גדר הכוונה בתפילה[1]
שאלה: מהי הכוונה הפשוטה שצריך לכוון בפירוש מילות התפילה? האם צריך לחשוב על מילים נרדפות?
תשובה: צריך לכוון את פירוש המילות שמוציא בשפתיו, ולא יותר[2].
תפילה מתוך סידור[3]
שאלה: האם מותר להתפלל מתוך סידור, או שמא יש לחוש לדברי הזוהר[4]: "מאן דפקח עיניו" וכו', דמשמע שחייבים לסגור את העיניים בזמן תפילת העמידה?
תשובה: לענין תפילה מתוך סידור, עיין בבא"ח (ש"ר פר' יתרו סעי' א') שכתב: "…אזהרה שמענו, טוב לאדם להתפלל הזמירות והיוצר מתוך הסידור בשביל הכוונה. רמז לדבר: 'אמר עם הספר – ישוב מחשבתו'. לכן, מאחר שתופס הסידור כשקם להתפלל, רואה תיבות אלה ויזכור", עיי"ש.
לפיכך, ינהג האדם בדרך שבה יוכל להתכוון טוב יותר בתפילתו אם ע"י סידור או בעל פה[5].
נוסח תפילת ישרים[6]
שאלה: רציתי לשאול, אני נוהג להתפלל בסידור "תפילת ישרים". האם להמשיך להתפלל בנוסח זה, או שעדיף לשנות ממנהגי ולהתחיל להתפלל בסידור חדש יותר?
תשובה: המשך להשתמש בסידור "תפילת ישרים" כפי שנהגת עד היום.
הנוסח המדוייק לאר"י ז"ל[7]
שאלה: ישנם כמה סידורים שנכתבו על פי נוסח האר"י ז"ל, כגון: "תהילת ה", "תפילת ישרים" וכד', איזה סידור הוא הקרוב ביותר לנוסח האר"י ז"ל?
תשובה: הנוסח המדוייק עפ"י האר"י נמצא בסידור "תפילת ישרים".
דקדוק במבטא בתפילה[8]
שאלה: באיזה מבטא עלי להתפלל?
תשובה: כל אדם צריך להתפלל במבטא שלו[9]. עדיף שיאמר ח' וע' כביטוי הספרדים ובעיקר בקריאת שמע[10].
התנהגות ספרדי בתפילה בבית כנסת אשכנזי[11]
שאלה: האם ספרדי המתפלל בבית כנסת אשכנזי יכול לומר בקול את ההוספות בתפילה כפי נוסח עדות המזרח?
תשובה: אם הנך מתפלל כאחד מהציבור, עליך לומר בלחש את כל ההוספות כנוסח הספרדי.
אם הנך שליח ציבור והמנהג הוא שכל ש"ץ מתפלל כמנהגו – אין בזה טרחא דציבורא אם תתפלל כנוסח שלך. אם המנהג הוא שהש"ץ מתפלל כנוסח של רוב הציבור – גם עליך להתפלל כך[12].
שמירת נוסח אבות בביהכ"נ שלא כנוסחו[13]
שאלה: האם מותר לבחור מעדות המזרח המתפלל בבית כנסת נוסח 'ספרד' להתפלל אף הוא בנוסח 'ספרד', או שעליו להתפלל דווקא בנוסח עדות המזרח?
תשובה: חייב אדם להתפלל בנוסח שלו מדין: "אל תטוש תורת אמך"[14], ובמיוחד כשמתפלל לעצמו בלחש[15].
נוסח התפילה בישיבות[16]
שאלה: אני ספרדי הלומד בישיבה בה מתפללים בנוסח אשכנז, האם עלי להמשיך ולנהוג כמנהג אבותי, או שעלי לנהוג כמנהג המקום?
תשובה: עיין במג"א (סי' ס"ח בתחילתו) שהביא בשם הירושלמי (עירובין סוף פרק שלישי): "אע"פ ששלחנו לכם סדר התפילות אל תשנו ממנהג אבותיכם", ועיין שם לכה"ח[17] שדעתו נוטה לשנות לנוסח האר"י הקרוב לנוסח הספרדי. בכל אופן אני אומר לכל בחורי הישיבות, שלו חכמו ישכילו ראשי הישיבה, וינהיגו שכל ש"צ יתפלל בנוסח שלו, ובפרט במקום שרובם מתפללים בנוסח מסוים. אולם אם קבעו נוסח מיוחד בישיבה, הש"צ בתפילת לחש יתפלל כמנהגו, ובחזרת הש"צ יתפלל כנוסח שנקבע. תלמיד ישיבה המתפלל עם הציבור – יתפלל כמנהגו, ואפילו אם עד היום בטעות שינה מנוסח אבותיו והתפלל בנוסח שנקבע בישיבה, יש לשנות ולחזור למנהג אבותיו בבחינת "אל תיטוש תורת אמך"[18].
נוסח אחיד בזמן הזה[19]
שאלה: אני פונה לכבוד הרב על מנת לברר עניין שעסקתי בו עם תלמידי.
שוחחנו על עניין הנוסח האחיד בתפילה, ועל הצורך להיות מאוחדים גם במנהגי הלכה.
ראינו את אשר כתב הרב יהודה אלקלעי זצ"ל בספרו "מעודד ענווים" (דבריו הובאו בספר "מפי ראשונים ואחרונים" עמ' 114). וכך הוא כתב:
"…הזקנים אשר ימנה הקיבוץ הנבחר, יהיו כל מעייניהם לבנות את בית ישראל באגודה אחת, המה ישגיחו על כל פרטי הדברים המפרידים אגודתנו, המה ישוו אותנו במכתב, ולשון תורה ומנהג. ולא תהיה תורתנו ועבודת אלוקינו, מנהג ספרד ואשכנז, פולין ואטליה, כי אם מנהג ישראל. המה יעשו אותנו לגוי אחד בארץ, ואל יהיה שמנו עוד ספרדים, אשכנזים, צרפתים, פולנים, כי אם ישראל יהיה שמנו".
שאלתנו היא:
האם דבריו של הרב אלקלעי זצ"ל הם הלכה למעשה, לדורנו או להלכתא דמשיחא? והאם הרבנות הראשית שוקדת על יצירת נוסח אחיד?
תשובה: דבריו של הרב אלקלעי זצ"ל אינם פסק הלכה אלא שאיפה ומגמה.
אנו מקווים, שבביאת הגואל יהיה קיבוץ גלויות שלם, ואז נוסח התפילה יהיה שווה ואחיד.
ולעת עתה כל אחד ואחד ינהג לפי מנהג אבותיו[20].
נוסח תפילה באולפנא[21]
שאלה: אנו תלמידות אולפנת …. מבקשות מכבוד הרב לענות לנו על שאלה:
אנו בנות למשפחות מעדות המזרח, ידוע לנו כי עלינו להתפלל בנוסח אבותינו, אולם באולפנא בה אנו לומדות מתפללים בנוסח ספרד. התברר לנו, שעל כל אדם להקפיד על הנוסח בו הורגל ולא לשנותו. אחת מאיתנו נהגה להתפלל בנוסח ספרד כפי שהיה נהוג בבית הספר היסודי בו היא למדה. בת שנייה נהגה מאז ומתמיד להתפלל בנוסח עדות המזרח. הבעיה קשה ביותר ביום הכיפורים, שכן אז חייבות כל הבנות להשאר באולפנא. שאלתינו:
האם על כל אחת מאיתנו להמשיך במנהגה, או שעלינו לשנות ממנו?
תשובה: כל אחד צריך להתפלל כמנהגו, כפי שדרשו חז"ל: "אל תטוש תורת אמך"[22], ואין לשנות מהנוסח שרגילים להתפלל.
אע"פ שבמוסד שהנכן נמצאות מתפללים בנוסח אחר, כל בת לעצמה תתפלל בנוסח שלה[23].
תפילה בחדר שינה[24]
שאלה: האם מותר לי להתפלל בחדר בו ישנתי, הרי יש בו טומאת לילה?
תשובה: מותר להתפלל בחדר שישנים בו[25].
[המשך:]
שאלה: במכתבי הקודם שאלתי את הרב: האם מותר להתפלל בחדר שישנו בו? תשובת הרב היתה: "מותר להתפלל בחדר שישנים בו". מהתשובה לא היה ברור לי – האם מותר להתפלל בזמן שמישהו ישן בחדר, או שהדבר מותר רק לאחר שחבר החדר קם משנתו והחדר מסודר?
תשובה: מותר להתפלל בחדר גם כשאדם ישן בו.
תפילה בחדר שבו שוכב חולה[26]
שאלה: האם מותר להתפלל בחדר ששוכב בו חולה?
תשובה: אם יש חולה בחדר ויש חשש שהוא מפיח או מטנף – יש לכסות את הטינוף ולפזר ריח טוב בחדר, ורק אח"כ אפשר להתפלל בחדר[27].
אכילה לפני התפילה[28]
שאלה: אדם שאינו יכול לכוון בתפילה מחמת חולשה קלה, האם הוא יכול לאכול ולשתות לפני התפילה?
תשובה: מי שאין בידו יכולת לכוון דעתו בתפילה ללא אכילה ושתיה – דינו כחולה, ומותר לו לאכול רק את מה שמוכרח ולא דברי מותרות. ועוד עיין בספרנו "ספר הלכה" (ח"א עמ' צ"ד סע' כ"ו-כ"ז[29]).
להעיר אדם ישן למניין[30]
שאלה: האם מותר להעיר אדם ישן כדי שישלים מניין לאמירת קדיש? והאם יש הבדל בזה אם הישן אשכנזי או ספרדי?
תשובה: אדם שלא התפלל עדיין – חובה להעירו כדי להשלים את המניין[31]. ואם הוא התפלל – אף על פי כן מותר להעירו שבכך הוא מקיים מצות חסד (כשהוא עשירי). אין נפקא מינה אם הוא ספרדי או אשכנזי[32].
קיצור בתפילה בציבור[33]
שאלה: במסכת ברכות ל"א ע"א מסופר על רבי עקיבא, שהיה "מקצר ועולה" בתפילתו עם הציבור, מה פשרו של מושג זה?
תשובה: עיין ברמב"ם (הל' תפילה פ"ו ה"ב) שכתב: "המתפלל עם הציבור לא יאריך את תפילתו יותר מדאי, אבל בינו לבין עצמו הרשות בידו". עיין בכסף משנה שם שכתב, שמקור דברי הרמב"ם הוא הגמרא בברכות (ל"א ע"א), ממנהגו של ר' עקיבא, וכן פסק בשו"ע (סי' נ"ג סע' י"א), ועיין לביאור הגר"א שם[34].
ופירוש "מקצר ועולה" בדברי הגמרא שם – היינו, שכאשר היה מתפלל ביחידות היה מאריך בכל מילה ומכוון בה, או שהיה מוסיף תחנונים בתפילתו, וכאשר היה מתפלל בציבור, היה מקצר ועולה במה שנהג ביחידות[35]. וע"ע בתוס' שם ד"ה "ומוצאו בזוית אחרת" [ונראה יותר שהכוונה היא, כשהיה מתפלל ביחידות לא היה שם ליבו, והיה מוצא עצמו בזוית אחרת מתוך עמקות וכוונה בתפילה].
תפילת אשה ביחיד או בציבור[36]
שאלה:
א. האם יש הבדל אם אישה מתפללת ביחידות או בציבור (מפני שאינה מצטרפת למניין)?
ב. האם יש עניין בכך שאישה תגיע לבית הכנסת כדי לענות אמן, ולומר קדושה, ברכו וכד'?
תשובה:
אין חיוב לבת להתפלל בציבור, אך יש מצוה אם מזדמנת לבית הכנסת לענות לאמן, ברכו, קדושה וכו'[37].
הקדמה לתפילת הציבור[38]
שאלה: אדם המתפלל במניין בו מתפללים מהר, האם הוא רשאי לומר פסוקי דזימרה וקריאת שמע וברכותיה לפני הציבור, כדי להגיע יחד אתם לתפילת שמונה עשרה? מה הדין בתפילת ערבית בענין זה?
תשובה: מותר להתפלל לפני הציבור פסוקי דזמרה וכו' כדי להגיע עם הציבור לתפילת שמונה עשרה, ודבר זה שייך גם בתפילת ערבית[39].
שאלה חי
תפילה לפני הנה"ח במתינות או אחר הנה"ח בדילוג, ומנהג הגר"י מוצפי[40]
שאלה:
א. מה עדיף – להתפלל לפני או בזמן הנץ החמה (לפי סברת הרב בית דוד או"ח סי' ל"ו[41]) תפילה על כל דקדוקיה, או להתפלל לאחר הנץ החמה הנראה בזריזות ובקיצור ללא חזרת הש"ץ וברכת כוהנים? דבר זה חשוב במיוחד לפועלים המשכימים קום בימות החורף הממהרים לעבודתם.
ב. האם כבודו יכול להעיד מה היה מנהגו של הרב יעקב מוצפי זצ"ל בענין זה?
תשובה:
א. עדיף להתפלל לפני הנץ החמה באופן מתון ותפילה בשלמותה, מאשר אחר הנץ החמה ובקיצור, ובפרט לפועלים העובדים בתקופת החורף, עיין בשו"ע (או"ח סי' פ"ט סעי' ח') ושם בכה"ח (ס"ק ד"ן-ה"ן[42]).
