שימוש בתֵיוֹן[1]
שאלה א: האם מותר להשתמש בשבת בתֵיוֹן, ובו תמצית תה, שיש מסננת בפתח הזרבובית ממנה שופכים את התה? יש לציין, שחורי המסננת גדולים כך שחלק מעלי התה נשפכים יחד עם התמצית וחלק נעצרים בתוך המסננת.
תשובה: קומקום של תה שחוריו גדולים, מותר לשפוך ממנו בשבת.
אבל אם יש בו חורים קטנים שמונעים מהעלים שהם "פסולת" מלצאת, לדעת החזו"א (או"ח סי' נ"ג ד"ה "מן האמור") – מותר, ולדעת הבא"ח (ש"ש פר' בשלח אות י"ח) – אסור. טעם החזו"א שמיקל, בגלל שזה אוכל מתוך פסולת, וטעם הבא"ח שאוסר שהברירה נעשית בכלי ובכל מקרה צריך להזהר לא להריק את כל הנוזל מהכלי, עיין שו"ע (סי' שי"ט סעי' י"ד) ולחונים עליו[2].
שטיפת פירות וירקות[3]
שאלה ב: האם ברחיצת פירות וירקות בשבת יש איסור בורר?
תשובה: פירות המלוכלכים בבוץ או בלכלוך דבוק אחר, כגון צנון וכד' – אסור להניחם בשבת בתוך כלי
מלא מים או לשפשפם בו כך שהעפר ירד למטה[4], אך לשוטפם מתחת לברז פתוח – מותר[5].
ברירה בעור העוף[6]
שאלה ג: האם מותר מצד "בורר" להפריד בשבת את העור מבשר העוף?
תשובה: אם מפריד את העור מן העוף בשעת האכילה – מותר, אך לפני האכילה אם מוציא את העור מן העוף – אסור[7].
תמצית תה[8]
שאלה ד: האם מותר בשבת לשים כמה שקיות תה בכלי עם מים רותחים כדי לעשות תמצית תה?
תשובה: מותר להניח שקית תה בכלי עם מים רותחים מערב שבת, אבל בשבת אסור[9]. וגם כשמניח בערב שבת ומוציא את התמצית בשבת, יש להיזהר לא להוציא את התמצית עד הסוף משום בורר כמו במרק. ועי' שו"ע (סי' שי"ט סעי' י"ד)[10] ובא"ח (ש"ש פרשת בשלח אות י"ח) וחזון איש (הלכות שבת)[11].
סידור צלחות לפי גודלן[12]
שאלה ה: האם יכול לסדר את הצלחות לפי גודלן?
תשובה: אם צריך עכשיו לאיזה צורך את הצלחות הקטנות ובוררן מתוך הערימה – שרי, אך אם אינו צריך אותן עכשיו – אסור[13].
מריחת משחה[14]
שאלה ו: האם מותר למרוח משחה בשבת? אני שואלת לגבי כל מיני משחות, משחת שיניים, קרם ידים, שפתון, וכדומה. האם יש בכך מחלוקת בין ספרדים לאשכנזים?
תשובה: אין בזה שום מחלוקת, אסור למרוח כל משחה שהיא בשבת, משום איסור "ממרח"[15].
שימוש בסבון מוצק[16]
שאלה ז: האם מותר להשתמש בשבת בסבון מוצק?
תשובה: אין משתמשים בשבת בסבון מוצק משום איסור ממחק או ממרח[17].
סבון חיטוי בשירותים[18]
שאלה ח: האם מותר בשבת להשאיר באסלה סבון המיועד לחיטוי האסלה, באופן כזה שעם הורדת המים הסבון ינקה את האסלה (הסבון מורכב מחומרים פעילי שטח – 'דטרגנטים', חומרים מחטאים, בושם וצבע. התפרקות ה'דטרגנט', החומר המחטא והצבע, נעשית כתוצאה מהשטיפה במים)?
תשובה: בעניין סבון חיטוי באסלה והשימוש בשבת, מדין גרם ממחק – מותר[19]. מדין גרם הולדת ריח – מותר[20][21].
אכילת אשכולית עם כפית[22]
שאלה ט: האם מותר לאכול בשבת אשכולית או תפוז באמצעות כפית? או אסור משום שהאוכל סוחט ממנו מיץ בעת הוצאת האוכל?
תשובה: אין לחשוש לסחיטה אם אינו מתכוון לסחוט כדי לקחת את המיץ בלבד[23].
סחיטת לימון[24]
שאלה י: א. בעניין סחיטת לימון לתוך תה בשבת, מדברי מרן בשולחן ערוך סימן ש"כ סעיף ו', נראה כי מותר לסחוט לימון בשבת, ואף יותר מכך, לפי ביאור דבריו בכף החיים שם ס"ק ל"ו, מותר לסחוט אף לתוך קערה ריקה, וכן משמע מדברי המשנה ברורה. אולם, המשנה ברורה שם ס"ק כ"ב כתב, כי בימינו צריך עיון גדול אם אפשר להתיר לסחוט לימון לתוך משקה, הואיל וזה דומה לסחיטה של תותים ורימונים האסורה. וכן הביאו אחרונים את דברי הרדב"ז שכתב, כי בעבר לא היו סוחטים את הלימונים ואילו כיום סוחטים לכן יש טעם לאסור, ואכן הוא הורה לסחוט את הלימון על סוכר.
אם כן מהו הדין בעניין זה?
ב. האם יש חילוק בעניין זה בין תה ללימונדה?
תשובה: יש הבדל בין הלימון שבזמננו לזמן חז"ל. כיום, רוב העולם משתמש בו לצורך מימיו לאחר הסחיטה, ועושה ממנו תרכיז, כלשון הרדב"ז[25]: "ממלאים ממנו חביות חביות".
אמנם, כתב הב"י[26] שיש הבדל בין סחיטת ענבים, זיתים ותותים, שהמיץ שלהם מיועד לשתיה כמות שהוא, מה שאין כן לימון שאינו ראוי לשתיה כך, אלא ע"י תוספת מים או סוכר. אעפ"כ כתבו האחרונים[27], שיש לאסור סחיטת הלימון אלא רק על מאכל או סוכר [וראה בהערה[28]]. עיין בא"ח (ש"ש פר' יתרו אות ה').
הוצאת ריבה משפופרת[29]
שאלה יא: האם מותר בשבת להוציא ריבה מתוך שפופרת, או שיש בכך משום "סוחט"?
תשובה: מותר להוציא בשבת ריבה מתוך שפופרת, ואין בזה משום סחיטה אלא הוי הוצאת אוכל ממקומו.
איפור בפודרה[30]
שאלה יב: האם מותר להתאפר בשבת בפודרה?
תשובה: כל איפור אסור בשבת, אך פודרה שאינה צובעת ויורדת בנקל – אין בזה דין צביעה ומותרת בשבת[31].
צביעה במשקין[32]
שאלה יג: האם יש בשבת איסור של "צביעה במשקין"?
תשובה: אנו פוסקים כדעת הבא"ח (ש"ש פרשת פקודי סעי' ג') שיש צביעה במשקין, לכן צריך לשים בכוס קודם את המיץ הממותק ועליו לשפוך את המים [וה"ה בהכנת כוס תה שיש להשים קודם את התמצית ורק לאחר מכן את המים חמים][33].
ריסוק בננה לתינוק[34]
שאלה יד: האם מותר בשבת לרסק בננה לתינוק בשיני המזלג כדי להאכילו לאלתר?
תשובה: מותר לרסק בננה בשבת לתינוק, אך יש לעשות זאת בשינוי, דהיינו: לרסק בתוך כוס (כלומר במקום שאין דרכו לרסקו) וכן לרסקו בצד מזלג או הכף וכדו'[35].
הכנת טחינה[36]
שאלה טו: האם מותר בשבת להכין טחינה כאשר מוסיפים לה מים ומערבבים עד שנעשית עיסה, ולבסוף היא כמו נוזל?
תשובה: כאשר עושים טחינה באופן שהיא נהפכת קודם למוצק ואח"כ לנוזל – אסור לעשות כן מדין לש[37].
הכנת מיונז[38]
שאלה טז: האם מותר בשבת לערבב ביצים, שמן, מלח וחרדל, כדי להכין מיונז, או שיש בכך משום איסור "לישה"?
תשובה: אסור להכין מיונז בשבת דהוי כעין לישה[39].
[1] תשמ"ה 252-1.
