וי"א דצריך. עיין אליה רבה. ובפחות מכזית נראה שבודאי יש לסמוך שלא להצריך נטילה בזה אף לכתחלה, דבלאו הכי יש מקילין וכנ"ל, אך בכזית או כביצה – יטול ידיו ולא יברך על הנטילה מחמת ספק". וראה עוד דרכי הלכה (על קי' שו"ע סי' מ' הע' א'), ז"ל: "מי שרוצה לאכול כביצה לחם – יטול נטילת ידים עם ברכה, ואם רצונו לאכול פחות מכזית – אינו חייב לנטול ידיו, בין כזית לכביצה – נוטל ידיו ואינו מברך, ובכל מקרה יקפיד שיהיו ידיו נקיות בכדי שיוכל לברך המוציא".
[19] ראה בסי' קול אליהו (עמ' תתצ"ד): "מלאווח שניכר טעם המרגרינה – מברך בורא מ"מ". וע"ע בחוברת הלכות ברכות הנהנין [למרן הרב זצ"ל] (עמ' 46): מלאווח – נילוש במים, קמח מרגרינה. אם טעם המרגרינה ניכר – מזונות, ואם לאו – המוציא. ואם מטוגן במעט שמן – דינו כדין מזונות אפויים (מעל 230 גרם ללא מילוי – יטול בברכה, המוציא וברה"מ, ולכתחילה לא יאכל בשיעור שבין 173-230 כדי לא ליכנס בספק ברה"מ", ועוד במפורט ראה שם עמ' 43.
[20] תשמ"ה 265.
[21] ראה משנ"ב (סי' ר"י ס"ק א'), כה"ח שם (ס"ק ז'). ועוד שם (ס"ק ח'), וז"ל: "פרס לדעת מרן ז"ל הוא ג' ביצים כמו שכתבנו לעיל סימן ר"ח אות ג"ן יעו"ש. וכן כתב חיי אדם שם, דרך החיים שם, בן איש חי שם. וזמן שיעור אכילת פרס לפי מה שאנו משערין במשקל כל ביצה י"ח דראה"ם כמו שכתבנו לעיל סימן קס"ח אות מ"ו, עשינו נסיון לזה פעם ושתים ושקלנו פת שיעור ג' ביצים דהיינו נ"ד דראה"ם, ונמשך זמן אכילתן פעם ד' מינוטין ופעם ד' וחצי ופעם חמשה מינוטין, וכל מינוט הוא חלק מששים בשעה כידוע. ולכן לענין אכילה יש לחוש ולהחמיר לאכול כזית בתוך זמן ד' מינוטין, אבל לענין חולה שמאכילין אותו ביום הכפורים כמ"ש בסימן תרי"ח יש להחמיר ולשער בה' מינוטין. ולפי מה שמשערין בחולה לחומרא וחושבין כדי אכילת פרס ד' ביצים כמ"ש שם בסימן תרי"ח, אם כן הוי שיעור כדי אכילת פרס של חולה ז' מינוטין". וראה עוד מאמר מרדכי (למועדים ולימים פרק י"א סעי' צ"ד ופרק מ"ה סעי' ו') בעניין זמן כדי אכילת פרס.
וראה עוד במאמר מרדכי שבת (ח"א פרק כ' סעי' ס"ד): "צריך לאכול את הכזית פת תוך כדי אכילת פרס. ובשיעור זמן זה נחלקו ורבו הדעות, ולהלכה – צריך לסיים תוך ארבע דקות. ומי שאינו יכול לסיים אכילת "כזית" תוך ארבע דקות – רשאי להמשיך את אכילתו עד תשע דקות". ושם בהערות: "ובשיעור כדי אכילת פרס רבו השיטות: דעת הרמב"ם (שביתת עשור פ"ב ה"ד) שזמן אכילת פרס הוא זמן אכילת שלוש ביצים לחם. ודעת רש"י בפרק בתרא דיומא (שם ד"ה "חצי פרס") והתוספות (פרק כיצד משתתפין, עירובין פ"ג ע"ב ד"ה "שבעת") שזמן אכילת פרס הוא זמן אכילת ארבע ביצים לחם. ונחלקו גם האחרונים בשיעור הזמן לרמב"ם – י"א שהשיעור הוא ארבע דקות וי"א שתי דקות. ולהלכה אנו נוהגים שהשיעור הוא ארבע דקות (ראה כה"ח סי' תרי"ב ס"ק טו"ב וי"ח).
לדעת המגן אברהם (סימן ר"י ס"ק א') גם ביום חול צריך להקפיד לאכול כזית כדי אכילת פרס כדי שיוכלו לברך ברכת המזון. ולכן אם מביאים לפניו פרוסות לחם קטנטנות שבכל אחת מהן אין כזית – צריך להקפיד לאכול ביחד שנים או שלושה מהן כדי שיאכל כזית בכדי אכילת פרס. וביום חול אין נפק"מ אם יאכל בתחילת הסעודה או בסוף. ועיין לכה"ח (שם ס"ק ז'-ח') שצריך לאכול תוך ארבע דקות, ואם לא אכל בזמן ואין לו עוד לחם – יברך ברכת המזון בלי שם ומלכות. ועיין לבא"ח (פרשת חקת סעי' י"ב ופרשת מסעי סעי' ז') שפסק כן מדין ספק ברכות לבטלה אבל בליל פסח וסוכות אם לא אכל את הפת או המצה תוך שיעור זמן של ארבע דקות – לא יצא ידי חובה, עיי"ש.
הפמ"ג (מובא במשנ"ב שם ס"ק א') מחדש שאם אכל פת כדי שביעה, שאז מתחייב בברכת המזון מדאורייתא, אז אפילו אם אכל מעט מעט לא בשיעור כדי אכילת פרס – מברך ברכת המזון. ונראה שמדין סב"ל – לא יברך אלא בלי שם ומלכות ויהרהרם בליבו.
ע"כ צריך לשים לב לאכול את כזית הפת בארבע דקות. וגם האנשים הממעטים באכילת לחם ולפעמים אינם אוכלים כזית לחם בכל הארוחה, או שאוכלים מעט מזעיר בתחילה או בסוף, ישימו לב לאכול כזית לחם בתחילת הארוחה ואחר כך יאכלו כרצונם. אבל לא יאכלו בשבת ויו"ט את כזית הפת בסוף הסעודה, משום שאז אכילת פת זו שעליה עיקר הסעודה נאכלת על בטן שבעה, ואולי היא אכילה גסה ולא "לתיאבון". ראה שו"ע (סי' ר"ח סעי' ט' וסי' ת"ט סעי' ז', סי' תע"ה סעי' א' ו-ו' וסי' תרי"ב סעי' ג' וד') וברמ"א (סי' קס"ז סעי' א'), כה"ח (סי' ר"י ס"ק ז' ח').
וע"ע להלן פרק ל"ה.
[22] תשמ"ח-תשמ"ט סימן ס"ו.
