פרק כח – בונה – צידה – האכלת בעלי חיים – קושר

החזרת חלון למסילתו[1]

שאלה א: אני לומד בישיבה תיכונית            _______.

החלונות בחדרי הפנימייה שלנו מתחברים למסילות בלבד, ללא כל בורג או מסמר.

שאלתי היא:

האם מותר בשבת להחזיר חלון כזה למסילתו עקב הקור?

תשובה: אסור להחזיר את החלון למסילתו, וזה מדין תוקע – בונה[2].

חיזוק בורג משקפיים[3]

שאלה ב: האם מותר לחזק בשבת בורג של משקפיים שהחל להשתחרר, כדי שהזכוכית (המוחזקת על ידי הבורג) לא תיפול ותישבר?

תשובה: אסור לחזק את הבורג של המשקפיים, כיון דהוי מתקן מנא (כלי) בשבת[4].

פתיחת שקית אוכל[5]

שאלה ג: האם מותר לפתוח בשבת שקית של דבר מאכל אע"פ שעל ידי כך יחתכו אותיות, כי הרי זהו "פסיק רישא דלא ניחא ליה", או שמא יש בכך איסור?

תשובה: לכתחילה צריך להזהר שלא לחתוך שקית של דברי אוכל במקום האותיות[6].

פתיחת קופסאות שימורים[7]

שאלה ד: האם מותר לפתוח קופסת סרדינים בשבת?

תשובה: בעניין פתיחת הקופסאות. אם רוב בני אדם משתמשים בפחית הריקה, או שהפותח רוצה להשתמש בה – אסור לפותחה, ואם רגילים לזורקה – מותר. וע' כה"ח (סי' שי"ד ס"ק ל"ה) וחזו"א שבת סי' נ"א ס"ק י"א [וראה בהערה שכל ההיתר הוא כיון שכיום לא משתמשים בקופסת שימורים לצורך איחסון דברים אחרים[8]].

פתיחת בקבוק [א][9]

שאלה ה: האם מותר לפתוח בשבת בקבוק טמפו או שראוי להחמיר בכך?

תשובה: מותר לפתוח בקבוק טמפו בשבת, כיון שהכיסוי היה כלי בפני עצמו עוד לפני שהושם על הבקבוק[10].

פתיחת בקבוק [ב][11]

שאלה ו: מבקש אני להעיר בעניין פתיחת פקק של בקבוק בשבת, כתלמיד הדן בפני רבו.

ראשית, אביא ראיה לדברי כבודו, שכתב שמכיון שהיה כבר קודם שם כלי לפקק הבקבוק, אין בפתיחתו משום 'תיקון כלי' ומשום 'מכה בפטיש', מדברי המג"א סימן שי"ז ס"ק י"א, שדוקא שקשרו האומן אסור לנתקן אבל שאר קשירות שרי. ובאר דבריו במשנ"ב סימן שי"ז ס"ק כ"ג, דקשרו האומן בשעת מלאכה כשמנתקו אח"כ הוא גמר מלאכתו, אבל שאר קשירות שנקשרו אחר גמר מלאכת הבגד, אין בניתוקן משום 'מכה בפטיש'. וכך פסק שו"ע הרב סימן שי"ז ס"ו. מכאן מוכח שכל שיש שם כלי עליו מקודם, אין בו משום 'מכה בפטיש' בגמר מלאכתו.

אלא שלכאורה יש לשאול על מסקנה זו, על פי מה שכתב המג"א בסימן ש"מ ס"ק י"א והובא בשו"ע הרב בסימן זה סעיף י"ח, לגבי מחט שנתעקמה מעט, שאסור ליישרה משום 'תיקון כלי', משמע שמחט שהיה עליה שם כלי ונתעקמה, יש ביישורה משום 'מכה בפטיש'. ויש שרצו לחלק בין פתיחת בית הצוואר לבין מחט, שבמחט התיקון נעשה בגוף הדבר ובבית הצוואר התיקון נעשה על ידי הפרדת דבר שאינו מגוף הבגד, היינו החוטים הסוגרים את בית הצוואר.

אלא שלכאורה תירוץ זה אינו מתיישב עם המפורש במג"א בסימן תקי"ד ס"ק י"ז שאין ליטול ביו"ט את הקש ששמים באויר כלי החרס (נר חרס) כדי שלא יפלו הדפנות משום 'מתקן כלי', וכך כתב שו"ע הרב בסימן זה סעיף י"ז. ומדין זה נראה שאף ליטול דבר שאינו מגוף הכלי – אסור על אף שיש שם כלי על נר החרס גם ללא הקש, אין ליטול את הקש. הדרא קושיא לדוכתא מדין מחט ומדין נר חרס. אודה לכבוד תורתו אם יואיל לחוות דעתו בענין זה.

תשובה: עיין בשו"ע (הל' יו"ט סי' תק"ט סעי' א') בעניין שפוד שנתעקם ביו"ט אם מותר לתקנו ביו"ט. לדעת מרן אסור מדין תיקון כלי, ואין נפקא מינה אם יכול לצלות בו או לא. ולדעת הרמ"א רק אם יכול לצלות בו כשהוא עקום אסור לתקנו, אך אם לא יכול לצלות בו כלל – יכול לתקנו.

כאמור, לדעת מר"ן אין נפקא מינה בזה. ומזה למדו על מחט שנתעקמה[12] וברור שבשבת אין נפקא מינה [כיון שגם לרמ"א אסור כיון שאין היתר של אוכל נפש], והדבר אסור, כיון שא"א להשתמש בו אלא ע"י יישור, זהו תיקון מנא, כי בהיותו עקום פקע ממנו שם כלי שהיה עליו קודם.

אמנם לגבי פקק של בקבוק כיון שהיה כלי עוד לפני שהושם בבקבוק, אם כן גם לאחר שנפתח חוזר להיות כלי. ומה שהיה בינתיים לא הפקיע ממנו שם כלי כיון שמכסה הוא את הבקבוק[13]. ואין זה דומה לשפוד שנתעקם[14], שביישורו נעשה כלי[15].

ומ"ש כת"ר מהשו"ע (סי' שי"ז) בדיני קשירה, אין דומים דיני קשירה או התרה לתיקון כלי, כי שם יש עניין של קיימא, אומן ועוד.

יה"ר שבזכות שמירת שבת כהלכתה נזכה לביאת הגואל, השתא בעגלא ובזמן קריב, אכי"ר.

הכנת סודה[16]

שאלה ז: האם מותר להכין בשבת סודה ע"י מכשיר מיוחד, כגון: 'סודה סטרים'?

תשובה: מותר להשתמש במכשיר "סודה סטרים" בשבת[17].

הריגת כינה[18]

שאלה ח: כיום, כאשר ידוע שכינה אינה נבראת מעצמה אלא בוקעת מביצה שהוטלה ע"י אמה, האם מותר להרגה בשבת?

תשובה: בענין הריגת כינה בזמן הזה, עיין בשו"ע (או"ח סי' שט"ז סעי' ט') בבה"ל למשנ"ב ובכה"ח שם שכתבו, שצריך להזהר בהריגתה[19].

האכלת בעלי חיים[20]

שאלה ט: בימי שבת באות חתולות ליד ביתינו כי הן מריחות את האוכל. האם מותר לתת אוכל לחתולות בשבת? מדברי המשנה ברורה בסימן שכ"ד ס"ק ל"א אפשר להבין שמותר, אבל שמעתי כמה פעמים שאסור כי מדובר בחתולות של הרחוב ש"אין מזונותיהם עלינו". מה הדין?

תשובה: מה שציינת למשנ"ב בעניין האכלת כלב, אינו דומה לשאלה זו, ששם מדובר בכלב שלו, ויש המקילים אף בכלב שאינו שלו. ויש החולקים עי' כה"ח (סי' שכ"ד ס"ק מ"ו)[21].

אך בחתול לכולי עלמא אין מי שמקיל[22]. אמנם מותר לשים אוכל כשהחתול לא נמצא ואח"כ יבוא ויאכל[23].

המלטת בהמה^[24]

שאלה י: במושבנו יש חבר אחד שהעיזים שלו צריכות להמליט בימים הקרובים, והוא חושש שמא הן תלדנה בשבת. ונפשו לשאול – כיצד ואיך יעשה, האם מותר לו לעזור לעז אם רואה שהוולד מסתכן?

לכאורה שנינו בשבת דף קכ"ח ע"ב שאין מיילדין את הבהמה ביום טוב אבל מסעדין. ושם בגמרא: כיצד מסעדין? רב יהודה אמר: אוחז את הוולד שלא יפול לארץ וכו'. וכן פסק בשו"ע סי' תקכ"ג ס"ג. אם כן הוא הדין נמי בשבת יש לומר דשרי שהא טעמא דאין מילדין פרש"י משום דאיכא טירחא יתירה, אבל בלסעד ליכא טירחא יתירה ושרי. הטור באו"ח סי' של"ב פסק שמותר לסעד ולרחם על הבהמה בשבת, אבל מרן הבית יוסף תמה עליו דמאחר שהרא"ש הביא שהר"י נסתפק אם מותר לסעד בשבת, איך כתב הטור דמותר? ועיין לב"ח וחדושי הגהות שכתבו דאמנם ר"י מספקא ליה אבל לטור פשיטא ליה. והרי"ף והרמב"ם התעלמו מדין לסעד בשבת. אבל ראיתי לרבנו חננאל בגיליון שכתב: דקי"ל לסעד ולרחם דתנינן ביו"ט, אבל בשבת אסור. ולעומתו המאירי חילק דלסעד שרי בשבת, אבל לרחם רק ביו"ט מותר. וכנראה שמרן גם כן השמיט דין לסעד בשבת היינו משום דאיהו גופיה מספקא ליה. אבל ראיתי בשמירת שבת כהלכתה פרק כ"ז סעיף נ"ד^[25] בשם החזון איש שכתב, שמיקל בהוצאת וולד בהמה במקום שיש חשש סכנה לוולד או לאם אחר שנתעורר הוולד לצאת, ע"ש.

