פרק ל – שבת – השמעת קול – קורע – תופר – מוחק – תיקון כלי

שימוש במשמיע צליל בדלת^[1]

שאלה א: אנו בונים מוצר המיועד לקישוט הבית.

רוב לקוחותינו משתמשים במוצר זה כקישוט לקיר, אך חלקם תולים אותו על צידה הפנימי של דלת הבית, כך שכאשר חברים ואורחים נכנסים לבית נשמע צליל יפה.

על פי עצתך בפגישה הקודמת, הוספנו מתלה בצידו של המוצר, כדי שלפני שבת יהיה ניתן לתלות את החרוזים על המתלה, ובכך למנוע השמעת כל צליל בשבת. כמו כן, הדבקנו על המוצר מדבקה מיוחדת, המידעת על קיום המתלה.

אנו כותבים אליך, ומבקשים לדעת מהי דעתך על תוספת המדבקה והמתלה לשבת, וכן – האם לדעתך מוצר זה מתאים לשימוש הציבור הדתי שומר השבת?

בהסכמתך, נבקש מכתב הכשר למוצר המדובר.

תשובה: ראיתי את המוצר אותו אתם חושבים לייצר, והמיועד לקישוט הבית, אשר בנוי בצורה של קישוט יפה.

תוך התבוננות במוצר, ראיתי שיש בו מיתרים ומעל למיתרים חוטים שבראשם חרוזים, ובעת פתיחת הדלת נשמע צליל יפה.

כשהראת לי מוצר זה הערתי לך שקיימת בעיה בשבת אם מותר לפתוח את הדלת עליה תלוי המוצר הנ"ל, מכיון שעם פתיחת הדלת נשמע צליל^[2].

כתוצאה מהמעשה עשית מתלה מיוחד ועליו כתוב: "מתלה לשבת", כך שבערב שבת אפשר לקחת את החוטים ולתלות על המתלה, וממילא לא ישמע הצליל בעת פתיחת הדלת.

עד כאן הכל טוב ושפיר, הבעיה היא אם יש לחשוש שאדם הקונה מוצר זה ישכח בע"ש לתלות את החוטים על המתלה המיוחד או שבכלל הוא אינו חושש לכך, ואם בכך אינך גורמת למכשלה.

ההיגיון אומר שכיון שעשית את כל המאמצים שלא יגרם עי"ז חלול שבת, והדברים שעשית יעילים וטובים, את יכולה להשתמש במוצר זה, וה' יצליח מעשה ידיך^[3].

שימוש במדיח כלים^[4]

שאלה ב: ברצוני לשאול את כבוד הרב כמה שאלות, שאני ועוד רבים נתקלנו בהן.

השאלות הן בנוגע לשימוש במדיח כלים בשבת:

א. האם ניתן בבית פרטי לכוון, לפני השבת, את שעון השבת כך שהוא יפעיל את מדיח הכלים בשבת? לכאורה זה כמו ההיתר לכוון שעון שבת, לפני כניסת השבת, כך שהחשמל יידלק בשבת.

ב. האם במוסדות ציבור, שבהם מספר הסועדים גדול, יהיה מותר בשבת להפעיל בדרך זו את מדיח הכלים? במקומות כאלה, הרבה פעמים, לא קיימת אפשרות אחרת.

ג. האם במוסדות שאינם דתיים ניתן לנהוג בדרך זו? ברור, שאם הם לא ישתמשו בשעון שבת, הם יפעילו בעצמם את מדיח הכלים בשבת, תוך כדי חילול שבת מוחלט.

תשובה: אסור להשתמש במדיח כלים אף המופעל ע"י שעון חשמלי בשבת.

ומלבד איסור השמעת קול שרבים מחמירים בזה, קיים איסור נוסף של שמא יטה, ואף שאין לנו לגזור גזירות מדעתנו, היות ובמדיח כלים ישנו כפתור המשנה את ההפעלה יש לאסור.

במוסדות, בעיקר אלה שאינם שומרים שבת, כתבנו להם בעבר שעדיף שישתמשו בשעון שבת להפעלת המדיח מאשר יפעילוהו בשבת^[5].

מחיאת כפיים וריקוד^[6]

שאלה ג: האם מותר למחוא כפיים ולרקוד בשבת?

תשובה: הספרדים מחמירים ואוסרים מחיאת כפיים בשבת כפי שנהוג בחול, אבל ע"י שינוי מותר, דהיינו גב היד אל פנים היד וכד'^[7]. הוא הדין לגבי ריקודים בשבת: כדרכם בחול – אסורים, אך ע"י שינוי – מותר [כגון אם כרגיל קופצים על רגל אחת, יקפצו על שתי רגלים ולהיפך].

הכאה בקצב על שולחן^[8]

שאלה ד: האם מותר להכות על שולחן בקצב השיר בשבת, והאם יש חילוק בזה בין אשכנזים לספרדים?

תשובה: אין לטפח ולהכות על השולחן לצורך שירה וכדו', ואיסור זה הוא אף לאשכנזים. ומה שכתב הרמ"א (סי' של"ט סעי' א') להקל, אין זה אלא כמציאת מקור למה שנהגו להתיר, ועי' משנ"ב והגר"א שם, שאין דעתם נוחה מכך [ובפרט שכיום יש להחמיר כיון שיש חשש לתיקון כלי שיר כגון הפעלת מכשיר]. לכן, אין להכות על השולחן אלא בשינוי כמו במחיאת כפיים, ובזה גם הביאור הלכה יודה שמותר, עיי"ש ד"ה "ולספק"^[9].

פתיחת ספר עם אותיות בחודי הדפים^[10]

שאלה ה: האם מותר לפתוח בשבת ספר שכתובות עליו אותיות בשולי דפיו?

תשובה: עיין בכה"ח (סי' ש"מ ס"ק ל') ומשנ"ב שם (ס"ק י"ז), שלכתחילה אין לפתוח או לסגור ספר אשר בשולי דפיו כתובים אותיות, ובדיעבד כשאין ספר אחר – מותר. ונראה שיש לפתוח או לסגור את הספר ביד שמאל או בשינוי אחר[11].

חיתוך עוגה ובה אותיות^[12]

שאלה ו: האם מותר לחתוך בשבת עוגה שכתובות עליה אותיות, או שיש בכך משום איסור "מוחק"?

תשובה: אסור לחתוך או לאכול עוגה שכתובים עליה אותיות או כתב. וזה דוקא כאשר הכתב עשוי ממין אחר, אולם אם הכתב הוא מגוף העוגה, כמו בביסקויטים או בלחם, מותר לחותכם או לאוכלם גם בשבת, עיין שם בכה"ח (ס"ק ל"א). וה"ה לסוכריות שחקוק עליהן שם בית החרושת שמותר לאוכלן בשבת[13].

קריעת טלית [14]

שאלה ז: מה דינו של אדם הקורע טלית בשבת לעיני כל מתפללי בית-הכנסת?

תשובה: אסור לקרוע שום דבר בשבת, בין בכעס בין שלא בכעס, ובפרט בבהכנ"ס לעיני הציבור, וק"ו טלית שהיא תשמיש קדושה^[15]. אדם שעושה כן צריך לחזור בתשובה ולתקן מעשיו לעתיד[16].

קריעת נייר טואלט^[17]

שאלה ח: האם מותר בשבת לקרוע נייר טואלט אם אין נייר חתוך? ראיתי דעות חלוקות בענין זה: שיש סוברים שהאיסור קריעה הוא מדאורייתא ולפיכך אין להתיר בשום אופן. ויש סוברים שכאן הוא מקלקל את הנייר, ולפיכך האיסור אינו מדאורייתא אלא דרבנן, ואם אין לו נייר חתוך אז מותר לחתכו לצורך זה. מה דעת הרב בזה?

