מבית דרכי הוראה לרבנים

פרק ז – שליח ציבור

תוכן הספר

שאלה א

נוסח הש"ץ בבית הכנסת שמתפללים בני עדות שונות[1]

שאלה: אצלינו בשכונה יש בית כנסת שמתפללים בו נוסח ספרד של החסידים, ומדי פעם עולה לעמוד יהודי שמתפלל נוסח אשכנז או כפי מנהג עדות המזרח. האם מותר לאלו להתפלל לפי נוסח רצונם, או האם הם חייבים להתפלל כפי נוסחת בית הכנסת? ועוד, אם הם חייבים להתפלל כפי נוסחת בית הכנסת בחזרת הש"ץ, מה עליהם להתפלל בלחש?

 

תשובה: בבית הכנסת שיש בו אנשים מעדות שונות, ראוי לתקן שכל ש"ץ שיעלה להתפלל, יתפלל בנוסח שלו, כך שכולם יכירו את כל נוסחי התפילה.

אמנם אם יש נוסח קבוע לבית הכנסת – הש"ץ בחזרה יתפלל בנוסח בית הכנסת[2], ובלחש וכן כל אדם יתפללו בנוסח שלהם[3].

שאלה ב

נוסח ש"ץ ספרדי במניין אשכנזי[4]

שאלה: האם אנו הספרדים יכולים, כאשר אנו מתפללים במניין אשכנזי, להתפלל כש"ץ, במקרה זה נצטרך לשנות את נוסח התפילה שלנו לנוסח כמנהג המקום, ספרד או אשכנז? האם יש הבדל בזה בין אם יש מתפללים אחרים היכולים גם כן לעבור לפני התיבה, ובין כשאין מי שיעבור לפני התיבה, האם שאז השינוי בנוסח התפילה הוא לצורך הציבור?

תשובה: כאשר זה נעשה באופן ארעי ולצורך זיכוי הרבים, כגון: להיות ש"ץ – מותר. ועיין בזה בשו"ת "משפטי עוזיאל" (ח"א או"ח סי' א') [5].

 

שאלה ג

נוסח ספרדי בישיבה אשכנזית[6]

שאלה: האם מותר לבחור ספרדי, שלומד בישיבה אשכנזית, להתפלל לפני העמוד בהברה אשכנזית, או שאסור לו לעשות זאת משום: "אל תטוש תורת אמך"?

 

תשובה: בדרך כלל אדם צריך להתפלל כמנהג אבותיו, ובחור ישיבה ספרדי הלומד בישיבה אשכנזית, ימשיך להתפלל כמנהג אבותיו, אלא א"כ הוא ש"צ, שאז צריך להתפלל ולהתנהג כמנהג המקום.

ישנן ישיבות שהנוהג בהן הוא שכל מי שעולה להיות ש"צ נוהג כמנהג אבותיו[7].

 

שאלה ד

ש"ץ בכוונות השם[8]

שאלה: האם שליח ציבור רשאי לכוון כאשר הוא מזכיר את שם ה'?

תשובה: ש"ץ היכול לכוון בשם ה', ולא יהא טורח לצבור – הנה מה טוב. ואם לאו, כתבתי ב"ספר הלכה" (ח"ב) שיכוון לפחות בשם ה' בתחילת חזרת הש"ץ[9].

שאלה ה

אבל בשנתו כש"ץ[10]

שאלה: האם אבל תוך י"ב חודש יכול להיות ש"ץ, הרי יש המוחים ביד אבל ואוסרים עליו לגשת לפני התיבה?

 

תשובה: אבל תוך י"ב חודש יכול להיות ש"ץ אם הוא רוצה, אך לא יעשו מחלוקת על כך. ואין זה פוטר אותו מלומר את הקדישים הנהוגים[11].

 

שאלה ו

נער צעיר או רווק כש"ץ[12]

שאלה:

א. האם נער מעל גיל 13 יכול להיות שליח ציבור?

ב. האם יש בעיה בכך ששליח הציבור יהיה רווק?

 

תשובה:

א. אם הציבור מוכן שגם נער יהיה ש"ץ, אזי הדבר מותר, רק בראש השנה ויום כיפור יש לדקדק שהש"ץ יהיה נשוי.

וכל זה למנותו כש"ץ עראי, אבל כש"ץ קבוע – ראוי לקחת מי שנתמלא זקנו מפני כבוד הציבור. עיין שו"ע או"ח (סי' נ"ג סע' ו'[13]).

 

שאלה ז

עבריין בפרהסיה כש"ץ[14]

שאלה:

א. האם אדם שמחלל שבת בפרהסיה ברשות הרבים ונוסע בשבת, יכול להיות שליח ציבור וחזן בבית הכנסת, או לא? אני שואל – האם יש מקום להקל לו להתפלל לפני הציבור, כיון שאין שם אף אחד אחר שיתפלל במקומו ויקרא בתורה?

ב. האם בן אדם שהוא נואף מותר לו להיות חזן ולקרוא בתורה, או לא?

הבן אדם הנ"ל היה חזן, קרא בתורה ונתן דרשות בבית הכנסת, ופתאום, לא עלינו, נפטרה אשתו. הוא עזב את בית הכנסת, והלך עם פילגש, זאת אומרת חברה ללא נישואין וללא קידושין, ללא שבע ברכות כדת משה וישראל, וכל זאת עשה בפרהסיה, ללא בושה וללא התחשבות במתפללי בית הכנסת. באותו הזמן מינו אותי במקומו כחזן ושליח ציבור, אף על פי שאני נכה היושב בכסא גלגלים.

כעת, החזן הנואף הזה חזר לבית הכנסת, ורוצה להפריע לי בתפילה שלי. השאלה היא – האם מותר לו להיות חזן, או לא?

 

תשובה: בענין ש"צ שהוא מחלל שבת בפרהסיא, וכן בענין ש"צ (לא ברור מהשאלה אם זה אותו אדם) שחי עם פלגש ללא חופה וקידושין, אם מותר להם להיות חזנים ולהוציא את הקהל ידי חובה בתפילה או בקריאת התורה.

עיין שו"ע (או"ח סי' נ"ג סעי' ד') וכן עיין שם כה"ח (ס"ק טו"ב), ועוד שם (סעי' כ"ה) ברמ"א ובכה"ח שם (ס"ק ק"ה). מכל זה מתברר, שאדם שיש בו פגמים שהזכרת בשאלות – אסור לו להיות חזן עד שיחזור בתשובה שלימה, ובלבד שהדברים הם ברורים ולא נודעו כקול בעלמא[15].

שאלה ח

מחלל שבת בפרהסיה כש"ץ[16]

שאלה: האם מותר שאדם שמחלל שבת בפרהסיה יהיה ש"ץ? אם אסור, ובכל זאת העלוהו להיות ש"ץ, האם הציבור יצא ידי חובת אותה תפילה?

 

תשובה: אדם שמחלל שבת בפרהסיא – לא יתפלל כש"ץ, ואם התפלל כש"ץ במקום שלא יודעים להתפלל – לא יצאו ידי חובה, אבל אם יודעים להתפלל – לא צריכים לחזור ולהתפלל[17] .

 

שאלה ט

חוזר בתשובה חלקי כש"ץ[18]

שאלה: אני נמצא כיום בתהליך של חזרה בתשובה. אני משתדל לקיים מצוות, ומזה כמה חודשים אני מתפלל בקביעות את כל התפילות, בימי חול ובשבת, אבל בשל צורכי עבודה, אני עדיין נוסע בשבת.

אני מתפלל בבית הכנסת במחיצת אבי, שהוא איש דתי. אני חפץ לגשת להיות שליח ציבור, אך אבי אוסר עלי לעשות זאת. הואיל ואני מכבד אותו, אני לא קם להיות שליח ציבור.