תשובה: לפי רש"י בשבת (דף קכ"ח ע"ב ד"ה "אין מילדין") משמע, שאיסור יילוד בהמה אינו משום עוקר דבר מגידולו, אלא משום טירחא יתרה שהוא איסור דרבנן[26], וכן משמע מתוס' ע"ז (דף כ"ו ע"א ד"ה "סבר רב יוסף"). ועיין לרמב"ם (הל' שבת פ"ב הי"ב) שסובר כן, דאיסורו מדרבנן, ועי"ש במ"מ.

אמנם רש"י פירש (שם): "אבל מסעדין – אותה ביו"ט", משמע שבשבת – אסור. והרא"ש (פרק י"ח סי' ד') הביא שספק בדבר. והנה אעפ"י שמרן בב"י (דף ק"ו ע"ב) הקשה על הטור, היינו משום שלא הביא את דברי אביו שנסתפק וכתב בשופי שמותר, אך אין הוכחה מזה שמרן חולק על הטור. וההוכחה, דהשו"ע (סי' של"ב סעי' א') כתב: "אין מיילדין את הבהמה בשבת" ולא כתב: "אין מסעדין". אע"פ שמדברי המג"א (ס"ק א') לא משמע כן^[27], עיין כה"ח שם (ס"ק א'-ג')[28] ומשנ"ב שם (ס"ק א')[29]. ועיין שם בט"ז (ס"ק א')[30] ובב"ח שם (ד"ה "אין מיילדין")[31] שדעתם להתיר לסעד.

לפיכך, אם יש הפסד ממון יש לסמוך על הסוברים שאיסורו רק מדרבנן ומותר לסעד. עיין חזו"א (סי' נ"ט אות ה')^[32], ועיין למחצית השקל שם שמחמיר, ועיין לקרבן נתנאל (על הרא"ש פרק י"ח הלכה ד' אות פ'). ועוד עיין בפמ"ג שם (משב"ז סק"א)[33]. ואם אפשר להביא גוי שיטפל ויסייע, תע"ב.

קשירת קשר ע"מ להתירו תוך 24 שעות[34]

שאלה יא: האם מותר בשבת לקשור קשר של הדיוט שקושרים בו את הנעליים, כדי להתירו לאחר יום (24 שעות)? ראיתי שב'בן איש חי' כתב "יום", ולא ביאר מהו יום.

תשובה: קשר שאינו של קיימא שמותר לקושרו בשבת – היינו שמתירים אותו באותו יום[35], לפיכך מותר לקשור נעליים בקשר ועניבה על גביו, אך אם מתכוון לקיימא [כלומר לא לפתוח את הקשר בתוך 24 שעות]- אסור[36].

הידוק שרוך בגרב תינוק[37]

שאלה יב: האם מותר להדק בשבת שרוך צמר בגרב של תינוק, או שאסור מדין תופר?

תשובה: הידוק שרוך בגרב של תינוק אין בו משום "תופר". ואם אין קושרים שני קשרים או עושים קשר שאינו של קיימא, אין בו גם משום "קושר"[38]. אולם, אין להשחיל שרוך חדש לגרב זו בשבת. ואם הנקבים צרים, אין להשחיל גם שרוך ישן[39], שמתוך כך הנקבים יתרחבו. ועי' שבת (מ"ח ע"ב) מחלוקת רש"י ותוס' שם, ושו"ע (סי' ש"מ סעיפים ז'-ח') ונו"כ שם[40].

[1] תשמ"ו-תשמ"ז סימן ל"א.

[2] כתב הרמב"ם (שבת פרק י' הלכה י"ד): "המחזיר דלת של בור ושל דות – חייב משום בונה", ועוד כתב (שם פרק כ"ב הל' כ"ה): "התוקע – חייב משום בונה, לפיכך כל הדלתות המחוברות לקרקע – לא נוטלין אותם ולא מחזירין אותם, גזרה שמא יתקע". ועיין במש"כ בזה המ"מ בביאור דברי הרמב"ם ובב"י (סי' שי"ח סעי' ט'). והשו"ע (סי' ש"ח סעי' ט') כתב שדלת של לול של תרנגולים -אסור בין ליטול בין להחזיר, דכיון שמחובר לקרקע, אית בה בנין וסתירה. וכתב המשנ"ב (שם ס"ק ל"ט), וז"ל: "וא"כ גם החלונות – אסור ליטול ולהחזיר דמחוברין הם, ואפילו ע"י אינו יהודי – אסור משום שבות", וע"ע ט"ז (סי' שי"ג ס"ק ה'), וז"ל: "והך משום בונה דנקט היינו אמחזיר וממילא הנוטלו הוי סותר, והכי איתא פרק המוצא תפילין בכיסוי של בור ודות שלא יחזיר, ואם החזיר – חייב חטאת משום בונה, וא"כ כל שנוטל הוי סתירה וחייב חטאת. ומזה יש ללמוד דיש למחות מה שנוהגין בסעודות גדולות בימות החמה לסלק החלון ע"י עכו"ם בשבת, וזה איסור גדול, כיון דהישראל חייב חטאת בזה בודאי אסור בעכו"ם משום שבות, וכל שכן אותן שלוקחין הקווטירין מן החלונות ואפילו ישראלים רגילין לעשות כן ואינם יודעים שיש בזה חיוב חטאת". ועיין עוד בכה"ח (סי' ש"ח ס"ק פ"ג). וכן אית ביה משום מוקצה (עיין משנ"ב שם ס"ק מ"ב). וראה במאמר מרדכי שבת (ח"ד פרק פ"ג סעי' ד'-ה').

[3] תשמ"ה 524-1.

[4] כתב בשו"ע (סי' שי"ג סעי' ו'): "מטה של פרקים – אסור להחזירה ולהדקה, ואם תקע – חייב חטאת; ואם היא (הגה: דרכה להיות) רפויה – מותר לכתחלה, (הגה: ובלבד שלא יהדק). וכוס של פרקים – מותר לפרקו ולהחזירו בשבת. ויש מי שאומר שדין הכוס כדין המטה. הגה: ואם דרכו להיות מהודק אף על גב דעכשיו רפוי – אסור", וכתב המשנ"ב (סי' שי"ג ס"ק מ"ה): "כתב המג"א דכוסות שלנו העשויים בחריצים סביב [כמו אלו שיש שרוי"ף (הברגה) סמוך לרגלם] ומהודקים בחוזק – לכו"ע אסור, וכיסוי הכלים אפילו אם עשויים כך – שרי, דהתם אין עשויים לקיום רק לפותחן ולסוגרן תמיד, וכ"כ הט"ז". וראה בשעה"צ שם (ס"ק ל"ב). וכתב החזו"א (סי' נ' ס"ק ט'): "והא דכתבו הט"ז והמ"א סי' שי"ג דמותר לתקוע את כיסוי הכלי כיון שעומד לסגור ולפתוח, היינו דוקא בכיסוי שאין סתימת הכלי בנין, אלא שימוש. דכלי סתום לעולם אינו כלי, וכל ענין הכלי הוא להיות פתוח ולהשתמש בו ולכסותו שלא בשעת שימוש, והלכך אין הכיסוי והכלי כחד אלא שני גשמים משתתפים בשימוש. אבל הרכבה הדרושה לשימוש, כמו קנה סיידין ומטה של טרסיים וזרם החשמל, אף תיקון לשעה חשיב בונה". עוד כתב החזו"א (שם): "והנה אמרו שבת (מ"ז ע"א) דקנה של סיידין – לא יחזיר, ואם החזיר – פטור אבל אסור. ולכאורה תני קנה של סיידין דומיא דמנורה דרישא דאיירי בתקע, ואפ"ה בקנה סיידין – פטור. וטעמא דבמנורה עיקר תשמישה במורכבת, ופירוקה אינו בשביל תשמיש אלא לסיבה אחרת. אבל קנה של סיידין יש לו ב' תשמישים – דבמקום נמוך אין ראוי קנה ארוך ובמקום גבוה אין ראוי קנה קצר, והלכך כשמאריכו לפי שעה, אף שתקעו, חשיב כהעמיד כלי ע"ג כלי כדי להגיע למקום גבוה ולא נחית עלי' שם קנה ארוך. אבל מדברי הרמב"ן והריטב"א נראה דאורחא דמלתא נקט, דקני מנורה תוקען וקנה סיידין כיון דצריך לפורקו תמיד אינו תוקעו בחוזק, אבל כל שתקעו – חייב חטאת, וכן מוכח מהא דמטה של טרסיים, דאע"ג דעומדת לפורקה מ"מ אם תקע – חייב חטאת".

וראה במאמר מרדכי הלכות שבת (ח"ד פרק פ"ד סעי' ס'), וראה עוד שם (פרק פ"ה סעי' י"ג): "אסור להבריג בורג משוחרר במשקפיים בשבת [בין אם זה הבורג המחבר את הידית למשקפיים ובין אם זה הבורג המחזיק את העדשה]. ועל כן, כאשר השתחרר בורג כזה, אם ניתן להבריג את הבורג ביד או בסיכה או במברג שמצוי אצלו – אסור לטלטלם, כיון שיש חשש שישכחו ויבריגו את הבורג בשבת. אך אם צריך להשתמש במברג מיוחד שמצוי רק אצל טכנאים וכדו' כדי להבריגו – מותר לטלטלם בשבת, כיון שאין חשש שיבריגו".

[5] תשמ"ה 354-1.

[6] כתב השו"ע (סי' שי"ד סעי' ז'): "חותמות שבכלים, כגון: שידה, תיבה ומגדל שהכיסוי שלהם קשור בהם בחבל – יכול להתירו או לחתכו בסכין או להתיר קליעתו; ודוקא כעין קשירת חבל וכיוצא בו; אבל פותחת של עץ ושל מתכת – אסור להפקיע ולשבר, דבכלים נמי שייך בנין גמור וסתירה גמורה". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ל"א) לגבי פסיקת החבל: "ולא מקרי סותר, משום דלאו סתירה גמורה היא זו, ואינו אסור בכלים לכו"ע, משא"כ בשבירת פותחת של עץ ומתכת דהוי סתירה גמורה, ושייך אף בכלים".

וכתב השו"ע (סי' שי"ד סעי' ח'): "חותלות (פי' מיני כלים) של תמרים וגרוגרות, אם הכיסוי קשור בחבל – מתיר וסותר שרשרות החבל וחותך אפילו בסכין, ואפי' גופן של חותלות, שכל זה כמו ששובר אגוזים או שקדים כדי ליטול האוכל שבהם". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק מ'): "ודוקא הני דלאו כלים גמורים הן, דאינם עשוים אלא שיתבשלו התמרים בתוכן, אבל כלי גמור כבר סתם המחבר בריש ס"ז לאיסור".

