שאלה א
הברכה על פופקורן[1]
שאלה: מה יש לברך על פופקורן?
תשובה: הברכה על פופקורן. לנוהגים כשיטת הרמב"ם[2] – מברכים "בורא פרי האדמה", לשאר העדות – מברכים "שהכל"[3].
שאלה ב
ברכה על גרעינים[4]
שאלה: מהי הברכה שיש לברך על גרעיני אבטיח, חמניות ודלעת?
תשובה: גרעינים של אבטיח – ברכתם "שהכל", כיון שעיקר גידולם לא לאכילה בפני עצמם [וראה הערה]. של חמניות – "בורא פרי אדמה", כי עיקר גידולם לשם כך. של דלעת – מתוך ספק לשם מה נזרע, מברכים "שהכל"[5] [וראה הערה[6]].
שאלה ג
הברכה על פריכיות אורז[7]
שאלה: מה מברכים על פריכיות אורז?
תשובה: על פריכיות אורז – אם צורתו כצורת ביסקויט – ברכתו "שהכל נהיה בדברו"[8].
שאלה ד
ברכה על בטנים מצופים[9]
שאלה: אני מצרף למכתבי זה חבילת בוטנים מצופים[10], אודה לרב אם יאמר לי – מהי הברכה שיש לברך עליהם?
תשובה: באשר לבוטנים המצופים ששלחת – ברכתם בורא פרי האדמה[11].
ברכה על "פירה"[12]
שאלה: מהי הברכה שיש לברך על "פירה", שהוא תפוח אדמה המרוסק לגמרי?
תשובה: על תפוח אדמה מרוסק לגמרי בצורת "פירה" מברכים "שהכל"[13].
ברכה על רסק תפוח עץ[14]
שאלה: מהי ברכתו של רסק תפוחי עץ בתוספת סוכר, אם ניכר עליו במקצת שהוא עשוי מתפוחי עץ?
תשובה: רסק תפוח עץ – כל רסק של פירות או ירקות אם לא רוסק אלא מעט, היינו שרואים חלק מהפרי, מברכים עליו ברכת הפרי או הירק אע"פ שיש עליו סוכר.
אם הפרי רוסק באופן שלא נשאר חלק ממנו, למרות שיודעים עפ"י הטעם והצורה ממה עשוי הרסק – ברכתו "שהכל". עיין שו"ע (סי' ר"ב סעי' ז') וכה"ח שם (ס"ק נ"ז)[15].
ברכה ראשונה ואחרונה על שלווה[16]
שאלה:
א. מהי הברכה (הראשונה והאחרונה) שיש לברך על שלווה?
ב. מהי הברכה (הראשונה והאחרונה) שיש לברך על שלווה בתוך חלב?
ג. לגבי השאלה הקודמת – האם כדי לצאת מהספק צריך ליטול ידיים ולאכול לחם? אם כן, מה יהיה הדין אם איני רעב ואיני מעוניין לאכול לחם?
תשובה:
א. האוכל חטים שלמים קלויים או שלוקים – מברך ברכה ראשונה "בורא פרי האדמה"[17]. לגבי ברכה אחרונה – יש מחלוקת אם מברך "מעין שלוש" או "בורא נפשות", לכן ראוי שיאכלם בתוך הסעודה ויפטרם בברכת המזון, עיין בשו"ע (סימן ר"ח סעי' ד')[18].
ב. האוכל שלווה עם חלב – במקרה זה השלווה מתפוררת ואינה שלימה, לכן מברכים עליה "מזונות" ואחריה "על המחיה", עיין שם בשו"ע (סעי' ב')[19].
ג. מצד הדין, כל מה שאדם אוכל, אפילו דבר שאינו תאב לו – מברך עליו ברכה ראשונה ואחרונה[20], חוץ ממים שרק השותה לצמאו מברך "שהכל".
ברכה ראשונה על מאכלים שונים[21]
שאלה: מהי הברכה הראשונה והאחרונה שיש לברך על – לחם המטוגן בביצה, ביסלי, שלוה, שקדי מרק, אטריות ושומשום?
תשובה: לחם מטוגן דינו כלחם רגיל וברכתו "המוציא", ואם אכל כשיעור – צריך נטילת ידיים וברכת המזון[22].
כל מוצר שאינו לחם העשוי מקמח של חמשת מיני דגן – ברכתו "מזונות", ואם אכל כזית תוך ארבע דקות – מברך ברכה אחרונה "על המחיה"[23].
שומשום – ברכתו "בורא פרי האדמה", בין אם אכלו חי או מבושל[24].
חיטה תפוחה (שלווה) – אם היא שלימה – מברך עליה "בורא פרי האדמה", אך אם היא נמסה או מפוררת במים או בחלב – מברך עליה "מזונות"[25].
ברכה על נקניקיות וקציצות מסויה[26]
שאלה: מהי ברכתן של נקניקיות וקציצות העשויות מסויה?
תשובה: קציצות ונקניקיות העשויות רק מסויה – ברכתן "שהכל"[27].
שאלה י
אם לברך בעבור הקהל בסדר ט"ו בשבט[28]
שאלה: קיימנו בבית הכנסת שלנו "סדר ט"ו-בשבט" לכל הקהילה. מיד בתחילת "הסדר" התחיל וויכוח בין החברים – האם אחד מהציבור צריך לברך על הפרי, וכולם יענו אמן, ובכך הם יצאו ידי חובה, או שכל אחד צריך לברך לעצמו? כל אחד אמר שצריך לעשות משהו אחר.
תשובה: כל השאלות ששאלת בקשר לט"ו-בשבט ניתן למצוא בספר "פרי עץ הדר" בעריכת בני הרה"ג ר' שמואל בן אליהו רבה הראשי של צפת[29].
בירך על פירות ואחר כך הביאו לו עוד [א][30]
שאלה: בנסיעה במשאית העבירו קרטון עם גויָבוֹת בין החברים. אדם לקח בירך ואכל. לאחר מספר דקות, התברר שמתחת לגויבות היו תפוחי עץ. כאשר בירך לא ידע שיש עוד סוג פרי בקרטון. האם צריך לחזור לברך "פרי העץ"? אם ידע שיש עוד סוג פרי ונמלך אח"כ לאכול ממנו, האם צריך לברך שנית?
תשובה: עיין שו"ע (סי' ר"ו סעי' ה')[31] וכה"ח שם (ס"ק ל"ז)[32] ומשנ"ב שם (ס"ק כ'[33]-כ"ב). סיכומה של ההלכה בנידון דידן שהביאו לכם קרטון ובו פרי מסוים, וברכתם על אותו פרי ואכלתם ממנו, ואח"כ התברר לכם שיש פרי מסוג אחר שלא ידעתם מראש עליו. למעשה, אם לא סיימתם לאכול את הפרי הראשון, היינו שיש לכם עוד מהפרי הראשון שברכתם עליו – אפשר לאכול מהפרי מהסוג השני אם הברכות שוות. אך אם סיימתם לאכול את הפרי הראשון – רצוי לברך עליו ברכה אחרונה, ואח"כ לברך ברכה ראשונה על הפרי מהסוג השני, ואין בזה דין ברכה שאינה צריכה. לכן אם בעת שבירכתם על הפרי הראשון לא היה בדעתכם לאכול מהפרי השני – מברכים עליו. ועיין בא"ח (בלק סעי' ז')[34]. ואם אכלתם מהפרי הראשון פחות מהשיעור, כך שאין לברך עליו ברכה אחרונה, ואין בפניכם עוד מהפרי הראשון – רצוי להימלך, היינו לחשוב שאין רוצים להמשיך ולאכול ממנו, ואח"כ לברך על הפרי השני.
בירך על פירות ואחר כך הביאו לו עוד [ב][35]
שאלה: בסימן ר"ו סע' ה' כתב מרן: "מי שברך על פירות שלפניו ואחר כך הביאו לו יותר מאותו המין, או ממין אחר שברכתו כברכת הראשון – אין צריך לברך". המשנה ברורה[36] כתב שם, שיש מחלוקת אחרונים בענין זה, והכוונה כאן היא רק לפירות מאותו המין, ולא כפי שכתב מרן. משמע מדבריו, שאפילו אם כלה המין הראשון – אין צריך לברך. ועוד מוסיף המשנה ברורה, שאם כלה המין הראשון והביאו לפניו עוד מאותו המין – אין לברך, אך אם הביאו לפניו מין אחר, כאשר כלה המין הראשון – יש לברך. המגן אברהם[37] כתב, שאפילו אם הביאו לפניו מאותו המין (אחרי שכלה) – צריך לברך, והבן איש חי[38] נמשך אחרי המגן אברהם. שאלתי היא: האם אין כאן דין של ספק ברכות להקל? וכדברי מי צריך לנהוג?
תשובה: בדין ברכה על הפירות כשהביאו לו פירות נוספים – אם קבע לאכול פירות, כל עוד לא נמלך מלאכול, אפילו הביאו לו פירות אחרים – אינו מברך עליהם. אך אם נמלך מלאכול, ואח"כ הביאו לו פירות נוספים מאותו המין שאכל או ממין אחר – צריך לברך עליהם אע"פ שלא בירך ברכה אחרונה[39].
אם אכל בסתם פירות ולא קבע אכילה עליהם – אם הביאו לו פירות נוספים מאותו המין או ממין אחר – אינו מברך עליהם. ומשמע, שזהו כשלא כלה מהמין הראשון, זוהי דעת מר"ן (סי' ר"ו סעי' ה'). אבל אם כלה מהמין הראשון, אפילו הביאו לו פירות נוספים מאותו המין – מברך עליהם. ובזה לא מיירי שם השו"ע, עיין בא"ח (ש"ר פרשת בלק אות ז')[40].
שאלה יג
ברכת "בורא נפשות" במקום ברכת המזון[41]
שאלה: אם אדם ברך בטעות ברכת "בורא נפשות" במקום ברכת המזון, האם הוא יצא בכך ידי חובה, או שהוא צריך לחזור ולברך ברכת המזון?
תשובה: ברכת "בורא נפשות" אינה פוטרת את ברכת המזון[42].
קדימה בין "בורא נפשות" ומעין שלוש[43]
שאלה: מי שאכל חתיכת בשר ופירות משבעת המינים או מזונות – מתחייב בורא נפשות רבות וברכה מעין שלוש – איזו ברכה מברך ראשונה? האם יש הבדל בין "על המחיה" ל"על הפירות"?
תשובה: אדם שאכל פרי אדמה או אכל בשר שברכתם "שהכל", ובנוסף אכל מזונות או פרי עץ שנשתבחה בו ארץ-ישראל שברכתו בסוף "על העץ" – מתחיל לברך "בורא נפשות" ואח"כ "מעין שלוש"[44]. וכן, אבל אם אכל פרי עץ שברכתו בסוף "נפשות" שיעור כזית, וגם פרי שברכתו "מעין שלוש" – מברך רק ברכה אחת, והיא "מעין שלוש", ופוטר את פרי העץ הראשון שאכל. עיין שו"ע (או"ח סי' ר"ח סעי' י"ג[45]) וכה"ח שם (ס"ק ע"ג[46]).
שאלה טו
זמן אכילה כדי להתחייב בברכה אחרונה[47]
שאלה: מהו שיעור משך אכילת כזית של "מזונות" ע"מ שיתחייב בברכת "על המחיה"?
תשובה: זמן אכילת מזונות להתחייב ב"על המחיה" הוא כזמן אכילת פת[48].