[23] דאז אינו נחשב כאכילה אחת, והאוכל פחות משיעור אין עליו חיוב ברכה אחרונה כלל כמובא בשו"ע (או"ח סי' ר"י סעי' א'), וז"ל: "האוכל פחות מכזית בין מפת בין משאר אוכלים, והשותה פחות מרביעית בין מיין בין משאר משקים – מברך תחלה ברכה הראויה לאותו המין, ולאחריו אינו מברך כלל".
[24] שם, אפילו לעניין פת.
[25] לעניין כדי אכילת פרס לחיוב נטילת ידיים ראה סדר ברכת הנהנין, בסוף ספר שו"ע הרב (הל' נט"י סעי' י"ח), קצות השלחן (סי' ל"ו סעי' ב'), ולעניין חומרא בשיעור כדי אכילת פרס ראה מאמר מרדכי (למועדים ולימים פרק מ"ה סעי' ו').
[26] תשמ"ו-תשמ"ז סימן קפ"ב, וכן השיב בקיצור בתשובות תשמ"ה 698-1, תשמ"ו-תשמ"ז סימן קנ"ד, ותשמ"ח-תשמ"ט סימן פ"ד. וע"ע להלן שאלה ט"ו.
[27] ראה כה"ח (סי' קנ"ח ס"ק מ"ג), וז"ל: "המצות שנלושה במים לבד ונשארה אחר הפסח, כתב השיירי כנסת הגדולה בהגהות בית יוסף אות א' דדינה כלחם גמור וצריכה נטילת ידים והמוציא וברכת המזון יעו"ש. וכן הסכים הרב בית דוד סימן ע' וטעמא טעים כיון שכבר חל עליו חיוב מחמת ימי הפסח תו לא פקע אחר הפסח יעו"ש. והמחזיק ברכה סוף אות ה' כתב דיש לקיים דברי הרב בית דוד אלא דירא שמים לא יאכל מצה אחר הפסח כי אם שקובע עליה יעו"ש. ומה שהשיג בספר עולת שמואל סימן ג' על דברי הרב בית דוד, עיין בתשובות חסד לאברהם סימן ט"ו להרב זכור לאברהם שהשיב על כל מה שהשיג עליו יעו"ש. וכן הרב אהל יצחק חלק אורח חיים סימן ד' הורה כהרב בית דוד יעו"ש. וכן הרב חקת הפסח בסימן תפ"ב אות א' הסכים להרב בית דוד יעו"ש. ומה שכתב הרב בית מנוחה בדיני נטילת ידים אות ד' דגם ירא שמים יכול לאכול מצה אחר הפסח בלתי קביעות סעודה ויטול ידיו ולא יברך על נטילת ידים ויברך עליה בורא מיני מזונות יעו"ש, אין דבריו מוכרחים, וגם הוא היפך כל דברי הפוסקים הנזכרים, ואפשר לומר אילו היה רואה כל דברי הפוסקים הנזכרים לא היה כותב כן. ומכל מקום לענין דינא אף על גב דרבו הפוסקים דחשבי להו כלחם גמור גם לאחר הפסח, מכל מקום כיון דעל כל פנים יש צדדין לכאן ולכאן, ירא שמים יצא את כולם ואין לאכול מצה אחר הפסח אלא בקביעות סעודה ואז יברך על נטילת ידים והמוציא וברכת המזון, או יאכל כביצה פת ואחר כך יאכל המצה".
[28] כתב הבא"ח (פרשת פנחס ש"ר סעי' י"ט), וז"ל: "האוכל פת כיסנין עד נ"ד דרה"ם שהוא שיעור שלשה ביצים מברך מעין ג', דכל כהא לא חשיב קביעות סעודה, ועל ע"ב דרה"ם מברך ברכת המזון לכו"ע דחשיב זה קביעות סעודה לכו"ע, אך מן נ"ד דרה"ם עד ע"ב י"א דמברך בורא מיני מזונות ומעין שלש וי"א דמברך המוציא וברכת המזון, ואף על גב דשורת הדין מחייבת דלא יברך בזה ברכת המזון משום ספק ברכות וכל שאינו מברך בהמ"ז ממילא גם המוציא לא יברך כי אם במ"מ כדי שלא יהיו ברכותיו סותרות זא"ז וכנז' בשו"ע לר"ז ז"ל סי' קס"ח סעיף י"ב, מ"מ ירא שמים יזהר שלא יביא עצמו לידי מדה זו אלא או יאכל פחות מן נ"ד דרה"ם ויברך מעין ג' או יאכל יותר על ע"ב דרה"ם ויברך ברכת המזון לכו"ע, ועיין אחרונים. ואם מתחלה היה בדעתו לאכול מעט פחות מן נ"ד דרה"ם ובירך במ"מ ואח"כ נמשך באכילתו ואכל שיעור קביעות לכ"ע שהוא יותר מן ע"ב דרה"ם – צריך לברך בהמ"ז, אף על פי שבירך מזונות תחלה ונמצאו ברכותיו סותרות, כי רק לכתחילה צריך להזהר בזה שלא יהיו ברכותיו סותרות זה את זה". וע"ע בחוברת הלכות ברכות הנהנין (למרן הרב זצ"ל עמ' 43).
[29] ראה בא"ח (פרשת מסעי ש"ר סעי' ה'), וז"ל: "כל האוכלין מצטרפין לכזית, אבל אכילה ושתיה – אין מצטרפין. ומיהו פת השרויה במשקה – מצטרף המשקה הבלוע בתוכה לשיעור כזית". וע"ע מג"א (סי' ר"י ס"ק א').
[30] תש"ן-תשנ"ג סימן קל"ז.
[31] מרן החיד"א (מחזיק ברכה קנ"ח ס"ק ה') כתב שנהגו המון העם להחשיב המצה לאחר הפסח כפת ולברך עליה המוציא וברכת המזון.
והביא סברת הרב בית דוד לברך על המצה המוציא וברכת המזון משני טעמים:
- אין דרך אפיית המצה כדרך אפיית הביסקויט וכדומה, ומה שהיא יבשה הוא מחמת דקותה.
- כיון שחל עליה שם פת בפסח לא פקע מעליה דין פת גם אחר הפסח. וסיים החיד"א: שאחר ההשקפה יש לקיים דברי הרב בית דוד, ומכל מקום ירא שמים לא יאכל מצה לאחר הפסח אא"כ קובע סעודתו עליה ואז יברך המוציא וברכת המזון לכו"ע [ושיעור קביעת סעודה 230 גרם שהם כ-8 מצות מכונה, ואם מרטיבים את המצות – ישתנה השיעור].
ומשמע מדבריו שמסכים להלכה לדעת הרב בית דוד, ומה שכתב שיאכלנה בסעודה דוקא, מידת חסידות היא לצאת ידי כולם. ואומנם לכאורה יש בעיה שאם יברך במ"מ ומעין שלוש – נמצא מקצר במקום שאמרו להאריך בברכות, ואם מברך המוציא וברהמ"ז – יתכן שמאריך במקום שאמרו לקצר, וספק ברכות להקל.