וכתב בשו"ע שם (סעי' א'): "אין בנין וסתירה בכלים. וה"מ, שאינו בנין ממש כגון חבית, הגה: שאינה מחזקת ארבעים סאה (ת"ה סי' ס"ה), שנשברה ודיבק שבריה בזפת – יכול לשברה ליקח מה שבתוכה ובלבד שלא יכוין לנקבה נקב יפה שיהיה לה לפתח". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק א'): "אבל בנין גמור וסתירה גמורה שייך גם בכלים, ולכן דוקא בדיבק שבריה בזפת יכול לשברה דאין זה סתירה גמורה". וראה מאמר מרדכי שבת (ח"ד פרק פ"ו הערה ו').

כתוב בתוספתא ביצה (פרק ג' ה"ט): "קורע אדם את העור שעל פי חבית של יין ושל מורייס, ובלבד שלא יתכוין לעשות זינוק", והביאו הב"י (סי' שי"ד) ומשנ"ב שם (ס"ק כ"ה).

וא"כ כל סוגי אריזות מזון למיניהן הינם לשמוש חד פעמי, וע"כ מותר לקרוע אותם ולפותחם כמו החותלות, משום שאין להם חשיבות כלי דהם עומדים לשימוש חד פעמי.

ומכל מקום כל זה הוא במקום הצורך, אבל במקום שניתן להוציא את המאכל בלי קריעת האריזה – וודאי יש להיזהר בכך, וכמו שכתב הפמ"ג (משב"ז סי' שי"ד ס"ק א'): "ומ"מ [מה שמותר לשבור מוסתקי] דווקא לצורך שבת, הא בחינם – וודאי אסור". ובכה"ח שם (ס"ק נ"א): "ומכל מקום אם אפשר לפותחו על ידי התרת חבל – אין להפקיע ולא לחתכו, כיון דאין צריך לסתירה זו. ב"ח".

ומ"מ ראה במשנ"ב (סי' ש"מ ס"ק מ"א) שכתב, וז"ל: "ולקרוע אגרת המחותם, אפילו אם יזהר שלא ישבור אותיות החתימה רק יקרע הנייר שסביבה – גם כן אסור לכו"ע. ואפילו לומר לאינו יהודי יש ליזהר אם לא לצורך גדול. ובאגודה כתוב שיאמר לאינו יהודי: איני יכול לקרותו כל זמן שאין פתוח, ואם יבין האינו יהודי מעצמו ויפתחנו – לית לן בה". ובביאור הלכה שם (ד"ה "הנייר") כתב: "הפרי חדש ביו"ד סי' קי"ח כתב דישראל הפותחו – יש בזה חיוב חטאת לכו"ע, דקריעת הנייר הוא מקלקל ע"מ לתקן ותיקונו הוא מה שצריך לפתוח אותו, וכן דעת ספר הזכרונות דהוא מקלקל ע"מ לתקן, ובתשובת חכם צבי סימן ל"ט פליג על זה והתיר על ידי עובד גילולים ולא ביאר טעמו. ונראה דהוא סובר דהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה, דהא אין מתקן בגוף הנייר מידי, והתוס' בדף צ"ד כתבו דלהכי קורע בחמתו למירמי אימתא אאינשי ביתיה פטור לר"ש, משום דלית תיקון לגוף הדבר הנקרע, אך לפ"ז להרמב"ם שפוסק דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, יש בזה איסור דאורייתא ואסור ע"י עובד גילולים. ובנשמת אדם כלל כ"ט ראיתי שכתב דלכולי עלמא פטור, ותוכן כונתו דשאני ההיא דקורע על מתו ובחמתו, דהקריעה גופא היא התיקון [דבהקריעה משכך חמתו או מרמי אימתא אאינשי ביתיה], משא"כ בזה דלהנייר הוא מקלקל גמור והתיקון הוא מצד אחר. ובאמת לא ברירא סברתו וסברת החכם צבי בזה, דידוע דעיקר תיקון אגרת שעומד לקרותו ותיקונו הוא שיוכל לקראנו, וא"כ כשקורעו כדי לקרותו הוי מלאכה הצריכה לגופה, אכן היכא דסגורה האגרת בתוך נייר אחר כנהוג, בודאי הקורע הנייר העליון הוא בכלל מקלקל ופטור אפילו לר"י, וכדאמרינן שבת ע"ג ע"ב דמקלקל פטור אפילו לר"י דסבירא ליה דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, וע"כ מותר על ידי עובד גילולים במקום צורך דהוי שבות דשבות. אולם לפי מה שהבאנו לעיל דלשיטת רש"י היכא דהוא סותר ע"מ לבנות שלא במקומו דהוא מקלקל במקום זה ומתקן במקום אחר – חייב לר"י, א"כ ה"נ בזה בכל גווני הוא מלאכה דאורייתא לר"י דהוא בכלל קורע ע"מ לתקן, ואפילו ע"י עובד גילולים יש ליזהר, וכן המג"א בסימן ש"ז סק"כ מצדד לאיסור כדעת ספר הזכרונות, ומ"מ נראה דלצורך גדול יש להקל לפתחו ע"י עובד גילולים, ובפרט אם האגרת מונחת בתוך נייר אחר, ולכתחלה טוב יותר לעשות כמו שכתבתי במשנ"ב בשם האגודה". וראה בחזו"א (סי' ס"א ס"ק ב') מה שכתב בזה.

[7] תשד"מ 408-1.

[8] הגמ' ביצה (ל"ג ע"ב) דנה האם מותר לקטום מהדס שנקטף כבר בשביל להריח בו, וז"ל: "תני חדא: קוטמו ומריח בו, ותניא אידך: לא יקטמנו להריח בו! אמר רבי זירא אמר רב חסדא: לא קשיא; הא – ברכין, הא – בקשין. מתקיף לה רב אחא בר יעקב: בקשין, אמאי לא? מאי שנא מהא דתנן: שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות, ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי?! ועוד, הא רבא בר רב אדא ורבין בר רב אדא דאמרי תרוייהו: כי הוינן בי רב יהודה, הוה מפשח ויהיב לן אלותא אלותא, אף על גב דחזיא לקתתא דנרגי וחציני! לא קשיא; הא – רבי אליעזר, הא – רבנן. דתניא, רבי אליעזר אומר: נוטל אדם קיסם משלפניו לחצוץ בו שיניו, וחכמים אומרים: לא יטול אלא מאבוס של בהמה. ושוין שלא יקטמנו, ואם קטמו לחצוץ בו שיניו ולפתוח בו הדלת, בשוגג בשבת – חייב חטאת, במזיד ביום טוב – סופג את הארבעים, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות. רבי אליעזר דקאמר התם חייב חטאת – הכא פטור אבל אסור, רבנן דקא אמרי התם פטור אבל אסור – הכא מותר לכתחלה. ולית ליה לרבי אליעזר הא דתנן: שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות, ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי?! אמר רב אשי: כי תניא ההיא – במוסתקי".

כלומר: הקוטם הדס בכדי להריח בו, לפי רבי אליעזר – אסור שמא יקטמנו כדי לחצוץ בו שיניו, ואם יקטמנו כדי לחצוץ שניו הרי שבקטימתו יצר כלי ועבר על איסור תורה של בונה כלי. לפי חכמים – מותר לקטום בשביל להריח, כיון שגם אם בטעות יקטמנו כדי לנקות את שיניו, עובר רק על איסור דרבנן, משום שרק על קטימת העץ בסכין יש חיוב מהתורה.

מקשה הגמ' לדעת רבי אליעזר: כיצד מותר לשבור חבית כדי לאכול ממנה, הרי יכול להיות שיכוון לעשות כלי וא"כ ליאסר מדרבנן אפי' אם דעתו רק כדי לאכול? ומתרצת הגמרא בסוף הענין: "אמר רב אשי: כי תניא ההיא – במוסתקי", שרק במוסתקי מותר לשבור את החבית לצורך הגרוגרות. כלומר רק חבית המורכבת משברים, כזאת, מותר לשבור בשבת לצורך האוכל שבתוכה. בביאור מהו "מוסתקי" שמותר לשוברה, כתב רש"י (שם ד"ה "במוסתקי"): "חבית שבורה שמדבקין שבריה בשרף של עץ…  וכיון דרעועה היא – ליכא למגזר בה שלא יתכוון לעשות כלי".

בענין זה יש מחלוקת בין הפוסקים, האם התירוץ של רב אשי הוא לדעת רבי אליעזר או גם לחכמים.

הרמב"ם בהלכות שבת (פרק כ"ג הלכה ב') כתב: "שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי, ומביא אדם חבית של יין ומתיז את ראשה בסייף לפני האורחין ואינו חושש, שאין כוונתו אלא להראות נדיבות לבו". רואים מכאן שהרמב"ם הבין שתירוצו של רב אשי הוא רק לדעת רבי אליעזר, ועיין בספרו של אור החיים הקדוש ראשון לציון (דף צ' ע"ב מהספר) על מסכת ביצה (ל"ג ע"ב) איך שביאר דעת הרמב"ם. וכן הוא דעת הרי"ף (ביצה י"ט ע"א בדפי הרי"ף).

אבל דעת הרא"ש (עירובין פ"ג סי' ה'), שתירוצו של רב אשי הוא גם לדעת חכמים, ואין היתר לשבור חבית אלא אם היא "מוסתקי", וז"ל: "ויש לומר דבמסכת יום טוב (דף ל"ג ע"ב) מוקי לה במוסתקי, ופי' רש"י: שברי כלים המדובקות יחד ע"י זפת, דמחמת גריעותו לא חיישינן שמא יתכוין לעשות כלי. ואף על גב דהתם לא מוקי לה במוסתקי אלא לר"א, מיהו גם לרבנן איכא לאוקומי הכי, דרבנן לא פליגי עליה דר"א דקאמר ולא להריח בו אלא משום דאיהו סבירא ליה דבקטימת קיסם לחצות בו שיניו – חייב חטאת, ורבנן נמי אי הוו מחייבי הוו מודו דאסור לקטום ולהריח. הלכך בתיקון כלי, דשייך ביה בנין, מודו רבנן דאסור לשבר החבית ולאכול ממנו גרוגרות אי לאו דאיירי במוסתקי".