ברכה ראשונה ואחרונה על עוגה ששיעורה כזית רק עם המילוי שבה[49]
שאלה: עוגה שבבצק שלה אין שיעור כזית, אך בתוספת המילוי שבה (שאין ברכתו "מזונות") שיעורם יחד עולה לשיעור כזית. כאשר הבצק והמילוי נאכלים כאחד, האם הם מצטרפים יחדיו לשיעור כזית לגבי חיוב ברכה ראשונה ואחרונה?
תשובה: אם הקמח נילוש עם מרגרינה, סוכר או גבינה – הכל מתבטל כלפי הקמח ומצטרף לכזית.
אך מילוי בעוגה הנראה לעין – אינו מתבטל כלפי הקמח ואינו מצטרף לכזית. במקרה זה, הברכה הראשונה, "מזונות", פוטרת את המילוי. לענין ברכה אחרונה אם יש במאפה שיעור כזית – יברך ברכה אחרונה "על המחיה"[50], אם לאו – לא יברך "על המחיה" אלא בורא נפשות[51]. והטעם – שחצי כזית ממאפה וחצי כזית מדבר הנטפל אליו שאינו מאפה ואינו מז' המינים, מצטרף לברכת "בורא נפשות".
קביעת סעודה על אורז ומזונות[52]
שאלה:
א. אדם האוכל אורז בשיעור של 270 גרם, האם הוא מתחייב בנטילת ידיים, ברכת "המוציא" וברכת המזון?
ב. אדם האוכל אורז בשיעור של 27 גרם ומיני מזונות בשיעור של 60 גר', האם הוא מתחייב בנטילת ידיים, ברכת "המוציא" וברכת המזון?
תשובה:
א. אפילו קבע אדם סעודתו על אורז – ברכתו הראשונה היא "מזונות" והאחרונה "בורא נפשות רבות", ולא "המוציא" וברכת המזון, ואינו חייב בנטילת ידיים[53].
ב. אם אכל אורז בשיעור כזית ומיני מזונות כשיעור – מברך ברכה אחרונה "על המחיה" ואין צריך בנטילת ידיים לפניהם ולא "בורא נפשות" על האורז[54].
ברכה אחרונה על אשל[55]
שאלה: מהי הברכה לאחר אכילת אשל?
תשובה: השותה אשל מעורבב כמשקה – מברך עליו כעל משקה, והאוכלו בכפית – אין מברך עליו ברכה אחרונה. דהיינו: אשל דינו כמשקה[56], ושיעור ברכה אחרונה הוא רביעית[57], ובלבד שישתה אותו בפעם אחת או בשתי הפסקות, אם מפסיק יותר – אין מברך ברכה אחרונה[58].
טעות בחתימת מעין ג' כאשר אכל שני מינים[59]
שאלה: האוכל מיני מזונות וגם פירות משבעת המינים, ובברכת מעין ג' הזכיר "על המחיה" וגם "על העץ", אך בחתימת הברכה הזכיר רק "על המחיה", האם עליו לברך שוב "על העץ"?
תשובה: האוכל מזונות ופירות מז' המינים, והזכיר שניהם בברכת "מעין שלוש", אך בחתימה הזכיר אחד מהם בלבד או להיפך – יצא ידי חובה ואינו חייב לחזור ולברך[60].
שאלה כ
קדימה בברכת הפירות[61]
שאלה: בדיני קדימה בברכת הפירות כתב מרן בשולחן ערוך[62], כי דין קדימה ב"מין שבעה" או ב"חביב עליו", שייך רק כאשר הברכות של הפירות שוות, ויש אומרים כי "פרי העץ" קודם. וכך כתב המשנה ברורה[63]: אם שניהם שווים ב"חביבות" – "פרי העץ" קודם, ואילו דעת הרמב"ם[64] היא, שתמיד מקדים את ה"חביב עליו" אפילו אם ברכותיהם אינן שוות. כף החיים בסימן רי"א סעיף א' אות ו' כתב, שגם אם אין ברכותיהם שוות – "מין שבעה" קודם, ואם אין "מין שבעה" לפניו – יקדים "פרי העץ" אפילו ל"חביב עליו". הטעם שהוא נתן למנהג זה הוא דברי השולחן ערוך, שכתב כי כאשר אין ברכותיהם שוות – יקדים איזה מהם שירצה. לא הבנתי את המנהג ואת טעמו, וכן את כוונת הבן איש חי בביאורו. לכן שאלתי היא: מהו הדין בעניין קדימה בברכת הפירות?
תשובה: בעניין הקדימה בברכות: אם יש ביניהם מין משבעת המינים – עיין בבא"ח (ש"ר מטות סעי' ב')[65], שתמיד מקדים מין ז', ואפילו המין השני חביב עליו. ושם באות ה' הוסיף, שאפילו המין ז' הינו חצי, והמין השני שלם – יברך על המין ז' (ואפילו שהמין השני חביב עליו יותר)[66]. וע"ע בכה"ח (סי' רי"א ס"ק ו'[67], י"ד[68]). ואנו נוהגים כדבריו לברך על מין ז', אפילו אם הפרי השני חביב או ברכתו שונה.
קדימה בברכות בין יין, תבשיל שעורים וזיתים[69]
שאלה: מי שהביאו לפניו יין, תבשיל שעורים וזיתים, על מה עליו לברך בתחילה?
תשובה: עיין למרן הרי"ח הטוב בספרו "בן איש חיל" (ח"א[70]) שהביא את חקירת המג"א אם יש לפניו יין, תבשיל שעורים וזית, על מה יברך קודם, והניח בצ"ע[71]. והספק הוא כך: אם יברך על תבשיל השעורים תחילה, הרי יש לפניו זית הקודם לתבשיל. ואם יברך על הזית תחילה, הרי יש לפניו יין הקודם לזית בחשיבותו. ואם יברך על היין תחילה, הרי יש לפניו תבשיל שעורים הקודם ליין. והביא שם הוכחה נפלאה מהגמ' בב"ק (פ' ע"א) בעניין המקרה של רב, שמואל ור' אסי שהיו צריכים להכנס למקום מסויים ונסתפקו מי יכנס קודם. רב לא נכנס לפני שמואל, שמואל לא נכנס לפני ר' אסי, ור' אסי לא נכנס לפני רב. אמרו שם בגמ', שרב ור' אסי יכנסו יחד, ואח"כ יכנס שמואל. ושאלה שם הגמ': מדוע לא יכנסו ר' אסי ושמואל יחד קודם, או רב ושמואל קודם וכו'? ותירצו שרב מכבד היה את שמואל למרות שקטן הימנו וכו' עיי"ש. ומזה יצא ללמוד, שהיין חשיבותו קודם לזית, לא מפני שחשוב הוא, אלא כיון שקובע ברכה לעצמו, אין זו חשיבות עצמית אלא חיצונית עיי"ש. ועיין לכה"ח (סי' רי"א ס"ק טו"ב)[72].
קדימה בברכות[73]
שאלה: כתב הרב הגאון ניסים כדורי זצ"ל שהאוכל עוגה עם תה – יש להקדים ברכת 'שהכל' לברכת 'מזונות'. האם דבר זה אמור רק לגבי תה או גם לגבי שאר המשקים?
תשובה: הסיבה שמקדימים "שהכל" ל"מזונות", מפני שיש חשש שכשמברך מזונות, נפטר גם התה או המשקה דהוי טפל למזונות, ולכן אין הבדל בין תה לשאר משקין. אמנם אם העיקר הוא המאכל והשתיה באה כדי להעביר את המאכל – מברך מזונות ופוטר את המשקה[74].
שאלה כג
ברכה על אורז המעורב עם בשר או ירקות[75]
שאלה: כמה כאב אנו כואבים על אשר אין לנו כאן בעירנו רב שיפסוק לנו לפי פסקיו של רבנו ועטרת ראשנו המאור הגדול, רבנו יוסף חיים זצוק"ל. לכן אני פונה אל הרב כדי לשאול אחת מני אלף, ויורנו מדרכיו וה' יתברך ישלם משכורתו מן השמים:
הגישו לפני מאכל ובו אורז עם בשר ועוד קטניות, האם היה עלי לברך על כל מאכל בפני עצמו, או שמא אין לברך על הבשר והקטניות אלא רק ברכת מזונות על האורז?
תשובה: כאשר יש בפני אדם אורז ושאר ירקות – מברך על האורז "מזונות" שהוא העיקר, ופוטר בזה את הקטניות או הירקות שהן בגדר טפל לו[76].
אורז המעורב בבשר – עיין בשו"ת רב פעלים (ח"ב סי' ל"ג)[77] שכתב, שהאורז פוטר את הבשר וכן את הירקות שעמו. אך יש מהאחרונים הסבורים, שאורז פוטר קטניות אך לא את הבשר, אם הוא בעין, וספק ברכות להקל.
שתיית תה לאחר ברכת המזון[78]
שאלה: האם כאשר נמנע אדם לשתות תה מחמת חומו, ומברך עליו לאחר ברכת המזון, גורם בכך ברכה שאינה צריכה?
תשובה: אפשר לברך ברכת המזון ואח"כ לברך על התה, ואין בזה דין של ברכה שאינה צריכה, כיון שלפני ברכת המזון א"א לשתותו דהוי חם.
שאלה כה
אם עניית אמן נחשבת הפסק[79]
שאלה: בברכת הנהנין, האם עניית אמן באמצע הברכה נחשבת להפסק?
תשובה: אם הפסיק וענה אמן – לא הוי הפסק, ומדין ספק ברכות להקל – לא יחזור ויברך[80].
[1] תשמ"ח-תשמ"ט סימן קס"ה, וכן השיב בתשובה תשמ"ה 674, וכן השיב לענין פופקורן בתשמ"ו-תשמ"ז סימן קמ"ז.
[2] וכתב הרמב"ם (ברכות פרק ח' הלכה ד'), וז"ל: "אבל תמרים שמעכן ביד והוציא גרעינין שלהן ועשאן כמו עיסה – מברך עליהן תחלה בורא פרי העץ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש".
