פרק לג – ראש חודש

נוסח ברכת החודש[1]

שאלה א: בלוח-קיר לבתי הכנסת בהוצאת הרב טקוצ'ינסקי כתוב, שב"שבת מברכים" יש לומר בברכת החודש: "שתחדש עלינו את החודש הבא", ואילו בסידורים כתוב: "החודש הזה". בכל "שבת מברכים", מתנהל אצלנו בבית הכנסת מחדש וויכוח – האם יש לומר כפי שכתוב בלוח או כפי שכתוב בסידור?

תשובה: מקור המנהג שמכריזים ביום שבת על ר"ח הוא מ"אבודרהם"[2], ושם כתוב בנוסח תפילת ראש חודש: "חדש עלינו את החודש הזה לטובה ולברכה", וכך צריך לומר, והכוונה היא לאותו חודש שעתה הכרזנו עליו.

ברכת החודש לפני ר"ח אב[3]

שאלה ב: האם בשבת שלפני ראש חודש מנחם אב מכריזים על ראש חודש?

תשובה: בשבת שלפני ראש חודש מנחם אב, יש הנוהגים שלא להכריז על ר"ח עפ"י הכתוב באיוב (ג', ו'): "במספר ירחים אל יבוא"[4]. ועיין בכה"ח (סי' תי"ז ס"ק ה')[5], שהביא בשם החיד"א ועוד פוסקים, שכתבו להכריז גם בשבת שלפני ראש חודש מנחם אב על החודש ככל שבת שלפני ר"ח, וכן נוהגים בארץ-ישראל.

ברכת הלל בראש חודש[6]

שאלה ג: בעניין ההלל בראש חודש שפסק מרן בשו"ע (סי' תכ"ב סעי' ב'), וז"ל: "וי"א שהציבור מברכין עליו בתחילה 'לקרוא את ההלל' וכו' ולבסוף 'יהללוך', והיחיד אינו מברך עליו, וי"א שאף הציבור אין מברכין עליו לא בתחילה ולא בסוף, וזו דעת הרמב"ם וכן נוהגים בכל מלכות ארץ ישראל וסביבותיה", עכ"ל, והרמ"א פסק שגם היחיד מברך עליו. וא"כ לדידן דאזלינן בתר פסקי מרן השו"ע צריך להיות לכאורה דאין מברכין עליו כלל ואפילו בחו"ל משום דידוע הכלל ד"יש ויש הלכה כויש".

ואולם בכמה וכמה קהילות הספרדים בחו"ל נהגו לברך עליו בציבור וכמ"ש הגאון החסיד רבי כלפון משה הכהן שהיה ראב"ד דקהילת ג'רבה שבתוניס בספרו ברית כהונה מערכת הריש סעיף ה' והוסיף, וז"ל: "דאין לומר בזה סב"ל דנגד המנהג אין לומר ספק ברכות להקל כאמור באות הקודם, וכ"כ הרב כף החיים ז"ל סי' תכ"ב אות ל"ו", עכ"ל. וגם הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצ"ל בקיצוש"ע שלו (סימן רנ"ה סעיף י') הביא ב' הדיעות הנ"ל, וכתב: "ואנו במארוקו נוהגים לברך עליו בציבור", עכ"ל. וכן נהגו בגרוזיה שהחזן מברך והקהל יצאו בברכתו, ולא מכבר הזדמן לי להתפלל בראש חודש בבית הכנסת לעולי גרוזיה כאן בעיה"ק רמלה וראיתי שנוהגים כן עד היום שהחזן מברך והקהל יוצאים בברכתו.

וחשבתי שאולי מכיון שדעת הרי"ף בפרק ב"מ, והרא"ש בפרק היה קורא שיחיד לא יברך משמע אבל ציבור מברכין (וכמ"ש מרן בב"י על הטור להוכיח כן מדעות הרי"ף והרא"ש). וא"כ הוו הרי"ף והרא"ש כתרי לגבי הרמב"ם, ומש"ה נהגו בקהילות הנ"ל לברך בציבור. גם בסדורים ספרדים רבים נמצא שהחזן יברך והקהל יצא בברכתו, כגון: בני ציון, תפילת ציון, בית מנוחה, תפילת ירושלים, תפילת ישרים ירושלמי ועוד, ורק במעט סדורים נמצא שאין לברך כלל, ומהם בסידורים: אור ישרים ותפילת ישרים. ובקצוש"ע מקור חיים (פרק פ"א סעיף ט"ו) להרב (ח.ד.) הלוי (שליט"א) [זצוק"ל] כתב: "וכל קהילה תנהג כמנהג אבותיה". אי לזאת הנני לשאול את מעכת"ר הדר"ג שליט"א לחוות דעתו בנידון הלכה למעשה: א. כיצד ראוי לנהוג. ב. אלו שנוהגים שהחזן יברך האם כדאי שישנו מנהגם או לא?