ב. מה ששאלת בענין מנהגו של הרה"ג ר' יעקב מוצפי זצ"ל – הוא הקפיד כל חייו, ואפילו בימי חוליו, להתפלל בזמן הנץ החמה בדיוק, לא הקדים ולא אחר.
עדיפות ביהכ"נ קרוב או רחוק ברוב עם, ושכר פסיעות במכונית[43]
שאלה:
א. האם עדיף להתפלל בבית כנסת קרוב "ברוב עם", או ללכת לבית כנסת רחוק ולקבל על כך שכר פסיעות?
ב. האם "שכר פסיעות" בימינו זה גם בנסיעה במכונית?
תשובה:
א. אם הנך עובר על פתח בית הכנסת הראשון – חובה עליך להתפלל בראשון ולא בשני[44]. אם אתה הולך בדרך עוקפת ולא עובר על פתח בית הכנסת הראשון – מותר להתפלל בבית הכנסת השני, אך על כל פנים "ברוב עם" עדיף[45].
ב. יש שכר פסיעות גם בנסיעה במכונית, בגלל ההוצאות הרבות[46].
תפילה בסנדלים וגרביים[47]
שאלה: האם מותר להתפלל עם סנדלים וגרביים, או צריך דווקא נעליים?
תשובה: מותר להתפלל עם סנדלים וגרביים[48].
אשה בלבישת במכנסים ובפרט בתפילה[49]
שאלה: אני לומדת באולפנא…… בימים בהם אני קמה מאוחר, אני נשארת בחדרי ומתפללת ביחידות בעודי במכנסי הפיג'מה, האם זה מותר?
תשובה: אסור לנשים ללבוש מכנסיים כלל[50], בין בשעת התפילה ובין שלא בשעת התפילה. מכנסיים שיש בהם שינוי בולט וניכר שהם של נשים – מותר ללובשם אם לובשים עליהם חצאית או שמלה [באופן שמכסים את הברך], באופן זה מותר גם להתפלל[51].
מקום ההיכל ושינויו[52]
שאלה: בעניין בית הכנסת הספרדי שלנו ב…….
בניין בית הכנסת נבנה כך שההיכל פונה למזרח, וכדי לדייק בכיוון ירושלים יש צורך לפנות כ-45 מעלות. את ההיכל קשה מאוד לכוון לכיוון זה (ואולי אף לא ניתן), אך את בימת החזן (העומדת באמצע בית הכנסת), ניתן לכוון לכיוון הנכון, וזאת כדי שהציבור כולו יתפלל כראוי, כמבואר בשולחן ערוך (סימן צ"ד) ובכף החיים והמשנה ברורה שם.
דא עקא, שכבר הרבה שנים התפללו בבית הכנסת הקודם באותו הכיוון, ושינוי בכיוון הבימה עלול להראות משונה בעיני הציבור, על כן עיכבתי את הזזת הבימה עד שיורה לנו כבוד תורתו מה לעשות.
ביקרא דאוריתא, הרב המקומי …..
תשובה: מעיקר הדין אם היה אפשר לשים את ההיכל במקום שהוא לכיוון ירושלים – היה עדיף ורצוי מאוד, עיין חסד לאלפים (סי' צ"ד אות ד') ושלמי ציבור (עמ' ק"ט אות ה'). אמנם, התפללו כך מספר שנים וההיכל עמד לצד אחר, אע"פ כן אין בזה שינוי מהמנהג, כיון שהוא בניגוד להלכה. לפיכך יש לשנותו לכיוון ירושלים אם הדבר אפשרי.
אולם אם אי אפשר לעקור את ההיכל למקום שאליו צריכים להתפלל, עיין בכה"ח (סי' צ"ד ס"ק ט') ובכנה"ג (הגה"ט סי' צ"ד) שכתבו: אפילו קבעו את ההיכל בכותל אחר שאינו לכיוון ירושלים – צריך המתפלל להחזיר פניו לכיוון ירושלים[53].
לפיכך, כדי שהצבור ידע שכיוון התפילה שונה מהכיוון שבו נמצא ההיכל – מותר לצדד את התיבה (הבימה) לכיוון התפילה כדי שהקהל ידע.
כיוון התפילה בחו"ל[54]
שאלה: ברצוני לערוך "מדריך ליהודי הנוסע", מדריך זה יורה למתפלל בעזרת מצפן את הכיוון לירושלים. האם יהודי הנמצא בחוץ לארץ, ממזרח לארץ ישראל, צריך לפנות בתפילתו לצד מערב?
תשובה: מהדין אדם הנמצא בחו"ל יחזיר את פניו כנגד ארץ-ישראל, וי"א שאם אפשר יחזיר פניו גם כנגד ירושלים. שו"ע (סי' צ"ד סעי' א'), מ"ב (שם ס"ק ג') וכה"ח (שם ס"ק ב'). דהיינו, אם עומד בחו"ל במזרח ארץ-ישראל יכוון פניו למערב, וכשעומד בצד מערב לארץ ישראל יכוון פניו למזרח, וכן אם עומד בצפון או בדרום.
אם אפשר לך לעשות לוח שיתאים באופן שבכל העולם יתפללו לכיוון ירושלים, הנה מה טוב. אם לא, מספיק שיכוונו לארץ-ישראל[55].
כשרות חזן ברמקול[56]
שאלה: ברצוני להפנות אל כבודו שאלה חשובה, המשמעותית במיוחד במוסדות חינוכיים, שבהם מספר המתפללים רב.
הבעיה היא שקול החזן, אף אם הינו רם וצלול, אינו מגיע לכל קצוות בית הכנסת הרחוקים, וגם כאשר הקול מגיע לכל חלל בית הכנסת, הקול חלוש ולעיתים אובד בקולות מלמול התלמידים. הפתרון המעשי לכך יכול להיות, שימוש ברמקול להגברת קול החזן.
השאלה היא – האם דבר זה מותר מבחינה הלכתית? וכן, האם בדרך זו אפשר לענות אמן, ולצאת בכך ידי חובה?
תשובה: בגמ' במס' סוכה (דף נ"א ע"ב) מובא המעשה שבאלכסנדריה של מצרים היה עומד חזן הכנסת על בימה של עץ והסודרין בידו, וכיון שהגיע לענות אמן, הלה מניף בסודר וכל העם עונין אמן. ועיין בתוס' שם (נ"ב ע"א ד"ה "וכיון שהגיע") ותוס' בברכות (מ"ז ע"א ד"ה "אמן יתומה"), ובשו"ע (סימן קכ"ד סעי' ח'). אולם עיין באחרונים, משנ"ב שם (ס"ק ל"ג) וכה"ח שם (ס"ק מ"ז)[57].
לפיכך, אם כשהש"ץ מתפלל אין קולו נשמע בכל בית הכנסת אלא רק על ידי הרמקול, זה נקרא אמן יתומה, ואסור. אבל אם נשמע קולו בכל בית הכנסת, ורק רוצים להגביר קולו ע"י הרמקול – מותר[58].
עניית אמן בשמיעת ברכה מקלטת[59]
שאלה: אדם השומע ברכה מתוך קלטת וכדו' – האם הוא צריך לענות אמן?
תשובה: אסור לענות אמן על ברכה ששומעים מתוך קסטה[60], כיון שזוהי אמן יתומה[61].
שמיעת דברי קודש בדיר עיזים[62]
שאלה: באיזה אופן מותר לשמוע בדיר עיזים קלטות של שירי קודש ודברי תורה?
תשובה: אם אין בדיר סרחון [כגון: שפינה את הפסולת וניקה]- מותר לדבר שם בדברי תורה[63].
אם יש סרחון ואין לו מקור – מותר לפזר ריח טוב, ואז ללמוד שם[64].
מקלחת במקום טבילת עזרא[65]
שאלה: האם מקלחת מספיק לצורך קיום תקנת תשעה קבין? כמה זמן צריך לעמוד מתחת למים? האם תשעה קבין בכלי ששופך על עצמו ללא אחר עדיף ממקלחת?
תשובה: תשעה קבין ששופך אדם על עצמו או על חבירו עדיף מכלי[66], וכשאין אפשרות, אפשר במקלחת, אבל צריכים לאמוד את מידת זרם המים היוצאים מהמקלחת כדי לדעת כמה זמן לשהות מתחת המקלחת. היינו ששמים כלי ריק המכיל קב (בערך ליטר וחצי), ופותחים את המקלחת ורואים בכמה זמן הוא מתמלא. אם זה יארך חצי דקה, אז צריכים לשהות מתחת המקלחת ארבע דקות וחצי (סה"כ 13.5 ליטר), וכן על זה הדרך בכל גודל אחר (ועיין באוצר התשובות עמוד קפ"ח)[67].
נדה בבית הכנסת, בכותל המערבי וכיו"ב[68]
שאלה: האם מותר לאשה ללכת לבית הכנסת בזמן שהיא נידה?
תשובה: עי' בשו"ע (או"ח סי' פ"ח) ולחונים עליו, ומן הראוי שלא תסתכל בספר תורה בזמן שרואות דם, וכן לא לכותל המערבי, ולא משום איסור אלא כדי לנהוג כבוד בתורה ובמקדש.
אמנם יש שנהגו להחמיר ולא ללכת לבית הכנסת בזמן שדמים מצויין בה, אך אם יש סיבה מיוחדת, כגון: חתונה או בימים הנוראים – יכולה לילך[69]. ובכל מקרה חייבת להתפלל ולברך כרגיל[70].
[1] תשד"מ 1023-1.
[2] כתב השו"ע (סי' ה' סעי' א'): "יכוין בברכות פירוש המלות. כשיזכיר השם, יכוין פירוש קריאתו באדנות שהוא אדון הכל, ויכוין בכתיבתו ביו"ד ה"א שהיה והוה ויהיה, ובהזכירו אלהים, יכוין: שהוא תקיף בעל היכולת ובעל הכחות כולם". וכתב כה"ח שם (ס"ק א'): "וכן בכל ברכותיו ותפלותיו, שאם לא כן הוי האדם כעוף המצפצף שאין מבין מה שמצפצף. לבוש, וכן כתב בסידור בית עובד הלכות נטילת ידים אות ט', שתילי זיתים אות א', יפה ללב חלק א' אות א'".
ועוד כתב השו"ע (סימן צ"ח סעי' א'): "המתפלל צריך שיכוין בלבו פירוש המלות שמוציא בשפתיו". וכתב המשנ"ב (שם ס"ק א'): "פירוש המילות – ואל יכוין האדם בשמות ויחודים רק יתפלל כפשוטו להבין הדברים בכונת הלב, אם לא מי שהוא בא בסוד ד' ויודע לכוין ביה בלבא ורעותא ודחילו, דאל"ה ח"ו מקלקל בזה הרבה עיין מ"א בשם הזוהר, ובתשובת רש"ל סימן צ"ח כתב באורך והעיד על הר"ש שאמר אחרי שלמד סתרי הקבלה שהוא מתפלל כתינוק בן יומו". וראה עוד במשנ"ב (סי' ס' ס"ק ז'), מאמר מרדכי (לימות החול פ"ה סעי' ג'), וראה מש"כ בפ"ט (סעי' א'): "עבודה שבלב שהעיקר בה הוא המעשה, דהיינו הדיבור בשפתיו, ואם יהרהר במחשבתו את כל נוסח התפילה – לא יצא ידי חובה וצריך לחזור ולהתפלל (ועיין ברמב"ם שמשמע מדבריו שיצא ידי חובה), ולעומת זה אם יתפלל בלי כוונה – אמנם תפילתו לא תהיה במדרגה שלימה וגבוהה כי תפילה בלא כוונה היא כגוף בלי נשמה, אך עם כל זה יצא ידי חובת תפילה. ולכן אדם צריך להתפלל את כל התפילות גם אם אינו יכול לכוון, וטוב שיאמר לפני התפילה שכוונתו להתפלל על דעת רשב"י ע"ה ורבינו האר"י ז"ל".
[3] תשמ"ו-תשמ"ז סימן קכ"ט.
[4] זוהר (ואתחנן דף ר"ס ע"ב).