פנייתי הנרגשת לכבוד הרב, שיפסוק – האם מותר לי להיות שליח ציבור או שאבי צודק? אני אקבל את פסקתך כמאמר קדישין וכגזרת עירין.

 

תשובה: אדם שאינו שומר שבת ונוסע בשבת – לא יכול להיות ש"צ ובזה אביך צודק[19].

הנני מברך אותך, ומאחל לך שה' יזכה אותך לחזור בתשובה שלמה, אכי"ר.

שאלה י

המתגלח בתער או המחלל שבת כש"ץ[20]

שאלה: אדם המתגלח בתער (במזיד) או מחלל שבת בפהרסיה, האם מותר לו לשמש כשליח ציבור בבית הכנסת? אם אסור, והוא משמש כשליח ציבור בכל זאת, האם יש לענות אחריו אמן?

 

תשובה: אסור למחלל שבת או למתגלח בתער (במזיד) לשמש כשליח ציבור, ויש להוכיחו בדרכי נועם. אך אם עלה והתפלל – יש לענות אמן אחר ברכותיו ותפילותיו[21].

שאלה יא

מחלל שבת לצרכי חולה כש"ץ[22]

שאלה: אשתו של שליח הציבור שלנו חלתה והלכה לרופא בשבת תוך כדי חילול שבת. האם בעלה יכול להמשיך להיות שליח ציבור בקהילתנו? האם אין הדבר פוגם בכשרותו?

תשובה: שליח ציבור שנסע בשבת יחד עם אשתו החולה, והיא הייתה חייבת לנסוע לרופא בשבת משום פיקוח נפש, יש לבעלה חזקת כשרות, ויכול להמשיך ולהיות שליח ציבור[23]. והקב"ה ישלח לה רפואה שלמה.

 

שאלה יב

ש"ץ שיצא עליו ש"ר[24]

שאלה: כתוב: "שליח ציבור שיצא עליו שם רע – פסול…". בבית הכנסת בו אני מתפלל ננקטו תהליכים משפטיים כנגד שליח הציבור לאחר שעשה מעשה חמור, האם יש להעבירו מתפקידו או שאפשר לתת לו להמשיך ולשמש כשליח ציבור?

 

תשובה: בענין ש"ץ שיצא עליו שם רע שכתבת שהוא פסול. דין זה נאמר בשו"ע (או"ח סי' נ"ג סעי' ד'), ושם מדובר במינוי לכתחילה של ש"ץ. אך בעניין ש"ץ שכבר מונה, הדין מפורש שם (סעי' כ"ה) במרן וברמ"א, ועוד עיין בכה"ח ובמשנ"ב שם – שאין מעבירים ש"ץ ממקומו על סמך קול בלבד, אא"כ יבואו שני עדים ויעידו על הקול שיצא עליו.

לא ברור לנו מהם "תהליכים משפטיים" שכתבת, בכל אופן דינו צריך להתברר בפני בית דין[25] ולא בפני דיין יחיד.

 

שאלה יג

ש"ץ שאינו ראוי, דין גבאי בניגוד לציבור[26]

שאלה:

א. בבית-הכנסת שלנו ישנו שליח ציבור המשרת אותנו נאמנה כבר הרבה שנים.

לאחרונה ראייתו ושמיעתו נחלשו, למרות שרמזנו לו על כך, הוא לא רוצה לעזוב את תפקידו.

שאלתי היא – האם יש בעיה הלכתית בכך שאדם זה ימשיך בתפקידו?

ב. אדם המשתלט על ניהול בית-הכנסת בכוח הזרוע ומתפלל כשליח ציבור, אינו חובש כיפה, ובמעשיו גורם לעזיבתם של מתפללים את בית-הכנסת – כיצד יש לנהוג בו?

תשובה: עניינים אלו עליכם להפנות לרב המקומי ולנהוג כפי שהוא יפסוק לכם: "ככל אשר יורוך"[27].

באופן כללי, אדם שאינו רואה טוב – אינו יכול לקרוא בתורה ולהוציא י"ח בקריאתו את הציבור. אך אדם כזה יכול להיות ש"ץ אע"פ שאינו שומע טוב[28].

אדם המזלזל בציבור – אינו יכול לייצגם ואינו יכול להיות ש"ץ שלהם[29]. אך כפי שהזכרתי לעיל, עליכם להפנות את כל שאלותיכם בנידון לרב המקום.

יה"ר שיקויים בנו "האמת והשלום אהבו"[30].

 

שאלה יד

ש"ץ בגילוי ראש [א][31]

שאלה: אני מתגורר בחוץ לארץ, ויש יהודים שומרי מצוות הנוהגים להסתובב ברחוב בגילוי ראש, כיצד יש להתייחס לשליח ציבור הנוהג כך?

 

תשובה: שליח ציבור לא ילך ברחוב בלי כובע. אולם, במצרים נהגו ללכת בלי כיסוי ראש מחשש הגויים, לכן לא מנעו מהם מלהיות ש"ץ[32]. אבל אם הוא אוכל או שותה ברחוב בלי כובע – יש למנוע ממנו[33].

שאלה טו

ש"ץ בגילוי ראש [ב][34]

שאלה: בבית הכנסת בו אני מתפלל כאן בראשון לציון, מצוי אדם המשמש שליח ציבור.

אותו אדם חובש כיפה רק בזמן התפילה, אך לאחר התפילה הוא מסיר אותה ומתהלך ללא כיסוי לראשו. כאשר העירו לו על כך, הוא השיב, כי כך הוא נהג בחוץ לארץ וכך גם נהגו אנשים נוספים שהינם יראי שמים, ואין צורך להתחסד יותר מידי.

שאלתי היא:

מה אנו צריכים לעשות בנידון, האם מותר לו להיות ש"ץ?

תשובה: אמנם, נהגו בכמה קהילות בחוץ לארץ ללכת בלי כיפה מלבד בזמן התפילה, אך כיום נוהגים כולם לחבוש כיפה המעידה ומוסיפה יראת שמים ועוד טעמים נוספים.

לכן, אם אפשר, יש להשפיע על הנ"ל בשפה ברורה ונעימה שילך עם כיפה גם שלא בזמן התפילה[35].

 

שאלה טז

ש"ץ לא דתי ובגילוי ראש, או דתי רווק[36]

שאלה:

א. האם מותר לאדם שאינו דתי להיות שליח ציבור? והאם מותר לו להיות 'סומך' לחזן ביום הכיפורים?

ב. האם מותר לאדם דתי רווק, לשמש כשליח ציבור?

ג. אם התשובה לשאלות א'-ב' היא שלילית – כאשר אנשים אלו בכל זאת עוברים לפני התיבה, האם הציבור יוצא ידי חובה בתפילתם?

 

תשובה:

א. אדם שאינו דתי ואינו חובש כיפה – אינו יכול להיות סומך לחזן ביום הכיפורים, ואף לא ש"ץ בשאר הימים[37].

ב. אדם דתי רווק יכול להיות ש"ץ באופן עראי בשבתות וחגים, אך בימים נוראים יש לדקדק לקחת חזן שנשוי[38].

ג. בכל המקרים הנ"ל הציבור יצא ידי חובה בתפילתם[39].

שאלה יז

חזן קבוע לעבור לביהכ"נ אחרת[40]

שאלה: האם מותר לחזן קבוע לעזוב את בית הכנסת שמעסיק אותו כדי לעבור לבית כנסת אחר שמשלמים בו יותר שכר? במקרה שלי, אם אעבור לבית הכנסת השני, יתכן שחלק מן המתפללים ירצו לבוא אחריי.

