בדיקה חמץ נוספת אחר בדיקת י"ג ניסן[1]
שאלה א: כתב גאון עוזנו ה"בן איש חי" בספרו "רב ברכות" עמ' ל"א אות ב', שאם בדק את החמץ בליל י"ג בניסן (ועדיף לכתחילה לא לעשות כך), לא צריך לחזור ולבדוק בליל י"ד בניסן לאור הנר. ראיתי שיש החולקים על כך, אם כן מהו הדין בעניין זה?
תשובה: עיין בשו"ע (סי' תל"ג סעי' י"א) שאם כיבד חדרו בי"ג בניסן והתכוון בכך גם לבדוק חמץ, בכל אופן חייב לבדוק גם בליל י"ד אע"פ שבדק בחורים ובסדקים[2], עיי"ש בכה"ח (ס"ק פ"ב) בטעם הדבר[3].
מש"כ ה"רב ברכות"[4] שהזכרת, זהו להסביר את דברי ה"חק יעקב" המובא שם בכה"ח (ס"ק פ"ב), אך לדינא לא כתב שם שלא יבדוק בליל י"ד. אמנם, יש מחלוקת אחרת, והיא – אם בירך בליל י"ג האם כשבודק שוב בליל י"ד יברך או לא[5].
@ החלפת כלים לפני צאת החג[6]
שאלה ב: מנהג בני עדתי הוא, להכניס את כלי הפסח ולהוציא את כלי החמץ לפני צאת החג.
שאלתי היא: האם מותר לנהוג כך?
תשובה: אסור לפי הדין להוציא כלי חמץ בשביעי של פסח אלא לאחר תפילת ערבית, ספירת העומר והבדלה[7].
רק לאחר הנ"ל, יש להכין ולסדר את כלי הפסח במקום מיוחד או לאורזם, ורק אח"כ להוציא את כלי החמץ כדי שלא יתערבבו אלו באלו[8].
@פירות יבשים בפסח[9]
שאלה ג: שמעתי שיש האוסרים לאכול פירות יבשים בפסח – האם כבודו גם כן סובר כך?
תשובה: אנו לא נהגנו לאסור פירות יבשים בפסח, אלא יש לדאוג שיהיו כשרים לפסח [אמנם יש הנוהגים לא לאכול פירות יבשים בפסח[10]].
שימוש בחומצת לימון[11]
שאלה ד: האם מותר להשתמש בפסח במוצרים שיש בהם חומצת לימון העשויה מעמילן חיטה?
תשובה: אסור להשתמש בפסח במוצרים שמעורבים בהם חומצת לימון העשויה מעמילן של חיטה[12].
כשרות מאכלים שונים לנוהגים שלא לאכול קטניות[13]
שאלה ה: במשפחתי – אנו ספרדים – נהגו שלא לאכול קטניות בפסח מלבד גרעינים, בוטנים ואורז. האם מותר לאכול בפסח את המאכלים הבאים: דבש דבורים טהור, חלבה, ריבה, שוקולד ומרגרינה?
תשובה: דבש דבורים טהור – מותר בפסח[14].
חלבה – אסור[15].
ריבה – תלוי מה היא מכילה[16].
שוקולד – מותר אם אין בה קטניות.
@חשש חמץ במי הכנרת[17]
שאלה ו: א. האם מותר לשתות בפסח מים שמקורם בכנרת, הרי קיים חשש שזרקו לתוכה חמץ בפסח, וחמץ אסור אפילו במשהו?
ב. האם אנשים הגרים סמוך לחוף הכנרת (לדוגמא: בטבריה), צריכים להחמיר יותר בעניין זה?
תשובה: עניין זה נדון בהרחבה בספרו של הרה"ג א. וולדנברג (שליט"א) [זצ"ל] שו"ת ציץ אליעזר (חלק י"ז סי' כ"ג), ופסק שם להקל. וכן היא דעתי להקל בשתיית מי הכנרת, אף לאנשי טבריה, ואין בזה חשש חמץ[18].
מוצרי חלב בפסח[19]
שאלה ז: בבית הוריה של אשתי נהגו שלא לאכול מוצרי חלב בפסח – האם ראוי שגם אני לא אוכל מוצרי חלב בפסח, או שמא טוב שאשתי תעשה התרת נדרים, כך שגם היא תוכל לאכול מוצרי חלב בפסח?
תשובה: מותר לך ולאשתך לאכול מוצרי חלב[20], אלא שיש לעשות התרה[21].
מנהג מצה שרויה[22]
שאלה ח: האם יש בעיה באכילת מצה שרויה בפסח לספרדים?
תשובה: לספרדים אין בעיה במצה שרויה[23].
האכלת דגים בחמץ גוי[24]
שאלה ט: ראיתי שכבוד תורתו כתב, בדברי ברכתו על ספרי שו"ת "פניני משה", על מה שכתבתי בסימן ז' בעניין האכלת דגים זעירים חמץ בפסח, שיש חשש שישראל יהנה ממאכל זה למרות שאינו ראוי לאכילה.