אלא שאין אומרים סב"ל במקום מנהג, וע"כ להלכה יש לנהוג כהרב חיד"א (ואומנם עיין בא"ח ש"ר פנחס כ'). והרב בא"ח בספרו אורח חיים (הל' ספירת העומר סעיף כ"ג) כתב שאם נותרה לו מצה מפסח – לא יאכלנה לבדה ולא יכנס במחלוקת הפוסקים.
וע"כ כיון שדבר זה נתון במחלוקת הפוסקים, ישתדל כל ירא שמים לאכול המצה בשיעור קביעת סעודה או עם לחם ממש. ואם בכל זאת אוכל המצה לבדה בשיעור מועט – יברך המוציא וברהמ"ז כדעת החיד"א.
וזה רק על מצה שנשארה מפסח, ורק לאחר הפסח ולא לפני, ועד פסח שני. אח"כ יברך מזונות או שיאכל בתוך סעודת פת, ואפשר כל השנה לצרף את המצה ללחם משנה.
ולדעת חכמי אשכנז – כל השנה, אפילו על מצות חמץ, מברכים "המוציא", וראה עוד שו"ע (או"ח סי' קנ"ח סעי' ה') וע"ע בכה"ח שם (ס"ק מ"ג). וראה במחב"ר (שם) שכתב דיש לקיים דברי הרב בית דוד אלא דירא שמים לא יאכל מצה אחר הפסח כי אם שקובע עליה יעו"ש, וסתם "אחר הפסח", הוי שלושים יום, ראה גיטין (ע"ז ע"א) וברש"י (מו"ק י"ט ע"א ד"ה "אסור לגלח"), ועוד, כי סתם בני אדם חשוב אצלם המצות ודעתם עליהן עד י"ד באייר, בשביל אכילת המצות בפסח שני, לכן עד תאריך זה ברכתן "המוציא". וע"ע מאמר מרדכי (למועדים ולימים פרק ג' סעי' ל"ח).
וע"ע בחוברת הלכות ברכות הנהנין [למרן הרב זצ"ל] (עמ' 46) בדבר מצה של פסח ומצת חמץ.
[וראה עוד בזוהר (רעיא מהימנא כרך ג' פרשת בהעלותך דף קנ"ב ע"ב) שכתב, שיש הארה מהמצות עד פסח שני, וז"ל: "פקודא למעבד פסח שני על אינון דלא יכילו או דאסתאבו במסאבו אחרא, אי רזא דפסח רזא דמהימנותא דישראל עאלין בה שלטא בניסן וכדין איהו זמנא לחדוה איך יכלין אלין דלא יכילו או דאסתאבו למעבד בירחא תניינא דהא אעבר זמנא, אלא כיון דכ"י מתעטרא בעטרהא בניסן לא אתעדיאת כתרהא ועטרהא מנה תלתין יומין, וכל אינון ל' יומין מן יומא דנפקו ישראל מפסח יתבא מטרוניתא בעטרהא וכל חילהא בחדוה, מאן דבעי למחמי למטרוניתא יכיל למחמי, כרוזא כריז כל מאן דלא יכיל למחמי מטרוניתא ייתי ויחמי עד לא ינעלון תרעיה, אימתי כרוזא כריז בארבעה עשר לירחא תניינא דהא מתמן עד שבעה יומין תרעין פתיחן, מכאן ולהלאה ינעלון תרעי, ועל דא פסח שני"].
[32] תשמ"ו-תשמ"ז סימן צ"ו.
[33] שער המצוות (פרשת עקב), וראה בשו"ע (סי' קס"ז סעי' ה'), ז"ל: "לא יבצע עד שיביאו לפניו מלח או ליפתן (פי' רש"י כל דבר הנאכל עם הפת) ללפת בו פרוסת הבציעה, ואם היא נקייה או שהיא מתובלת בתבלין או במלח כעין שלנו או נתכוין לאכול פת חריבה – אינו צריך להמתין: הגה – ומ"מ מצוה להניח על כל שלחן מלח קודם שיבצע, כי השלחן דומה למזבח והאכילה כקרבן, ונאמר: 'על כל קרבנך תקריב מלח' (ויקרא ב, יג) (ב"י בשם שבלי הלקט), והוא מגין מן הפורעניות (תוס' והגהות אשירי פרק כיצד מברכין וע"ל סוף סימן ק"ע)".
וראה עוד בבא"ח (אמור, י'), ז"ל: "מצוה להביא מלח ויטביל הפת שלש פעמים במלח, כי כן צריך על פי הסוד, ויכוין שהלחם הוא מספר שלש פעמים הוי"ה, שהם שלשה חסדים, והם ממתקים שלש גבורות הרמוזים במלח, שהם גם כן מספר שלש פעמים הוי"ה, כמנין מלח, ואם בירך המוציא, ולא הביאו לו המלח – לא ימתין, אלא יבצע מיד ויאכל, ובעת שיביאו המלח אחר כך יטבול בו שארית הפרוסה שלש פעמים, וראוי שיניח המלח על השלחן עד אחר ברכת המזון, דהשלחן דומה למזבח, וכתיב: 'על כל קרבנך תקריב מלח', וגם הוא מסוגל להגין מן הפורעניות".
וע"ע בכה"ח (שם ס"ק ל"ז-ל"ט), וראה בהרחבה במאמר מרדכי (שבת חלק א' פרק כ': "הלכות לחם משנה ובציעת הפת" סעי' מ"ג-מ"ד).
וע"ע בשו"ע (או"ח סי' קע"ט סעי' ו'), וז"ל: "אכל כל מאכל ולא אכל מלח, שתה כל משקה ולא שתה מים – ביום ידאג מפני ריח הפה, ובלילה מפני ריח הפה ומפני אסכרה. והאוכל מלח אחר אכילתו – לא יאכל בגודל". כה"ח שם (ס"ק כ"א), וז"ל: "והרב בסימן ק"ע סעיף כ"ב נתן טעם אחר, שפת שלנו במלח הוא ומשקים שלנו במים הם, אלא שהמגן אברהם כתב: אפילו ליכא מלח, ושתה מי פירות וכדומה, ליכא היזק משום דנשתנו הטבעים. וכן כתב אשל אברהם אות ח'. ומכל מקום נכון להזהר", וע"ע בכה"ח (סי' ק"ע ס"ק ע"ט-פ"א).
[34] תשמ"ג 229-1.
[35] וז"ל: "ואסור ליתן לו פרוסת פת, אא"כ יודע בו שנטל ידיו".
[36] וז"ל: "משמע דוקא שיודע בו שנטל, הא מסתמא אסור. וכן כתב רש"ל שם, לחם חמודות שם, שיירי כנסת הגדולה שם אות א', עולת תמיד אות ב'. ומכל מקום אם הוא מוחזק לאדם חשוב סומך עליו שנטל ידיו. רש"ל שם, שיירי כנסת הגדולה שם אות ג', עולת תמיד שם. ונראה דהוא הדין דאם הוא אדם חשוב, יכול ליתן לו לחם לילך לאכול בביתו ולסמוך עליו שנוטל בביתו".