תשובה: אם הדבר לא יגרום לסגירת בית הכנסת הראשון – מותר, ובלבד שתודיע להם מראש כדי שיספיקו לחפש מישהו אחר[41].

שאלה יח

העברת חזן קבוע[42]

שאלה: אני חזן הקבוע של בית הכנסת, בימות החול ובשבתות וחגים. כמובן אני תמיד מגיע בזמן, חוץ ממנחה בימות החול, שמפאת סדר היום, בדרך כלל אני מגיע קצת מאוחר, והרבה פעמים אני מוצא שמישהו כבר התחיל "פטום הקטורת". האם אני רשאי להמשיך מאיפה שהוא נמצא, או שאני צריך לקבל ממנו רשות, כדי לא לפגמו?

 

תשובה: יש לשאול את הגבאים אם הם מסכימים שהחזן הראשון ימשיך, אם אינם מסכימים, אזי החזן הקבוע ימשיך להתפלל ולא מי שהתחיל[43].

 


 

[1] תשד"מ 966-1.

[2] כתוב בירושלמי (עירובין פ"ג ה"ט): "ר' יוסי מישלח כתיב להון: אף על פי שכתבו לכם סדרי מועדות אל תשנו מנהג אבותיכם נוחי נפש", וראה בגמ' פסחים (נ' ע"ב).

וכתב המשנ"ב (סי' ס"ח ס"ק ד'): "ומהרח"ו כתב בשם האר"י שלא היה אומר פיוטים ופזמונים אלא מה שסדרו הראשונים כגון הקלירי שנתקנו ע"ד האמת, וכן לא היה אומר יגדל. ומכל מקום העיד בנו של מהרח"ו על אביו שכשהיה ש"ץ בקהל בימים נוראים היה אומר כל הווידוים וכל הפיוטים, וישמע חכם וממנו יקח חכמה ומוסר השכל שלא לשנות המנהגים". וראה בהרחבה בפרק ה' שאלה ו' ובהערות. וראה מש"כ במאמר מרדכי (שבת ח"ב פרק ל"ה סעי' ד'): "ספרדי שעלה לתורה בבית כנסת של אשכנזים – ינהג כמנהג האשכנזים, וכן אשכנזי שעלה לתורה בבית כנסת של ספרדים – ינהג כמנהג הספרדים, ועל זה דרשו חז"ל את הפסוק (במדבר ח', ג'): 'ויעש כן אהרון', מלמד שלא שינה".

[3] וע"ע להלן פרק ל"ז.

[4] תשמ"ג 205-1.

[5] ראה בהערה ב'. ובשו"ת מהרשד"ם (או"ח סימן ל"ה) כשנשאל לגבי קהל ששינו מנהגם בתפילה ועתה יש שרוצים לחזור לנוסח הקודם), כתב: "נראה דאע"ג שיש ענינים שהדבר הגון ונראה טוב לאחוז האדם במנהג אבותיו, וקרוב הוא שנכנס זה באזהרת ובל תטוש תורת אמך, מ"מ בכי האי גוונא בענין זה טוב ויפה להניח המנהג ההוא לאחוז בסדר מנהג ספרד, והטעם שאני אומר כן כי לע"ד לא מצאנו ולא ראינו שאין לשנות מנהג אבותינו כי אם בדבר שיש בו נדנוד איסור כמו כל אותם ששנינו בפרק מקום שנהגו יע"ש, דבכלהו אית בהו משום הרחקת איסור".

וכתב בשו"ת בית יצחק (ח"ב יו"ד סימן פ"ח): "ומה שיש להסתפק אי רשאי לשנות ממנהג אבותיו שהיה נוהגין להניח תפילין אי לית ביה משום אל תטוש תורת אמך, הנה בענין אם מותר לשנות מנוסח התפלה מאשכנז לספרד כבר האריך בתשובות שארי בחסד לאברהם סי' ט' בחלק או"ח, ושורש דבריו עפ"י דברי רש"ל בתשובות סי' י' דהיכא דבדיעבד מותר והיא מצוה משום מדת חסידות מותר לשנות, וה"ה בנוסח התפלה, כיון דבדיעבד יצא אף אם משנה מנוסח הברכה כמ"ש הכסף משנה פ"א מקריאת שמע הל' ז' אם החתימה היה כדין". וכן כתב בשדי חמד (ח' הכללים מערכת המם כלל ל"ח). וכתב בשו"ת שיבת ציון (סימן ה'): "אעפ"כ נלע"ד שרשאים לשנות מנהגם, כיון שיש בו צורך להם להשיג מנין עשרה להתפלל בבה"כ של ספרדים, וגם הוא צורך להנערים אשר לא הורגלו כעת בשפת הספרדים וצריכים לש"צ אשכנזי, בצורך גדול כזה ההכרח לא יגונה לבטל להם מנהג ספרדים למנהג אשכנזים, דלא עדיף ממצות עשה דאורייתא".

וכתב שו"ת משפטי עוזיאל שם: "בירושלמי (ברכות פ"ב ה"ד) גריס מתניתא זו הכי: אין מעבירין לפני התיבה לא חיפנין ולא בישנין ולא טבעונין מפני שהן עושין היהין חיתין ועינין אלפין. אם היה לשונו ערוך – מותר. וכו' אבל לע"ד נראה בפירוש הירושלמי דאם היה לשונו ערוך אצל השומעים שגם הם מדברים כמותו – מותר לכתחלה למנותו שליח צבור, שהואיל וכלם מדברים כמותו זהו דקדוקה של השפה אצלם ושליח צבור זה הוא מדקדק בלשונו בחתוך אותיות והברת תנועותיהם לפי מבטא מדוקדק של מקומו. וכן כתב הכנסת הגדולה בשם רדב"ז שאם כל בני עירו מדברים כך – מותר למנותו ש"ץ, ומותר לישא את כפיו אם הוא כהן (באה"ט סי' נ"ג ס"ק י"ז וקכ"ח ס"ק נ"ד)". וע"כ גם אם משנה במבטא לצורך כן – מותר.

[6]  תש"ן-תשנ"ג סימן צ"ה.

[7] בתפילת לחש יתפלל כמנהגו, ובחזרת הש"ץ כמנהג המקום. וראה לעיל שאלה א' ובהערות שם.

[8] תשמ"ח-תשמ"ט סימן ל"א.

[9] כתב השו"ע (סי' ה' סעי' א'): "יכוין בברכות פירוש המלות. כשיזכיר השם, יכוין פירוש קריאתו באדנות שהוא אדון הכל, ויכוין בכתיבתו ביו"ד ה"א שהיה והוה ויהיה, ובהזכירו אלהים, יכוין: שהוא תקיף בעל היכולת ובעל הכחות כלם". ועיין כה"ח שם (ס"ק ה'-ז'). וראה במאמר מרדכי לימות החול (פרק ה' סעי' ה') לענין אדם שאינו יכול לכוון באמירת שם ה', וז"ל: "ואם קשה לאדם לכוון כוונות אלו בכל ברכה שמברך במשך היום, יכוון לפחות בברכה הראשונה שמברך ביום (שהיא: 'על נטילת ידיים'), ויכוון שכל הברכות שיברך באותו היום יהיו על דעת ברכה זו".

[10] תשמ"ו-תשמ"ז סימן קפ"ז.

[11] כתב השו"ע (או"ח סי' נ"ג סעי' כ'), וז"ל: "אם אחד רוצה לומר תפלה בשביל אביו ואחד רוצה לומר בשביל אחר, מי שירצה הקהל שיאמר התפלה – הוא יאמר".  ורמ"א (שם סעי' כ"ב), וז"ל: "ואין לאדם להתפלל בלא רצון הקהל. וכל מי שמתפלל בחזקה ודרך אלמות – אין עונין אמן אחר ברכותיו".