[2] דעת החזו"א (או"ח, שבת סי' נ"ג ד"ה "מן האמור") שמותר להשתמש בקנקן זה בשבת, כיון שהרשת נעשתה בשביל התיון (והוא לא מיועד לברירה אלא למזיגה), היא בטלה כלפי התיון, ולא נחשב ככלי שמיועד לברירה כמו נפה וכברה. זאת ועוד, הוא בורר אוכל מפסולת ולא להיפך. ולדעתו אין ייעוד קומקום זה לברירה אלא לאחסן את התמצית, וז"ל: "מן האמור נלמד בעלי תה שנזהרים שלא לסנן את כל התה מן העלין, היינו נמי משום שהמים הסמוכים לעלים חשובים מעורבים. אבל המים הצפים על פני העלים לא חשיבי מעורבים. ולפי זה, אם נעכרו אלה העלים בתוך המים על ידי תנועה חזקה – אין לערות בשעה ההיא עד שיחזרו ויצללו. ומיהו אפשר, כיון שאין כאן שימוש בכברה ממש, אף שיש בפנים כנגד חוטמה של כלי כעין רשת לעכב העלים, מכל מקום יש לומר דלא הוי רק דין ברירה ביד דמותר כשנוטל אוכל מתוך פסולת כשרוצה לאכול מיד".
דעת הבא"ח (ש"ש פרשת בשלח סעי' י"ח) שאין אנו זזים מפסקיו – אסור למזוג מקנקן זה כי הרשת עוצרת את עלי התה, וא"כ העושה כן עובר על איסור בורר דאורייתא. ואין להקשות: הרי המזיגה נעשית באופן שבורר אוכל מתוך הפסולת ולא להפך. כי כל ההיתר של הוצאת אוכל מתוך פסולת זה דוקא אם בורר ביד, אבל אם הברירה נעשית על ידי כלי המיוחד לברירה – אסור מדאורייתא, וז"ל: "והנה פה עירנו שורין הצימוקין במים בערב שבת בכלי שקורין ג'יידא"ן (קומקום), שיש לו שתי פיות אחד רחב ואחד דק, ובזה הדק יש נקבים כמו משמרת, כדי שיריקו משם המשקה ולא יעברו השמרים גם כן, דצריך להזהירם שלא יריקו מזה הדק שיש בו נקבים, דנמצא זה כבורר על ידי משמרת, אלא יריקו מן פה הרחב, ולא יריק כל הצלול כולו, אלא ישאר מן הצלול מעט עם השמרים, ועיין בית מנוחה דף ס"א אות מ"ח, גם צריך להזהיר את העם אותם שיש להם כלי קטן מלא נקבים כמו נקבי המשמרת, שדרכם להניחו על פי הכלי ולהריק לתוכו קהוו"א (קפה) או משקה של ג'איי (תה), דלא יעשו כן בשבת להריק על ידי כלי זה", ועיין שו"ת תורה לשמה (סימן קט"ו), ולסידור 'בית מנוחה' שחיברו הרה"ג רבי יאודה שמואל אשכנזי זצ"ל (בדף ס"א ע"ב סעי' מ"ח), שכותב, וז"ל: "כלי הנקרא 'אלבריק' [=קומקום] שעושים בו משקה מעשב הנקרא 'טיי' ויש לכלי זה שני פיות אחד רחב והשני פיו צר וסתום ויש בסתימתו נקבים דקים כדי שיעברו מי ה'טיי' דרך אותו הפה ולא יעברו העשבים של ה'טיי' אלא נשארים תוך הכלי ומי ה'טיי' עוברים דרך נקבי הפה הנזכר צלול בלתי שום עשב, נראה לי דבשבת אסור לשפוך ה'טיי' דרך פה הצר המנוקב הנז' דהוי ליה מסנן המי טיי דרך פיו הנזכר וכיון שלכך נעשה הפה הקצר הנזכר כדי שיצונן (יסונן) מי ה'טיי' בו הרי הוא כבורר על ידי כלי דאסור אפילו לשתותו מייד. ולכן יש להזהר ולשפוך ה'טיי' בכלי בשבת 'מהליברק' הנזכר דרך פיו השני הגדול, ויכול לערות ממנו בנחת להכלי כדי שישארו עשבי ה'טיי' בהליבריקו, עכ"ל, וראה בחיי אדם (כלל ט"ז סעי' ט').
הנה מה שהיה מצוי אז – קומקום – תיון, ויש בו שתי פיות – ומלמעלה מכניסים בו עלי התה, ומן הצד יש לו כעין מרזב – משפך, ובין המרזב והמשפך לבין הכלי יש רשת – מסננת, כדי שלא יעברו העלים.
וכן בתיון של היום אנשים משתמשים בשתי אפשרויות. אפשרות אחת – לוקחים שקיות נייר עם עלי תה ומכניסים אותם לתוך הקומקום בערב שבת ושופכים עליהם מים רותחים, וביום שבת מערים מן הקומקום. ובאופן טבעי אף פעם השקית הזאת לא יכולה לעבור דרך הצינור הזה הקטן, בין אם יש רשת ובין אם אין רשת. והאדם השופך לא אכפת לו אם שקית התה תעבור או לא תעבור.
אבל אם לוקח קומקום של תה, ומכניס בפנים עלי תה ושופך עליהם את המים וכנ"ל, כאן יש לדון, ואומר החזון איש שאם המים צפים למעלה בלא עלי התה – מותר. אך אם עלי התה צפים למעלה, יש כאן תערובת, ואפשר לדון שזה כברירה בכלי. ומ"מ אומר החזון איש שם בלשון "אפשר": "וכיון שאפשר שאין כאן שימוש בכברה ממש, אף שיש בפנים כנגד חוטמה של כלי כעין רשת לעכב העלים, מכל מקום יש לומר דלא הוי רק כדין בררה ביד שמותר כשנוטל אוכל מתוך פסולת ולאכול מיד".
ועל זה אומרים ה"בן איש חי" וה"בית מנוחה" וה"כף החיים" (סי' שי"ט ס"ק קי"ג), שאסור, כיון שזה בכלי שמיוחד לברירה, שהרי בשביל כך עשו רשת למטה בשביל "לברור", דינו כמו נפה וכברה שאפילו בורר אוכל מתוך פסולת – אסור אפי' לאלתר.
ולכן כתב הרב בצימוקים ועלי תה, שזהו בורר אוכל מתוך פסולת מתוך כלי המיועד לברירה ואסור. ואולי אפשר לצמצם את המחלוקת ולומר שגם לדעת ה"בן איש חי" וה"בית מנוחה" זה לא יהיה דאורייתא, דדוקא כלי שמיוחד לברירה בלבד כגון: נפה וכברה – אסור מן התורה, אבל כאן הקנקן הזה לא יצרו אותו בשביל ברירה – לברור ממנו, הקנקן עצמו הוא בשביל לשים בו תה, ועלי תה, ובכדי שיהיה אפשר להוציא את התה בלי מה שמפריע, הוסיפו לו את המסננת והרשת הזאת. וא"כ יכול להיות שגם לדעת האוסרים, לא יהיה איסור דאורייתא, כי זה לא כלי המיוחד לברירה, והוי רק איסור דרבנן וכדין כלי שאינו מיוחד לברירה. ומ"מ כאמור נקטינן לחומרא ואף קרוב לאיסור דאורייתא. וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"א שא' ג').
ופעם היו לוקחים צימוקים בערב שבת, והיו מרסקים ומערבבים אותם בתוך כלי עם מים, וביום שבת היה להם קומקום כזה מיוחד שבתחתיתו רשת – מסננת והמים המתוקים היו יוצאים והצימוקים היו נשארים, ראה במאמר מרדכי שבת (ח"ד פרק צ"ה סעי' ע"ח).
[3] תשמ"ח-תשמ"ט סימן ל"ו, וכן השיב בתשמ"ח-תשמ"ט סימן י"ח.
[4] גמ' שבת (ק"מ ע"א): "ואין שורין (שולין) את הכרשינין, ולא שפין אותן, אבל נותן לתוך הכברה או לתוך הכלכלה". ובשו"ע (סי' שי"ט סעיף ח'), וז"ל:"אין שורין את הכרשינין (פי' הערוך ויצ"ה בלע"ז), דהיינו שמציף מים עליהם בכלי כדי להסיר הפסולת". ויש לדון אם יש כאן דין דאורייתא או שזה רק כעין בורר. ולכאורה נראה שזה לא ממש בורר אלא כעין בורר, דמלאכת בורר זה כשאדם מפריש בידיים את הפסולת מתוך האוכל, ופה זה על ידי הפעולה של המים. וראה ביאור הלכה (שם ד"ה "דהו"ל כבורר"), וז"ל: "ולשון רש"י בזה דהו"ל בורר. ועיין בפמ"ג שמסתפק אם יש בזה חיוב חטאת (ואולי יהיה נפק"מ אם עשה בשגגה לעניין בדיעבד, אם יהיה מותר לאכול). ולענ"ד יש להביא ממה דאיתא ביצה י"ג ע"ב: וב"ה אומרים: בורר כדרכו וכו' ר"ג אומר: אף מדיח ושולה, עי"ש בגמרא דהוא ממש כעניננו. והנה מדקאמרי ב"ה: בורר כדרכו וכו' מוכח דהתירו ביום טוב מלאכת ברירה גמורה, ולא אסרו בנפה וכברה אלא משום דמחזי כמאן דעביד הרבה לצורך חול, וכמו שכתבו הראשונים, ומדר"ג הוסיף ואמר: אף מדיח, ע"כ דגם זה מלאכה גמורה הוא מדאורייתא, וכן בירושלמי שם בביצה משמע כדברינו". וע"ע משנ"ב (שם ס"ק כ"ח). וראה במאמר מרדכי הלכות שבת (ח"ד פרק צ"ה סעי' נ"ח). אמנם פירות וירקות שאין לכלוך ניכר עליהם ואפשר לאוכלם כמות שהן – מותר להניחם בכלי שיש בו מים, בשביל לנקותם או לכל סיבה שהיא.