[3] ברכות (ל"ח ע"א), וז"ל: "האי תמרי של תרומה – מותר לעשות מהן טרימא, ואסור לעשות מהן שכר. והלכתא: תמרי ועבדינהו טרימא – מברכין עלוייהו בורא פרי העץ. מאי טעמא – במלתייהו קיימי כדמעיקרא". וכתב הב"י (סי' ר"ב סעי ז'): "ופירש רש"י טרימא דבר הכתוש קצת ואינו מרוסק. ומשמע מדבריו שאם היה מרוסק לגמרי – אין מברכין עליו בורא פרי העץ, וכן נראה מדברי רבינו, וכן כתוב בתרומת הדשן סימן כ"ט". וראה שו"ע (או"ח סי' ר"ב סעי' ז'), וז"ל: "תמרים שמיעכן ביד ועשה מהם עיסה והוציא מהם גרעיניהם, אפילו הכי לא נשתנית ברכתן ומברך עליהם: בורא פרי העץ ולבסוף ברכה מעין שלש. הגה: ולפי זה ה"ה בלטווערן הנקרא פווידל"א [מרקחת] מברכין עליהם: בורא פרי העץ. ויש אומרים לברך עליהם שהכל, וטוב לחוש לכתחלה לברך שהכל אבל אם בירך בפה"ע – יצא, כי כן נראה עיקר". ובכה"ח שם (ס"ק נ"ז) כתב, וז"ל: "ועל כן כיון דדין זה לא נפיק מפלוגתא, לכן לכתחלה על כל דבר שנתרסק לגמרי ואין צורת הפרי נכרת, בין שהוא מין עץ או אדמה – אין לברך לפניו אלא שהכל ולאחריו בורא נפשות רבות, רק בדיעבד אם בירך עליו ברכה הראויה לו – יצא. וכ"כ לקמן סימן ר"ד אות ד"ן יעו"ש. אך אם אפשר יש להביא מאותו המין שאינו מרוסק ולברך עליו ולפטור את זה, בין בברכה ראשונה בין בברכה אחרונה". וע"ע בשו"ת רב פעלים (או"ח ח"ב סי' כ"ח), וז"ל: "ומ"ש בשאלה שיש מן החכמים פה עירינו יע"א אומרים מנהגם לברך על המדג'וגה בורא פרי העץ, כמ"ש מרן ז"ל בשולחן ערוך סעיף ז', ושאל השואל אם יש לסמוך על זה ולומר מנהג עירינו הוא כך. הנה ברור אין ראיה מאלו החכמים על מנהג העיר, כי אלו ראו כתוב בש"ע כך, ולא ידעו מקור הדין שדבר זה יש בו פלוגתא וסב"ל, וכל אחד אוכל בביתו ועושה לפי דעתו והשגתו, כי זה המדג'וגה אין מביאים אותה על השלחן, ואין אוכלים אותה בפומבי. וזוכר אני הצעיר שדרשתי בס"ד ברבים באסיפת חכמים וזקנים כמה פעמים לברך על המדג'וגה שהכל, ואין פוצה פה ומצפצף, ואמרתי כיון דהיא מרוסקת לגמרי ואין ניכר בה צורת תמרים כלל, אף על גב דמרן ז"ל פסק לברך בורא פרי העץ, צריך לברך שהכל משום סב"ל. גם דרכי לדרוש בציבור בדברים אחרים כיוצא בזה, והוא מה שקורין בערבי חמג'יי שזה נעשה ע"י בישול במחבת, וג"כ ירסקום לגמרי שאין צורת התמרים ניכרת, וכן על מה שקורין לוזינא של ספרג"ל, וכן מרקחת שעושין מן קר"ע, וכן על קמר'דין בכל אלו יברך שהכל, מפני שצורת הפרי אינו ניכר, ובכל מינים אלו המנהג ברור ופשוט פה עירינו לברך שהכל, ועל כן אתה השואל תשאל מאלו החכמים שאמרו לך מנהגם לברך על המדג'וגה שהכל, אם נהגו לברך על הקמר'דין בפה"ע וברכה מעין שלש, וכן על אותם מינים שזכרתי, כי דבר זה לא נשמע בעירינו כלל שיש מי שיברך בפה"ע, ולכן אף אתה אמור להם טועין אתם, ומו"מ תברכו על המדג'וגה שהכל. ומ"ש, שיש אומרים הואיל ונמצא בתוך המדג'וגה קצת חתיכות תמרים שלא נתרסקו, אה"נ אם נזדמן כך יברך על אותם חתיכות שניכר בהם הפרי בפה"ע, ויפטור הכל, כי אנחנו מדברים על מדג'וגה שנתרסקו התמרים לגמרי, ואינו ניכר הפרי, והוא הנידון שכתב מרן ז"ל בסעיף ז'". ובבא"ח כתב (פנחס סעי' י"ב), וז"ל: "גם פה עירנו דרכן לרסק תמרים עם שומשמין וקורין אותה בערבי מדגוג"א, דשורת הדין אם נתרסקו לגמרי שאין ניכר צורת התמרים – יברך שהכל, ואם עדיין נשאר חתיכות מן התמרים שניכר שהם תמרים – יברך בפה"ע ויפטור השאר".
[4] תשמ"ו-תשמ"ז סימן י"ח, וכן השיב לעניין שלושת הגרעינים בתשובה תשמ"ה 713-1.
[5] כתב הב"י (סי' ר"ב סעי' ג') על הגמרא (ברכות ל"ו ע"ב), וז"ל: " מייתי ברייתא דתני דגרעינין חייבין בערלה, וכתבו התוספות (ד"ה קליפי) דטעמא משום דפרי נינהו, ומכאן שיש לברך על הגרעינים של גודגדניות וגרעיני אפרסקין ושל תפוחים וכל מיני גרעינין של פירות בורא פרי העץ, וכן כתב המרדכי (סי' קיד), וגם הרא"ש (סי' ד) כתב מכאן יש ללמוד על כל גרעיני פירות דמברכין עליהם בורא פרי העץ ובלבד שלא יהו מרים שיהא נהנה מהם, וכ"כ ה"ר יונה (כה: ד"ה ומדלגבי), והרשב"א (שם ד"ה קליפי) חלק על זה כמו שכתב רבינו, וכתב עוד: ואדרבה בשל גודגדניות ואפרסקין שגרעיניהם מרים משמע דלא מברך בהו כלום ולאו אדעתא דידהו נטעי להו כלל, ואי ממתק להו על ידי האור – מברך עלייהו שהכל, עד כאן". ובשו"ע (שם) כתב, וז"ל: "גרעיני הפירות, אם הם מתוקים מברך עליהם: בורא פרי העץ; ואם הם מרים – אינו מברך עליהם כלל; ואם מתקן ע"י האור, מברך עליהם: שהכל". וע"ע כה"ח שם (ס"ק ל"ז), ועוד כתב שם (ס"ק ל"ח), וז"ל: "והטעם משום דלאו אדעתא דידהו נטעי לאילן".
[6] [הערת המערכת: כיום רוב הגרעיני אבטיח והדלעת הם מזן מיוחד שנזרע עבור הגרעינים, ולכן ברכתם אדמה].
[7] תשמ"ו-תשמ"ז סימן קמ"ז.
[8] שו"ת מאמר מרדכי (ח"ב סי' כ"א), וז"ל שם: "עיקר הדין לענין הברכה על פריכיות אורז וכדו' הוא בגמרא (ברכות דף ל"ז ע"א) שאומרת: "הכוסס את החיטה – מברך עליה בורא פרי האדמה. טחנה אפאה ובשלה, בזמן שהפרוסות קיימות, בתחילה מברך עליה המוציא לחם מן הארץ, ולבסוף מברך עליה ג' ברכות. הכוסס את האורז – מברך עליו בורא פרי האדמה. טחנו אפאו ובשלו, אף על פי שהפרוסות קיימות, בתחילה מברך בורא מיני מזונות, ולבסוף ברכה אחת מעין שלש". אח"כ הגמ' הביאה (שם, ומפורש יותר בע"ב שהוא לדעת חכמים) ברייתא אחרת בענין האורז כנ"ל, אבל אומרת לענין ברכה אחרונה: "אחריו – ולא כלום". ופירש"י (שם ע"א ד"ה ולא כלום): "כלומר, אין טעון מברכות פירות ארץ ישראל ולא כלום, אלא מברך ברכת בורא נפשות רבות ככל מידי דליתיה משבעת המינים", עכ"ל. וכן פסק הרא"ש (ברכות סי' ח') בענין ברכה אחרונה, והביא את דברי רש"י הנ"ל.
הנה למעשה, יש שם בגמרא מספר שיטות בענין האורז: לדעת רבי יוחנן בן נורי, דין אורז כדין דגן, ואם עשאה כעין פת – מברך בתחילה המוציא ולאחריו ברכת המזון. וכבר אמרה הגמ' בפסחים (דף קי"ד ע"ב): "לית דחש לה לסברת רבי יוחנן בן נורי". סברא נוספת מובאת בגמ' (שם), שבתחילה מברך "מזונות" על האורז, ולבסוף ברכה מעין שלוש, והיא סברת רבן גמליאל. וסברא אחרת, והיא הסברא של רב ושמואל, שפת העשויה מקמח אורז מברך בתחילה שהכל נהיה בדברו ולבסוף נפשות. למעשה אנו נוהגים היום כמסקנת הגמרא וכדעת חכמים, ומברכים בתחילה בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות רבות (ועיין ברשב"א שהביא גאונים שפסקו להלכה כמו רב ושמואל, אבל הרמב"ם (פ"ג מהל' ברכות ה"י) והרי"ף (דף כ"ו ע"א מדפי הרי"ף) והרא"ש (שם) ומרן בשו"ע (סי' ר"ח סעי' ז') ועוד, פסקו כחכמים). ועיין לראשון לציון למהר"ח בן עטר בעל ה"אור החיים" הקדוש (ברכות דף ל"ז עמ' י"א), שהביא שמשמע מדברי הרמב"ם שמה שכתוב הכוסס חיטה או הכוסס אורז שמברך בפה"א, מדובר בחיטה ואורז קלויים ולא בכוסס אותם כמו שהם חיים, כי הרי הרמב"ם פסק (בפ"ח מהלכות ברכות הלכה ג') שכל פרי או ירק הנאכל מבושל ולא נאכל חי ואכלו חי, מברך עליו שהכל שזה לא דרך אכילתו. וכתב שם, שהוא תמה על השו"ע שכתב אפילו אכלו חי – מברך האדמה. ולדעתו, ההגדרה של אורז שמברך עליו האדמה היינו אם צריך ללועסו, משמע שלא כדרך בישולו, ואם אין צריך ללעוס מחמת בישולם ורכותם – מברך במ"מ, עיין שם (ומה שכתבנו לעיל משם רש"י והרא"ש שברכה אחרונה ברכת בנ"ר, וחז"ל מגדירים אותו "לא כלום", עיין במעדני יום טוב, מה שביאר בכך).
ואכתי, יש מחלוקת בין הרמב"ם (הל' ברכות פ"ח ה"ד) לבין רש"י (ברכות ל"ח ע"א ד"ה "טרימא") בענין ריסוק תמרים, שלדעת הרמב"ם וכן פסק השו"ע (סי' ר"ב סעי' ז'), הברכה לא משתנית, וכן פסק המשנ"ב (שם ס"ק מ') לענין ריסוק תפו"א. אולם, לדעת הרמ"א שם בשם תרוה"ד (סימן כ"ט) מברך על תמרים שריסקום שהכל, וזהו כדעת רש"י (ברכות דף ל"ח ע"א) שכתב לברך שהכל על טרימא, ופירש שם (ד"ה טרימא מהו): "היינו כל דבר הכתוש קצת ואינו מרוסק, ואז מאחר ומינכר – מברך העץ, אבל אם רסקן – מברך שהכל.
למעשה, אין אנו זזים מפסקו של מרן בעל הבא"ח (פינחס סעי' ג') וכן כתב גם ברב פעלים (ח"ב סי' כ"ח), שאם ניכר חלק מהפרי – מברך את ברכתו, ורק אם מרוסק לגמרי עד שלא ניכר פריו כלל – אז מברך שהכל. ולפיכך, ברסק תפו"א הנקרא "פירה" שהתפו"א מרוסקים לגמרי, לדעת תרוה"ד והבא"ח יברך שהכל, ולדעת הפוסקים כרמב"ם לא איבדו את ברכתם ויברכו בורא פרי האדמה, וכאמור, אנן נקטינן מתוך ספק לברך שהכל. ולפיכך, בענין פריכיות אורז יש מי שאמר שיש להם דין אורז קלוי שדינו כדין חיטה קלויה שברכתה אדמה, ויש מי שאומר שהטעם הוא מאחר ואין האורז מבושל אלא הוא מתבקע מהחום של האש, אין לו דין מבושל וברכתו האדמה. ויש אומרים, שמאחר והם מתבקעים ונדבקים איש אל רעהו, אז אפילו לדעת הרמ"א יברך "מזונות", כי דינו כמו מבושל ונתמעך. אולם, מאחר והרמ"א פסק בסימן ר"ב הנ"ל שאם לא ניכר הצורה של הפרי ברכתו שהכל, אם כן גם בפריכיות שהם נפוחים ואין היכר שזה אורז אלא כעין בועות נפוחות, על כן ברכתם שהכל. או שנאמר, שדינו כמי שעשה פת מאורז שברכתו מזונות (שו"ע סי' ר"ח סעי' ז'). ואפשר, שהדין שונה מפת העשויה מאורז כי שם הוא נטחן לקמח ולא ניכר אם קמח דגן הוא או אורז, אבל בפריכיות יודעים שאין זה קמח. ועל כן ברכתו צריכה להיות שהכל, ועם כל זה מי שמברך האדמה – לא טועה".
