חומרת חילול שבת בפרהסיה[1]
שאלה א: היכן כתב רבינו הבא"ח, על יהודי המחלל שבת בפרהסיה שנחשב שיצא מכלל ישראל?
תשובה: בג' מקומות: שו"ת רב פעלים (ח"ב או"ח סי' י"א[2], סי' י"ח[3] וח"ג סי' י"ב[4]).
הנאה מרסק אבוקדו באיסור[5]
שאלה ב: אדם שלא ידע מהי ההלכה, ומיעך בשבת אבוקדו ללא שינוי (כדרך שעושים בימות החול), האם סלט האבוקדו נאסר באכילה לו עצמו ולאחרים, או שהדבר מותר לכתחילה?
תשובה: אדם שריסק בשבת דבר שאסור לרסקו, אין לאכול את האוכל [בשבת אבל אחר השבת מותר][6].
לגבי ריסוק אבוקדו או בננה. צריך שיעשה שני שינויים, היינו אם רגיל בחול לרסק בכוס, ירסק בשבת בצלחת או בקערה או להיפך, ושינוי נוסף שימעך בגב הכף או בגב המזלג. עיין בא"ח (פר' משפטים אות' ד'-ה'). ועיין שו"ע (סי' שכ"א סעי' ז') ומשנ"ב שם (ס"ק כ"ה) וכה"ח שם (ס"ק מ', ע"א). ואם ריסק בשינוי אחד בלבד, האוכל לא נאסר[7].
רחיצה בחמי טבריה ובחמת גדר[8]
שאלה ג: באתי בזה לבקש עצה והנחייה מאת מעלת כבוד תורתו בעניין הרחצה בחמי טבריה ובחמת גדר.
הטבילה במרחצאות אלו מקובלת, בין היתר, על חולי שיגרון, מחלות מערכת העצבים ומחלות עור, בשל מעיינות המרפא הייחודיים הנמצאים שם. אך דע עקא, לאנשים דתיים הרוצים להשתמש במרחצאות אלו יש בעיה – האם מותר לרחוץ שם? שכן, למרות שיש מספר שעות המיועדות לרחצה נפרדת לנשים ולגברים, ובשעות אלו יש מצילה לנשים ומציל לגברים, ברוב הזמן הרחצה שם היא מעורבת. בנוסף לכך, מקומות אלו פתוחים בשבתות ובחגים. על כן, ראיתי לנכון לפנות בשאלה אל כבוד הרב הראשי לישראל, ולשאלו – מה דעת כבוד תורתו בנידון?
תשובה: באופן עקרוני אני מתנגד לאפשר רחצה בבריכות בהם הרחצה מעורבת וקיימת בעיה של חילול שבת, גם אם בבריכות אלה ישנן שעות מסוימות לגברים ולנשים. בזה שנותנים גושפנקא למקומות שאינם ראויים, יש בזה משום מסייע בידי עוברי עבירה[9].
אך בעניין חמי טבריה וחמת גדר שהם מקומות מרפא, אין זה דומה לנ"ל, היות שיש לאדם אלטרנטיבה של בריכות ומקומות רחצה שאינן מעורבות וקיימת הפרדה מוחלטת, משא"כ במקומות מרפא אלה שאין להם תחליף, ובהיות שיש שם הפרדה של נשים וגברים, וכן יש לנשים מצילה ולגברים מציל – יש מקום להקל.
עם זאת, אין לעשות זאת אלא בהסכמת הרב המקומי, שהוא האחראי, ומכיר את הנפשות הפועלות באיזור, ולו הסמכות לקבוע[10].
הנאה מבגד שכובס במזיד בשבת ושב ולכלכו[11]
שאלה ד: מצאנו בבן איש חי (פר' ויחי ש"ש הלכה י"ט), שכתב: "המכבס את בגדו בשבת במזיד, אסור לו לעולם וכו', כיצד יעשה? יחזור ויטנפם בחול, ויחזור ויכבסם, ואז מותר לו להשתמש בו, וכן כתבתי ברב פעלים ח"ג סי' ט"ז", ע"כ. בדקנו ברב פעלים שם, ואדרבה, נראה שם שדעתו לאסור אפילו אם יחזור וילכלך את הבגד ואח"כ יכבסו בחול, וזה סותר את דבריו בזה.
תשובה: עיין בשו"ת רב פעלים (ח"א סי' י"ג[12] וח"ג סי' ט"ז[13]), משמע משם שדין מבשל ובורר שווה לדין מכבס, מכאן, שאין מועיל טינוף בחול (אם כבס את הבגדים בשבת), כיון שאין זה עוקר את מעשהו הראשון.
ועיין בשו"ת רב פעלים (ח"א) הנ"ל שמשמע, שבנטיעה בשבת, אם עקר בחול, לא יטע שוב, ולכאורה לא מובנת ראייתו מהתוי"ט (תרומות פ"ב מ"ג).
אולם, כיון שמקובל אצלנו, שדברי הבא"ח נכתבו אחר דבריו ברב פעלים, על כן יש לפסוק כמו דבריו בבא"ח. וביאור – כיון שהכל הוא מדין קנס ולא מצד הדין, יש לחלק בין בישול בשבת, שאין כל דרך לעקור את הבישול שנעשה בשבת, לבין לכלוך המטפחת בחול, שזה כעין עקירת המעשה הראשון וכעין פנים חדשות באו לכאן, ולכן יש להקל בזה. וה"ה לנטיעה שיכול לחזור ולנוטעו, דכיון שזהו מדין קנס אפשר להקל ולומר פנים חדשות באו לכאן [וראה בהערה[14]].
חגיגת בר-מצווה הכרוכה בחילול שבת[15]
שאלה ה: לבית הכנסת בו אני מתפלל מגיעים לעיתים קרובות יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות, כדי לחגוג בר-מצווה לבניהם. יש בעיה בעצם קיום חגיגת בר-המצווה בבית הכנסת בשבת. לעיתים, עקב אי-ידיעה, החגיגה נערכת תוך כדי חילול שבת, בני המשפחה הקרובים והרחוקים מגיעים ברכבם לעלייה לתורה, אנו מצידנו, מקיימים פגישה עם חתן בר-המצווה והוריו, כחודשיים לפני האירוע, ומבקשים מהם לכבד את המקום ואת ציבור המתפללים, בלבישת בגדים צנועים, ובהימנעות מחילול שבת. אנו גם מסבירים להם בקווים כלליים, מה נכלל בחילול שבת.
למותר לציין, שאנו לא יכולים לפקח על חילול השבת, המתבצע שלא בין כותלי בית הכנסת לצורך החגיגה. האם נכון לקיים את חגיגות בר-המצווה על אף שלעיתים הן כרוכות בחילול שבת?
תשובה: כפי שכתבת במכתבך, הנכם מפרסמים ומבקשים שחתן בר המצווה יופיע בבית כנסת לפחות חודשיים לפני יום בר המצווה, מודיעים לבני המשפחה שלא יבואו בשבת, ומפנים את תשומת לבם לבוא בבגדים צנועים.
נראה, שטוב אתם עושים ומצוה לקרב ולא לרחק. היום בעוונותינו הרבים, אם לא ניתן להם לערוך ולחוג את חגיגת בר המצווה, מי יודע אם נראה אותם פעם נוספת בבית הכנסת. אולם, אם לאחר עריכת בר המצווה הנכם נשארים איתם בקשר מתמיד, ומזמינים אותם לבית הכנסת, יש תקווה שהם ימשיכו להתפלל[16].
וכבר מוזכר בזוהר הקדוש[17] שבחו של מי שמזכה לחייבא, ונזכה שיקויים בנו הכתוב[18]: "וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך", אכי"ר.
עצרת מחאה בשבת[19]
שאלה ו: האם מותר לקיים עצרת מחאה בשבת, כאשר יש חשש שייגרם בה חילול שבת (יבואו שוטרים ברכב לפיזור העצרת וכד')?
תשובה: רבני המקום צריכים להחליט אם יש צורך בכך או לא[20].
@כפרה על חילול שבת[21]
שאלה ז: רציתי לשאול את כבוד הרב בעניין חילול שבת, ולקבל מהרב תקנה על מעשי.
א. שני ילדי נולדו בשבת. נסעתי באמבולנס ללידה, האם יש בכך משום חילול שבת?
ב. בשבת קודש פתחתי את דלת החדר והאור נדלק בשוגג, כיצד אפשר לתקן חילול שבת זה?
תשובה: א. עצם הנסיעה בשבת ללידה אין בה שום איסור, ולכן אין צריך על זה כל תיקון[22].
ב. לגבי הדלקת החשמל וכיבויו בשבת בשגגה – עליך לדאוג לכך שמקרה כזה לא יישנה, דהיינו: 1. אם ההדלקה נבעה מקלקול כלשהו במערכת החשמל או בכפתור ההדלקה וכדו' – יש לתקן זאת. 2. ראוי לשים נייר דבק בערב שבת על כפתורי החשמל, כדי שכל אחד ישים על לבו בשבת שלא יבוא להדליק או לכבות את האור[23]. 3. עליך לתת צדקה בשיעור אוכל של יום אחד, שזהו פדיון תענית[24].
בזכות שמירת שבת כהלכתה, נזכה לביאת הגואל בב"א.
@כפרה לחילול שבת בשוגג[25]
שאלה ח: יהודי שהתעורר בליל שבת בשעה 2 לפנות בוקר, חשב שהוא נמצא במוצאי שבת, לכן הוא כיבה חשמל, הדליק מאוורר ותלש נייר. הוא בן תורה, שומר מצוות, ולא קרה לו כזאת מעולם. ועתה נפשו בשאלתו – מה הוא חייב לעשות לתיקוני תשובה? אשמח אם יוכל כת"ר להשיבני בהקדם.
תשובה: עיין בס' התיקונים ובס' "לשון חכמים" (תיקון כ"ה). ועיין בס' "אור הלבנה" (עמ' ר"כ) שכתב שם, שעליו לצום 50 תעניות. וכ"כ שיצום שנה שלימה בה"ב. ועיין בשו"ע (הל' שבת סי' של"ד סעי' כ"ו) ברמ"א: "אם עבר וחילל, צריך להתענות 40 יום ב' ה', ולא ישתה יין ולא יאכל בשר. ויתן במקום חטאת י"ח פשיטין לצדקה. ואם ירצה לפדות התענית יתן בכל יום י"ב פשיטין". ועיי"ש במשנ"ב (ס"ק ע"ז) שזה אפי' באיסור תחומין דרבנן. ועיין שם (ס"ק ע"ח), שאפילו בשוגג כן הוא הדין. ועיי"ש מהו חשבון פשיטין[26].
אך כיון שהנך אומר שהוא בן תורה, לכן עליו לקבל ע"ע יום אחד תענית[27], ויתן לצדקה כדי כוחו. וחייב לקבל על עצמו, שבאותו חדר שהדליק את החשמל, כל ימי חייו ידביק שם בע"ש דבק או סימן אחר על כפתורי החשמל, כדי שלא יבוא להדליק את החשמל בשבת[28].
@המחמיר בדבר האם יכול להגיד לחבירו[29]
שאלה ט: האם לאדם המחמיר שלא לעשות מלאכות מסוימות בשבת, מותר לבקש מאדם אחר, הנוהג להקל בהן כפי שכתוב מעיקר הדין, שיעשה עבורו מלאכות אלו?
תשובה: יהודי אינו יכול לומר לחברו [אע"פ שאינו שומר תורה ומצוות] שיעשה עבורו מעשה האסור בשבת[30].
אם אחד קיבל על עצמו שבת לפני הזמן, יכול הוא לבקש מחברו, שעדיין לא קיבל על עצמו את השבת, שידליק עבורו את החשמל[31].
מי שהתפלל במוצאי שבת אחר צאת הכוכבים ואמר: "אתה חוננתנו", יכול חברו שטרם התפלל, לבקש ממנו שיעשה עבורו מלאכה האסורה לו[32].
מי שמחמיר כדעת מרן בדיני שהייה או הטמנה או חימום אוכל, לא יכול לבקש מאחר לעשות עבורו אחת ממלאכות אלו אע"פ שהשני נוהג בהם היתר, מיהו במקום צורך גדול, כגון כיבוד הורים או שלום בית, יש להתיר לאכלו[33].
@קבלת מתנה ממחלל שבת[34]
שאלה י: לפני מספר שנים חזרתי בתשובה, וב"ה אני הולך ומתקדם בדרך העולה בית א-ל. לעיתים נתקל אני בבעיה: קרובי משפחתי שאינם שומרים תורה ומצוות, נותנים לנו מתנות בביקוריהם וכן באירועים משמחים. האם מותר לי לקבל מהם מתנות שנקנו בכסף שיתכן שהם הרוויחו אותו תוך כדי חילול שבת?