[5] כיון שבדרך רחיצה אין בורר כלל, וכמו לדוגמא בשוטף צלחת מהלכלוך, האם נאמר שיש כאן ברירה פסולת מתוך אוכל, והרי מוציא פסולת מאוכל, ובהכרח לומר שדרך רחיצה זה לא דרך ברירה, וכן כשרוחצים גזר או צנון, זה דרך רחיצה ולא דרך ברירה. וכך מוכח מדין קניבת הירק ביום הכיפורים (סי' תרי"א סעי' ב'), וכן מדין הדחת המליח הישן שכל חשש האיסור בזה הוא מדין מבשל או גמר מלאכה.
אולם, מכיון שיש חולקים חזו"א (דינים והנהגות פי"ג אות ו', ארחות רבינו ח"ג עמ' רמ"ד בשם החזו"א), לא ישפשף זאת בידיו, כי זה נראה כבורר ממש שמוציא פסולת מהאוכל בידיים. אבל מותר לשים תחת הברז, עד שהמים ינקו ויוציאו את העפר.
ועדיף שלא יעשה זאת ביום שבת, אלא מערב שבת ישים את הגזר במים שיצא העפר. ואם חושש שיתקלקל, ינגב את הגזר ממים שעליו ויניח במקרר, וכן בצנון ובתותים, בכדי שלא יכנס לספקות.
ובדיעבד שלא עשה, או עשה ובאו אורחים, והוא צריך צנון או גזר – אין להניחם בתוך כלי עם מים, אבל תחת ברז – מותר. והרוצה להחמיר על עצמו – יקלף קליפה עבה את הגזר שיצא גם העפר, וע"ע משנ"ב (סי' שי"ט ס"ק כ"ט), וע"ע שו"ת רב פעלים (ח"א סי' ט"ז), וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"א שאלה י"ד). ראה במאמר מרדכי שבת (חלק ד' פרק צ"ה סעי' ס'-ס"א).
[6] תשד"מ 1309-1.
[7] כתב הרמ"א (סי' שכ"א סעי' י"ט): "אסור לקלוף שומים ובצלים כשקולף להניח, אבל לאכול לאלתר – שרי". ולכן מותר ליטול את העור מעל גבי העוף כדי לאכול את העוף לאלתר, ויש מחמירים ליטול את העור מעל גבי העוף, עם מעט מבשר העוף. והלכה כדעה ראשונה.
[8] תשד"מ 439-1.
[9] ראה בהרחבה בפרק כ"ג.
[10] בגמרא שבת (קל"ט ע"ב) נאמר: "דבי רב פפא שאפו שיכרא ממנא למנא. אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא: האיכא ניצוצות! – ניצוצות לבי רב פפא לא חשיבי" (פירוש: אנשי ביתו של ר' פפא היו מערים שיכר מכלי לכלי בנחת, והפסולת ששקעה מהשיכר הייתה נשארת בתחתית הכלי, ומקשה הגמ' והרי יש טיפות שיכר שיוצאות מתוך הפסולת שבתחתית הכלי והוי בורר, ומשיבה הגמ', שר' פפא היה סוחר בשיכר ולפיכך לא היה מקפיד על הטיפות האחרונות של השיכר שנשארו בפסולת, והיה משליך אותם עם השמרים). וכך נפסקה הלכה בשו"ע (סי' שי"ט סעיף י"ד): "מותר לערות בנחת מכלי לחבירו, ובלבד שיזהר שכשיפסוק הקילוח ומתחילים לירד נצוצות קטנות הנישופות באחרונה מתוך הפסולת, יפסיק ויניחם עם השמרים, שאם לא יעשה כן, הני ניצוצות מוכחי שהוא בורר", עכ"ל. ולכאורה כל מה שאמרנו שאסור לו לשפוך ברגע שיגיע לשמרים, זה מדובר במי שרוצה לאכול או לשתות לאחר זמן, אבל אם זה נעשה לאלתר, מכיון שזה אוכל מתוך פסולת, הרי מוציא את היין מתוך השמרים, ומותר. וכך גם פסק רבנו זלמן בשו"ע שלו (סעי' י"ח), שכל מה שנא' בשו"ע ובגמ' על בני רב פפא זה מדובר לא לאלתר אלא לאחר זמן, וכך משמע באחרונים, והמשנה ברורה (ס"ק נ"ה) הסכים לכך, ואולם הבן איש חי כתב (ש"ש פרשת בשלח סעי' י"ח) שיש להחמיר, וז"ל: "אם מערה יין או שאר משקין שיש בהם שמרים מכלי אל כלי לא ימתין עד שירד כל הצלול כולו מן השמרים, משום דניצוצות שיורדות באחרונה מוכחים שהוא בורר. והגם דהרב תוספת שבת והגאון ר"ז מתירים בה אם רוצה לשתותה לאלתר, מכל מקום יש שהחמירו בזה אפילו אם שותה לאלתר או לסעודה הסמוכה", וכך פסק בחיי אדם (כלל ט"ז סעי' ט'), ז"ל: "כששותין קאווע צריכין ליזהר שלא ישפוך כל הצלול מן הקאווע השחוק, דהוי כבורר ומכל שכן כשאינו שותה עכשיו, רק שמסנן לבו ביום, ומכל שכן כשמסנן על ידי כלי שיש בו נקבים קטנים דאסור אפילו כוונתו לשתותו תיכף, ואפשר דחייב". טעם החומרא של הפוסקים שאף אם בורר לאלתר – אסור, מפני שאפשר לדון את המעשה הזה כברירת פסולת מאוכל, דמה שנשאר בידו הוא בעצם הפסולת שאינו חפץ בה.
[11] ראה לעיל בהערה ב'.
[12] תשד"מ 848-1.
[13] בגמ' שבת (ע"ד ע"ב): "אמר רבא: האי מאן דעבד חביתא – חייב משום שבע חטאות", וברש"י (שם): "טוחן הרגבים ושוחקן הדק הוי טוחן, ובורר הצרורות הגסות מתוכם, הרי שתים וכו', וא"כ מוכח שיש איסור בורר גם בדבר שאינו דבר מאכל, וכתב הט"ז (ס"ק כ') שמכאן יש ללמוד שיש איסור בורר גם בדברים שאינם אוכלים, וכ"כ החיי אדם (כלל ט"ז סעי' ה'), והגר"ז (שם סעי' ח'), וכ"כ הבא"ח (ש"ש פרשת בשלח סעי' י"ג): "כשם שיש דין איסור בורר באוכלין, כך ישנו בכלים או בגדים שהם מעורבים ורוצה לברור מין אחד, צריך לברור דבר הרוצה בו מדבר שאינו רוצה בו וצריך שיהיה לצורך לאלתר כדין האוכלין הנז"ל, וכמ"ש הפוסקים, ודלא כהרב מטה יאודה ז"ל".
וראה בערוך השולחן (שם סעי' ז'): "הרי שבכל דבר שייך ברירה, והסברא כן הוא, דהא במשכן הוה ברירה בסממנים וגם הם אינן לאכילה", וראה משנ"ב (סי' שי"ט ס"ק ט"ו בסופו), כה"ח (שם ס"ק כ"ה). ולכן אם יש לו בהם איזה צורך, הוי בורר אוכל מתוך פסולת בשביל להשתמש בהם עכשיו, ואם לא – אסור.
[14] תשמ"ה 796-1.