[9] תש"ן-תשנ"ג סימן קי"ט.
[10] [הערת המערכת: ככל הנראה כוונת השואל הייתה על חטיף בוטנים מדובקים יחד בסוכר].
[11] כתב הבא"ח (פינחס סעי' י"ב): "פה עירנו עושין מין מתיקה שקורין סמסמי"י דמערבין שומשמין עם סוכ"ר או עם דבש – צריך לברך בפה"א, כי שומשמין עיקר". אמנם בוטנים המצופים בקמח – ברכתם מזונות, ואם הם מחופים בסוכר – ברכתם שהכל, וטוב להפריד את הבוטן מהציפוי ולברך על כל דבר בפני עצמו, וכמו שכתה הבא"ח (פינחס סעי' ט"ו): "שקדים שלמים המחופים בסוכ"ר היה דרכו של עט"ר אדוני אבי זלה"ה כשהיה אוכלם מפריד הסוכ"ר מהם ומברך על השקדים בפה"ע ועל הסוכ"ר שהכל. אך מנהג אנשי עירנו לברך עליהם שהכל ואוכלים אותם כמו שהם שלא יפרידום זמ"ז ועיין אליה רבא, סי' ר"ד סעיף י"ז, ואשל אברהם סע"ק כ"ה כתב דאפילו הסוכ"ר הרבה מברך עץ ע"ש, ואחרי זה בא לעירנו ספר יוסף אומץ אשכנזי וכתוב בדף נ"א כמנהג עט"ר הרב מו"ר אבי זלה"ה וכן ראוי להורות".
[12] תשמ"ח-תשמ"ט סימן י"ב.
[13] בא"ח (פנחס סעי' ג'), וז"ל: "פרי גמור המטוגן או נתבשל, אם עדיין צורתו עליו – יברך ברכה העקרית שלו, אבל אם נמוח לגמרי שנשתנית צורתו – מברך שהכל. ולכן אותם ששורין במים וממחין לפרי שקורין בערבי משמ"ש – יברכו שהכל, כי נמחה הפרי ונשתנית צורתו שאינו ניכר הפרי, וכן אותם המבשלים זה הפרי בתבשיל עם בשר וכיוצא שנמחה צורת הפרי, אם יבא לאכלו לבדו – יברך שהכל. וכן דבלה שעושין מזה הפרי שקורין אותה בערבי קמרדי"ן – יברכו עליה שהכל. וכן תמרים שמטגנין אותם במחבת עד שעושין אותם כמו עיסה וקורין אותה בערבי תמג"י – מברך עליה שהכל, דנשתנית צורתם, אבל תמרים שנתמעכו קצת בידים דלא נשתנית צורתם וניכרים שהם תמרים – לא תשתנה ברכתם". וע"ע כה"ח (סי' ר"ב ס"ק נ"ז). וע"ע לעיל הערה ג' באורך.
[14] תשמ"ח-תשמ"ט סימן ק"ט.
[15] עיין לעיל שאלה א', ח' ובהערות שם.
[16] תשמ"ו-תשמ"ז סימן ר"ה, וכן השיב בקיצור בתשמ"ח-תשמ"ט סימן קל"ז, וע"ע תשובה הבאה.
[17] ברכות (ל"ז ע"א), וז"ל: "אמר מר: הכוסס את החטה מברך עליה בורא פרי האדמה". וכתב בשו"ע (סי' ר"ח סעי' ד'), וז"ל: "אכל דגן חי או עשוי קליות או שלוק והגרעינין שלמים – אינו מברך אלא בורא פרי האדמה ולאחריו בורא נפשות. הגה: והא דמברך לפניו בפרה"א היינו באוכל חטין וכיוצא בהן, דראויין לאכול כך". ובמשנ"ב שם (ס"ק ט"ו) כתב, וז"ל: "ר"ל שלא חילקן מתחלה וגם לא נתמעכו כלל ע"י הבישול, אינן חשובין למזון אלא כשאר פרי אדמה נינהו". ובכה"ח שם (ס"ק כ"ד) כתב, וז"ל: "שהכוסס שעורים חיין וכן על שבלים של שעורים שחרכן באור כדרך שעושין קליות – מברך שהכל, לפי שהוא מאכל קשה ואין דרך לאכלו, עכ"ל. והביאו בית יוסף וכתב עליו: ואין כן דעת הטור אלא כל חמשה מינים שוים לענין זה. וכך הם דבריו כאן בשלחן ערוך שכתב סתמא, דמשמע כל חמשה מינים שוים וברכתם פרי האדמה".
[18] כתבו התוס' שם (ד"ה "הכוסס חיטה"), וז"ל: "ומיהו בלאחריו יש לספק מאי מברכין אם מברכין על המחיה ועל הכלכלה ומסיים על האדמה ועל פרי האדמה, דלא אשכחן ברכת על המחיה ועל הכלכלה אלא היכא דבריך עלייהו ברישא קודם אכילה בורא מיני מזונות. ור"ת הגיה במחזור שלו: על האדמה ועל פרי האדמה כו' וחזר בו דלא אשכחן בשום מקום הך ברכה, דלקמן (דף מד.) מפרש ברכה אחת מעין ג' וקאמר בחמשת המינים על הארץ ועל המחיה ועל ז' המינים על הארץ ועל הפירות, ועל האדמה ועל פרי האדמה – לא הזכיר. ועוד מדקאמר הכא על הכוסס את החטה מברך בורא פרי האדמה, וקאמר בהדיא טחנו ואפאו פת עד אם אין הפרוסות קיימות בתחלה מברך בורא מ"מ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, ומדלא קתני הכא גבי כוסס החטה מברך לאחריו ברכה אחת מעין שלש, ש"מ דבכוסס ליכא ברכה לאחריו מעין ג'. והא דקאמר כל שהוא מין דגן ולא עשאו פת וכו' וחכמים אומרים ברכה אחת מעין ג' מיירי דעבדינהו כעין דייסא דחשיבא אז אכילתו אבל הכוסס את החטה חי דלא חשיבא אכילתו כ"כ, אף על גב דהיא מן חמשת המינים – אינו מברך לאחריו ברכה מעין שלש אלא בורא נפשות רבות וכו' ומיהו אומר הר"י שיש לספק שמא חכמים כיילי ליה בההוא מין דגן ולא עשאו פת וכו' וחכמים אומרים ברכה אחת מעין שלש. ונכון להחמיר שאין לאכול קליות או חטים שלוקות אלא בתוך הסעודה שאז ברכת המזון פוטרתן אם לא נתמעכו יפה, דהוו כמו דייסא. ובירושלמי יש שגם האמוראים היו מסופקים, דקאמר: הדין דאכיל סלת פירוש קליות מאי מברך בסופה? רבי ירמיה אמר: לא אכלית סולת מן יומא" וכו'. וכתב בשו"ע (שם), וז"ל: "והתוספות נסתפקו אם יברך לאחריו ברכה מעין שלש, ולכך כתבו שנכון שלא לאכלו אלא בתוך הסעודה ויפטרנו ברכת המזון". ובמשנ"ב שם (ס"ק י"ז) כתב, וז"ל: "ס"ל דמכל מקום כיון שמין דגן הוא אפשר דלענין ברכה אחרונה צריך לברך מעין שלש ואף דעל המחיה אין יכול לומר דאינו מין מזון, יאמר על האדמה ועל פרי האדמה כמו שאומרים על העץ ועל פרי העץ אלא דלא מצינו שתקנו נוסח זה ולכך נשאר הדבר אצלם בספק". ובכה"ח (שם ס"ק כ"ט) כתב שאכן לכתחילה יאכלם בסעודה אך הוסיף, וז"ל: "אבל בדיעבד אם אכלן שלא בתוך הסעודה – יברך אחריהם בורא נפשות רבות". ולמעשה, אם אכל שלוה לא מפוררת בשיעור כזית לא בתוך סעודה שאוכל בה לחם – יברך תחילה "בורא פרי אדמה" ולבסוף "בורא נפשות רבות וחסרונן". אך כדי שלא יכנס למחלוקת, לא יאכל אדם שלוה בשיעור כזית, או שלא יאכל גרעיני שלווה שלמים אלא יפורר אותם ויברך ברכה ראשונה 'מזונות'. ובברכה אחרונה, אם אכל כזית תוך כדי אכילת פרס – מברך 'על המחיה'.
[19] ברכות (ל"ו ע"ב), וז"ל: "חביץ קדרה, וכן דייסא; רב יהודה אמר: שהכל נהיה בדברו; רב כהנא אמר: בורא מיני מזונות. בדייסא גרידא כולי עלמא לא פליגי דבורא מיני מזונות, כי פליגי – בדייסא כעין חביץ קדרה, רב יהודה אמר: שהכל – סבר דובשא עיקר; רב כהנא אמר: בורא מיני מזונות – סבר סמידא עיקר. אמר רב יוסף: כותיה דרב כהנא מסתברא, דרב ושמואל דאמרי תרוייהו: כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות". ובשו"ע (שם סעי' ב') כתב, וז"ל: "חמשת מיני דגן ששלקן או כתשן ועשה מהם תבשיל, כגון מעשה קדירה הריפות וגרש כרמל ודייסא, אפילו עירב עמהם דבש הרבה יותר מהם או מינים אחרים הרבה יותר מהם – מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף על המחיה, אבל אם לא נתן הדגן בתבשיל אלא לדבקו ולהקפותו – בטל בתבשיל". וראה עוד שו"ת מאמר מרדכי (ח"ב או"ח סי' כ"א) בהרחבה.
[20] כתב השו"ע (סי' ר"ד סעי' ח'), וז"ל: "כל האוכלין והמשקין שאדם אוכל ושותה לרפואה, אם טעמם טוב והחיך נהנה מהם – מברך עליהם תחלה וסוף". וכתב הבא"ח (מטות סעי' י"ג), וז"ל: "כל אוכלים ומשקין שאדם אוכל ושותה לרפואה אם טעמם טוב והחיך נהנה – מברך עליהם תחלה וסוף, ואם אנסוהו לאכול או לשתות אף על גב דהחיך נהנה ממנו – אינו מברך עליו הואיל ונאנס על כך". וכתב בשו"ע (שם סעי' ז'): "השותה מים לצמאו – מברך שהכל ולאחריו בורא נפשות רבות, אבל אם חנקתיה אומצא, ושתה מים להעביר האומצא – אינו מברך לא לפניו ולא לאחריו". וכתב המשנ"ב (ס"ק מ"ב): "ושתה מים – דוקא מים שאין החיך נהנה מהם כי אם כששותה לצמאו, אבל כששותה שאר משקים או אוכל חתיכת פת שהחיך נהנה מהם, אף שאין שותהו ואוכלו עכשיו כ"א להעביר האומצא – חייב לברך עליו בתחלה וסוף, כדלקמיה בס"ח. כששותה מים בבוקר לרפואה – לא יברך, ואם גם לצמאו – יברך", עכ"ל. ובבא"ח (שם סעי' י"ב) כתב, וז"ל: "השותה מים לצמאו – מברך שהכל ואחריו בנ"ר, ואם לא היה תאב לשתות אלא חנקתיה אומצא ושתה מים להעביר האומצא – אינו מברך לא תחלה ולא בסוף כיון דלית ליה הנאה מיניה. וה"ה אם שותה מים כדי לבלוע סם של רפואה, כיון דאינו תאב למים – לא יברך, וכן כיוצא בזה, אבל שתה שאר משקין להעביר האומצא וכיוצא – הרי זה מברך על המשקין כיון דאית ליה הנאה מנייהו".