תשובה: בענין זה גילה דעתו מרן בשו"ע כפי שציינת, שבארץ ישראל נהגו לא לברך. ומשמע מדבריו, שבחוץ לארץ נהגו לברך, וזהו המקור למנהג אנשי חוץ לארץ בקהילות שונות. ראוי שאלו הבאים לארץ ישראל, ינהגו כמנהג ארץ ישראל ולא יברכו בקריאת ההלל בראש חודש[7].

שאלת המשך:  קבלתי את תשובתו של הרב, שבארץ ישראל נהגו כדעה הב' שאין מברכים בראש חודש על קריאת ה'הלל', ובחו"ל נהגו כדעה א' שמברכים. ועדיין קשה לי הדבר. הרי לפי הכלל 'יש ויש הלכה כויש', יש לנהוג כדעה השנייה (שלא לברך על ה'הלל') גם בחוץ לארץ  ולא רק בארץ ישראל. ומצאתי פוסקים שכתבו שנהגו כן לברך, מהם הגאון החסיד רבי כלפון משה הכהן זצוק"ל (בספרו 'ברית כהונה'), שהיה ראב"ד בעיר ג'רבה, וכן הגאון הגדול רבי רפאל ברוך טולדאנו זצוק"ל (בקיצוש"ע שלו), כתב שכך נהגו במרוקו. וכן ראיתי שנהגו בני קהילת גרוזיה כאן בארץ לברך על קריאת ה'הלל'.

וחשבתי שאולי סמכו על הרי"ף והרא"ש שהיו כתרי לעומת הרמב"ם, על כן מברכים על ה'הלל', אבל אם כך היו צריכים לברך גם בארץ-ישראל. ואם נפסוק על פי הכלל של 'יש ויש הלכה כיש', אז גם בחוץ לארץ אין לברך, ומדוע נוהגים כן לברך בחוץ לארץ?

תשובה: בהמשך למכתבנו מיום כ"ו אדר ברצוני לציין בפניך שבשו"ע כתוב: "ויש ויש" לא "יש ויש", ואז אין פוסקים כדעה ב' באופן מוחלט. לכן כתב שם להלכה, שנוהגים בארץ ישראל כדעת הרמב"ם שלא מברכים, וממילא מובן שבחוץ לארץ לא קבלו הלכה זו.

וכן פסק ב"חיים שאל" (ח"א סימן צ"ט), שבן ארץ ישראל היוצא לחוץ לארץ, יכול לברך לאחרים כיון שאין זה מדינא אלא כך הוא המנהג בשני המקומות[8].

ובר מן דא, שסברת הרמב"ם שעל מנהג לא מברכין, אינה רק דעת הרמב"ם בלבד אלא גם דעת התוס' (ערכין דף י' ובתענית דף כ"ח ע"ב). לפיכך לא אומרים על מנהג ספק ברכות להקל. בחוץ לארץ נהגו לברך ובארץ ישראל לא נהגו. ועיין ב"ארץ חיים" (סתהון) בהקדמה בדיני מנהג[9].

@תפילת ראש חודש כשהציבור ממהר[10]

שאלה ד: כאשר הציבור נחפזים בתפילת ראש חודש, איני מספיק לומר איתם "אשרי" ו"ובא לציון" וכן לחלוץ תפילין. האם עדיף לדחות את אמירתם לאחר התפילה (ללא תפילין) כדי שאוכל לחלוץ תפילין ולהתפלל מוסף עם הציבור?

תשובה: בתפילת ראש חודש כשאין מספיק לחלוץ תפילין ולומר "אשרי" ו"ובא לציון", יש לדחות את אמירתם לאחר מוסף, כדי להתפלל מוסף עם הציבור[11].

@קיצור חזרת הש"ץ בראש חודש[12]

שאלה ה: אני מתפלל בבית כנסת בו יש מתפללים מכל העדות, והציבור ממהר בבוקר לעבודה. בתפילת שחרית של ראש חודש, מיד לאחר "ברוך אתה ה' גאל ישראל", אומר שליח הציבור בקול רם את תפילת העמידה, יחד עם כל הציבור, עד "קדושה", ולאחר מכן כולם ממשיכים בלחש, ללא חזרת הש"ץ. כך נהוג לעשות גם בתפילת מנחה ובמוסף של ראש חודש. רציתי לשאול את כבוד תורתו:

א. האם מותר לנהוג כך? ב. באילו מקרים מותר להתפלל בצורה כזאת? ג. כיצד צריך הציבור לנהוג – האם להתפלל את כל התפילה בלחש, או לומר אותה חצי עם הש"ץ וחצי בלחש?

תשובה: המנהג שנוהגים לקצר התפילה, ולעשות חזרה מקוצרת – הוא מנהג לא טוב.