[15] כתוב בגמ' שבת (ע"ה ע"ב): "והממרח רטיה בשבת – חייב משום ממחק", וברש"י שם (ד"ה "ממרח רטיה"): "מחליק תחבושת על המכה". וכתב הרמב"ם (שבת פכ"ג הל' י"א) שאסור, וז"ל: "הממרח רטיה בשבת – חייב משום מוחק את העור", כלומר שיש בו חיוב דאוריתא, וכתב הרמב"ם (ע"פ הגמ' בשבת קמ"ו ע"ב): "ולפיכך אין סותמים נקב בשעוה וכיוצא בה שמא ימרח, ואפילו בשומן – אין סותמין את הנקב, גזירה משום שעוה". וכתב בשו"ע (סי' שי"ד סעי' י"א): "אסור ליתן שעוה או שמן עב בנקב החבית לסתמו מפני שהוא ממרח, אבל בשאר דברים, דלית בה משום מירוח – מותר".
לפי זה – אסור להשתמש במשחות למיניהן דוקא אם הן עבות, אבל בשאר דברים שאין בהם מירוח – מותר. ולפי זה משחה שאסור להשתמש בה היא דווקא משחה מוצקה ורכה שאינה נשפכת, אבל אם היא נשפכת, דינה כנוזל ואין בה חשש. וההגדרה של סמיך ודליל הוא: שאם מטה את הבקבוק ונשפך המשחה – זה נחשב לדליל, ואם לאו – חשיב כסמיך.
ועוד כתב השו"ע (סימן שכ"ח סעיף כ"ו) לגבי משחה רפואית שמניח עליה רטייה – ש"רטייה עצמה לא יקנח מפני שהוא ממרח". ומדובר באופן שכל גופו חולה שמותר לרפא את הפצע.
לפי זה – אסור למרוח משחה על מכה או על פצע כי יש בזה איסור ממרח. וראה במאמר מרדכי שבת (ח"ד פרק פ"ז סעי' ז'), וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ס"ה).
[16] תשמ"ו-תשמ"ז סימן צ"ו.
[17] בשימוש בסבון בשבת – יש לאסור משום נולד ומשום ממרח.
השו"ע (סי' ש"כ סעי' י"ב) כתב: "יש ליזהר שלא ישפשף ידיו במלח". וכתב הט"ז (שם ס"ק ט') שטעם האיסור הוא מדין נולד, כלומר שהוא כמייצר משהו חדש, משום שמקודם היה מלח ועכשיו הוא נוזל, ודבריו הם ע"פ ספר התרומות המובא בטור (סי' ש"כ).
וכתב המשנ"ב (סי' ש"כ ס"ק ל"ח): "הטעם כנ"ל בשלג וברד דגם בזה יתהוה מים ע"י השפשוף. והיינו דוקא במלח לבד, אבל מותר להשליך מלח במים אפילו הרבה וליטול ידיו מהם אחר שנימוחו".
אמנם גם מי שלא סובר שיש איסור נולד בצורה כזו, יאסור כאן מטעם אחר, וכפי שכתב בבא"ח (ש"ש פרשת יתרו סעי' י"ב): "לא ישפשף ידיו במלח מפני שנימוח על יד ונעשה מים. ויש בזה אותם שני טעמים שכתב מר"ן בב"י (סי' ש"כ ד"ה "אין מרסקין") על השלג דאסור לרסקו בידים. אבל בעל התרומות ז"ל סבר, הטעם הן במלח הן בשלג, הוא משום נולד. ורוב הפוסקים חלקו עליו בזה. ומרן ז"ל שהביא דין המלח הנזכר מבעל התרומות פסק כוותיה ולאו מטעמיה, דאינו מודה לטעם של נולד, אלא הוא מטעמים הנזכרים בשלג".
[ובשו"ת רב פעלים (ח"א או"ח סי' י"ח ד"ה "ואם נאמר") הרחיב בדבר, והסביר: "ושני טעמים בדבר: חדא דגזרינן שמא יסחוט פירות העומדים למשקין. ועוד משום סרך מלאכה נגעו בה, דדמי למלאכה שבורא מים הללו, וכנז' בבית יוסף סי' שי"ח וש"כ". ועיין בכה"ח (שם ס"ק ע')].
ומסיק בבן איש חי (שם): "דודאי מר"ן ז"ל אית ליה תרי טעמי, ורק טעם של נולד לית ליה". וכתב ברב פעלים שלכן לדעת מרן (סי' ש"כ סעי' ט') מותר ליתן חתיכות שלג לתוך כוס של יין או מים כדי לצננו, והם נמוחין מאליהן ואינו חושש, דכיון דאינו עושה בידים – שרי. וכן במלח: "אם נתן מלח במים עד שנימוח מאיליו בתוך המים – מותר להדיח כלים באותם המים" (ראה כה"ח שם ס"ק ע"ג). וכן הוא דעת הרמב"ם (ראה הלכות שבת פרק כ"א הי"ג ובמגיד משנה שם בשם הרשב"א והרמב"ן, וכן הוא דעת הר"ן דף כ"ד ע"א ד"ה "ואין").
וכן ביאר בשו"ת רב פעלים (ח"ג סי' י"ד ד"ה "מיהו") את פסק השו"ע (סי' שכ"ח סעי' כ"ב): "מעבירין גלדי המכה וסכין אותה בשמן, אבל לא בחלב מפני שהוא נימוח". ולכאורה, מה נפקא מינא שהוא נימוח, הרי השו"ע לא ס"ל לדין נולד! אלא הביא הר"פ שם הטעם, וז"ל: "וע"כ מוכרח לומר דאוסר מרן ז"ל בחלב משום טעם הב' שכתב רש"י ז"ל גבי שלג, דדמי למלאכה שבורא המים, ואע"ג דבאמת אין גופו נעשה מים ואין כאן בורא מים, עכ"ז ס"ל למרן ז"ל דיש לאסור גם בזה מפני שנראה לעיני העולם שדומה לשלג וברד, כיון שרואין שהוא ממחהו ועושהו מים וכו', כן מוכרח לפרש בדעת מרן ז"ל".
דעת הרמ"א, לאסור משום נולד, מובאת בסי' שכ"ו (סעי' י'): "ואסור לרחוץ ידיו במלח (אגודה), וכ"ש בבורית שקורין זיי"ף בל"א (בנימין זאב סימן רע"ח), או בשאר חֵלֶב שנימוח על ידיו והוי נולד (מרדכי פרק במה אשה וסמ"ג והגה"מ פכ"א וטור סי' שכ"א)". א"כ מבואר ששימוש בסבון בשבת – אסור לדעת הרמ"א מדין נולד.
והמג"א (שם ס"ק י"א) סובר שאין איסור להשתמש בסבון משום חשש נולד, אלא הוא משום חשש סחיטה "שמא יסחט וישתה", ולכן בסבון שאין לחוש לשתיית המים – מותר. עיין במשנ"ב (שם ס"ק ל') הובא לקמן בביאור דבריו.
אולם אחר העיון נראה שיש בשימוש בסבון חשש איסור לא רק מדין נולד או כבורא מים, אלא גם מחששות אחרים, ואסור להשתמש בו לא רק מגזירה בלבד, אלא יכול להיות שיש כאן אף איסורים מדאורייתא או כעין דאורייתא.
בספר מעשה רוקח, לרב מסעוד חי רקח על הרמב"ם (שבת פרק כ"ב הלכה י"ג), כתב שהאיסור להשתמש בסבון הוא לא מגזירה אלא מדין תורה, משום ממרח, וז"ל: "ומכאן יש ללמוד איסור רחיצה בשבת בבורית שקורין סאבון, דהרי ממרח וממחק בהכרח שהוא אב מלאכה, ופסיק רישיה דניחא ליה, וכן כתבו הפוסקים ז"ל, והוא פשוט. ויש להזהיר העם ע"ז מאוד, כי שמעתי שהרבה בני אדם נכשלים באיסור זה". וכן התפארת ישראל בכלכלת שבת (הלכות לש אות י'), הביא את המחלוקת בדין סבון האם יש בו איסור משום נולד, שהרמ"א אוסר והמג"א מתיר, והוסיף: "ונ"ל דבזייפע (סבון) רכה – לכו"ע אסור דה"ל ממרח".
ובמשנ"ב (סי' שכ"ו ס"ק ל') הביא את המחלוקת דלעיל, וכתב: "ועיין במ"א שכתב בשם ש"ג שיש מתירין בזה, דס"ל דמה שאסרו חז"ל לרסק שלג וברד הוא משום גזירת סחיטת פירות העומדין למשקין, שאף השלג וברד למימיהם הם עומדים, וא"כ בורית ושאר חֵלֶב שאינם עומדים למשקין – מותר לכתחילה. ועיין בספר תפארת ישראל שכתב דבבורית שלנו שהיא רכה – לכו"ע אסור משום 'ממחק', וכעין מה דאיתא לענין שעוה (סי' שי"ד סעי' י"א), ע"ש, וכן מצאתי בספר דברי מנחם בשם המעשה רקח (בפ' כ"ב מהלכות שבת דין י"ג) דהוא ממרח ו'ממחק' והוא אב מלאכה ופסיק רישא וכו', והוא פשוט. ויש להזהיר העם ע"ז מאד, עכ"ל. ולבד כ"ז משמע ברש"י (דף נ' ע"ב) דבורית משיר השער, וכ"כ הר"ן וכן הוא מנהג כל ישראל להחמיר בזה", עכ"ל.