השו"ע (סי' שי"ד סעי' א') פסק כדעת הרא"ש, וז"ל: "אין בנין וסתירה בכלים. והני מילי שאינו בנין ממש, כגון חבית שנשברה ודיבק שבריה בזפת – יכול לשברה ליקח מה שבתוכה, ובלבד שלא יכוין לנקבה נקב יפה שיהיה לה לפתח, דאם כן הוה ליה מתקן מנא; אבל אם היא שלמה – אסור לשברה אפילו בענין שאינו עושה כלי, ואפילו נקב בעלמא – אסור לנקוב בה מחדש".

לכאורה לפ"ז אסור לפתוח קופסת שימורים, כיון שבזה הוא שוברה, וכל ההיתר לשבור לדעת השו"ע הינו דווקא במוסתקי. אם כן עלינו לברר: מה ההיתר כיום לפתוח קופסאות שימורים?

התשובה היא, שבגמ' (בשבת קמ"ו ע"א) נאמר: "חותלות של גרוגרות ושל תמרים – מתיר ומפקיע וחותך". "חותלות" הן אריזות לתמרים העשויות מכפות תמרים וכדו', וכפי שמסביר רש"י (שם ד"ה "חותלות"): "כלי של כפות תמרים ועושין כמין סלים ונותנים לתוכם תמרים רעים להתבשל".

וכן פסק בשו"ע (סי' שי"ד סעי' ח'): "חותלות (פירוש: מיני כלים) של תמרים וגרוגרות, אם הכיסוי קשור בחבל – מתיר וסותר שרשרות החבל וחותך אפילו בסכין, ואפילו גופן של חותלות, שכל זה כמו ששובר אגוזים או שקדים כדי ליטול האוכל שבהם".

על הלכה זו אין חולק שמותר לפתוח החותלות, וא"כ צריך להבין: למה בחבית יש מחלוקת אם מותר לפתוח בשבת, ואילו כאן פשוט שמותר?

אלא הטעם – כיון שחותלות הן לשימוש חד פעמי, ואילו חבית בדרך כלל הינה לשימוש חוזר, וע"כ מותר לחתוך גם את גופם של החותלות משום שאין לה חשיבות כלי כלל דהוי לשימוש חד פעמי. ולפ"ז בקופסאות שימורים שאין משתמשים בהם שימוש חוזר, ונועדו רק לשימור המאכל דינם כחותלות ומותר לפתחם.

יתר על כך, רבים מקפידים לרוקן את תכולת קופסאות השימורים מיד לאחר פתיחתם, מחשש לחיידקים שייוצרו בקופסת הפח, וע"כ יש לזה דין חותלות.

ואין לדייק מדברי המג"א שדווקא כאשר החותלות "מבשלות", אבל אם לא – יהא אסור, כיון שמדברי הבא"ח (ש"ש פרשת ויקהל סעי' י') משמע שבישול לאו דווקא אלא חותלות משום שזה לשימוש חד פעמי ואין לו דין כלי, שכתב, וז"ל: "ואפי' גופן של כלים אלו – מותר להפקיע ולחתוך, דהוי כשובר אגוזים ושקדים בשביל האוכל שבהם". וכיון שכן הוי כלי גרוע וא"כ הוי כמו קיסם שאם נתכוין לחצוץ בו את שיניו – אסור מדרבנן, כיון שאינו כלי כל כך, אבל אם אינו מתכווין לכלי – מותר, וה"ה לחותלות שלא מכוון לפתח יפה שאז אינו מתקן כלי וכן מבואר מירושלמי (שבת פ"ז ה"ב), הביאו המג"א שם (ס"ק י"ג) וכה"ח שם (ס"ק ס"ח).

אלא שא"כ כל ההיתר דווקא אם לא משתמשים בו שוב, אבל באופן שמשתמשים בכלי שוב – אין זה בכלל חותלות של תמרים, וכיון שזה לא כלי גרוע – יהיה אסור לפותחו.

עוד כתב בשו"ע (סי' שי"ד סעי' א'): "אין בנין וסתירה בכלים. וה"מ, שאינו בנין ממש כגון חבית שנשברה ודיבק שבריה בזפת – יכול לשברה ליקח מה שבתוכה, ובלבד שלא יכוין לנקבה נקב יפה שיהיה לה לפתח, דאם כן הוה ליה מתקן מנא; אבל אם היא שלמה – אסור לשברה אפילו בענין שאינו עושה כלי, ואפילו נקב בעלמא – אסור לנקוב בה מחדש". ויש להקשות מסעי' ו' שכתב השו"ע: "מותר להתיז ראש החבית בסייף דלאו לפתח מכוין, כיון שמסיר ראשה", ולא כתב שהיינו דווקא במוסתקי! תי' השיירי הכנה"ג (בהגהות הטור אות א') שהשו"ע סמך על סעי' א' ששם פירט שמדובר במוסתקי, וכן כתב במשנ"ב ס"ק כ"ג, אמנם המטה יהודה כתב שמהא שסתם בשו"ע משמע שהיתר זה הוא לאו דווקא במוסתקי אלא גם בחבית חדשה, וטעם שמותר הוא משום שאין בסתירה זו משום סתירת כלי לגמרי (כל בונה וסותר ששייך בכלים זה כאשר בונה או סותר כלי לגמרי) [ראה בכה"ח ס"ק ל"ז]. נמצא לנו שלדעת הכנה"ג במוסתקי, וה"ה בכלי גרוע שמשתמש בו באופן חד פעמי, יהיה מותר לפותחו מראשו, ואם הוא עשוי לשימוש חוזר – אסור, כיון שהוא כלי גמור, ולדעת המטה יהודה יהיה מותר לפתוח קופסאות שימורים גם כאלו שעושים בהם שימוש חוזר.

ונראה שגם כה"ח (שם ס"ק ל"ח) אחר שהביא את דברי המטה יהודה ושיירי הכנה"ג לא סמך על המטה יהודה לכתחילה, שכתב: "ובעניין תיבות קטנים של מין ברזל שיש בהם דגים קטנים כבושים בשמן ופתחיהם למעלה מדובק באבר, העליתי בתשובה בסה"ק באר מים חיים, דמותר להסיר מהם הפתח בשבת כדי לאכול הדגים אם לא פתחו אותם מבעוד יום, אבל אם אפשר – יפתחו אותם מע"ש".

סומכים על דעת הרמב"ם והרי"ף – כאמור לעיל, השו"ע לא פסק כהרמב"ם (שם) שהיקל לשבור חבית לאכול ממנה גרוגרות אף אם החבית שלימה ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי. ועיין בקרבן נתנאל (על הרא"ש שבת פרק כ"ב אות ה') שהקשה על השו"ע: מדוע לא פסק כרמב"ם, הרי גם דעת הרי"ף (ביצה י"ט ע"א בדפי הרי"ף) כן, וגם הרשב"א (בחידושיו ביצה ל"ג ע"ב) והריטב"א (בחדושיו עירובין דף ל"ה ע"א ד"ה "אביי ורבא") פסקו כהרמב"ם וכהרי"ף. ובכל מקום שבו הרמב"ם והרי"ף פוסקים בענין אחד – השו"ע פוסק כמותם, וכאן הוא פסק כדעת הרא"ש (עירובין פ"ג סי' ה')? מחמת קושייה זו כתב הקרבן נתנאל: "ועכ"פ אני אומר לדינא ע"י צירוף היתר קל, אני אסמוך על דבריהם להתיר לשבור כלי שלם להוציא אוכלין אפילו לכתחילה, כנלע"ד".

ועיין בספרו של אור החיים הקדוש ראשון לציון (דף צ' ע"ב מהספר) על מסכת ביצה (ל"ג ע"ב) שכתב: "ובזה מצאנו טעם לשני המאורות הגדולים, הרי"ף והרמב"ם ז"ל, להם יכרעו כל מביני ספר תורת ה' מקור מים חיים", עכ"ד (ועיי"ש שהאריך להסביר את שיטת הרמב"ם, מדוע פסק שמותר בכל חבית ולא צריך "מוסתקי").

והכף החיים (שם ס"ק ה') הביא את קרבן נתנאל הנ"ל, וכתב: "אפשר דבשעת הדחק ומצטער שאין לו מה לאכול דיש לסמוך על המקילין, והוא שאין מחזקת ארבעים סאה, וגם אם הוא בענין שאין עושה אותה כלי". וא"כ גם בכלי שעומד לשימוש רב פעמי – מותר לפותחו, ובלבד שלא יכוון לעשותו כלי.

[עיין בחזו"א (הלכות שבת סי' נ"א ס"ק י"א) שכתב שיש חשש של עשיית פתח יפה בפתיחת הקופסאות שימורים, ואע"פ שלא משתמש בה שוב, אפשר שיהיה אסור. ונראה שאם אינו משתשמש בזה עוד פעם – אין חשש של פתח יפה, שהרי כה"ח שם (ס"ק ו') ביאר שמה שכתב השו"ע דדוקא במכוון – אסור במוסתקי (וה"ה לכלי חד פעמי), דמחמת גריעותא לא חייס עליה וליכא למיחש שמא יתכוון לפתח יפה].

סיכומו של דבר: קופסאות שימורים שלא משתמשים בהם שוב – מותר לפותחם, הן משום חותלות והן משום מוסתקי, ואין בהם חשש של שמא יכוון לפתח יפה, כיון שהם כלים גרועים [ואין הפתח בהם נחשב כפתח יפה, כיון שיכול לחתוך בהם את הידיים]. ואם משתמשים בהם שוב – אסור, כיון שהם נחשבים לכלי גמור. וזה שמשאירים בתוך הקופסא את המאכל – מותר, דומיא דמוסתקי וחותלות שלא בהכרח שיוציאו מהם את כל האוכל, ומ"מ טוב שירוקן את הכל לתוך צלחת כדי לצאת ידי כל השיטות.

אמנם גם בקופסאות שימורים שמשתמשים בה שוב, אם עושה נקב [באופן שיכול להוציא מתוכו מה שדרך לאחסן בו] בערב שבת – מותר, כיון שביטלה מהיות כלי גמור, אבל בשבת יהיה אסור לעשות בה חור משום סותר כלי.