עיין בתשובות הרמב"ם "פאר הדור" (שאלה קמ"ח) שכתב, שחייבו לעשות חזרת הש"ץ בכל בתי הכנסיות, ואפילו אין שם אורחים, וצריך לנהוג כך תמיד, וגם בזמן הזה צריך לעשות חזרה בשלמותה[13]. ועיין עוד ב"ארץ חיים" (סימן רל"ח) שכתב, שמי שמתפלל בקביעות בלא חזרת הש"ץ זה זלזול בתקנת חכמים, וגזרו נידוי על העובר על תקנת חכמים כשמתפלל ללא חזרת הש"ץ[14].

בכל אופן, במקרה שלכם, שאתם ממהרים לעבודה, יש לכם על מי לסמוך. ועיין בשו"ע (סימן קכ"ד ובסימן רל"ב) ובנו"כ שיש שני מנהגים לחזרה מקוצרת, למעשה מנהג הספרדים להתפלל יחד עם הש"ץ עד "ואתה קדוש" ואומרים "קדושה" באמצע, והנוהגים כרמ"א ממתינים עד שהשליח צבור גומר שלוש הברכות הראשונות. אך כל זה בשעת הדחק, ולכתחילה לא יעשו כן (ועיין כה"ח סימן קכ"ד ס"ק ט')[15]. ספרדי שמתפלל עם האשכנזים יתפלל יחד עם הש"ץ[16].

יש הנוהגים בשחרית ובמוסף, במקום שיש נשיאת כפיים, שלאחר ה"קדושה" ממשיכים בלחש, וב"רצה" הש"ץ מתחיל לומר בקול רם[17].

טעות במוסף שבת ור"ח[18]

שאלה ו: אדם שהתפלל בשבת שחל בה ראש חודש מוסף של שבת כהרגלו בכל שבת, האם הוא צריך לחזור ולהתפלל מוסף של שבת וראש חודש, או שהוא יצא ידי חובה בתפילת מוסף של שבת רגילה?

תשובה: אם התפלל בשבת וראש חודש תפילת מוסף של שבת ולא הזכיר בה ראש חודש, חוזר ומתפלל מוסף של שבת ור"ח. עיין בכה"ח (סי' תכ"ה ס"ק כ"ו)[19].

[1] תש"ן-תשנ"ג סימן מ"ב.

[2] כתב האבודרהם (סדר ר"ח עמ' רי"ב, רט"ז), וז"ל: "שבת קודם ראש חודש אחר קריאת ההפטרה קודם אשרי מכריז שליח צבור ומודיע לקהל באיזה יום יחול ראש חדש, או אם יהיה יום אחד או שני ימים, וכו' אלהינו ואלהי אבותינו חדש עלינו את החודש הזה החוזר חלילה ואמר חדש ע"ש, (איכה ה', כ"א) חדש ימינו כקדם. לטובה, על שם (קהלת ז', י"ד): ביום טובה היה בטוב. ולברכה, על שם (דברים י"ד, כ"ט): למען יברכך. לששון, על שם (ישעיה ס"א) שוש אשיש. ולשמחה, על שם (דברים ט"ז): ושמחת בחגיך. ולישועה, על שם (תהילים ל"ה, ג') אמור לנפשי ישועתך אני. ולנחמה, על שם (ישעיה נ"א, ג'): כי נחם ה' ציון. וכתיב (שם מ"ט, י"ג) כי נחם ה' את עמו. לפרנסה, לשון חכמים הוא. ולכלכלה, על שם (נחמיה ט', כ"א): וארבעים שנה כלכלתם במדבר. למחילת חטא, לשון חכמים הוא, ולסליחת עון, על שם (תה' ק"ג, ג')" הסולח לכל עוניכי, לפי ששעיר ראש חודש מכפר כמו שאמרנו. ויהי ראש החודש הזה סוף, על שם (סוף קהלת): סוף דבר. וקץ, על שם (בראשית ד', ג'): ויהי מקץ. לכל צרותינו, על שם (תהילים ד', ב'): בצר הרחבת לי. ועם שאמר סוף וקץ אמר תחלה, ע"ש (בראשית מ"א, כ"א): כאשר בתחלה. וראש על שם (תהילים קי"ט, ק"ס): ראש דבריך אמת. לפדיון נפשנו, על שם (שם מ"ט, ט"ז): יפדה נפשי מיד שאול וע"ש (שם נ"ה, י"ט): פדה בשלום נפשי ואמר צרותינו ופדיון נפשנו זה אצל זה על שם (תה' כה, כב) פדה אלהים את ישראל מכל צרותיו. כי בעמך ישראל מכל האומות בחרת, על שם (דברים ז', ז') ויבחר בכם, ועוד שקבע דמות יעקב הנקרא ישראל בלבנה. וחוקי ראשי חדשים, על שם (תהילים קמ"ח, ז') חק נתן ולא יעבור שאינה עוברין את גבולם למלא ולחסר. להם קבעת שישראל מונין ללבנה, והוא לשון חכמים לקבוע שנים ולעבר חדשים", וראה עוד בסידור קול אליהו (עמ' תקמ"ה-תקמ"ו) ובמאמר מרדכי שבת (ח"ב פרק ל"ז סעי' ו'-י"ג).