וכתב כה"ח שם (ס"ק צ"ג), וז"ל שם: "מצוה להניח לאבל או למי שיש לו ייאר צייט להתפלל שהוא נחת רוח למת ומצילו מדינה של גיהנם, אבל צריך שהוא יודע בעצמו שיכול להתפלל טוב בשפה ברורה שאם לא כן העדר טוב כי במקום עונג גורם לו נגע ח"ו, ואם רואים הקהל שעולים להתפלל אנשים שאינם מהוגנים או שבאים לידי מחלוקת יותר טוב שיתקנו שלא יתפלל אלא הש"ץ הקבוע". וע"ע שם (ס"ק צ"ו), וז"ל: "ומזה יש ללמוד כל אדם אם יש לו ייאר צייט או דבר אחר ורוצה להיות חזן להתפלל או לעלות לספר תורה ויש אחרים גם כן שיש להם ייאר צייט או דבר אחר, שלא יתקוטט בעבור זה להתפלל הוא או לעלות לספר תורה כי מגרעות נתן ח"ו, אלא שתיקותו זה שכרו וזה כבוד ונחת רוח לאביו". וראה במאמר מרדכי לימות החול (פרק ל' סעי' כ"ג): "מצווה להעלות לש"ץ מי שיש לו יום זיכרון (יארציי"ט), כיון שיש בזה נחת רוח לנפטר ומצילו מדינה של גהינם, אך לא יעלו אותו אם אינו יכול להתפלל בשפה ברורה ובנעימה", ועוד שם (סעי' כ"ח): "אם רואה שיש מחלוקת בין הציבור לגבי מינוי הש"ץ – ימשוך ידיו ולא ישמש כש"ץ, ואפילו אם בגלל זה ימונה אדם שאינו הגון".

וכתב בשו"ת הריב"ש (סימן קט"ו): "אבל מצאתי בספר אורחות חיים שחבר החכם רבי אהרן הכהן ז"ל וזה לשונו: טעם תקנת הקדיש שאומר על אביו ועל אמו. כתב הר"ם נ"ע מצוה לומר קדיש על אביו ואמו. וכו' ותקנו ז"ל לומר קדיש על מה שנמצא בהגדה פעם אחת: פגע רבי פלוני במת אחד שהיה מקושש עצים ונושאן על כתפו. אמר לו: בני, למה לך? אמר לו: רבי, כה משפטי כל הימי' להביא באש של גיהנם להיות נדון בה. אמר לו: ואין מי שיוכל להצילך מן הצער?! אמר לו: אין מי שיצילני אם לא שיאמר בני קדיש או יפטיר בנביא לכבוד השם בעבורי, ואם יעשה כן ידעתי כי זכותו תעמוד אלי ויגן בעדי. ויבא רבי פלוני ויגד זה לבנו של מת ויעש ככל אשר אמר. לימים נגלה אל החכם הנזכר פעם אחרת ויאמר לו: תנוח דעתך שהנחת את דעתי. ועל זה פשט המנהג לומר בנו של מת קדיש בתרא כל י"ב חדש וגם להפטיר בנביא". והביאו הרמ"א (יו"ד סי' שע"ו סעי' ד'). וכתב כה"ח (סי' נ"ג ס"ק צ"א), וז"ל: "אבל קדיש יוכל לומר על אביו בלא דעת הקהל".

[12] תשמ"ח-תשמ"ט סימן ק"ב.

[13] וז"ל שם: "אין ממנין אלא מי שנתמלא זקנו, מפני כבוד הציבור. אבל באקראי, משהביא  שתי שערות יוכל לירד לפני התיבה, ובלבד שלא יתמנה מפי הצבור או מפי ש"ץ הממנה אותו להקל מעליו להתפלל בעדו לעתים ידועים". וכתב המשנ"ב (שם ס"ק כ"ג): "הצבור – ואין הצבור יכולים למחול על כבודם בזה". ועוד כתב שם (ס"ק כ"ו): "ידועים – דזה הוי קביעות לאותם העתים. ואין בכלל זה אם מינוהו הקהל שיהיה הוא מוכן להתפלל אם לפעמים לא יהיה החזן בבית הכנסת שיעמוד זה להתפלל, אין בזה איסור כלל, דאין זה מיקרי קבוע כיון שאפשר שלא יבוא לידי כך, ולא אסרו בקבוע אלא לעתים ידועים שבאותו העת הוא קבוע בודאי [ט"ז] וב"ח וא"ר חולקין דגם זה מיקרי קבוע, ולא מקרי אקראי אלא כשלא נתמנה כל עיקר".

וכתב עוד שם (ס"ק כ"ד), וז"ל: "כל זה בשאר ימות השנה, אבל בתעניות ובראש השנה ויום הכפורים אפילו באקראי – אין מורידין למי שלא נתמלא זקנו. וגם בזה אין להקל אפילו ע"י מחילת הצבור".

וכתב הרמ"א (או"ח סי' תקפ"א סעי' א'), וז"ל: "וידקדקו לחזור אחר שליח צבור היותר הגון והיותר גדול בתורה ומעשים שאפשר למצוא, שיתפלל סליחות וימים נוראים; ושיהא בן שלשים שנים, גם שיהא נשוי. מיהו כל ישראל כשרים הם, רק שיהיה מרוצה לקהל". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק י"ב): "שיהא בן שלשים – שאז ראוי בן לוי לעבודה, ותפלה הוא כנגד עבודה. וגם שאז לבו נשבר ונדכה". וכתב בשעה"צ שם (ס"ק כ"ב): "אבל בְחַפְּשִׁי בארחות חיים שהוא מקור לכל וכו' וזה לשונו שם בהלכות תפלה: וצריך לדקדק שיהיה בשָׁניו כמספר שני העובדים עבודה, מכ"ה שנה ולמעלה, והמצוה מן המובחר מבן ל' שנה שאז הוא בחצי ימי הזקנה ולבו נכנע ונשבר יותר, עד כאן לשונו".

וכתב עוד שם (ס"ק י"ג): "שיהא נשוי – דומיא דכהן גדול שהיו מכינים לו אשה אחרת, ושתהיה לו אשה לשומרו מן החטא", וכן כתב כה"ח שם (ס"ק מ"ב).

ועי' כה"ח (שם ס"ק מ"ה; סי' נ"ה ס"ק מ"ז). וע"ע מאמר מרדכי, לימות החול (פרק ל' סעי' ח'- י'): "ישתדלו למנות אדם שנתמלא זקנו, ואפילו אם הוא חכם גדול ולא נתמלא זקנו – לא ימנוהו מפני כבוד הציבור. אמנם מותר למנותו באופן ארעי (דהיינו לתפילה באקראי) אדם שאין צומחות לו שערות בזקנו, אך ראוי הוא שיצמחו לו שערות (דהיינו מבן כ') – ממנים אותו כש"ץ, אמנם אם ניכר בו קצת חתימת זקן – יכולים למנותו אם הוא בן י"ח. מי שמגלח זקנו – ראוי שלא למנותו לש"ץ, ואם מגלח זקנו בתער – אסור למנותו".

[14] תשמ"ח-תשמ"ט סימן קס"ח.