תשובה: יש להקדים ולהדגיש שאף שכל המקלקל – פטור, הרי קורע ע"מ לתקן – חייב מדאורייתא, ויש קורע שבעצם הקריעה הוא מתקן מנא כמובא במשנה בביצה דף ל"ב ע"ב: "אין חותכים את הנייר לצלות בו מליח", כי בקריעה נהפך הנייר לכלי, עיין שם בגמרא משום "מתקן מנא". ונראה שחיוב דאורייתא אין, אא"כ א"א להשתמש בנייר בלי קריעה, אבל אם אפשר להשתמש בו כמות שהוא, אין איסור אלא מדרבנן. ועיי' בלשון השו"ע (או"ח סי' ש"מ סעי' י"ג) שמשמע שאיסורו מדרבנן[18].

למעשה: אין לחתוך נייר טואלט, כי בקריעתו הוא מכשירו להשתמש בו מדרבנן משום מתקן מנא. וי"א שהעושה כן עובר משום קורע, וי"א שעובר משום תיקון כלי.

אמנם, אם שכח לקורעו מערב שבת ישתמש בנייר בעודו מחובר לגליל ואחר שיגמור להשתמש יניחנו בתוך האסלה, יסגור עליו את המכסה ויוריד את המים, ואם אגב שטף המים יקרע הנייר, אין בכך כלום.

ההיתר הנ"ל הוא לצורך זה בלבד, מפני שעל כגון דא נאמר: "גדול כבוד הבריות" עיי' שבת (דף פ"א ע"ב), ועי' משנ"ב וכה"ח (סי' ש"מ על סעיף י"ג) ובביאור הלכה שם (ד"ה "אין שוברין"), וכה"ח (סי' תק"ח ס"ק ג'-ו') בהלכות יו"ט. ובדין כבוד הבריות עיין שו"ע (או"ח סי' שי"ב סעי' א')[19].

כיוון שעון קפיץ בשבת וביום טוב^[20]

שאלה ט: בחורף אנחנו מחממים את ביתנו באמצעות חימום הפועל על גז. אני רוצה לכוון שעון מיוחד, הפועל באמצעות מתיחת קפיץ, כך שהוא יכבה את הגז בבוקר יום השבת או החג, כדי שבמשך היום החימום לא יפעל, ובכך לחסוך בגז. השאלה שלי היא – האם מותר לי לנהוג כך?

תשובה: עיין בשו"ע (או"ח סימן של"ח) במשנ"ב שם (ס"ק ט"ו), שלדעתו יש בזה, לכמה פוסקים, איסור דאורייתא. ולעניין יו"ט עיין בשע"ת (שם ס"ק ב') וכן בכה"ח (סימן ש"ח ס"ק רע"ט)[21].

בכל אופן, ישנם שעונים שעורכים אותם מעיו"ט ואלה עדיפים על הכל. אולם לגבי השעונים שביו"ט מותחים את הקפיץ, היות וזה לצורך יו"ט, אין זה עשיית כלי ממש, ואפשר להקל בשעת הצורך. אך יש להיזהר להכין את השעון לפני הדלקת הגז[22].

לבישת בגד שיוצא ממנו ניצוצות^[23]

שאלה י: האם מותר ללבוש בשבת בגד סינטטי שיוצאים ממנו ניצוצות?

תשובה: מותר ללבוש ולפשוט בשבת בגד שיוצאים ממנו ניצוצות ע"י כן, כיון שאינו מתכוון לכך. ועי' בשו"ת ציץ אליעזר^[24] בארוכה.

[1] תש"ן-תשנ"ג סימן ס"א.

[2] כתב השו"ע (או"ח סי' של"ח סעי' א'), וז"ל: "השמעת קול בכלי שיר – אסור, אבל להקיש על הדלת וכיוצא בזה, כשאינו דרך שיר – מותר. הגה: ואסור להכות בשבת על הדלת בטבעת הקבוע בדלת, אף על פי שאינו מכוין לשיר, מ"מ הואיל והכלי מיוחד לכך, אסור. ולכן אסור לשמש להכות על הדלת לקרוא לבית הכנסת ע"י הכלי המיוחד לכך – אלא מכה בידו על הדלת". ובמשנ"ב שם (ס"ק ו'): "כתב הט"ז כאן וביו"ד סימן רפ"ב דמזה מוכח דאסור לתלות בשבת אותן הפרוכות שיש בהן פעמונים להשמיע קול כשפותחין הארון, וכן לתלות הפעמונים על העצי חיים של הס"ת, כיון דעיקר עבידתיה לקלא. והש"ך שם חולק עליו מטעם דהא קי"ל דלצורך מצוה – שרי, כמ"ש סימן של"ט דמותר לרקד בשמחת תורה לכבוד התורה, והכא נמי צורך מצוה הוא כדי שישמעו העם ויקומו, ולא דמי לקריאת בית הכנסת דאסור, דהתם אפשר בענין אחר. ותו דאותו הפותח הפרוכת אין מכוין להשמיע הקול כלל כ"א ליטול הס"ת [מג"א]. ועיין בשער אפרים שער יו"ד ס"ג שדעתו שם דלכתחלה אין לעשות כן בשבת, ובמקומות שנהגו היתר בזה כדעת המג"א – אין למחות בידם, עכ"ל. וכן לענין אם מותר לפתוח הדלת כשיודע שיש בה עינבל, תלוי ג"כ בסברת הט"ז והמ"א הנ"ל, דלהט"ז – אסור, ולהמג"א [כאן וכן בסימן ש"א סקל"ה ע"ש] – שרי, דהרי כשפותח הדלת בשבת אין מכוין להשמיע קול. ומדברי הגר"א שם בסימן ש"א סוף סכ"ג מוכח דהוא סובר ג"כ כהט"ז, דכיון דהעינבל מיוחד להשמיע קול, אין נ"מ במה שהוא אינו מכוין לזה. וגם בא"ר מצדד דאין להקל מטעם זה לחוד אלא גבי פרוכת דהוא מילתא דמצוה. וע"כ בודאי מהנכון שיסיר מע"ש העינבל מע"ג הפתח או שיפקקנו בצמר או במוכין שלא ישמע קולו, אך במקום הדחק [כגון ששכח ולא הסירו מע"ש וכל כי האי גוונא] – נראה דיכול לסמוך על הסברא הנ"ל להקל, כיון שאינו מכוין להשמיע קול", וע"ע בבה"ל (שם ד"ה "הואיל והכלי מיוחד לכך"), וע"ע בכה"ח (שם ס"ק י') ומאמר מרדכי שבת (ח"ה פרק קט"ו סעי' ט').

[3] מובא במשנה מעשר שני (פ"ה משנה א') ומובא בגמ' ב"ק (ס"ט ע"א) שהיו מציינים ערלה בשנת השמיטה כדי שאנשים לא יקחו ממנה, ולא מחייבים את הבעלים להמנע מנטיעה במשך שלושת השנים לפני שמיטה או לעשות פעולה אחרת מחשש שאנשים לא ישימו לב או ישכחו או יעברו במזיד (שבשאר שנים נאמר על המזידים שם: "הלעיטהו לרשע וימות", ב"ק שם), ומוכח שמספיק מודעה ברורה כדי להמנע מאיסור.

[4] תש"ן-תשנ"ג סימן קמ"ח.

[5] במדיח יש לאסור משום עובדין דחול, כיון שיש חשש שיכוון את פעולתו ע"י הכפתורים. וראה כלכלת שבת (כללי ל"ט מלאכות אות א'): "אמנם עובדין דחול, וכו' יש בו ג' אופנים. דהיינו אם שאסרו חכמים הדבר משום דדומה לאחד מהל"ט מלאכות, או משום שמא ע"י כך יבוא לעשות מלאכה, או משום טרחא יתירתא, וכולן נכללין בשם שבות", עכ"ל.

