פרק ו – מניין וצירוף למניין

@שאלה א –

צירוף מחלל שבת בפרהסיה למניין וגדרו[1]

שאלה: האם מותר לצרף מחללי שבת בפרהסיה למניין, ומהי "פרהסיה"?

תשובה: עיי' ב"ספר הלכה" (ח"א עמ' קי"ט-ק"כ[2]), בו פורטו הלכות צירוף למניין של מחללי שבת. והגדר של פרהסיה הוא בפני עשרה אנשים מישראל, או שמעשיו נודעו לרבים. וכן אין לצרף אדם שמומר להכעיס אפילו שהינו מומר לשאר מצוות[3].

@שאלה ב –

צירוף מחלל שבת בפרהסיא או בצנעה לדבר שבקדושה[4]

שאלה: האם מותר לצרף לדבר שבקדושה אדם המחלל שבת בצנעה?

תשובה: אדם שמחלל שבת בפרהסיא – אסור לצרפו לכל דבר שבקדושה; אך המחלל בצנעה – מותר[5].

@שאלה ג –

צירוף שאינו חובש כיפה למניין[6]

שאלה:

יהודי שאינו חובש כיפה המגיע לבית הכנסת, ולא ניתן לדעת אם הוא שומר שבת, האם מותר לצרפו למנין? האם אפשר להקל בכך בשעת הדחק, כגון: בצבא?

תשובה:

יהודי ההולך ללא כיפה, אין כל הוכחה מכך שהוא אינו שומר תורה ומצוות[7]. לכן, בשעת הדחק אפשר להקל ולצרפו למנין.

@שאלה ד

עזיבת מקום תפילה שאינם שומרים תו"מ[8]

שאלה: אחי מתפלל בשבת בבית הכנסת של יהודי תימן, בקהילה ב______ שבארצות הברית. במניין זה יש כעשרה מתפללים, חלקם מחללי שבת בפרהסיא, מגיעים לבית הכנסת ברכבם, ומתגלחים בתער. לא ניתן למונעם מכך. פעמים והם רוב המניין.

נשאלתי על ידי אחי – הואיל ואין בקרבת מקום בית כנסת תימני אחר, האם הוא רשאי להישאר להתפלל בבית כנסת זה, או שעליו להתפלל בביתו או בבית כנסת אחר, אפילו שאינו תימני?

אודה לכבודו אם יוכל לשלוח את תשובתו לאחי, שכן דברי מרן הראשון לציון בודאי ישפיעו עליו ועל הקהילה, ושבו בנים לגבולם ולאביהם שבשמים.

תשובה: קבלתי את מכתבו של אחיך הרב א. ח. שליט"א מיום י"ד במרחשון תשנ"א, הכתוב בטוב טעם.

אולם גם אם כל הדברים שכתבת הם אמת וצדק, אעפי"כ אין צורך למהר בנושא זה, אלא יש להודיע לקהל שיש לשמור שבת כהלכתו, וכן לא לגלח בתער ולהמשיך במסורת המפוארת של יהודי תימן, שכידוע שמרו כל הזמן על קדושתם וצלם פניהם, ולמרות כל הרדיפות שהיו בתימן, עמדו על המשמר, ובתקיפות רבה, לקיים תורה ומצווות.

אם למרות זאת לא יאות הקהל לשמוע, רשאי הרב לעזוב אותם, ולהתפלל במקום אחר[9].

יהי רצון שהקב"ה יערה עליכם רוח ממרומים לשמור ולעשות ככל אשר יורוך, אכי"ר.

@שאלה ה'

צירוף נישואי תערובת למנין, או ש"צ בשאינם שומרי שבת [10]

שאלה: ברצוני לשאול את כבודו מספר שאלות, אך תחילה אתאר לפניו בקצרה את המצב כאן, בקהילת ______ אשר בארגנטינה. המצב כאן הוא שאין אפילו יהודי אחד השומר שבת כהלכתה. כ-20 משפחות אוכלות בשר כשר, כאשר מחצית מהן רק קונות בשר בהמה כשרה, אך לא מכשירות אותו לאכילה. מצב נישואי התערובת כאן הוא נוראי, בערך כ-80%. בימי החול אין מניין בבית הכנסת אלא רק בשבת. אני משתדל לעשות כפי כוחי אך מאמצי לא נראים לעין.