[21] תשמ"ו-תשמ"ז סימן רכ"א.
[22] ברכות (ל"ז ע"ב), וז"ל: "אמר רב יוסף: האי חביצא דאית ביה פרורין כזית – בתחלה מברך עליו המוציא לחם מן הארץ ולבסוף מברך עליו שלש ברכות; דלית ביה פרורין כזית – בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות, ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. אמר רב יוסף: מנא אמינא לה – דתניא: היה עומד ומקריב מנחות בירושלים, אומר: ברוך שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה; נטלן לאכלן – מברך המוציא לחם מן הארץ, ותני עלה: וכולן פותתן כזית. אמר ליה אביי: אלא מעתה, לתנא דבי רבי ישמעאל דאמר, פורכן עד שמחזירן לסלתן, הכי נמי דלא בעי ברוכי המוציא לחם מן הארץ! וכי תימא הכי נמי, והתניא: לקט מכולן כזית ואכלן, אם חמץ הוא – ענוש כרת, ואם מצה הוא – אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח! הכא במאי עסקינן – בשערסן. אי הכי, אימא סיפא: והוא שאכלן בכדי אכילת פרס, ואי בשערסן – האי שאכלן?! שאכלו מיבעי ליה! – הכא במאי עסקינן – בבא מלחם גדול. מאי הוה עלה? אמר רב ששת: האי חביצא, אף על גב דלית ביה פרורין כזית – מברך עליו המוציא לחם מן הארץ. אמר רבא: והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא". ועיין פרש"י שם (ד"ה "חביצ"א"), וע"ע בב"י (סי' קס"ח), ובשו"ע (שם סעי' י') כתב, וז"ל: "חביצ"א, דהיינו פירורי לחם שנדבקים יחד על ידי מרק, אם נתבשל, אם יש בהם כזית אף על פי שאין בו תואר לחם – מברך המוציא וברכת המזון, ואם אין בהם כזית, אף על פי שנראה שיש בו תואר לחם – אינו מברך אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש". וכתב המשנ"ב (שם ס"ק נ"ו): "שנראה וכו' – דכיון שנתבשל אינו חשוב תואר לחם. ואם לא בשלם בקדרה אלא טיגנם במשקה במחבת, משמע ממג"א (סקל"ו) דלא הוי כבישול, ומהני ביה תואר לחם כמו לקמיה באופן השני ולפי דעת שארי האחרונים שם אין הכרח לדבריו, והנכון שבטיגון לא יאכל בשיש בו תואר לחם כ"א בתוך הסעודה. וכל זה בשאין בהם כזית, אבל אם טיגן פרוסות שיש בהם כזית אפילו אזל ליה התואר לחם, פשוט דמברך המוציא וכנ"ל בבישול וכ"ש בזה".
[23] שו"ע (או"ח סי' ר"ח סעי' ב'), וז"ל: "חמשת מיני דגן ששלקן או כתשן ועשה מהם תבשיל, כגון מעשה קדירה הריפות וגרש כרמל ודייסא, אפילו עירב עמהם דבש הרבה יותר מהם או מינים אחרים הרבה יותר מהם – מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף על המחיה". וע"ע שם (סעי' ט'), וז"ל: "עירב קמח דוחן ושאר מיני קטניות עם קמח של חמשת מיני דגן ובשלו בקדירה – מברך בורא מיני מזונות ועל המחיה, ואם עשה ממנו פת, מברך המוציא וברכת המזון, ודוקא שיש באותו קמח מחמשת מינים כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכדי אכילת פרס". וע"ע הערה מ"ח.
[24] בא"ח (פנחס סעי' י"ב), וז"ל: "פה עירנו עושין מין מתיקה שקורין סמסמי"י דמערבין שומשמין עם סוכ"ר או עם דבש – צריך לברך בורא פרי האדמה, כי שומשמין עיקר, וכן שומשמין שמערבין אותם בדבר חמוץ שקורין לזה סמא"ק וזעת"ר – יברך בורא פרי האדמה דשומשמין עיקר".
[25] שו"ע (סי' ר"ח סעי' ב', ד'). וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ב או"ח סי' כ"א) בהרחבה, ולעיל שאלה י'. וע"ע לעיל הערה ח' באורך.
[26] תשמ"ח-תשמ"ט סימן ס"ו.
[27] כיון שהסויה אינו ניכר כלל ונשתנה צורתה, ראה לעיל שאלות ח'-ט'.
[28] תש"ן-תשנ"ג סימן ל"ו.
[29] המנהג הטוב ביותר הוא, שאחד מברך על פרי בקול רם, השומעים יענו אמן, ולא יכוונו לצאת יד"ח בברכתו, ואז כשהם לוקחים פרי אפילו מאותו סוג – יברכו עליו. כיום אין לנו דין של קביעות על פירות, ע"כ כל אחד מברך לעצמו ולא יוצאים יד"ח, לא בברכה ראשונה ולא בברכה אחרונה, אלא אם השומעים לא יודעים לברך ברכה אחרונה בע"פ.
[30] תשמ"ה 265.
[31] וז"ל: "אין מברכין לא על אוכל ולא על משקה, עד שיביאוהו לפניו, ברך ואחר כך הביאוהו לפניו – צריך לברך פעם אחרת. אבל מי שברך על פירות שלפניו ואחר כך הביאו לו יותר מאותו המין, או ממין אחר שברכתו כברכת הראשון – אינו צריך לברך".
[32] וז"ל: "ועל כן נראה לענין דינא כיון דאיכא פלוגתא בזה וקיימא לן ספק ברכות להקל, לכתחילה יש לכוין בברכתו לפטור כל מין פרי שיבא לפניו אשר ברכתו כברכת אותו המין אשר בירך עליו עד שיברך ברכה אחרונה, ואז יוכל לאכול כל מה שיביאו לפניו עד שיברך ברכה אחרונה, ואפילו אם לא נשאר לפניו ממין שבירך עליו. ובדיעבד אם בירך סתמא ולא כיון, ואחר כך הביאו לו פרי אשר ברכתו כברכת הראשון, בין ממין זה בין ממין אחר – אין צריך לברך כל זמן שיש לפניו מאותו פרי הראשון שבירך עליו או שהיה בדעתו לאכול עוד מקודם שעדיין לא נגמר הפרי הראשון מלפניו, אבל אם לא נשאר עוד מפרי הראשון לפניו וגם לא נתן דעתו לאכול עוד משהיה הפרי הראשון לפניו, ואחר כך הביאו לו עוד, בין מאותו המין בין ממין אחר – צריך לחזור ולברך, אף על פי שעדיין לא בירך ברכה אחרונה, משום דהוה ליה נמלך".
[33] וז"ל: "היינו אפילו אחר שכבר אכל הראשונים. והנה מדברי הרמ"א דבסמוך משמע דהמחבר מיירי אפילו בשלא היה דעתו בהדיא על כל מה שיביאו, רק שבירך על פירות אלו שהיו לפניו בסתמא, ואמרינן דזה הוי כאלו אתני בפירוש שאם יביאו לו עוד שיאכל גם מהן, משום שכן דרך האדם לכנוס מאכילה קטנה לגדולה, אא"כ היה דעתו בהדיא שלא לאכול רק אלו הפירות שהם לפניו או שבעת שגמר אכילתו הוסכם בדעתו שלא לאכול עוד ואח"כ נמלך לאכול, דבזה לכו"ע צריך לחזור ולברך".
[34] וז"ל: "היה אוכל פירות דרך עראי והביאו לו עוד, אם היה דעתו מתחלה על מה שיביאו לו – אינו חוזר ומברך על מה שהביאו לו אף על פי שכבר אכל כל מה שהיה לפניו, ואם לא היה דעתו מתחלה אלא רק לאכול את אלו הפירות שלפניו דוקא ונמלך לאכול עוד ואמר שיביאו לו – צריך לברך על מה שיביאו לו, אפילו יש עדיין לפניו מן הפרי. ואם הוא בסתם, הנה כל זמן שמונח לפניו מן הפרי שכבר בירך עליו, יש פלוגתא בדבר זה, די"א צריך לברך וי"א אין צריך לברך, ומאחר דקי"ל סב"ל לא יברך. ומיהו אף על גב דכתבו הפוסקים דאמרינן סב"ל אפילו בקום אכול ועיין חס"ל סי' ר"ו במחודש אות ד' יע"ש, מ"מ בקום אכול כל היכא דאפשר לנו לתקן מתקנינן, והוא שיברך על מעט סוכ"ר שהכל ויפטור גם אותו הפרי או יבא אדם אחר ויברך ויאכל ויכוין עליו. ואם א"א בכל אופנים אלו – יברך בלי שם ומלכות, ורק יהרהר שם ומלכות בלבו. וכל זה אם הוא בסתם ויש עדיין לפניו מאותו הפרי שבירך עליו כבר, דבהאי גוונא הוא דאיכא פלוגתא הנז"ל, אבל אם הוא בסתם ואכל כל מה שהיה לפניו ואח"כ הביאו לו – הרי זה מברך לכ"ע על מה שהביאו לו מפני שהוא היה אוכל בדרך עראי, ואין חילוק בין אם הביאו לו ממין הראשון או ממין אחר שברכתו שוה עם הראשון. ואם קבע עצמו על השלחן לאכילת פירות, אז אפילו אם אכל כל מה שהיה לפניו ואח"כ הביאו לו עוד – אין צריך לברך, דכל שקבע עצמו לאכילת פירות אינו מסיח דעתו כל זמן שמסב על השלחן, וגם בזה אין חילוק בין הביאו לו ממין הראשון או ממין אחר שברכתו שוה".
[35] תשמ"ח-תשמ"ט סימן קע"ח.
[36] משנ"ב (סי' ר"ו ס"ק כ"ב), וז"ל: "כמה אחרונים חולקים בדין זה וס"ל דדוקא באותו המין ממש הוא דפוטר בברכתו בסתמא אף לאותן פירות שהביאו לו אח"כ, אבל למין אחר לא מהני ברכתו בסתמא, וצריך לברך. ומ"מ אם הביאו לו המין האחר בעוד שלא כלה מין הראשון, נראה שאין לברך, כיון שהביאו לו בשעה שהיה עסוק עדיין באכילה, וכן נראה להלכה. ויש מן האחרונים שכתבו עוד, דאם קבע עצמו לאכילת הפירות, אף שבירך בסתמא על הפירות שהיו לפניו והביאו לו מין אחר שכלה המין הראשון – א"צ לחזור ולברך, דכיון דקבע עצמו לאכילה אינו מסיח דעתו מזה".
[37] מג"א שם (ס"ק ז').
[38] בא"ח (בלק סעי' ז') – הובא לעיל הערה ל"ד.
[39] עיין לעיל שאלה י"ד.
[40] הובא לעיל הערה ל"ד.
[41] תש"ן-תשנ"ג סימן קע"ג.
[42] עי' משנ"ב (סי' ר"ח ס"ק ס"ב), וז"ל: "אין ברכה מעין ג' פוטרת בנ"ר וכן להיפך". וע"ע שעה"צ (סי' קס"ח ס"ק ע"א), וראה שו"ת זרע אמת (ח"ג ליקוטים בסוף או"ח סימן ר"ז), וז"ל: "מה שתקוע בלב בעולם דברכת בורא נפשות רבות פוטר את הכל כמו ברכת שהכל בתחילה – טעות היא, דהרי כתב הרא"ש בפרק כיצד מברכין דף ל"ז שאם הוא מסופק בברכה ראשונה יכול לברך שהכל אבל ברכה אחרונה – אין לו לברך אלא הברכה שנתקנה, עי"ש בטור ושו"ע סי' ר"ח סעי' ד' ובפוסקים שם".