[15] כתב השו"ע (סי' נ"ג סעי' ד'): "ש"ץ, צריך שיהיה הגון. ואיזהו הגון, שיהא ריקן מעבירות; ושלא יצא עליו שם רע אפילו בילדותו; ושיהיה עניו ומרוצה לעם; ויש לו נעימה; וקולו ערב;  ורגיל לקרות תורה נביאים וכתובים", ועוד שם (סעי' ה'): "אם אין מוצאין מי שיהיה בו כל המדות האלו, יבחרו הטוב שבצבור בחכמה ובמעשים טובים. הגה: ואם היה כאן עם הארץ זקן וקולו נעים והעם חפצים בו, ובן י"ג שנה המבין מה שאומר ואין קולו נעים – הקטן הוא קודם (מרדכי ספ"ק דחולין). מי שעבר עבירה בשוגג, כגון שהרג הנפש בשגגה וחזר בתשובה – מותר להיות ש"ץ. אבל אם עשה במזיד – לא, דמכל מקום יצא עליו שם רע קודם התשובה".

וכתב המשנ"ב שם (ס"ק י"ב): "דכתיב: נתנה עלי בקולה ע"כ שנאתיה, ואחז"ל: זה ש"ץ שאינו הגון. והספרים האריכו מאד בגודל גנות הממנים ש"ץ שאינו הגון, כי מונעים עי"ז טוב מישראל".

וכתב השו"ע שם (סעי' כ"ה) כתב: "אין מסלקין חזן מאומנתו, אלא אם כן נמצא בו פסול. הגה: ואין מסלקין אותו משום רנון בעלמא, כגון שיצא עליו שם שנתפס עם הכותית, או שמסר אדם. אבל אם באו עליו עדים בזה, וכיוצא בזה – מעבירין אותו".

וכתב כה"ח שם (ס"ק טו"ב): "כתב הרא"ם ז"ל חלק א' סימן פ"ו דהרמב"ם ז"ל חלוק על רבינו בעל הטורים ז"ל וסובר דבשליח צבור דעלמא שאינו ש"ץ בתעניות, אין צורך שיהא פרקו נאה אלא כל שעכשיו יש לו מעשים טובים אף על פי שבילדותו יצא עליו שם רע ואפילו עבד עבודה זרה, כיון ששב בתשובה ראוי להיות ש"ץ קבוע, וכן עיקר. וכן כתבו הרש"ך חלק ב' סימן ק"ז והר"א ששון ז"ל סימן קנ"ז וקנ"ח והרב מהר"א די בוטון ז"ל בתשובה כ"י סימן ג', וכן כתב הרש"ל בתשובה סימן ך' דלא בעינן כל המידות הללו אלא דוקא בתעניות ובמעמדות, אבל בשאר ימים אפילו בקבע, כל שאינו רשע וכל שהוא מרוצה לעם וקולו ערב ורגיל לקרות – ממנין לש"ץ יעו"ש, אבל הרשד"ם ז"ל חלק אורח חיים סימן ל"ב וחלק יורה דעה סימן קי"ג כתב דהרמב"ם ז"ל אינו חלוק על דברי בעל הטורים, ואף אם הוא חלוק העיקר כדברי רבינו בעל הטורים יעו"ש, וכתב בעל משפט צדק חלק א' סימן י"ח ואפשר שאפילו לדעת הרשד"ם ז"ל אם נעשה תוגר ושב בתשובה שלמה שיכול להיות ש"ץ אף על פי ששאלתו לא היתה במי שהמיר דתו יעו"ש. והר"א די בוטון סימן ג' כתב שכן מוכח מדברי הרשד"ם ז"ל יעו"ש, והביא דבריו הכנסת הגדולה בהגהות הטור ובשיורי בהגהות הטור אות ב' יעו"ש, מגן אברהם ס"ק ח' וכתב דאם עבר עבירה באונס – לכולי עלמא מותר, וכן כתב שלמי צבור דף ע"ג ע"ג. אמנם הרב יד אהרן בהגהות בית יוסף תמה על דברי מהרשד"ם הנז' וסיים וז"ל דלש"ץ דעלמא לא בעינן פרקו נאה וכל שראינו ששב בתשובה, ראוי קרינן ביה, וכן עיקר, וכן פסקו רוב האחרונים, עכ"ל יעו"ש. וכן כתב הפרי חדש אות כ"ה, וכן כתב הברכי יוסף ז"ל אות ב' בשם האחרונים וכתב שכן מצא גם כן בפירוש להאשל הגדול רבינו מהר"י בן מיגש זצ"ל בתשובה כ"י סימן צ"ז, וכן כתב מאמר מרדכי אות א', שלמי צבור דף ע"ג ע"ב, וכן העלה עולת תמיד אות ה', וסיים: ונראה לי דאם גוזרין הציבור תענית, אף על פי שאין עכשיו תענית צבור מכל מקום – לא יתפלל ש"ץ כזה, וקל וחומר בראש השנה וביום הכפורים יעו"ש, וכן כתב אליה רבה אות ו', מיהו סיים שם האליה רבה דגם בשאר ימות השנה טוב להחמיר כפסק השלחן ערוך ולבוש".

ועוד כתב שם (ס"ק ק"ה): "אין להסיר שום ממונה ממינויו בשביל שיצא עליו קול ואפילו שלא יהיו לו אויבים, אבל אם יש במקומו בני אדם שונאים אותו בזה לא נאמר לא טובה השמועה, ואם נתקיים עליו העדות אינו מן הדין להסירו אם קבל עליו מה שהוא חייב, שאין מורידין אדם מקדושתו מסנהדרי גדולה ועד חזן הכנסת אלא אם כן עבר עבירה בפרהסיא, ואם לא יתברר עליו זה – אינו מן הדין להסירו ולא לפרסמו. הרמב"ם ז"ל בתשובה כ"י, הביאה הרדב"ז בתשובתיו כ"י סימן ב' אלפים ע"ח, ברכי יוסף אות ט', שערי תשובה אות ל"א".

וכתב בשו"ת רב פעלים (או"ח ח"ב סי' י"א), וז"ל: "אבל במחלל שבת בפרהסיא, או שהוא מבעט במצוה בפירוש, או שאומר בפירוש שהוא אינו מאמין דברי רז"ל – אין להקל בזה, וצריך להזדרז לבלתי יצרפו אותו למנין עשרה, ולהעלותו לס"ת בחובת היום, אלא יעלה אותו אחר חובת היום בדלוג, ואם יראו הקהל דאיכא איבה ושנאה ומחלוקת אם לא יעלו את זה האיש בראשונה בחובת היום בשבת ויו"ט, אה"נ יעלו זה הפסול בתוך חובת היום, אך לא תהיה עלייתו נחשבת להשלים חובת היום, אלא יעלה אחריו אחר, ויחזור הש"ץ ויקרא לו מה שקרא לזה הפסול, וממילא עלייתו וקריאתו של זה הפסול כאלו אינה, והיה כלא היה, דהא ודאי עדיף טפי הכי, בהיכא דרואין שימצא מזה שנאה ואיבה ומחלוקת". וראה מאמר מרדכי (שבת ח"ב פרק ל' סעיפים ט"ו-כ').

[16] תשמ"ה 674.

[17] ראה בפרק ו' שאלה ב'.

[18] תש"ן-תשנ"ג סימן ע"ז.

[19] ראה בשאלה ז' ובהערות, ועיין בשו"ע חו"מ (סימן ל"ד). בכל מקרה, אם יפסוק רב מובהק להקל בחלק מסימני החזרה בתשובה הנזכרים בשו"ע שם, אפשר לסמוך עליו. וע"ע ברמ"א (או"ח סי' נ"ג סעי' ה') ובמשנ"ב שם (ס"ק כ"ב) ובכה"ח שם (ס"ק כ"ז).

[20] תשד"מ 1286-1.