[37] ראה משנ"ב שם (סי' קס"ט ס"ק י"א), וז"ל: "אך אם יודע בודאי שלא יברך – אסור ליתן לו אף בתורת צדקה. ודוקא אם מתוך רשעתו, אבל אם מתוך אונסו שאינו יכול לברך – לא נפקע מצות צדקה בשביל זה". וע"ע שו"ת אג"מ (או"ח ח"ה סי' י"ג).
[38] ראה שער רוח הקודש (דף ט' ע"ב), וז"ל: "אמר לי מורי ז"ל כי עיקר השגת האדם אל רוח הקודש תלויה על ידי כוונת האדם וזהירות בכל ברכות הנהנין, לפי שעל ידם מתבטל כח אותם הקליפות הנאחזות במאכלים החומריים ומתדבקים בהם באדם האוכל אותם, ועל ידי הברכות שעליהם הנאמרות בכוונה הוא מסיר מהם הקליפות ההם ומזכך החומר שלו ונעשה זך ומוכן לקבל קדושה, והזהירני מאד בזה, עכ"ל. וכן כתב בשער המצות פרשת עקב, וז"ל: ודע כי צריך האדם להזהר בתכלית בברכות הנהנין כי גוף האדם נהנה מהן ומתקדש בברכות אלו וכמו שנאמר: 'ותורתך בתוך מעי', וגורם שפע עליון באדם". שער המצוות (פרשת עקב), וע"ע כה"ח (סי' קצ"א ס"ק ו').
[39] חזו"א אבן העזר (סי' קי"ח ס"ק ו').
[40] תש"ן-תשנ"ג סימן קנ"ח.
[41] וע"ע בחוברת הלכות ברכות הנהנין [למרן הרב זצ"ל] (עמ' 45), ובכל מקרה יזהר שלא יפגע בבעל הבית.
[42] תשמ"ח-תשמ"ט סימן ס"ו.
[43] וז"ל שם: "פת הבאה בכיסנין, יש מפרשים: פת שעשוי כמין כיסים שממלאים אותם דבש או סוקר ואגוזים ושקדים ותבלין, והם הנקראים רישקולא"ש ריאלחש"ו; וי"א שהיא עיסה שעירב בה דבש או שמן או חלב או מיני תבלין ואפאה, והוא שיהיה טעם תערובת המי פירות או התבלין ניכר בעיסה (וי"א שזה נקרא פת גמור, אלא אם כן יש בהם הרבה תבלין או דבש כמיני מתיקה שקורין לעקי"ך שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר, וכן נוהגים); ויש מפרשים שהוא פת, בין מתובלת בין שאינה מתובלת, שעושים אותם כעבים יבשים וכוססין אותם, והם הנקראים בישקוני"ש. והלכה כדברי כולם, שלכל אלו הדברים נותנים להם דינים שאמרנו בפת הבאה בכסנין", וראה בהרחבה במאמר מרדכי (שבת חלק א' פרק כ': "הלכות לחם משנה ובציעת הפת" סעי' י"ט-כ"ו).
[44] האוכל לחמניה מתוקה – אם יש בה שיעור של ארבע ביצים, דהיינו: 230 גר' עליו ליטול ידים, ולברך "המוציא" וברכת המזון. וראה שו"ת מאמר מרדכי (ח"א סי' ה').
[45] תשמ"ח-תשמ"ט סימן ס"ו.
[46] מג"א (סי' קס"ח ס"ק י"ג), וז"ל: "נראה לי דאם הוא קבע סעודתו עליו, אף על פי שאכל עמו בשר ודברים אחרים, ואלו אכלו לבדו לא היה שבע ממנו, אפי' הכי מברך המוציא וג' ברכות, וכן מוכח הלשון בגמ' כל שאחרים קובעין עליו וכן מוכח קצת בתוס' שכתבו גבי לחמניות אם קבע עלייהו כמו בפורים, עכ"ל. ובסמ"ק כתוב בליל פורים ובליל ברית מילה, ומסתמא בפורים אין קובעין לבדם ואם אכלו לבדו בעינן שיאכלו כל כך שאחרים רגילים לשבוע ממנו לבדו דאם נשער שיעור שאוכלים עם דבר אחר נתת דבריך לשיעורין ועיין פ"ח דערובין דאפשר לשער וצ"ע, ואם הוא שבע ממנו וגם אחרים רגילין לשבוע ממנו כשמלפתין עמו דבר אפילו אכלו לבדו – מברך המוציא כיון ששבע ממנו כנ"ל".
[47] וזה כ-230 גר', ראה בא"ח (פרשת פנחס ש"ר סעי' י"ט), הובא בהערה כ"ח. משנ"ב (סי' קס"ח ס"ק כ"ד), וז"ל: "והנה לענין עירובי תחומין, בסימן שס"ח איתא דשיעור סעודה הוא ג' או ד' ביצים, וכתבו כמה אחרונים דה"ה כאן חשיב בזה שיעור קביעת סעודה; אבל כמה אחרונים והגר"א מכללם חולקים וס"ל דאין לברך המוציא ובהמ"ז אלא כשיעור סעודה קבוע, שהוא של ערב ובקר, וכמש"כ בב"י בשם שיבולי לקט, וכן מצאתי באשכול דמוכח שהוא סובר כן, וכן נוטה יותר לשון השו"ע. ומ"מ לכתחלה טוב לחוש לדעת המחמירים שלא לאכול ד' ביצים, וכ"ש אם הוא דבר שיש להסתפק בו מדינא אם הוא פת הבאה בכיסנין, אף דמבואר בס"ז דהולכין בזה להקל, עכ"פ בודאי יש לחוש לדעת המחמירים הנ"ל".
[48] ראה כה"ח (סי' קס"ח ס"ק מ"ז) שהברכי יוסף חולק על המג"א, והעולם אינו נוהג כהמג"א, וז"ל שם: "ואם הוא קבע סעודתו עליו, אף על פי שאכל עמו בשר ודברים אחרים ואילו אכלו לבדו לא היה שבע ממנו, אפילו הכי מברך המוציא ושלש ברכות. מגן אברהם ס"ק י"ג. והביאו הברכי יוסף אות ו' וכתב דהמעיין יראה שאין ראיותיו מכריעות, וגם אני שמעתי שהקשו עליו דקיימא לן פרק קדשי מזבח דשני דברים דלא שוו בשיעוריהן אינם מצטרפין, והוא הדין נימא הכא נמי דבשר וכיוצא אין להם שיעור ולא קבע ואיך כתב הרב מגן אברהם דמצטרפי, אמנם אי מהא לא איריא והחילוק מבואר, אבל למעשה צריך עיון, עכ"ל. ונראה הא שכתב צריך עיון למעשה אף על גב שכתב והחילוק מבואר, משום דכבר כתב דאין ראיות המגן אברהם מכריעות. וגם לשון הטור והשלחן ערוך לא משמע הכי, שכתבו: ואם אכל ממנו שיעור וכו', משמע דדוקא אכילת השיעור תהיה ממנו ולא בהצטרפות דבר אחר עמו. ועוד דהא נתת דבריך לשיעורין כי כל מה שיהיה הבשר או אותו דבר יותר הוא אוכל יותר מעט מפת הבאה בכסנין ונעשה אותו דבר עיקר. ועל כן אף על גב דיש פוסקים שכתבו כדברי המגן אברהם, אין העולם נוהגין כן, אלא כדמשמע מסתמיות הטור והשלחן ערוך דאם לא אכל שיעור ג' ביצים אף על גב דאכל עמו דבר אחר ושבע – אין מברכין אלא מעין שלש. ודלא כהבית מנוחה אות י"ג שהכריע לומר ברכת המזון".