[43] תשמ"ה 265.
[44] כיון שתדיר ושאינו תדיר – תדיר קודם. ובדיעבד אם הפך את הסדר – יצא ידי חובה.
[45] וז"ל: "אם אכל פירות מז' המינים ואכל תפוחים – א"צ לברך על התפוחים בורא נפשות, שגם הם בכלל ברכת על העץ שגם הם פה"ע הם". וע"ע בא"ח (מסעי סעי' ז).
[46] וז"ל: "… והסמ"ק סימן קנ"א והאגודה כתבו הטעם דנפטרים התפוחים בברכת מעין שלש, משום דהוו בכלל תנובת השדה שאומר בברכת מעין שלש יעו"ש. ולפי זה גם אם אכל פרי האדמה – נפטר במעין שלש כיון שהם תנובת השדה. מיהו הב"ח כתב דלדעת הרא"ש אף להחותמים בברכת היין על הארץ ועל הפירות, כיון דבפתיחה שהיא על הגפן אינה ענין לתפוחים – לא יצא. וכן כתב המגן אברהם ס"ק כ"א. וכן משמע מדברי הלבוש סוף סעיף י"ד. ועל כן כיון דיש פלוגתא בזה וקיימא לן ספק ברכות להקל, אם שתה יין ואכל תפוחים – לכתחלה יש לברך בורא נפשות רבות ואחר כך מעין שלש כדי שלא יכנס בספק, ואין בזה איסור משום גורם ברכה שאינה צריכה, כיון שרוצה לצאת מספק. אבל אם כבר בירך מעין שלש קודם בורא נפשות רבות, אז אם חתם על הפירות, יש לומר דיצא כדעת הרשב"א והארחות חיים, אבל אם חתם על הגפן – חוזר ומברך בורא נפשות רבות בשביל התפוחים, דבכהאי גוונא אפילו להרשב"א והארחות חיים לא יצא, כיון שלא יש מעין תפוחים לא בפתיחה ולא בחתימה. וכן אם אכל ענבים ופרי האדמה – יש לברך בורא נפשות רבות מקודם לכתחלה בשביל פרי האדמה ואחר כך מעין שלש בשביל הענבים, כי יש לחוש לכתחלה לדברי הסמ"ק ושמא נפטרים במה שאומר ועל תנובת השדה. אבל אם כבר בירך מעין שלש – יש לברך אחר כך בורא נפשות רבות בשביל פרי האדמה, כיון דכן הוא דעת כל גדולי הפוסקים ומרן ז"ל, וגם דהכי מסתברא כיון שלא נתקנה ברכה כי אם בשביל פרי העץ, ועוד כיון דגם הסמ"ק לא הזכיר בהדיא דמעין שלש פוטרת פרי האדמה אלא רק שאנו מדקדקים לפי הטעם שנתן, ועל כן אין לחוש רק לכתחלה אבל באם כבר בירך מעין שלש – מברך אחר כך בורא נפשות רבות. ודלא כחיי אדם כלל ן' אות ט' שכתב דיש בזה ספק ברכה יעו"ש. ומכל מקום על צד היותר טוב אם אפשר – יש לברך שהכל על המים או על דבר אחר שודאי ברכתו אחרונה בורא נפשות רבות ויכוין לפטור גם פרי האדמה".
[47] תשמ"ו-תשמ"ז סימן צ"ט.
[48] כתב השו"ע (סי' ר"ח סעי' ט'), וז"ל: "עירב קמח דוחן ושאר מיני קטניות עם קמח של חמשת מיני דגן ובשלו בקדירה – מברך בורא מיני מזונות ועל המחיה, ואם עשה ממנו פת – מברך המוציא וברכת המזון, ודוקא שיש באותו קמח מחמשת מינים כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכדי אכילת פרס". וכתב במשנ"ב (שם ס"ק מ"ג), וז"ל: "פרס הוא חצי ככר של עירוב, י"א שלשה ביצים וי"א ארבעה, וכזית הוא חצי ביצה. ומשערינן בו כל האיסורים, שאם אוכל כזית איסור ושהא באכילתו יותר משיעור אכילת פרס – אינו מצטרף למלקות ולחיוב חטאת. וה"נ לענין בהמ"ז דבעינן דוקא שיאכל כזית דגן, אין מצטרף השיעור כזית שלו אלא בכדי שיוכל לאכלו בתוך שיעור אכילת פרס. וא"כ אינו מברך בהמ"ז אא"כ היה מעורב בו קמח דגן אחד משמינית עכ"פ דאז אם יאכל מהפת ארבעה ביצים יהיה מזה כזית דגן ויתחייב בבהמ"ז". וע"ע כה"ח שם (ס"ק ג"ן). וכתב הבא"ח (מסעי סעי' ז'), וז"ל: "אכל חצי זית ושהה וחזר ואכל חצי זית, אם אין מהתחלת חצי זית הראשון עד סוף חצי זית האחרון שיעור אכילת פרס שהוא שיעור ג' ביצים, דהיינו נ"ד דרהם, הרי שתי אכילות אלו מצטרפין ומברך ברכה אחרונה, ואם לאו – אין מצטרפין ולא יברך. ואף על גב דיש חולקין וס"ל באכילה של רשות, אם אכל כשיעור אפילו אם שהה כדי אכילת פרס – מברך ב"א, דלא אתמר האי דינא אלא באכילת חובה כגון מצה דליל פסח או כזית פת דלילה ראשונה דחג בסוכה, מ"מ הא קי"ל סב"ל, ועיין זכור לאברהם ח"ג בקונטרס אחרון ועוד שאר אחרונים שלא הוזכרו שם. ומיהו נ"ל שיברך בלי שם ומלכות ויהרהר שם ומלכות בלבו, ואם אירע לו כך ואפשר לו להשלים שיעור בלא שהיה ולברך, תע"ב. וכ"ז באכילה, אבל בשתיה, אם שתה מעט ושהה ואח"כ השלים השיעור, אם יש מתחלה וע"ס שיעור שתיית רביעית – אין מצטרפין". ולמעשה, שיעור משך אכילת פרס הוא שיאכל כזית עד ארבע דקות. ואם נמשכה אכילת כזית מעבר לכך – לא יברך, מדין סב"ל.
[49] תשמ"ו-תשמ"ז סימן ק"ל.
[50] כתב השו"ע (או"ח סי' ר"ח סעי' ט'), וז"ל: "עירב קמח דוחן ושאר מיני קטניות עם קמח של חמשת מיני דגן ובשלו בקדירה – מברך בורא מיני מזונות ועל המחיה. ואם עשה ממנו פת – מברך המוציא וברכת המזון. ודוקא שיש באותו קמח מחמשת מינים כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכדי אכילת פרס, אבל אם אין בו זה השיעור מחמשת המינים – אינו מברך לבסוף ברכת המזון, אלא בתחלה מברך המוציא כיון שיש בו טעם דגן אף על פי שאין בו כזית בכדי אכילת פרס, ולבסוף על המחיה". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק מ"ח), וז"ל: "ה"ה אם עירב ה' מיני דגן עם דבש ותבלין או שאר מינים וכההיא דס"ב הנ"ל, ג"כ בעינן שיהא מהחמשה מיני דגן כזית בכדי אכילת פרס, ואי לאו הכי – אינו מברך ברכה אחרונה אלא בנ"ר. וע"כ מיני [גרויפין] מה' מיני דגן שמבשל עם בולבע"ס וקטניות וכיו"ב – אין לברך לבסוף על המחיה אלא דוקא כשאכל מהמיני דגן כזית בכדי אכילת פרס. ומ"מ לענין פת כיסנין שמעורב בתבלין הרבה [כגון צוקע"ר לעק"ך], נוהגין העולם לברך עליו לבסוף על המחיה כשיש בו כזית אף שבמין דגן לבדו שנמצא בו אין בו שיעור כזית, ואולי שטעמם, מפני שהתבלין בא להכשיר את האוכל מצטרף עם האוכל גופא לשיעור, וכדאיתא כעין זה במג"א סימן ר"י. ולכתחלה טוב ליזהר לשער שיהיה בהקמח שיעור כזית". וע"ע שם בבה"ל. וכתב החזו"א (או"ח סי' כ"ו ס"ק ח'): "ויש לעיין לפי זה כשאוכל כיסין ממולאין אי בעינן שיעור קביעות בכיסין לבד זולת המוליאתא, שהרי רק על הכיסין דין לחם, ומיהו כשלא אכל כזית מהכיסין, נראה ודאי דאין מברך ג' אע"ג דהמוליאתא השלימה לשיעור קביעות סעודה, ואולי אף לברכת מעין ג' אין המוליאתא מצטרף כה"ג, אבל כשאכל כזית מהכיסין והמוליאתא השלימה לשיעור קביעות סעודה, צ"ע. ובנלושות בתבלין ובשמים, נראה דבטלין אגב עיסה ומצטרפין אף לכזית, וצ"ע". ולמעשה נראה, שתבלין וכדו' שנילוש עם הבצק ואינו ניכר – מצטרף לשיעור כזית, אך אם ניכר – אינו מצטרף.
[51] ראה בהערה קודמת וראה שו"ת פרח שושן (חלק אורח חיים כלל א' סוף סימן ג') שכתב לגבי מאפה עם מילוי: "אמנם לענין על המחיה צריך שיאכל כזית דגן, ואם לא אכל בין שניהם אלא כזית – יברך בורא נפשות". וכתב הכה"ח שם (ס"ק ד"ן): "אבל אם אין בו זה השיעור וכו' אינו מברך לבסוף ברכת המזון וכו' – והטעם כתבו האחרונים משום דכיון דאין בו כזית בכדי אכילת פרס נחתינן חד דרגא בתחלה המוציא ולבסוף על המחיה, ולפי זה אם עשו מזה פת הבאה בכסנין, דתחלתו בורא מיני מזונות, נחתינן חד דרגא ומברכינן אחריו בורא נפשות רבות כמו באם בשלו בקדרה. וכבר הארכנו בזה לעיל סימן קס"ח אות קכ"ב ואות קכ"ג ואין צריך לכפול הדברים קחנו משם", וא"כ כיון שזה ניכר בפני עצמו – זה לא מצטרף לכזית ומברך אחר אכילתו נפשות.
[52] תשמ"ו-תשמ"ז סימן רכ"א.
[53] שו"ע (או"ח סי' ר"ח סעי' ז'), וז"ל: "הכוסס (פי' האוכל) את האורז – מברך עליו בפה"א ואחריו בורא נפשות; ואם בשלו הגה: עד שנתמעך או שטחנו ועשה ממנו פת – מברך עליו בורא מיני מזונות ואחריו בורא נפשות". ועי' כה"ח שם (ס"ק מ'), וז"ל: "ואף על פי שאינו משבעה מינים, כיון שהוא נקרא מזון כי הוא משביע וסועד הלב, ולאחריו בורא נפשות רבות משום דלא נתקנה ברכה מעין שלש כי אם על שבעת המינים".