תשובה: מותר לקבל מתנות מאדם המחלל שבת, כיון שאין כל ודאות שהן נקנו מכסף של חילול שבת, אלא יתכן שהן היו מרווחיו ביום חול[35].
@הנאה ממאכלים בחילול שבת[36]
שאלה יא: אני משרת בשירות סדיר בצבא. לאחרונה נתקלתי בבעיה, ורציתי לשאול את כבודו כיצד עלי לנהוג. בשבתות מגיעים לבקר בבסיס שלנו הורי החיילים שאינם שומרי תורה ומצוות, והם מביאים אתם ממתקים לבניהם. האם מותר לי להתכבד בממתקים שהובאו תוך כדי חילול שבת?
תשובה: אין לקחת מחברים ממתקים שהובאו לבסיס ביום השבת[37] [ובמוצאי שבת, לחייל שהובאו עבורו – אסור ליהנות מהם, ולחייל אחר – מותר מיד]. אם יש לך שאלות נוספות, עליך להפנותו לרב הצבאי ביחידתך.
הנאה ממאכלים חמים אחר הפסקת חשמל בחו"ל[38]
שאלה יב: בשבת שעברה היתה הפסקת חשמל בחו"ל, האם מותר לתקנה על ידי גויים? ומה הדין אוכל ומים חמים הנמצאים על הפלטה?
תשובה: כיון שמפעילי החשמל ומתקני המערכת הם גויים, אין כל נפקא מינה ומותר להשתמש בחשמל לאחר הפעלת החשמל מחדש[39].
הנאה ממאכלים חמים אחר הפסקת חשמל[40]
שאלה יג: כיצד יש לנהוג לגבי אכילת החמין הנמצא על הפלטה כאשר ישנה הפסקת חשמל בשבת ותוקנה ע"י יהודים בשבת?
תשובה: אם הייתה הפסקת חשמל והאוכל על הפלטה לא בושל כל צורכו, ותוקנה התקלה באיסור – אין לגדולים לאכול אוכל זה, אפילו אם הוא מוצק, כיון שהוא בושל בשבת ע"י ישראל[41].
אם האוכל שעל הפלטה היה מבושל כל צורכו והפסקת החשמל הייתה קצרה, כך שהאוכל עדיין לא התקרר כלל (דהיינו באוכל עם נוזל נשאר בחום שהיד סולדת) – מותר לכולם [אמנם יש לספרדים מקום להחמיר בנח מרתיחתו][42].
ואם האוכל הספיק להתקרר, אם האוכל מוצק – מותר לאוכלו קר, ואם הוא נוזל ונשאר מעט חם – מותר לאשכנזים, ואסור לספרדים גדולים[43], ועיי' בשו"ע (סי' שי"ח סעי' ט"ו)[44].
קריאת עיתון ספורט ביום ראשון[45]
שאלה יד: האם מותר לקרוא עיתון ספורט ביום ראשון שיש בו צילומים ממשחק שנערך בשבת?
תשובה: אין לקרוא עיתון ספורט ביום ראשון, כיון שאסור להנות מ"מעשה שבת"[46].
שכר עבור חזנות וקריאה בתורה בשבת וחג[47]
שאלה טו: האם מותר לקבל שכר עבור החזנות והקריאה בתורה בשבתות ובחגים, או שמא יש בכך משום 'שכר שבת'. אני גם עוזר לאותו בית כנסת בימות החול, להביא אנשים להשלים מניין כאשר חסר, וגם מנהל להם את פינקס הקבלות (לתשלומים על עליות וכדומה), ומבצע להם את המאזן השנתי?
תשובה: חזן בשכר עדיף[48], וכיון שהנך נוהג לעבוד גם בימות החול בגביית כספי בית הכנסת, שכר זה מותר הוא לחלוטין וכן נהגו גדולים וחכמים[49].
שכר עבודה בשבת[50]
שאלה טז: בהמשך למכתבי בעניין האישה העובדת בבית הבראה. האישה עובדת בתפקיד מלצרית, ומגישה אוכל לאנשים. זהו תפקידה היחיד. האישה עובדת יום יום במשך כל החודש, בעבור שכר. את האישה הנ"ל מכריחים לעבוד גם בשבת. שאלתי בעניין זה – האם מותר לאישה זו לעבוד בשבת תמורת שכר, או שעליה לוותר על שכר עבודתה ביום השבת?
תשובה: עיין בשו"ע (סימן ש"ו סעיף ד') שאם המלאכה מותרת, והשכר הוא בהבלעה עם שאר הימים – אין בדבר זה איסור[51]. אך צריכים להזהר שלא תבוא לידי מכשול נסיעה או שאר דברים אחרים, שלהם אין היתר בין בשכר בין שלא בשכר.
שכר עבודה בבית חולים בשבת[52]
שאלה יז: אני עובד בבית חולים ______, בהיותי עובד מדינה (בדירוג אחיד) מזה כ-24 שנים, הוקצבו לי 3 כוננויות, כל כוננות היא בת 16 שעות. מתוך 3 הכוננויות כוננות אחת בשבת, הנחשבת כ-48 שעות. שאלתי: כאדם דתי, האם מותר לי להירשם לכוננות של שבת על מנת ליהנות מהטבה זו?
תשובה: כיון שאין חילול שבת בעבודתך הנך יכול לעבוד בשבת ולדווח על כך, אך כמובן צריך ששכרך יהיה בהבלעה של ימי חול ושבת יחד[53].
השתתפות בהגרלה ובה חלול שבת[54]
שאלה יח: האם מותר להנות מהגרלה, שהכסף הניתן לזוכים בא ממשחקים ששוחקו בשבת? ב. מה הדין לגבי מפעל הפיס?
תשובה: כל הגרלה שהרווחים שלה באים כתוצאה ממשחקים בשבת – אסור ליהנות ממנה[55].
ב. בפיס נהגו להקל[56].
[1] תשד"מ 415-1.
[2] וז"ל שם: "מיהו כל זה הוא בעובר שאר עבירות חוץ מחלול שבת בפרהסיא, אבל אם מחלל שבת בפרהסיא ה"ז מומר לכל התורה, ודינו כגוי לכל דבר, ואינו מצטרף לעשרה, וכנז' בש"ע יו"ד סי' הנז"ל, וכן פסק בש"ע אה"ע סי' קכ"ג ס"ב, ישראל שהמיר או שהוא מחלל שבת בפרהסיא הרי הוא ככותי לכל דבר, וכן פסק בש"ע או"ח סי' שפ"ה, ישראל מומר לע"ז או לחלל שבתות בפרהסיא, אפילו אינו מחללו אלא באיסור דרבנן הרי הוא כגוי, ואם אינו מחללו אלא בצנעה, אפילו מחללו באיסור דאורייתא, הרי הוא כישראל ומבטל רשותו, ע"ש. הנה כי כן, אם זה האיש הנז' בשאלה הנז' הוא מחלל שבת בצנעה, ה"ז מצטרף לעשרה, כי דינו הוא כישראל גמור, ועיין להגאון חתם סופר בח"מ סי' קצ"ח, שהביא דברי הרמב"ן בענין חלול שבת ויו"ט וכתב, וז"ל: והיוצא לנו מכל הנז"ל שאסור לשום מי שהוא אשר בשם ישראל יכונה, לפתוח חנותו או לסחור במרכלותו ומסחרתו, או לטעון ולפרוק מעגלה שלו בשבת ויו"ט, ואם לא שמע וא"א לכופו הרי הוא מופרש מעדת ישראל, ואין לו דת כלל, ופסול לעדות ולשבועה ולכל דבר, ושחיטתו אסורה, וכל מאכליו ומשקיו בחזקת איסור, כי אבד נאמנות שלו, ואין חילוק בין פותח חנותו מקצתו או כולו או חלונותיו וכדומה, עכ"ל, ע"ש".
[3] וז"ל שם: "מיהו כל זה בשאר עבירות שלא נזכרו בש"ע בדיני נשיאות כפים, אבל במומר לחלל שבת בפרהסיה ה"ז כמומר לכל התורה כולה, ולכ"ע אם לא עשה תשובה – לא ישא כפיו, וכ"כ הרב פר"ח ז"ל ס"ק ט"ל: אמרינן בפ"ק דחולין דמומר לנסך היין ולחלל שבת בפרהסייא הרי הוא כמומר לכל התורה כולה, וכפי זה צריכין לעשות תשובה כדי שיוכלו לישא את כפיהם, עכ"ל, ע"ש".
[4] וז"ל שם: "כל מחלל שבת בפרהסייא, דהיינו שעושה מלאכה בפני עשרה מישראל, דינו כגוי ואינו מצטרף לעשרה, ולאו דוקא חלל בפני עשרה אלא אפילו לא חלל בפני עשרה, אם חלל במקום גלוי שנודע לרבים חשיב חלל בפרהסייא, וכמ"ש הגאון בשמלה חדשה יו"ד סי' ב' [סעיף ט"ז] המחלל שבת בפרהסייא, דהיינו בפני עשרה מישראל או שהדבר מפורסם וידע שיתפרסם אפילו לא עשה אלא פעם אחת במזיד באיסור דאורייתא ואפילו לתאבון, הרי הוא כגוי וכו', ע"ש. וכתב בתבואות שור [ס"ק כ"ז] שזה מפורש בסנהדרין דף מ"ד וכ"מ להדיא בתשובת מהרי"ק ז"ל שורש ק"ס, ע"ש. וראיתי להרב בנין ציון ח"א סי' ס"ד שנשאל מה נקרא בפרהסיא לענין מחלל שבת ולענין שאר דברים, אם בעינן שיעשה העבירה בפני עשרה מישראל כשהם ביחד, או גם בזה שלא בפני זה. והשיב שנראה לו שלא נקרא פרהסייא אלא בפני עשרה מישראל כשהם ביחד, אלא שנראה מדברי הש"ך ביו"ד סי' קנ"ז סק"ד דגם בזא"ז סגי, ואח"כ צדד לומר דגם הש"ך מודה דלא נקרא פרהסייא כי אם שיעשה המעשה בפני עשרה מישראל כשהם יחד, ע"ש. והרב הנז' לא בירר הדין הזה בראיות, ואם יעזור ה' נדבר בספק זה בתשובה אחרת בעזה"י. וכעת בתשובה זו אין אנחנו צריכין לברר דבר זה יען כי מדברי השאלה ניכר שאדם זה עושה מלאכה במקום גלוי שנודע לרבים וידע שיתפרסם, אשר בכה"ג מפורש אפילו לא חלל בפני עשרה חשיב כגוי, וגם נראה מדבריו שהוא עושה כן בתמידות בכל שבת והדבר מפורסם. ועל כן אדם זה שאתה שואל עליו כיון דמחלל שבת בפרהסייא – אין לצרפו לעשרה לקדיש וקדושה וכיוצא אלא יהיו עשרה אנשים כשרים מבלעדו, ודבר זה אינו ניכר ונרגש אצלו כדי שיהיה שנאה ואיבה או חששה דשמא פקר טפי, כי הצירוף הוא נעשה בבית הכנסת דשכיחי רבים, ואתם תשתדלו בצנעה שימצא אצלכם עשרה אנשים כשרים בלעדי הפסולים ובנקל תוכלו למצוא כן. אמנם בעליית ס"ת אם לא יעלו אותו לס"ת ניכר הדבר אצלו ויולד בזה שנאה ואיבה, וגם יש לחוש דפקר טפי ובפרט זמנים אלו. מיהו יש לדבר זה תקנה לעשות כאשר כתבתי בסה"ק רב פעלים ח"ב או"ח סי' י"א דף ט' ע"א בד"ה, וראיתי להגאון וכו', שכתבתי בזה"ל: אבל במחלל שבת בפרהסיא או שהוא מבעט במצוה בפירוש, או שאומר בפירוש שאינו מאמין בדברי רז"ל – אין להקל בזה, וצריך להזדרז לבלתי יצרפו אותו למנין עשרה ולהעלותו לס"ת בחובת היום, אלא יעלה אחר חובת היום בדלוג, ואם יראו הקהל דאיכא איבה ושנאה ומחלוקת אם לא יעלו את זה האיש בראשנה בחובת היום בשבת ויו"ט, אה"נ יעלו זה הפסול בתוך חובת היום, אך לא תהיה עלייתו משלמת הפרשה דחובת היום, אלא העולה אחריו יחזור ויקרא לו החזן הפסוקים שקרא עם זה האיש הפסול, וממילא תהיה עלייתו וקריאתו של זה הפסול כאלו אינה והיה כלא היה, דודאי עדיף טפי לעשות כן בהיכא דרואין שיצא מדבר זה שנאה ואיבה ומחלוקת, ע"כ לשוני שכתבתי שם בס"ד, וכן תעשו גם אתם והקולות יחדלון". וע"ע מאמר מרדכי (לימות החול פי"א סעי' י"ז) ועוד שם (פי"ט סעי' ו'). ומאמר מרדכי (שבת חל' א' פרק ג' סעי' י, י"א) ועוד שם (ח"ב פרק ל"ב סעי' א'-י"ב) . ועוד שם (ח"ה פרק קכ"ב סעי' ע"ה, פ'-פ"א).