[49] ראה בא"ח שם.
[50] תשמ"ח-תשמ"ט סימן ס"ו.
[51] וע"ע כה"ח (סי' קנ"ח ס"ק מ"ג), וראה לעיל שאלה ט'-י' בהרחבה.
[52] שו"ע (סי' קס"ח סעי' ז'), וראה לעיל שאלה י"ג-י"ד.
[53] שו"ע (סי' ר"ח סעי' ב'), וז"ל: "חמשת מיני דגן ששלקן או כתשן ועשה מהם תבשיל, כגון מעשה קדירה הריפות וגרש כרמל ודייסא, אפילו עירב עמהם דבש הרבה יותר מהם או מינים אחרים הרבה יותר מהם – מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף על המחיה, אבל אם לא נתן הדגן בתבשיל אלא לדבקו ולהקפותו – בטל בתבשיל". וע"ע שם (סעי' ד'), וז"ל: "אכל דגן חי או עשוי קליות או שלוק והגרעינין שלמים – אינו מברך אלא בורא פרי האדמה ולאחריו בורא נפשות. הגה: והא דמברך לפניו בפרה"א היינו באוכל חטין וכיוצא בהן, דראויין לאכול כך, אבל האוכל שעורים שלמים אפילו קלוין באש, אינן ראוין לאכול רק ע"י הדחק ואין מברך לפניהם רק שהכל, והתוספות נסתפקו אם יברך לאחריו ברכה מעין שלש, ולכך כתבו שנכון שלא לאכלו אלא בתוך הסעודה ויפטרנו ברכת המזון".
[54] של חמשת מיני דגן, וכנ"ל.
[55] בא"ח (פרשת פנחס ש"ר סעי' י"א), וז"ל: "אפונים שקורין בערבי חמ"ץ כשהם קלויים – מברך עליהם בפה"א ולאחריהם בנ"ר, ואם כתשם עד שנעשו כמו קמח – מברך שהכל, וכ"ש אם עירב עמהם סוכ"ר דמברך שהכל". ועוד שם (סעי' י"ב), וז"ל: "פה עירנו עושין מין מתיקה שקורין סמסמי"י דמערבין שומשמין עם סוכ"ר או עם דבש – צריך לברך בפה"א, כי שומשמין עיקר, וכן שומשמין שמערבין אותם בדבר חמוץ שקורין לזה סמא"ק וזעת"ר – יברך בפה"א דשומשמין עיקר, ועל פסולת שומשמין שקורין בערבי כסב"א – מברך שהכל מפני שנשתנית צורת השומשמין, ועיין חסד לאברהם ר"ג מחודש ג', וכן על שומשמין טחונים שקורין בערבי גאש"י מברך שהכל. גם פה עירנו דרכן לרסק תמרים עם שומשמין וקורין אותה בערבי מדגוג"א, דשורת הדין אם נתרסקו לגמרי שאין ניכר צורת התמרים – יברך שהכל, ואם עדיין נשאר חתיכות מן התמרים שניכר שהם תמרים – יברך בפה"ע ויפטור השאר". וע"ע כה"ח (סי' ר"ב ס"ק נ"ז).
[56] ראה בהרחבה בכה"ח (סי' קס"ח ס"ק מ"ט), והיינו, שאם המזונות אפויים וקבע עליהם סעודה – מברך ברכת המזון, אך במזונות מבושלים בכל אופן – אינו מברך אלא על המחיה, וכוונת מרן הרב לפשטידא מבושלת שאז אינו מברך אלא על המחיה, וע"ע בחוברת הלכות ברכות הנהנין [למרן הרב זצ"ל] (עמ' 43-44): "האוכל מזונות מבושלים כגון אטריות, מקרונים וכיו"ב, או מזונות מטוגנים בשמן עמוק כגון סופגניות, סמבוסק וכיו"ב, אפילו אם אוכל מעל 230 גרם – מברך מזונות ועל המחיה".
[57] ראה לעיל שאלה קודמת בשיעור קביעות סעודה.
[58] שנחשב כ"פת הבאה בכיסנין", כדעת הט"ז מובא בכה"ח שם (ס"ק קל"ז), ולא כדעת המג"א ומשנ"ב (שם ס"ק צ"ד).
[59] ראה שו"ע (סי' קס"ח סעי' י') וכה"ח שם (ס"ק פ"ו).
[60] תשמ"ו-תשמ"ז סימן קפ"ב.
[61] וז"ל: "ומיני מתיקה שקורין בערבי ריח"ה חלקו"ם שמערבין קמח שקורין נאש"א עם סוכ"ר, וכן נמי מה שקורין בערבי זלאביי"א ויש שקורין אותה זנגול"א, דהנש"א הוא עיקר והסוכ"ר טפילה, לכך מברכין עליהם מיני מזונות, וכן נתפשט המנהג פה עירנו בגדא"ד לברך מיני מזונות על זה ועל זה".
[62] וז"ל: "כל דבר שמעורב בו אחד מחמשת מיני דגן כדי ליתן טעם בתערובת – מברך עליו מזונות. ואם הוא לדבק בעלמא, הרי זה טפל ובטל בתבשיל. במה דברים אמורים בחמשת מיני דגן, אבל שאר המינים שעירבן זה בזה אם כל אחד ניכר לעצמו – מברך על כל א' ברכה הראויה לו, ואם נתמעכו ונדבקו זה בזה – הולכין אחר הרוב ומברך על הרוב ופוטר השני".
[63] כתב השו"ע (סי' ר"ח סעי' ב'), וז"ל: "חמשת מיני דגן ששלקן או כתשן ועשה מהם תבשיל, כגון מעשה קדירה הריפות וגרש כרמל ודייסא, אפילו עירב עמהם דבש הרבה יותר מהם או מינים אחרים הרבה יותר מהם – מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף על המחיה; אבל אם לא נתן הדגן בתבשיל אלא לדבקו ולהקפותו – בטל בתבשיל".
[64] תשמ"ו-תשמ"ז סימן קפ"ב.
[65] ראה לעיל שאלה קודמת בעניין תערובת קמח, וע"ע להלן שאלה כ"ג, וע"ע בחוברת ברכות הנהנין [למרן הרב זצ"ל] (עמ' 84): "אם מקמח מחמש מיני דגן – ברכתו מזונות, אם מקמח תפוחי אדמה – ברכתו שהכל".
[66] תש"ן-תשנ"ג סימן קכ"ג.