כעת נעבור לשאלות:

א. האם מותר להיות שליח ציבור במניין שכולו מחללי שבת בפרהסיה ובמזיד?

ב. האם מותר לעלות לתורה במניין כזה, האם אין בכך ברכה לבטלה?

ג. האם אפשר לצרף למניין אדם הנשוי לגויה המופיע לכל התפילות בשבת?

ד. בשל חוסר מקום בבית החיים, האם מותר מהיום והלאה לקבור נפטר על גבי נפטר, כאשר הנפטר הראשון יוכנס לכתחילה עם מקום מספיק לקבור מעליו עוד נפטר?

ה. יהודי שנשא אישה גויה, רוצה יחד עם ילדיו להיות יהודים כדת וכדין. האם אפשר שנתחיל ללמד אותם יהדות כאן, ולצורך המבחנים והגיור עצמו הם ייסעו יחד איתי לברזיל (כיון שהמקום קרוב והוצאות הנסיעה לשם אינן מרובות)?

בברכת התורה, רב קהילת ______ ארגנטינה

תשובה: אתחיל בשאלתך האחרונה, כיון שממנה נראה לי פתח לשאר השאלות. נראה לי שאפשר, כהוראת שעה, לערוך רישום חד פעמי של כל אלה שברור שימשיכו להיות משפחות כשרות שומרי שבת וכשרות וכו', ולקבוע זמן מסויים שאחרי כן לא תתקבל שום משפחה אחרת, נניח חודש, ובו לערוך את הגיורים הנצרכים לאותם גרי צדק בברזיל. אם יעשה כבודו כך, אפשר יהיה לפתור את נושא המניין וקריאת התורה, כיון שאז יצטרפו אי"ה לקהילה גרי צדק שומרי שבת.

ובינתיים אין לצרף מי שנשא גויה למניין[11], או להיות שליח צבור במניין שרובו מחללי שבת בפרהסיא[12]. וכדי שלא יתפורר המניין אפשר, אם לא התפלל קודם תפילת שמונה עשרה בלחש – יתפלל בקול, וכהוראת שעה יהא מותר לו לאמר קדיש וקדושה עד שכאמור יושלם המניין כדין[13].

בענין הבשר. רצוי למכור להם בשר שהוא כבר מוכשר, והוצאות ההכשרה יהיו על חשבון הקהילה.

לשאלתך בענין גיור שנעשה לפני 20 שנה בארגנטינה, עיין בשו"ת "הר צבי"[14] שדן בזה, ולמעשה אפשר לקבל משפחה כזו, ובלבד שלא יהא הדבר לפתח לאמור: "התירו פרושים את הדבר"[15].

@שאלה ו

תפילה במניין מחללי שבת[16]

שאלה: האם מותר להתפלל במניין שהמתפללים בו מחללי שבת?

תשובה: אין ראוי להתפלל במניין שאינו שומרי שבת[17].

@שאלה ז

אשה בברכות ובצירופה למנין[18]

שאלה: לאחרונה נכחתי באזכרה בה היו רק תשעה אנשים, הרב סירב שיאמרו "קדיש" ללא מנין. שאלתי אותו: האם אי אפשר לצרף למנין את אחת הנשים שנכחו באזכרה, ולומר "קדיש"? הוא השיב לי כי: "אין מצרפים נשים למנין"!

ברצוני לשאול את כבוד הרב:

נשים חייבות בברכות ובעניית "אמן", אם כן מדוע אין מצרפים אותן למנין?

תשובה: אשה יכולה לענות אמן, בין צעירה בין זקנה. כמו כן, אשה חייבת לברך ברכה ראשונה ואחרונה על כל מה שאוכלת, ובפרט ברכת המזון שחיובה מן התורה[19].