[21] כתב בשו"ת רב פעלים (או"ח ח"ב סי' י"א): "ובענין האיש המגלח זקנו בתער, עיין להגאון שב יעקב אה"ע סי' טו"ב, שהביאו ביד אהרן סי' טו"ב בהגהות הטור אות ח' שכתב מחמת השחתת הזקן – אין לפסלו, רק אחר התראה שמזהירים אותו ומודיעים לו שעבר בחמשה לאוין וכו', והרב ז"ל כתב: מנהג הרע ההוא בפנויים שחושבים שיש להם היתר בזה מחמת הבושה ע"ש, ובעונותינו הרבים בדורות אלו גם הנשואים נכשלים בזה, ונעשה להם דבר זה היתר גמור, וראיתי להרב מהר"ח פלאגי ז"ל בספר חיים ביד סי' צ' שהביא מספר שאלת יעב"ץ, שהגאון יעב"ץ ז"ל בתשובה שם התנצל על מה שהיו מרננים אבתריה שהיה מסביר פנים למי שגלח הזקן, והשיב להם כי גם הוא לו לבב כמותם, אבל מה נעשה כי הדור פרוץ, ובראותם שאנחנו מרחיקים מהם הם יוצאים לגמרי חוץ לדת, ויצאו צורני צורני, לכן ע"י ההתקרבות וההסברת פנים הם מתביישים ואינם פורקים עול התורה לגמרי זה תורף דבריו ע"ש". וכתב עוד שו"ת רב פעלים (או"ח ח"ג סוף סי' י"ב): "ומה ששאלתם אם אלו הפסולים שאין מצטרפין לעשרה רוצים לומר קדיש מהו, ואם עונין הציבור אחריהם אמן. תשובה, אין יכולים לומר קדיש להוציא הציבור ידי חובה, אמנם משום שנאה ואיבה ומחלוקת אל תמנעו אותם מלומר קדיש, ואל תאמרו להם אין בקדישים שלכם תועלת, אלא תניחום לומר קדיש, ורק החזן גם כן יאמר קדיש עמהם כדי להוציא הצבור ידי חובה, ונמצא הצבור יוצאין ידי חובה בקדיש החזן ועונין אמן על קדיש החזן והם אינם מרגישים בזה כדי שיוולד מזה שנאה, יען כי תהיו נוהגים כן כל ימות השנה, החזן יאמר קדיש עם אותם האומרים קדיש, אף על פי שהם כשירים, כדי שבעת שיזדמן מאלו הפסולים אינו ניכר הדבר באמירת החזן כיון דדרכו תמיד לומר קדיש. גם כאשר ירצו הפסולים לעלות לספר תורה יעלו, אך תעשו כאשר כתבתי לעיל שהחזן חוזר וקורא לעולה הבא אחר הפסול הקריאה שקרא לפסול.

גם בעת שמברכים הפסולים ברכת התורה בעלייתם לספר תורה ואומרים ברכו. יענו החזן והסומכים ושאר צבור אמן וברכו אחריהם, דהא כתב מור"ם בהגה"ה בש"ע א"ח סי' רט"ו סעיף ב': עונין אמן אחר עכו"ם אם שמע כל הברכה מפיו ע"ש, ועיין במגן גבורים בחלק שלטי הגיבורים סק"א מה שהאריך בדברי מור"ם אלו, ועיין עוד באחרונים מ"ש על זה ע"ש, ונידון דידן כ"ש הוא כיון דברור לנו דאלו העולים מברכים להשי"ת, ואין להם שמץ שיתוף כלל".

[22] תשמ"ח-תשמ"ט סימן ר"ו.

[23] כתב בשו"ע (סי' שכ"ח סעי' ב'), ז"ל: "מי שיש לו חולי של סכנה – מצוה לחלל עליו את השבת, והזריז – הרי זה משובח, והשואל – הרי זה שופך דמים", וראה משנ"ב (סי' שכ"ח ס"ק ו'), ז"ל: "ואם החולה בעצמו מתיירא שיעברו עליו את השבת כופין אותו ומדברים על לבו שהוא חסידות של שטות, ומקורו מדברי הרדב"ז (ח"ד סי' אלף קל"ט), עיי"ש. ועוון גדול הוא ביד החולה להיות חסיד שוטה ולא להתרפא בשל העובדה שנעשה בו איסור, ועליו נאמר (בראשית ט', ה'): "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש".

וע"ע משנ"ב (שם ס"ק ו'), ז"ל: "והשואל – פירוש אותו האיש שהוא מתחסד וירא לחלל שבת בחולה כזה כ"א ע"י מורה, הרי הוא שופך דמים, שבעוד שהוא הולך לשאול יחלש החולה יותר ויוכל להסתכן, והרי הכתוב אומר: לא תעמוד וגו'. ובירושלמי איתא: הנשאל – הרי זה מגונה פירוש משום שהתלמיד חכם במקומו היה לו לדרוש בפרקא לכל כדי שידעו כל העם ולא יצטרכו לשאלו".

וראה בשו"ת חתם סופר (או"ח סי' פ"ב) שאין חילול שבת בעבור חולה שיש בו סכנה בגדר "חטא כדי שיזכה חברך" אלא היא מצות עשה להחיות נפש, ולא בגדר חטא כלל, וז"ל: ומה שהקשה ורמי דקלא דהרשב"א תירץ על קושית הראשונים למה נשחוט לחולה בשבת ולא נאכילהו נבלה, ותירץ משום דנבלה עובר על כל כזית וכזית, וקשה למעלתו הרי הרשב"א ריש מסכת שבת הוא מהסוברים דאין אומרים לאדם חטא אפילו איסורא זוטא כדי שיזכה חבירך זכות גדול, וא"כ אמאי נחלל שבת בסקילה שלא יאכל הוא כמה כזית נבלה.

אי היה כאן עבירה זוטא או רבא היה מקום לקושיתו, אבל הכא אין עבירה אלא מצות עשה לחלל שבת או לעבור איסורים להחיות נפש, ואין חילוק אם החולה מפקח על עצמו או אחר בעבורו כל המפקח מקיים מצות עשה ודוחה שבת, כמו המל בשבת אין חילוק אי האב מל או אחר, כל הזריז מקיים מצות עשה, ולא שייך חטא בשביל שיזכה חבירך רק כגון לשחרר עבדו שיקיים העבד פריה ורביה [גיטין מ"א ע"ב], ומעולם לא מצינו שיהיה מצות עשה של זה דחויה כדי שיקיים זה מצות עשה של פריה ורביה, או כגון הדביק פת [שבת ד' ע"א] וכדומה שזה עובר עבירה בשביל זה, אבל הכא אינו עושה בשביל זה אלא בשביל עצמו שמוטל עליו לפקח על עסקי נפש, ולא נחתו הקדמונים לקושיא זו שנאכילהו נבלות ולא נשחוט מפני שאנחנו השוחטים, אלא אפילו היה הוא בעצמו השוחט נמי הוה קשיא להו כיון שדחויה הוא שבת אצל פיקוח נפשות, לדעתם טוב לבחור הדחייה במועט האפשרי והיינו לאכול נבלה הקלה ולא לחלל שבת החמורה".

וכתב המשנ"ב (סי' של"ד ס"ק ע"ח), וז"ל: "מי שחילל שבת משום פקוח נפש – אין צריך לכפרה כלל".  וע"ע כה"ח שם (ס"ק קכ"ט), וז"ל: "ואם כבו ורוצים לעשות תשובה על ככה אין מניחין אותן, שלא להכשילם לפעם אחרת", וע"ע שם (ס"ק קל"ג), וז"ל: "מיהו הרב מהר"י עייאש בספרו בני יהודה דף ס"ז כתב דאין צריך כפרה אפילו ליחיד ודלא כהרב חות יאיר שמחמיר ליחיד".