[9] תשמ"ח-תשמ"ט סי' ט'.

[10] וראה לעיל הערה 8. וראה במאמר מרדכי (שבת ח"ד פרק פ"ו סעי' י"ג) בעניין פתיחת בקבוקים, ז"ל: "פקק המוברג על פי הבקבוק ובתחתיתו טבעת המחוברת אליו חיבור קל, ובעת הסרת הפקק מתנתקת הטבעת מן הפקק וכו' למעשה – מעיקר הדין מותר להסיר את הפקק מעל הבקבוק ולנתקו מן הטבעת בשבת. וטעם הדבר הוא – שבהליך הייצור, הפקק מיוצר בנפרד מן הבקבוק ויש לו שם של כלי עוד לפני שהולבש על הבקבוק, ומשום כך ניתוק הטבעת מן הפקק לא יוצרת כלי חדש. אולם הרוצה להחמיר ולחוש לדעות האוסרות – יסיר את הפקק מעל הבקבוק מערב שבת, ואם שכח להסירו מערב שבת – כשמסיר את הפקק בשבת, "מהיות טוב", יסירו בשינוי [כגון: ביד שמאל במקום ביד ימין].

[11] תשמ"ח-תשמ"ט סימן פ"ג.

[12] כתב השו"ע (סי' תק"ט סעי' ט'): "שפוד שנרצף, אף על פי שהוא יכול לפשטו בידו – אין מתקנין אותו. הגה: ודוקא שיוכל לצלות בו בלא תיקון, אבל אם אינו יכול לצלות בו כך ונשבר ביום טוב – מותר לתקנו (טור); ואין מורים כן לרבים (רבי' ירוחם ח"ג), שלא יבואו לתקן גם כן בנשבר מערב יום טוב. והוא הדין לכל מכשירין שאי אפשר לעשותו מערב יום טוב". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ז'): "ודע עוד דדברי הרמ"א הוא דוקא לענין שפוד שהוא מכשירי אוכל נפש, אבל שאר כלי שנתקלקל, כגון מחט שנתעקמה אפילו מעט – אין לפושטה לכו"ע" וראה עוד שם (ס"ק ו'). וכן כתב כה"ח שם (ס"ק ד'): "והוא הדין מחט שנתעקמה אפילו מעט – אין לפושטה לעשותה ישרה. ספר הזכרונות דף נ"ו, כנסת הגדולה בהגהות הטור, אליה רבה אות ד', משנה ברורה אות ז'".

[13] ואין הבדל אם הפקק עשוי מפלסטיק או ממתכת. ומותר לקרוע בשבת את העטיפה העוטפת את הפקק. אך יש להזהר לא לקרוע את האותיות המודפסות עליה. וע"ע במאמר מרדכי (שבת ח"ד פרק פ"ד סעי' נ"ט) באיסור יישור ידית משקפיים בשבת.

[14] הל' יו"ט פ"ד ה"ח.

[15] [הערת העורך: ובזה מיושב מנר של חרס ששם תחילת עשייתו נעשו שניהם יחד, ראה במחצ"ש שם]

[16] תשד"מ 383-1.

[17] כתב הבא"ח (פרשת יתרו ש"ש סעי' י"ז), וז"ל: "יש מין משקה ששותין אותו הבריאים וכו'  דהיינו שנעשה מן מים של לימונים חמוצין, והוא יבש ושחוק כעפר, ומניחים עמו סוכר, ומניחים בו מים בשבת, ונותנים לתוכו סם הנקרא בלשון אשכנז 'סודא' וכאשר מתערבים זה עם זה יחד עושה פעפוע הרבה… העליתי בתשובה בספרי הק' רב פעלים שמותר לעשות זה בשבת לשתותו", ואין לחוש משום מבשל או מוליד, ואין בזה גם מכה בפטיש ולא משום כובש כבשים, ומותר לעשות כן בשבת. וראה עוד בשו"ת רב פעלים (ח"א או"ח סי' י"ח), וע"ע בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' מ"ג), וראה עוד במאמר מרדכי (שבת ח"ה פרק ק"ב סעי' כ"ה).

ולענין חיבור הבלון למכשיר הסודה, ראה במאמר מרדכי (שבת ח"ד פרק פ"ד סעי' כ"ט): "מותר לחבר בלון גז למכשיר להכנת סודה בשבת על-ידי לחיצה, אבל אסור לחברו על-ידי הברגה, מפני שבהברגה זו עושה כלי", כיון שחיבור בלון הגז למכשיר הסודה הוי הרכבת כלי ע"י תקיעה, וע"י החיבור אפשר להזרים גז לתוך המים והוי עושה כלי, וראה לעיל הערה ד'.

[18] תשמ"ה 698-1.

[19] כתוב בגמ' שבת (י"ב ע"א): "תנו רבנן: המפלה את כליו – מולל וזורק, ובלבד שלא יהרוג. אבא שאול אומר: נוטל וזורק, ובלבד שלא ימלול. אמר רב הונא: הלכה – מולל וזורק וזהו כבודו, ואפילו בחול. רבה מקטע להו, ורב ששת מקטע להו. רבא שדי להו לקנא דמיא. אמר להו רב נחמן לבנתיה: קטולין ואשמעינן לי קלא דסנוותי. תניא – רבי שמעון בן אלעזר אומר: אין הורגין את המאכולת (פרש"י: כינה) בשבת, דברי בית שמאי, ובית הלל מתירין". ובגמ' (שם ק"ז ע"ב): "הא הורגן – חייב. מאן תנא? אמר רבי ירמיה: רבי אליעזר היא, דתניא: רבי אליעזר אומר: ההורג כינה בשבת – כהורג גמל בשבת. מתקיף לה רב יוסף: עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר אלא בכינה דאינה פרה ורבה, אבל שאר שקצים ורמשים דפרין ורבין – לא פליגי. ושניהם לא למדוה אלא מאילים, רבי אליעזר סבר – כאילים, מה אילים שיש בהן נטילת נשמה אף כל שיש בו נטילת נשמה. ורבנן סברי – כאילים, מה אילים דפרין ורבין אף כל דפרה ורבה. אמר ליה אביי: וכינה אין פרה ורבה?! והאמר מר: יושב הקדוש ברוך הוא וזן מקרני ראמים ועד ביצי כינים! מינא הוא דמיקרי ביצי כינים. והתניא: טפויי וביצי כינים! מינא הוא דמיקרי ביצי כינים".

ועי' בב"י (סי' שט"ז). ובשו"ע (שם סעי' ט') כתב, וז"ל: "פרעוש, הנקרא ברגו"ת בלשון ערב – אסור לצודו אא"כ הוא על בשרו ועוקצו, ואסור להרגו: הגה – ואף לא ימללנו בידו, שמא יהרגנו, אלא יטלנו בידו, ויזרקנו אבל כנה – מותר להרגה. והמפלה בגדיו מכנים – לא יהרגם אלא מוללן בידו וזורקן. אבל המפלה ראשו – מותר להרגם".

וכתב בספר המצוות לרמב"ם (מצות לא תעשה קע"ט): "ואינו נמנע התיילד הצרעה או הנמלה או זולתם ממיני העופות והשרצים מן העיפושים ובתוך האוכלים אלא אצל הסכלים, שאין להם ידיעה בחכמת הטבע, אלא יחשבו כי כל מין אי אפשר שיתיילד איש מאישיו אלא מזכר ונקבה, בעבור שהם רואים זה העניין ברוב כן. ושמור אלו השרשים והבין זה העניין כי הוא דבר דבור על אפניו".

וכתב הבא"ח (ש"ש פרשת וארא סעי' י"ג), וז"ל: "הכינה אינה מתהוית מן העפר אלא מן הזיעה, לכך מותר להרגה בשבת. במה דברים אמורים, במוצא כינה על בשרו או שמצאה על בגדיו דרך מקרה, אבל המפלה את בגדיו מכנים – אסור להרגן, אלא מוללן בידיו וזורקן. והטעם, דגזרו שמא ימצא גם פרעוש ויבא להרגו, כיון דשכיחי פרעושין בבגדים. לפיכך המפלה ראשו – מותר להרוג הכנים שימצא שם, משום דאין פרעושין מצוים בראש. ואם בלילה עקצו בבשרו ואינו יודע אם הוא כינה או פרעוש – הרי זה יזרקנו, דשמא פרעוש הוא".