אמנם, למניין אין אשה מצטרפת כיון שלכל דבר שבקדושה צריך עשרה גברים בני חיוב[20], ואין האשה נחשבת לבר חיובא. אין בזה כל זלזול באשה אם פטורה היא מחלק ממצוות עשה, שהרי בכל מצוות לא תעשה חייבת היא, והשווה הכתוב איש לאשה לכל עונשין שבתורה. לכן, נכון נהג הש"ץ שלא אמר קדיש כאשר לא היה מנין[21].

במקרה שאין מנין, טוב לומר תהילים והשכבה לנפטר, ואין הקדיש מעכב. יה"ר שיקויים בנו: "יחיו מתיך יקיצו וירננו שוכני עפר"[22].

[1] תשד"מ 435-1, וכן השיב בקיצור בתשמ"ח-תשמ"ט סימן קכ"ד.

[2] וזה לשון מאמר מרדכי לימות החול (פרק י"א סעיף י"ז): "אמרו חז"ל: "ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא", ואף על פי כן לא כל אחד מצטרף לעשרה כדי להשלים למניין. ואלו הם שאינם מצטרפים:

• מי שעובד ע"ז אפילו רק בדבר שאיסורו מדרבנן, ואפילו אם עושה כך להנאתו ובצנעה.
• המחלל שבת בפרהסיא.
• מי שעובר עבירה, ואפילו אחת, כדי להכעיס את ה'.
• מי שעובר על רוב המצוות, לא כדי להכעיס אלא להנאתו (אבל מומר לדבר אחד אינו מומר לכל התורה).
• מי שאינו מאמין בדברי חז"ל".

ובסעי' י"ח: "המחלל שבת בפרהסיא שאינו מצטרף הוא דווקא אם חילל בפני עשרה אנשים מישראל, או במקום ציבורי וגלוי שמעשיו נודעים לרבים, ואז אינו מצטרף אפילו אם עובר על איסור דרבנן, אך אם חילל שבת בצינעא, ואפילו עבר על איסור דאורייתא – מצטרף למניין. אמנם אם ידוע לכל הציבור שהוא מחלל שבת – נחשב כפרהסיא ואינו מצטרף". ובסעי' י"ט: "מי שנוּדה ע"י בית דין – אינו מצטרף למניין".

ובסעי' כ': "מי שעובר עבירה אחת או עבירות אחדות להנאתו בתמידות, ופרק מעליו עול מצוות, יש אומרים שלא לצרפו להשלים מניין, אך אם יכול הדבר לגרום לריב, שנאה או מחלוקת – טוב להעלים עין ולצרפו למניין".

ובסעי' כ"א: "מי שמכה את חברו – החרימוהו הקדמונים, וצריך התרת חרמות כדי שיוכל להצטרף למניין, אך מכיון שדבר החרם לא ידוע לרבים, ובערבי ר"ה ויוה"כ עושים התרת חרמות – אין להקפיד על כך. ויהיה רעווא מן קמי שמיא, שיחזרו כל פושעי ישראל למוטב, ותהיה יראת ה' על פניהם, וישראל עושה חיל".

[3] שאז אפילו אם מחלל שבת בצנעה – אינו מצטרף למניין, שמומר להכעיס לאחת ממצוות התורה – אינו מצטרף למניין, כמבואר בשו"ת רב פעלים (ח"ב או"ח סי' י"א) על פי שו"ע (יו"ד סי' ב' ס"ה).

[4] תשמ"ו-תשמ"ז סימן כ"ג.