[5] וכן כתב המשנ"ב (סי' צ"ה ס"ק ה'). וכתב כה"ח שם (ס"ק י'): "ואם מתפלל בסידור ושח עינים לראות בספר – לית לן בה. מחזיק ברכה אות ג' ובספרו קשר גודל סימן י"ב אות כ"ח, ובסימן צ"ו אות ב' כתב, וז"ל: יש מי שכתב דרבינו האר"י זצ"ל היה מתפלל מתוך הספר כדי שיכוין מאד, ובספר הכוונות כתוב דכל הזמירות והיוצר וכיוצא היה אומרם מתוך הסידור, אך תפילת שמונה עשרה היה אומר בעינים סגורות דוקא, וכל אדם ישער בעצמו הטוב לו לכוין בתפלת שמונה עשרה אם לומר מתוך הספר או בעל פה וככה יעשה על פי מדותיו, עכ"ל. והביאו שלמי צבור דף ק"י ע"ב, שערי תשובה סימן צ"ו, וכן משמע מלשון הזוהר שכתב: מאן דפקח עינוי או דלא מאיך עינוי בארעא משמע הירצה יעשה או זה או זה והשח עינים לראות בספר כמאן דמאיך עינוי בארעא דמי, וכן כתב בספר תוצאות חיים שאם הוא מתפלל מתוך הספר אין בזה חשש כיון שהוא שח עינים לראות בספר, וכן כתב בספר מטה משה ז"ל, והביא דבריהם השלמי צבור שם ושערי תשובה אות א', וכן פירש הנוה שלום באות ב' דברי הזוהר הקדוש וכתב ודלא כהמאמר מרדכי אות ב' שכתב דהזוהר הקדוש חולק על תלמוד שלנו יעו"ש. וכתבו האחרונים דיותר טוב להתפלל מתוך הספר מעינים סגורות, ומה שכתב האר"י ז"ל דצריך להתפלל כל הג' תפילות בעינים סגורות הוא לחומרא בעלמא ולמי שיוכל לכוין בעינים סגורות יותר מן תוך הספר". וראה מש"כ במאמר מרדכי (לימות החול פט"ו סעי' י"א) ובסעי' י"ב, וז"ל: "אעפ"י שטוב להתפלל תפילת י"ח בעיניים סגורות, אם יודע בעצמו שאם יתפלל מתוך סידור יכוון טוב יותר – יכול להתפלל מתוך סידור בעיניים פתוחות. ויזהר שלא יסתכל מחוץ לספר שבידו אפילו בדבר כלשהוא, וכשמשתחווה – יעצום עיניו".
[6] תש"ן-תשנ"ג סימן ק"ס.
[7] תשמ"ה 769-1.
[8] תשמ"ו-תשמ"ז סימן צ"ט.
[9] ראה להלן פרק נ"ב .
[10] כתב בשו"ת יוסף אומץ (סימן י'): "מ"מ נדון שלנו שרוצים לשנות התיבות התדיריות והמורגלות בפי כל המון ישראל אנשים ונשים וטף, ולשנות נקודתן שינוי מורגש, וכל העם מקצה יחדיו ירננו מרננו אבתרייהו, ונעשה הדבר חוכא ואיטלולא, והם משתררים גם השתרר, ופערו פיהם שכל ישראל המה וחכמיהם ורבניהם טעו במדבר לא ידעו לקרות התיבות. הא ודאי אינהו הוא דקטעו בנקודות הקצף עושי חדשות ומזלזלים לאלפי רבבות ישראל, ויש לבטל דעתם ולכופם לכבוד ה' ותורתו וכבוד גדולי ישראל ראשונים ואחרונים רבים ועצומים מאריות גברו חשיבי דרומאי אשר קטנם של תלמידי תלמידיהם עבה ממתניהם של אלו המשנים".
וכתב בשו"ת רב פעלים (ח"ב או"ח סי' כ"ה): "ואשר כתבתם שאמר לכם הרב החסיד מהר"א מני נר"ו, שאין הולכים בנוסח התפלות כפי דקדוק לשון המקרא, כי כן כתב הרב חיד"א ז"ל ביוסף אומץ, כן הוא, כי הגאון חיד"א ז"ל בספרו יוסף אומץ סי' י', שנשאל שם בשינוי נקודות איזה תיבות, ממנהג בכל תפוצות ישראל מאלופות מרובבות, כגון נקודות נקדישך ונעריצך וכיוצא בהם, שרוצים לשנות נקודותיהם ע"פ הדקדוק. וכו' וכבר נודע שהגאון הרב תיו"ט כתב שיאמרו חי העולמים בצירי ע"פ הדקדוק, ואני הדל הן כל יקר ראתה עיני תשובת רבנים מדקדקים שהסכימו לומר להפך לומר חי בפתח בברכות כפי המנהג וכו' ע"ש בדברי קודשו ז"ל. ולפ"ז ברכת פרי הגפן שכל קהילות ישראל אנשים ונשים וטף אומרים בסגול, כך ראוי לנהוג, ואין אנחנו משגיחים על משפט הדקדוק שיש במקראות".
ומ"מ אם במבטא שלו מחליפין בין אלפין לעיינין וחתין לההין – יש לשנות, כמו שכתב השו"ע (סי' נ"ג סעי' י"ב): "אין ממנין מי שקורא לאלפי"ן עייני"ן ולעייני"ן אלפי"ן". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ל"ז): "פי' הברת העין הוא בחוזק ועמוקה יותר מהברת האלף, וה"ה למי שקורא חתי"ן ההי"ן או שקורא לשיבולת סיבולת". וכתב כה"ח שם (ס"ק נ"ט): "הוא הדין לבני רומניא שקורין לחתי"ן ההי"ן. הרדב"ז חלק ב' סימן מ"ה, כנסת הגדולה בהגהות בית יוסף, עולת תמיד אות ט', מגן אברהם ס"ק ט"ו, אליה רבה אות י"ז, סולת בלולה אות יו"ד, רבינו זלמן אות ט"ז. וכן כל מי שאינו יכול להוציא את האותיות כתיקונן אין ממנין אותו ש"ץ. הרמב"ם פרק ח' מהלכות תפילה דין י"ב. ועיין ט"ז סימן קכ"ח ס"ק ל'. ודוקא במקום ששאר העם אינם עלגים, אבל אנשי בית חיפה ובית שאן במקומן אפילו שקורין לאלפי"ן עייני"ן ולעייני"ן אלפי"ן – יורדין לפני התיבה. הרדב"ז שם, כנסת הגדולה שם, עולת תמיד שם, מגן אברהם שם, אליה רבה שם, סולת בלולה שם, רבינו זלמן שם, שלמי צבור דף ע"ב ע"ד". וראה בשו"ע (סי' קכ"ח סעי' ל"ג). וראה מאמר מרדכי לימות החול (פי"ט סעי' ד'), וראה עוד שם (פ"ל סעי' י"ד): "לא ימנו אדם שמחליף את האותיות, כגון שקורא אות "עין" כאות "אלף" וכדו'. אמנם במקומות שכל הקהל רגיל לדבר כך או שאין שם אחר – מותר". וע"ע להלן פרק י' שאלה ד'.
[11] תשמ"ה 226-1.
[12] כתוב בירושלמי (עירובין פרק ג' ה"ט): "ר' יוסי מישלח כתיב להון: אף על פי שכתבו לכם סדרי מועדות אל תשנו מנהג אבותיכם נוחי נפש", וראה בגמ' פסחים (נ' ע"ב).
כתב בשו"ת התשב"ץ (ח"ב סי' ר"ה): "עוד שאלת כמה פעמים מנענעין בלולב. תשובה בברכת נטילה קודם קריאת ההלל פעם אחת. ובהודו א' פעם אחרת ובאנא ה' הושיעה נא ב' פעמים ובזה הוא הסכמת האחרונים ז"ל בלא שינוי מנהג. ובהודו האחרון הוא שנשתנה המנהג שיש כופלין אותו לעולם. ויש מקומות שאין כופלים אותו לעולם. ולפי זה במקומות שכופלין אותו מנענעין בו שתי פעמים ובמקומות שאין כופלים אותו מנענעין בו פעם אחת לפי שחיוב הנענוע הוא תלוי בקריאתו וכו' ואנו נהגו לכפול. ואתה אל תשנה מנהג המקום. ואם תרצה לכפלו בלחש בשעה שהצבור קוראין אותו ולנענע עמהם הרשות בידך".
וכתב המשנ"ב (סי' ס"ח ס"ק ד'): "ומהרח"ו כתב בשם האר"י שלא היה אומר פיוטים ופזמונים אלא מה שסדרו הראשונים כגון הקלירי שנתקנו ע"ד האמת, וכן לא היה אומר יגדל. ומ"מ העיד בנו של מהרח"ו על אביו שכשהיה ש"ץ בקהל בימים נוראים היה אומר כל הווידוים וכל הפיוטים, וישמע חכם וממנו יקח חכמה ומוסר השכל שלא לשנות המנהגים".
וכתב בשו"ת שיבת ציון (סימן ה'): "אעפ"כ נלע"ד שרשאים לשנות מנהגם כיון שיש בו צורך להם להשיג מנין עשרה להתפלל בבה"כ של ספרדים, וגם הוא צורך להנערים אשר לא הורגלו כעת בשפת הספרדים וצריכים לש"צ אשכנזי, בצורך גדול כזה ההכרח לא יגונה לבטל להם מנהג ספרדים למנהג אשכנזים דלא עדיף ממצות עשה דאורייתא. ואיתא במסכת ברכות דף מ"ז ע"ב דר"א שחרר עבדו כדי להשלים לו למנין עשרה בבית הכנסת להתפלל, ואף שהמשחרר עבדו עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו, אפ"ה מסיק שם הש"ס כיון דמצוה להתפלל בעשרה הוי מצוה דרבים ודוחה העשה דלעולם בהם תעבודו וע"ש בתוס' ד"ה מצוה דרבים ועיין במג"א סימן צ' ס"ק למ"ד ע"ש. הרי מבואר דבשביל צורך להתפלל במנין עשרה דוחין למצות עשה דאורייתא, מכ"ש שיש לדחות מנהג בשביל צורך להשיג מנין עשרה להתפלל. ואף שיש להספרדים לחוש שלא יאמרו הפיוטים הנהוגים אצלנו משום הפסק ברכות, עיין במג"א סימן ס"ח, מ"מ עדיף להם לשנות מנהגם גם בזה כדי שיהיה סיפוק בידם להתפלל במנין עשרה אשר בלתי זאת לא ישיגו למנין להתפלל בציבור בבית הכנסת שלהם. לכן אין בזה שום מיחוש להתפלל בבית הכנסת ספרדים כמנהג אשכנזים כדי שימצאו להם אשכנזים להתפלל בציבור וכו' וכל זה במנהגי בית הכנסת ונוסחי התפלות בציבור בחזרת הש"צ ובפיוטים וכדומה בזה ינהגו כמנהג אשכנזים, אבל בתפלה בלחש כל יחיד ויחיד צריך להתפלל כפי מנהגו שנהג עד עתה, כי בזה אין בו צורך לשנות המנהג אשר נהג והורגל בו".
וכן כתב בשו"ת משיב דבר (ח"א סי' י"ז): "ולהך דינא שנשאלנו הדין כך הוא לפענ"ד, דבתפלה בלחש אסור לשנות מהנוסח שנהגו מכבר, ולכו"ע לית כאן משום לא תעשה להרמב"ם, משום שאין כאן מחלוקת, ולהרא"ש משום דאינו אלא מנהג, וכולי עלמא ס"ל שיוצאים בשני הנוסחאות, ולא כמש"כ בספר פאת השלחן (סי' ג) דיחידים המתפללים בביהכ"נ של הספרדים מחוייבים לנהוג כמותם משום לא תתגודדו, רק כמ"ש בהגמי"י (הל' תפלה אות ה') בשם הירושלמי והוא בפ"ג דעירובין אף על גב ששלחנו לכם סדרי מעמדות אל תשנו ממנהג אבותיכם ומפרשי דקאי בתפלה של מועדות ע"ש, אבל בקדושות שבקול רם וכדומה ודאי אסור לשנות ממנהג שהוא שם מפני המחלוקת, ולהרמב"ם יש בזה משום לא תעשה". וראה מש"כ במאמר מרדכי (שבת ח"ב פרק ל"ה סעי' ד'): "ספרדי שעלה לתורה בבית כנסת של אשכנזים – ינהג כמנהג האשכנזים, וכן אשכנזי שעלה לתורה בבית כנסת של ספרדים – ינהג כמנהג הספרדים, ועל זה דרשו חז"ל את הפסוק (במדבר ח', ג'): "ויעש כן אהרון", מלמד שלא שינה". וע"ע להלן פרק ל"ז.
[13] תשמ"ה 576-1.
[14] משלי (א', ח').
[15] ראה לעיל בהערה י"ב, וכתב החתם סופר (בתשובותיו או"ח סי' ט"ו) שכתב: "וכשבא נר האלקים האר"י זצ"ל ואיזן וחיקר ותיקן כי הוא ידע תוכן הדברים, הוא העמיד בסידורו כל דבר על מכונו וגילה תעלומות של הנוסחא ההיא הספרדית יען כי היה ספרדי, ואילו הוא היה אשכנזי או היה נמצא באשכנזים איש כמוהו היה עושה כיוצא בזה בסידור אשכנזי. ועתה בדורות האחרונים הבאים בסוד ה' די להם שמבינים דברי האר"י זצ"ל אבל אין אתנו יודע להוציא כן מנוסח אשכנזי, ע"כ טוב להם להתפלל מסידור ספרדים שנרשם שם מקום ההיכלות והיחודים ע"פ האר"י ז"ל, ומה שיתפללו אשכנזי אף על פי שגם שם נרמז הכל והמתפלל על דעת המתקן הנוסחא ההיא עד מהרה ירוץ דברו, ומ"מ נוח להם להתפלל מה שמבינים ממה שמתפלל ע"ד המתקן, וע"כ מורי הגאון החסיד שבכהונה מו"ה נתן אדלער זצ"ל הוא בעצמו עבר לפני התיבה והתפלל ספרדי בסידור האר"י זצ"ל וכן מורי הגאון בעל הפלאה זצ"ל כי רק אך המה התפללו בנוסח האר"י". וראה לדברי חיים (ח"ב סי' ח').