ולענין מחלת אשתו של הש"ץ, כתב בשו"ת מהר"ם מרוטנברג (דפוס קרימונה סי' רמ"ט): וששאלת אם אדם שפגעה בו מדת הדין [ונפל זרועו] ראוי להיות שליח ציבור. תשובה פשיטא דראוי וראוי הוא, ואדרבה מצוה מן המובחר דמלך מלכי המלכים חפץ להשתמש בכלים שבורים, ולא כדרך שרים בשר ודם, שנאמר [תהלים נא, יט]: 'לב נשבר' וגומר. דאין נפסל במומים אלא כהנים".

[24] תשמ"ה 680-1.

[25] ראה בשאלה ז'.

[26] תשמ"ח-תשמ"ט סימן פ"א.

[27] דברים (י"ז, י').

[28] כתב השו"ע (או"ח סי' נ"ג סעי' י"ד), וז"ל: "סומא יורד לפני התיבה, ובלבד שלא יקרא בתורה, משום: דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה". וכתב המשנ"ב (שם ס"ק מ"א): "אפילו בשתי עיניו. וחייב בכל המצות מן התורה, דקי"ל כרבנן דר' יהודא. ובתשובת חות יאיר סי' קע"ו העלה שאעפ"כ לא יתפלל סומא בימים נוראים אפי' באחד מעיניו היכא דאיכא אחר ראוי והגון כיוצא בו, ע"ש טעמו. ובספר אליהו רבא באות י' חולק עליו. ונ"ל דאף לדברי החות יאיר היינו רק שלא למנותו לכתחלה, אבל לא לסלקו מש"ץ אם נעשה סומא. ש"ץ שיש לו כבידות אזנים שאינו שומע כלל, מסיק בחידושי רע"א דלא יהיה ש"ץ, דאף דאם לא השמיע לאזנו – יצא, מ"מ כיון דלכתחלה צריך להשמיע לאזנו – אינו מוציא אחרים לכתחלה". וכתב כה"ח שם (ס"ק ס"ז): "חרש שאינו שומע יכול להיות ש"ץ, הרב מהר"ש בן הרשב"ץ בתשובותיו סימן ת"ד, וכן ראיתי שכתב מר אביו בתשב"ץ חלק ג' סימן קי"ג. ברכי יוסף אות ח'. והביאו שערי תשובה אות י"ח וכתב, וז"ל: ונראה לענין ימים נוראים דינו כסומא, אף על פי שאפשר לחלק קצת ולומר דמדבר ואינו שומע הרי הוא ככל אדם, מכל מקום נראה להחמיר בימים נוראים וכו' עכ"ל. ולפי מה שכתבנו לעיל אות ס"ה בשם הזוהר דאין ראוי להניח ש"ץ בעל מום, אם כן גם בשאר ימות השנה יש להחמיר דחרש הוא בעל מום כמ"ש בפרק ז' דבכורות דף מ"ה ע"ב. אבל מי ששומע, רק שנתקלקל אצלו חוש השמיעה כדרך הזקנים שכבדה אזנם קצת משמוע, ומכל מקום שומעים ויודעים מצד ההרגשה אם הציבור עדיין עומדים בסיומו – לית לן בה. שערי תשובה שם".

[29] כתב השו"ע (סי' נ"ג סעי' ד'): "ש"ץ, צריך שיהיה הגון. ואיזהו הגון, שיהא ריקן מעבירות; ושלא יצא עליו שם רע אפילו בילדותו; ושיהיה עניו ומרוצה לעם". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק י"ז): "כתב בתשובת מהר"מ מינ"ץ: יזהר החזן אם יש ריב וקטטה בין שני בעלי בתים, שיהא בשב ואל תעשה, הן בדיבור הן במעשה הן בגלוי הן בסתר, וכ"ש אם יש עסק ריב עם אדם אחר שאינו מהעיר עם בע"ב, שיהא בשב ואל תעשה, ואפילו אם אותו האדם הוא מחותנו, או קרוב שלו. ואם יש לו שום קטט ואיבה עם אחד מהקהל, אז צריך להעמיד את הדבר לפני הרב או הקהל לפשר ולעשות ככל אשר נראה להם נכון, ואם יש חסרון ומניעה מצד שכנגדו, אז הוא נקי, ומה יש לו לעשות". וכ"כ כה"ח שם (ס"ק כ"ב).

ובכה"ח שם (ס"ק ל"ה) כתב, וז"ל: "העוזרים לשאינם הגונים שיתפללו, הקב"ה מונע את הטובה מאת הקהל ומעלה על כל המסייעים כאלו גזלו הטובה מאת הקהל ועתידים ליתן את הדין, וכתיב: 'והמה עזרו לרעה', וכתיב: נושאים פנים בתורה, והתורה צועקת על כל יודעי התורה על כל שבידם למחות אם מחניפים, וכתיב: 'ותופשי התורה לא ידעוני', וכתיב: 'על הרועים חרה אפי', לכך אם יש איש רע מעללים או בעל מחלוקת וגורם מריבות ויודע להרים קול בנעימות ורוצה להתפלל להוציא רבים ידי חובתם או יודע לתקוע בשופר, אם יד הצדיקים תקיפה לא יתנוהו להתפלל או לתקוע בשופר לפי שאין קטיגור נעשה סניגור, וכתיב: 'ומליציך פשעו בי'.

[30] זכריה (ח', י"ט).

[31] תשמ"ח-תשמ"ט סימן ר"ו.

[32] כתב השו"ע (או"ח סי' ב' סעי' ו'): "אסור לילך בקומה זקופה, ולא ילך ד' אמות  בגילוי הראש". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק י"א): "ומידת חסידות אפילו פחות מד"א, ואפילו בעת השינה בלילה. ויש שמצדדין לומר דאפילו ד"א אינו אסור מדינא רק להצנועין במעשיהן, אבל כבר כתב הט"ז לקמן בסימן ח' דבזמנינו איסור גמור מדינא להיות בגילוי הראש ואפילו יושב בביתו, עי"ש הטעם, וכן כתב בתשובת מהר"י ברונא. וכתב המג"א דאפילו קטנים נכון להרגילם בכיסוי הראש כי היכי דליהוי להו אימתא דשמיא, כדאיתא (בשבת קנ"ו): כסי ראשך כי היכי דליהוי עלך אימתא דשמיא".  ועוד שם (ס"ק י"ב): "בגילוי הראש – וכ"ש שאסור לברך וה"ה ללמוד בגילוי הראש".

כתב השו"ע (סי' צ"א סעי' ג') בהלכות תפילה: "יש אומרים שאסור להוציא אזכרה מפיו בראש מגולה, וי"א שיש למחות שלא ליכנס בבהכ"נ בגלוי הראש".

וכתב הבה"ל שם (ד"ה "וי"א שיש"): "ומה שכתוב לעיל סימן ב' דאפילו בלי אזכרה ושלא בבית הכנסת אסור לילך עיין בבה"ט והפמ"ג תירץ דלעיל דוקא ד' אמות וכאן אסור אפילו פחות מד' אמות. ועיין לעיל שכתבנו שם בשם הט"ז דבזמנינו אסור בכל מקום מדינא אפי' פחות מד' אמות".