[5] תשמ"ה 252-1.
[6] כתב השו"ע (סי' שי"ח סעי' א'): "המבשל בשבת (או שעשה אחת משאר מלאכות) (טור) במזיד – אסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד; ובשוגג – אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב – מותר גם לו מיד". ובכה"ח (שם ס"ק י"ט): "וכן האומר מותר – שוגג הוא. מגן אברהם סימן ק"ד ס"ק ו'. וכן הוכיח הפתח הדביר שם אות ג' בכמה ראיות מש"ס ופוסקים, יעו"ש. וכן כתב הערך השלחן שם, ואף על פי שהביא פלוגתא בזה, מכל מקום ביורה דעה שם הביא כמה פוסקים דסבירא להו הכי, וכתב דכן עיקר, יעו"ש". וכן ראה ביו"ד סי' צ"ט ס"ק ל"ח. וכן כתב המשנ"ב (סי' שי"ח ס"ק ו'). וראה במפורט מאמר מרדכי (שבת ח"ה פרק קכ"ב סעי' ז').
[7] ראה שו"ע (סי' שכ"א סעי' ז'), ז"ל: "מותר לדוך פלפלין, אפילו הרבה יחד, והוא שידוכם בקתא של סכין ובקערה", וראה בכה"ח (שם ס"ק ל"ט) שכתב שבקתא הוי שינוי גמור ולכן מותר לכתחילה, וע"ע במש"כ שם (ס"ק פ'). ובמשנ"ב (שם ס"ק כ"ה), ז"ל: "אבל לא ידוך בקתא של סכינא במכתשת, אף דשינה במה שדך בקתא של סכינא מ"מ במכתשת מיחזי כעובדא דחול. וה"ה דדך בקתא ע"ג שלחן או בשולי כלי ע"ג שלחן דהוי תרי שינויי, אבל בבוכנא המיוחדת לכתישה, אפילו ע"ג שלחן או בתוך הקערה – אסור". וע"ע בכה"ח (שם ס"ק מ'). וכך כתב הבא"ח (ש"ש פרשת משפטים אות ד'), ז"ל: "אין לדוך הפלפלין במכתשת כלל, אלא ידוך אותם בקערה ובקתא דסכינא, דהוי תרי שינויים, ויזהר שתהיה הקערה עבה שלא תשבר, מפני שהפלפלין קשים הם. והמלח דינו כפלפלין דצריך שני שינויים ולא סגי בשינוי אחד, וכמו שכתבו עולת שבת ואליה רבא ומטה יהודה ז"ל. והגם כי הגאון רבינו אליהו מווילנא ז"ל בסעיף קטן ט', סבירא ליה לחלק בין מלח לפלפלין, בררתי בסייעתא דשמיא בסה"ק מקבציאל, דהעיקר הוא כאשר הבינו הרבנים ז"ל הנזכרים בכונת מרן ז"ל, שדין המלח הוא שוה לדין הפלפלין". וכתב הכה"ח שם (ס"ק מ'): "והוא שידוכם בקתא של סכין ובקערה. משמע דבעינן תרי שנויים שהוא הקתא של הסכין וגם הקערה, וכן כתב בהדיא בבית יוסף, וז"ל: והא דשרי למידך פלפלי בקתא דסכינא דוקא בקערה אבל לא במכתשת, כן כתב הרמב"ם פרק כ"א, עכ"ל. אלא דבשם האגור כתב בית יוסף: יש מי שמתיר לדוך מלח בשבת בקתא דסכינא או בשולי הקערה והוא הדין לפלפלין, עכ"ל, ולכאורה משמע דדי בשינוי אחד או בקתא דסכינא או בשולי הקערה, וכן כתב המגן אברהם ס"ק ט', יעו"ש. אמנם המטה יהודה אות ב' כתב על דברי האגור הנז' דלאו למימרא דבשינוי חד סגי, דאין כוונתו אלא על דבר שדכין בו שיהא בסכין או בתחתית הקערה, ולא מיירי באיזה מקום נידוכין, ואין הכי נמי דמודה דמקום הדיכה – אסור להיות במכתשת אלא על גבי קרקע או לתוך הקערה וכיוצא מקומות שאין מיוחדין לדיכה, וכתב: ודלא כדברי מגן אברהם, יעו"ש. וכן משמע מדברי הלבוש והט"ז ס"ק ז' דבעינן שני שנויים בקתא וגם בקערה. וכן כתב העולת שבת אות ו', אליה רבה אות י"א והשיג על המגן אברהם, יעו"ש, חיי אדם כלל י"ז אות א', ביאורי הגר"א, בן איש חי פרשת משפטים אות ד'".
והוסיף הבא"ח (ש"ש פרשת משפטים סעי' ה'), וז"ל: "גרוגרות וחרובין ושאר פירות דינם כמלח, דבעינן תרי שינויים ולא סגי בשינוי אחד, שכן משמע מדברי התוספתא דשבת וביצה, שהביאה הרב המגיד ז"ל בפרק כ"א מהלכות שבת דין ג', עיין שם, וכן העלה מורי הרב ז"ל, והאמת אתו בזה, דכן נראה לכל מעיין ישר דאין לחלק ביניהם, וכאשר כתבתי בסה"ק מקבציאל". וע"ע מה שהאריך במנהג בגדד להקל לדוך תמרים ואגוזים בשינוי קצת, להפוך רק את יד המכתשת לדוך בראש הדק ולא בראש הרחב. וראה כה"ח (שם ס"ק ע"א) שסיים על דברי הבא"ח, וז"ל: "ומיהו הגם דאין למחות ביד המקילין, מכל מקום כל בעל נפש יחמיר לעצמו לעשות בשני שינויים כדי לצאת אליבא דכולי עלמא. והגם דהתמרים על ידי הדיכה נעשים כמו עיסה, כיון שהוא על ידי שינוי ורוצה לאכול מיד – שרי כמו בורר לעיל ריש סימן שי"ט, יעו"ש", עכ"ל. וראה במשנ"ב (סי' שי"ח ס"ק ב').
והנה יש מי שאומר שכיון שבימינו כולם מרסקים ביום חול ע"י מיקסר וכדו' – מותר לרסק בשבת בשיני המזלג, כיון שזה שינוי מיום חול. ואין זה נכון, דאם אשה צריכה לרסק חצי קילו, אז היא לוקחת את המיקסר ומרסקת חצי קילו, אבל אם יש לה לרסק רק כמה פרוסות של תפוחי אדמה או בננה אחת היא לא תלכלך את המיקסר שלה, והיא עדיין תיקח מזלג ותרסק. וא"כ עוד לא בטל ריסוק במזלג. על כן צריכים לעשות את זה בשינוי. ולכן למעשה, אם רוצה לרסק בשבת ע"י מזלג – ירסק בשינוי בגב המזלג או בגב הכף. וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' פ"ז). וע"ע מאמר מרדכי (שבת ח"ד פרק צ"ט סעי' י'-י"ג). וראה לעיל פרק כ"ט שאלה י"ד.
[8] תש"ן-תשנ"ג סימן ק"מ.
[9] כתב הרמב"ם בהלכות תרומות (פרק י"ב הלכה י'), וז"ל: "ישראל שעושה פירותיו בטומאה – אין בוצרין עמו, ואין צריך לומר שאין דורכין עמו מפני התרומה שתעשה בטומאה, אבל מוליכין עמו חביות לגת ומביאין מן הגת". ובבית יוסף (חו"מ סימן שנ"ו), וז"ל: "מה שאמר: והקונה ממנו עון גדול, הוא שמחזיק ידי עוברי עבירה שגורם לו לגנוב פעם אחרת וכו'. בפרק האיש מקדש (קידושין נ"ו ע"ב): 'אמרי: לאו עכברא גנב אלא חורא גנב'". ובשו"ע (חו"מ סי' שנ"ו סעי' א'), וז"ל: "אסור לקנות מהגנב החפץ שגנב, ועון גדול הוא, שהרי מחזיק ידי עוברי עבירה וגורם לו לגנוב גנבות אחרות, שאם לא ימצא לוקח – אינו גונב", וה"ה להכא. וע"ע לכה"ח (סי' שי"ח ס"ק י"ב).
וראה בפירוש המשנה לרמב"ם (שביעית פרק ה' משנה ו'), וז"ל: "אמר ה': 'ולפני עור לא תתן מכשול', הכוונה בזה, שמי שעוורה אותו התאוה והדעות הרעות, אל תעזרהו על עורונו ותוסיף להתעותו. ולפיכך אסור לסייע לעבריינים בעשיית העבירות, ולא לגרום למה שיביאם לכך, אלא נעשה בהיפך". שערי תשובה (שער ג' אות נ'), משנ"ב (סי' שמ"ז ס"ק ז') וכה"ח שם (ס"ק ח'-ט'). וראה בשו"ת קול אליהו שבת (פרק ג' שאלה ח', י"ד). וע"ע מאמר מרדכי (שבת ח"ה פרק קכ"ב סעי' ל"ה-ל"ח).
[10] וע"ע לקמן בעז"ה חלק ד'.
[11] תשמ"ח-תשמ"ט סימן קע"ה.
[12] וז"ל שם: "וראיתי להרב ערך השלחן סי' שי"ט סק"ג, שכתב אם עבר וסינן מים או יין, נ"ל לכאורה דמותר לשתותו, ולא דמי למבשל בשבת כמ"ש הרשב"א והריטב"א, דלא קנסו אלא בבישול ודכוותיה דנעשה בגוף הדבר מעשה חדש, אבל אם לא נעשה בגוף הדבר מעשה, כגון הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים מותר. אבל הרב חק יעקב בסי' תנ"ד כתב, דאם הוציא מרה"י לרה"ר הו"ל כדין מבשל, וכן משמע בב"י סי' רנ"ט בשם המרדכי, דבמלאכה דאורייתא אף על גב דלא נעשה מעשה בגוף התבשיל – אסור וכו', יע"ש. והנה מה דמדמי הרב ז"ל סינון המים והיין למוציא מרה"י לרה"ר, יש לחלק דהתם בהוצאה לא ניכר שום יתרון בזה שהוציא, אבל הכא בסינון ניכר יתרון, דתיקנו מן הפסולת שהיה נראה בו בעין מקודם הסינון, וכן הוא בבורר ג"כ נראה יתרון בזה בעין, אך בלא"ה הרב תבריה לגזיזיה ממ"ש מרן בב"י, ועמ"ש בחק יעקב, ולפ"ז יפה כתוב בשאלה דידן בדין הבורר, דדמי לדין המבשל בשבת, דאסור לו לעולם מדין קנס. ועל כן צריכין אנו לפשוט הספק הנזכר בשאלה אשר הגאון אשל אברהם ז"ל הניחו בצ"ע. ונ"ל בס"ד להביא ראיה לזה מדין מטיל מום בבכור, דאיתא ביו"ד סי' שי"ג דאסור להטיל מום בבכור, ואם עשה מום בידים או בגרמתו – אין שוחטין אותו על ידו עד שיפול בו מום אחר מעצמו, ואם מת – אין קונסין בנו אחריו, ע"ש. נמצא, אם נפל מום אחר – שוחטין אותו ואין אוסרין אותו לעולם מטעם קנס, וה"ה הכא בנ"ד, כל דלא אהנו מעשיו שעשה באיסור – אין קונסין אותו לעולם. ואין לומר דאין לדמות גזירות חכמים זו לזו, דהא חזינן בבכורות דף ל"ז דמדמין גזרות חכמים זו לזו בענין קנסות, ועיין במג"א סי' תקל"ח ס"ק ב', וכן ראיתי להרב מהריט"א ז"ל בהליכות יום טוב דף קמ"ב ע"ד, שכתב: אין לומר אין לדמות תקנות חז"ל וגזרותיהם זו לזו, לומר בצורם – לא קנסו, ובחמץ – קנסו יותר, דהא ליתא, דא"כ מאי מייתי הש"ס למפשט בעייא מההיא דשדה שנטייבה וכו', כיון די"ל דאין לדמות קנסות חז"ל זל"ז, וא"כ ה"ה די"ל דחמץ נמי אנו למידין מדין צורם אוזן בבכור, עכ"ל, ולכן השתא ה"ה הכא בנ"ד, נראה דשפיר נוכל לפשוט הספק דידן מדין צורם אוזן הבכור, דכל דלא אהנו מעשיו חוזר להיתרו".