[5] ראה בהערה ג'. כתב הרמב"ם (הלכות שבת פרק ל' הל' ט"ו), וז"ל: "השבת ועבודה זרה כל אחת משתיהן שקולה כנגד שאר כל מצות התורה, והשבת היא האות שבין הקב"ה ובינינו לעולם, לפיכך כל העובר על שאר המצות הרי הוא בכלל רשעי ישראל, אבל מחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעובד עבודה זרה ושניהם כגוים לכל דבריהם". ושם במגיד משנה כתב, וז"ל: "מסקנא דגמרא פרק הכל שוחטין (חולין ה') שהעובד כוכבים ומזלות ומחלל שבתות בפרהסיא הרי אלו מומרין לכל התורה כולה והרי הם כעובדי כוכבים ומזלות גמורים. ומבואר בהרבה מקומות. וטעם השבת – לפי שהוא מורה על החדוש, והכופר בחדוש כופר בכל התורה כולה, ולפיכך צריך להאמין ולקבוע בנפשו אמונת החדוש ולשמור השבת שהוא אות נאמן עליו". וכתב השו"ע (אבה"ע סי' קכ"ג סעי' ב'): "ישראל שהמיר, או שהוא מחלל שבתות בפרהסיא, הרי הוא ככותי לכל דבריו",

וכתב השו"ע (יו"ד  סימן ב' סעי' ה'): "מומר להכעיס, אפי' לדבר אחד, או שהוא מומר לעבודת כוכבים או לחלל שבת בפרהסיא, או שהוא מומר לכל התורה, אפילו חוץ משתים אלו, דינו כעובד כוכבים".

וכתב הש"ך שם (ס"ק י"ז): "דע שיש מחלוקת בין הפוסקים בזה, והעיקר כהאומרים דעבודת כוכבים אפילו בצנעה אפילו רק פעם אחת הוי מומר לכל התורה ודינו כעובד כוכבים, וכן אפי' חילל שבת פעם אחת בפרהסיא, מיהו באותה שחיטה לא נעשה בה מומר, כגון בשוחט לעבודת כוכבים או השוחט בשבת – אין שחיטה זו אסורה משום שחיטת מומר אלא משום שוחט לעבודת כוכבים כדלקמן בסימן ד' וכן משום שוחט בשבת בסי' י"א, וכן נראה דעת מהרש"ל פ"ק דחולין סי' ז'".

וכתב בשו"ת רב פעלים (ח"ב או"ח סימן י"א): "מיהו כל זה הוא בעובר שאר עבירות חוץ מחלול שבת בפרהסיא, אבל אם מחלל שבת בפרהסיא הרי זה מומר לכל התורה, ודינו כגוי לכל דבר, ואינו מצטרף לעשרה, וכנז' בשו"ע יו"ד סי' הנז"ל, וכן פסק בשו"ע אה"ע סי' קכ"ג ס"ב, ישראל שהמיר או שהוא מחלל שבת בפרהסיא הרי הוא ככותי לכל דבר, וכן פסק בשו"ע או"ח סי' שפ"ה, ישראל מומר לעבודה זרה או לחלל שבתות בפרהסיא, אפילו אינו מחללו אלא באיסור דרבנן הרי הוא כגוי, ואם אינו מחללו אלא בצנעה, אפילו מחללו באיסור דאורייתא, הרי הוא כישראל ומבטל רשותו ע"ש.

הנה כי כן, אם זה האיש הנז' בשאלה הנז' הוא מחלל שבת בצנעה, הרי זה מצטרף לעשרה, כי דינו הוא כישראל גמור, ועיין להגאון חתם סופר בח"מ סי' קצ"ח, שהביא דברי הרמב"ן בענין חלול שבת ויו"ט וכתב, וז"ל: והיוצא לנו מכל הנז"ל שאסור לשום מי שהוא אשר בשם ישראל יכונה, לפתוח חנותו או לסחור במרכלותו ומסחרתו, או לטעון ולפרוק מעגלה שלו בשבת ויו"ט, ואם לא שמע וא"א לכופו הרי הוא מופרש מעדת ישראל, ואין לו דת כלל, ופסול לעדות ולשבועה ולכל דבר, ושחיטתו אסורה, וכל מאכליו ומשקיו בחזקת איסור, כי אבד נאמנות שלו, ואין חילוק בין פותח חנותו מקצתו או כולו או חלונותיו וכדומה, עכ"ל ע"ש.