ועיין בפחד יצחק (למפרונטי) ערך צידה האסורה, וז"ל: "ואני הצעיר הכותב אי לאו דמסתפינא אמינא דבזמננו שחכמי התולדות הביטו וראו וידעו וכתבו דכל בעל חי יהיה מי שיהיה הוה מן הביצים, וכל זה הוכיחו בראיות ברורות, א"כ שומר נפשו ירחק מהם ולא יהרוג לא פרעוש ולא כינה ואל יכניס עצמו בספק חיוב חטאת. ובדבר זה אמינא דאם ישמעו חכמי ישראל ראיות אוה"ע יחזרו ויודו לדבריהם כמו בגלגל חוזר ומזל קבוע, עיין אלפסי ור"ן פ"א דשבת דף ק"א ע"ב ושלטי גיבורים שם אות ב', דנחלקו הפוסקים אם פרעוש הוא הלבן או השחור. אלא ששאלתי את פי מ"ע מוהרדי"ב נר"ו ממנוטבה וקיים ההיתר בתשובתו. זאת נשאלתי: אם בעת הזאת שמלאה הארץ דעת החוקרים העסקנים בדברים, האומרים כי כל בעל חי נולד ומתהוה מביצה, האם מותר להרוג כינה בשבת? והשיבותי: שאין לשנות הדינים המיוסדים על קבלת קדמונינו בשביל חקירת חכמי אוה"ע, הלא תראה שהרבה מהחוקרים מכחישים בראיות דבר עין הרע, והרמב"ן כתב שדי לסתור דבריהם במ"ש בגמ' לענין דינא אסור לעמוד על שדה חבירו בשעה שעומדת בקמותיה. ואין צורך למאמין לבקש ממקום אחר ראיות וטענות, אע"פ שישנן רבות ועצומות, כי תספיק קבלת רבותינו שעל אדני הדבר הזה הטביעו ויסדו דין ומשפט גמור. ועוד עדות נאמנה אצלי מ"ש בגמ' דפסחים על ענין אם הגלגל קבוע ומזל חוזר שחזרו חכמי ישראל והודו לחכמי א"ה, וסוף דבר אחרי מאות רבות בשנים כל התוכנים מא"ה בחקירתם ע"פ הנסיון והמופת שבו לדברי חכמינו וקבלתינו הקדמונית. וא"כ אין לזוז ממה שנפסק עפ"י גמרתינו, אפי' כל רוחות החקירות האנושיות שבעולם באות ונושבות בו, כי ריח ה' דבר בנו. אכן חסר דעת החוקר ואין שכלו מגיע לעומק חכמת הטבע ומעשה בראשית כי רב הוא, וכתוב מגיד דבריו ליעקב וסוד ה' ליראיו, וחכמי א"ה לא ידעו ולא הבינו בטבע כי אם שטחיות הדברים הנראה לעין ולא פנימיותם כאשר השכילו מקבלי המעשה בראשית כמ"ש הר"ן בדרשותיו. ועוד אפי' יהבינן להו בהא מילתא כל טענתיהו, לא אמרו שכל הדברים פרים ורבים מחבור זכר ונקבה אלא שכל הנולד מתחילה מביצה וגם מכינים יתאמת מאמרם שנולדים מביצה המתהוה מן הזיעה. ורש"י ז"ל כתב במס' ע"ז על ביצי כינים מינא הוא דמתקרי ביצי כינים ודקין הן, ובלע"ז לינדרים, והוא מגמ' בשבת שמונה שרצים, וא"כ הדין אמת ויציב ונכון וקיים וכו' יהודה בכמ"ר אליעזר בריל. והיתה תשובתי אליו: ראיתי פסק מעכ"ת על הכינים ואמרתי יישר ויישר, אע"ג דמנגד לסברא בכל מכל כל, יען כי להחמיר ולא להקל אנן קיימין בדבר דבין הפוסקים נבוך ומסופק הוא אם הפידוקקיו או הפולצי מותר להרוג בשבת, ליעיין מר בשלטי גיבורים פ"א דשבת קי"א ע"ב אות א' וב', ואם הוא הפידוקקיו מה הוא אם של ראש או של מקום אחר. ועל הכל דמוללו וזורקו אמרינן בגמ' דשבת פ"א וזה כבודו אפי' בחול, והחוקרים הודיעו בראיות ברורות דאין מן בא מן העיפוש ואין הביצים מתהווים מן הזיעה אלא מן הבעלי חיים. וחכמי ישראל שחזרו והודו לחכמי אוה"ע בענין מזל קבוע וגלגל חוזר הורו באצבע דלאו כל מילי דאתמרו בגמ' מפי הקבלה אלא דחכמי ישראל דברו גם הם לפעמים מפי השכל והחקירה האנושית ומפי קבלה, דאל"כ למה להם להודות היה להם להתחזק בקבלתם ולא לשוב מפני כל הראיות אוה"ע. ואם בזמנינו איכא חכמי אוה"ע הסוברים כקאפערריניקוס דגלגל קבוע, לא מעטו הסוברים ג"כ ומוכיחים להיפך והדברים ההם, אינם בחכמה למודית, היינו מאטעמאטיקע, שיוכל האדם להביא ראיות ברורות ואמתיות ומופת חתוך, עד אשר לא ישאר לבעל דין מקום לחלוק ולהשיב עליהם אלא זה בכה  וזה בכה" וכו'. וראה מאמר מרדכי הלכות שבת (ח"ד פרק צ' סעי' ס') (הערת העורך: וראה במכתב מאליהו ח"ד עמ' 355 מה שביאר בזה).

[20] תשד"מ 724-1.

[21] ראה בשו"ע (סי' שכ"ד סעי' י"א) שכתב, וז"ל: "אין נותנין מים ולא מזונות לפני דבורים, ולא לפני יוני שובך ויוני עליה, ולא לפני חזיר, אבל נותנין לפני אווזין ותרנגולים ויוני בייתות וכן לפני כלב שמזונותיו עליך". וכתב המשנ"ב (שם ס"ק ל"א): "ואפילו כלב שאינו מגדלו בביתו – מותר, דמצוה קצת ג"כ ליתן לו מזונות, כמו שאחז"ל שחס הקדוש ברוך הוא עליו לפי שמזונותיו מועטין ומשהה אכילתו במעיו שלא יתעכל ג' ימים, ועיין בא"ר". אמנם בכה"ח (שם ס"ק מ"ו) כתב, וז"ל: "משמע בגמרא (שבת קנ"ה ע"ב) אפילו כלב שאינו מגדלו בביתו – מותר, דמצוה ליתן לו מזונות. מגן אברהם ס"ק ז'. ומלבוש לא משמע הכי, גם בגמרא שם לא קאמר אלא אורח ארעא וכו' ולא מצוה, והני מילי בשדה אבל במתא – לא. אליה רבה אות י"א, תוספת שבת אות י"ז, נהר שלום אות ה'. וכתב דהכי משמע מלשון הרמב"ם פרק כ"א והשלחן ערוך (מזה שכתב: "מזונתיו עליך"), דלא שרי אלא בכלב שלו, יעו"ש".

[22] כתב הבית יוסף (סי' שכ"ד), הביא את דברי המשנה שבת (דף קנ"ה ע"ב), וז"ל: "ומהלקטין לתרנגולין ואין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך אבל נותנין לפני אווזין ותרנגולין ולפני יוני הרדסיאות. ובגמרא: מתיב לרב יהודה דאמר דהמראה נמי ביד היא, ואפילו הכי אסור מדתניא: מהלקטין לתרנגולין ואין צריך לומר שמלקיטין ואין מלקיטין ליוני שובך וליוני עלייה ואין צריך לומר שאין מהלקטין. מאי מהלקטין ומאי מלקיטין וכו' ושני רב יהודה: לעולם מהלקטין דספי להו בידים, מלקיטין דשדי ליה קמיה. ודקשיא לך יוני שובך ויוני עלייה למישדא קמייהו נמי לא, הני מזונותן עליך והני אין מזונותן עליך, כדתניא: נותנין מזונות לפני כלב ואין נותנין מזונות לפני חזיר, ומה הפרש בין זה לזה? זה מזונותיו עליך וזה אין מזונותיו עליך. אמר רב אשי: מתניתין נמי דיקא: אין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך אבל נותנין לפני אווזים ותרנגולים וכו' מאי טעמא, לאו משום דהני מזונותן עליך והני אין מזונותן עליך?! וליטעמיך, מאי איריא מיא? אפילו חיטי ושערי נמי לא! אלא שאני מיא דשכיחי באגמא". וכתב הר"ן (ס"ז ע"א ד"ה "מדאמרינן"): "ומדאמרינן בגמרא וליטעמיך וכו' ומפרקינן: שאני מיא דשכיחי, משמע לי דמזונות דלא שכיחי כגון חיטי ושערי – מותר ליתן לפני יוני שובך, אף על פי שאין מזונותן עליך, ודקתני: ואין מלקיטין ליוני שובך ויוני עלייה במזונות דשכיחי קאמר. ולפיכך תמיהני מהרמב"ם שכתב בפרק כ"א מהלכות שבת (הל"ו): אבל מי שאין מזונותיו עליו, כגון חזיר ויוני שובך ויוני עלייה ודבורים – לא יתן לפניהם לא מזון ולא מים, ולא חילק בין שכיח ללא שכיח, וכן הרי"ף לא הזכיר מזה כלום, ולא ידעתי למה, עכ"ל, וכו' ומיהו לענין הלכה נקטינן כסתם ברייתא, דקתני: אין נותנין מזונות לפני חזיר מפני שאין מזונותיו עליך, וכל מזונות במשמע, וכרב אשי דסבירא ליה הכי, ואף על גב דאידחי לה דיוקא דמתניתין, לא אידחי דינא משום הכי. הילכך שום מזון אין נותנין לפני מי שאין מזונותיו עליך, וכדברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל". וראה בשו"ע (סי' שכ"ד סעי' י"א) שפסק, וז"ל: "אין נותנין מים ולא מזונות לפני דבורים, ולא לפני יוני שובך ויוני עליה, ולא לפני חזיר, אבל נותנין לפני אווזין ותרנגולים ויוני בייתות וכן לפני כלב שמזונותיו עליך".

וביאר כה"ח (שם ס"ק מ"ג): "ואפילו הן שלו מיקרי אין מזונותם עליך לפי שמוצאין לאכול במקום אחר. שלטי הגבורים פרק מי שהחשיך. ומיהו משמע דאם אין דרכם לשוטט ולאכול במקום אחר אלא הוא נותן לפניהם בכל יום ואם אינו נותן ישארו רעבים – מותר ליתן להם גם בשבת, משום צער בעלי חיים".

וראה במאמר מרדכי שבת (ח"ג פרק ס"ה סעי' א'): "ככלל, מותר להאכיל בשבת כל בעל חיים אם מתקיימים בו שני תנאים: א. אם הוא שייך לאדם המאכילו (למעט יוצאים מן הכלל). ב. עיקר אכילת בעל החיים תלויה בבעליו.  אמנם אסור לאדם להאכיל בשבת בעלי חיים אפילו אם שייכים לו, אם בעלי החיים מוצאים את מזונותיהם במקום אחר, מכיון שאין אכילתם תלויה בבעלים".

[הערת העורך: למרן הרב היה שכן שגידל כלבים, ובסכות שכולם היו אוכלים בסוכות למטה היה עולה ריח המאכלים והיו מצטערים הכלבים, ולכן מערב יום טוב היה מכין להם הרב אוכל והיה נותן לשכן להביא להם ביום טוב, ומלבד הבעיה שאין מזונותיהן עליך היה מרן הרב אומר שאין לתת משיירי סעודת מצווה (שראוי לאכילת בני אדם) לבעלי חיים].