[13] וז"ל שם: "…ודע, דחקרתי בס"ד בהיכא דנשרו כליו במים, דאסור לשטחן בשבת מפני מראית העין, אם עבר ושטחם במזיד אי שרי ללבשם באותו שבת אחר שנתייבשו, כיון דאין האיסור בזה אלא משום מראית העין, אפשר דלא קנסינן ליה בכך, או כיון דעבר על דברי חכמים שאסרו מפני מראית העין נאסרו אותה שבת אליו, ומסתברא נראה דלא שנא…".
[14] כתב הבא"ח (ש"ש פרשת ויחי סעי' י"ט): "אם נתלכלך בגדו או מטפחתו, וכבס בשבת במזיד – אסור לו לעולם, אפילו לא כבסו כולו אלא מקצת ממנו במקום לכלוך דוקא, כדין המבשל בשבת, דכולהו מלאכות שוין בדין זה וכמ"ש בתרומות פרק ב' משנה ג', יע"ש, כיצד יעשה? יחזור ויטנפם בחול ויכבסם ואז מותר להשתמש בהם, אבל לרחוץ אותם בחול בלתי לכלוך – לא שרי בהכי, כן העליתי בסה"ק רב פעלים בס"ד".
אלא שהמעיין ברב פעלים (ח"ג או"ח סי' ט"ז) יראה דכתב שם שאפילו אם יחזור ויטנף את הבגד ויכבסו, נשאר הבגד באיסורו, וז"ל: "שאלה: מי שנתלכלכה מטפחתו בשבת באיזה לכלוך וכבסה בשבת במזיד, אם נאסרה לו המטפחת לעולם כדין המבשל בשבת דאסור לו לעולם, ואם תמצי לומר דנאסרה לו אם יש לה תיקון להשתמש בה או לאו, יורינו ושכמ"ה. תשובה: …ומה ששאלתם אם יש לזה תיקון. נראה אף על גב דאפשר שיחזור וילכלך אותה ויכבסנה בחול דנמצא לא נהנה ממעשה שבת, הנה בסה"ק בן יהוידע (ח"א סי' י"ג), נשאלתי שאלה כזאת בדין הבורר והעלתי דאפילו אם חזר וערב הפסולת – לא יכול לברור כדרכו דאסרינן ליה הכל מדין קנס, וכמ"ש הרשב"א ז"ל, ע"ש, וכן הענין כאן, דאסרינן לה לעולם מדין קנס בשביל שעשה במטפחת זו מלאכה בשבת. ואף על גב דבנוטע בשבת תנן – יעקר, ומשמע דאח"כ יחזור לנטעה מחדש ולא אסרינן עליה גוף הנטיעה, התם שאני, דאם נטע אותה אחר שעקרה פנים חדשות באו לכאן, יען כי קודם שנטעה באיסור היה החלק הזה תלוש וגלוי, ומעשה האיסור שלו היה שהטמינו ותחבו בארץ וכסהו בעפר ואחר שעקרו חזר להיות תלוש וזה החלק שנעשה בו האיסור נשתנה, שבעת האסור היה טמון בקרקע שזו היא מעשה האיסור שלו, ואח"כ כשעקרו נעשה תלוש וגלוי, נמצא דעתה אחר שעקרו פנים חדשות באו לכאן. אך המטפחת בעת שכבסה היתה גלויה ועומדת, ואחר שנתלכלכה ג"כ היא גלויה ועומדת, ואין כאן שינוי גמור בגופה שנאמר עליו פנים חדשות באו לכאן, ולכן כיון שקנסו אותו שלא ישתמש נשאר קנס זה לעולם, כן נ"ל לחלק בס"ד".
לכאורה א"כ יש סתירה בדברי הבא"ח, שברב פעלים כתב הרב שהמטפחת נאסרת לעולם גם אם חזר ולכלכה, ואילו בספרו בן איש חי הוא מתיר להנות מהמטפחת ע"י שיחזור וילכלך אותה ויכבסה.
אולם, כיון שמקובל אצלנו, שדברי הבא"ח נכתבו אחר דבריו ברב פעלים, על כן העיקר להלכה כדבריו בבא"ח (שלא כדברי כה"ח סי' ש"ב ס"ק צ"ז). ויש לדעת, שהרב היה זהיר מאוד בלשונו, וע"כ עלינו ליישב את דבריו.
על מנת לתרץ את דברי הרב יש צורך לחלק בין שלוש דרגות של עשייה במלאכות שבת:
- הדרגה הראשונה היא – מוציא חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים וכיו"ב. במעשה ההוצאה, אמנם האדם עבר איסור דאוריתא אך בחפץ לא נעשה שום שינוי. בדרגת עשייה מסוג זה, ראה בהערה ל"ז שביארנו שמדברי רבנו יונה נראה שסובר שהחפץ מותר בהנאה, הואיל ולא נעשה שום שינוי בגוף החפץ, ובכהאי גונא לא גזרו חכמים איסור הנאה, וכתב ערך השולחן שכתב שמוכח מהב"י והחק יעקב שגם בכהאי גונא יש איסור הנאה, וכ"כ הרב פעלים (ח"א סי' י"ג) שתבשיל שחומם בשבת באיסור במזיד אפילו אם נצטנן – אסור לו התבשיל לעולם.
- הדרגה השנייה היא – פעולת סינון וברירה. מצד אחד, הגברא בלבד עבר איסור ובחפץ לא נעשה דבר; אך מאידך למרות שלא נגרמה יצירה חדשה ע"י המעשה – עכ"פ נעשה שינוי בחפץ כתוצאה מההפרדה בין האוכל והפסולת, וע"כ נראה כי פעולת סינון היא דרגת ביניים, משום שנעשה על-ידה שינוי בחפץ, אך לא נוצרה יצירה חדשה (ודלא כערך השולחן שדימה בין סינון ובין הוצאה). וע"כ נקטינן להלכה שאפילו אם חזר ועירב את הפסולת, נשארה התערובת באיסורה כיון שלא באו לכאן פנים חדשות.
- הדרגה השלישית היא – פעולת בישול. מעשה הבישול יוצר באוכל שינוי בעצם, כעין בריאה חדשה בחפץ, שבזה ודאי שאסור ליהנות ממעשה הבישול. בכהאי גונא לא ניתן להחזיר את האוכל למצב שהיה לפני שבישלו. ונטיעה דומה לבישול בכך שיש שינוי בגוף הדבר, וכיון שכך אם עקר את הנטיעה באו פנים חדשות ולכן אם חזר ונטעה – מותר ליהנות ממנה [לגבי בישול אומנם הבישול הוא שינוי בגוף הדבר, אך מ"מ כיון שלא יכול להחזירו למצב שקודם עשיית האיסור, שהרי אינו יכול להפוך בשר מבושל לחי, לכן אין לו תקנה].
והנה אחר שהבחנו בג' דרגות במעשה שבת, עלינו לדון בדין מטפחת שכובסה בשבת. כיון שמצד אחד ניתן לומר שלא נוצר שום דבר חדש בעקבות הכיבוס, והשינוי במטפחת שנפעל ע"י הכיבוס אינו אלא כמעשה הפרדה בין הלכלוך למטפחת בלבד והוי כמעשה ברירה, ולא יועיל לטנף את המטפחת ולכבסה שוב ביום חול. אך מאידך יש לחלק בין מעשה כיבוס המטפחת המלוכלכת לבין ברירה, משום שאילו המטפחת הייתה מלוכלכת בלכלוך חיצוני בלבד הרי שלצורך ניקיונה היה דרוש מעשה הפרדה בלבד, אך מכיון שהלכלוך בלוע בתוך המטפחת ולצורך הניקיון נדרשת פעולה חדשה של כיבוס, ליבון או סחיטה, הרי שאין בכיבוס זה הפרדה בלבד בין הלכלוך לבין המטפחת. זאת אומרת, שע"י הכיבוס נעשתה פעולה חדשה בגוף המטפחת, ולפעולה מסוג זה יש מעמד חדש ביחס לדרגות העשייה שמנינו לעיל; דרגת עשייה כעין זו היא דרגת ביניים בין פעולת ברירה (דרגה ב') ובין פעולת בישול (דרגה ג').
ומעתה אין ללמוד דין כיבוס מברירה, שבברירה כאשר אדם בירר פסולת מאוכל ורוצה להחזירו למצבו הראשון, אינו עושה בתיקון זה כלום בגוף האוכל אלא שמוסיף לו כמה גרגירים שבתחילה לא רצה אותם, כמו כן בסינון, כשסינן מים או יין ואח"כ חוזר ומערב את הפסולת הוא אינו יוצר שינוי בגוף היין או המים אלא רק מערבבם בלבד – אבל בכיבוס מטפחת שאדם לוקח מטפחת מלוכלכת ומכבסה, הוא יוצר כביכול כלי חדש. ולכן, מטפחת שכובסה בשבת באיסור ומטנפה וחוזר ומכבסה ביום חול, הרי הוא כיוצר דבר חדש, ואמרינן פנים חדשות באו לכאן ומותר ליהנות ממנה אפי' למכבס עצמו.
ולפ"ז יש לבאר את דברי מרן הבן איש חי שכתב לגבי מטפחת שכובסה בשבת באיסור שמותר ליהנות ממנה ע"י שילכלך את המטפחת ויכבסנה שוב ביום חול, והיינו משום דס"ל את החילוק שאמרנו לעיל שפנים חדשות באו לכאן משא"כ בברירה שאין שינוי בגוף האוכל כלל, ס"ל שלא מועיל לחזור ולערב. ואף שגם לגבי כיבוס כתב הרב פעלים, שקנסוהו לעולם ואין מועיל לטנפה ולכבסה ביום חול, מ"מ המעיין בדבריו הקדושים יראה שהרב פעלים לא חתך את דבריו בסכינא חריפא אלא שרצה לומר שאין להוכיח מנטיעה שנטע בשבת ואח"כ עקרה שיכול לזורעה שוב כיון שאפשר לחלק בסברה בין שני הדינים, וז"ל: "ואף על גב דבנוטע בשבת תנן – יעקר, ומשמע דאח"כ יחזור לנטעה מחדש ולא אסרינן עליה גוף הנטיעה, התם שאני, דאם נטע אותה אחר שעקרה פנים חדשות באו לכאן, יען כי קודם שנטעה באיסור היה החלק הזה תלוש וגלוי, ומעשה האיסור שלו היה שהטמינו ותחבו בארץ וכסהו בעפר ואחר שעקרו חזר להיות תלוש וזה החלק שנעשה בו האיסור נשתנה, שבעת האסור היה טמון בקרקע שזו היא מעשה האיסור שלו, ואח"כ כשעקרו נעשה תלוש וגלוי, נמצא דעתה אחר שעקרו פנים חדשות באו לכאן, אך המטפחת בעת שכבסה היתה גלויה ועומדת, ואחר שנתלכלכה ג"כ היא גלויה ועומדת, ואין כאן שינוי גמור בגופה שנאמר עליו פנים חדשות באו לכאן, ולכן כיון שקנסו אותו שלא ישתמש נשאר קנס זה לעולם, כן נ"ל לחלק בס"ד".
והנה יש לדייק מדבריו שאינו בא להסיק למעשה שבכיבוס לא מועיל תיקון ביום חול אלא שרק רצה לומר שאין להוכיח מנוטע בשבת, שכן מועיל תיקון, ולכן כתב: "כן נראה לי לחלק בס"ד" ולא הסיק לדינא שבכיבוס לא מועיל תיקון בחול. וע"כ להלכה נקטינן כדבריו בספרו בן איש חי. וע"ע בענין זה בהרחבה שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ע"ח). מאמר מרדכי (שבת ח"ה פרק קכ"ב סעי' כ"ט–ל"א).
[15] תשמ"ו-תשמ"ז סימן נ"ט.
[16] ומעשה היה עם מרן הרב שנשאל מבית הכנסת אחר והורה להזמינם ביום חול לעליה לתורה, ואמר שכל בית הכנסת דינו תלוי בציבור המתפללים בו ויש להתייעץ עם רב שמכיר את המקום, וכאשר מזמינים אותם יש להשתדל להמציא להם מקום שישהו בו במהלך השבת, ואם בכל זאת הם נוסעים לבית הכנסת ברכבם – הנח להם.