וכן כתב בבא"ח (ש"ש, יתרו סעי' ט"ו), וז"ל: "בורית שקורין בערבי צאבו"ן (סבון) שעשוי חתיכות יבשות, ורוחצין בו ע"י מעט מים ששופכים עליו ועל ידיו ביחד – יש לאסור גם פה עירנו יע"א, ודלא כהרב פחד יצחק (ערך בורית) וגינת ורדים (כלל ג' סי' י"ד) שהתיר בזה, שהעיקר כסברת הרב יד אהרן (הל' שבת על הב"י סי' שכ"ו שיטה מ"ט) לאסור הבורית מדינא. והגם כי הבורית רוחצין בו עם מים, מ"מ בעת שממחהו בידיו אין מים בעין עם הבורית כי אם לחלוח ורטיבות של המים שנשפכו עליהם. וכן המנהג פשוט פה עירנו שלא לרחוץ בחתיכות בורית, אלא ממחין הבורית במים מע"ש עד שנעשה כולו מים, ואז רוחצין בשבת באותו המים שנמחה בהם הבורית מערב שבת". ועיין כה"ח (סי' ש"כ ס"ק ע"ד; סי' שכ"ו ס"ק מ"ג) שהביא את דעות האוסרים.
אמנם יש בתשובות הרמב"ם (סי' של"ט, הוצאת בלאו) תשובה שלכאורה אפשר ללמוד ממנה כאילו מותר להשתמש בסבון בשבת. וכך כתוב שם בקיצור נמרץ השאלה: "ואם יאסר רחיצת הידים בבורית בשבת מן תולדות טוחן אם לא?", ועונה הרמב"ם: "ורחיצת הידים בבורית וזולתו מכל מה שלא ישיר השיער הכרחי – מותר".
משמע לכאורה שכוונת הרמב"ם להתיר שימוש בסבון בשבת. אך אם כן יקשה: איך המעשה רוקח והתפארת ישראל ושאר גאוני עולם שדנו בענין זה לא הביאו אותו, וביחוד יקשה על המעשה רוקח אשר כולו סובב על דברי הרמב"ם?
והתשובה פשוטה, כי לשון הרמב"ם: "בורית" הינו העשב שממנו עושים את הסבון, כמו בורית כרשינא הנזכר בקטורת, ובו יש חשש של הסרת שיער, ולזה היתה השאלה משום טוחן השייך בעשב הזה ועל כך התשובה. אבל הסבון שלנו לא נקרא כך בלשון הרמב"ם (וראה בפירוש המשנה לרמב"ם נדה פרק ט' מ"ו שכתב: "ובורית צמח והוא הידוע בשם 'אלגאסול').
ויזכר לטוב הר"י קאפח (שליט"א) [זצ"ל] שחקר בענין (בביאורו להלכות שבת פרק כ"א הלכה י"ב ס"ק מ"ד) והגיע למסקנא זו. אמנם דעתו של הר"י קאפח שונה בענין זה מדעתינו (וז"ל: "מותר בהחלט לדעת רבנו לרחוץ בסבון בשבת. וכך נהגו בתימן מדורי דורות לרחוץ בסבון בשבת". ואח"כ הוסיף: "יש תשובה של הרמב"ם: ורחיצת הידים בבורית וזולתו מכל מה שלא ישיר השיער – ודאי מותר, משמע מכאן שאם משיר השיער – אסור. ואין כוונתו של הרב סבון בורית שלנו, שכתב אם יעשה רחיצה את הידיים בבורית בשבת מן תולדת טוחן. תולדת טוחן בסבון אין, אלא ודאי מדובר על עשב והעשב מתפרק והוא תולדת טוחן"), אבל מ"מ מתשובת הרמב"ם הזו אין ראיה להתיר סבון. וכבר הבאנו לעיל שגם מי שהתיר בסבון, זה רק בסבון קשה ולא רך.
וכיון שהזכרנו את הסבון, נוסיף שהיום יש סבונים שנקראים: "אמה". אם האמה הזאת סמיכה – אסור להשתמש בה בשבת, אבל אם האמה היא דלילה – מותר להשתמש בה בשבת. וההגדרה של סמיך ודליל הוא: שאם שופך את הבקבוק ונשפך – זה נחשב לדליל, ואם לאו – חשיב כסמיך. ואם יש לו רק אמה במשחה, או שניחא לו להשתמש לכלים באמה של משחה – יכול לקחת בשבת אמה של משחה, ישים בכוס ויוסיף על זה מעט מים, ולא ידלל ביד שלו, אלא זרם המים ידלל את זה, ואז מותר לו לקחת מהמים האלו ולשטוף את הכלים בהם בשבת.
ולמרות שיש מי שאומר שאסור להשתמש גם באמה דלילה כיון שיוצא קצף, וא"כ הוי כמוליד בשבת – אין לחוש כי אין לו שום כוונה לכך.
[18] תשמ"ו-תשמ"ז סימן נ'.
[19] ראה בהערה י"ז, וכאן אינו ממרחו על דבר מסוים וכן זה רק בגרמא ולכן מותר.
[20] בגמ' ביצה (סוף כ"ב ע"ב): "אמר רב יהודה: על גבי גחלת – אסור (פרש"י שם: דאיכא מכבה ומבעיר), על גבי חרס – מותר (פרש"י שם: דכבוי ליכא, והבערה נמי על ידי שינוי היא כלאחר יד, וליכא איסורא דאורייתא). ורבה אמר: על גבי חרס – נמי אסור, משום דקא מוליד ריחא (ופרש"י שם: שנכנס בחרס, שלא היה בו ריח, ואסור מדרבנן, שהמוליד דבר חדש קרוב הוא לעושה מלאכה חדשה). רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: סחופי כסא אשיראי ביומא טבא (פרש"י: לכפות כוס מבושם על השיראים של מלבוש, להכניס בהן ריח הבושם שבכוס) – אסור. מאי טעמא? – משום דקמוליד ריחא (פרש"י: דקא מוליד ריח בשיראים). ומאי שנא ממוללו ומריח בו, וקוטמו ומריח בו (פרש"י: דתניא בהמביא גבי עצי בשמים: מוללו בין אצבעותיו כדי להוציא ריחו, או קוטמו שיהא מקום הקטימה לח ונותן ריח, ובתלושין קמיירי)? התם – ריחא מיהא איתא, ואוסופי הוא דקא מוסיף ריחא, הכא – אולודי הוא דקמוליד ריחא" (פרש"י: שנכנס בחרס, שלא היה בו ריח, ואסור מדרבנן, שהמוליד דבר חדש קרוב הוא לעושה מלאכה חדשה). ולכאורה יהיה אסור להוריד מים, כיון שיש בזה איסור דרבנן. אלא שהב"י (סי' ש"כ סעי' י"ט-כ') הביא את דעת שבלי הלקט בדין צביעה של כרכום, וכתב שהכל תלוי בכוונת האדם, אם הוא לצבע או לטעם. דומה הדבר לדין זה שתלוי בדעת האדם – האם כוונתו היא להפיץ ריח או להעביר את הזוהמא.
[21] ראה במאמר מרדכי הלכות שבת (ח"ד פרק צ"ח סעי' כ"ז): "סבון שמונח באסלה ונמס וצובע את המים בשעה שהאסלה נשטפת במים, תלוי בדעתו של האדם: אם כוונתו להוציא מים צבועים – אסור לו להוריד מים בשבת, וצריך להוציא את הסבון מהאסלה מערב שבת. אמנם אם לא אכפת לו כלל אם המים יהיו צבועים (אלא רצונו רק בחיטוי האסלה וכדו') – מותר לו להשתמש בסבון", ועוד עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' פ"ה, וצ"ב), שו"ת קול אליהו (פרק כ"ט שאלה ו').
[22] תשד"מ 408-1.
[23] כתב השו"ע (סי' ש"כ סעי' ז'): "לסחוט כבשים ושלקות, אם לגופם, שא"צ למים ואינו סוחטן אלא לתקנם לאכילה, אפי' סוחט לתוך קערה שאין בה אוכל – מותר", וכתב כה"ח (ס"ק מ"ב): "וכן תותים – שרי (כלומר להוציא מהם כדי) למתקן", וכן משמע מהמשנ"ב שם (ס"ק כ"ד). וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"ב שאלה ו') (ועוד שהסחיטה היא דרך אכילה, וכלאחר יד). וראה מאמר מרדכי (שבת ח"ד פרק צ"ו סעי' יד').