עוד יש לאסור משום השמעת קול, וכמו שכתוב בגמרא שבת (י"ח ע"א): "אבל אין נותנין חטין לתוך הריחים של מים אלא בכדי שיטחנו מבעוד יום. מאי טעמא? – אמר רבה: מפני שמשמעת קול. אמר ליה רב יוסף: ולימא מר משום שביתת כלים! דתניא: 'ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו' – לרבות שביתת כלים. אלא אמר רב יוסף: משום שביתת כלים" [ופרש"י שם (ד"ה "שיטחנו"): "מפני שמשמעת את הקול, ואוושא מילתא בשבת, ואיכא זילותא"].

כתב הב"י (סי' רנ"ב): "ואסיקנא דבית הלל לית להו איסור שביתת כלים, ולפי זה לתת חטים לתוך ריחיים לרב יוסף – שרי, ולרבה – אסור וכו' וכתבו התוספות (ד"ה והשתא) והרא"ש (סי' ל"ג) שרבינו תם (ספר הישר תשובות סי' ו') פסק כרב יוסף, והם דחו דבריו, והעלו דהלכה כרבה וכן פסק ר"ח (בגליון י"ח ע"ב) וכן דעת סמ"ג (ל"ת ס"ה) וסמ"ק (סי' רפ"ב) והתרומה (סי' רכ"א) וכן כתבו הגהות בפ"ו (אות ע'). והרי"ף (ו' ע"ב) הביא שתי הסברות ולא הכריע, והרמב"ם לא הזכיר דין זה כלל, ומשמע דסבירא ליה כרב יוסף דשרי ומשום הכי שתק מיניה וכו'. ולענין הלכה, כיון שהרי"ף והרמב"ם ורבינו תם מתירים, ועוד דמילתא דרבנן הוא, הכי נקטינן, אלא שבמקום שנהגו איסור – אין להתיר". וכתב הדרכי משה (ס"ק ז'): "ולי נראה דמסתמא יש לנהוג איסור כדעת התוספות שדחו דברי רבינו תם, מאחר שהסכימו עמהן כל בתראי דלעיל. מיהו במקום שנהגו היתר – אין למחות בידם", עיי"ש.

והשו"ע פסק (סימן רנ"ב סעי' ה'): "ומותר לתת חטים לתוך רחיים של מים, סמוך לחשיכה. הגה: ולא חיישינן להשמעת קול, שיאמרו רחיים של פלוני טוחנות בשבת. ויש אוסרים ברחיים ובכל מקום שיש לחוש להשמעת קול, והכי נהוג לכתחלה, מיהו במקום פסידא – יש להקל".

וכתב בביאור הגר"א שכיון שסוגיא דגמ' אתיא כרבה, ועוד שבתוספתא מוכח שלא נחלקו בית הלל ובית שמאי בשביתת כלים, לכן העיקר כרבה ויש לאסור השמעת קול, וראה בבה"ל ד"ה "והכי נהוג".

וכתב כה"ח (ס"ק ס"ו): "ויש אוסרים ברחיים וכו' – וכן פסק ר"י הזקן והכלבו והרוקח סימן מ"ב, והרמב"ן במלחמות כתב דהרי"ף חשש לזה, וכן כתב בה"ג והראב"ד יעו"ש, וכן כתב רבינו ירוחם דהרי"ף פסק כרבה, יעו"ש. ערך השלחן אות ה'".

ונראה שגם לדעת השו"ע – במדיח יש לאסור, כי כל מה שהתיר רב יוסף היינו אם הפעולה נעשית מבעוד יום ונמשכת בשבת רק אז לא חיישינן להשמעת קול, אבל אם הפעולה מתחדשת בשבת, גם רב יוסף סובר שיש לאסור. ויש כאן זילותא דשבת מפני שאושא מילתא [וכן כתב בשו"ת אגרות משה ח"ג סי' נ"ח].

וכן יש לאסור הפעלת מדיח ע"י שעון שבת, משום דאיכא זילותא דשבת. ועיין באגרות משה (ח"ד סי' ס') שכתב ביחס לבישול בשבת ע"י שעון שבת, וז"ל: "גם פשוט לעניות דעתי דעושה דבר שהוא זילותא לשבת, הוא עובר בידים על חיוב הכבוד, שמשמע שהוא ג"כ חיוב התורה שנתפרשו ע"י הנביאים, שכתב הרמב"ם (ריש פרק ל' מהלכות שבת): 'ארבעה דברים נאמרו בשבת, שנים מן התורה ושנים מדברי סופרים והן מפורשין על ידי הנביאים. שבתורה: זכור ושמור, ושנתפרשו על ידי הנביאים: כבוד ועונג, שנאמר: וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד', שלא כתב שתיקנו הנביאים משמע שהוא מדאורייתא, ולשון מדברי סופרים הוא כדרך הרמב"ם שקרי לכל דבר שלא מפורש בתורה דברי סופרים אף שהוא מדאורייתא… וכן הוא חיוב הכבוד לשבת שהוא מהלכה ונתפרשו ע"י הנביאים בקרא, והרמב"ם (שם ה"ב) פירש המעשים המחוייבים לעשות לכבוד השבת, וממילא מובן דהדברים שעשייתן הוא זילותא לשבת הוא ג"כ עובר על מצוה זו דכבוד שבת ועוד גרוע דהרי עובר זה במעשה, שלכן אף שנימא שאינו בכלל הגזירות דחכמים, אבל גם בלא צורך הוא עובר במעשה על חיוב כבוד השבת, וזה שהוא זילותא הוא דבר שמובן לכל, שלכן מסתבר לעניות דעתי שאסור להעמיד בע"ש ע"י מורה שעות שיעשה העלעקטרי למחר מלאכה". אמנם עיי"ש שכתב: "אבל עכ"פ מה שכבר נהגו להעמיד ע"י מורה שעות לכבות הנרות דעלעקטרי שהודלקו וגם שיחזרו להדלק אח"כ בסוף היום – אין לאסור".

[6] תשמ"ח-תשמ"ט סימן ר"ז, וכן השיב בקיצור בתשובה תשד"מ 543-1.