ואיתא בגמ' יומא (דף פ"ה ע"ב): "רבי שמעון בן מנסיא אומר: 'ושמרו בני ישראל את השבת', אמרה תורה: חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה", וכתב הרמב"ם (הל' ממרים פ"ב ה"ד): "ויש לבית דין לעקור אף דברים אלו לפי שעה אף על פי שהוא קטן מן הראשונים שלא יהו גזרות אלו חמורין מדברי תורה עצמה, שאפילו דברי תורה יש לכל בית דין לעקרו הוראת שעה. כיצד? בית דין שראו לחזק הדת ולעשות סייג כדי שלא יעברו העם על דברי תורה, מכין ועונשין שלא כדין, אבל אין קובעין הדבר לדורות ואומרים שהלכה כך הוא. וכן אם ראו לפי שעה לבטל מצות עשה או לעבור על מצות לא תעשה כדי להחזיר רבים לדת או להציל רבים מישראל מלהכשל בדברים אחרים, עושין לפי מה שצריכה השעה, כשם שהרופא חותך ידו או רגלו של זה כדי שיחיה כולו כך בית דין מורים בזמן מן הזמנים לעבור על קצת מצות לפי שעה כדי שיתקיימו [כולם], כדרך שאמרו חכמים הראשונים: חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה".
[17] וז"ל הזוהר (ח"ב דף קכ"ח ע"ב): "תא חזי: כל מאן דאחיד בידא דחייבא (ותב לגביה), ואשתדל ביה למשבק ארחא בישא, איהו אסתלק בתלת סלוקין, מה דלא אסתלק הכי בר נש אחרא, גרים לאכפייא סטרא אחרא, וגרים דיסתלק קודשא בריך הוא ביקריה, וגרים לקיימא כל עלמא בקיומיה לעילא ותתא, ועל האי בר נש כתיב: בריתי היתה אתו החיים והשלום. וזכי למחמי בנין לבנוי, וזכי בהאי עלמא, וזכי לעלמא דאתי, כל מארי דינין לא יכלין למידן ליה בהאי עלמא, ובעלמא דאתי עאל בתריסר תרעי ולית מאן דימחי בידיה, ועל דא כתיב (תהלים קי"ב ג') גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יבורך, הון ועשר בביתו וצדקתו עומדת לעד, זרח בחשך אור לישרים וגו'. באדרא עלאה קיימין תלת (סטרי) גוונין, ואינון להטין גו שלהובא חדא, וההוא שלהובא נפקא מסטרא דדרום דאיהו ימינא, ואינון גוונין מתפרשן לתלת סטרין, חד סליק לעילא, וחד נחית לתתא, וחד דאתחזי, וגניז בשעתא דשמשא נהיר". ובזוהר (ח"א דף ע"ט ע"ב): "דכל מאן דמזכה לאחרא ההוא זכותא תלייא ביה ולא אעדי מניה".
[18] ישעיה (נ"ד, י"ג), וע"ע בגמ' ברכות (ס"ד ע"א). וע"ע להלן בח"ג ג' שיצא בעז"ה לענין דחיית ברית מפני חילול שבת.
[19] תשמ"ה 354-1.
[20] עי' שו"ת מהרי"ל דיסקין (קונטרס אחרון סי' קמ"ה).
[21] תשמ"ח-תשמ"ט סימן ע"ב.
[22] כתב השו"ע (סי' ש"ל סעי' א'): "יולדת היא כחולה שיש בו סכנה ומחללין עליה השבת לכל מה שצריכה; קוראין לה חכמה ממקום למקום". ועוד שם (סעי' ג') כתב: "נקראת יולדת, לחלל עליה שבת, משתשב על המשבר או משעה שהדם שותת ויורד או משעה שחברותיה נושאות אותה בזרועותיה שאין בה כח להלוך, כיון שנראה א' מאלו – מחללין עליה את השבת".
וכתב המשנ"ב (סי' ש"ל ס"ק ט'), ז"ל: "ודוקא לענין הדברים אשר אפשר לעשותן בלי איחור ועיכוב להכי צריך להמתין עד שנראה אחד מג' סימנים האלה, אבל לענין קריאת חכמה ממקום רחוק וכדומה שאם נמתין עד שיעורים האלה תתאחר החכמה לבוא, על כרחך משעה שמרגשת קצת אפילו בספק מותר בקריאתה, ואפילו היא רחוקה ג' פרסאות", וע"ע בכה"ח (שם ס"ק י"ט), ז"ל: "נראה לי שזהו לענין הדברים אשר אפשר לעשותן כאן בלא עיכוב, ועל כן אין מחללין שבת בזה כי אם אחר שיהיה אחד מאלו, אבל לענין קריאת חכמה, לא שייכי שיעורים הללו דהם קרובים ללידה יותר משיעור ביאת החכמה אלא משעה שמרגשת קצת אפילו בספק – מותר בקריאתה. ט"ז ס"ק ב', אליה רבה אות ה', תוספת שבת אות ז', רבינו זלמן אות ב', חיי אדם כלל ס"ח אות ט"ז".
וראה בשו"ת חת"ס (או"ח סי' פ"ב) שאין חילול שבת בעבור חולה שיש בו סכנה בגדר 'חטא כדי שיזכה חברך' אלא היא מצות עשה להחיות נפש, ולא בגדר חטא כלל, וז"ל: ומה שהקשה ורמי דקלא דהרשב"א תירץ על קושית הראשונים למה נשחוט לחולה בשבת ולא נאכילהו נבלה, ותירץ משום דנבלה עובר על כל כזית וכזית, וקשי' למעלתו הרי הרשב"א ריש מסכת שבת הוא מהסוברים דאין אומרים לאדם חטא אפילו איסורא זוטא כדי שיזכה חבירך זכות גדול, וא"כ אמאי נחלל שבת בסקילה שלא יאכל הוא כמה כזית נבלה.
אי היה כאן עבירה זוטא או רבא היה מקום לקושיתו, אבל הכא אין עבירה אלא מ"ע לחלל שבת או לעבור איסורים להחיות נפש, ואין חילוק אם החולה מפקח על עצמו או אחר בעבורו כל המפקח מקיים מ"ע ודוחה שבת, כמו המל בשבת אין חילוק אי האב מל או אחר, כל הזריז מקיים מ"ע, ולא שייך חטא בשביל שיזכה חבירך רק כגון לשחרר עבדו שיקיים העבד פ"ו (=פריה ורביה) [גיטין מ"א ע"ב], ומעולם לא מצינו שיהיה מ"ע של זה דחוי' כדי שיקיים זה מ"ע של פ"ו, או כגון הדביק פת [שבת ד' ע"א] וכדומה שזה עובר עבירה בשביל זה, אבל הכא אינו עושה בשביל זה אלא בשביל עצמו שמוטל עליו לפקח על עסקי נפש, ולא נחתו הקדמונים לקושיא זו שנאכילהו נבלות ולא נשחוט מפני שאנחנו השוחטים, אלא אפילו היה הוא בעצמו השוחט נמי הוה קשיא להו כיון שדחויה הוא שבת אצל פיקוח נפשות, לדעתם טוב לבחור הדחייה במועט האפשרי והיינו לאכול נבלה הקלה ולא לחלל שבת החמורה". עי' שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' צ"ג, צ"ז), מאמר מרדכי (שבת ח"ה פרק ק"ז סעי' י"ב-י"ד). וראה כה"ח (סי' שכ"ט ס"ק כ"ה).
[23] כתב החזון איש במכתב (פסקים סי' ל"ט): "עיקר התשובה על אי זהירות היא שימת לב על להבא… ואמנם תיקונים הנזכרים בראשונים אין אנו ראויים להם, ודקדוק בשמירת השבת בכל הל"ט מלאכות הוא הטוב שבתיקונים, והנני חותם בברכה שלא יכשל עוד וחטאתו יכופר ויזכה לשמור שבת".
בכגון זה כל אחד יהיה רב של עצמו ויפסוק לעצמו ויראה כיצד לתקן כדי שלא יגיע לידי איסור. וזכורני שפעם אחת בשבת באו אנשים רבים, ומחמת הצפיפות לחצו על הכפתור הפעמון של הבית, ועל כן החלפנו את הכפתור של הפעמון שאפשר יהיה להניח עליו כיסוי שימנע מללחוץ עליו בשבת.
[24] דין זה באשה וה"ה בזקן או חולה, וראה בשאלה הבאה ובהערות, וע"ע מאמר מרדכי שבת (ח"ה פרק קכ"ב סעי' ע"ד).
[25] תשמ"ח-תשמ"ט סימן קצ"ה.
[26] כתב תרומת הדשן (פסקים וכתבים סימן נ"ה), וז"ל: "והנה יש בידינו העתק מפסקי רב מנחם מרזבורג ז"ל, על אשה אחת שהלכה חוץ לתחום בשבת, וכתב שהיתה נרדפת והיתה קצת אנוסה, ושם שתתענה מ' יום אינם רצופים אלא ה' ב' בכל שבוע, עד שישלימו מ' יום. וכתב עוד שם שאפי' חיללה שבת כה"ג אפי' בהבערה דהוי איסור דאורייתא, די היה בכך". ועוד שם (סי' ס') כתב: "ע"כ נראה לא"א יצ"ו אותם בני עונשין אשר חללו שבת בחפירה ובשווי גומות ובהטחה שהוא כמו בנין, יצטרכו להתענות ארבעים יום תוך זמן כמו מי' מאייר עד ר"ה. ושלא לאכול בשר ולשתות יין כמו שכתוב בתשובת מהר"ם ז"ל, גבי בא על נדה בשוגג. וגם לתת צדקה כל איש אשר חלל שיעור חטאת בדנקא, ושיערו מור"ם ז"ל שהוא י"ח פשיטין. ואם ירצה אדם לפחות מקצת התעניות יתן עבור כל יום י"ב פשיטין, כאשר כתב מור"ם ג"כ בתשובה דלעיל. ואף על גב דאיכא דיעות הם דמחמירי טובא, עכשיו דהדורות תש כח יש להקל כדברי המיקל, גם כתב רא"ם וז"ל: ואף איסור הבערה דאיסור דאורייתא די בארבעים יום שלא רצופין דבנרדף הקילו". והביאו הרמ"א (סי' של"ד סעי' כ"ו).
ועיין ספר חסידים (סימן קפ"א), וז"ל: "אחד חילל שבת שהיה נושא את כספו, בא לפני חכם להורות לו תשובה, אמר לו: הכסף או שוויו חלוק לעניים ולבני טובים המתביישים לקבל צדקה, ולא רצה לתת להם וגם החכם לא אמר לו תשובה אחרת".
ועיין מג"א (סימן של"ד ס"ק ל"ג) שכתב: "איתא בשבת (י"ב ע"ב) באחד עבר עבירה שחייב עליה חטאת, וכתב בפינקס: לכשיבנה בית המקדש יביאנה".
וכתב בשו"ת רב פעלים (ח"ג או"ח סימן י"ט): "בעל הבית אחד היה לו בביתו מנורה דולקת בליל שבת ומונחת על הזיז, וראה שעלתה השלהבת שלה ביותר שבודאי תשבר הזכוכית ותפול על המטה ותשרף, כי היתה דולקת בשמן הנקרא גאז, וקם במהרה וכיבה אותה, וצעקו עליו: מה עשית, שבת היום! ויאמר הוא יודע וזוכר שהוא שבת, אך חשש שמא תשרף המטה, וסמך על דברי המשנה שאמרה: המכבה את הנר מפני שהוא מתירא מפני גוים מפני לסטים מפני רוח רעה ואם בשביל החולה שישן – פטור, ונמצא שמותר לכבות בשביל איבוד ממון שהלסטים באים לגנוב. אמרו לו: היה לך לפנות המטה מתחתיה ואז היתה נופלת על הרצפה שהיא אבנים. ויאמר: לא בא אופן זה לדעתי לעשותו. ועתה בא לשאל בעה"ב הנז' אם חטא בכך, ומה תיקון שלו.
והתיקון שלו שיתן דמי חטאת שמנה צדקה לעניים של ת"ת ויתענה שלשה ימים שני וחמישי ושני, ואם יכול להתענות יתענה שבעה ימים, ויאמר בפירוש בקבלת תענית שהוא מקריב חלבו ודמו בתעניתו לפני הקדוש ברוך הוא במקום הקרבן על המזבח בעבור שגגתו ששגג בחלול שבת, וביום התענית ילמוד תנ"ך של קראי מועד לליל שבועות, וגם ילמוד המשניות אשר שם ויקרא ג"כ פרשיות של קרבנות, וגם ילמוד אדרא זוטא ויעשה כפרה על ראשו בתרנגול ויתן אותו לעניים ויתוודה בפירוש על חלול שבת באות ח' בכל תפילות של ימי התענית, וישוב אל ה' וירחמהו".