[54] ברכ"י (סי' ר"ח סעי' ז'), וז"ל: "מי שאכל אורז מבושל ובירך אחריו על המחיה או שאכל לחמניות ואורז ובירך על המחיה, כיון דאורז מסעד סעיד וגידולו מן הארץ ברכת על המחיה פוטרתו, אף אם לא אכל אלא אורז דבדיעבד נפיק בברכת על המחיה, דמקרי שפיר מחיה וכלכלה". בא"ח (פנחס סעי' י"ח), וז"ל: "אורז מבושל, בין תבשיל שקורין בערבי פלא"ו בין תבשיל שקורין בערבי שורב"א שנתמעך האורז, מברכין תחלה במ"מ ואח"כ בנ"ר, ואף על גב די"א שאם לא נתמעך לגמרי עד שיהיו נדבקים זב"ז – מברך בפה"א, כבר נתפשט המנהג לברך במ"מ בכל גוונא. ואם אכל אורז זה ואכל ג"כ פת כיסנין, אף על פי שאכל זה לחוד וזה לחוד – יברך מעין שלש על כיסנין ויפטור האורז ג"כ בזה הברכה, ודלא כהרב המגיה בחס"ל סי' ר"ח אות י"ט דכתב לברך בורא נפשות תחלה על אורז ואח"כ מעין שלש על כיסנין, דיש לפקפק בזה משום ברכה שאינה צריכה".
[55] תשד"מ 411-1.
[56] ראה מג"א (סי' קנ"ח ס"ק ז') לעניין דבש שניגר.
[57] שו"ע (או"ח סי' ר"י סעי' א').
[58] כתב השו"ע (סי' תרי"ב סעי' י'), וז"ל: "שתה מעט וחזר ושתה, אם יש מתחלת שתיה ראשונה עד סוף שתיה אחרונה כדי שתיית רביעית – מצטרפין לכשיעור; ואם לאו – אין מצטרפין. ויש אומרים ששיעור צירוף השתיות כדי אכילת פרס, כמו צירוף אכילות". ובמשנ"ב שם (ס"ק ל"א), ובשעה"צ (סי' ר"י ס"ק י"א) כתב, וז"ל: "ונראה לי דסתם שתיית רביעית משערינן כדרך שתיית בני אדם, שאינו שותהו בבת אחת כי אם בשתי פעמים, שהוא מדת דרך ארץ, כדלעיל בסימן ק"ע סעיף ח, עיין שם. ומה דאיתא ברמב"ם פרק י"ד מהלכות מאכלות אסורות, שתה מעט וחזר ושתה, אם יש מתחלת שתיה ראשונה עד סוף שתיה אחרונה כדי שתיית רביעית – מצטרפין לכשיעור וכו', מיירי בכהאי גוונא שלא הפסיק יותר משיעור זה, ומה שכתב עוד: ואם לאו – אין מצטרפין, היינו שהפסיק יותר משיעור זה מעט. ובזה ניחא מה שהקשה שם בלחם משנה, וכד תעיין הוא תירץ גם כן מעין זה. ומה שכתבנו בפנים והפסיק מעט, היינו ששהה מעט יותר משאר בני אדם ששוהין באמצע השתיה".
[59] תשד"מ 995-1.
[60] עי' פתח הדביר (סי' ר"ח ס"ק ט"ו) ושדי חמד (אסיפת דינים מערכת ברכות סי' א' סעי' כ') לעניין טועה בגוף הברכה. וע"ע חיי אדם (כלל נ' סעי' ה'), וז"ל: "אכל מיני מזונות וגם פירות הנזכרים ושתה יין, יכלול כולם בברכה א', ויקדים על המחיה שהוא ממין שעושין מהם לחם ויאמר על המחיה ועל פרי הגפן ועל העץ כו', וחותם "בא"י על הארץ ועל המחיה ועל פרי הגפן ועל הפירות". ואם לא הזכיר "ועל פרי הגפן", כבר כתבנו דיצא".
[61] תשמ"ח-תשמ"ט סימן קע"ח.
[62] שו"ע (או"ח סי' רי"א סעי' א'), וז"ל: "היו לפניו מיני פירות הרבה, אם ברכותיהם שוות ויש ביניהם ממין שבעה – מקדים מין ז' אעפ"י שאינו חביב כמו המין האחר. ואם אין ביניהם ממין שבעה – מקדים החביב; ואם אין ברכותיהם שוות, אפילו יש בהן ממין שבעה כגון צנון וזית – איזה מהם שירצה יקדים ואפי' אינו חביב. ויש אומרים שגם בזה צריך להקדים החביב. ונקרא חביב המין שרגיל להיות חביב עליו, אפילו אם עתה חפץ במין השני".
[63] וז"ל שם (ס"ק ט'): "ס"ל דגם בזה שייך מעלת הקדימה לברך על מין אחד תחלה, אלא דס"ל דלא מקדמינן בזה מין שבעה אלא החביב לו יותר יקדימנו לברך עליו ולאכול תחלה. אכן אם שני המינים חביבים אצלו בשוה, אז מברך על מין שבעה תחלה, ועיין מש"כ במ"ב סקכ"ז בשם הגר"א, ועיין בה"ל מש"כ בשם האחרונים דעיקר כי"א הזה שהוא דעת רוב הפוסקים".
[64] רמב"ם (הל' ברכות פ"ח הי"ג), וז"ל: "היו לפניו מינין הרבה, אם היו ברכותיהן שוות – מברך על אחת מהם ופוטר את השאר, ואם אין ברכותיהם שוות – מברך על כל אחת מהן ברכה הראויה לו, ואי זה מהם שירצה להקדים מקדים. ואם אינו רוצה בזה יותר מזה, אם יש ביניהם אחד משבעת המינים – עליו הוא מברך תחלה". וע"ע בשו"ע שם (סעי' ב'), וז"ל: "ולהרמב"ם אם היה מין אחד חביב לו יותר, בין שברכותיהם שוות בין שאינם שוות בין שיש בהם ממין ז' בין שאין בהם ממין ז' – מקדים החביב לו אז באותה שעה; ואם אינו רוצה בזה יותר מבזה, אם יש ביניהם משבעת המינים – עליו מברך תחלה".
[65] וז"ל: "יש אומרים שאם יש פרי שאינו ממין שבעה חביב עליו יותר – מקדימו אפילו למין ז'. מיהו סתם מר"ן ז"ל שקבלנו הוראותיו אינו כן, והמנהג פשוט אצלינו להקדים מין ז' על הכל כסתם מר"ן ז"ל".
[66] וז"ל: "אפילו אם פרי של חמשת המינים שהם ממין ז' הוא חצי פרי ושאר פירות האילן שלפניו הם שלמים – יקדים מין ז', אבל אם שניהם מין ז' או שניהם אינם ממין ז' – יקדים את השלם. וכן אם פרי האדמה הוא פרי שלם ופרי העץ חצי פרי – יקדים בפה"ע, וכן הדין בפירות של אדמה עצמן, ג"כ יקדים את השלם. וכתבתי בסה"ק מקבציאל דהא דצריך לברך על השלם היינו שיהיה שלם בעת הברכה, אבל אחר שבירך עליו לא יניחנו בפיו שלם כמו שהוא כברייתו, יען דכתבו הפוסקים דצריך להזהר שלא יאכל פרי שלם כברייתו אפילו קיטנית אחת, מפני דיש אומרים כיון שהוא בריה שלימה נקרא דבר חשוב ומברכין עליו ברכה אחרונה, ואף על גב דיש הרבה חולקין בזה וסב"ל ולא יברך ברכה אחרונה על זה, מ"מ למה יאכל דבר שלם ויכניס עצמו לכתחילה בסלע המחלוקת, לכך הוא יברך בהיותו הפרי שלם ולא יכניסנו כולו בתוך פיו אלא יכניס מקצתו ויאכל מקצתו ואח"כ יכניס שארית הפרי, אבל לא יחתוך הפרי בידו אחר הברכה משום דבזה שוהה בין ברכה לאכילה אלא יעשה כמו שכתבנו שיכניס הפרי תיכף אחר הברכה בפיו ולא יכניסו כולו אלא מקצתו, וחותך מקצתו בשיניו ויאכל המקצת ויחזור ויכניס השארית ויאכלנה. ודין זה נוהג תמיד, בין בפירות של ז' המינים שברכתן האחרונה מעין ג' בין בשאר פירות האילן שברכתן אחרונה בנ"ר, ועיין עולת תמיד ואליה רבא וערך השלחן וחיי אדם ושאר אחרונים".
[67] וז"ל: "אמנם האליה רבה אות ב' כתב דגם אם אין ברכותיהם שוות – יקדים מין שבעה, ואם אין בהם משבעה מינים – פרי העץ קודם לפרי האדמה, ולא אזלינן בתר החביב יעו"ש. וכן משמע לקמן סוף סעיף ג' שכתב דיש אומרים פרי העץ קודם, ומשמע דאפילו פרי האדמה חביב, אפילו הכי פרי העץ קדים, יעו"ש. וכן נוהגין העולם להקדים פרי העץ לפרי האדמה ואפילו פרי האדמה חביב. ונראה לי הטעם משום דלסתם מרן כאן כשאין ברכותיהם שוות דהיינו פרי העץ ופרי האדמה איזה שירצה יקדים ולא אזלינן בתר חביב, וכיון דאיכא עוד סברא אחריתי דפרי העץ קדים על כן נהגו להקדים פרי העץ".
[68] וז"ל: "…מיהו כבר כתבנו לעיל אות ו' דמנהג העולם להקדים פרי העץ לפרי האדמה אפילו אם פרי האדמה חביב לו יותר. והטעם נראה לי משום דלסתם מרן ז"ל סעיף א' אם אין ברכותיהם שוות, כגון פרי העץ ופרי האדמה, מקדים לאיזה שירצה ואפילו אינו חביב, ולסברת בה"ג פרי העץ קודם, ולכן נהגו להקדים פרי העץ כדי לקיים גם כן סברת בה"ג. והגם דאם היו נוהגין להקדים החביב היו מקיימין גם כן סברת יש אומרים שהביא בסעיף א', יש לומר משום דלהקדים פרי העץ יש בזה גם כן טעם בסוד דעץ רומז אל התפארת והאדמה אל המלכות כידוע, ולכן מקדימים העץ. ועוד נראה לי טעם אחר דאין מקדימין פרי האדמה אפילו חביב, כדי שלא יפטר פרי העץ בברכת פרי האדמה, ואף על גב דאם אינו מכוין אינו נפטר, כמו שכתבנו לעיל אות י"ב, מכל מקום היכא דאפשר עבדינן על צד היותר טוב".
[69] תשמ"ו-תשמ"ז סימן קפ"ב.
[70] פרשת זכור דרוש א', ובבן יהוידע מסכת בבא קמא (דף פ' ע"ב). וע"ע בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ב או"ח סי' כ"ג) באורך.
[71] כתב המגן אברהם (סימן רי"א ס"ק י"ג) וז"ל: "היו לפניו יין ותבשיל שעורים וזית, צ"ע מה יעשה, דהא יין קודם לזית ושעורים קודמין ליין וזית קודם לשעורים כמ"ש ס"ד". וכוונתו לשיטתו שפסק בס"ק ח' שזית קודם למעשה קדירה של שעורים. וטעמו הוא, כי כל הקודם לארץ קודם בברכה, ומכיון ששעורה הוא שני לארץ, ואילו זית הוא ראשון לארץ, ולפיכך הוא קודם ואם כן כאן יש להסתפק כי שעורים קודמים ליין (הכוונה של שעורים – היינו תבשיל או מעשה קדירה משעורים) כי הם קודמים בפסוק, וכן יש להם ברכה מיוחדת (עיין בסעי' ו') ואם יקח את השעורים לברך בתחילה הרי לפניו יש זית ולדידו של המג"א עליו מברך בתחלה. ואם יקח את פרי הזית לברך בתחילה, הרי היין ברכתו מיוחדת ונשתנה למעליותא והוא קודם לזית אף על פי שהזית ראשון לארץ. ואם היין קודם לזית ויקח אותו ראשון הרי מעשה קדירה של השעורים שברכתם במ"מ הם קודמים, ואם יקח את השעורים הרי הזית קודם וחוזר חלילה, ולפיכך השאיר זאת המג"א בצ"ע. ועיין לט"ז שם (ס"ק ד') ובאר היטב שם (ס"ק ט'). וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ב או"ח סי' כ"ג) באורך.