[24] תשמ"ח-תשמ"ט סימן קס"ד.
[25] שו"ת הרדב"ז (ח"א סי' י').
[26] שו"ע (או"ח סי' ש"כ).
[27] כתב הבית יוסף (סי' ש"כ ד"ה "ומשמע לי") בשם הרא"ש (כלל כ"ב סי' ב'), וז"ל: "וששאלת על סחיטת לימוני"ש, נראה שהם בכלל שאר פירות שמותר לסחטן, שאין דרך כלל לסחוט לימוני"ש לצורך משקה אלא לצורך אוכל, ומותר לסחטן בשבת", עכ"ל.
והקשה הב"י שם, וז"ל: "ויש לתמוה שבמצרים נוהגים לסחוט לימוני"ש לתוך מים שנתנו בהם סוכר לשתות לתענוג, ואין נמנעין מפני כך לסחטן בשבת לתוך אותם מים, ולא ראינו מי שמיחה בידם ולא ראינו מי שפקפק בדבר. ואפשר דלא מתסר אלא כששותין מי סחיטת הפרי בלא תערובת משקה אחר, אי נמי דלא מתסר אלא כשסוחטין מימיו לבד ואחר כך מערבין אותם, אבל אם המנהג לסחוט מימיו לתוך משקה אחר – שרי", והובאו דברי הב"י באחרונים בארוכה.
וכך בשו"ע (שם סעי' ו') פסק: "מותר לסחוט לימוני"ש". וכתב המשנ"ב (שם ס"ק כ"ב) שהיינו אף לתוך משקה – מותר לסחוט לימון (דלתוך אוכל – מותר אפילו ענבים).
אמנם דעת הרדב"ז (שו"ת ח"א סי' י'), שהרא"ש היה באירופה ושם אין לימונים, אבל במצרים ממלאין חביות של מיץ לימון, וא"כ הוי כתותים ורימונים, ואסור. והובא גם בחיי אדם (כלל י"ד אות ד'), וראה במור וקציעה (סימן ש"כ) מש"כ בזה.
והביא המשנ"ב (שם ס"ק כ"ב), את שני תירוצי הב"י, והוסיף שיהא נפק"מ ביניהם: "ולפ"ז בזמן הזה שידוע שממלאין חביות למאות לשתות עם פאנ"ש באיזה מקומות, צ"ע גדול אם מותר לסחטן בשבת לתוך משקה, דאפשר דדמי לתותים ורמונים, כיון דדרך לסחטן בכלים בפני עצמם". וראה בכה"ח (שם ס"ק ל"ו). וכתב הבא"ח (ש"ש פרשת יתרו סעי' ה'): "לימונים יש אוסרים לסוחטו לכלי ריקן אע"פ שרוצה לתנו לתוך האוכל, מפני כי במקומות שיש ממנו הרבה דרכם לסחוט הרבה ממנו לצורך המשקה שקורין לימונאדה… ואף על גב דמרן ז"ל התיר לסחטו – נראין דברי האוסרים בזמן הזה, ולכן הסכימו האחרונים שלא לסחטו לתוך כלי ריקן, וכן הסכים הרב חיד"א ז"ל".
פעם שאלנו את החקלאים: כמה אחוזים מהלימונים משמשים להכנת משקה, וכמה לסחיטה לתיבול? והם ענו: בין 3% ל-4% הולכים לשימוש ביתי, ומכל השאר עושים מיץ. כלומר הרוב נעשה בשביל מיץ, ולכן אסור לסחוט לימון לתוך משקה כיום, וכדברי הבא"ח שנראין דברי האוסרין בזמן הזה.
והסכימו הבא"ח המשנ"ב והכה"ח ועוד אחרונים לאסור סחיטת הלימון לכלי ריק או לתוך משקה, וזה אפי' שהלימונים לא שותים מהם כך אלא בצירוף סוכר ומים וכדו'. וכך נקטינן להלכה ולמעשה.
[28] בבא"ח (ש"ש פרשת יתרו סעי' י"ד) כתב שסוכר נידון לעולם כאוכל, ולכן מותר לרסקו בתוך המים אף ששלג וברד אסור, וע"ע בשו"ת רב פעלים (ח"ג או"ח סי' י"ד) שהאריך בזה. וראה עוד מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי ח"ה ושבתה הארץ (פי"ג סעי' כ"ה) ובשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' פ"א).
וכתב הבא"ח (ש"ש יתרו סעי' ח'), וז"ל: "ומי שרוצה לעשות לימונאדה שהוא משקה הנסחט מן הלימונים הנז' עם סוכ"ר ומים – ישים תחלה הסוכ"ר בכלי ויסחוט הלימונים הנז' על הסוכר עצמו שהוא אוכל ואח"כ יניח המים אבל לא יניח המים קודם סחיטת הלימוני"ם הנז'. ונתנו סימן על זה: "והנה סלם מצב ארצה" "סולם" ר"ת סוכר לימונים מים. כפי הסדר הזה תעשה וכנז' באחרונים ז"ל". וכ"כ המשנ"ב (שם ס"ק כ"ב). וכתב בשער הציון (שם ס"ק כ"ז): "והוא מתשובת רדב"ז סימן י'. ואף על גב שהחיי אדם מפקפק גם בזה, מכל מקום נראה דאין לחוש". ועיין כה"ח (שם ס"ק ל"ו).
ואמנם לדעת החזו"א (או"ח סי' נ"ו ס"ק ז') אם סוחט על אוכל ואח"כ רוצה לשים עליו מים – זה אסור, הואיל ומטרתו היא שיהיה משקה ולא אוכל, וז"ל: "אבל אם דעתו לתת את הסוכר לתוך המים – נראה דסחיטה זו אסורה, דכיון שדעתו למשקה חשיב משקה כשיוצא קודם שנבלע בסוכר, ואף אם היה אפשרי שלא יהיה המשקה בעולם אלא היה נפרש לתוך הסוכר, י"ל דחשיבא סחיטה כיון שסוחט למשקה. ואפשר שאם יאכל רובו והמיעוט ישליך למים – מותר, ואם צריך ליתן מיץ לימון לתינוק לרפואה – יש לעשות כן", עכ"ל. וראה בחיי אדם (שם) גם כן שפקפק בהיתר סחיטת הלימון ע"ג סוכר. ולמעשה נקטינן שמותר כדעת הבא"ח והמשנ"ב ושאר אחרונים, ודלא כהחזו"א. וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' פ"א).
[29] תשמ"ו-תשמ"ז סימן רכ"א.
[30] תשמ"ו-תשמ"ז סימן קמ"ו.
[31] ישנה מחלוקת בסיבת האיסור כשצובעת את פניה בשבת. יש אומרים שהאיסור הוא משום כותב, ויש אומרים משום צובע. ולכאורה יש סתירה בדברי הרמב"ם: בהלכות שבת (פרק כ"ב הלכה כ"ג) כתב, וז"ל: "הצובע- מאבות מלאכה, לפיכך אסור לאשה להעביר סרק על פניה, מפני שהיא כצובעת" (הרמב"ם כתב: "כצובעת" בכף הדמיון). אמנם במקום אחר כותב הרמב"ם (פרק כ"ג הלכה י"ב), וז"ל: "הכותב – מאבות מלאכה, ולפיכך אסור לכחול בפוך וכיוצא בו בשבת, מפני שהוא ככותב".
ועוד הקשו באחרונים (עיין באורך בשלטי-גבורים שבת פרק עשירי אות ד', והביאו הלח"מ פרק כ"ג הל' י"ב), שהרי הגמ' (שבת צ"ה ע"א) אמרה במסקנא שכוחלת – חייבת משום צובעת, ורק בהווא אמינא (שבת צ"ד ע"ב) משום כותבת! ותירצו, שהייתה לרמב"ם גירסה אחרת, וכ"כ שם בעין משפט.
ואפשר לתרץ על פי הגמרא שם, ז"ל: "אשה לא תעביר סרק על פניה מפני שצובעת", ופי' רש"י שם: "סרק – צבע אדום". ו"כחול" זה העברת צבע מסביב לעין במכחול מפוך, וכלשון רש"י (שם צ"ד ע"ב ד"ה "משום כותבת"): "שמוליכה מכחול מסביב העין, כאדם המוליך קולמוס סביב האות". בכך פירש רש"י את הס"ד, שכוחלת אסור משום כותבת, וא"כ אפשר שיש הבדל בין צביעת הפנים שהוא משום צובע, לבין צביעה מסביב לעין; שמסביב לעין זה כמו כתיבה, כי האשה מדקדקת יותר, וכן במריחת אודם על שפתיה הוי משום כותב כי מדקדקת לצמצם את מריחת האודם לפי השפתיים כפי שנוח לה.