וכתב במשנ"ב (סימן ס"ח ס"ק ד'): "אמנם המנהגים שנהגו בשרשי התפלה, לכו"ע אין לשנות כ"א ממנהג מקומו, כגון מנוסח אשכנז לספרד או להיפך וכל כה"ג, כי י"ב שערים בשמים נגד י"ב שבטים וכל שבט יש לו שער ומנהג לבד. ולענין דינא: האשכנזים המתפללים עם הספרדים או להיפך – יצאו חובת תפלה".
וכתב כה"ח שם (ס"ק א'): "ואמנם בעיקרי המנהגים עצמם שיש הפרשים רבים ושנויים רבים בעניין נוסח התפלות בעצמם חוץ מענין הפזמונים והפיוטים הנוספים בתוך התפלות אלא בנוסח הברכות והתפלות עצמם יש שנויים רבים בין סדורי התפלות בין מנהג ספרד ובין מנהג קאטלוניא ובין מנהג אשכנז וכיוצא בזה, הנה בענין הזה אמר לי מורי ז"ל שיש ברקיע י"ב חלונות כנגד י"ב שבטים וכל שבט ושבט עולה תפלתו דרך שער אחד מיוחד לו והם סוד י"ב שערים הנזכרים בסוף יחזקאל. והנה אין ספק כי אם תפלות כל השבטים היו שוות לא היה צורך לי"ב חלונות ושערים וכל שער יש לו דרך בפני עצמו, אלא ודאי מוכרח הוא שכיון שתפלותיהם משונות לכן צריכים שערים מיוחדים לכל שבט ושבט, כי כפי שורש ומקור נשמות השבט ההוא כך צריך להיות סדר תפלתו. ולכן ראוי לכל אחד ואחד להחזיק כמנהג סדר תפלתו כמנהג אבותיו, לפי שאין אתנו יודע מי הוא משבט זה ומי הוא משבט זה, וכיון שאבותיו החזיקו במנהג ההוא אולי הוא מן השבט ההוא הראוי לו אותו המנהג ועתה בא לבטלו ואין תפלתו עולה למעלה אם לא בדרך הסדר ההוא. אבל צריך שתדע שאין זה אלא בענין תיבות משונות באמצע התפלה וכיוצא בו, כגון להקדים הודו קודם ברוך שאמר או אחר כך וכיוצא, אבל מה שהוא מיוסד על פי הדין המפורש בתלמוד זה הוא הדבר השוה לכל נפש ואין חילוק ביניהם כלל בכל השבטים עכ"ל. וכן כתב בספר פרי עץ חיים ריש שער התפלה. וז"ל הירושלמי: אף על פי ששלחנו לכם סדר התפלה אל תשנו ממנהג אבותיכם, עכ"ל. וכן כתב בספר חסידים סימן רנ"ו, מגן אברהם ריש הסימן, סולת בלולה אות א', שלמי צבור דף ק"ח ע"ב, קשר גודל סימן י"ב אות ט'", ועוד כתב שם (ס"ק ב'): "וכתב בספר משא מלך חלק ז' בדיני המנהגות חקירה ט"ו דמנהג הספרדים בסידור התפילות הוא הנכון וההגון יעו"ש, והרב זלה"ה כתב שסדר תפלת הספרדים עולה בכל הי"ב שערים שבשמים הנז"ל. שלמי צבור שם, קשר גודל שם אות ט' ואות י"א". וע"ע להלן פרק י' שאלה כ"ח.
[16] תש"ן-תשנ"ג סימן ס"ו.
[17] ראה בשאלה הקודמת.
[18] [וע"ע להלן פרק י' שאלה כ"ח, ופרק ל"ז].
[19] תשמ"ו-תשמ"ז סימן קמ"ח.
[20] עיין לעיל בהערה ט"ו.
[21] תשמ"ו-תשמ"ז סימן קנ"ט.
[22] משלי (א', ח').
[23] וע"ע לעיל שאלה ו' ובהערות.
[24] תשמ"ו-תשמ"ז סימן צ"ד, ושאלת המשך שם סימן קכ"ה.
[25] ראה בגמ' ברכות (ה' ע"ב): "תניא: אבא בנימין אומר: על שני דברים הייתי מצטער כל ימי – על תפלתי שתהא לפני מטתי וכו'. מאי לפני מטתי? אילימא לפני מטתי ממש – והאמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא רבי יהושע בן לוי: מנין למתפלל שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקיר? שנאמר: 'ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל'! לא תימא לפני מטתי, אלא אימא: סמוך למטתי". ופרש"י שם: "סמוך למטתי – כל ימי נזהרתי שלא לעשות מלאכה ושלא לעסוק בתורה כשעמדתי ממטתי עד שאקרא קריאת שמע ואתפלל". וראה בשו"ע (סי' פ"ט סעי' ו').
מיהו אם יש שם מי נטילת ידיים של שחרית שנטלו בהם כבר – אסור לומר דבר שבקדושה כנגדם. ראה בבא"ח (פרשת תולדות ש"ר סעי' ט'), מאמר מרדכי (לימות החול פ"ב סעי' נ"ה).
[26] תשמ"ו-תשמ"ז סימן קכ"ה.
[27] כתב השו"ע (סי' ע"ט סעי' א'): "היתה צואת אדם מאחריו – צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח, אפילו אם יש לו חולי שאינו מריח – צריך להרחיק ד' אמות ממקום שיכלה הריח למי שמריח. ומלפניו – צריך להרחיק מלא עיניו אפילו בלילה. או שהוא סומא (תשובת הרשב"א סי' קס"ח וב"י בשם הר"י) שאינו רואה אותה – צריך להרחיק עד מקום שאינו יכול לראות ביום. ואם הוא מצדו – דינו כמלאחריו".
ועוד כתב שם (סעי' ט'): "יצא ממנו ריח מלמטה – אסור בדברי תורה עד שיכלה הריח; ואם יצא מחבירו – מותר בדברי תורה משום דאי אפשר, שהתלמידים קצתם גורסים וקצתם ישנים ומפיחים בתוך השינה. אבל לקרות קריאת שמע – אסור עד שיכלה הריח". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ל"א): "לקרות ק"ש – או לברך שום ברכה".
וכתב בשו"ע (סי' ע"ו סעי' ב'): "צואה בגומא – מניח סנדלו עליה וקורא, דחשיבא כמכוסה וכיון שאין ריח רע מגיע לו – מותר, והוא שלא יהא סנדלו נוגע בה" , וכתב הבא"ח (פרשת בא ש"ר סעי' כ"ח): "אם בא להם ריח רע מבית הכסא או מבית אחר בעת לימודם בד"ת או בעת שמתפללים – מותר להשליך בלויי הסחבות שרופים כדי שיעלה עשנם ויתבטל הריח רע שלא ירגישו בו, או ישליכו מי ורדים שיש להם ריח טוב וכנז' באחרונים ז"ל". וראה עוד מאמר מרדכי לימות החול (פרק י"ד סעי' נ"ג ואילך) במפורט. וע"ע להלן שאלה כ"ו.
[28] תשמ"ו-תשמ"ז סימן ע"ד.
[29] כתב השו"ע (או"ח סי' פ"ט סעי' ג'): "אסור לו להתעסק בצרכיו או לילך לדרך, עד שיתפלל תפלת י"ח (ויש מקילין לאחר שאמרו מקצת ברכות קודם שאמרו ברוך שאמר, וטוב להחמיר בזה) (תרומת הדשן סי' י"ח) ולא לאכול ולא לשתות, אבל מים – מותר לשתות קודם תפלה, בין בחול ובין בשבת וי"ט. וכן אוכלים ומשקין לרפואה – מותר". ועוד כתב שם (סעי' ד'): "הצמא והרעב הרי הם בכלל החולים, אם יש בו יכולת לכוין דעתו – יתפלל; ואם לאו – אם רצה אל יתפלל עד שיאכל וישתה". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק כ"ב): "ותה וקפה מותר לשתותו קודם תפלה כדי שיוכל לכוין דעתו ולהתפלל, ובפרט בהמקומות שרגילין בהם ואין מתיישב הדעת בלתם, וכל זה בלא סוכר ובלא חלב [אחרונים]. והעולם נוהגין להקל לשתות עם סוכר, ואפשר דכוונת האחרונים וכן הרדב"ז שכתב דעם סוכר אין לך גאוה גדולה מזו קודם התפלה, רק אם נותן הסוכר בתוך התה למתקו דזהו אסור קודם התפלה, אבל אם לוקח מעט סוכר בפיו בעת השתייה ובלתי זה אין יכול לשתות התה – אין זה בכלל גאוה. היוצא מדברינו דבנתינת הסוכר בתוך התה או לאכול מעט מיני תרגימא בעת השתייה כדי שלא לשתות התה והקפה אליבא ריקנא – אין שום צד להקל בזה קודם התפלה, אם לא מי שיש לו חלישת הלב והוא צריך זה לרפואה. ומ"מ טוב שיאמר מתחילה עכ"פ פרשת שמע ישראל. כתב בספר פ"ת החדש דיש למנוע מלשתות התה בבוקר קודם התפלה באסיפת חבירים עי"ש טעמו". וכ"כ כה"ח שם (ס"ק ל'). וראה בנהר מצרים (אות ה'),
וראה מאמר מרדכי (לימות החול פרק ט' אותיות ל"ז-ל"ח): "מי שאינו יכול לכוון בתפילה מבלי שישתה קפה או תה – דינו כחולה שמותר לו לשתות לפני התפילה, ויכול לשתותו עם סוכר. ויזהר כששותה שלא ישתה במסיבת חברים אלא לבדו. ואעפ"כ טוב שאדם יזהר בזה מאוד כי מלבד חומר האיסור בזה עפ"י הזוה"ק, לדעת הרמב"ם יש בזה איסור דאורייתא. מי שאינו יכול להתפלל כל עוד לא טעם גם עוגה וכד' – דינו כחולה ויכול לאכול". וראה מאמר מרדכי שבת (פט"ז סעי' פ"ג): "האוכל ושותה קודם התפילה מדין חולה – יאכל בצנעא, ולא כאותם שיושבים רגל על רגל בגזוזטרא ושותים קפה עם חלב ועוגה, שכך לא מתנהג חולה שנצרך לבלוע כדור לרפואה וכיו"ב, שאינו בולעו לעיני הכל, אלא על יד הכיור ובצנעא".
[30] תשד"מ 416-1.
[31] כתב השו"ע (או"ח סי' ס"ג סעי' ה'): "אם היה ישן – מצערים אותו ומעירים אותו עד שיקרא פסוק ראשון והוא ער ממש, מכאן ואילך – אין מצערים אותו כדי שיקרא והוא ער ממש, שאף על פי שהוא קורא מתנמנם – יצא". וכתב כה"ח שם (ס"ק כ"ג): "יש אומרים שלא נאמר כן אלא בקורא קריאת שמע עם ברכותיה עם הצבור וחוזר וקוראה על מטתו, ועל אותה קריאה נאמר שאם נאנס בשינה – אין מקיצין אותו. ריא"ז, הובאו דבריו בשלטי גבורים פרק היה קורא, כנסת הגדולה בהגהות הטור, שלמי צבור דף צ"ד ע"ג, קשר גודל סימן י"א אות י"א".
וכתב השו"ע (סי' נ"ה סעי' ו'): "ואם התחיל אחד מהעשרה להתפלל לבדו ואינו יכול לענות עמהם, או שהוא ישן – אפילו הכי מצטרף עמהם". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ל"ג): "עיין בפמ"ג שכתב דה"ה לענין זימון עשרה ג"כ ישן מצטרף לדעת הש"ע כמו לענין תפלה, ולענין קריאת התורה ונשיאת כפים צ"ע, אך לענין קריאת המגילה – בודאי אין הישן מצטרף לעשרה לכו"ע, דבמגילה בעי עשרה לפרסומי ניסא ובישן ליכא פרסום".
ועוד כתב המשנ"ב שם (ס"ק ל"ד): "ועיין בט"ז שחולק לענין ישן וס"ל דאין מצטרף, והסכים עמו הפר"ח דישן חשיב כשוטה עי"ש, ע"כ לכתחילה בודאי צריך להקיצו, ועכ"פ לעוררו שיהיה מתנמנם, ועיין בבה"ל ד"ה או שהוא ישן".