[72] וז"ל: "והא דלא נקט זית קודם לשעורה, משום דסבירא ליה להרב בית יוסף דשעורה דקרא איירי במעשה קדרה, כמ"ש סעיף ה', ואם כן היא קודמת לכל כמ"ש סעיף ו'. מגן אברהם ס"ק ו'. מיהו בטור כתב, וז"ל: הלכך זית קודם לשעורה שהוא ראשון לארץ בתרא ושעורה שני לארץ קמא, עכ"ל. והביאו הט"ז ס"ק ד', וכתב דזה מיירי בתבשיל הנעשה משעורים דברכתו בורא מיני מזונות, ואפילו הכי זית קודם יעו"ש. וכן כתב המגן אברהם ס"ק ח' דברמזים משמע דמעשה קדרה דשעורים וזית – זית קודם, וכן כתב בהדיא בהגהות סמ"ק יעו"ש. וכך היה נראה דעת השואל בהגהות הלבוש והביאו מגן אברהם שם. ועל פי זה נסתפק המגן אברהם בסוף סימן זה באם היו לפניו יין ותבשיל שעורים וזית מה יעשה, דהא יין קודם לזית, ושעורים קודמין ליין, וזית קודם לשעורים, והניח בצ"ע יעו"ש. אמנם דעת הלבוש שם בהגה במה שהשיב לשואל דדוקא בכוסס שעורים שברכתו בורא פרי האדמה – זית קודם, אבל אם עשה מהם תבשיל שברכתם בורא מיני מזונות – השעורים קודמים יעו"ש. וכן כתב הלחם חמודות בפרק כיצד מברכין אות ע"ח יעו"ש, והביאו שיירי כנסת הגדולה בהגהות הטור אות ב'. וכן הוא דעת מרן ז"ל כנזכר. ואם כן לפי דעת מרן ז"ל והלבוש והלחם חמודות דברכת בורא מיני מזונות קודמת לזית, לא יש צ"ע שכתב המגן אברהם, אלא יברך תחלה על השעורים בורא מיני מזונות ואחר כך על היין ואחר כך על הזית".
[73] תשד"מ 439-1.
[74] כתב השו"ע (סי' רי"ב סעי' א'): "כל שהוא עיקר ועמו טפילה (פי' דבר בלתי נחשב) – מברך על העיקר ופוטר את הטפילה, בין מברכה שלפניה בין מברכה שלאחריה; לא מיבעיא אם העיקר מעורב עם הטפל, אלא אפי' כל אחד לבדו; ואפילו פת שהוא חשוב מכל, אם הוא טפל כגון שאוכל דג מליח ואוכל פת עמו כדי שלא יזיקנו בגרונו – מברך על הדג ופוטר הפת, כיון שהוא טפל".
כתב הקיצור שו"ע (סי' נ"ד סעי' ד'): "אם כוונתו לשניהם, כגון שהוא שותה יין שרף ואוכל גם מיני כיסנין ודובשנין "עוגת דבש" או מרקחת וכדומה – צריך לברך על שניהם, ויברך תחלה על הכיסנין או על המרקחת שהם חשובים, ואחר כך מברך על היין שרף. ומכל שכן אם אוכל פת כיסנין ושותה גם כן קפה, שצריך לברך על שניהם, דהיינו תחלה על הפת כיסנין ואחר כך על הקפה שהרי כוונתו לשניהם". וכן כתב המשנ"ב שם (ס"ק ה').
וכתב המג"א (סי' קס"ח ס"ק ל'): "כתב רבינו שלמה ז"ל שהפת פוטרת ולעולם אינו חייב לברך בפה"ג או שהכל עד ששת' המשקה דרך שתיה וכ"מ בשלטי גיבורים דף כ"ט, וכ"כ התניא בשמו ומסיים: לפיכך טוב לברך תחלה על המשקה ואח"כ ישרה בו פתו, וכן נמי כשנותנין היין בקערה עם המלח (שיצ"א בלע"ז) כדי לטבל בו הבשר – א"צ לברך, דה"ל בשר עיקר והבשר כבר נפטר בברכת המוציא, עכ"ל. ולשיטתיה אזל דס"ל דמשקין צריכין ברכה בתוך הסעודה, ונ"מ לדידן אם אין בו תואר לחם ומברך במ"מ, וא"כ לא פטר פת להמשקה, ולכן צריך שיברך על המשקה, וכן יש לנהוג. אח"כ מצאתי בתוספ' פ"ד: אורז ויין – מברך על האורז ופוטר את היין, דה"ל אורז עיקר, מיהו אם עיקר כוונתו על הזופ"א, ה"ל יין עיקר, ואם כוונתו על שניהם – יברך על שניהם עמ"ש סי' קע"ז".
וכתב האליה רבה שם (ס"ק כ"ד): "מיהו לדינא מצאתי בשבלי לקט דף י"ח [סימן קמג] וכלבו [סימן כד] וספר תניא דף ל"ד [סימן כד] דכיון דשורה בהן פתו, הוי ליה פת עיקר ומשקה טפל, וכן הדין בשורה בשר במשקה, וסיים: ולעולם אינו חייב לברך בורא פרי הגפן או שהכל עד שישתה המשקה דרך שתייה, לפיכך נראה שטוב לברך תחלה על המשקה ואחר כך ישרה בו פת, ע"כ. ונ"ל שזה קאי כששורה גם הסיק ששרוי בו, מיהו אם עיקר כוונתו על המשקה ששרוי בו – פוטר את הפת, ואם כוונתו על שניהם – יברך על שניהם". וכ"כ כף החיים פלאגי (סימן כ"ב סעי' כ"ב): "ושלחן הטהור, ושם הביא משם הרב פרי האדמה, דגם לאוכל פת הבא בכסנין – צריך שיברך מקודם שהכל, יעויין שם".
כתב במעט מים (עטייה) (סי' כ"ב): "והמאמר מרדכי בסי' קס"ח כתב דיברך תחילה על בורא מיני מזונות על הפת הבא בכיסנין ואח"כ יאכל מעט סוכר ויברך עליו שהכל לפטור את הקפה, דאל"כ הו"ל טפל לגבי פת או יקדים לברך על הקפה תחילה, וכתב דתקון ראשון טור יותר יע"ש, ואנו נוהגים לברך תחילה על הקפה ותה כנזכר בתיקון ב' וכו' וכ"כ הרב זכור לאברהם דף י"ח ע"א אות ע', וז"ל: ולמנהג הנהוג לשרות בסקוויט בחלב, אם יש לברך על החלב, עי' שיירי כנה"ג סי' קס"ח ס"ק כ"ד ובסי' רי"ב ס"ק ה' ובכתונות יוסף סי' י"ד והיוצא מן הכלל דהטוב והישר הוא שיברך תחילה על החלב קודם שישרה הבסקוויט ושוב יברך על הבסקוויט, וכל זה הוא בחלב ושאר משקים וכו' הרי לפניך פרשה פתוחה ולא סתומה דמנהגינו מיוסד ע"פ רבנים גאונים עמודי עולם אשר בית ישראל נשען עליהם".
ולכן כאשר רוצה את שניהם – יברך על התה או שאר משקין כדי שלא יראה שמשקה טפל לעוגה.
[75] תשמ"ח-תשמ"ט סימן ט'.
[76] כתב השו"ע (או"ח סי' ר"ד סעי' י"ב), וז"ל: "כל שהוא עיקר ועמו טפילה – מברך על העיקר ופוטר את הטפילה; וכל דבר שמערבין אותו לדבק, או כדי ליתן ריח, או כדי לצבוע התבשיל – הרי זה טפילה, אבל אם עירב כדי ליתן טעם בתערובות – הרי הוא עיקר; לפיכך מיני דבש שמבשלים אותם ונותנים בהם חלב חטה כדי לדבק ועושים מהם מיני מתיקה – אינו מברך בורא מיני מזונות, מפני שהדבש הוא העיקר". וע"ע שם (סי' רי"ב סעי' א'), וז"ל: "כל שהוא עיקר ועמו טפילה (פי' דבר בלתי נחשב) – מברך על העיקר ופוטר את הטפילה, בין מברכה שלפניה בין מברכה שלאחריה; לא מיבעיא אם העיקר מעורב עם הטפל, אלא אפי' כל אחד לבדו; ואפילו פת שהוא חשוב מכל, אם הוא טפל כגון שאוכל דג מליח ואוכל פת עמו כדי שלא יזיקנו בגרונו – מברך על הדג ופוטר הפת, כיון שהוא טפל".
[77] וז"ל: "יברך על האורז ויפטור הכל מתרי טעמי, חדא מפני שהאורז הוא נחשב עיקר והשאר טפל לו, ופסק מרן ז"ל בסי' רי"ב: מברך על העיקר ופוטר את הטפלה, לא מבעיא אם העיקר מעורב עם הטפל, אלא אפילו כל אחד לבדו ע"ש, וכן פסק ג"כ בסי' ר"ד סעיף י"ב, כל שהוא עיקר ועמו טפלה – מברך על העיקר ופוטר הטפלה ע"ש. ועוד טעם שני הוא מפני כי האורז הוא הרוב, והבשר או פרי האדמה המעורבים בו הם מיעוט, לכן צריך לברך על הרוב ברכתו ופוטר השאר, וכן פסק מרן ז"ל בסי' ר"ח סעיף ז' הכוסס את האורז – מברך עליו בפה"א. ואם בשלו וכו' – מברך עליו בורא מיני מזונות ואחריו בורא נפשות רבות, והוא שלא יהיה מעורב עם דבר אחר אלא אורז לבדו, ואם ערב ממנו בתבשיל אחר והתבשיל האחר הוא הרוב – מברך עליו ברכת אותו תבשיל ע"ש, משמע דאם האורז רוב – מברך על האורז דוקא, וכן מפורש בדברי הגאון הלבוש ז"ל ע"ש, ועיין להט"ז ז"ל מה שהקשה, אך הגאון מג"א הסכים לדברי מרן ז"ל, וכן הוא בשיירי כנה"ג, וכתב באליה רבא ז"ל דגם במחצה ומחצה נמי מברך ברכת האורז שהוא במ"מ ע"ש, ועיין עוד להמג"א ז"ל בסי' ר"ד סע"ק כ"ה, שכתב דבשאר המינים חוץ מחמשת מיני דגן, אפילו באו ליתן טעם – הולכין אחר הרוב, וכמ"ש בש"ע סי' ר"ח ס"ז גבי אורז, והכי מסתבר דאטו מי שיתן בצלים או חומץ בתוך התבשיל יברך על הבצלים, עכ"ד, ע"ש".
[78] תשד"מ 848-1.
[79] תשמ"ח-תשמ"ט סימן ל"ב.
[80] כתב השו"ע (סי' ר"ו סעי' ג'), וז"ל: "כל אלו הברכות צריך שלא יפסיק בין ברכה לאכילה". ובכה"ח שם (ס"ק י"ט) כתב, וז"ל: "וכן אם שמע חבירו מברך – לא יענה אמן בין ברכה לטעימה, וכן לא יענה קדיש או קדושה בין ברכה לטעימה. ואם שגג וענה, יש אומרים שצריך לחזור ולברך, אמנם כיון דאיכא פלוגתא בזה כתבנו לעיל סימן קס"ז אות ס"א דאין לחזור ולברך משום דקיימא לן ספק ברכות להקל".