מיהו בענין מחלל שבת בפרהסיא מבואר באחרונים ביו"ד סי' ב', דהיינו דוקא שחילל שבת בפני עשרה מישראל, ומבואר שם עוד, דאפילו לא חילל בפני עשרה, אם חילל במקום גלוי שנודע לרבים, גם זה מקרי פרהסיא, אבל אם לא היה כן, גם מחלל שבת לא הוי מומר לכל התורה, ודינו כישראל ומצטרף לעשרה. ועוד דע דאם זה האיש אינו מאמין בדברי רז"ל, גם זה דינו כגוי, ואינו מצטרף לעשרה, וכמפורש בדברי מרן ז"ל ביו"ד סי' קי"ט ס"ז שהבאתי לעיל, ועיין ש"ך ס"ק ט"ז, ועיין בש"ח ותורת שלמים סי' ב' ס"ק י"ח, במבעט אפילו בשב ואל תעשה ה"ז אפקרוס, ודינו כגוי, ועיין להגאון אש"א סי' ל"ז סק"א בד"ה מריש הוה אמינא ע"ש.

נמצא העולה מכל הנז"ל דבשאר עבירות, חוץ מע"ז וחלול שבת בפרהסיא, אם עבר לתאבון דינו כישראל לכל דבר ומצטרף לעשרה, ורק אם ראינו אותו שפרק רוב מצות מעל צוארו, אז אם עושה לתאבון, והוא נזהר בקצת מצות ג"כ דינו כגוי, כמ"ש הגאון בש"ח, והבאתי דבריו לעיל".

ובשו"ת רב פעלים (או"ח ח"ג סי' י"ב) כתב, וז"ל: "אבל במחלל שבת בפרהסיא או שהוא מבעט במצוה בפירוש, או שאומר בפירוש שאינו מאמין בדברי רז"ל – אין להקל בזה". ואם הוא מומר להכעיס לאחת ממצוות התורה – אינו מצטרף למניין אפילו אם מחלל שבת בצנעה, כמבואר בשו"ת רב פעלים (ח"ב או"ח סי' י"א) על פי שו"ע (יו"ד סי' ב' ס"ה).

וראה בשו"ת רב פעלים (ח"ב או"ח סי' י"א) על פי שו"ע (יו"ד סי' ב' ס"ה).

[6] תשמ"ח-תשמ"ט סימן קכ"ד.

[7] כלומר, כאשר הוא נמצא במקום שיהודים הולכים עם כיפה והוא לא הולך, א"כ יש לחוש שהינו עובר עבירות, ולכן לכתחילה – לא מצטרף, מ"מ כל שלא נודע שהוא עובר להכעיס או מחלל שבת בפרהסיה – יכול להצטרף. ראה לעיל פרק ג' שאלה ח' ולהלן פרק ז' שאלות י"ד-ט"ו שבכמה מקומות נהגו לא ללכת עם כיפה ברחוב, אבל בימינו ראוי ללכת עם כיפה גם ברחוב.

[8] תש"ן-תשנ"ג סימן ע"ד.