[3] תשמ"ח-תשמ"ט סימן נ"ו.

[4]והתרגום מפרש: "במנין ריש ירחא לא יעול". ובמגן אברהם (סי' תי"ז ס"ק א'), וז"ל: "ובכנסת הגדולה כתב שיש מקומות שאין נוהגין לברך ר"ח אב", עכ"ל. וביאר במחצית השקל שם, וז"ל: "כמדומה ראיתי בספר א' (אח"ז מצאתיו בהגהת מרדכי פרק אלו מגלחין בשם תוספתא, ודחה שם טעם זה, ודין זה הובא לקמן בעט"ז ר"ס תקמ"ט, ע"ש הטעם), שאיוב קילל את יומו ואמר: 'במספר ירחים אל יבא', ודרך אסמכתא, הואיל וחודש זה של פורעניות לכן אין מברכים אותו כשאר חדשים", עכ"ל. וכן הביא המשנ"ב (שם ס"ק א'), וז"ל: "ויש מקומות שאין נוהגין לברך ר"ח אב, משום שהוא חודש של פורעניות", עכ"ל.

[5] וז"ל: "ראיתי בתוספות דשבת שלפני ראש חודש אב אין מכריזין, משום דכתיב: במספר ירחים אל יבא, ודחה דאדרבה יותר טוב להכריז כדי לברך ישראל שהזמן מוכן לפורענות, הגהות מרדכי למסכת מועד קטן. ובעל תיקון יששכר בדף נ"ז כתב: יש מקומות שאין מכריזין אותו, ויש מקומות שמכריזין אותו, ואומרים: יהפכהו הקדוש ברוך הוא עלינו ועל כל עמו ישראל לטובה במקום יחדשהו וכו'. כנסת הגדולה שם, מגן אברהם שם, אמת ליעקב שם. והרב לדוד אמת כתב שם בסתם דגם לפני ראש חודש אב מכריזין, יעו"ש". וכן נוהגים בארץ-ישראל וכן נהגו רבים מבני אשכנז (לוח אר"י להרב טיקוצ'ינסקי) כהרב החיד"א, ובאמת פסוק זה אמר איוב על עצמו כשהוא נולד ש"מספר ירחים אל יבוא", ולא נאמר על חודש אב, ובפרט שהרי גם נאמר: "הנה הלילה הזה יהא גלמוד, אל תבוא רננה בו", ואנו אומרים הלל בר"ח אב.

[6] תשמ"ה 353-1, ושאלת ההמשך תשמ"ה 704-1, וכן השיב מאד בקיצור בתשמ"ח-תשמ"ט סימן רל"ו.

[7] כתוב בגמ' תענית (כ"ח ע"ב): "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: שמונה עשר יום בשנה יחיד גומר בהן את הלל, ואלו הן: שמונת ימי החג, ושמונת ימי חנוכה, ויום טוב הראשון של פסח, ויום טוב (ראשון) של עצרת. ובגולה עשרים ואחד יום, ואלו הן: תשעת ימי החג, ושמונת ימי חנוכה, ושני ימים הראשונים של פסח, ושני ימים טובים של עצרת. רב איקלע לבבל, חזינהו דקא קרו הלילא בריש ירחא. סבר לאפסוקינהו. כיון דחזא דקא מדלגי דלוגי, אמר שמע מינה מנהג אבותיהם בידיהם. תנא: יחיד לא יתחיל, ואם התחיל – גומר".