וכתב הכה"ח שם (ס"ק מ"ט): "אמנם הט"ז ס"ק ד' כתב דישן אין בו קדושה כמ"ש בבית יוסף סימן ד' בשם הזוהר דסלקא מיניה נשמתא ולא הוה בכלל קדושה דטעים טעמא דמותא ורוח מסאבא שריא עלוהי, ועוד כיון דאפשר להעיר אותו משנתו למה נצרף אותו כשהוא ישן לכתחלה, יעו"ש שסיים דאין להקל לכתחלה, וכן הסכים הפרי חדש אות ו', והביאו יד אהרן בהגהות בית יוסף, וכן כתב סולת בלולה אות ג', וכן האליה רבה אות ז' הגם שכתב דיש לדחות קושיות הט"ז סיים דמכל מקום לכתחלה יש להעיר אותו, וכן כתב הברכי יוסף אות ו' ובמחזיק ברכה אות ג' ובקשר גודל סימן ח' אות ח', שלמי צבור דף ע"ט ע"ג, זכור לאברהם חלק א' אות ץ', סידור בית עובד בדיני הקדיש אות כ"ט, רבינו זלמן אות ח', קיצור שלחן ערוך סימן ט"ו אות ז', בן איש חי פרשת ויחי אות ה'". וראה מש"כ במאמר מרדכי לימות החול (פרק י"א סעי' ז'): "אם יש עשרה אנשים שאחד מהם ישן – יש אומרים שאפשר לצרפו לקדיש, ויש אומרים שאינו מצטרף וצריכים להעירו, ואם אי אפשר להעירו – לא יאמרו קדיש, וכן נוהגים".
[32] ראה בהערה הקודמת, וכיון שהתפלל – אינו חייב להשלים להם, אמנם מדין חסד ניתן לנסות להעירו כדי שישלים להם למניין.
[33] תשמ"ו-תשמ"ז סימן קפ"ו.
[34] כתב השו"ע (סי' נ"ג סעי' י"א): "שליח ציבור שמאריך בתפלתו כדי שישמעו קולו ערב, אם הוא מחמת ששמח בלבו על שנותן הודאה להשם יתברך בנעימה – תבא עליו ברכה, והוא שיתפלל בכובד ראש ועומד באימה וביראה. אבל אם מכוין להשמיע קולו, ושמח בקולו, הרי זה מגונה. ומ"מ כל שמאריך בתפלתו – לא טוב עושה מפני טורח הצבור". וכתב בביאור הגר"א שם: "ומכל מקום – כמ"ש בברכות ל"א א' כך היה מנהגו של רבי עקיבא כשהיה מתפלל בצבור כו' וכן אמרו בכל מקום מפני טורח צבור".
[35] וכמו שכתב המאירי (ברכות ל"א ע"א): "מגדולי החכמים כשהיו מתפללים עם הצבור היו מקצרים ועולים, וכשהיו מתפללים בינם לבין עצמם אדם מניחם בזוית זו ומוצאם בזוית אחרת מפני כריעות והשתחואות שהיו עושים בתחנונים ובקשות שאחר תפלת י"ח".
[36] תשמ"ה 808-1.
[37] כתוב בגמ' סוטה (כ"ב ע"א): "ת"ר: בתולה צליינית, ואלמנה שובבית, וקטן שלא כלו לו חדשיו – הרי אלו מבלי עולם וכו' קיבול שכר מאלמנה, דההיא אלמנה דהואי בי כנישתא בשיבבותה, כל יומא הות אתיא ומצלה בי מדרשיה דר' יוחנן, אמר לה: בתי, לא בית הכנסת בשיבבותך?! אמרה ליה: רבי, ולא שכר פסיעות יש לי?! כי קאמר – כגון יוחני בת רטיבי" (ופרש"י – שהיתה מכשפת) [אמנם אין ראיה שיש חיוב, ראה מסכת סופרים פי"ח משנה ח' ומ"מ יש מצווה בכך].
וכתב בשו"ת שבות יעקב (ח"ג או"ח סי' נ"ד): "כי אף על פי שהאשה גם כן מחויבת בתפלה כמבואר בא"ח סי' ק"ו, מכל מקום כיון שהאשה אינה מצוה כלל להתפלל בעשרה ואינה מצטרפת למנין ולא לקדושה כלל, כדאמרינן אשה בעזרה מנין ובתולה ציילנית מבלי עולם ע"ש בסוטה דף כ"ב". וראה בחוקי הנשים (פרק מ"ג), ובמאמר מרדכי (לימות החול פט"ו סעי' נ"ב): "גם לאישה שבאה לבית הכנסת יש מעלה גדולה ושכר גדול. אך תזהר שלא יפגע דבר זה בבני ביתה, ותזהר לשבת בבית הכנסת במקום צנוע שלא יכשלו אנשים בראייתה" [והיה רגיל מרן הרב זצ"ל לספר על סבתו הרבנית שמחה צדקה זצ"ל שהיתה מתחילה את תפילתה יחד עם המנין הראשון ומסיימת את תפילתה עם המנין השני].
[38] תשמ"ו-תשמ"ז סימן קפ"ו.
[39] כתב השו"ע (או"ח סי' צ' סעי' י'): "כשעומד עם הצבור אסור לו להקדים תפלתו לתפלת ציבור, אלא אם כן השעה עוברת ואין הציבור מתפללין לפי שמאריכים בפיוטים או לסיבה אחרת". וע"ע כה"ח שם (ס"ק ע"ד): "ואם חלש לבו – יכול להתפלל בביתו קודם הצבור, ובבית הכנסת אף זה אסור. מגן אברהם שם בשם הגמרא. ורוצה לומר דאם חלש לבו ורוצה לאכול שאינו יכול להמתין עד שיתפללו הצבור – יכול להקדים להתפלל בביתו קודם הצבור, אבל אם בא לבית הכנסת – אסור להקדים תפלתו לצבור, וכן כתב פרי מגדים באשל אברהם אות כ"א, רבינו זלמן אות י"א. אבל אם הוא חולה או אנוס – אף בבית הכנסת יכול להקדים. ב"ח בסימן קי"ד, והביאו מגן אברהם בזה הסימן אות כ"א, וכן כתב הפרי מגדים שם, רבינו זלמן שם. אבל סברת מרן ז"ל שם בסימן קי"ד אף בחולה ואנוס אם הוא בבית הכנסת עם הצבור – אסור להקדים יעו"ש, והביאו מגן אברהם ופרי מגדים באות הנז'". וכאן כדי שיוכל להיות איתם מקדים ולכן – מותר. וע"ע לעיל שאלה י"ז.
[40] תשמ"ו-תשמ"ז סימן קנ"ג.
[41] הובא בבא"ח (פרשת וארא ש"ר סעי' ג'). ראה שם באורך. וע"ע כה"ח (סי' נ"ח ס"ק י' באורך).
[42] כתב השו"ע (סי' פ"ט סעי' ו'): "בשעת הדחק, כגון שצריך להשכים לדרך, יכול להתפלל משעלה עמוד השחר וימתין מלקרות קריאת שמע עד שיגיע זמנה (אם אפשר לו לקרות קריאת שמע על הדרך, דהיינו שיתכוין בפסוק ראשון וכמו שנתבאר לעיל סי' נ"ח) (ב"י בשם הרשב"א), ואף על פי שאינו סומך גאולה לתפלה, הכי עדיף טפי שיתפלל בביתו מעומד, ממה שיתפלל בזמנה והוא מהלך ויסמוך גאולה לתפלה".
וכתב כה"ח שם (ס"ק נ"ד): "פירוש כאן איירי שאי אפשר לו להתעכב אחר שיעלה עמוד השחר אלא להתפלל מעומד בלבד, וכו' ונראה בעיני שאם היה להם פנאי לקרות קריאת שמע ולהתפלל קודם לכן, הרי אלו קורין ומתפללין אף על פי שמתפללין קודם הנץ, בין היוצא לדרך בין חכם הדורש, ובלבד שיהיו קורין ומתפללין אחרי עלות השחר, ואם יכולין לקבץ להם עשרה, מקבצין להתפלל בעשרה כמבואר בקונטרס הראיות עכ"ל".
ועוד כתב שם (ס"ק נ"ה): "וימתין מלקרות קריאת שמע עד שיגיע זמנה. הגה אם אפשר לו לקרות קריאת שמע וכו'. אבל אם אי אפשר לקרות אחר כך או לא יוכל לכוין, אפילו לסברה זו יכול לקרותה עם ברכותיה משעלה עמוד השחר כמ"ש לעיל סימן נ"ח סעיף ג', וכן כתב העולת תמיד אות כ"א. ועוד עיין שם סימן נ"ח בסעיף ד' שכתב דבדיעבד אם קראה משעלה עמוד השחר אפילו שלא היה אנוס – יצא, וזה דלא כהלבושי שרד שכתב על זה הסעיף דאפילו בדיעבד – לא יצא אם קראה קודם שיכיר את חבירו בריחוק ד' אמות יעו"ש". וראה במאמר מרדכי (לימות החול פי"ג) וראה עוד להלן פרק י' שאלה א'.
[43] תשמ"ג 92-1.
[44] ראה בהערה ל"ז, כתב המג"א (סי' צ' ס"ק כ"ב): "ואם יש ב' בתי כנסת – מצוה לילך להרחוקה, דשכר פסיעות יש [ב"מ דף ק"ז]". וכ"כ המשנ"ב שם (ס"ק ל"ז), וכ"כ כה"ח שם (ס"ק ע"ז).
וכתב בסידור בית עובד (דף כ"ה ע"ב – דינים להליכה לבית הכנסת אות א'): "ואעפ"י שיכול להתפלל בביתו בעשרה, מצווה לו שילך לבית הכנסת, משום ברב עם הדרת מלך". ועוד כתב שם (אות ה'): "אם יש שני בתי כנסת בעיר – מצוה לילך להבית הכנסת הרחוקה משום שכר פסיעות, כ"כ המג"א סי' צ' ס"ק כ"ב ורמז בב"מ דף ק"ו ואנכי איש צעיר בספרי הקטן גזע ישי מערכת הא' סי' כ"ז השבתי על דברי המג"א והוכחתי דדוקא באשה נאמר זה בש"ס, דאינה בת חיובא להתפלל בבית הכנסת וליכא בה במצוה זו משום מעבירים על המצוות, ולכן טוב לה שתלך להרחוקה משום שכר פסיעות, אבל איש דגברא בר חיובא הוא להשתדל להתפלל בבית הכנסת אם יניח הקרובה וילך לרחוקה הנה הוא עובר משום אין מעבירין על מצות, ולכן אין לו לילך אלא להבית הכנסת הקרובה אליו דבה פגע ברישא, משום אין מעבירין על המצוות ודלא כמג"א".
והביא השדי חמד (חלק א' כללים אות א' סימן קפ"ט) את ראייתו ממשנה מנחות (ס"ד ע"ב): "מצות העומר להביא מן הקרוב, לא ביכר הקרוב לירושלים – מביאין אותו מכל מקום", וביארה הגמ' שם: "מאי טעמא? איבעית אימא: משום כרמל; ואיבעית אימא: משום דאין מעבירין על המצות", וא"כ ה"ה לגבי בית הכנסת. והביא השד"ח את הרב אביגדור שכתב לחלק בין אם עובר דרך הבית הכנסת – אין מעבירין, אך אם לא עובר לידו – אין בזה משום אין מעבירים, וכן הסביר המנחה טהורה את דברי הגמ' במנחות, ועיין שם שמצדד השדי חמד כדברי המג"א.
[45] כתב המג"א (סי' צ' ס"ק ט"ו): "אף על פי שיכול להתפלל בביתו בעשרה מכל מקום ברוב עם הדרת מלך עסי"ח וס"ס תר"ץ". וכתב לבושי שרד שם: "הקשה בפרי מגדים: הא בלאו הכי בית הכנסת עדיף מביתו, דהא אפילו כשמתפלל ביחיד כתב המחבר שיתפלל בבית הכנסת. ונראה לי דהוקשה להמג"א דתיבת עם הצבור מיותר, דדי באמרו שיתפלל בבית הכנסת דממילא ידעינן דהכוונה עם הציבור, דהא אסור להקדים תפלתו לתפלת הצבור. ועל זה תירץ דקא משמע לן דיש שני מעלות: א' תפלה בבית הכנסת היא עצמה מעלה, והשנית לפי שהוא עם הצבור משום ברוב עם הדרת".
וכתב החיי אדם (כלל י"ז סעי' א'): "וראוי לבחור להתפלל בבית המדרש ובית הכנסת שמתפללין בו יותר רוב עם. ואם יש ב' בתי כנסיות – ילך למקום שהוא יותר רחוק דאז יש שכר פסיעות", מהא דהקדים ברוב עם משמע דעדיפא משכר פסיעות, וכן משמע מהבא"ח (ש"ר פרשת ויקרא סעיף י"ג): "אם יש לפניו שתי בתי כנסיות, ובאחד מתפללין בו רוב עם, נכון שילך לבית הכנסת שמתפללין בו רוב עם יותר, ויזהר בזה בשלש תפילות שחרית ומנחה וערבית. ואם יש לפניו שתי בתי כנסיות, והאחד רחוק מביתו יותר, כשילך לאותו הרחוק יש לו שכר פסיעות". וכן מסתבר.
[46] ועי' בשו"ת תורה לשמה (סי' מ'), וע"כ יש עדיפות ללכת ברגליו ממש.
[47] תשד"מ 439-1.