[9] ראה בהערה ה', כי מעיקר הדין מחלל שבת – לא מצטרף, ומכל מקום בשעת הדחק ניתן לסמוך על מה שכתב בשו"ת בנין ציון החדשות (סימן כ"ג), וז"ל: "והנה עד כה דברנו מעיקר הדין איך לדון מחלל שבת בפרהסיא, אבל לפושעי ישראל שבזמנינו לא ידענא מה אדון בהם אחר שבעו"ה פשתה הבהרת לרוב עד שברובם חלול שבת נעשה כהיתר, אם לא יש להם דין אומר מותר שרק קרוב למזיד הוא, ויש בהם שמתפללים תפילת שבת ומקדשים קידוש היום ואח"כ מחללים שבת במלאכות דאורייתא ודרבנן והרי מחלל שבת נחשב כמומר בלבד, מפני שהכופר בשבת כופר בבריאה ובבורא וזה מודה ע"י תפילה וקידוש, ומה גם בבניהם אשר קמו תחתיהן אשר לא ידעו ולא שמעו דיני שבת, שדומין ממש לצדוקין, דלא נחשבו כמומרים אעפ"י שמחללין שבת מפני שמעשה אבותיהן בידיהם והם כתינוק שנשבה לבין עובדי ככבים כמבואר (סי' שפ"ה) וכ"כ גם המבי"ט (סי' ל"ז). ואפשר נמי דצדוקין שלא הורגלו בתוך ישראל ולא ידעו לעיקרי הדת ואינם מעיזין פניהם נגד חכמי הדור לא חשבי מזידין וכו' יע"ש. והרבה מפושעי הדור דומין להם ועדיפי מהם, שמה שמחמיר הר"ש בקראים להחשיב יינם יין נסך אינו מפני חילול מועדות שדומה לשבת בלבד אלא מפני שכפרו גם בעיקרי הדת שמלין ולא פורעין ואין להם דיני גיטין וקדושין שעיל ידי זה בניהם ממזרים. ובזה רוב הפושעים שבזמנינו לא פרצו. ולכן לענ"ד המחמיר להחשיב נגיעת יין של הפושעים הללו לסתם יינם תבוא עליו ברכה. אכן גם למקילים יש להם על מה שיסמכו אם לא שמבורר לנו שיודע דיני שבת ומעיז פניו לחללו בפני עשרה מישראל יחד שזה ודאי כמומר גמור ונגיעת יינו אסור".

ובשו"ת מהרש"ם (חלק א' סימן קכ"א): "גם כיון שאינו מחלל בדברים חמורים המפורסמים לכל, יש לומר דדמי להא דחו"מ סימן ל"ד סכ"ד. וגדולה מזו כתב הב"י בא"ע סימן מ"ד בשם העיטור, דלא מקרי מחלל שבת אלא בעבודת קרקע. וכ"ה בתשב"ץ ח"ג סימן מ"ג מ"ז, וחידושי רע"א ליו"ד סי' ב'. ואף דלא קיימא לן כן, מכל מקום הרי מבואר בב"י שם סימן מ"ב בשם מ"כ, דאם לא נתברר שמחלל שבת בשל תורה, וספק שמא רק בדרבנן, לא נפסל לעדות. ומכל שכן שלא נעשה מומר בפרהסיא, דאפילו אם חילל שבת בשל תורה, שמא היה בשגגה ואומר מותר וכדומה, או שסבור שהעשרה הרואים אין יודעים שהוא אסור מהתורה, ולא מקרי פרהסיא. וראיתי בשו"ת בנין ציון החדשות סימן כ"ג, דבזמן הזה שמתפללים בשבת, ומודים בבורא עולם, ומלים בניהם, ונוהגים בגיטין וקידושין, שהם עיקרי הדת, יש להקל שלא יהא מגעם עושה יין נסך, ע"ש".

ויש לצרף מה שהביא בדרכי תשובה (יו"ד סי' קי"ט ס"ק ל"ד): "עיין באליה רבה ובספר תוספת שבת (או"ח סי' שפ"ה) שכתבו בשם התורת חיים דלא הוי פרהסיא אלא כשלא מכסה מהנשיא אבל כל עוד שמכסה מהנשיא לעולם בצנעה קרינן ליה. וכן ראיתי בשו"ת יד יצחק (ח"ב סי' רס"ז) שהעמיד יסוד על זה דלא נקרא מומר לחלל שבת אא"כ חילל שבת בפני הרב דמתא, עיי"ש. ולפי עניות דעתי הפריז להקל מאוד בדבר שלא נזכר בפוסקים, ומה שכתוב בתוספת שבת ובאליה רבה הוא דבר חדש, ובעל כרחך שצריך איזה תירוץ לזה, דכל כי האי הווה להו לפוסקים לכתוב כן להדיא, ומסתימת לשונם שכתבו המחלל בפני עשרה מישראל או שיתוודע הדבר לעשרה ולא התנו שיהיה אחד מהעשרה הרב דמתא, בעל כרחך דכל בי עשרה מישראל הם שווים בזה. שוב ראיתי בספר טהרת המים  (מערכת הפ' ס"ק כ"ב) שהביא דברי האליה רבה והתוספת שבת הנ"ל, וכתב דזה דוקא במחלל שבת רק באיסור מדרבנן בזה בעינן שלא יכסה מהנשיא, אבל בעובר בפרהסיא איסור שבת דאורייתא נעשה מומר לכל התורה אפילו מכסה מהנשיא".