וכתבו התוס' (ערכין י' ע"א ד"ה "י"ח ימים") – "פי' ובשאר ימים אין אומרים אותו כלל דליכא לפרושי בשאר ימים אין גומרין אותו אבל קורין אותו בדילוג, מדקאמר: ר"ח איקרי מועד לימא, משמע דסובר דאין אומרין בר"ח כלל, וכן הא דקאמר: מאי שנא בחג דאמרינן ובפסח דלא אמרינן, משמע דאין חובה לאומרו כלל בר"ח ובפסח, וכן משמע בהך דמסכת תענית (דף כח ע"ב) רב איקלע לבבל חזינהו דקרו הלילא בר"ח קסבר לאפסוקינהו, כיון דשמע דקמדלגי אמר מנהג אבותיהם בידיהם, משמע שרב היה סבור שלא היו אומרים אותו כלל, וא"כ ודאי מה שאנו אומרים אותו אינו אלא מנהג בעלמא ואינו חובה כמו בי"ח ימים. ומ"מ אומר ר"ת דצריך לברך, עליו דכך משמע הך דסבר לאפסוקינהו דכיון שמברכין עליו, דאל"כ מיד שראה רב שלא ברכו לפניו מיד היה יכול להבין שלא היה חובה אלא מנהג, אלא ש"מ שברכו וכו' ולא דמי להאי דקאמר פרק לולב וערבה (סוכה דף מ"ד ע"ב) אמנהגא לא מברכינן, ה"מ טלטול דמנהג כמו ערבה אבל אקריאה דמנהג מברכין שפיר, והא דקאמר התם בפ"ד דתענית (דף כ"ח ע"ב) תנא – יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר, פירוש: יחיד אין צריך להתחיל ואם התחיל גומר ובדילוג, משמע דציבור חייבין, היינו ממנהג בעלמא. וקצת קשה רב דסבר לאפסוקינהו, התניא הכא דציבור חייבין לקרותו וגם יחיד נמי גומר כשהתחיל. ור"ח פירוש: יחיד לא יתחיל בברכה ואם התחיל בברכה גומר. ומ"מ נקוט דר"ת בידך דטוב לברך ליחיד נמי בתחילה דנהי דודאי אין מחוייב לאמרו מ"מ מאחר שמזקיק עצמו לכך אין זה ברכה לבטלה כמו שהנשים מברכות על נטילת לולב שאינו לבטלה אף על פי דפטורות, מ"מ הם רשאות ליטלו ואין זה ברכה לבטלה, פסק".

כתב הטור (סי' תכ"ב): "וקורין ההלל, ורבו בו הדעות – יש אומרים שיחיד אין אומר אותו כלל בראש חודש אבל צבור אומרים אותו ומברכין לפניו ולאחריו, ויש אומרים שאין חילוק בין יחיד לצבור ושניהם אומרים אותו בלא ברכה. ור"ת כתב דלא שנא יחיד ולא שנא צבור אומרין אותו ומברכין עליו אפילו כל יחיד ויחיד, ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל, ומברכין לקרות את ההלל וחותמין ביהללוך, וכ"כ רב עמרם".

וכתב הב"י שם: "סברות אלו וטעם כל אחד מהם כתבו התוס' (ערכין י"ד ע"א ד"ה "ימים") והרב רבינו יונה (ז' ע"ב ד"ה "ונראה" וד"ה "ורבינו יעקב") והרא"ש (סי' ה') בפרק היה קורא והר"ן בפרק במה מדליקין (י"א ע"ב ד"ה "תנא"). ודעת הרי"ף בפרק במה מדליקין (שם) דיחיד לא יברך משמע אבל ציבור מברכין, וכן נראה שהוא דעת הרב רבינו יונה ודעת רש"י (מחזור ויטרי עמ' 193, סדור רש"י עמ' 160) דציבור נמי אין מברכין עליו, וכן דעת הרמב"ם בהלכות חנוכה (פ"ג ה"ז). וכתב עוד שיחיד לא יקרא כלל ואם התחיל ישלים ויקרא בדילוג. וכתב הרא"ש והר"ן שבכיוצא בזה אמרו אם הלכה רופפת בידך ראה היאך הציבור נוהגים ונהוג כן, והמנהג הוא שמברכים על ההלל. והרב המגיד כתב: ומנהגינו שציבור מברכין עליו ויחיד אומרו בלא ברכה. כתב הכל בו בסי' נ"ב (ט"ז ע"א) בשם הר"פ שטוב לאמרו עם הציבור אף קודם תפילה, עכ"ל. וכתב הרוקח (סי' ר"ל): ראיתי את רבי שלא קרא הלל דראש חדש עם הציבור וקרא מעצמו מיושב בשעת קריאת התורה".

וכתב השו"ע (סי' תכ"ב סעי' ב'): "וקורים הלל בדילוג, בין יחיד בין צבור. וי"א שהצבור מברכין עליו בתחלה לקרוא את ההלל, ולבסוף, יהללוך. והיחיד אין מברך עליו. ויש אומרים שאף הצבור אין מברך עליו לא בתחלה ולא בסוף, וזה דעת הרמב"ם וכן נוהגין בכל א"י וסביבותיה".

וכתב הרמ"א שם: "ויש אומרים דגם יחיד מברך עליו (טור בשם הרא"ש ור"ת). וכן נוהגין במדינות אלו. ומ"מ יזהר אדם לקרות בצבור כדי לברך עליו עם הצבור. וי"א דכשיחיד קורא אומר לשנים שיאמרו עמו ראשי פרקים דאז הוי כרבים (מרדכי פ' במה מדליקין ואגור בשם שוחר טוב). ונהגו כן בהודו ולא באנא". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ט"ז): "ומ"מ יזהר אדם וכו' – לצאת ידי דעת הפוסקים שביחיד אין מברכין עליו. ולהכי כתבו האחרונים דאם בא לביהכ"נ סמוך להלל – יקרא הלל תחלה עם הצבור ואח"כ יתפלל".