[7] כתוב בירושלמי ביצה (פ"ה ה"ב), וז"ל: "לא מטפחין- טיפוח שהוא לרצונו. ר' יונה וחברייא חד אמר: הכין שרי והכין אסור, וחורנה אמר: בין הכין ובין הכין אסור, ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא. מן מה דא"ר יונה: אית הוה סבין ביומינן והוון מטפחין לאחורי ידיהון בשובתא הוי דו אמר הכין שרי והכין אסור. רבי הוה מסב לר"ש בריה והוון מטפחין לאחורי ידיהון בשובתא. עבר ר"מ ושמע קלהון, אמר: רבותינו, הותרה השבת?! שמע ר' קליה, אמר: מי הוא זה שבא לרדותינו בתוך ביתינו?! ואית דאמרי, הכין אמר: מי הוא זה שבא לצנעינו בתוך ביתינו?! שמע ר"מ קליה וערק", ובביאור הדברים כתב הב"י (סי' של"ט), וז"ל: "וכתבו הרי"ף (כ' ע"א) והרא"ש (סי' ב'), דמשמע דלרבי מאיר אסור לטפח כלאחר יד, אף על פי כן פסק כרבי יונה דבתרא הוא, דס"ל כרבנן דבי רבי דהוו מטפחי אחורי ידיהון, ועוד דאיכא למימר דאפילו רבי מאיר שרי לטפח כלאחר יד, ולא אמר: 'רבותינו, הותרה שבת' אלא משום דסבר דהוו מטפחי כדרכם, והיינו דכי אמר ליה רבי: 'מי זה שבא לרדותינו בתוך ביתינו' ערק רבי מאיר, דכיון דאהדר ליה רבי הכי ידע רבי מאיר דכלאחר יד הוו עבדי דשרי, וערק מכיסופא משום דאיגלאי מילתא דאוכחינהו שלא כדין. וסמ"ג כתב בהלכות יום טוב (לאוין ע"ה כ"ז ע"ד) על הירושלמי הזה: משמע שמתיר רבי דבר זה, ובמסכת נדה (י"ד ע"ב) משמע שיש לסמוך על דבריו, משום דהוי שכיחי רבים גביה ומחדדן שמעתתיה, ע"כ". ובשו"ע פסק (סי' של"ט סעי' ג'), וז"ל: "אין מטפחין להכות כף אל כף ולא מספקין להכות כף על ירך ולא מרקדין, גזירה שמא יתקן כלי שיר ואפי' להכות באצבע על הקרקע, או על הלוח, או אחת כנגד אחת כדרך המשוררים, או לקשקש באגוז לתינוק, או לשחק בו בזוג כדי שישתוק, כל זה וכיוצא בו – אסור, גזירה שמא יתקן כלי שיר; ולספק כלאחר יד – מותר", וכתב הרמ"א (שם): "והא דמספקין ומרקדין האידנא ולא מחינן בהו, משום דמוטב שיהיו שוגגין וכו'. ויש אומרים דבזמן הזה – הכל שרי, דאין אנו בקיאין בעשיית כלי שיר, וליכא למיגזר שמא יתקן כלי שיר דמילתא דלא שכיח הוא, ואפשר שעל זה נהגו להקל בכל". ומשמע מהרמ"א שגם הוא אוסר לכתחילה רק שנהגו להקל. וכתב במשנ"ב שם (ס"ק י'): "האי להקל בכל קאי על טיפוח וסיפוק וריקוד ולא על שאר דברים הנזכרים בסעיף זה, ואפילו בטיפוח וריקוד אין כדאי להניח המנהג שלא במקום מצוה אלא משום הנח להם וכו'". ועיין כה"ח שם (ס"ק י"ג). ואף לדברי הרמ"א, כיום יש מקום להחמיר, כיון שיש חשש לתיקון כלי שיר, כגון הפעלת מכשיר רדיו וכדו'. וראה בשו"ת מאמר מרדכי (חלק ד' סימן ק"ה) ובמאמר מרדכי שבת (ח"ה פרק קט"ו סעי' א'-ג'). וע"ע בדברי מרדכי ירח האיתנים (עמוד רנ"ד-רנ"ה).

[8] תשד"מ 414.

[9] ראה לעיל בהערה ז'. וכתב הבה"ל (סי' של"ט ד"ה "ולספק"), וז"ל: "דין זה מקורו הוא מירושלמי כמבואר בב"י. והנה מדפרט שם דוקא בסיפוק כלאחר יד, משמע דבקשקוש הזוג וכיוצא בזה שהוא יותר דרך שיר – לא מהני אף דיעשה כלאחר יד, וכן בדין דעל סיפוק גופא אין לנו ראיה ברורה מירושלמי שהוא מותר, אחרי שר"מ מחמיר שם בזה [ועיין בב"י דמתרץ זה בדוחק] אין לנו להקל יותר ממה שנמצא בירושלמי בהדיא". וע"ע להלן פרק מ' שאלה י"א.

[10] תשמ"ח-תשמ"ט סימן י"ח.

[11] בענין ספר שיש כתב על חודי דפיו אותיות או תיבות, כתב הרמ"א בתשובותיו (סימן קי"ט) להקל מכמה טעמים: א. כיון שעשוי לכך. ב. כיון שהאותיות כבר כתובות והוא רק מקרב או מרחיק – מוכח במשנה שמותר. ג. דומיא דבניין שמותר כשהחיבור רפוי. אמנם דעת הלבוש (הובא במג"א סימן ש"מ סק"ו) להחמיר ולאסור פתיחת ספר זה. ועי' במאמר מרדכי (כרמי, שם ס"ק ה') שכתב לדחות את ראית הרמ"א מהמשנה, וחילק בין דבר שהאות עצמה קיימת והאדם רק מקרבם, לבין כתיבה ומחיקה של האות עצמה (אעפ"י שהרמ"א דחה סברא זו). למעשה כתב המשנ"ב (שם ס"ק י"ז), וז"ל: "וספר שכתוב עליו בראשי חודי דפיו אותיות או תיבות, יש אוסרין לפתחו ולנעלו בשבת, דע"י הפתיחה שובר האותיות והוי כמוחק וכן כשנועלו הוי ככותב, אבל דעת הרמ"א בתשובה להקל בזה וכן דעת הרבה אחרונים, וטעמם דכיון דעשוי לנעול ולפתוח תמיד ליכא ביה משום מחיקה וכתיבה, והוי כדלת הנסגר ונפתח תמיד דאין בו משום בנין וסתירה, וכן המנהג. ומ"מ נכון להחמיר כשיש לו ספר אחר". וכתב כה"ח (שם ס"ק ל'), וז"ל: "כתב הלבוש דהוא הדין אותם ספרים שכותבין עליהם בראשי חודי הדפין למעלה או מצדדין אותיות או תיבות שאסור לפותחן בשבת משום מוחק ואסור לסוגרן משום כותב, יעו"ש. ונמשך אחריו המגן אברהם ס"ק ו'. אבל הט"ז ס"ק ב' הרבה להשיב על דברי הלבוש הנז' וכתב דאין בזה לא משום מוחק ולא משום כותב ואפילו איסורא דרבנן ליכא, יעו"ש. וכן כתב בשו"ת הרמ"א סימן קי"ט והר"ש הלוי חלק אורח חיים סימן כ"ז, והביא דבריהם כנסת הגדולה בהגהות בית יוסף ומגן אברהם שם. וכתב שם הכנסת הגדולה דכן המנהג פשוט בכל ישראל לפתוח ולסגור בשבת ספר שכתוב על דפיו מבחוץ, ואילו ראה הלבוש תשובת רמ"א רבו אין ספק שהיה חוזר מסברתו, יעו"ש. וכן הוא דעת חות יאיר סימן ט"ז להתיר. וכן כתב התוספת שבת אות ט', חמד משה אות ג', ברכי יוסף אות ה' ובשיורי ברכה אות א' ובספרו מחזיק ברכה אות ז', רבינו זלמן אות ד', חיי אדם כלל ל"ח אות ה'. אלא שכתב שם חיי אדם דהיינו אם צריך לו הספר בשבת ואין לו אחר. ועל כן לכתחלה יש ליזהר מלכתוב על חודי הספרים מבחוץ תיבות או אותיות כדי שלא יכנס בפלוגתא כשפותחו בשבת או ביום טוב".

ועי' אליה רבה (שם ס"ק ח'), וז"ל: "ורמ"א שם מתיר הואיל דעומד לפתוח ולנעול אין דרך מחיקה בכך, וכ"כ (שיירי) כנסת הגדולה [הגהות ב"י] בשם הרבה גדולים ושכן נוהגין, וכ"כ הפרישה [סק"א] דהוי כמו דלת הנפתח ונסגר, וכן הט"ז [סק"ב] האריך להתיר". ואעפי"כ הוסיף וכתב (שם ס"ק י"א), וז"ל: "כתב בשמאלו או לאחר יד, ברגלו, בפיו ובמרפקו – פטור ע"כ [רמב"ם שם הי"ד], ואפשר דהוא הדין למוחק, לכן נ"ל דטוב לשבר העוגות הנ"ל בשמאלו וכן הספרים הנ"ל". וע"ע כה"ח (שם ס"ק מ"ד), וכתב בסופו, וז"ל: "לפיכך לכתחילה יש להיזהר מלכתוב על חודי הספרים מבחוץ תיבות או אותיות, כדי שלא יכנס בפלוגתא כשפותחו בשבת או ביו"ט", עכ"ל. בנוסף, אם יש על צדדי הספר חותמת – אפשר לצבוע את כל צד הספר בערב שבת באופן שכשירצה לפתוח את הספר לא יהיה כאן מוחק. וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סימן ק"ו, ק"ט). ועי' שו"ת קול אליהו (פרק כ"ט כותב ומוחק שאלה א'). ועי' מאמר מרדכי (שבת ח"ה פרק קט"ז סעי' כ').