[67] וע"ע מ"א (סי' ר"י ס"ק א') ובמשנ"ב שם. וע"ע בחוברת הלכות ברכות הנהנין [למרן הרב זצ"ל] (עמ' 70).
[68] תשמ"ח-תשמ"ט סימן ל"ב.
[69] ראה שו"ע (סי' ר"ח סעי' ב'), וז"ל: "חמשת מיני דגן ששלקן או כתשן ועשה מהם תבשיל, כגון מעשה קדירה הריפות וגרש כרמל ודייסא, אפילו עירב עמהם דבש הרבה יותר מהם או מינים אחרים הרבה יותר מהם – מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף על המחיה, אבל אם לא נתן הדגן בתבשיל אלא לדבקו ולהקפותו – בטל בתבשיל". וע"ע שם (סעי' ג'), וז"ל: "כשנותנים קמח לתוך שקדים שעושים לחולה, אם עושים כן כדי שיסעוד הלב – מברך בורא מיני מזונות; ואם לדבק בעלמא – אינו מברך בורא מיני מזונות, וטוב להחמיר ולגמעו בתוך הסעודה לאחר ברכת המוציא, ופטור ממנה". וע"ע בכה"ח (סי' רי"ב ס"ק ט"ו- ט"ז). וע"ע בחוברת הלכות ברכות הנהנין [למרן הרב זצ"ל] (עמ' 84): "אם מקמח מחמש מיני דגן – מזונות, אם מקמח תפוחי אדמה – שהכל".
[70] תשמ"ו-תשמ"ז סימן קפ"ב.
[71] רמב"ם (הל' ברכות פ"ג ה"ט).
[72] רמ"א שם.
[73] וע"ע בבה"ל (שם ד"ה "אע"פ"). וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"א או"ח סי' ה'), וראה עוד להלן שאלה כ"ו.
[74] תשמ"ו-תשמ"ז סימן ר"ד.
[75] בא"ח (פר' פנחס ש"ר סעי' י"ז).
[76] בא"ח שם (סעי' י"ב), כה"ח (סי' ר"ב ס"ק נ"ז).
[77] ראה בחוברת הלכות ברכות הנהנין [למרן הרב זצ"ל] (עמ' 60): "רוב אטריות – מזונות ופוטר הכל, מיעוט אטריות ונועדו להשביע – מזונות ושהכל, מיעוט אטריות ואינם חשובים – רק שהכל".
[78] וע"ע בכה"ח (סי' ר"ה ס"ק י"א).
[79] ראה ט"ז (סי' רי"ב ס"ק ח'), וז"ל: "נראה דזה דוקא אם אוכל הרקיקין עם המרקחת, אבל אם אכל המרקחת מלמעלה והשאיר הרקיקין ואוכלן בפני עצמן, צריכין ברכה הראוייה להם דאז עשה מהם גם כן עיקר". וע"ע בכה"ח שם (ס"ק י"ד) שכתב כן בשם כמה מהאחרונים, ואפשר שהם מיירי שיש טעם טוב בדבר הטפל והם ראויים מצד עצמם לברכה, אך בדבר שהוא טפל לגמרי וכמו בגביע גלידה שדרכו תמיד להאכל רק ביחד עם העיקר שהוא הגלידה, אף שכבר סיים לאכול את הגלידה – אין מברכים עליו בפני עצמו. וע"ע להלן שאלות כ"ד-כ"ה.
[80] תשמ"ח-תשמ"ט סימן כ"ו.
[81] תשמ"ו-תשמ"ז סימן קפ"ב.
[82] ראה לעיל שאלה כ"ג.
[83] ראה לעיל הערה כ"ג.
[84] תשמ"ו-תשמ"ז סימן קמ"ז.
[85] שו"ע (או"ח סי' רי"ב סעי' א'), וז"ל: "כל שהוא עיקר ועמו טפילה (פי' דבר בלתי נחשב) – מברך על העיקר ופוטר את הטפילה, בין מברכה שלפניה בין מברכה שלאחריה. לא מיבעיא אם העיקר מעורב עם הטפל, אלא אפי' כל אחד לבדו ואפילו פת שהוא חשוב מכל, אם הוא טפל כגון שאוכל דג מליח ואוכל פת עמו כדי שלא יזיקנו בגרונו – מברך על הדג ופוטר הפת, כיון שהוא טפל".
[86] תשמ"ח-תשמ"ט סימן ס"ו.
[87] השותה קפה בסוף הסעודה – עליו לברך "שהכל", כי שתייה זו אינה טפלה לסעודה. האוכל מרק פירות (קומפוט) בסוף הסעודה – עליו לברך "בורא פרי העץ" מהסיבה הנ"ל. וע"ע להלן פרק ט"ז שאלה כ"ח.
[בחתונה שמסלקים את כל השולחנות לצורך הריקודים, ומביאים "מנות ברים" – יש לברך ברכה ראשונה וברכה אחרונה].
[88] תשמ"ו-תשמ"ז סימן צ"ט.
[89] שו"ע (או"ח סי' קע"ז ס"ב), וז"ל: "ודברים הבאים לאחר סעודה קודם ברכת המזון, שהיה מנהג בימי חכמי הגמרא שבסוף הסעודה היו מושכים ידיהם מן הפת ומסירים אותו וקובעים עצמם לאכול פירות ולשתות, כל מה שמביאים אז לפניהם, בין דברים הבאים מחמת הסעודה בין דברים הבאים שלא מחמת הסעודה – טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם, דהמוציא וברכת המזון אין פוטרין אלא מה שנאכל תוך עיקר הסעודה. ודין זה האחרון אינו מצוי בינינו, לפי שאין אנו רגילין למשוך ידינו מן הפת עד ברכת המזון".
[90] עי' שו"ע (או"ח סי' קע"ז סעי' ג') שתלוי אם קובע סעודתו על הפירות, שאז נחשבים כבאים מחמת הסעודה ואינם צריכים ברכה לעצמם, אבל אם אינו קובע סעודתו עליהם – טעונים ברכה (שם סעיף ב').
[91] [וע"ע בספר "וזאת הברכה" (עמ' 383) מה שהביא בשם מרן הרב זצ"ל].
[92] תשמ"ו-תשמ"ז סימן ע"א, וכן השיב מאד בקיצור בתשמ"ו-תשמ"ז סימן ל"ז.
[93] [וכך היה המעשה רב בבית מרן הרב זצ"ל שהקפידו מאד גם הנשים ליטול הידים למים אחרונים].
[94] תשובה זו הובאה בשו"ת מאמר מרדכי (או"ח ח"ב סי' י"ח).
[95] תשמ"ו-תשמ"ז סימן צ"ו.
[96] כתב המשנ"ב שם (ס"ק כ"א), וז"ל: "כתבו האחרונים שכל מיני מים הפסולים לראשונים, דהיינו שנעשה בהן מלאכה או שנשתנו מראיהן, ואפילו מים שנפסלו משתית בהמה וכה"ג, מ"מ כשרים לאחרונים, וגם אין צריך להם כלי וכח גברא כראשונים, ואין חציצת הידים פוסלת בהן".