וכתב כה"ח שם (ס"ק ל"ו): "יש אומרים דגם יחיד מברך וכו'. כן כתבו התוספות ערכין יו"ד ע"ב, וז"ל: ומכל מקום נקוט דר"ת בידך דטוב לברך ליחיד נמי בתחלה דנהי דודאי אין מחויב לאומרו מכל מקום מאחר שמזקיק עצמו לכך אין זה ברכה לבטלה כמו שהנשים מברכות על נטילת לולב שאינו לבטלה, ואף על פי דפטורות מכל מקום הם רשאות ליטלו ואין זה ברכה לבטלה, עכ"ל. וכבר כתבנו לעיל סימן ז' אות ב' דבמקום מנהג לא אמרינן ספק ברכות להקל, יעו"ש". ולכן במקום שיש בו מנהג – ימשיכו במנהגם, ובמקום שאין להם מנהג – לא יברכו כמנהג ארץ ישראל. וראה עוד מאמר מרדכי למועדים ולימים (פרק א' סעי' י"ח, כ"ב). ובמאמר מרדכי לימות החול (פרק כ"ט סעי' י"ג, כ"א).

[8] הובא בכה"ח (סי' תכ"ב ס"ק ל"ה).

[9] ראה ארץ חיים (סתהון, כלל כ"ד ד"ה "ואפילו היכא"), שכתב שהגם שמרן כתב שמנהג ארץ ישראל שלא לברך על הלל בר"ח, האשכנזים בירושלים מברכים.

[10] תשד"מ 415-1.

[11] שו"ע (סי' כ"ה סעי' י"ג), וז"ל: "נהגו העולם שלא לחלוץ תפילין עד אחר קדושת ובא לציון וכו'. ביום ראש חודש, חולצים אותם קודם תפלת מוסף. הגה: וה"ה בחול המועד, ודוקא במקום שאומרים במוסף קדושת כתר, מיהו נוהגים לסלקם קודם מוסף בכל מקום". ועוד כתב השו"ע (סי' תכ"ג סעי' ד'): "נוהגים לחלוץ תפילין כשרוצים להתפלל מוסף". וביאר המשנ"ב שם (ס"ק י'): "והטעם, דכמו דאין מניחים תפילין ביום טוב משום שיו"ט בעצמו אות, כמו כן יש לנהוג בר"ח עכ"פ בשעת מוסף שמזכירים מוספי היום, דאותה זכירה ג"כ הוא כעין אות. וכתב הפמ"ג שיש לחלוץ התפילין בובא לציון קודם יהי רצון שנשמור חוקיך, ויש נוהגים רק לחלוץ הרצועות מהאצבע קודם יהי רצון. מיהו כל זה בר"ח". וראה כה"ח (סי' כ"ה ס"ק צ"ט).

וכתב השו"ע (סי' צ סעי' ט'): "ישתדל אדם להתפלל בב"ה עם הציבור". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק כ"ח): "עם הצבור – מפני שאין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלת הצבור, ואפילו היה בהם חוטאים לא ימנע מלהתפלל עמהם וכו' ועיקר תפלה בצבור הוא תפלת י"ח, דהיינו שיתפללו עשרה אנשים שהם גדולים ביחד, ולא כמו שחושבין ההמון שעיקר להתפלל בעשרה הוא רק לשמוע קדיש וקדושה וברכו ולכן אינם מקפידין רק שיהיו י' בבית הכנסת, וזהו טעות, ולכן חוב על האדם למהר לבוא לבהכ"נ כדי שיגיע להתפלל י"ח בצבור". ולכן ידלג על אשרי ובא לציון וישלימם לאחר התפילה, וע"ע שו"ת הרב הראשי (ח"א פרק ה' שאלה י"ח, פ"ח שאלה י"ד, פרק י"ב שאלה י"ז).

[12] תש"ן-תשנ"ג סימן כ"ט.

[13] וז"ל: "מאחר שתיקנו חכמים ז"ל שירד שליח צבור לפני התיבה להוציא את מי שאינו בקי, ולדעת רבן גמליאל אפילו הבקי שלא התפלל בינו לבין עצמו, אם כן אין תפלת השליח צבור ברכה לבטלה כלל מפני התקנה, ואפילו אין בזאת החבורה מי שלא יצא, וכמו שתיקנו בקידוש בית הכנסת ועם היות מפני האורחים, וחייבו כן בכל בתי כנסיות ואפילו אין שם  אורחים, וכמו שאמרו באיחור ערבית ליל שבת מפני המאחרין לבוא, וצריך לנהוג כך תמיד ואפילו אין שם מי שלא בא. וכמו כן כל דבר הנתקן מפני סיבה לאו דוקא עד שתזדמן הסיבה אשר בעבורה לתקן אלא צריך לנהוג כך תמיד בין אם תהיה הסיבה או לאו. ולדעתי כך הוא, דאי לא תימה הכי נמצא שחז"ל נתנו דבריהם לשיעורין והיה צריך לראות מי יודע ומי אינו יודע ואחר כך שיתפלל השליח צבור או לא יתפלל, וזה הוא ביטול הגזירות והתקנות".