[12] תשמ"ח-תשמ"ט סימן י"ח.

[13] כתב הרוקח (סימן רצ"ו): "מנהג אבותינו שמושיבין התינוקות ללמוד בשבועות לפי שניתנה בו תורה… ואחר כך מביאין העוגה שנילושה בדבש וכתוב עליה… ואחר כך מביאין ביצה מבושלת וקלופה הקליפה ממנה וכתוב עליה… ומאכילין לנער העוגה והביצה כי טוב הוא לפתיחת הלב", דהיינו, מותר לאכול עוגה שיש עליה כתב וכדומה. אמנם הביא הב"י את המרדכי (שבת סי' שס"ט), וז"ל: "כתב המרדכי בפרק כלל גדול: נשאל רבינו מאיר על עוגות התינוקות שכותבים עליהם אותיות ותיבות איך אוכלים אותם התינוקות ביום טוב. והשיב: אי משום מוחק – ליכא איסורא דאורייתא אלא במוחק על מנת לכתוב, ומיהו איסורא דרבנן איכא ובתינוק אין לחוש, דקטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו היכא דלא ספינן ליה בידים, עכ"ל", דהיינו שאסור לאכול עוגה וכדו' שיש עליהם כתב, אך לקטן התיר כיון שזה איסור מדרבנן ואין בי"ד מצויין להפרישו. על פי זה כתב הרמ"א (סי' ש"מ סעי' ג') שלא לשבור ולא לחתוך עוגה שכתוב עליה כתב (בין כתב עברי ובין לועזי או מספרים), וז"ל: "אסור לשבר עוגה שכתב עליה כמין אותיות, אע"פ שאינו מכוין רק לאכילה, דהוי מוחק". ועי' מג"א (שם ס"ק ו') שכתב בשם מהר"ש הלוי (סי' כ"ו), וז"ל: "דדוקא כשכותבין על העוגות אותיות מדבר אחר, אבל כשהכתיבה היא מהעוגה עצמה בדפוס או בידים – שרי. ולכן אוכלים העוגות שיש עליהם ציורים". ועי' משנ"ב (שם ס"ק ט"ו), וז"ל: "ודוקא כשכותבין על העוגות אותיות מדבר אחר, אבל כשהכתיבה היא מהעוגה עצמה בדפוס או בידים – שרי, דאין שם כתיבה עליה, וממילא לא שייך בזה מחיקה". וכתב הכה"ח (שם ס"ק ל"א), וז"ל: "…והיינו אם הכתיבה על העוגה היא מדבר אחר, אבל אם הכתיבה מהעוגה עצמה על ידי דפוס או על ידי ידים – מותר. ומכאן נתפשט המנהג לאכול בשבת ויום טוב מרקחות העשויות מצוקר ועליהם כמה ציורים ממיני צורות עשויות בדפוס על המרקחת עצמו ולא חשו לאיסור מחיקה… ומכל מקום המחמיר תבא עליו ברכה". וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סימן ק"ו), ומאמר מרדכי שבת (ח"ה סי' קט"ז סעי' י"ד).

[14] תשמ"ח-תשמ"ט סימן נ"ו.

[15] שו"ע (או"ח סי' כ"א סעי' ב'), וז"ל: "טליתות של מצוה שבלו, אדם בודל עצמו מהם ואינו מותר לקנח עצמו בהם ולא לייחד אותם לתשמיש המגונה, אלא זורקן והם כלים". ועי' בא"ח (ש"ר פרשת לך לך סעי' כ').

[16] גמ' שבת (ק"ה ע"ב): "הקורע בחמתו, ועל מתו; וכל המקלקלין – פטורין. והמקלקל על מנת לתקן – שיעורו כמתקן". וכתב הרמב"ם (הלכות שבת פרק י' הלכה י'): "הקורע כדי לתפור שתי תפירות על מנת לתפור שתי תפירות – חייב, אבל הקורע להפסידה – פטור מפני שהוא מקלקל, הקורע בחמתו או על מת שהוא חייב לקרוע עליו – חייב מפני שמיישב את דעתו בדבר זה וינוח יצרו, והואיל וחמתו שוככת בדבר זה, הרי הוא כמתקן וחייב". וכתב ע"ז הערוך השולחן (סימן שי"ז סעי' כ'): "וזהו לשיטתו דפסק מלאכה שאינה צריכה לגופה – חייב, אבל להפוסקים כר"ש – פטור, וכן הוא בגמ' (שבת ק"ה ע"ב), ולרש"י ז"ל פטור לר"ש אפילו במתו שחייב לקרוע עליו, משום דתקון מצוה לא חשיב ליה לר"ש שתקרא צריכה לגופה כמ"ש בסי' הקודם סעיף כ"ז, אבל התוס' שם כתבו דעל מתו גם לר"ש – חייב, משום דיש בזה גם תקון הבגד, כלומר דע"י הקריעה מותר לו ללובשו, ע"ש, ואינו פטור לר"ש רק בקורע בחמתו". וראה בבה"ל (סי' ש"מ ד"ה "ולא נתכוון") מה שהאריך בזה ובכה"ח שם (ס"ק צ'). ועיין מאמר מרדכי (שבת ח"ה פרק קי"ז סעי' כ"ו).

[17] תשד"מ 414.

[18] כתוב במשנה ביצה (ל"ב ע"ב): "אין שוברים את החרס ואין חותכין את הנייר לצלות בו מליח". ובגמ' שם: "מאי טעמא? משום דקא מתקן מנא". ופרש"י (שם ד"ה "אין שוברין"), וז"ל: "כשצולין דגים על האסכלא (רשת מתכת לצליה) חותכין קנים או קש שבלים או שוברין חרסים או חותכין נייר, ושורין במים וסודרין הנייר על גב האסכלא, מפני שהמתכת מתחמם ושורף את הדג". בימינו משתמשים בעטיפת הדג בנייר כסף וכדומה, והמשנה מלמדת אותנו שאסור ביום טוב לחתוך נייר כדי לצלות בו.

כתב השו"ע (סי' תק"ח סעי' א'): "ואין שוברין את החרס, ואין חותכין את הנייר לצלות עליהם", וכתב המג"א שם (ס"ק ב'): "דכל מידי דעביד להשתמש בו הוי תיקון כלי". וכתב הפמ"ג (משב"ז ס"ק ב'): "וחתיכות נייר יש לומר מהתורה אסור", עיי"ש.

וכתב בשו"ע (סי' ש"מ סעי' י"ג): "אין שוברין החרס ואין קורעין הנייר מפני שהוא כמתקן כלי".