[23] וכתב במאירי (ביצה כ"ג ע"ב), ז"ל: "ואין נותנין לפניהם מזונות שמא יבא ליקח מהן או לטלטלן, וכל שאסור לאכלו או להשתמש בו ביו"ט מפני שהוא מוקצה – אסור לטלטלו, והרי מ"מ זה שאמרו שמא יבא ליקח מהן אינו אלא במה שראוי לאכילה, ומ"מ בתוספתא של פרק זה פ"ג ה"ד אמרו: עושין פרנסה לנחיל של דבורים בשביל שלא יברח, כלומר שבמקום פסידא התירו. ומ"מ נראה לי שלא נאסר בכלם אלא במזונות שיש בהם טורח ושהוא מחזר אחר הדגים ואחר החיה והעוף להאכילם ולהשקותם, אבל זריקת פירורין לתוך הביבר וכיוצא בזה – מותר", וע"ע במנחת שבת (סי' פ"ז ס"ק ט"ז).

[24] תשד"מ 668. ונדפסה גם בשו"ת מאמר מרדכי (ח"א או"ח סי' ט"ו).

[25] שש"כ (מהדורה השלישית סעי' נ"ו הערה קע"ח).

[26] ז"ל שם: "אין מילדין את הבהמה ביום טוב – דאיכא טרחא יתירה".

[27] שכתב: "משמע אפילו לסעדה – אסור".

[28] וז"ל שם: "ולמאן דאמר יש בלידה איסורא דאורייתא שעוקר דבר מגידולו כמו שכתב במשבצות זהב אות א' – אסור, אשל אברהם אות ב'. ועל כן יש להחמיר ואין להתיר כי אם על ידי עכו"ם". ובס"ק ב' כתב "בטור כתב אבל מסעדין אותה לאחוז בולד שלא יפול לארץ ונופח לו בחוטמו וכו'. אבל בבית יוסף תמה עליו כיון דכתב הרא"ש דר"י נסתפק בהא דקתני מתניתין אבל מסעדין איום טוב דוקא קאי או דלמא אפילו בשבת שרי, ואם כן כיון דר"י מספקא ליה האיך כתבה הטור לענין שבת יעו"ש. ועיין באחרונים מה שתירצו דברי הטור. ומכל מקום דעת רש"י ז"ל שפירש במשנה אבל מסעדין ביום טוב משמע אבל בשבת יש לאסור. וכן כתב בהדיא בפירוש רבינו חננאל. וכן נראה דעת השלחן ערוך שלא העתיק כאן דברי הטור אלא לקמן בסימן תקכ"ג לגבי יום טוב, משמע דסבירא ליה דבשבת יש להחמיר. וכן הוא דעת המגן אברהם ס"ק א'. וכן כתב אליה רבה אות א' דהמלבושי יום טוב ואחרונים הסכימו דכל צרכי לידה דסימן תקכ"ג אין עושין בשבת ואפילו לסעדה – אסור… וכן דעת האחרונים".

[29] וז"ל: "פירוש למשוך הולד מן הרחם דאיכא טרחא יתירא. ועיין באחרונים שהסכימו דאף לסעדה [היינו שאוחז הולד שלא יפול לארץ ונותן לו דד לתוך פיו] – אסור בשבת".

[30] וז"ל: "הטעם פירש"י דאיכא טירחא יתיר', ובמשנה אמרו אבל מסעדין בי"ט פי' אוחז בולד שלא יפול לארץ. וכתב הרא"ש: נסתפק ר"י אם הך מסעדין דוקא בי"ט א"ד אפי' בשבת שרי, והא דקתני בי"ט משום רבותא דאין מילדין. והטור כ' להתיר אפי' בשבת. ותמה ב"י עליו כיון דר"י נסתפק ביה. ונראה לכאורה דטעם הטור כיון דעכ"פ אין כאן איסור דאורייתא אלא משום טירחא יתירה ובדרבנן אזלינן בספיקו להקל, אלא דא"א לומר כן שהרי בפרק מפנין אאיבעיא דכל אחד מפנ' לנפשי' דלא אפשיטא, כתב הרא"ש: וכיון דאיסורא הוא עבדינן לחומרא, ושם לא הוה אלא משום טירחא. ע"כ נראה דבספרו של רבינו הטור לא הי' כתוב כך: נסתפק ר"י, וראיה ברורה, שהרי ברמזים שאין שם אלא העתקה דברי הרא"ש ולא זכר שם הך ספיקא דר"י, אלא ודאי הג"ה הוא באשר"י ולא מד"ע".

[31] וז"ל: "משנה בסוף פרק מפנין: אין מיילדין את הבהמה ביום טוב אבל מסעדין אותה, וכתב הרא"ש: ר"י נסתפק אם הא דקתני מסעדין איום טוב דוקא קאי או דילמא אפילו בשבת שרי, והא דקתני ביום טוב משום רבותא דאין מיילדין תני, עכ"ל. וכתב בית יוסף: ויש לתמוה על רבינו איך כתבה לענין שבת, מאחר דר"י מספקא ליה, עכ"ל. ולפעד"נ דרבינו הכריע, דאי איתא דבשבת אסור לסעדה ה"ל למיתני הכי: אין מיילדין הבהמה אבל מסעדין אותה ביום טוב, דהשתא דהוה תני ביום טוב בסיפא מוכח דביום טוב דוקא מסעדין אבל אין מיילדין, אבל בשבת אף לסעדה נמי אסור, ומדלא תני הכי אלמא דמסעדין אותה אף בשבת קאמר. ותו דמההוא דאין מפרכין דבפרק במה בהמה (דף נ"ג ע"ב) וכו' שמעינן דבתחלת מכה כיון דאיכא משום צערא דבהמה וליכא טירחא יתירה שרי (לפרכות) [לפרך] בידים, הוא הדין דשרי גם כן לסעדה שלא יפול הולד לארץ ולהביא בול של מלח וכו' דכל זה להצילה מצער ולית בהו טירחא יתירה, והא דאמר רבן שמעון בן גמליאל מרחמין, היינו על בהמה טהורה ביום טוב, לאו דוקא ביום טוב דאף בשבת שרי, אלא דהמעשה שהיה ביום טוב היה".

[32] זה לשון החזו"א שם: "כן יש להקל בהוצאת ולד הבהמה במקום חשש סכנה לולד או לאם, כיון דלדעת רש"י ותו' שבת קכ"ח ב' ע"ז כ"ו א' אינו אלא מדרבנן אחר שנתעורר הולד לצאת, וזו גם דעת הר"מ פ"ב מה' שבת הי"ב, ואף שדעת רשב"א וריטב"א שבת שם שהוא דאורייתא, יש לסמוך על דעת הר"מ רש"י ותוספות", עכ"ל.

[33] וז"ל: "רש"י שבת דף קכ"ח ע"ב, ושם נראה בפירוש: אבל מסעדין ביו"ט הא שבת – לא, וכן כתב הר"ן ורש"י ברי"ף. ושם כתב חכמה, מיילדת, ואח"כ ציין אין מיילדין ביו"ט, טרחא י"ל דלא תימא אין מיילדין איסור תורה, עוקר דבר מגידולו, עי' מג"א סי' ש"ל אות ו' באשה יושבת על המשבר או כלו חדשיו, ובהמה אפשר לא שייך זה. ובחי' הרשב"א כתב על פירש"י די"ל דין תורה, ודאיק לה מדפריך ומחללין מה קמ"ל. ועי' תוס' יו"ט כתב כן מסברא דנפשיה, וזה שציין רש"י מקודם חכמה מילדת, לומר בשבת מחללין איסור תחומין י"ב מיל, פריך שפיר, עי' תוס' יו"ט שם. ומה שכתב בעיא לקולא, באמת צ"ע ליישב, דכל ספק בדרבנן לקולא, ושבת דף קכ"ז י"ל הואיל ולא אמר "תיקו", הוה ליה ספק חסרון ידיעה, אף בדרבנן לחומרא".

[34] תשמ"ו-תשמ"ז סימן י"ח.

[35] דיני "קושר" ו"מתיר" סובבים סביב שני סוגי קשרים: א. קשר של קיימא – שעשוי להישאר כמו שהוא לעולם. ב. קשר של אומן – שאין הדיוט יודע לקשרו אלא אומן קושרו, כגון: קשר הגמלים והספנים [למעשה, אין אנו בקיאים מהו קשר של אומן, ועל כן כל קשר קשור ומהודק היטב נחשב "קשר של אומן"].

והובא בעניין איסורי קושר ומתיר שלוש דרגות בחומרת האיסור:

א. קשר שאסור לקשרו  או להתירו – מדאורייתא.

ב. קשר שאסור לקשרו או להתירו – מדרבנן.

ג. קשר שמותר לקשרו וכן להתירו – בין מדאורייתא ובין מדרבנן.

לדעת רש"י שבת (קי"א ע"ב ד"ה "ואלו קשרים"), רא"ש על מסכת שבת (פרק ט"ו סי' א'), וטור ריש סי' שי"ז: חומרת איסור קושר נקבעת על פי היותו קשר של קיימא, אך לא מהיותו קשר של אומן. ולכן, לשיטתם יהיה הדין כדלקמן:

• אסור מדאורייתא – קשר של קיימא שעשוי להתקיים לעולם [ואסור מדאורייתא אפילו אינו קשר של אומן].
• אסור מדרבנן – קשר שעשוי להתקיים זמן ארוך ומתכוון להתירו [ואסור רק מדרבנן אפילו אם הוא קשר של אומן].
• מותר בין מדאורייתא ובין מדרבנן – קשר שעשוי לזמן קצר [ומותר אפילו הוא קשר של אומן].

דעת הרמב"ם כתב בהל' שבת (פ"י ה"א), ז"ל: "הקושר קשר של קיימא והוא מעשה אומן – חייב, כגון: קשר הגמלין, וקשר הספנין, וקשרי רצועות מנעל וסנדל שקושרין הרצענין בשעת עשייתן, וכן כל כיוצא בזה. אבל הקושר קשר של קיימא ואינו מעשה אומן – פטור. וקשר שאינו של קיימא ואינו מעשה אומן – מותר לקשרו לכתחלה". וכן דעת הרי"ף שבת (מ"א ע"ב מדפי הרי"ף): איסור קשירת קשר בשבת וחומרתו נקבעים גם מהיותו קשר של קיימא וגם מהיותו "קשר של אומן". ולכן, לשיטתם יהיה הדין כדלקמן:

• אסור מדאורייתא – קשר שהוא גם קשר של קיימא וגם קשר של אומן[35].
• אסור מדרבנן – קשר שהוא קשר של קיימא אך אינו קשר של אומן, או קשר שהוא קשר של אומן אך אינו קשר של קיימא.
• מותר בין מדאורייתא ובין מדרבנן – קשר שאינו קשר של קיימא וגם אינו קשר של אומן.