וכתב כה"ח (סי' ב' ס"ק ט"ו): "יש אומרים דאינו אלא מדת חסידות אבל איסורא ליכא, ב"ח, עולת תמיד אות ה', וכן פירשו מחצית השקל כאן ומאמר מרדכי בסימן צ"א אות ה' כוונת מגן אברהם ס"ק ו', ברכי יוסף אות ב', מאמר מרדכי אות א', ועיין מחזיק ברכה אות ב'. ויש אומרים דאיסורא נמי איכא, לבוש סעיף ו', מטה יהודה אות ז' (ועיין נוה שלום אות ד' שהחזיק דבריו), יד אהרן, וכן הבין ישועות יעקב אות ב' דברי הטור והשלחן ערוך, קיצור שלחן ערוך סימן ג' אות ו'. מיהו לדעת זוהר הקדוש פרשת פנחס דף רמ"ה ע"ב אינו אסור לילך ד' אמות בגילוי הראש אלא התלמידי חכמים, והביאו מחזיק ברכה שם, רוח חיים אות ב'. וכן יש להורות דתלמיד חכם אסור לילך ד' אמות בגילוי הראש כדעת הזוהר, ושאר כל אדם ממדת חסידות כסברא ראשונה".

וכתב כה"ח (סי' צ"א ס"ק י"ג): "ומ"ש שלא ילך ד' אמות בגילוי הראש היינו מדת חסידות. בית יוסף בשם הר"ם, מגן אברהם ס"ק ג', וכן כתבנו לעיל סימן ב' אות ט"ו ואות ט"ז יעו"ש. אמנם אחר כך ראיתי בפתח הדביר סימן ב' אות ז' שהאריך הרבה בענין זה והביא להקת הפוסקים דאסרי מדינא להלוך ד' אמות בגילוי הראש וגם אשו"ר נלוה עמם, דכמה פוסקים סבירא להו דאית ביה נמי איסור משום חקות העכו"ם וכמו שכתב הט"ז בסימן ח' אות ג', וגם הביא מזוהר הקדוש פרשת נשא ברעיא מהימנא דף קכ"ב ע"ב דקאמר: אסיר ליה לבר נש למיזל ד' אמות בגילויא דרישא כיעוש"ב, והביאו הרב שדי חמד חלק א' במערכת הג' אות ע"א ובמערכת הח' אות קכ"א יעו"ש, ועל כן יש להחמיר הרבה בזה שלא לילך ד' אמות בגילוי הראש וגם שלא לישב בגילוי הראש כדי שלא להדמות לעכו"ם ח"ו". ועל כן בדיעבד, אם היה ש"ץ – הציבור יצא ידי חובה, ראה להלן פרק י"ג שאלה י"ט.

[33] ראה בהערה הקודמת. וכתב כה"ח (סי' צ"א ס"ק י"ב): "אף על פי שכתב מרן ז"ל זה בשלחן ערוך בשם יש אומרים, בבית יוסף כתב דהכי נקטינן. וכן כתב הפרי חדש אות ג' דיש להחמיר כדברי האוסר, וכן פסק הסולת בלולה במקור חכמה אות ג', פרי מגדים אשל אברהם אות ג', רבינו זלמן אות ג', חיי אדם כלל א' אות ט', חסד לאלפים אות ב', קיצור שלחן ערוך סימן ג' אות ו'. וכתב הפתח הדביר אות א' דיש לאסור להוציא הזכרה אפילו בלע"ז ובשאר לשונות הגם דאינן לשון הקודש יעו"ש". וראה עוד שם (ס"ק ט"ו).

[34] תשמ"ו-תשמ"ז סימן נ"א.

[35] וראה לעיל שאלה י"ד, ולעיל פרק ג' שאלה ח', ולהלן פרק י"ג שאלה י"ח.

[36] תשמ"ו-תשמ"ז סימן י'.

[37] ראה בהערה ל"ב.

[38] וראה לעיל שאלה ו'.

[39] ראה לעיל בהערות לשאלה ח'.

[40] תשד"מ 704-1.

[41] כתב השו"ע (חו"מ סי' של"ג סעי' ג'): "התחיל הפועל במלאכה, וחזר בו בחצי היום – חוזר, ואפילו קבל כבר דמי שכירותו ואין בידו לשלם לבעל הבית – יכול לחזור בו והמעות חוב עליו, שנאמר: 'כי לי בני ישראל עבדים' (ויקרא כה, נה), ולא עבדים לעבדים". ועוד כתב שם (סעי' ה'): "במה דברים אמורים, בדבר שאינו אבוד; אבל בדבר האבוד, כגון פשתן להעלות מהמשרה, או ששכר חמור להביא חלילין למת או לכלה וכיוצא בהם, אחד פועל ואחד קבלן – אינו יכול לחזור בו. (משרתת או עבד של בעל הבית, מקרי דבר האבוד, דבע"ה לא יכול לעשות מלאכה בעצמו, וע"י זה נאבד שלו) (ת"ה סי' שכ"ט)".

[כתב הרמ"א (סימן נ"ה סעי' כ"ב): "וכן במקום שאין מנין תמיד בבהכ"נ, כופין זה את זה בקנסות שיבאו תמיד מנין לבהכ"נ, שלא יתבטל התמיד". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ע"ג): "כי כיון שיש מנין בעירם חל עליהם חובת המצוה. ובקהלות קטנות יש לכוף הבחורים והלומדים שילכו לבהכ"נ במקום שאין מנין תדיר, כי זמן תורה לחוד, ודוקא קהלות גדולות אז יש ללומדים להתפלל במקום לימודם, שיש בלאו הכי בבית הכנסת צבור, משא"כ בקיבוץ קטן כזה [משמע שאם לא יהיה, אף בקהילה גדולה יש להם להתבטל] וכו' וכמה גדולה היא מצות האיש שדירתו במקום קיבוץ קטן, כשרואה לקבץ תמיד המנין כדי שלא יתבטל התמיד, כי אפילו מי שהוא רק מעשרה הראשונים אמרו חז"ל שנוטל שכר נגד כל הבאים אחריהם, ק"ו בזה שהוא עמל לקבצם גם כן, ואמרו חז"ל: כל המזכה את הרבים – אין חטא בא על ידו"].

[42] תשד"מ 704-1.

[43] ראה במשנ"ב (סי' תקפ"א ס"ק י"א), וכיון שהתחיל במצווה – זכה בה, אמנם אם הגבאים מקפידים שהשליח צבור הקבוע יתפלל, הוי בכלל מי שאינו מרוצה על הצבור, שמבואר בשו"ע סעי' ד' שלא יתפלל.

וראה עוד במשנ"ב (סי' נ"ג ס"ק מ"ד), וז"ל: "שליח ציבור שלא רצה להיות עוד ש"ץ וקבלו אחר במקומו – אין צריך רשות, כיון שבידו עוד להיות ש"ץ. ודוקא מהקהל אין צריך רשות, אבל מהש"ץ השני – צריך ליטול רשות" . ועיין כה"ח שם (ס"ק ס"ט).

ספרים נוספים

מאמר מרדכי לימות החול

שו"ת הרב הראשי חלק א'

שו"ת הרב הראשי חלק ב'

שו"ת מאמר מרדכי חלק א'

שו"ת מאמר מרדכי חלק ב'

מאמר מרדכי הלכות שבת - חלק א'

מאמר מרדכי הלכות שבת - חלק ב'

מאמר מרדכי הלכות שבת – חלק ג'

מאמר מרדכי הלכות שבת – חלק ד'

מאמר מרדכי הלכות שבת - חלק ה'

מאמר מרדכי הלכות סת"ם

דברי מרדכי - ספר בראשית

דברי מרדכי - ספר שמות

דברי מרדכי - ספר ויקרא

דברי מרדכי - ספר במדבר

דברי מרדכי - ספר דברים

בית אליהו

ברית אליהו

דרכי טהרה

הגדה של פסח

אתר הרב מרדכי אליהו

חפש סרטון, סיפור, או שיעור

צור קשר

מעוניינים לשלוח חומר על הרב? או להשתתף בהפצת תורתו במגוון ערוצים? תוכלו ליצור עימנו קשר בטופס זה