הנה לדעת המשנה ברורה, שכתב על דברי מרן השולחן ערוך, אף על פי שישראל רואה חמץ של גוי אין בכך כלום: "… ולשמא יבוא לאכלו ליכא למיחש, דהא החמץ הוא תחת יד העכו"ם והוא משמרו". דהיינו, אפילו שמדובר על חמץ הראוי לאכילה, מכל מקום לא חששו שיבוא ישראל לאכול מהחמץ כי הוא בבעלותו של הגוי.
במקרה דנן, מדובר על חמץ שאינו ראוי לאכילה, אמנם אסור הוא בהנאה אך מדוע נחשוש שיבוא ישראל ליהנות ממנו, כאשר החמץ נמצא תחת ידי הגוי והוא משמרו, שהרי כל המקום, כולל החמץ, נמכר לו, והוא שוהה בתוך המעבדה כל ימי הפסח, המפתחות ביד הגוי ואין מי שיכול להיכנס למקום בלעדיו?
ולפי זה, כפי שלא חששו בדבר הראוי לאכילה שיבוא לאוכלו מפני שהגוי משמרו, כך נוכל לומר שגם אין לחשוש שיבוא ליהנות ממנו מפני אותה סיבה, שהגוי משמרו וכל המקום, כולל מאכלם של הדגים, נמצא בבעלותו.
תשובה: ישנה מחלוקת ידועה בין הפוסקים לגבי המוצא חמץ בפסח, אם מותר להרימו או לא. י"א שברגע שמגביהו זוכה בו, אעפ"י שאינו מתכוון לזכות בו, כיון שחמץ הוא מהדברים שאינם ברשותו של האדם ועשאם הכתוב ברשותו[25]. וי"א שמותר להגביהו בתנאי שיאמר כשמגביהו שאינו מתכוון לזכות בו[26]. לדעה הראשונה חיישינן שמא כשיגביהו יחשוב לאוכלו או יתכוון לזכות בו. עיין במסכת פסחים ו' ע"ב ולרש"ש שם, ועיין בפירוש רע"ב והתויו"ט על המשנה הראשונה בפסחים.
מה שכתבו הפוסקים[27], שאם יש חמץ של גוי וישראל רואהו לא חיישינן שמא יקחנו ויזכה בו, זהו כיון שאינו ברשותו ובבעלותו, אך כאן, אעפ"י שהחמץ אינו שלו, חיישינן שמא יתכוין לזכות בו בזמן שמאכיל את הדגים, וזוהי הנאה האסורה בחמץ[28].
במנהג נמנעי הקטניות בפסח[29]
שאלה י: א. איך קובעים מהן קטניות לגבי פסח, האם על פי מה שנהגו שלא לאכול או על פי ההגדרה הבוטנית?
ב. במשפחתי – אנו ספרדים – נהגו שלא לאכול קטניות בפסח מלבד גרעינים, בוטנים ואורז – מדוע נהגו להתיר דווקא מאכלים אלו? האם אני רשאי להפסיק מנהג זה, ולאכול את כל סוגי הקטניות בפסח?
ג. במשפחתה של אשתי נהגו שלא לאכול קטניות בכלל, גם לא גרעינים, בוטנים ואורז. האם אשתי יכולה לאכול גרעינים, בוטנים ואורז, כמוני, או שהיא צריכה לעשות התרת נדרים כדי שיותר לה לאוכלם?
תשובה: א. קטניות – הולכים לפי המנהג ולא לפי הגדרתם הבוטנית ו\או החקלאית[30].
ב -ג. גרעינים ובוטנים נהגו לאכול כיון שהם קלויים[31]. אורז נהגו לאכול כיון שזה עיקר המאכל ולכן לא נהגו בו חומרא[32]. יש להמשיך במנהג שנהגתם לגבי שאר הקטניות שלא לאכול[33], ואשתך תעשה התרה[34].
הספרדים באכילת קטניות[35]
שאלה יא: אני כותב עבודה על קטניות בפסח אצל עדות המזרח מטעם אוניברסיטת "בר-אילן".
לאחר בדיקת הנושא בגמרא בפסחים ל"ה וקי"ד וכן בראשונים ואחרונים, ספרות השו"ת וכן ספרי מנהגים, ראיתי צורך בשלב האחרון של עבודתי לפנות לרבנים מעדות שונות כדי לבדוק כיצד נהגו בקטניות בחו"ל.
אודה מאוד לכבודו, ויסלח לי אשר אני מטריחו, אם יואיל לענות לי על מספר שאלות:
א. כיצד נהגו בעירו לגבי אכילת קטניות בפסח (כולל אורז, קטניות טריים ויבשים)?