כסברא ראשונה פסק מרן בשו"ע (סי' שי"ז סעי' א'), וכסברא שנייה פסק הרמ"א שם.

לפי סברת הרי"ף והרמב"ם יש קולות וחומרות, כמובא בט"ז (שם ס"ק א'), במשנ"ב (הקדמה להלכות קושר שם סי' שי"ז) ובכה"ח (שם ס"ק א'). היינו, לסברא זו לחיוב מהתורה צריך שני תנאים: קשר של קיימא ומעשה אומן, כהגדרת הט"ז: "קיום וחזק", קיום – הוא קשר קיימא, חזק – הוא קשר אומן. ולעניין איסור דרבנן, קיום לבד או חזק לבד, היינו אם הקשר של קיימא לבד או קשר אומן לבד – פטור אבל אסור. ואם תרתי לטיבותא, היינו לא של קיימא ואינו חזק (של אומן) – מותר לכתחילה.

ולדעת הרא"ש ורש"י והטור אפילו אם הקשר חזק, היינו מעשה אומן – אין זה קובע, אלא העיקר הוא בדעת הקושר: אם מתכוון שישאר הקשר לעולם ואינו קוצב לעצמו זמן מתי להתירו, ואעפ"י שיהיה קשר של הדיוט – חייב חטאת. ואם קוצב לעצמו זמן מתי להתירו – איסור דאורייתא אין, אבל יש איסור דרבנן. היינו, אם חושב להתירו לאחר שבעה ימים לדיעה אחת, או לאחר יום אחד לדיעה שנייה. ולדעתם מותר לקשור קשר אומן אם דעתו להתירו בו ביום, ולכן לשיטתם מותר לכתחילה לקשור שני קשרים אם דעתו להתירו בו ביום. להלכה – יש להחמיר כשתי הדעות.

ובשיטת רש"י והרא"ש הנ"ל נחלקו עוד הראשונים בגדר קשר לזמן ארוך שאסור מדרבנן:

לדעת טור שם ומרדכי על מסכת שבת (סוף סי' שפ"ו), מובא בבית יוסף (סי' שי"ז סוף ד"ה "ובמספר הימים") – קשר לזמן ארוך הוא קשר שעשוי להתקיים שבעה ימים ואסור מדרבנן. לדעת כל בו (סי' ל"א דף כ"ו עמוד ד') והגה"מ (על הרמב"ם פ"י מהל' שבת אות ג') – קשר לזמן ארוך הוא קשר שעשוי  להתקיים יום אחד מעת לעת – דהיינו כ"ד שעות (משנ"ב סי' שי"ז ס"ק ו'), ואסור מדרבנן [למעשה אנו נוקטים במחלוקת זו לחומרא, שאסור מדרבנן לקשור קשר שנועד ליותר מיום אחד (בא"ח ש"ש פרשת כי תשא סעי' ב'. וע"ע בבה"ל סי' שי"ז ד"ה "שאינם קבועים")].

[36] כתב השו"ע (סי' שי"ז סעי' ה') "עניבה – מותר, דלאו קשר הוא. הגה: ואפילו אם עשה קשר אחד למטה, נוהגין בו היתר", וכתב המשנ"ב (שם ס"ק כ"ט) "נוהגין בו היתר – וכתבו האחרונים, הא דנוהגין היתר בקשר אחד למטה, היינו דוקא כשעשוי להתיר בו ביום, ומשום דע"י עניבה ע"ג קשר עדיין אינו נקרא מעשה אומן, אבל אם היא לקיימא על איזה זמן כגון בלולב וכיוצא בו – אסור לעשות קשר למטה אלא עניבה בלבד, ורשאי לעשות שתי עניבות זה ע"ג זה, וכן יש לנהוג".

וכתב כה"ח (שם, ס"ק י"ב, נ"ט): "ובמרדכי כתב: ובלבד שלא יעשה קשר למטה מן העניבה כלל אלא יעשה שתי עניבות זה על גבי זה. ונראה לי דהא דנוהגין בו היתר היינו בקשר העומד להתיר ביומו, אבל באין עשוי להתיר ביומו כגון בלולב וכיוצא בו – אסור אלא אם כן עשה שתי עניבות זה על גבי זה ולא קשר כלל. ט"ז ס"ק ז'. וכן כתב מגן אברהם ס"ק ט"ו, אליה רבה אות י"ג, תוספת שבת אות ט"ז, אשל אברהם אות ט"ו. וכן כתבו האחרונים. ומיהו עיין ברכי יוסף אות ג' שכתב: אבל מדברי מור"ם בדרכי משה נראה דבמה שאסר המרדכי נהגו היתר כמו שכתב האגור, יעו"ש. ומכל מקום נראה כיון דכל האחרונים הנזכרים דעתם להחמיר, הכי נקטינן. ועיין לעיל אות י"ב. ועל כן יש ליזהר בכתונת וכיוצא שיש בשפתו שסביב הצואר שני חוטין שלא יעשה קשר תחת העניבה אלא דוקא עניבה לבדה או שתי עניבות זו על גבי זו, ואפילו כשלובשה בערב שבת, משום שמא יצטרך לפושטה בשבת, וכל קשר שאסור לקושרו אסור להתירו, וזה עשויה להתקיים יותר מיום אחד שמחליף משבת לשבת, ועל כן היותר נכון לעשות בה לולאות כדי שלא יכשל באיסור קשירה והתרה". ואנו חוששים לדעת רש"י והרא"ש (הדעה הראשונה הובאה בהערה הקודמת), ולשיטתם יש הסוברים שביותר מכ"ד שעות – נחשב כזמן ארוך שאסור מדרבנן לקושרו, ונקטינן כמותם לחומרא.

[37] תשד"מ 415-1.

[38] ראה בהערות 25 26.

[39] כתב הרמ"א (שי"ז סעי' ב): "נשמטו לו רצועות מנעל וסנדל או שנשמט רוב הרגל – מותר להחזיר הרצועות למקומם, ובלבד שלא יקשור. הגה: ודוקא שיוכל להחזירו בלא טורח, אבל אם צריך טורח לזה – אסור, דחיישינן שמא יקשור". וכתב המשנה ברורה  (ס"ק כ'): "ובמקום שהנקב צר אפילו במקום שאין רגילין לקשור אסור דצריך טורח". ובבא"ח (ש"ש פרשת כי תשא סעי' ז'): "יש מי שאוסר להחזיר רצועות המכנסיים וכדומה שנשמטו, אם הנקב צר וצריך טורח".

[40] הגמ' שבת (מ"ח ע"א) מביאה חילוק דין זה, וז"ל: "רב חסדא שרא לאהדורי אודרא לבי סדיא בשבתא. איתיביה רב חנן בר חסדא לרב חסדא: מתירין בית הצואר בשבת אבל לא פותחין, ואין נותנין את המוכין לא לתוך הכר ולא לתוך הכסת ביום טוב, ואין צריך לומר בשבת. לא קשיא, הא – בחדתי, הא – בעתיקי. תניא נמי הכי: אין נותנין את המוכין לא לתוך הכר ולא לתוך הכסת ביום טוב, ואין צריך לומר בשבת. נשרו – מחזירין אותן בשבת, ואין צריך לומר ביום טוב". וכתבו בתוס' (שם ד"ה "הא בחדתי והא בעתיקי") שאם הוי חדש חשיב כמתקן מנא, ב"י (סי' שי"ז ד"ה "כתוב בתשובה אשכנזית").

וכתב השו"ע (סי' שי"ז סעי' ב'): "נשמטו לו רצועות מנעל וסנדל או שנשמט רוב הרגל – מותר להחזיר הרצועות למקומם, ובלבד שלא יקשור". וכתב המג"א (שם ס"ק ז'), וז"ל: "אבל במנעל חדש – אסור ליתן הרצועות בשבת דמתקן מנא. וה"ה בסרבל או במכנסים, אבל אבנט – שרי להכניס במכנסים, דלא מבטיל ליה התם ועשוי להכניס ולהוציא תדיר, לא מקרי מתקן מנא (ב"י ססי' זה). וא"כ אסור להכניס משיחה לשם דמבטל ליה התם", עכ"ל. ביאור הדברים הוא ששרוך שמכניסים נשאר שם עד כלותו, אבל חגורה לא נשארת שם תמיד, אלא מוציא אותה מדי מוצאי שבת כדי להעבירה למכנסים של יום חול למחרת, ועל כן אין איסור של מתקן מנא. ועיין שם (ס"ק ז'-ט', י"א). וכתב הגר"א: "עיין בתוס' פרק י"ב ועיין בגמרא שלנו ריש פרק ד' שאמר רב חסדא: שרי לאהדוריה, ומחלק התוס' בין עתיקי לבין חדשי, ועיין שם משם הגאונים". וע"ע (שם ס"ק י"ט-כ'). וראה באר היטב (שם ס"ק ד'), ובמשנ"ב (סי' שי"ז ס"ק י"ח): "הרצועות למקומן – ודוקא אותן הרצועות אבל רצועה חדשה שלא היתה שם מתחלה – אסור, דמקרי מתקן מנא", וכ"כ כה"ח (שם ס"ק ל"ה).

וראה ברמ"א (סי' שי"ז סעי' ב'): "ודוקא שיוכל להחזירו בלא טורח, אבל אם צריך טורח לזה – אסור, דחיישינן שמא יקשור". ובמשנ"ב (שם ס"ק כ'): "ובמקום שהנקב צר, אפילו במקום שאין רגילים לקשור – אסור, דצריך טורח". וראה בכה"ח (שם ס"ק ל"ז) בשם התוס' והרא"ש בהדיא. ובמג"א כתב שהוא טעות סופר ברמ"א, ויש לאסור בכל גווני במקום שיש טורח. וראה בא"ר שכתב שבכל אופן טוב להחמיר. וע"ע בא"ח (ש"ש פרשת כי תשא סעי' ז'). וראה בהרחבה במאמר מרדכי (שבת ח"ד פרק צ"ג).