[27] שו"ע (או"ח סי' תקע"א סעי' ב'), וז"ל: "תלמיד חכם אינו רשאי לישב בתענית מפני שממעט במלאכת שמים". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ג'): "ת"ח וכו' – ומי שתורתו אומנתו נקרא ת"ח לענין זה אף בזמן הזה", ועוד כתב שם (ס"ק ד'): "אינו רשאי וכו' – היינו אפילו אם יכול לסבול התענית שאינו מזיקו, ומ"מ מתמעט לימודו עי"ז. וכ"ז בשאין לו עונות ידועים, אבל ביש לו עונות ידועים שצריך להתענות עליהם – גם ת"ח צריך להתענות, ואפילו היכי שקשה לו התענית. ומ"מ א"צ לסגף עצמו כ"כ בתענית, וילמוד יותר ממה שהיה רגיל. וכעין זה איתא בתנחומא: אם חטא אדם ונתחייב מיתה לשמים, מה יעשה ויחיה? אם למוד לשנות פרק אחד – ישנה שני פרקים, ואם דף אחד – ישנה שני דפין [וכ"ז הוא לאחר ששב מדרכו הרעה, דאל"ה הרי הוא כטובל ושרץ בידו]", וכתב ביאור הלכה שם (ד"ה "ת"ח"): "וראיתי להעתיק פה מה שכתב השל"ה בשם ספר חרדים וז"ל שמצא בתוך ספרי המקובל האלקי חסידא קדישא הרב ר"י לוריא אשכנזי ז"ל בספר אחד כתיבת יד: כל מה שתמצא בסיגופים כו' לא נזכרו אלא למי שאין עמלו בתורה, אבל מי שתורתו אומנתו ויודע דעת ויראת ד' – לא יחלש ולא יתבטל מלימודו, אך יום אחד מן השבוע יתרחק מבני אדם ויתבודד בינו לבין קונו ויתקשר מחשבתו בו כאלו כבר עומד לפניו ביום הדין, וידבר לאל ית' כאשר ידבר העבד אל רבו ובן אל אביו. והעתיקו זה האחרונים. וכעין זה כתב החיי אדם, וז"ל: דאפילו על עבירות ידועים המבואר ברוקח שצריך להתענות לכפרה כמה ימים, אם ת"ח הוא ותורתו אומנתו אפילו בזה"ז לא יסגף עצמו כ"כ, רק שישוב לפני ד' בלב שלם ויבכה מקירות הלב וילמוד יותר מאשר היה רגיל, כי התורה היא מקוה טהרה ונמשל לאש, וכל אשר יבא באש – באש יובא וטהר, וימעט מכל התענוגים, ויאכל רק כדי קיום גופו שלא יחלש כדי שיהיה לו כח לעבודת השם, ולא ילך לשום סעודה וכ"ש לסעודת מריעות, וישמור שבת בכל פרטיה ודקדוקיה, ואם אפשר – יתענה עכ"פ בכל שבוע יום אחד או עכ"פ כל יום בה"ב עד חצות. והעיקר הבכיה והוידוי וגדרים שלא יעשה זאת לעולם, וד' יראה ללבב, עכ"ל".
וכתב כה"ח שם (ס"ק ח'), וז"ל: "ואם נודע לו חטאתו אשר חטא שראוי להתענות עליהם, אף תלמיד חכם מחוייב הוא להתענות. ב"ח בשם בעל ראשית חכמה. וכן כתב מגן אברהם ס"ק א'. וכן כתב החסד לאברהם מעין ד' נהר מ"ה. וכן כתב הברכי יוסף אות א' דמדברי האר"י ז"ל מוכח בהדיא שאף שממעט הלימוד – יתענה לתקן הפגם. ומיהו כתב שם המגן אברהם בשם השל"ה הלכות יום הכפורים דתלמיד חכם שתורתו אומנותו – אינו צריך לסגף עצמו כל כך על העונות, וילמוד יותר ממה שהוא רגיל, עכ"ל. וכן כתב הברכי יוסף שם בשם ספר החרדים, יעו"ש. ובתשובת זרע אמת חלק א' סימן פ"ט השיג על השל"ה במסכת תענית ופרשת נשא ואסר לתלמיד חכם להרבות בתעניות וסיגופים היכא דלא מצי לצעורי נפשיה. והקשה עוד על כמה מחברים וספרי מוסר בענין זה, יעו"ש. והביא דבריו עיקרי הד"ט סימן כ"ט אות ל"ה, יעו"ש. ובמחזיק ברכה אות א' כתב: האף אמנם דנימא דלא יתענה התלמיד חכם, מכל מקום אין ספק דחיובא רמיא דהתלמיד חכם יתעורר ויפרוש מעבירות קלות וחמורות שנראות בזמן הזה קלות, כגון שיזהר מאד בתפלה ובברכות ושלא לדבר בבית הכנסת ושלא לדבר בשבת דבור של חול ומהסתכלות בדבר שאינו שלו וממושב לצים ומסרך גזל ומסרך חילול ה' ומלשון הרע וכו' ארבע כיתות שאינם מקבלים פני שכינה ויתרחק מהם בתכלית ומסרך גאוה וכעס, ויתחרט ויבכה על מה שעבר ולא יוסיף עוד לחטוא וילמוד לשמה בתכלית כוונת לשמה ושב ורפא לו, אך אם לומד ושוליו מלאים מחטאות הצבור, כגון הנזכרים ודומיהם, ודאי אין תורתו רצויה ושגגות נעשות לו כזדונות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, וכבר כתב הרב ראשית חכמה שהגידו לו שמדקדקים בעולם הבא יותר ממה שיחשוב האדם, ופקח עיניך וראה בספר הגלגולים לרבינו האר"י ז"ל ומשם באר"ה, עכ"ל".
[28] וראה לעיל בהערה כ"ג.
[29] תשמ"ח-תשמ"ט סימן קל"ו.
[30] כתוב בגמ' סנהדרין (מ"ד ע"א): "'חטא ישראל'. אמר רבי אבא בר זבדא: אף על פי שחטא – ישראל הוא". ופרש"י: "חטא ישראל – מדלא אמר: חטא העם – עדיין שם קדושתם עליהם". וראה עוד בפרי מגדים (אשל אברהם סי' שכ"ה ס"ק כ"ב). וראה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' נ"ו).
וכתב הרמב"ם באיגרת השמד: "ותדע שצריך האדם לידע עיקר מעיקרי הדת, והוא שירבעם בן נבט והדומים לו נפרעים ממנו על עשית העגלים ועל בטול ערובי תבשולין והדומה לו. שלא יאמר אדם: קים ליה בדרבה מיניה! לא יאמר זה אלא בדיני אדם בעולם הזה, אבל השם יתברך נפרע מבני אדם על החמורות ועל הקלות ונותן שכר על כל דבר שעושים. על כן צריך האדם לידע, שכל עבירה שיעשה נפרעים ממנה עליה", ומי שמבקש ממנו – עובר משום לפני עוור.
[מסופר על יהודי אחד שפרנסתו היתה בדוחק, והוא מצא דרך חדשה להתפרנס, ומה עשה? קבע מושבו בעיר בני ברק, וגידל את שערות ראשו, ודיבר רק בשפה האנגלית, וכיון שכך הבינו תושבי המקום שהוא גוי, ומאז הוא נעשה גוי של שבת. לימים, החליט אותו אדם לחזור בתשובה, והוא פנה לרב הקהילה וסיפר לו שהוא יהודי, ורק כדי להתפרנס עשה כן, וביקש ממנו שיורה לו כיצד לתקן את אשר עיוות. הרב נדהם למשמע אזניו, ושאל אותו: מתי החלטת לחזור בתשובה? אמר לו אותו אדם: באחד הפעמים שהייתי בבית המדרש שמעתי שאמרו: שישראל אף על פי שחטא – ישראל הוא, ושאסור לומר למחלל שבת שיכבה או ידליק את החשמל, והדברים חדרו ללבי והחלטתי לחזור בתשובה].
[31] כתב השו"ע (סי' רס"ג סעי' י"ז), וז"ל: "י"א שמי שקבל עליו שבת קודם שחשכה – מותר לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה". וראה בט"ז (שם ס"ק ג'). וכתב כה"ח (שם ס"ק ק"א), וז"ל: "דהא אי בעי לא היה מקבל שבת עליו, וכל שיש לו היתר – מותר אמירה, כמ"ש סימן ש"ז סעיף ח'… מיהו הט"ז ס"ק ג' כתב הטעם כיון דלחבירו מותר ואין עליו איסור שבת – מותר לזה האמירה, דלא נאסר אמירה אלא בדבר שהוא שוה לכל ישראל, יעו"ש". וכתב המשנ"ב (סי' רס"א ס"ק י"ח), וז"ל: "אבל ביחיד שקבל עליו השבת – מותר אפילו לומר לישראל חברו שיעשה לו מלאכה". וע"ע מאמר מרדכי שבת (ח"א פרק י"ד סעי' י"ט).
[32] ראה בהערה הקודמת. וכתב הרמ"א על דברי השו"ע הנ"ל (סי' רס"ג סעי' י"ז), וז"ל: "וכ"ש במוצאי שבת, מי שמאחר להתפלל במו"ש או שממשיך סעודתו בלילה – מותר לומר לחבירו ישראל שכבר התפלל והבדיל לעשות לו מלאכתו להדליק לו נרות ולבשל לו, ומותר ליהנות ולאכול ממלאכתו, כן נ"ל". וכתב בברכ"י (שם ס"ק ג'), וז"ל: "הרב הלבוש חלק בזה, והאחרונים דחו דבריו. והרב מהר"ר יוסף אשכנזי בתשובה שבספר מים רבים סי' ל"ב הוכיח מהירושלמי שהביא הרשב"א בתשו' סי' תשל"ט כדברי הלבוש, וצידד כמה צדדין ותמה על כל האחרונים ועל הרב שיירי כנה"ג דנעלם מהם הירושלמי הזה. ע"ש באורך ובסי' ל"ג שם. וכאשר ירדוף הקורא בדבריהם עיניו יחזו די השיב בכמה מילי. והנה תמה על הרב שיירי, ולא זכר דבכנה"ג בסי' תרצ"ט הביא הירושלמי, ובשיירי שם שקיל וטרי על מור"ם. והאמת שאין מהירושלמי ראיה, שהדברים סתומים ויש לדחות, והעיקר כדברי מור"ם דמה לי עייולי ומה לי אפוקי וכמ"ש האחרונים. ודוק היטב". וראה מש"כ במאמר מרדכי שבת (ח"ב פרק מ"ב סעי' י"ח) וז"ל: "אחרי זמן צאת השבת – מותר לאדם שלא הבדיל [והוא עדיין אסור במלאכה] לומר לחברו שהבדיל לעשות מלאכה עבורו, שהרי אם ירצה יכול גם הוא לומר: "ברוך המבדיל בין קודש לחול" ולהיות מותר במלאכה".
[33] כתב שער המלך (פ"ט מהל' אישות הלכה ט"ז), וז"ל: "ומתוך האמור נראה שיש להוכיח מה שיש מן הספק על המונעים עצמם מלהדליק הטוטון בנר של חלב, אי שרי להו ליתנן למי שנוהג בו היתר שידליקנו ולא קעבר אלפני עור כיון דלדידיה שרי, ועיין בספר משאת משה חי"ד סי' ומתוך דברי השיטה הנז' שכתבנו נראה דאע"ג דלאחר שרי, אפי"ה כיון דלגביה דידיה איסורא קא עביד, עבר אלפני עיור". וה"ה דאפי' אם עשה מאליו – אסור לאוכלו, כיון דלדידיה האוכל נאסר. ומ"מ במקום צורך גדול, כגון במקום כיבוד הורים או שלום בית – יכול להקל כיון שכל הדין שנאסר התבשיל כתב הרמב"ם בהלכות שבת (פרק ו' הלכה כ"ג) שאיסורו מדרבנן, וז"ל: "ישראל שעשה מלאכה בשבת, אם עבר ועשה בזדון – אסור לו להנות מאותה מלאכה לעולם, ושאר ישראל – מותר להם ליהנות בה למוצאי שבת מיד, שנאמר: 'ושמרתם את השבת כי קודש היא' – היא קודש ואין מעשיה קודש", וכיון שהאשכנזי עשה מלאכה זו בהיתר – יש להקל, ועיין במאמר מרדכי שבת (פרק נ' סעי' ח', פרק נ"ג הערה ע"ז ובפרק קכ"ב סעי' נ"ו).