וע"כ כל עוד שלא הודיעם את חומרת האיסור, כיון שהוא רב המקום ויכול להשפיע עליהם על שמירת המצוות – יכול להתפלל עימם, אך צריך לומר להם שהדבר אסור, ואם לא ישמעו לו – רשאי לעזוב ולהתפלל במקום אחר, אמנם לא חייב לעשות כן במקרה הנ"ל כיון שהוא רב המקום ויכול לסמוך על דברי היד יצחק.

[הערת המערכת: מרן הרב זצ"ל כאשר היו באים אליו בפרט בחגים פוליטיקאים מחללי שבת בפרהסיא היה מורה לבני הבית מראש להגיש מיץ ענבים ולא יין כדי להתרחק מחשש יין נסך (כמבואר בשו"ע ביו"ד סי' קכ"ד סעי' ו', ח' ושם סי' ב' סעי' ה'). אמנם מעשה היה ומרן היה מסדר חופו"ק בנוכחות הרה"ג אליהו אבא שאול זצ"ל רבה של קידר וראש מחלקת הכשרות גוש עציון ת"ו, וא' ההורים שהיה מחלל שבת פתח את בקבוק היין, וחשב הרב אבא שאול ללכת למטבח להחליף את היין, אך מרן הרב הורה לו שישאר במקומו ולא יטרח ולבסוף הרב קידש על יין זה, ולאחר החופה הסביר הרב להרב אבא שאול כיון שאין לך ביוש גדול יותר מזה שיראו בפרהסיא שהוחלף הבקבוק אין לך צורך גדול מזה ואנו סומכים על הפוסקים הנ"ל].

[10] תשמ"ג 217-1.

[11] כתב השו"ע (סי' נ"ה סעי' י"א): "עבריין שעבר על גזירת הצבור או שעבר עבירה, אם לא נידוהו – נמנה למנין עשרה". וראה ברמ"א (יו"ד סי' של"ד סעי' ב'). וכתב המשנ"ב שם (ס"ק מ"ו): "כתב הפמ"ג דוקא עבירה שעבר לתיאבון, אבל להכעיס אפילו בדבר אחד או שהוא מומר לעבודה זרה או לחלל שבת בפרהסיא דינו כעכו"ם ואינו מצטרף". וראה בכה"ח שם (ס"ק ט"ז, ס"ב).

וכתב בשו"ת חכם צבי (סימן ל"ח): "והנה הבועל ארמית בפרהסיא אף שאין דנין אותו בביצת דין מכל מקום על כל ביאה וביאה קנאין פוגעין בו עד שמפני זה דינו שיהרג ואל יעבור, ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם גדול עונם מנשוא וכו' ואיך יתכן שיעלה לקרות בתורה בצבור והלא אין לך חילול השם וכיבוי מאור הדת גדול מזה, וכל העומד ונמצא שם באותו פרק באותו מקום ואינו מוחה ילכד בעוונו ובחבלי חטאתו יתמך". ועיין שו"ת רב פעלים (או"ח ח"ב סי' י"א, ח"ג סי' י"ב).

[12] ראה לעיל שאלה א' – ב' ובמקורות שם.

[13] ראה בהערה ט'.