[14] עוד על מעלת החזרה ע"פ הסוד – ראה במאמר מרדכי לימות החול (פרק י"ח סעי' א').

[15] כתב הב"י (סי' רל"ב): "כתוב בשבלי הלקט (סי' מ"ז) שכתב רבינו אפרים בשם רבינו האיי דציבור דדחיקא להו שעתא בבי שמשי, אית להו לצלויי בלחש והדר לנחותי שליח ציבור, דלית ליה לשליח ציבור למיחת ולאפוקינהו שמונה עשרה בקול רם לפי שמצות תפלה בלחש ולא נפקי שמונה עשרה בין יחיד בין ציבור אלא בלחש, ותקנתייהו דמצלי כולהו בלחש במצות תפלה והדר נחית שליח ציבור, ואומר מגן ומחיה וענו קדושה ומסיים האל הקדוש אם אין שהות ביום למיגמר י"ח ברכות, והכי נהוג רבנן במתיבתא כד דחיקא להו שעתא וכן ראוי לעשות, עכ"ל".

וכתב השו"ע (סי' רל"ב סעי' א'), וז"ל: "אם השעה דחוקה, יתפללו בלחש ואחר כך יאמר שליח ציבור: מגן, ומחיה, ויענה קדושה, ומסיים: האל הקדוש, אם אין שהות ביום לגמור י"ח ברכות". וכתב הרמ"א שם: "ויש אומרים שיתפלל השליח צבור עם הקהל בקול רם, וכן נוהגין ועיין לעיל סי' קכ"ד סעיף ב'". ועוד כתב הרמ"א שם: "וכן אם הוא שעת הדחק, כגון שירא שיעבור זמן התפלה, יוכל להתפלל מיד בקול רם, והצבור מתפללין עמו מלה במלה בלחש עד לאחר האל הקדוש, וטוב שיהיה אחד לכל הפחות שיענה אמן אחר ברכת הש"צ".

וכתב המשנ"ב (סי' רל"ב ס"ק ב'): "יתפללו בלחש – היינו שלא יסמכו הצבור מפני הדחק לצאת רק בתפלת הש"ץ שיתפלל בקול רם, דעיקר תפלה בלחש הוא, ורק הש"ץ יקצר בתפלתו שבקול ולא יאמר כ"א ג' ראשונות להוציאן ידי חובתן בקדושה". וכתב הבה"ל (סי' קכ"ד ד"ה "בלחש"): "עיין בפמ"ג שהסכים דלכתחלה ראוי לצבור להתפלל עם הש"ץ מלה במלה עד אחר שומע תפלה ומודים, והם בלחש והש"ץ יאמר הכל בקול, וכן בלבוש סימן רל"ג משמע דהש"ץ יגמור התפלה בקול, ומביאור הגר"א במה שרמז לעיין בסימן ק"ט ס"ב משמע ג"כ לכאורה דסבר הכי, ועיין בא"ר שהקשה משם אדהכא. והעולם אין נוהגין כן, אלא תיכף לאחר האל הקדוש גם הש"ץ מתפלל בלחש, ואולי טעם המנהג משום דברוב נוהגין הצבור להמתין עד שיסיים הש"ץ האל הקדוש, וקשה להם להשיגו אח"כ לומר שומע תפלה ומודים בשוה, וא"כ מה תועלת יהיה אם יתפלל בקול".

ועוד כתב (סימן קכ"ד ס"ק ו'): "ובלא שעת הדחק הסכימו הרבה מהאחרונים שלא לעשות כן, כי עיקר התקנה היתה מדינא להתפלל מתחלה בלחש ואח"כ בקול רם". ועוד כתב (ס"ק י'): "וטוב וכו' – היינו בשאין השעה דחוקה כ"כ, רק שיראים שמא יעבור הזמן, אבל אם השעה דחוקה ביותר, די במה שהתינוקות יענו אמן, או יזמינו לאחד שכבר התפלל שיענה אמן אם אפשר להם בקלות, ואם לאו – אין להקפיד ע"ז כלל, ולא דמי למה שכתב בס"ד דאם אין ט' מכוונים לברכת הש"ץ הוא קרוב לברכות לבטלה, שאני התם שכבר התפלל פעם אחת בלחש והוא מכוין עתה רק בשביל תקנת חז"ל, משא"כ בזה שהוא מתפלל רק פעם אחת".