וכתב הבה"ל שם (ד"ה "אין שוברין"): "ולולי דמסתפינא הוה אמינא דבר חדש בזה, דלא שייך שם קורע ע"מ לתקן כי אם כשקורע איזה דבר באמצע והוא צריך לתיקון שניהם, וכעין שהיה במשכן שיריעה שנפל בה דרנא קורעין בה ותופרין אותה [שבת ע"ד], שהקריעה היתה לצורך תועלת כל היריעה, וכן מה שאמר שם בשבת ק"ד דעבדא כי כיסתא, ג"כ התועלת הוא לצורך כל הבגד, וכשקורע בחמתו דמחייב הרמב"ם, הטעם משום דמטיב בזה לעצמו שמשכך חמתו הוי כאלו מתקן כל גוף הבגד. משא"כ כשקורע איזה דבר מהבגד מן הצד וכונתו לתקן בזה את הבגד שהיה ארוך או מקולקל בשפתו והחתיכה הנקרעת לא יתוקן בזה כלל, לא שייך בזה שם קורע ע"מ לתקן כי אם שם אחר, דהיינו מתקן מנא שהוא מתקן בזה את הבגד [ואם מקפיד על המדה, נראה דיש בזה גם משום מחתך, ועיין לעיל בסימן שכ"ב מש"כ בענין מחתך], ותלוי הדבר בהתקון, אם הוא תקון גמור – חייב משום מכה בפטיש דגומר הכלי או הבגד, ואם אינו תיקון גמור – הוא מדרבנן. ולכך בעניננו שהוא קורע איזה חתיכת נייר מדף שלם כדי להשתמש בו איזה דבר מה, ובדף שנקרע ממנו הנייר הזה אינו מתקנו כלל ואפשר דמקלקלו ג"כ – אין זה בכלל קורע ע"מ לתקן ותלוי הדבר רק לפי התקון שנעשה בחתיכת הנייר שחתכו, וס"ל להרמב"ם דמה שאמר שם בגמרא דמשוי ליה מנא היינו דנראה כמתקן כלי דלאו כלי גמור הוא על ידי זה וכו' (ובלשון השו"ע (שהובא לעיל) מוכח כדברי הרמב"ם שכתב שהוא כמתקן כלי דמשמע שאיסורו מדרבנן). וכל מה שהצרכנו ליישב לישנא דגמרא דקאמר משום דמשוי ליה מנא ולא קאמר משום קורע, היינו לשיטת הרמב"ם דפותח בית הצואר ג"כ איסורו משום קורע, אבל לשיטת רש"י שם דג"כ משום דמשוי ליה מנא, עי"ש בדף מ"ח, וטעמו כמו שכתבנו בבה"ל לקמיה דס"ל דכל דבר שהתיקון מנכר תיכף בעת הקריעה גופא לא שייך בזה שם קורע כלל, כיון דעושה כלי בקריעתו, א"כ הכי נמי דסברת הגמרא הוא דמשוי ליה מנא בקריעתו, על כן לא שייך בזה שם קורע כלל, ולכך לא היה יכול הגמרא לומר הטעם משום קורע. ויכול להיות דלרש"י יש בזה איסור דאורייתא של מכה בפטיש".

וכתב כה"ח שם (ס"ק פ"ה): "אין שוברין החרס ואין קורעין הנייר – המותרים בטלטול כדי להשתמש בהם איזה תשמיש משום שהוא כמתקן כלי, אבל משום קורע – אין אסור אלא כשקורע ומפריד גופים רבים שנתחברו כגון קורע בגד הארוג מחוטין הרבה, אבל הנייר שהוא גוף אחד – אין בפסיקתו וחיתוכו משום קורע, וכו' ולא שייך בו איסור קריעה אלא איסור החיתוך אם מקפיד לחתכו במדה. רבינו זלמן אות י"ז. והיינו איסור דאורייתא משום מתקן מנא, ואינו חייב אלא אם כן מקפיד לחתכו במדה, אבל איסורא דרבנן איכא אפילו אין מקפיד לחתכו במדה".

למעשה בנייר שניתן להשתמש בו גם בלי קריעה ולא תוקן דבר בנייר שממנו נחתך – אינו תיקון גמור כדי שיתחייב עליו איסור תורה, אבל עובר הוא על איסור מדרבנן. ומכל מקום מתי שיש בו תיקון גמור, כגון: שמקצר בגד ששפתו מקולקלת – חייב חטאת. וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק י"ח שאלה ז').

[19] נחלקו השו"ע הרב (סי' ש"מ סעי' ז') והחיי אדם (כלל כ"ט נשמת אדם אות ב') בגדר של מלאכת קורע, האם הוא חייב דווקא כאשר חותך בגד וכדו' שמורכב מגופים רבים או גם אם חותך נייר או עור שמורכב מגוף אחד, שדעת החיי אדם – יש איסור קורע גם בגוף אחד, ולדעת שו"ע הרב – אין בזה משום מלאכת קורע.

ובכה"ח (סי' ש"מ ס"ק פ"ה) כתב כגר"ז, וז"ל: "אבל משום קורע – אין אסור אלא כשקורע ומפריד גופים רבים שנתחברו, כגון קורע בגד הארוג מחוטין הרבה, אבל הנייר שהוא גוף אחד – אין בפסיקתו וחיתוכו משום קורע, ומטעם זה מותר לקרוע עור שעל פי חבית של יין כמ"ש סימן שי"ד (אות מ"ב) מפני שהעור הוא גוף אחד, ולא שייך בו איסור קריעה אלא איסור החיתוך אם מקפיד לחתכו במדה".

והמשנ"ב (שם ס"ק מ"א) ס"ל כחיי אדם, שכתב: "אם קורע נייר לקרעים כדי לקנח את עצמו בהן או לשאר איזה תשמיש – חייב משום קורע שהוא על מנת לתקן, והמחבר שלא הזכיר כאן הטעם משום קורע עיין בבה"ל". וביאר בבה"ל (שם ד"ה "אין שוברין"): "ומה שרצה אחד מן האחרונים להוציא מזה דלא שייך קריעה כי אם בדבר הנתפר ונארג שנתדבק מגופים רבים וכעין שהיה ביריעות אבל לא בדבר שהוא מגוף אחד כמו עור ונייר – זה אינו, דמבואר בירושלמי (פ"ז ה"ב) בהדיא דבעור שייך ג"כ קריעה, וכבר רצה לומר כן הנשמת אדם (ח"ב כלל כ"ט ס"ק ב') ודחה זה מכח הירושלמי הזה". ועיי"ש מה שכתב בביאור שיטות הראשונים, ומכל מקום אם לא צריך את שני הקרעים – לא חייב. וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק י"ח שאלה ז').  וכתב התפארת ישראל בכלכלת שבת (מלאכת מחתך): "הקורע או חותך נייר לבן לקנח את עצמו או לשאר תשמיש – חייב משום מחתך. ואם כתוב עליו אותיות, י"ל דהו"ל נמי מוחק מדרבנן (משבצות סקי"א ב'). מיהו המקרע הנייר שאינו מקפיד על מדתה כפי השיעור שצריך לו, גם אין כוונתו לקלקל – זה אינו בכלל מחתך, רק כבר נתבאר לעיל במלאכת קורע". ושם ביאר דהקורע ותיקן – חייב אע"פ שהוא שלא ע"מ לתפור, ועוד שלאחר שקרע יכול להשתמש בנייר הבא שבגליל.

הצריך להתפנות במקום שאין בו נייר טואלט חתוך או אם שכח לחתוך נייר לפני שבת ינהג כך:

יקנח את עצמו על ידי שימשוך מהגליל נייר טואלט מבלי לקרעו, ואחר כך ימשוך את הגליל המלוכלך אל תוך אסלה ויוריד עליו את המים. אמנם, אם נשאר על הגליל רק מעט נייר ואין אפשרות להכניסו לתוך האסלה, ויש בושה בדבר – מותר לו לחתוך את הנייר שלא על פי הסימנים על ידי שינוי, כגון: במרפקו וכדו', משום כבוד הבריות ויהיה מותר שלפי כה"ח (שם ס"ק פ"ה) כיון שהנייר מורכב מגוף אחד – אין בו איסור תורה משום קורע רק מתקן כלי (מדרבנן), וגם לדעת המשנ"ב שמעיקר הדין בנייר שמורכב מגוף אחד יש בו איסור תורה. אמנם כאן מותר לכו"ע, והטעם שבנייר טואלט שקינח בו אין בו איסור תורה – כיון שאין לו שמוש בנייר שנקרע (וממילא לא מתקנו, ראה בה"ל ד"ה "ולא נתכווין") והולך לאיבוד, ואינו משתמש בשני הקרעים (ראה בה"ל ד"ה "אין שוברין").