[14] כתב בשו"ת הר צבי (יו"ד סי' רט"ז) כשנשאל במקום שגדרו שלא לקבל גירות האם בדיעבד תופס, וז"ל: "ולזה אקדים מש"כ תוס' יבמות (דף טז), וז"ל: וא"ת היכי מקבלינן גרים הא בעינן מומחין, וי"ל דשליחותייהו עבדינן. וכ"כ הראשונים הרמב"ן והרשב"א. וממילא דיש לדון דהיכא דאיכא איסורא לא עשאום שלוחין, וכיון דלאו שליחותייהו קא עבדי שוב בטלה הגירות לגמרי דאוקמא אדין תורה.

וכעין זה מתרץ בספר אור שמח להגאון מדווינסק דברי הרמב"ם (הלכות סנהדרין פ"ב ה"י) שפסק דדבר תורה חד נמי כשר לדיני ממונות שנאמר: 'בצדק תשפוט עמיתך', ומדברי סופרים עד שיהיו שלשה, ושנים שדנו אין דיניהם דין. וכבר תמהו עליו נו"כ הכסף משנה והלחם משנה וגדולי המחברים דדבריו סותרים למה שאמרו בגמרא סנהדרין (ג' ע"א): מאי איכא בין רבא לר"א בדר"א, איכא בינייהו דאמר שמואל: שנים שדנו – דיניהם דין, לרבא לית ליה לדשמואל, לר"א אית ליה דשמואל, והאיך הרמב"ם מזכה שטרא לבי תרי, דפסק כרב אחא ודלא כשמואל. ומתרץ באור שמח הנז' דשיטת הרמב"ם היא דדבר תורה אחד כשר היינו דוקא סמוך, אבל ג' הדיוטות הוא מתקנת חכמים דשליחותייהו קא עבדינן ובשנים שדנו דאיכא איסורא לדון בשנים דלא עבדי שליחותייהו לכן בטל הדין לגמרי. ועד"ז יש לומר בנידון דידן, דבמקום איסור לא עבדינן שליחותייהו והגירות בטלה לגמרי, ויש להאריך בזה עוד.

ולכן לדעתי יש לכופם שיבואו לירושלים לסדר מחדש את הגירות. ומהראוי שהרבנים שמה יעמדו על משמרתם שלא לפרוץ גדר ולא לקבל שם שום גר, כי התקנה הזאת היא סייג וגדר לשמירת גדרי התורה, ומשמרת לקדושת ישראל". אמנם במקרה הנ"ל שהתדרדרה הקהילה ניתן להקל בדבר.

[15] ראה סנהדרין (פ"ב ע"ב).

[16] תש"ן-תשנ"ג סימן קל"ו.

[17] וראה לעיל בתשובות לשאלות הקודמות.

[18] תשמ"ח-תשמ"ט סימן מ"ה.

[19] ראה ברכות (ל"ה ע"א), שו"ע (או"ח סי' קפ"ו סעי' א'). וכתב הבא"ח (פרשת חוקת ש"ר סעי' י"א): "נשים חייבות בברכת המזון, והן בעון עתה רבות בנות אוכלות בלא ברכה מחמת חסרון ידיעה ועתידות הן ואביהן ובעליהן ליתן את הדין, וראוי לכל אדם ללמד את בתו בנעוריה בית אביה נוסח ברכת הנהנין ובברכת המזון לפחות נוסח הקצר הכתוב בספרים, ואם לא למדה בבית אביה חייב בעלה ללמדה וכנז' כל זה בחסד לאלפים".

[20] כתב השו"ע (או"ח סי' נ"ה סעי' א'): "אומרים קדיש. ואין אומרים אותו בפחות מי' זכרים בני חורין גדולים שהביאו ב' שערות, וה"ה לקדושה וברכו שאין נאמרין בפחות מעשרה".

[21] הגמ' במסכת קידושין (ל"ה ע"א) אומרת: "תנא דבי ר' ישמעאל: אמר קרא: איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם, השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה. דבי רבי אליעזר תנא, אמר קרא: אשר תשים לפניהם, השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינים שבתורה. דבי חזקיה תנא, אמר קרא והמית איש או אשה, השוה הכתוב אשה לאיש לכל מיתות שבתורה".

[22] עיין ישעיה (כ"ו, י"ט).