[34] תשמ"ו-תשמ"ז סימן ק"ב.
[35] וע"ע מאמר מרדכי שבת (ח"ה פרק קכ"ב סעי' ס"ב).
[36] תשמ"ו-תשמ"ז סימן קס"ב.
[37] כתב הריטב"א (עירובין מ"א ע"ב): "ולפי מה שכתבנו בפרק ר' אליעזר דמילה (שבת ק"ל ע"ב) לדעת הרב ר' יונה ז"ל אפילו בשבת לא מתסר מעשה שבת מפני שנעשה בו איסור העברה ברשות הרבים או הוצאה והכנסה, שלא אסרו במעשה שבת אלא דבר שיש בו מעשה דהיינו שנעשה שום תיקון בגופו שזה נקרא מעשה, והיינו דנקטינן בכל דוכתא מעשה שבת, וטעמא דמסתבר הוא".
וכן כתב הרשב"א (שבת ק"ל ע"ב): "ומורי הרב ז"ל כתב בהלכותיו דשבות שיש בו מעשה ושבות שאין בו מעשה דאמרינן התם כולם באמירה לגוי הן וכדעת הרב אלפסי ז"ל, אלא שאין פירוש מעשה מלאכה כמו שפירש הרב ז"ל, שאפילו במביא דרך גגות מלאכה הוא עושה, ואי משום דאינה מלאכה דאורייתא היה לו לומר: ולא שני לך בין שבות שיש בו מעשה דאורייתא לשבות שאין בו מעשה דאורייתא, אלא שיש בו מעשה פירוש – שנתחדש בו מעשה בגופו של דבר, כגון עשיית כלי או אפיה ובישול ולהחם מים וכיוצא באלו שנתחדש ענין בגופן, ודמי האי מעשה ללישנא דאמרינן בעלמא (ב"ק ע"א ע"א) לרבי יוחנן הסנדלר מעשה שבת דאורייתא, והתם לא קרי מעשה שבת אלא כגון אפיה ובישול וכיוצא בהן, אבל הבאת כלים ואוכלין מרשות לרשות, ודאי לא מיתסרי אפילו לרבי יוחנן הסנדלר בהבאתן, כיון שלא נתחדשה בהן הכנה בשבת, ולפיכך החמירו באמירה לגוי אפילו במקום מצוה היכא דקא מתקן ומחדש מידי בגוף הדבר משום דהוי טפי עובדין דחול, אבל בשבות שאין בו מעשה בגופו של דבר, כגון הבאה בלבד מרשות לרשות, אינו נראה כעובדין דחול ולא החמירו באמירתו, אלו דברי מורי הרב ז"ל".
האחרונים להלכה נסתפקו בדין זה, וז"ל בעל ערך השולחן (סי' שי"ט ס"ק ג'): "אם עבר וסינן מים או יין, נראה לי לכאורה דמותר לשתותו. ולא דמי למבשל בשבת, כמ"ש הרשב"א ריש פרק ר"א דמילה, והסכים עמו הריטב"א ר"פ מי שהוציאוהו דלא קנסו אלא בבישול ודכוותיה דנעשה בגוף הדבר מעשה חדש, אבל אם לא נעשה מעשה בגוף הדבר, כגון הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים – מותר, ע"ש. אבל החק יעקב (סימן תנ"ד) כתב דאם הוציא מרשות היחיד לרשות הרבים הו"ל כדין מבשל, ע"ש. וכן משמע בבית יוסף (סוף סימן רנ"ט) בשם המרדכי, דבמלאכה דאורייתא אע"ג דלא נעשה בגוף התבשיל – אסור. ועמ"ש סימן של"ט דבאיסור דרבנן – שרי אפילו במזיד כל כה"ג דלא נעשה בגוף הדבר מעשה חדש ולא נהנה במעשה ההוא, אבל באיסור תורה לא סמכינן על ר' יונה והריטב"א, ע"ש".
הנה, הערך השולחן הביא את דעת הרשב"א דהיכא דלא נעשה ע"י מלאכתו שינוי בגוף החפץ – לא קנסו חכמים את השימוש בו.
אלא שהרב פעלים (ח"א אור"ח סי' י"ג) מביא תשובת הרשב"א ששם מבואר היפך הדברים, שגם היכא דלא נעשה שינוי בגוף החפץ – קנסוהו רבנן, וז"ל: "מיהו שוב ראיתי למרן ז"ל בבית יוסף סימן רנ"ג, שהביא מתשובת הרשב"א ז"ל (שו"ת הרשב"א החדשות סי' ח"י) במי שבישל תבשילו מערב שבת כל צרכו, ולמחר בשבת אמר לגוי להדליק אש ולחמם תבשילו דאסור, אף על פי שלא נעשה מלאכת איסור בגוף התבשיל, שכבר נתבשל מערב שבת [וכתב עוד כמדומה שאפילו אחר שנצטנן – אסור לו לאותו שבת, דקנסינן ליה כל שהזיד ואמר לגוי לעשות לו מלאכה דאורייתא בשבילו, וכן פסק רמ"א ז"ל בהג"ה בשלחן ערוך (סי' רנ"ג סעי' ה'), דאסור לומר לגוי להחם קדרה אם נצטנן, ואם עשה כן – אסור לאוכלו אפילו צונן], ע"ש".
וכתב הרב פעלים, וז"ל: "ולכאורה י"ל הא דאסר הרשב"א באותו שבת בלבד, היינו דוקא בנידון דידיה, שהגוי עשה המלאכה ולא ישראל דהדין הוא אפילו אם לא נצטנן – אינו אסור אלא באותו שבת, אבל בנ"ד בבורר שהישראל עשה המלאכה, דהדין הוא אם לא חזר ועירבם דאסור לו לעולם, כדין המבשל בשבת דאסור לו לעולם".
כתב החיי אדם (כלל ט' סעיף י"א): "ודוקא בדבר שנעשה מעשה בגוף הדבר, שנשתנה מכמות שהיה כמבשל וכיוצא בו. אבל המוציא מרשות לרשות שלא נשתנה הדבר מכמות שהיה אם בשוגג – מותר אפילו לו אפילו בו ביום, ואם במזיד – אסור אפילו לאחרים עד מוצאי שבת מיד. ומכל מקום יש להחמיר בכל איסור תורה כמו מבשל", עכ"ל. וכתב בנשמת אדם: "והנה מה שחלקתי בין בישול למוציא מרשות לרשות, כן כתב הרמב"ם להדיא בפ"ו בהל' שבת הלכה [כ"ג ו]כ"ד, וכ"כ חי' רשב"א ריש פרק ר"א דמילה, וכן כתב בהדיא הריטב"א עירובין ר"פ מי שהוציאוהו. וכן מוכח שהרי פסק בש"ע סי' ת"ה בפירות שהוציא בשבת אפילו שלא במקומן בשוגג – יאכל, ומדכתב סתמא משמע דמותר אפילו לו וכדאיתא להדיא ברמב"ם, ועל כרחך צריך לומר דסבירא ליה חילוק זה, וכמו שכתב בהדיא הריטב"א שהקשה מאי שנא ממבשל… אבל כיון דהשו"ע פסק כרמב"ם דמיירי בשבת והתם נמי יש איסור העברה ד' אמות ברה"ר, וע"כ צ"ל כמו שכתב הריטב"א, והא דבחזרו למקומם מותר, היינו כמ"ש תוס' כיון שהן במקומן". והביאור הלכה (סי' שי"ח ד"ה "אחת משאר מלאכות") פסק את דברי החיי אדם. וע"כ אין להתיר אלא בשוגג במקום צורך גדול. וכאן לא נחשב כשעת הדחק ואף בשעת הדחק אין להתיר אלא בשוגג, וע"ע מאמר מרדכי (שבת ח"ה פרק קכ"ב סעי' י"ד-ט"ז).
[38] תשד"מ 1090-1.
[39] ראה שו"ע (סימן רע"ו סעי' ב') שכתב: "ישראל ואינו יהודי שהסיבו יחד והדליק אינו יהודי נר, אם רוב אינו יהודי – מותר להשתמש לאורו. ואם רוב ישראל, או אפי' מחצה על מחצה – אסור. ואם יש הוכחה שלצורך אינו יהודי מדליקה, כגון שאנו רואים שהוא משתמש לאורה, אף על פי שרוב ישראל – מותר".
ועוד ראה בשו"ע (סי' רנ"ב סעי' ד'): "כל שקצץ אף על פי שיעשה הא"י מלאכה בשבת – מותר לישראל ללבוש הכלי בשבת עצמה, דכל שקצץ, אדעתיה דנפשיה קא עביד", ואע"פ שהרמ"א שם וכן בסי' רע"ו סעי' א' כתב לאסור גם היכא דקצץ, מכל מקום ראה במנחת כהן שכתב שדעת השו"ע להתיר היכא דקצץ, והובא כל זה ברב פעלים (ח"ב או"ח סי' מ"ג). וראה במאמר מרדכי שבת ח"ה פרק ק"כ הערה ע"ט, והטעם להקל – כיון שלא היה זה יהודי שעשה מלאכה אלא גוי, ולמרות שהגוי עשה מלאכה זו עבור היהודי – מותר ליהנות ממנה, כיון שמקבל שכר על אספקת החשמל, ובמקום צורך יש להקל.
[40] תשד"מ 414.
[41] שו"ע (סי' שי"ח סעי' א').
[42] הואיל והאוכל נשאר באותו מצב שהיה לפני התיקון.
[43] כיון שיש בישול אחר בישול באוכל שיש בו נוזל כנפסק בשו"ע (סי' שי"ח סעי' ד'), וז"ל: "תבשיל שנתבשל כל צרכו – יש בו משום בישול אם נצטנן. הגה: וי"א דוקא אם מצטמק ויפה לו (רבינו ירוחם ח"ג); ואם לא נתבשל כל צרכו, ואפילו נתבשל כמאכל בן דרוסאי, שייך בו בישול אפילו בעודו רותח; וה"מ שיש בו בישול אחר בישול, בתבשיל שיש בו מרק, אבל דבר שנתבשל כבר, והוא יבש – מותר לשרותו בחמין בשבת".
[44] כתב השו"ע (סי' שי"ח סעי' ט"ו:( "דבר שנתבשל כל צורכו והוא יבש שאין בו מרק – מותר להניחו כנגד המדורה אפי' במקום שהיד סולדת בו. הגה: ואפי' נצטנן כבר. אבל אם הוא רותח, אפילו בדבר שיש בו מרק – מותר. ויש מקילין לומר דכל שאין נותנו ע"ג האש או הכירה ממש רק סמוך לו, אפילו נצטנן – מותר (המגיד פרק כ"ו). ונהגו להקל בזה אם לא נצטנן לגמרי, וכמו שכתבתי לעיל סי' רנ"ג", ובמקרה הנ"ל שיש בזה צורך לקטנים – יש לסמוך על דברי הרמ"א.
ועיין עוד ברמ"א (סימן שכ"ח סעי' י"ז), וז"ל: "מותר לומר לאינו יהודי לעשות תבשיל לקטן שאין לו מה לאכול, דסתם צרכי קטן כחולה שאין בו סכנה דמי (ר' ירוחם ני"ב ח"ט ורמב"ן ורשב"א)". ועיין שו"ע (סי' רע"ו סעי' ה'): "בארצות הקרות – מותר לאינו יהודי לעשות מדורה בשביל הקטנים, ומותרין הגדולים להתחמם בו, ואפילו בשביל הגדולים אם הקור גדול שהכל חולין אצל הקור, ולא כאותן הנוהגים היתר אפילו שאין הקור גדול". וראה מש"כ במאמר מרדכי פרק קכ"ב בהקדמה לפרק, שאיסור הנאה ממעשה שבת הוא מדרבנן ואפשר דבמקום חולי לא גזרו, ועוד דאפשר דחשיב שוגגים, כיון שחושבים שמותר לתקן את החשמל בשבת ובמקום צורך כזה ניתן לסמוך על דעת ר' מאיר שאם עשה מלאכה בשבת, בשוגג – מותר להנות ממנה אפי' בו ביום. וע"ע מאמר מרדכי שבת פרק קכ"ב (מ"ט–נ"ז).
[45] תשד"מ 551-1.