ומכל מקום יש הגורסים למסקנא של הגמ' שאסור מטעם צובעת. והרי אנן סהדי שזה וזה על דבר שאינו מתקיים, היינו עור אדם (ראה ברמב"ם שבת פי"א הט"ז בענין הכותב על בשרו), ובדבר שאינו מתקיים, היינו בסרק וכחול שבעין. ועיין בפירוש המשניות להרמב"ם, וכן בתוס' יו"ט (פרק י' משנה ו'), שלדעת רבי אליעזר איסור כוחלת מהתורה, ולרבנן משום שבות, שאין דרך כתיבה בכך, וכלשון הרמב"ם בפירוש המשניות (שבת פ"י משנה ו'): "ועניין הכוחל אינו ענין הכתיבה", וזה הטעם שפטור ואסרו משום שבות.
וראה בשו"ע (סי' ש"ג סעי' כ"ה) כתב, וז"ל: "אסור לאשה שתעביר בשבת סרק על פניה, משום צובע. ומטעם זה אסורה לכחול בשבת, ומטעם זה אסורה לטוח על פניה בצק, דכשנוטלתו מאדים הבשר". וראה במשנ"ב (שם ס"ק ע"ט) ובבה"ל (סי' ש"ג ד"ה "משום צובע") ובכה"ח (שם ס"ק קט"ו). ואם כן האיסור הוא משום צובע. וע"ע בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' נ"א, ק"ז).
היו כמה יצרנים מצרפת שרצו לייצר פודרה (אבקה) שאפשר לפזר אותה על הפנים כך שתשאר שעה או שעתיים ולא תשאר הרבה זמן. ובאו כאן לארץ והראו לנו את האבקה הזאת, ואסרנו אותה כיון שלשעה שעתיים היא כן מתקיימת.
ולכן אף שצביעה שלא מתקיימת לכל השבת היא צביעת עראי, אבל האשה הרי מתכוונת לצבוע את הפנים שלה באבקה הזו, ולכן אסור כאמור לדעת הרמב"ם (שבת פ"ט הי"ג), גם אם זה מתקיים רק שעה שעתיים.
כל האמור הוא רק באופן שצובעת את פניה, אמנם, אבקה ללא צבע, שהאישה מפזרת אותה על הפנים בכדי לצמצם את ראיית הקמטים שלה או יותר נכון לכסות את הקמטים שלה – מהדין מותר כל עוד האבקה היא אבקה ולא משחה.
[32] תשמ"ו-תשמ"ז סימן רט"ז.
[33] כתב הבית יוסף (סימן ש"כ), וז"ל: "כתב בשבלי הלקט (סי' פ"ו): צריך [עיון] על הכרכום אם יש לחוש עליו משום צובע. ולפי דברי בעל היראים דאמר: אין דרך צביעה באוכלין – מותר. וזה לשון [בעל] היראים (סי' רעד קל"ו ע"ב): ראוי לכל בר ישראל שאוכל תותים או שאר פירות הצובעים שיזהר שלא יגע בידיו צבועות בבגדיו או במפה, דהוה ליה תולדת צובע. ואם כן יצא דם מן המכה – אסור לתת עליה בגד, אבל אם צובע פתו במשקה הפירות – לית לן בה, דאין זה צביעה באוכלין", עכ"ל. ושם בדרכי משה (ס"ק ב'): "וכן כתב באור זרוע (הל' שבת סי' ס"ג ט"ו ע"ג) בשם רא"ם. ובאגור (סי' תפ"ד) כתב דאין לחוש לדברים אלו, דכל זה אינו אלא דרך לכלוך ושרי, ולא הוה ביה משום צובע. ושמעתי מאבא מורי ש"ן ששמע ממהר"ר אברהם מינץ דאסור ליתן יין אדום לתוך יין לבן בשבת משום צובע, אבל לפי דברי בעל יראים דאין צביעה באוכלין, נראה דזה גם כן שרי. ונראה קצת ראיה לדבריו מהא דסוף סימן שי"ט דנותן ביצה לתוך החרדל אף על גב דעושה לו מראה" וכו', עכ"ל. ובשו"ע (סי' ש"כ סעי' י"ט), פסק, ז"ל: "ליתן כרכום בתבשיל – מותר ואין לחוש לו משום צובע, דאין צביעה באוכלין". השו"ע להלכה פסק שמותר לצבוע מאכל כשכוונתו לצורך המאכל, אך לא כתב לגבי צביעה במשקין שהוא מוזכר ביראים שם, ואפשר דס"ל שאסור.
ראה בחיי אדם (כלל כ"ד סעי' ה', נשמת אדם שם ס"ק ג') שכתב שהעיקר כדעת הר"א מינץ (שהובא בדרכי משה), שאסור ליתן יין אדום בתוך יין לבן, ואף שמותר ליתן כרכום בתבשיל, אינו נותנו לשם צבע אלא לטעם בלבד, וכך דעת הבא"ח (ש"ש פרשת פקודי סעי' ג', והובא לשונו להלן), וראה עוד במשנ"ב (שם ס"ק נ"ו), ז"ל: "וכן מותר ליתן יין אדום בתוך יין לבן ואע"פ שמתאדם [ואפילו אם מכוין לכתחלה לעשות מראה בהמאכל או בהמשקה, ג"כ מסתברא דאין להחמיר, כן נראה מהפמ"ג (אשל אברהם סי' ש"כ ס"ק כ"ה), ולפי מה שכתב בנשמת אדם – נכון למנוע מזה]. ומ"מ אין רשאי לעשות מראה ביי"ש ודבש שיקנו ממנו [פמ"ג, ע"ש טעמו, וגם בלא"ה הוא עובדא דחול], וכ"ש שלא להשים סממנים בצלוחית מים להעמיד בחלון נגד השמש, ויש בזה חשש חיוב חטאת [שם בפמ"ג]".
כתב הבא"ח (ש"ש פרשת פקודי סעי' ג'): "אין צביעה באוכלין. ולכן מותר לטבל פיתו במשקה הצבוע אע"ג דהפת נצבע. וכן מותר ליתן באוכל דבר שצובע אם אין כוונתו לצבוע, אבל אם כוונתו לצבוע – אסור גם באוכלין, מאחר דכוונתו לצבוע. ואע"ג דאמרנו כל שאין כוונתו לצבוע – אין איסור צביעה באוכלין, מ"מ במים ושאר משקין – צריך להיזהר אע"פ שאין כוונתו לצבוע, משום דדמי לעושה עין הצבע דאסור מן התורה לדעת הרמב"ם (הל' שבת פ"ט הי"ד) ז"ל, וכאשר כתבתי בזה בסה"ק רב פעלים בס"ד. ולכן מה שנוהגים פה עירנו שמביאים על השולחן במסיבה גדולה שני כלים של זכוכית גדולים וממלאים אותם מים צבועים, כגון של קרמ"ז (צבע אדום) ליופי ונוי, שיהיו נראים כאלו הם מלאים שכר אדום – שלא יעשה צבע המים האלו בשבת. ואסור להניח כח"ל בעינים בשבת משום צובע", עכ"ל. וכיון שיש חשש שיגיעו לאיסור דאורייתא, גזרו גם במה שדומה לזה. ונתבאר, שאם אדם רוצה להכניס לחם לבן בתוך קפה, או קוקה קולה, אף שכאשר מכניס את הלחם למשקה נצבע הלחם, וכן אם אדם לוקח לחם ומטבל אותו עם פלפל אדום וכיו"ב – מותר, דכל דבר שהוא אוכל – אין צביעה באוכלים, ובתנאי שאינו מתכוון לצבוע, אך אם הדבר הנצבע הינו משקה – אסור, שיש הבדל בין צביעת אוכל שמותרת, לבין צביעת משקה שאסור אף שאינו מתכוון לצבוע, כיון שדומה לעין הצבע. אמנם המשנ"ב (שם ס"ק נ"ו) כתב שבין באוכל ובין במשקין – אין צביעה, ואין חילוק בזה. אמנם מ"מ גם הוא חשש לכך במקום אחר, ראה בשער הציון (סי' שי"ח ס"ק ס"ה): "באופן זה טוב יותר שיערה המים לתוך העסענס, לצאת בזה גם דעת החוששים לצביעה, ועיין ביערות הדבש" . וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' פ"ה).
[34] תשמ"ח-תשמ"ט סימן י"ח, וכן השיב בתשובה תשמ"ה 760-1.