וכיון שזה איסור דרבנן מבואר בגמ' (שבת פ"א ע"ב) שהתירו איסור דרבנן של קינוח בצרור שעלו בו עשבים משום כבוד הבריות. וראה בשו"ע (סי' שי"ב סעי' ג'): "צרור שעלו בו עשבים – מותר לקנח בו ולא חיישינן שמא יתלשו, דאף אם יתלשו – ליכא איסורא, דדבר שאין מתכוין הוא". ובמשנ"ב (שם ס"ק י"ב): "מדסתם משמע דאפילו מונח על הארץ – מותר ליטלו, ואף דיש בזה עכ"פ לכו"ע איסור תלישה מדרבנן דמחזי כתולש, הכא משום כבוד הבריות לא גזרו".

וכן הוא בשו"ע (סימן שי"ב סעי' א'): "משום כבוד הבריות התירו לטלטל אבנים לקנח, וכו' הגה: י"א דוקא בחצר מותר לטלטל אבנים (רש"י ס"פ המוציא יין ור' ירוחם ני"ב חי"ו). וי"א דאפילו מכרמלית לרשות היחיד נמי שרי, דהא נמי אינו רק איסור דרבנן, ומשום כבוד הבריות התירוהו". וראה עוד במשנ"ב (סימן שכ"ב ס"ק י"ד ובשער הציון ס"ק י"ב).

ולכן מותר גם כאן במקום ביוש לחתוך את הנייר טואלט שלא במקום סימני החיתוך, כיון שאם יחתוך בסימני החיתוך יש בו איסור של מחתך.

[20] תש"ן-תשנ"ג סימן קמ"ו.

[21] כתב השו"ע (סי' של"ח סעי' ג'): "זוג המקשקש לשעות, עשוי ע"י משקלות – מותר לערכו ולהכינו מבעוד יום כדי שילך ויקשקש כל השבת". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ט"ו): "ולהכינו מבע"י – אבל בשבת לא מיבעיא דאם עמד דאסור להכינו שילך ואפילו רק בנענוע חוט הברזל שמתנענע, ויש בזה איסור תורה לכמה פוסקים דהוי בכלל תיקון מנא, אלא אפילו בעודו הולך – אסור ג"כ למשוך המשקלות [או בטאשי"ן אוה"ר (שעוני כיס) חוט המושך הגלגלים] שלא יפסוק הלוכו". וראה בשער הציון שם (ס"ק ט"ו). וכתב כה"ח (סי' ש"ח ס"ק רע"ט), וז"ל: "אי שרי להמשיך השלשלת של המורה שעות בשבת כדי שתלך, הנה הרב פנים מאירות שם בחלק ב' סימן קכ"ב כתב להתיר משום דהוי ליה כמטה רפויה, יעו"ש. והאשל אברהם בסימן זה אות ע"ח השיג עליו וכתב דלא דמי למטה רפויה וכדומה שזה אין כלי כלל בלא המשכה והוי כמכה בפטיש, או אסור מדרבנן דהוי כמודד בשבת, ורק על ידי עכו"ם אפשר להקל, ולחולה הצריך לכך אפילו על ידי ישראל באי אפשר בעכו"ם, יעו"ש. וכן הרב שם חדש עמוד זמנים דף ע"ג ע"ג האריך להוכיח מדברי הפוסקים דאיסור עריכת המורה שעות הוי איסור תורה, והביא גם דברי האשל אברהם הנז', יעו"ש. וכן כתב חיי אדם כלל מ"ד אות י"ט ורק בעודו ערוך כתב דיש להתיר על ידי עכו"ם ולצורך מצוה דוקא, יעו"ש. ובשאילת יעב"ץ סימן מ"א כתב דאסור ממנהגא. ומיהו בשו"ת הר הכרמל כתב דשרי להעריכו בעודו הולך, ודעתו נראה להתיר ביום טוב שני, והמתיר בראשון אין להעריכו מיום טוב לחבירו, וכתב דאין לסמוך עליו למעשה, יעו"ש. והביאו שערי תשובה סימן של"ח אות א' וכתב: ונראה שגם מי שמיקל לעצמו ביום טוב שני, מכל מקום אין להעריכו רק לצורך היום, אבל לא לצורך יום שאחריו, בין אם יום שאחריו יחול אז שבת. ולמעשה נראה להתיר לצורך חולה בעודו הולך אף על ידי ישראל אם בקושי למצוא עכו"ם, ואם עושה על ידי עכו"ם יש להתיר בכל גוונא, וכן עמא דבר, עכ"ל. ובשו"ת בנין עולם סימן י"א דעתו יותר נוטה להתיר בכל ענין, יעו"ש. ובתשובת כתב סופר סימן נ"ה כתב דרבו המתירין להמשיך באותן שאינם מקשקשין, ומכל מקום כבר נהגו איסור אפילו באותן שאינן מקשקשין השעות, ובאותן המקשקשין השעות – לכולי עלמא אסור משום משמיע קול ואין להתיר כי אם על ידי עכו"ם ודוקא בעודו הולך, יעו"ש. נמצא שאתה הראת לדעת כי רבו הדעות בזה, ולענין דינא כיון דאיכא דסבירא להו דיש חיובא דאורייתא בשבת – יש לאסור להמשיך אפילו בעודו הולך ואפילו המורה שעות הקטנים שאינן מקשקשין השעות, וביום טוב שני יש להקל דוקא בעודו הולך ולצורך אותו היום, ולצורך חולה שאין בו סכנה יש להתיר על ידי עכו"ם בכל גוונא ואפילו בשבת, ואם לא נמצא עכו"ם – אז יש להתיר על ידי ישראל בעודו הולך דוקא".

[22] בגמ' ביצה (כ"ב ע"א): "עולא איקלע לבי רב יהודה, קם שמעיה זקף לה לשרגא (הגביה את הפתילה על מנת להרחיקה מהשמן). איתיביה רב יהודה לעולא: הנותן שמן בנר – חייב משום מבעיר, והמסתפק ממנו – חייב משום מכבה! – אמר ליה: לאו אדעתאי".

וכתבו התוספות (ביצה כ"ב ע"א, ד"ה "והמסתפק ממנו"): "אינו ר"ל מפני שממהר כבוי, דלא הוי אלא גרם כבוי וגרם כבוי ביום טוב – שרי אף על פי שממהר כבויה, ובשבת נמי אינו חייב, אלא היינו טעמא הואיל דבאותה שעה שהוא מסתפק ממנה מכבה קצת ומכסה אורו דלא יכול לאנהורי כולי האי כי איכא שמן מועט בנר, ולכך נראה ככבוי".

הרא"ש (ביצה פרק ב' סימן י"ז) הביא דברי התוס', והקשה: "ומיהו ההיא דשפופרת על פי הנר דאסור (שבת כ"ט ע"ב) דלמא אתי לאיסתפוקי מניה היינו על כרחך מפני שממהר כיבוי שאינו מכחיש מאור הנר כלל, שהרי הנר לעולם מלא שמן כי מן השפופרת מטפטף תמיד לאור הנר אף אם יסתפק מעט משמן שבתוך השפופרת אינו מכחיש מאור הנר. הלכך נראה לי טעמא דמסתפק מן הנר משום שממהר כיבויו. ואף רבנן דרבי יוסי מודו בהאי גרם כיבוי דחייב. דעד כאן לא פליגי התם אלא משום דאינו נוגע בדבר הדולק אלא עושה דבר חוצה לו הגורם את הכיבוי כשתגיע שמה הדליקה, אבל הכא השמן והפתילה שתיהן גורמים את הדליקה והממעט מאחד מהן וממהר את הכיבוי – חייב, והיינו טעמא דנותן שמן בנר משום דמאריך בהבערתו. דאילו לא נתן שמן בנר היה כבה כשיכלה השמן שבנר. ומה שהוא דולק מכאן ואילך הוי כאילו הוא הדליקו. וכן לענין כיבוי נמי ממהר הכיבוי על ידי שנסתפק מן הנר הוי כאילו כבה הוא".