[97] כתב הבא"ח (ש"ר פרשת שלח לך סעי' י'), וז"ל: "אין נוטלים מים אחרונים על גבי קרקע אלא בכלי, ואם אי אפשר למצוא כלי – יטול על גבי עצים או על הרצפה, דאין רוח רעה שורה על הרצפה כמו ששורה על גבי קרקע".
[98] וז"ל: "מים אחרונים אין נוטלים על גבי קרקע אלא בכלי, מפני רוח רעה ששורה עליהם".
[99] וז"ל: "מים אחרונים נוטלים בכל מיני משקים".
[100] תשמ"ח-תשמ"ט סימן קפ"ז.
[101] חזו"א (או"ח סי' ל"א ס"ק ב').
[102] חזו"א שם (ס"ק ג'). וראה עוד כה"ח שם (ס"ק י"א).
[103] שו"ע (סי' ר' סעי' ב'), וז"ל: "אינו צריך להפסיק אלא עד שיאמר: ברוך שאכלנו משלו וכו', וחוזר וגומר סעודתו בלא ברכה בתחלה".
[104] הרי"ף ברכות (דף ל"ד ע"א בדפי הרי"ף).
[105] רמב"ם (הל' ברכות פ"ה ה"ב), וז"ל: "שלשה שאכלו פת כאחד – חייבין לברך ברכת הזימון קודם ברכת המזון. ואי זו היא ברכת הזימון? אם היו האוכלים משלשה עד עשרה – מברך אחד מהם ואומר: נברך שאכלנו משלו, והכל עונין: ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו, והוא חוזר ומברך: ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו".
[106] ירושלמי ברכות (פ"ז ה"א).
[107] שו"ע (סי' ר' סעי' ב').
[108] רא"ש ברכות (פ"ז סי' י"ב).
[109] ראה שו"ע (או"ח סי' קפ"ג סעי' ז'), וז"ל: "נכון הדבר שכל אחד מהמסובין יאמר בלחש עם המברך כל ברכה וברכה, ואפילו החתימות". משנ"ב שם (ס"ק כ"ז), וז"ל: "היינו אף דמדינא היה יותר נכון שישמעו המסובין כל הברכת המזון מפי המזמן והוא יוציאם בברכתו ובעצמן לא יברכו כלל, מ"מ בעבור שמצוי בעונותינו הרבים שהמסובין מסיחין דעתם ואינם מכוונין לדברי המברך כלל ונמצא שחסר להם בהמ"ז לגמרי ומבטלין עשה דאורייתא בידים, לכך נכון כהיום יותר שהמסובין יאמרו בעצמן בלחש כל מלה ומלה עם המברך כדי שיברכו יחדו ונקרא עי"ז ברכת זימון, ומתקיים מה שאמר הכתוב: 'גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו' דמזה ילפינן ברכת זימון".
[110] תשמ"ה 789-1.
[111] ראה באשל אברהם (בוטשאטש, סי' קצ"ב), וז"ל: "אודות קימה ארגליו בעת אמירת הזימון בעשרה, שראיתי מהמפורסם בשם טוב מוהר"ר משה יודא ליב ע"ה מנוחתו כבוד בק"ק סאסיב יצ"ו, שהיה נוהג כן. ויש בזה כבוד שמים ודאי כמו שאמרו חז"ל [סנהדרין ס, א] גבי אהוד ע"ה. ויש לזה פנים בהלכה גם כן, מצד שכל דבר שבקדושה צריך להיות בעמידה, והרי כל דבר שבקדושה אין אומרים כי אם בעשרה, וכן הוא זימון בעשרה שנוסח נברך לאלקינו אין אומרים כי אם בעשרה, והרי זה כדבר שבקדושה ונכון לקום. הנה הגם שמנהג העולם איננו כן, ונראה מזה שאין זה בגדר דבר שבקדושה, כי אין הקביעות רק שמה שהוא דבר שבקדושה איננו כי אם בעשרה, מה שאין כן מה שהוא בעשרה דוקא אין הכרע מזה שהוא דבר שבקדושה, ואפשר שאיננו דבר שבקדושה ומכל מקום הוא בעשרה וכדמצינו ברכת חתנים וכדומה הרבה שהוא בעשרה, ומכל מקום פשוט שאיננו דבר שבקדושה והיא בישיבה לכולי עלמא. (מצורף לזה שבבחינת קשות מיושב, הרי ברכת המזון שהוא בחינת קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף [פסחים קיח, א]. נכון שיהיה בישיבה. ואולי זהו גם כן טעם מה שכתב מוהרמ"א ע"ה בהגה בסימן רע"א סעיף י' שיותר טוב לישב, הגם שכנראה שעל ידי עמידה יש הוראת כבוד שמים ביותר, מ"מ מצד יישוב הדעת שהוא ביותר במיושב נכון לישב, ועל פי זה אין ללמוד מהגדולים שיש אצלם קיבוץ רבים בעת הקידוש והם עומדים בעת הקידוש מפני כבוד הציבור כדמצינו במגילה [סימן תרצ סעיף א], מה שאין כן את שאין אצלם קיבוץ רבים הרי נכון לעשות כהשו"ע. ואני טעיתי בזה עד כה, כי לא הבחנתי בזה ולמדתי ממה שראיתי הגדולים המפורסמים ברבים עושים כן, או מצד הסברא דעדיף להרבות הכנעה על עצמו בקימה כעבדא קמי מאריה, וכעת אני רואה דהכי עדיף כבשו"ע וכנ"ל). אך על כל זה אין שום קפידא על העומדים בעת הזימון בעשרה, משום כבוד שמים. והוא בבחינת קום כי דבר אלקים כו' [שופטים ג, כ] וגם אם כל המסובים עמו אינם קמים כלל, אין בזה שום צד קפידא, כיון שיש לומר שהקימה היא מצד כבוד ציבור וכנ"ל גבי קידוש, ממגילה שאמרו חז"ל בו כבוד ציבור, גם אם כל אחד ואחד מהציבור יש בידו מגילה כשירה אומר בלחש כל המגילה, על כל זה כיון שנראה שהקורא הוא הכללי דהציבור מצד שאומר בקול רם, על ידי זה יש לו לעמוד מפני כבוד ציבור, וכן הוא בזה, שהגם שעכשיו כל אחד ואחד אומר כל ברכת המזון, מכל מקום כיון שהוא המזמן ואומר בקול רם ואומר נברך בשם, נכון שיעמוד מפני כבוד עדה הק', שהוא מזמינם. אך גם בלא טעם זה ג"כ אין קפידא בזה מצד אגודות, כיון שאין בזה דררא דאיסורא וההלכה ברורה היא הנהוג שלא לעמוד וכנ"ל, והעומד הוא עושה על עצמו מדת חסידות לכבוד שמים, אין בזה שום קפידא דדררא דאגודות כלל. גם הרי הרואה יכול לומר שקימתו שלא בכוונה כלל רק לאיזה תנועה בעלמא בגופו, כיון שהרשות נתונה לקום או לישב. וגם לפי מה שכתב בזה המג"א ע"ה סוף סימן תצ"ג, דלמסקנא יש למנוע מאגודות גם היכא דשייך הרואה אומר מלאכה לית ליה, וכמו שכתבתי בזה במקום אחר, שהיכא שאין קביעות אין שום קפידא בזה כמו שכתב הפרי מגדים [אשל אברהם] שם ע"ה, אך בנידון דידן הוא לפעמים בדרך מצוי וקביעות כשקבוע לזמן בעשרה בכלל שבת ק' וכדומה. על כל זה נראה דמצד אפושי פלוגתא לא מפשינן, אין להעמיס בכוונת המג"א ע"ה בזה כי אם במלאכה בירושלים שהוא ניכר היטב וגלוי, מצד שינוי מצד המלבושים ביום נייחא ממלאכה, ובהגיע לפניו מלאכה הוא מונע את עצמו ממנה גם שהוא רגיל בכל יום לעשותה, וכדומה אמתלאות. אך מצד כבוד ציבור הרי פשיטא שיש בזה יישוב מספיק לכו"ע". וע"ע דרכי חיים ושלום (מונקאטש, אות ש"ה).