[35] ראה שו"ע (סי' שכ"א סעי' ז'), ז"ל: "מותר לדוך פלפלין אפילו הרבה יחד, והוא שידוכם בקתא של סכין ובקערה", וראה בכה"ח (שם ס"ק ל"ט) שכתב שבקתא הוי שינוי גמור ולכן מותר לכתחילה, וע"ע שם (ס"ק פ'). ובמשנ"ב (שם ס"ק כ"ה), ז"ל: "אבל לא ידוך בקתא של סכינא במכתשת, אף דשינה במה שדך בקתא של סכינא מ"מ במכתשת מיחזי כעובדא דחול. וה"ה דדך בקתא ע"ג שלחן או בשולי כלי ע"ג שלחן דהוי תרי שינויי, אבל בבוכנא המיוחדת לכתישה, אפילו ע"ג שלחן או בתוך הקערה – אסור". וע"ע בכה"ח (שם ס"ק מ'). וכך כתב הבא"ח (ש"ש פרשת משפטים אות ד'), ז"ל: "אין לדוך הפלפלין במכתשת כלל, אלא ידוך אותם בקערה ובקתא דסכינא, דהוי תרי שינויים, ויזהר שתהיה הקערה עבה שלא תשבר, מפני שהפלפלין קשים הם. והמלח דינו כפלפלין דצריך שני שינויים ולא סגי בשינוי אחד, וכמו שכתבו עולת שבת ואליה רבא ומטה יהודה ז"ל. והגם כי הגאון רבינו אליהו מווילנא ז"ל בסעיף קטן ט', סבירא ליה לחלק בין מלח לפלפלין, בררתי בסייעתא דשמיא בסה"ק מקבציאל, דהעיקר הוא כאשר הבינו הרבנים ז"ל הנזכרים בכונת מרן ז"ל, שדין המלח הוא שוה לדין הפלפלין". ובבא"ח (ש"ש פרשת משפטים סעי' ה') הוסיף, וז"ל: "גרוגרות וחרובין ושאר פירות דינם כמלח, דבעינן תרי שינויים ולא סגי בשינוי אחד, שכן משמע מדברי התוספתא דשבת וביצה, שהביאה הרב המגיד ז"ל בפרק כ"א מהלכות שבת דין ג', עיין שם, וכן העלה מורי הרב ז"ל, והאמת אתו בזה, דכן נראה לכל מעיין ישר דאין לחלק ביניהם, וכאשר כתבתי בסה"ק מקבציאל וכו' ונראה לכ"ע דהפוך יד המכתשת אין זה שינוי גמור, אלא שינוי קצת, והנה תחלת הכל בררתי כל מידי דאסור מן התורה אינו מותר לכתחילה אלא בשינוי גמור, ואם עושה שינוי קצת עדיין זה הוא אסור מדרבנן. והנה מדין המולל מלילות בשבת שפסק מר"ן ז"ל בסי' שי"ט, דאין מוללין מלילות אלא מולל בשינוי מעט בראשי אצבעותיו, הוכחתי מזה דגם כאן כתישה בראש הקצר הוי שינוי קצת, ועוד הוכחתי מדין ההוצאה שפסק הרמב"ם בה' שבת פרק י"ב, המוציא לאחר ידו או ברגלו בפיו ובמרפקו וכו' פטור אבל אסור מד"ס, ועיין בש"ע להגאון ר"ז סי' ש"א ס"ב יע"ש, ונמצא דגם היפוך המכתשת דלא ניחא תשמישיה, חשיב כלאחר יד ושינוי קצת הוא, ולכן במלח דלכ"ע יש איסור תורה בדיכתו, לא מהני הפוך יד המכתשת, אבל בכתישת פירות דאיכא בזה פלוגתא, דאית דס"ל דדיכתם הוא איסור דרבנן, אין למחות ביד אלו העושים שינוי זה בהיפוך יד המכתשת, אף על גב דבררנו דאין זה שינוי גמור, מאחר דנהגו בשינוי זה, אין למחות בידם, ובפרט אם עושין לצורך זקנים וקטנים. ושאלתי מאת הרה"ג מהר"א מני נר"ו על מנהג עה"ק תוב"ב בדבר זה, והשיב ששמע שכן נוהגים בעה"ק ירושלים ת"ו שמהפכין ראש המדוך ודכין בו בשבת, כמו מנהג בגדא"ד יע"א".
וע"ע מה שהאריך במנהג בגדד להקל לדוך תמרים ואגוזים בשינוי קצת, להפוך רק את יד המכתשת לדוך בראש הדק ולא בראש הרחב, וראה כה"ח (שם ס"ק ע"א) שסיים על דברי הבא"ח, וז"ל: "ומיהו הגם דאין למחות ביד המקילין, מכל מקום כל בעל נפש יחמיר לעצמו לעשות בשני שינויים כדי לצאת אליבא דכולי עלמא. והגם דהתמרים על ידי הדיכה נעשים כמו עיסה, כיון שהוא על ידי שינוי ורוצה לאכול מיד – שרי כמו בורר לעיל ריש סימן שי"ט, יעו"ש", עכ"ל. וע"ע לקמן פרק ל"ב שאלה ב'.
[36] תשמ"ו-תשמ"ז סימן רט"ז.
[37] ראה שו"ע (סי' שכ"א סעי' י"ד-ט"ז) ונו"כ שם. וראה מאמר מרדכי שבת (ח"ד פרק ק' סעי' ט'-י'), וז"ל: "המנהג הטוב ביותר הוא להכין את הטחינה מערב שבת , מכיון שבהכנת הטחינה בשבת עלולים לעבור כמה איסורים: א. איסור טוחן – אם חותך או מרסק שום דק דק כדי להוסיפו לטחינה. ב. איסור דש (מדרבנן) – אם סוחט לימון לתוך כלי. ג. איסור בורר – אם מוציא גרעין של לימון שנפל אל תוך הטחינה ד. משום לש. מותר לערב טחינה גולמית במים או לימון וכדו' בשבת, בתנאי שלכל אורך הכנת הטחינה התערובת נשארת נוזלית, דהיינו החל מרגע שנותן את הנוזל על הטחינה נעשית הטחינה נוזלית וכך לאורך כל הכנת הטחינה [וניתן לעשות כן אם נותנים את הנוזל על הטחינה הרבה יחד]. אמנם, אם כאשר נותנים את הנוזל על הטחינה הגולמית נוצרים גושי טחינה קטנים – אסור לתת מים בטחינה, מכיון שזה כעין לש, ואף על פי שבסוף התהליך יחזרו הגושים להיות נוזליים. ולכן יש להזהר שלא לתת מים ולא לערבב גוש קשה של טחינה גולמית שנמצא לעיתים בתחתית האריזה. יש זריזים באומנות הכנת הטחינה: שופכים מים על הטחינה ובמקביל מערבבים את הטחינה עם המים וכך היא נשארת נוזלית, ובאופן זה שלא נוצרים גושים תוך כדי הערבוב – מותר להכינה", וראה בהרחבה שם.
[38] תשמ"ח-תשמ"ט סימן י"ח.
[39] כתב הבא"ח (ש"ש פרשת משפטים סעי' י"ח), ז"ל: "וסלאט"ה שעושין מקשואין או שאר פירות וירקות, כיון דאין חותכים אותם דק דק לא שייך בהו גיבול, ומותר לעשותם בלילה עבה ואין צריך שינוי, ואף על גב דהמגן אברהם ז"ל החמיר להצריך בלילה רכה ושינוי, העיקר כמו שכתב הטורי זהב, וכן הסכים אליה רבה ותוספת שבת ושאר אחרונים, וכן המנהג פשוט". וע"ע משנ"ב (סי' שכ"א ס"ק ס"ח ובשער הציון שם ס"ק פ"ג).
וראה בשו"ת ישכיל עבדי (או"ח ח"ח סימן כ"ח אות ד'), שכתב: "אם מותר לעשות מיונז בשבת ע"י הרקדת הבצים עם שמן – עי' להרב בן איש חי ש"ב פ' משפטים אות י"ח י"ט בדין צלאט מקישואין או שאר פירות אם עושה אותם דק דק יש בהם משום לש וגיבול וכן באגוזים שחוקים לתוך הדבש שלא יעשה אותם בלילה עבה דהוי כגיבול, וכן הדבר כאן בנ"ד בצים עם שמן שבולל אותם יחד מיחזי כגיבול, ויש ליזהר שלא לעשות אותם בשבת, ומכ"ש אם משים עליהם מלח דהוי ככבוש, עי' בבא"ח פ' יתרו אות י"ז".
[וראה בחזו"א (סי' נ"ח ס"ק ט'), וז"ל: "נראה דרכה היינו דנשפך ונרוק אבל אכתי הן גוש ולא נוזל, אבל אם המים מרובים והן רק עכורין – אינו כלל בשם לש. מיהו אם נשקעין לשולי הקדירה ומתערבין, אפשר דבכלל לש הוא אבל יש לו דין רכה"].