[48] כתב השו"ע (סי' צ"א ס"ה): "לא יעמוד באפונדתו ולא בראש מגולה ולא ברגלים מגולים, אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו לפני הגדולים אלא בבתי רגלים". וראה בכה"ח שם (ס"ק כ"ב). ועוד שם (ס"ק כ"ג) כתב: "והוא הדין אם רוב העולם מכסין רגליהם ואין מקפידין כשעומדים לפני הגדולים, אם עומדים ברגלים מגולים או מכוסים – לענין תפלה נמי אין קפידא, דהדבר תלוי אם מקפידים שלא לעמוד לפני גדולים ברגלים מגולות, מרן בכסף משנה פרק ה' דתפלה, ונראה דבמקום דרובא דעלמא מכסין אך אין קפידא לעמוד לפני הגדולים, נהי דאיסורא ליכא כל דליכא קפידא כמו שכתב מרן, אבל נכון מאד לכסותם, כיון דרובא דעלמא הכי נהיגי משום הכון. ברכי יוסף אות ד'". וראה מאמר מרדכי לימות החול (פט"ו סעי' י"ז): "לבוש שאדם מקפיד ללובשו כשעומד לפני אדם גדול, חייב ללובשו בתפילה, והכל כמנהג המקום. ודרך החכמים שאין מתפללים אלא בבגד עליון דהיינו חליפה, משום (עמוס ד', י"ב): "הכון לקראת אלוקיך ישראל", וראוי לכל אדם להתנהג כך אפילו מי שאינו חשוב. וכך יש לנהוג לגבי כל מלבוש אחר כגון גרביים וכד'". ועוד שם (סעי' י"ח): "יקפיד לחבוש כובע בשעת התפילה, אולם אם רגיל ללכת בכיפה גם בפני אדם גדול – מותר להתפלל בכיפה".
.
[49] תשמ"ו-תשמ"ז סימן צ"ד.
[50] כתב השו"ע (יו"ד סי' קפ"ב סעי' ה'): "לא תעדה אשה עדי האיש, כגון שתשים בראשה מצנפת או כובע או תלבש שריון וכיוצא בו". וכתב הרמ"א שם: "ואפילו באחד מן הבגדים – אסור, אף על פי שניכרים בשאר בגדיהם שהוא איש או אשה".
[51] כיון שניכר על הבגד שהוא מיוחד לאשה.
[52] תשמ"ו-תשמ"ז סימן כ"ה.
[53] כתב הכה"ח שם: "בית הכנסת שהעמידו בו את ארון הקודש לצד דרום של העולם וכולם מתפללים נגד הארון הקודש שהוא לצד דרום – יכול להתפלל לצד מזרח אף שכל הקהל מתפללים נגד דרום ואין כאן משום יוהרא ולא משום איבה, יד אליהו סימן א', וגדול אחד שם חלק עליו וכתב דלאו שפיר עביד אם מתפלל עם הצבור ויהפוך לצד אחר רק יתפלל לצד שהצבור מתפללים יעו"ש, והביאו יד אהרן בהגהות בית יוסף, שלמי צבור שם, עמודי השלחן על קיצור השלחן ערוך סימן י"ח אות ט"ז, חסד לאלפים אות ד'. וכתב שם החסד לאלפים, וז"ל: הביטה וראה כמה שגו אותם העושים הארון לצד אחר משאר רוחות משום נוי בית הכנסת, ואין זה נוי אלא גנאי להכנס בתגר זה, והרוצה להתנאות במצוה יעשה הארון וכותל מזרחי נגד קרן מזרחית דרומית של העולם אם יוכל וזהו נויו וזהו כבודו של מקום ולא למראה עיני אדם ישפוט, וירצה לפני ה' על פי תורה הקדושה זה כל האדם עכ"ד". וראה עוד שדי חמד (אסיפת דינים מערכת בית הכנסת אות מ"ב).
[54] תשמ"ו-תשמ"ז סימן קע"ז.
[55] כתב השו"ע (סי' צ"ד סעי' א'): "בקומו להתפלל, אם היה עומד בחוץ לארץ, יחזיר פניו כנגד ארץ ישראל ויכוין גם לירושלים ולמקדש ולבית קדשי הקדשים; היה עומד בארץ ישראל, יחזיר פניו כנגד ירושלים ויכוין גם למקדש ולבית קודש הקודשים; היה עומד בירושלים, יחזיר פניו למקדש ויכוין גם כן לבית קדשי הקדשים; היה עומד אחורי הכפורת, מחזיר פניו לכפורת", וכתב המשנ"ב (שם ס"ק ג'): "רוצה לומר יכוין לבו אף על פי שאי אפשר לו להחזיר פניו נגדם, ורוצה לומר שיחשוב בלבו ורעיונו כאלו הוא עומד במקדש אשר בירושלים במקום קודש הקדשים", משמע שאם יכול לכוון עדיף שיכוון לכיון ירושלים, וכתב כה"ח (שם ס"ק ב'): "משמע דהחזרת פנים תהיה רק כנגד ארץ ישראל ולירושלים וכו' די בכונה בלבד אף על פי שאין פניו כנגדם, וכן כתב הפרישה אות א'. אבל בכלבו משמע דגם העומד בחוץ לארץ צריך להיות פניו נגד המקדש שכתב, וז"ל: וצריך המתפלל לכוין פניו נוכח המקדש, כיצד? היה בחוץ לארץ מכוין פניו נגד ירושלים, היה עומד בירושלים מכוין פניו נוכח המקדש ולבית קדשי הקדשים עכ"ל, משמע דכל המתפלל באיזה מקום שיהיה צריך לכוין פניו למקדש, ומה שכתב היה בחוץ לארץ מכוין פניו נגד ירושלים היינו ירושלים ובית המקדש ומה שלא פירש סמך על תחלת דבריו שכתב וצריך המתפלל וכו', ומה שאמרו שם בגמרא היה עומד בחוץ לארץ יכוין את לבו כנגד ארץ ישראל וכו' היינו פניו וגם לבו, וארץ ישראל לא דוקא אלא כנגד ארץ ישראל וירושלים וכו' כמו שכתבנו לעיל באות הקודם בשם רבינו יונה יעו"ש, וכן כתב אליה רבה אות א' דבלבוש וכלבו משמע דסבירא להו שני גירסאות בש"ס שיכוין לבו ויעמוד פניו נגדם יעו"ש, וכן משמע מדברי חיי אדם כלל כ"ב אות יו"ד".
[56] תש"ן-תשנ"ג סימן ק"ע. וע"ע להלן פרק כ"ז באיסור שימוש ברמקול בשבת.
[57] בגמ' סוכה (נ"א ע"ב): "תניא: רבי יהודה אומר: מי שלא ראה דיופלוסטון של אלכסנדריא של מצרים לא ראה בכבודן של ישראל. אמרו: וכו' ובימה של עץ באמצעיתה, וחזן הכנסת עומד עליה והסודרין בידו. וכיון שהגיע לענות אמן – הלה מניף בסודר, וכל העם עונין אמן", וכתבו התוס' (נ"ב ע"א ד"ה "וכיון שהגיע"): "בערוך קשיא ליה לרבינו נסים הא דאמר בריש גמרא דשלשה שאכלו (ברכות דף מז.): אין עונין אמן יתומה, והא הכא לא שמעו הברכה אלא בהנפת הסודרין יודעין שהגיע עונת אמן והן עונין אמן יתומה! ומפרש בשם רבנן דבני מערבא שעל מי שהוא חייב ברכה קאמר ובענייתו אמן רוצה לצאת ידי חובתו צריך שישמע ואחר כך יענה אמן ולא יענה אמן יתומה, והא דעונין אמן בהנפת סודרין היינו בקריאת ספר תורה ולא בתפלה ולא בדבר ששליח מוציא רבים ידי חובתן, וכן מפרש בגמרא דפירקין בירושלמי בימה של עץ באמצע וחזן הכנסת עליה, עמד אחד מהן לקרות היה הממונה מניף בסודרין והם עונין אמן על כל ברכה וברכה, ובברכות ירושלמי בסוף אלו דברים קאמר: איזו היא אמן יתומה הונא אמר רב: הן הן דחייב לומר ברכה ולא ידע מה הוא עונה. ורב כהן צדק גאון אמר: חייב צבור לשתוק ולשמוע כל ברכה וברכה מפי החזן ואח"כ יענה אמן לאחר שתכלה הברכה מפי המברך. ועוד יש לומר יודעים היו לכוון סדר הברכות שזו אחר זו במנין שמונין כסדרן". וכתי' השני כתבו בתוס' ברכות (מ"ז ע"א ד"ה "אמן יתומה").
וכתב השו"ע (סימן קכ"ד סעי' ח'): "ולא יענה אמן יתומה, דהיינו שהוא חייב בברכה אחת וש"צ מברך אותה וזה אינו שומעה, אף על פי שיודע איזו ברכה מברך הש"צ, מאחר שלא שמעה, לא יענה אחריו אמן, דהוי אמן יתומה. הגה: ויש מחמירין דאפילו אינו מחויב באותה ברכה, לא יענה אמן אם אינו יודע באיזה ברכה קאי ש"צ, דזה נמי מקרי אמן יתומה". כלומר שפסק כתי' הראשון של תוס' בסוכה, דהיינו אע"פ שיודע באיזה ברכה נמצא הש"צ בכל זאת יכול לענות דווקא בברכות שאינו חייב בהם, כגון חזרת הש"צ.
אולם כתב המשנ"ב שם (ס"ק ל"ג): "ואם יודע על איזה ברכה הוא עונה – מותר לענות בכל הברכות אפילו בחזרת הש"ץ, כיון שכבר התפלל ואינו מחויב בעצם הברכה. ויש מאחרונים שמחמירין בחזרת הש"ץ, וס"ל דמכיון דתיקון רבנן שיחזור ש"ץ התפלה אפילו כולם התפללו, כאלו מחוייבים באותה ברכה קרינן להו, ואין להם לענות אפילו יודע באיזה ברכה קאי הש"ץ אם לא שמע סיום הברכה מהש"ץ גופא ויש לחוש לזה לכתחילה ליזהר לשמוע כל ברכות י"ח מפי הש"ץ גופא, וגם בלאו הכי מצוה לכוין לשמוע ברכת הש"ץ וכדלעיל בס"ד, אבל בדיעבד אפי' אם לא שמע רק שידע איזה ברכה מי"ח מסיים הש"ץ יענה אמן כיון שכבר התפלל בעצמו". ובכה"ח שם (ס"ק מ"ז) כתב: "עיין בית יוסף וב"ח וט"ז ס"ק ד' מה שהאריכו בענין זה וסיים הב"ח, וז"ל: ולענין הלכה בפלוגתא דרבוותא נקטינן לחומרא לכתחלה דאין עונין אמן יתומה אפילו אינו צריך לצאת באותה ברכה, כגון שכבר התפלל, ואפילו יודע אי זה ברכה הוא אומר אלא שלא שמע הברכה כלל, דזה גם כן הויא אמן יתומה לרב כהן צדק לפי דעת התוספות בפרק החליל למאי דפירשתי, ולא שרי לענות אמן יתומה אלא בקריאת ספר תורה, דאפילו אינו יודע איזה ברכה הוא אומר ואף על פי שלא שמע הברכה כלל – עונה אמן, וכן כל כיוצא בה כשהמברך נהנה והלה שאינו נהנה אינו מחוייב בה – יכול לענות אמן יתומה אפילו אינו יודע איזה ברכה הוא אומר, ואפילו לא שמע, ודלא כמ"ש בשלחן ערוך ובהגהת שלחן ערוך דאם כבר התפלל ויודע איזה ברכה אומר הש"ץ – יכול לענות אמן יתומה אף על פי שלא שמע הברכה כלל, דאף על פי שכך הוא לרש"י ותוספות בפרק שלשה שאכלו ולה"ר יונה והרא"ש להך שינויא וכך היא דעת רבינו הטור לפי פירושו בדברי רב כהן צדק, מכל מקום דעת התוספות בפרק החליל אינו כן לדעת רב כהן צדק וכדפירשתי ועל כן נכון להחמיר לכתחילה עכ"ל, והביאו שיירי כנסת הגדולה בהגהות בית יוסף אות ה', וכן המגן אברהם ס"ק י"ג הביא דברי הב"ח וכתב עוד להחמיר יותר דאפילו בברכת התורה והנהנין לא שרי אלא ביודע (כן פירשו המחצית השקל והפרי מגדים באשל אברהם אות י"ג דברי המגן אברהם דתרי חומרי נקט חומרת הב"ח בברכה שלהוציא רבים, וחומרת רמ"א בברכת התורה והנהנין דבעינן על כל פנים שיודע באיזה ברכה עומד יעו"ש, ומה שכתב המאמר מרדכי אות ט' בדברי הב"ח הנז' כדי לישב דברי המגן אברהם אינם אלא דברי נביאות כיעו"ש), וכן כתב החיד"א בקשר גודל סימן ט' אות ה' (אלא דמה שכתב כל זה על שם הב"ח נראה דזה העתיק ממגן אברהם ופשטא דלישנא דמגן אברהם נקט וכבר כתבנו דהמגן אברהם תרי חומרי נקט), חיי אדם כלל ו' אות ה', חסד לאלפים אות ח'. ונכון ליזהר דאין לענות אמן אפילו אחר ברכה שאינו מחוייב בה, כגון ברכת התורה והנהנין אלא אם כן שמע וידע איזה ברכה מברך המברך, מאחר דגם המתירין לא אמרו אלא דיכול לענות אם לא שמע, אבל לא אמרו לענות בדרך חיוב, וכיון דחמירא איסורא לענות אמן יתומה יש לחוש לכל הצדדין ואין לענות כי אם שמע וידע. מיהו אין צריך לשמוע כל הברכה מתחלתה ועד סופה כמ"ש סימן רט"ו סעיף ב'". ולכן יש להחמיר שאם אינם שומעים אע"פ שיודעים – שלא יענו אמן בחזרת הש"צ.