[46] ואע"ג שנפסק בשו"ע (סימן שי"ח סעי' א') שהמבשל בשבת במזיד – מותר לאחרים במוצ"ש, היינו דוקא בדבר שיכול במוצאי שבת לעשות, אך אותו צילום של אותו אירוע, לא יכול לעשותו במוצ"ש, וע"כ כשרואים את הצילום במוצ"ש הרי שנהנים מאיסור שבת ואסור. ובפרט לפי מה שכתב הכתב סופר והביאו כה"ח (סי' שי"ח ס"ק י"ב), וז"ל: "אמנם כל זה דוקא במבשל במקרה, אבל בפונדק ישראל שמבשל בקביעות מדי שבת בשבתו – ודאי אסור למי שנתבשל בדעתו ורצונו, ועוד אפילו למי שלא נתבשל בשבילו כלל, אין ליקח ממנו משום לפני עור לא תתן מכשול ומשום מסייע ידי עוברי עבירה. כתב סופר אורח חיים (סימן ן'), יעו"ש". וע"ע מאמר מרדכי שבת ח"ה פרק קכ"ב סעי' כ'-כ"ד).
[47] תשד"מ 704-1.
[48] כתב בשו"ע (סי' נ"ג סעיף כ"ב), וז"ל: "שליח צבור בשכר עדיף טפי מבנדבה". ובמשנ"ב שם (ס"ק ס"ג), וז"ל: "בשכר עדיף – שבזה אין אחר שאינו הגון רשאי לפשוט רגלו להתפלל, ואם היה בנדבה, הרשות נתונה לכל, וכפרוץ הדבר יעלה מי שאינו הגון. ועוד, הש"ץ יהי' בעצמו יותר נזהר בתפלתו ובתיקונו, הואיל ושכיר הוא. ואף שיש בחנם, צריכין העניים ג"כ ליתן שכירות הש"ץ, שש"ץ בשכר עדיף". וע"ע כה"ח (שם ס"ק צ"ה), וז"ל: "שאין אחד שאינו הגון רשאי להתפלל, וגם הש"ץ נזהר בתפלתו ובתקוניו למען ששכיר הוא". וראה מש"כ מאמר מרדכי (לימות החול פרק ל' סעי' כ"ה), וז"ל "טוב שהציבור ימנו ש"ץ בשכר ולא בהתנדבות, כיון שעל ידי כך ידאגו למנות חזן טוב וראוי, וגם החזן יהיה זהיר יותר בתפילה".
[49] כתב בטור (סי' תקפ"ה): "מה שאין כן בספרד שבורחים מן המצוה עד שצריכים לשכור אחד מן השוק לתקוע להם, ולא ידעתי מאין מצאו היתר זה, כי נ"ל שאסור כדתניא (ב"מ נ"ח ע"ב): השוכר את הפועל לשמור הפרה והתינוק – אין נותנין לו שכר שבת, אלמא בהדיא קתני שאסור ליטול שכר שבת אלא ע"י הבלעה, כדמפרש בסיפא דברייתא ששכרו לשמור חדש, משם יראה שיצא שכרו בהפסדו, וע"ז נאמר: עבירה גוררת עבירה, ע"כ". וכתב הבית יוסף (או"ח סימן ש"ו): "וכתב המרדכי בסוף פרק אף על פי שפסק ה"ר ברוך: יש לי חשש על החזנים שמשכירים אותם להתפלל בשבת. וה"ר שמואל אומר דאין איסור, דהא נותנים שכר לקיים המצות להתפלל, עכ"ל. ואיני מבין דברי ה"ר שמואל דסוף סוף שכר שבת הם נוטלים, ואפשר דהכי קאמר שדבר זה אינו אסור אלא מדרבנן ובמקום מצוה לא העמידו דבריהם, ודעת רבינו בסימן תקפ"ה (ש"א ע"א) כרבינו ברוך". ופסק השו"ע (סי' ש"ו סעי' ה'), וז"ל: "אסור לשכור חזנים להתפלל בשבת, ויש מי שמתיר. הגה: ואם שכרו לשנה או לחודש – לכ"ע שרי".
אמנם בסימן תקפ"ה (סעי' ה') כתב: "הנוטל שכר לתקוע שופר בר"ה, או כדי להתפלל או לתרגם בשבתות וי"ט, אינו רואה מאותו שכר סימן ברכה", משמע שאינו רואה סימן ברכה, אבל אין איסור בקבלת השכר.
ומה שהקשה בב"י בסי' ש"ו ישבה בב"י (בסי' תקפ"ה), וז"ל: "ויש לתמוה על ה"ר שמואל דאטו כדי לקיים המצות נחלל שבת? ויש לומר דבגמרא איתא הא על מורד ומורדת, דקא בעי: מאי שנא איהו דיהבינן ליה דשבת ומאי שנא איהי דלא יהבינן לה דשבת, ומשני: איהי דמיפחת קא פחית לא מיחזי כשכר שבת איהו דאוסופי קא מוספא מיחזי כשכר שבת, ופירש רש"י: כשכר שבת וגזירה משום מקח וממכר ושכירות, עכ"ל, ומשמע דאפילו אי הות מוספא – ליכא איסורא אפילו מדרבנן, דהא מקח וממכר גופיה לא מיתסר אלא מדרבנן והיכי גזרינן במורד דאוסופי מוספא אטו מקח וממכר ה"ל גזירה לגזירה, אלא ודאי לית ביה איסורא כלל אפילו מדרבנן, אלא דלתקן להוסיף לכתחלה לא רצו חכמים משום דהוה מיחזי לאינשי כשכר שבת.
וטעמא כדפרישית, דכיון שאינו שוכר אותו בשבת עצמה אלא מערב שבת שוכר אותו, שאין איסור בדבר, אלא שיש לחוש לכתחלה היכא דאפשר, ובמקום מצוה לא חששו כלל, וזהו דעת ה"ר שמואל שכתב דאין איסור, דהא נותנים שכר לקיים המצות, כלומר כיון דאין איסור בדבר כלל אלא חששא בעלמא כיון דלקיים המצות הוא – שרי, ושלא כדברי הרב ר' ברוך וה"ר יחיאל כנ"ל".
וכתב בכה"ח (סי' ש"ו ס"ק ל"ה): "והכי נהוג עלמא להקל. ב"ח. וכן העיד הח"ר יוז"ל שמהרי"ל השכיר חזן להתפלל בשבת, מהר"י מברונא בתשובה כ"י (סימן קי"ד), וכן נראה דעתו ז"ל שם. שיירי כנסת הגדולה בהגהות בית יוסף אות ב'", עכ"ל. אמנם אם הכין בערב שבת – לכו"ע אין בעיה, כיון שמקבל גם עבור הכנתו בימי החול וממילא שכר שבת מובלע, ראה כה"ח (שם ס"ק ל"ד). וראה מש"כ במאמר מרדכי (שבת ח"ג פרק ס"ח סעי' י' י"א): אף על פי שכתב מרן בשולחן ערוך שאין איסור על חזן לקחת שכר רק על חזנותו או על הקריאת התורה בשבת, מכל מקום כתב שאינו רואה סימן ברכה, ולכן צריך החזן להתכונן בימות החול לתפילה או לקריאת הפרשה וכדו', כדי שהשכר על החזנות בשבת יהיה מובלע בשכר עבודת ימות החול ובזה יצא ידי כל השיטות. בדיעבד, כאשר החזן לא הכין את התפילה או את קריאת התורה בימות החול – מותר גם לאדם שהתכונן לתפילה או לקריאה בתורה בשבת עצמה לשמש כחזן ולקבל שכר על כך, כיון שזה לצורך מצוה, אך מכל מקום אינו רואה סימן ברכה מאותו שכר".
[50] תש"ן-תשנ"ג סימן כ'.
[51] כתוב בגמ' בבא מציעא (נ"ח ע"א): "נושא שכר – אינו משלם. רמי ליה רב יוסף בר חמא לרבה: תנן: נושא שכר – אינו משלם, ורמינהו: השוכר את הפועל לשמור את הפרה, לשמור את התינוק, לשמור את הזרעים – אין נותנים לו שכר שבת, לפיכך אין אחריות שבת עליו. היה שכיר שבת, שכיר חדש, שכיר שנה, שכיר שבוע – נותנין לו שכר שבת, לפיכך אחריות שבת עליו. מאי לאו לשלם? לא, להפסיד שכרו. אי הכי, רישא דקתני: אין אחריות שבת עליו – הכי נמי דלהפסיד שכרו. ומי אית ליה שכר שבת, והא קתני: אין נותנין לו שכר שבת! אשתיק. אמר ליה: מידי שמיע לך בהא? אמר ליה: הכי אמר רב ששת: בשקנו מידו. וכן אמר רבי יוחנן: בשקנו מידו".
וכתב השו"ע (סי' ש"ו סעי' ד'): "השוכר את הפועל לשמור זרעים או דבר אחר – אינו נותן לו שכר שבת, לפיכך אין אחריות שבת עליו; היה שכיר שבת, שכיר חודש, שכיר שנה, שכיר שבוע – נותן לו שכר שבת, לפיכך אחריות שבת עליו. ולא יאמר: תן לי של שבת, אלא אומר: תן לי שכר השבוע או החודש. או יאמר לו: תן לי שכר עשרה ימים". וכתב הרמ"א שם: "ואם שכרו לחודש והתנה לשלם לו כל יום כך וכך, מקרי שכיר יום",
וביאור הדברים כתב בביאור הלכה (שם ד"ה "מקרי שכיר יום"): "וכן כתב בבדק הבית בשם שבולי הלקט, וכתב עליו: ואין נראה כן מדברי הפוסקים. ואפשר דלא ראה דברי הר"ן שכתב הטעם שאם יסלקו באמצע השבוע אין צריך לשלם לו בעד השבוע כולו אלא בעד הימים שעברו, ולכן מקרי שכיר יום והוי שכר שבת, עכ"ל המג"א ס"ק ז'. ומשמע מדבריו דדין זה שבשבולי הלקט הוא הוא דברי הר"ן, ומה שהשיג עליו הב"י משום דלא ראה דברי הר"ן. ולעניות דעתי אין צריך כלל לומר כן על מרן הב"י, דבאמת דין זה בשבולי הלקט דין אחר הוא, דזה לשונו בבדק הבית: כתוב בשבולי הלקט שאם יאמר כך וכך תתן לי בחודש, שיבוא כך ליום הוי נמי כשכר שבת, ואין נראה כן מדברי הפוסקים שכתבתי בסמוך, עכ"ל. היינו דהשבולי הלקט סובר דמה שסיים: שיבוא כך ליום – הוי חזרה ממה שאמר מתחלה ששכרו לחודש, והב"י סובר דמה שסיים: שיבוא כך ליום – חשבון בעלמא הוא דקמחשב הפועל כמה ירויח לכל יום, וסבירא ליה להב"י דזה דמי למי שאומר: תן לי שכרי של עשרה ימים, דאף שבזה מרמז על שכר יום השבת גם כן, אפילו הכי כיון דלא תבעו בהדיא השכר של כל יום ויום בפני עצמו – שרי, הכי נמי בעניננו, דבודאי לבסוף כשיתבענו יתבע ממנו עבור כל החודש או השבוע, מה איכפת לן דחשב באמצע כמה מגיע לו עבור כל יום ויום, וזהו שסיים הב"י, וכתב: ואין נראה כן מדברי הפוסקים שכתבתי בסמוך" וכו'. וראה מש"כ במאמר מרדכי שבת (ח"ג פרק ס"ח סעי' ח'), וז"ל: "עובד בבית מלון שצריך לשמש כאחראי על קבלת האורחים בשבת וכו', באופן שאינו צריך לחלל שבת אלא רק לוודא שהכל נעשה כשורה – מותר לו לעבוד שם, מכיון שאינו עושה שום מלאכה אלא משגיח בלבד ודינו כשומר פירות. ומכל מקום, גם במקרה זה צריך לקבל את שכרו בגין השגחה זו בשבת בהבלעה יחד עם המשכורת של שאר ימות החול".
[52] תשמ"ח-תשמ"ט סימן רי"ט.
[53] עי' לעיל בהערה נ'. וראה במאמר מרדכי שבת (ח"ג פרק ס"ח סעי' ו'-ח').
[54] תשמ"ו-תשמ"ז סימן צ"ו.
[55] ראה עי' לעיל בהערה מ"ה, בדברי כה"ח.
[56] עיין שו"ע (חו"מ סי' ש"ע סעי' ב') וברמ"א שם (סעי' ג'), ועוד שם (סי' ר"ז סעי' י"ג), ועיין בשו"ת רב פעלים (ח"ב יו"ד סי' ל'). וראה בספר אוזני יהושע להרה"ג יהושע משה (דינים השייכים לחו"מ עמ' צ"ה), שכתב: "ואפשר משום שזה מפעל שנהנין ממנו מוסדות צבור וקרוב להיות מוסד ממשלתי, ולכן לא מיקרי אסמכתא". וע"ע מאמר מרדכי שבת (ח"ה פרק קכ"ב סעי' נ"ח). וראה להלן בחלק ד' שיצא בעז"ה.