[112] תשמ"ה 808-1.
[113] ראה בשו"ע (סי' קצ"ט סעי' ו'), ז"ל: "נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם, אבל מזמנין לעצמן; ולא תהא חבורה של נשים ועבדים וקטנים מזמנין יחד, משום פריצותא דעבדים, אלא נשים לעצמן ועבדים לעצמם; ובלבד שלא יזמנו בשם", והטעם שלא יברכו בשם, כתב המשנ"ב (ס"ק ט"ו), ז"ל: "בשם – דהזכרת השם הוא דבר שבקדושה וכל דבר שבקדושה איננו בפחות מעשרה זכרים ובני חורין וכדלעיל בסי' נ"ה".
[וכך היה מעשה רב בבית מרן הרב זצ"ל שהקפידו גם הנשים לזמן בשלושה].
[114] הובא לשונו בהערה קודמת.
[115] וז"ל: "נשים מזמנות לעצמן – רשות, אבל כשאוכלות עם האנשים – חייבות ויוצאות בזמון שלנו: הגה – אע"פ שאין מבינות (הרא"ש ומרדכי ריש פ' ג' שאכלו בשם רש"י)".
[116] תש"ן-תשנ"ג סימן צ"ה.
[117] עיין שו"ע (או"ח סי' קצ"ה סעי' א'), וז"ל: "שתי חבורות שאוכלות בבית אחד או בשני בתים, אם מקצתן רואים אלו את אלו – מצטרפות לזימון, ואם לאו – אינם מצטרפות, ואם יש שמש אחד לשתיהן, הוא מצרפן וכגון שנכנסו מתחלה על דעת להצטרף יחד".
[118] וע"ע שו"ע (או"ח סי' קפ"ב), המנהג היה לברך על הכוס רק בעשרה מפני העניות, וכך נשאר המנהג גם כיום.
[119] כה"ח שם (ס"ק ו'), וז"ל: "ועל כן נראה לענין דינא כיון דאיכא פלוגתא בזה אפילו אם יושבין שתים או שלש חבורות בבית אחד, אם כל אחת ואחת יושבת בשלחן אחד באחת מפינות הבית – צריך ליזהר לכתחלה ליתן דעתם מתחלה כדי להצטרף לזימון ואז מצטרפין לזימון בין לשלשה בין לעשרה, אבל אם לא נתנו דעתם מתחלה כדי להצטרף ואחר כך רוצים לזמן, אז אם יש בכל חבורה שלשה או עשרה – יזמנו כל אחת לעצמה, ואם לא יש כי אם שנים בכל חבורה – יש לצרפם דוקא לענין לזמן בלא הזכרת השם אבל לא לענין להזכיר השם, כי הזכרת השם חמיר לן, ויש לחוש לדברי המחמירין".
[120] תשמ"ו-תשמ"ז סימן מ"ב.
[121] ראה שו"ע (או"ח סי' קצ"ט סעי' ג'), וז"ל: "עם הארץ גמור מזמנין עליו בזה הזמן". וע"ע בכה"ח שם (ס"ק ה'), וז"ל: "ופשוט דמי שהוא רשע בפרהסיא ועובר עבירות וכל שכן מומר, דאין מזמנין עליו, דלא גרע מעם הארץ בזמן התלמוד. מגן אברהם ס"ק ב', אליה רבה אות ב', סולת בלולה אות א', יד אהרן בהגהות הטור, רבינו זלמן אות ג'. והיינו בעובר עבירות רבות הא משום חדא עבירה דוקא נדוהו, אבל אם לא נדוהו – מצטרף".
[122] תשמ"ה 789-1.
[123] ראה בקיצור שו"ע (סי' מ"ה סעי' ז'), ז"ל: "המברך יברך בקול והמסובין יאמרו עימו מילה במילה בלחש, ובסוף כל ברכה יקדימו לסיים קודם למברך כדי שיענו אמן על ברכתו, ובדרכי הלכה (על קיצור שו"ע שם ס"ק י"ג), וז"ל: "אין עונים אמן על ברכת המברך, ולכן אין צורך לברך עימו מילה במילה".
[124] תשמ"ח-תשמ"ט סימן ל"ב.
[125] ראה שו"ע (או"ח סי' קפ"ג סעי' ו', סי' קפ"ה סעי' ג'). וע"ע כה"ח (סי' קפ"ג ס"ק ל"ז).
[126] תשמ"ח-תשמ"ט סימן ר"ב.
[127] ראה כה"ח (סי' קפ"ט ס"ק י"ד), וז"ל: "להאריך בברכה זו של המטיב לומר הרחמן הוא בכמה גוונים ואין בזה הפסק בין ברכת המזון לברכת ושתיית הכוס כיון שכן נהגו. טור. והטעם כתב הלבוש דלא חשבינן להו להפסק כטעם שאומרים כמה תחנונים בסוף שמונה עשרה קודם שפוסע לאחוריו כמ"ש סימן קכ"ב יעו"ש. וכתב המשבצות זהב אות א' דדוקא הרחמן לא הוי הפסק אבל דברי חול הוי הפסק בין ברכת המזון לפרי הגפן יעו"ש".
[128] כל זה כשנמצא בביתו, אולם אם נמצא בבית הוריו – יברך אותם תחילה.
[129] תשמ"ה 122.
[130] ראה שו"ע (או"ח סי' קפ"ד סעי' א'), וז"ל: "מי שאכל במקום אחד – צריך לברך קודם שיעקור ממקומו". וע"ע בשו"ע (סי' קע"ח), ז"ל: "היה אוכל בבית זה ופסק סעודתו והלך לבית אחר, או שהיה אוכל וקראו חבירו לדבר עמו ויצא לו לפתח ביתו וחזר, הואיל ושינה מקומו צריך לברך למפרע על מה שאכל".