[58] מיקרופון – קולט גלי קול והופך אותם לזרמים חשמליים. השינויים בזרם עם הזמן וכן עצמת הזרם אופיינים לקולות שנקלטו ע"י המיקרופון. המיקרופון בנוי מקופסת פח שהמכסה עשוי עפ"י רוב מפח דק וגמיש הנוח לקבל השפעה מגלי קול. מכסה זה הנקרא "ממברנה" מהודק לגרגרי פחם הנמצאים תוך קופסת פח. דרך הממברנה והפחם עובר זרם מסוללה חשמלית או מן הרשת, והיות שהפחם הוא מוביל טוב והזרם עובר בו בנקל, לכן כשהגרגרים צפופים ונלחצים יפה אחד אל השני כח הזרם אז חזק, ואם הם נוגעים זה בזה רק באופן רפה אז הזרם הוא מעט וכוחו חלש. זעזועי הזרם מן המיקרופון מוגברים עפ"י רוב במגביר אלקטרוני ומועברים למרחקים בעזרת חוטים (כמו בטלפון) או באופן אלחוטי (למשל ברדיו). כך הם מגיעים למכשיר הקולט המכיל "אזניה" או רם-קול ההופך את זעזועי הזרם בחזרה לקולות. עיקרו של הרם-קול (או האזניה) הוא שהוא מכיל סליל המקיף ברזל וזה הופך למגנט כשעובר בסליל זרם. המגנט מושך אליו ממברנה של פח דק וגמיש. כח המשיכה של המגנט תלוי במידת הזרם העובר בסליל, כאשר הזרם חזק משיכת הממברנה חזקה, וכשהוא מקבל זרם חלש גם כח המגנטיות שבו חלש.
בשעה שאדם מדבר או מנגן בקרבת מיקרופון, הוא מזעזע בקולו את האויר שמסביבו ויוצר בו גלי קול בהתאם לגלי הקול שהשמיע. גלי הקול כשהם מגיעים לממברנה של המיקרופון מזעזעים אותה – כדוגמת התוף שבאוזן האדם – מובן הדבר שע"י הזעזועים משתנה חליפות צפיפות הפחם בהתאם לכח הלחץ שהממברנה מזדעזעת ונלחצת על הפחם. ולפי האמור קודם יוצא שהשינויים הללו משנים גם את כח הזרם והוא פעם חזק ופעם חלש בהתאם לזעזועים של קול המדבר והמנגן. גם מובן הדבר כי ע"י זה שהזרם משתנה חליפות פעם יגדל ופעם יקטן, הרי הוא גורר אחריו שגם כח המשיכה של המגנט ישתנה חליפות וימשוך אליו את הממברנה פעם חזק ופעם חלש, ונמצא שאף גם ממברנה זו של המכשיר הקולט תתנדנד ממש כאותן התנודות שזעזועי הקול גרמו להניד את הממברנה של המיקרופון, והרי היא מזעזעת את האויר שמסביבה ממש כאותם הזעזועים שנעשו בתחילה ע"י מיתרי קול האדם המדבר בקרבת המיקרופון, והקול נשמע משום כך כאילו הוא יוצא ממש מפי המדבר.
הרם-קול שונה מהאזניה בכך שניתן להעביר דרכו זרמים יותר חזקים ולגרום זעזועים חזקים של הממברנה. אל הממברנה ברם-קול מחובר בדרך כלל גם משטח פלסטי (או עשוי מקרטון) די גדול המזדעזע עם הממברנה וכך מזעזע הרם-קול בחזקה את האויר שבסביבתו ונשמעים קולות חזקים. כדי להפעיל כהלכה את הרם-קול יש צורך להגביר לפני כן (במגביר אלקטרוני) את הזעזועים המגיעים מהמיקרופון. נמצא שאף לוח הרם-קול מרעיד את האויר שמסביבו ויוצר בו גלי קול בדיוק כאותם הגלים שנעשו בתחילה ע"י מיתרי קול האדם, אך יותר חזק. במגביר של הרם-קול יש מווסת (רגולטור) שבעזרתו ניתן לשנות את ההגברה, וכך להתאים את עצמת הקולות למדה הדרושה.
וכתב המהרש"ם בדעת תורה (סי' תרפ"ט) שהשומע מרמקול – לא יוצא ידי חובה, והוכיח כן עפ"י דברי שו"ת הלכות קטנות למהר"י חגיז בענין הקורא המגילה במערה והעומד בחוץ שומע בת קול (וגרע מקול הברה), שאין זה אלא קול חדש שאין לו קשר עם המשמיע, ומסיים המהרש"ם שה"ה בטלפון וגרמופון. וראה מש"כ במאמר מרדכי (לימות החול פרק י"א סעי' ל"ז): "אדם ששומע קדיש או קדושה ברמקול: אם לא היה יכול לשמוע ללא עזרת הרמקול – לא יענה, ואינו מצטרף למניין, אך אם גם בלי הרמקול היה יכול לשמוע את החזן ואין בינו לבין החזן שום דבר חוצץ (כגון מקומות מטונפים וכדו') – יענה". וראה בשו"ת משפטי עוזיאל (ח"ב סי' ל"ח).
[59] תשמ"ח-תשמ"ט סימן ק"ס.
[60] ראה בהערה נ"ח כמובן, אסור לענות אמן על ברכות הנשמעות ברדיו או בטלויזיה, אפילו בשידור ישיר כי גלי הקול עוברים דרך מקומות אסורים. וראה מאמר מרדכי (לימות החול פי"א סעי' ל"ו), וציין שם לשו"ת משפטי עוזיאל (ח"ב סי' ל"ח) ועוד אחרונים, וע"ע להלן פרק י"ז שאלה י'.
[61] וע"ע שו"ע (או"ח סי' קכ"ד סעי' ח', י"א) וכה"ח שם (ס"ק מ"ח).
[62] תשמ"ח-תשמ"ט סימן ק"א.
[63] כתב השו"ע (או"ח סי' ע"ט סעי' ד'): "צואת כלב וחזיר, אם נתן בהם עורות, מרחיקים מהם כמו מצואת אדם. ואם לאו, דינם כדין צואת שאר בהמה חיה ועוף שאין צריך להרחיק מהם אם אין בהם ריח רע, ואם יש בהם ריח רע דינם כצואת אדם". ועוד כתב שם (סעי' ז'): "צואת תרנגולים ההולכים בבית, דינה כצואת בהמה חיה ועוף. אבל הלול שלהם יש בו סרחון ודינו כצואת אדם". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק כ"ח): "הוא בנין קטן העשוי לאווזין ותרנגולין, ומפני שרבה בו צואה יש בו סירחון והוא מאוס, ע"כ דינו כצואת אדם. וכתב הח"א דה"ה דיר של בהמה ג"כ אסור מטעם זה, ועיין בביאור הלכה מה שכתבנו בזה". וכתב בבה"ל שם (ד"ה "אבל הלול שלהם"): "ובספר קיצור שו"ע כתב דלא נהירין ליה דבריו, וגם הפוסקים לא הזכירוהו, ומלול של תרנגולין יש לחלק, ור"ל משום דמלבד הסרחון הוא מאוס ג"כ כמש"כ הרא"ש והטור, ומי יאמר דגם בדיר של בהמה שייך סברא זו. ואין להביא ראיה להקיצור שו"ע ממה דקי"ל ביו"ד סי' רפ"ו דרפת בקר חייב במזוזה אף דבית הכסא קי"ל שם דפטורה אלמא דלא נחשבת כבית הכסא, דלולין יוכיחו דחייבים, וע"כ הטעם דאף דלענין ברכה אסור לברך שם כמו בבית הכנסת מ"מ לענין מזוזה איננה בכלל שאין עשויה לדירת כבוד דיהיה פטור משום זה, עי"ש [ועיין בחיי אדם כלל ט"ו דין י"ב דנשאר בזה בצ"ע]. אך ראיה אחרת יש להביא להקיצור שו"ע, דלהחיי אדם דלאו דוקא בצואת תרנגולים דה"ה בצואת בהמה מפני הריבוי שלהם נחשבת כצואת אדם, א"כ ה"ה בצואת כלבים וחזירים יהיה ג"כ הדין כן בדיר שלהם, ולא משמע שם כן בהגמרא לפי מה שפירש שם התוספות ד"ה ולית הלכתא דהברייתא דאוסרת בצואת תרנגולים איירי בלול שיש שם הרבה מצואתן כמש"כ הרא"ש, א"כ נוכל לאמר דרישא דהברייתא דאוסרת בצואת כלבים וחזירים איירי ג"כ כי האי גווני, ואמאי קאמר רבא שם לית הילכתא כו', לוקמי כה"ג, אלא ודאי דבכל גווני שרי בשאר דברים לבד בצואת תרנגולים, והטעם כנ"ל. אך מ"מ נ"ל ברור להלכה דהדין עם החיי אדם, ולא מטעמיה, דרפת בקר הוא בכלל אשפה, וכבר אמרו דסתם אשפה אפילו אין ריחה רע אסורה מחמת חזקת אשפה שיש בה צואה עד שיבדוק וכנ"ל בסימן ע"ו ס"ז, וגם הקיצור שו"ע יודה לזה. וכשהרפת מסריח שדרך להצטער ממנה בני אדם אין אנו צריכין לכל זה, דהיא בכלל אשפה שריחה רע. ואם פינו הרפת מהדיר ונסתלק הריח הרע מהדיר, נראה דמותר אח"כ לקרות שם, אך בתנאי שיהיה בדוק לו גם הכתלים מצואה, כי ע"פ הרוב מצוי טנופת על הכתלים. ע"כ שומר נפשו ירחק מזה, ואמרו חז"ל בברכות כ"ד ע"ב שמי שנזהר לזכור דבר ה' בקדושה זוכה לאריכת ימים, עי"ש בגמרא".
וכתב כה"ח שם (ס"ק ל"ו): "וצריך להרחיק לפניו כמלא עיניו ולאחריו ד' אמות ממקום שכלה הריח. טור, לבוש, עולת תמיד אות יו"ד, סולת בלולה במקור חכמה אות א'. ומה שכתב החיי אדם בכלל ג' אות ו' דהוא הדין בדיר של בהמות דינו כצואת אדם, כתב עליו קיצור השלחן ערוך בפאת השלחן על סימן ה' אות ו' דליתא בפוסקים וגם לא דמי ללול של תרנגולים יעו"ש. ולי נראה דהכל לפי העניין". וראה מאמר מרדכי לימות החול (פי"ד סעי' ע"ב): "צואת בהמות וחיות ועופות כשיש בה ריח רע – דינה כצואת אדם. ואם אינה מסריחה – מותר לקרוא כנגדה", ושם (סעי' ע"ג): "דיר בהמות ולול תרנגולים (ואפילו לבנים) שבדרך כלל ריחם רע – דינם כצואת אדם".
[64] אמנם אם יש מקור לריח – אסור, וראה לעיל בהערה הקודמת.
[65] תשמ"ה 265.
[66] וכתב כה"ח שם (ס"ק ז'): "וזה סדר שפיכת תשעה קבין, בתחלה ישפוך מים על פס רגלו מתחת העומדת בארץ כדי כשיבואו אחר כך המים על גופו ועל פס רגלו ממעל יהיה חיבור עם המים שעל פס רגלו אשר מתחת ויהיה כאילו על כל גופו באו המים אפילו מתחת רגליו שנוגעות בקרקע, ואחר כך יבא אחר ויתפוס לו המים או יניחם במקום שאפשר שישפכו עליו מאליהן, והוא יהיה עומד וידיו יהיו מוטות מצדדיו זה מצד זה וזה מצד זה עד אצל הירך, אבל לא דבוקות בגופו כדי שישפך עליהם המים מכל צדדיהן, וישפכו לו המים על ראשו ויורד על גופו ועל ידיו עד פס רגלו, ואז יתחבר עם המים אשר על פס רגלו מתחת העומדת בארץ ויהיה הכל בחיבור אחד ונמצא שבאו המים על כל גופו, ובזה יוצא נתינת תשעה קבין כתקנה. ועיין משבצות זהב אות א' וביורה דעה סימן קצ"ח סעיף כ"ח ודו"ק".
[67] וראה מש"כ במאמר מרדכי שבת (ח"א פ"ט סעי' ל"ו-ל"ח) "זקן או חולה שאינו יכול לטבול במקווה – ישפוך על גופו תשעה קבין מים [שהם כשלושה עשר וחצי ליטר מים] ללא הפסקה. וישפוך מכלי אחד או שניים או שלושה, אך לא יותר מכך. אם משתמש בשניים או בשלושה כלים – אדם אחר ישפוך עליו את המים ללא הפסקה בין כלי לכלי. אבל אם משתמש בכלי אחד – יכול לשפוך על עצמו או ע"י אדם אחר. ויש אומרים שאין צריך לשפוך מכלי דווקא אלא אפילו עומד תחת המקלחת ויורדים על גופו כשלוש עשרה וחצי ליטר מים ללא הפסקה – הרי זה מטהרו [למנוע מכשול, יש להדגיש כי תשעה קבין הנ"ל מועילים אך ורק במקום טבילה לגבר, אך לטהר נשים לבעליהן – אין לכך כל ערך, ואפילו תשפוך עליה כל מימות שבעולם – אינה נטהרת עד שתטבול את כל גופה במקווה כשר].