וכתב השו"ע (סי' תקי"ד סעי' ג'): "נר של שעוה שרוצה להדליקו בי"ט וחס עליו שלא ישרף כולו – יכול ליתן סביבו קודם שידליקנו דבר המונע מלישרף, בענין שיכבה כשיגיע שם". וברמ"א שם כתב: "ויש מתירין לחתוך נר של שעוה באור, דהיינו שמדליקים גם למטה כדי לקצרה, וכן נוהגין". כלומר שלדעת השו"ע שאף על פי שגרם כיבוי בעלמא – מותר, כאן – אסור, כיון שעושה מעשה בגוף הדבר הדולק שיגרום לו שיכבה וכדעת הרא"ש (כן כתב בב"י שם), ודעת הרמ"א היא כדעת התוס' וכמו שביאר המשנ"ב (שם ס"ק כ"ב) את דברי הרמ"א: "היינו אפילו אחר הדלקה, וטעמם דעד כאן לא אסרו משום מכבה אלא במסתפק מן השמן שבנר בשעה שהוא דולק ומשום שבשעה שמסתפק מכהה אורו קצת, משא"כ בנר של שעוה דבשעה שחותך למטה אינו נוגע זה להאור כלל ורק שאח"כ ימהר ליכבות, וזהו רק בכלל גרם כיבוי ושרי".

וביאר כה"ח שם (ס"ק מ"ד) את דעת השו"ע: "משמע דכשרוצה להדליקו ועדיין לא הדליק מיירי, אבל אם היתה דלוקה כבר – אינו יכול לעשות שום תיקון. בית יוסף לדעת הרא"ש והטור. והב"ח כתב דליתן סביביו דבר המונע – מותר אפילו לדעת הרא"ש והטור אפילו כבר הודלקה, כיון שאינו עושה מעשה בגוף הנר, ולכך כתב להתיר לתת סכין או שאר כלי הניטל על נר של שעוה שלא במקום הדלקתה או להטמין הנר בחול כדי שלא ישרוף אלא כשיעור שירצה, יעו"ש. וכן הוא דעת הט"ז ס"ק ו', מגן אברהם ס"ק ז', אליה רבה אות י"א, ביאורי הגר"א. וכן כתב ה"ר זלמן אות ט', חיי אדם כלל צ"ה אות ה'. אבל הים של שלמה פרק ב' דביצה סימן כ"ח כתב דהיתר זה הוא דוקא לדעת התוספות, אבל לדעת הרא"ש – חייב משום מכבה, וכתב דלכתחלה אין להקל כנגד הרא"ש, יעו"ש. וכן כתב הנהר שלום אות ה' דהיתר זה לדברי הרא"ש – אסור וכמו שכתב בית יוסף, יעו"ש. וכן כתב החמד משה אות ז'. וכן הוא דעת העולת שבת אות ד' כדברי בית יוסף. וכן הוא דעת השל"ה דף מ"ג ע"ב. וכן הוא דעת בית מאיר". ובמשנ"ב שם (ס"ק כ"א) צידד להקל כדעת הב"ח.

ולכאורה יש להקשות, שבסי' של"ד כתב הב"י שדעת הרא"ש היא כדעת הרי"ף שאסור להניח טלית במים משום דהוי קירוב כיבוי בגוף הדבר הדולק, ובב"י ובשו"ע שם פליג עליה [וכן פליג על הטור שתלה הדבר האם נוגע בדבר וכאן זה כיבוי כלאחר יד]. ועוד לדעת הרמ"א כל מה שמותר לגרום כיבוי הוא דוקא במקום פסידא. וראה בבה"ל שם (ד"ה "דבר") שכתב ליישב, שטעם ההיתר כאן הוא משום דהוי דבר המונע את הדליקה, אבל להניח את הנר במים – אסור גם לרמ"א, כיון שאינו מונע מאש אלא מכבה, וא"כ ה"ה בכלים שמעמיד מפני הדליקה שהם מכבים את האש, ולכן החמיר שם, אלא א"כ הוא במקום הפסד.

וביאר המשנ"ב שם (ס"ק כ'): "דאע"ג דקיי"ל בסימן של"ד סכ"ב דגרם כיבוי – שרי, היינו שם שאינו נוגע בדבר הדולק עיין שם, אבל כאן נוגע בשעוה שמוכנת כולה להדלקה ולכן בין שחותך אותה ומקצרה ובין שעושה איזה דבר סביבה שיכבה הפתילה כשתגיע לשם – אסור, זהו סברת המחבר. אבל כמה אחרונים חולקים ע"ז וס"ל דאפילו לאחר שהדליקה – ג"כ מותר ליתן דבר המונע מלישרף מאחר שאינו עושה מעשה בגוף דבר הנדלק", וכתב כה"ח (סי' תקי"ד ס"ק מ"ט): "ואף על גב דקיימא לן בסימן של"ד סעיף כ"ג גבי טלית שאחז בה האור דגרם כיבוי – מותר, שאני התם דאינו עומד להדלקה ולא הקצה להדלקה, לא כן הכא בנר שעומד השעוה והפתילה להדלקה – אסור לעשות גרם כיבוי אחר הדלקה, כן הוא לדעת הרא"ש והשלחן ערוך. משבצות זהב אות ו'".

וכתב המשנ"ב (סי' תקי"ד ס"ק כ"ג): "וכמה אחרונים כתבו דנכון להחמיר כדעה ראשונה (השו"ע) שאוסר בזה". וביאר בשער הציון שם (ס"ק כ"ט): "עולת שבת ואליה רבה והוא כדעת מהרש"ל בים של שלמה דלכתחלה יש לחוש לדעת הרא"ש. ומלבד זה מצינו חברים לדעת הרא"ש דסבירא להו גם כן דגרם כיבוי – אסור, דהיינו הרשב"א והמנהיג והמאירי דאוסרין אף ברבוי פתילות שבסעיף ב' אם כונתו בשביל למהר כיבוי אף שמרבה אור, וכל שכן בזה". וכ"כ כה"ח שם (ס"ק נ"ד) לנוהגים כדעת הרמ"א.

ולכן מותר לכוון שעון גז (שהינו כמו שעון טיימר) ביום טוב כך שתכבה האש לאחר שעה, ובלבד שעושה כן קודם שידליק את האש, ומכל מקום ראוי לבני תורה להחמיר.

[23] תשד"מ 1044-1.

[24] שו"ת ציץ אליעזר (חלק ז' סי' י'), וז"ל שם: "… ואין בכגון הולדת ניצוצות-אור כאלה שום סרך איסור הבא מכח איסורא דמבעיר, וגם לא אפי' שום סרך של איסור מכח איסורא דמוליד, והוא, בהיות והמה ניצוצות כאלה שאינם ראוים כלל וכלל לבעור או להבעיר מכחם איזה דבר, ובין רגע היו ובין רגע אבדו וכלעומת שבאו כן הלכו, בבחינה של בחושך בא ובחושך ילך ובחושך שמו יכוסה, כי מלבד מה שכגון זה לא היה במשכן הרי ניצוצות הברקות כאלה לא נכנסים כלל בגדר איסורא דמבעיר, וגם לא בגדר איסורא דמוליד (עמ"ש בנוגע למוליד בספרי שו"ת ציץ אליעזר ח"ו סי' ו' אות ט"ו), ובנידוננו ישנה עוד סברא נוספת לומר דליכא משום מוליד, באשר לא נראית ומורגשת כלל גם לא בחוש הראות כי אם למסתכל באישון לילה ואפילה, ובפרט דגם אינו מתכוין ולא ניחא ליה כלל בזה…", ועיי"ש בהמשך דבריו.