וכתב כה"ח שם (ס"ק י'), וז"ל: "וכן נתפשט המנהג עכשיו בכל המקומות כדברי האר"י ז"ל שאין מבטלין שום חזרה שחרית מוסף ומנחה אלא רק אם הוא שעת הדחק, כגון שיראים שיעבור זמן התפלה ר"ל שלא ישאר זמן לומר החזרה בזמן תפלת מנחה, וכמ"ש לקמן סימן רל"ב אז כשמתחילין לומר התפלה בלחש מגביה קולו הש"ץ בג' ראשונות עד אחר האל הקדוש והם אומרים עמו מלה במלה כדי לומר קדושה, ואחר כך גם הש"ץ משלים תפלתו בלחש מן אתה חונן וכו' עד סיום תפלת שמונה עשרה, משום דאסור להשמיע קול בתפלת הלחש, כמו שכתבנו לעיל סימן ק"א אות ז' בשם הזוהר הקדוש והאר"י ז"ל אלא רק בג' ראשונות, כיון שהוא מגביה קולו לצורך כדי לומר קדושה – מותר". וע"ע הבא"ח (ש"ר פרשת תרומה  סעי' ב'): "אלא דהחזרה היא מגעת במקום עליון וגבוה יותר ממקום שמגעת שם תפילת לחש וכו'. לכן אין לבטל חזרה כלל, אלא רק בשעת הדחק שלא נשאר זמן או שהם עשרה בצמצום וברור לו שיש בהם אנשים המונים שאין נותנים לבם לחזרה, ואפילו על אמנים לא יתנו לב לענות, דאז כל כהאי גוונא יתפלל הש"ץ שלוש ראשונות בקול רם עם הציבור כשהם מתפללים בלחש, כדי שיאמר קדושת 'נקדישך'. ואחר חתימת 'ואתה קדוש' גם הש"ץ יסיים התפילה בלחש" וכו'. וראה עוד בענין תפילה קצרה במאמר מרדכי לימות החול (פרק ח"י סעי' ג', פרק כ"ה סעי' מ"ה).

[16] ראה לעיל פרק י"ח שאלה ז'.

[17] [הערת העורכים: כתב ערוך השולחן (סי' קכ"ד סעי' ג'): "ודע דהטור כתב עוד טעם על חזרת הש"ץ משום קדושה, ע"ש. ונראה שהיה יכול לומר גם משום ברכת כהנים דא"א בלא שלש אחרונות. ויש להבין, דא"כ ר"ג כששאל חכמים למה ש"ץ יורד לפני התיבה, מאי ק"ל, הא מוכרח לזה מפני הקדושה ומפני ברכת כהנים, וגם חכמים למה הוצרכו להשיבו כדי להוציא את שאינו בקי. ונלע"ד דדבר גדול השמיענו בזה, דהנה שאלו מהרמב"ם ז"ל: בהכ"נ שכולם בקיאים למה צריך חזרת הש"ץ, והשיבם דכיון דחכמים תקנוה הוי תקנה קבועה ואין חילוק בין יש בקיאים בין אין בקיאים [הובא בב"י]. ומ"מ יש להבין – ואיך תקנו להתפלל בחנם כשא"צ לה, אך הוא הדבר דמקצת חזרת הש"ץ בהכרח גם בלא טעם דאינן בקיאים, והיינו ג' ראשונות לקדושה [עב"ח] וג' אחרונות לברכת כהנים, אך מפני אינו בקי הוכרחו לתקן שהש"ץ יחזור כל התפלה, וכיון שתקנו ממילא נשאר תקנתם גם כשכולם בקיאים, דכיון דג' ראשונות וג' אחרונות חובה בלא"ה, ולכן תקנו לגמור כל האמצעיות לבל לחלק בתקנה, ושפיר קאמר הרמב"ם". משמע שאם יאמר את ג' אחרונות – יוכל לשאת כפים].

[18] תשמ"ו-תשמ"ז סימן רכ"א.

[19] כתב כה"ח שם: "ואם לא אמר כי אם מוסף שבת לבד ולא הזכיר ענין ראש חודש כלל וחתם בשבת, אף על פי שכבר הוציאו ספר תורה וקראו חובת היום של ראש חודש – צריך לחזור ולהתפלל מוסף שבת וראש חודש. מים רבים חלק אורח חיים סימן מ"א, יד אהרן מהדורא בתרא בהגהות הטור אות ד', ברכי יוסף סימן ת"ץ אות ח', הרב המגיה בשלמי צבור דף רכ"ט ע"ד, חסד לאלפים אות ג'". וראה מאמר מרדכי שבת (ח"א פרק כ"ז סעי' ל"ה) בדבר הטועה או בספק טעות, עיי"ש.