מי שאינו יכול לטבול ואינו יכול לשפוך על עצמו תשעה קבין – יטול את ידיו ארבעים פעם, ויכוין אותיות שם ע"ב לפי הסדר הבא: בנטילה ראשונה יערה מים על יד (ימין) ויכווין אות (ראשונה) של שם ע"ב [י]. בשנייה יערה על יד (שמאל) ויכווין שוב באות (ראשונה) של שם ע"ב [י]. בשלישית יערה על יד (ימין) ויכווין באות (השנייה) של שם ע"ב [ו]. ברביעית על יד (שמאל) ויכווין שוב באות (השנייה) של שם ע"ב [ו]. בחמישית על יד (ימין) ויכווין באות (השלישית) של שם ע"ב [ד]. בשישית על יד (שמאל) ויכווין שוב באות (השלישית) של שם ע"ב [ד], וכן הלאה לסרוגין, עד שמסיים לכוון בכל אותיות שם ע"ב. עד כאן נטל עשרים נטילות. עתה, יערה עשר פעמים רצופות על יד ימין, ובכל פעם יכווין אות אחת מעשר אותיות שם ע"ב לפי הסדר. ושוב עשר פעמים על יד (שמאל), ויכווין בכל פעם אות אחת מעשר אותיות של שם ע"ב. נמצא שנטל בסך הכל ארבעים נטילות.
לפני שיטול ידיו יאמר "לשם ייחוד" על פי הנוסח הבא:
לְשֵׁם יִחוּד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִֽינְתֵּיהּ, בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ וּרְחִימוּ וּדְחִילוּ, לְיַחֲדָא שֵׁם יוֹ"ד הֵ"א בְּאוֹתִיּוֹת וָא"ו הֵ"א בְּיִחוּדָא שְׁלִים (יהרהר בלבו י-ה-ו-ה) בְּשֵׁם כֹּל יִשְׂרָאֵל. הֲרֵינִי מוּכָן וּמְזֻמָּן לִנְטוֹל יָדַי עֶשֶׂר נְטִילוֹת לְיַד יָמִין וְעֶשֶׂר נְטִילוֹת לְיַד שְׂמֹאל בְּסֵירוּגִין כְּנֶגֶד עֶשֶׂר אוֹתִיּוֹת שֶׁל שֵׁם הויה בְּמִלּוּי יוֹדִין, וְעוֹד אֲנִי נוֹטֵל עֶשֶׂר פְּעָמִים רְצוּפוֹת לְיַד יָמִין וְעֶשֶׂר פְּעָמִים רְצוּפוֹת לְיַד שְׂמֹאל כְּנֶגֶד עֶשֶׂר אוֹתִיּוֹת שֶׁל שֵׁם הויה בְּמִלּוּי יוֹדִין אֲשֶׁר עוֹלֶה כֹּל זֶה מִסְפָּר אַרְבָּעִים כְּנֶגֶד אַרְבָּעִים סֵאָה, כְּדֵי לְטַהֵר בָּזֶה כֹּל גּוּפִי שֶׁהוּא מָאתַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה אֵבָרִים וּשְׁלשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה גִּידִים מִטֻּמְאַת קֶרִי וּמִכֹּל טֻמְאָה וְרוּחַ רָעָה.
וְיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי שֶׁיִהְיוּ חֲשׁוּבִים לְפָנֶיךָ נְטִילוֹת אֵלּוּ שֶׁאָנֹכִי מוּכָן לִטּוֹל יָדַי כְּאִלּוּ טָבַלְתִּי גּוּפִי בְּמַיִם לְטַהֲרֵנִי מִטֻּמְאַת קֶרִי וּמִכֹּל מִינֵי טֻמְאָה וְרוּח רָעָה, וְיִמָּחֶה כֹּחַ הַטֻּמְאָה הַנַּעֲשָׂה מִן הַקֶּרִי מְחִיָּה גְּמוּרָה מִלְּמַעְלָה וּמִלְּמַטָּה, וִיתֻקַּן עֲוֹן הַכַּעַס (בערב שבת: וְיוּפְשְׁטוּ בִּגְדֵי חֹל וַאֲקַבֵּל קְדֻשַּׁת שַׁבָּת). לֵב טָהוֹר בְּרָא־לִי אֱלֹהִים. וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי: וְיַעֲלֶה לְפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ כְּאִלּוּ כִּוַּנְתִּי בְּכָל הַכַּוָּנוֹת הָרְאוּיוֹת לְכַוֵּן בְּסֵדֶר נְטִילַת יָדַיִם זֹאת. אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי. וַאֲסֹֽבְבָה אֶת־מִזְבַּחֲךָ ה', וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ. וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ. וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ.
אחרי שנטל ארבעים נטילות יאמר את הפסוק (תהילים נ"א, י"ב): "לֵב טָהוֹר בְּרָא־לִי אֱלֹהִים. וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי" ויכווין "לֵ'ב טָ'הוֹר בְּ'רָא" – ראשי תיבות: "טבל" וסופי תיבות "אבר" לומר, שבטבילת אבר אחד נטהרים כל אבריו".
[68] תשד"מ 729-1.
[69] כתב השו"ע (יו"ד סי' רפ"ב סעי' ט'): "כל הטמאים, אפילו נדות – מותרים לאחוז בס"ת ולקרות בו. והוא שלא יהיו ידיהם מטונפות או מלוכלכות".
וכתב השו"ע (סי' פ"ח סעי' א'): "כל הטמאים קורין בתורה וקורין ק"ש ומתפללין". וכתב הרמ"א: "יש שכתבו שאין לאשה נדה בימי ראייתה ליכנס לבית הכנסת או להתפלל או להזכיר השם או ליגע בספר, (הגהות מיימוני פ"ד) וי"א שמותרת בכל, וכן עיקר (רש"י הלכות נדה), אבל המנהג במדינות אלו כסברא ראשונה. ובימי לבון נהגו היתר. ואפילו במקום שנהגו להחמיר, בימים נוראים וכה"ג, שרבים מתאספים לילך לבית הכנסת – מותרין לילך לבהכ"נ כשאר נשים, כי הוא להן עצבון גדול שהכל מתאספים והן יעמדו חוץ". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ו'): "ובבנימין זאב סימן קנ"ג כתב שלא נהגו רק שלא לכנוס לבית הכנסת ולא לראות ספר תורה, וגם כשמתפללת אינה עומדת בפני חברותיה, ומשום מנהג וכבוד עושין כן ולא משום איסור עכ"ל וכן הסכימו האחרונים דצריכה להתפלל בביתה ולברך כל הברכות, ובפרט ברהמ"ז וקידוש שהוא מן התורה, וע' במג"א". ועוד שם (ס"ק ז') כתב: "אבל המנהג – ובמדינותינו נוהגין היתר לעולם ומברכות ומתפללות, ומ"מ לא יסתכלו בס"ת בשעה שמגביהים אותה להראות לעם [חיי אדם]. עוד כתב שלא יכנסו לבית הקברות עד שיטבלו".
וכתב כה"ח שם (ס"ק י'): "ובבנימין זאב סימן קנ"ג כתב שלא נהגו רק שלא ליכנס לבית הכנסת ולא לראות ספר תורה, וגם כשמתפללים אין עומדות בפני חברותיה, ומשום מנהג וכבוד עושין כן ולא משום איסור עכ"ל, וכן עיקר, עכ"ל המגן אברהם, והביאו אליה רבה אות ג', סולת בלולה אות ב', רבינו זלמן אות ב'. ועוד עיין בהגהות מיימוניות פרק ד' מהלכות תפלה אות ג' שלא כתב כי אם שנהגו שלא לילך לבית הכנסת וכשמתפללות אין עומדות בפני חבירותיהן יעו"ש, והביאו בית יוסף וכתב עליו: והשתא נשי דידן לא נהוג להמנע כלל מליכנס לבית הכנסת, עכ"ד. ועוד עיין בשלחן ערוך יורה דעה סימן רפ"ב סעיף ט' שכתב: כל הטמאים אפילו נדות – מותרים לאחוז בספר תורה ולקרות בו, והוא שלא יהיו ידיהם מטונפות או מלוכלכות, עכ"ל, ואם כן משמע לפום דינא דכל שכן דמותר להם לראות בכתיבת הספר תורה בשעה שמראין אותו לעם ולשמוע הקריאה מפי הש"ץ". ועוד כתב שם (ס"ק י"א): "נמצא דנדות ויולדות – מותרים בדברי תורה וגם לראות כתיבת הספר תורה בשעה שמראין אותו לעם ולשמוע הפרשה מהש"ץ, ובתפלה וברכת המזון וקידוש – חייבות מן הדין ואינם יכולות לפטור עצמן, רק בהגהות מיימוניות כתב דיש מקומות שנהגו שאין הולכות לבית הכנסת בימי נדותן, וכתב מרן ז"ל על זה דנשי דידן לא נהוג להמנע כלל מליכנס לבית הכנסת כמו שכתבנו באות הקודם. ומכל מקום יש להזהירן שבעת שהדם שותת יפסיקו הקריאה, וגם להחליף המטלית שיהא נקי בעת התפלה כל מה דאפשר, וכן כתב השתילי זיתים שם. וכן יש להזהירם שלא יכנסו בבית הכנסת בעת שידעו ששותת מהם דם מפני הכבוד".
וראה מאמר מרדכי שבת (ח"ב פכ"ח סעי' ע"ה): "נשים מותרות להסתכל בספר התורה. אמנם, בשעה שהאשה נידה, ודמים מצויים בה – אין זה מן הראוי שתסתכל בספר התורה, ואין בזה משום איסור, אלא רק מנהג כבוד בספר התורה". וראה מש"כ בדרכי טהרה השלם (פ"ה סעי' צ"ז): "חובה ומצוה לנשים להתפלל בימי נדתן כמו בימי טהרתן ומתר להם ללכת גם לבית הכנסת להתפלל, ויש הנוהגות להחמיר שלא ללכת לבית הכנסת בזמן שהדמים מצויים בהן, אך גם הנוהגות כן אינן מחמירות במקרים הבאים: א. בימים נוראים. ב. כשמתאספים לשמחה וכדו' וחומרא זו תגרום לה עגמת נפש בהשארה בחוץ. ג. בימים שאינה רואה דם אע"פ שלא טבלה. ד. אם חוששת שבביתה לא תתפלל כראוי או לא תתפלל בכלל". ועוד שם (סעי' צ"ח): "לכל דעות מן הראוי שלא תסתכל בספר תורה כשמגביהים אותו, וכן לא תגע בכותל המערבי בזמן שהדמים מצויים בה, ולא משום אסור אלא כדי לנהוג כבוד בתורה ובמקדש".
[70] ראה בהערה הקודמת. כתב כה"ח (סי' פ"ח ס"ק י"א): "כתב הפרי חדש הך סברא לאו מיחוורא כלל, דהא גרסינן בהדיא בפרק מי שמתו: הזבין והמצורעין ובאין על נדות – מותרין לקרות בתורה, ודוקא בעל קרי לא יקרא, ואיכא מאן דאמר התם דאף מציע את הגמרא ובלבד שלא יאמר הזכרות שבה מכלל דשאר טמאים אפילו בהזכרות, ועוד תנן: נדה שפלטה שכבת זרע והמשמשת שראתה נידה – צריכין טבילה משום ראיית הקרי, וכדמוכח בהדיא גבי הא דאמרינן דקסבר רבי יהודה בעל קרי מותר בדברי תורה, וכיון שזה מוכרח מהמשנה ומדין התלמוד ומוסכם מהפוסקים שנדה חייבת להתפלל, מי הוא זה שיוכל לחלוק בזה ולפטור הנשים בימי נידותן מתפילה, ולכן חייב כל איש ואיש להזהיר בביתו על כך שלא ימנעו מלהתפלל בימי נדותן שרשאות וחייבות להתפלל, והשומע בזה ישא ברכה מאת ה', עכ"ל. והביאו שתילי זיתים אות ג'. וכן כתב בית יוסף בריש סימן זה דכתבו הרי"ף והרא"ש דמהא מתניתין שמעינן דזבין וזבות נדות ויולדות כולהו חייבים בתפלה דדייקינן טעמא דזב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע הוא דצריכי טבילה, הא זב שלא ראה קרי ונדה שלא פלטה שכבת זרע – אין צריכין טבילה לדברי הכל וכן הלכה עכ"ל. ולפי מה שכתבו הפוסקים דבטלה תקנת עזרא ואין צריך טבילה מן הדין לבעל קרי ומותר לקרות בדברי תורה ולהתפלל, אם כן אפילו זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע – מותר להם לקרות ולהתפלל מן הדין, וכן משמע מסתמיות דברי מרן ז"ל בשלחן ערוך". ועיין בספר דרכי טהרה (תשע"א פ"ה סעיף צ"ח).