ב. כיצד נהגו לגבי שמן קטניות בפסח?
ג. באילו תבלינים השתמשו ואילו נאסרו בשימוש?
ד. כיצד נוהג כבודו היום בארץ-ישראל לגבי אכילת קטניות בפסח?
ה. מרן התיר אכילת קטניות בפסח. בין עדות המזרח קיימים מנהגים שונים, החל מהיתר גמור כדעת מרן, ועד לאיסור מוחלט כפסיקת הרמ"א וכמנהג אשכנז.
שאלתי היא: כיצד נקלטו חומרות הרמ"א בנושא קטניות בעדות המזרח, ומדוע לא נהגו כפסיקת מרן בנושא זה?
תשובה: א. הספרדים נהגו בא"י להחמיר באכילת קטניות מבושלים, פרט לאורז שהתירוהו לאחר בדיקה מדוקדקת, אך הקלו בבוטנים ובגרעינים קלויים[36]. אמנם, מעיקר הדין הקטניות מותרות – אם נבדקו כדין. גם הנוהגים להחמיר בקטניות, זה ביבשים, אך בטריים לא החמירו, לכן בשעועית טרייה ובפול טרי וכו' נהגו להקל בירושלים[37].
ב. הספרדים החמירו בשמן קטניות בפסח, לא מדין קטניות, אלא מדין דבר המעורב בשמן. ונהגו להשתמש רק בשמן זית[38].
ג. לא נהגו להשתמש בתבלינים בפסח, פרט לתבלינים שנטחנו בבית, כגון: פלפל אדום או שחור[39].
ד. מנהגנו היום הוא כפי שהזכרנו לעיל בסעי' א'.
ה. הספרדים נהגו להחמיר בפסח כחומרות הרמ"א, כדי שלא יהיו חילוקי מנהגים בין העדות השונות. עיין באריכות בדברי כה"ח (סי' תנ"ג על סעי' א'-ב'). ושם (סי' תמ"ז ס"ק ע"ו) מש"כ בשם ה"זכור לאברהם"[40]. וע"ע בכה"ח (סי' תס"ח ס"ק ח"ן ונ"ט).
שימוש בכלי בלוע מקטניות[41]
שאלה יב: ברצוני לשאול בעניין קטניות בפסח – כיצד ינהג אשכנזי המתארח אצל ספרדי בפסח, האם הוא יכול לאכול מכלים שבושלו בהם קטניות או עם סכו"ם שאכלו בהם קטניות?
תשובה: השאלה אינה ברורה דיה, אם אשכנזי מתארח אצל ספרדי או להיפך.
בכל אופן, מותר למי שאינו נוהג לאכול קטניות בפסח המתארח אצל ספרדי לאכול מאכלים שבושלו בכלים נקיים של אוכלי קטניות בפסח אפי' תוך 24 שעות מבישול הקטניות. אמנם אם אשכנזי השאיל לספרדי כלים ובישל בהם קטניות, ינקה יפה את הכלים וימתין 24 שעות ואז יוכל להשתמש בהם בפסח, וכ"ש שאין צריך אחר הפסח להכשירם[42].
ספרדי הנוהג לאכול רק בשר חלק כדעת הב"י[43], יכול להשאיל את כליו לאשכנזי כנ"ל, ולהשתמש בהם אח"כ ללא כל הכשרה שהיא[44].
אורח במקום אוכלי קטניות, ושימוש בכלי בלוע מקטניות[45]
שאלה יג: א. האם מותר לאשכנזי המתארח בפסח אצל ספרדי, לאכול אצלו אורז או קטניות כדי שלא לפגוע בו?
ב. כיצד יש לנהוג עם הכלים שבושלו בהם אורז או קטניות?
תשובה: חז"ל דרשו: "אל תטוש תורת אמך"[46] שכל אחד חייב לדבוק במנהגי אבותיו. לפיכך, אין לאשכנזי לאכול אורז או קטניות, אפילו אם הוא נמצא בבית רב ספרדי[47]. וכן, אין לספרדי להגיש אוכל עם קטניות, אפי' שאינם נראים, לפני אשכנזים[48].
אולם, מותר לאשכנזי לאכול בכלים שבשלו בהם קטניות אפי' בתוך כ"ד שעות[49].
הכשרת מחזיקי כוסות[50]
שאלה יד: יש לי בבית מחזיקי כוסות העשויים ממתכת בתוכם מכניסים את הכוס עם השתייה החמה, כך ניתן לשתות משקה חם מבלי לאחוז בכוס החמה. האם כדי להכשיר מחזיקים אלו לפסח צריך להגעילם במים רותחים, או שצריך ללבנם או שאין צורך להכשירם כלל?
תשובה: כפי המובן ממכתבך אין שימוש בכלי זה בחמץ חם כלל. המגע עם החמץ יכול להיות בשתי אפשרויות: 1. ע"י הכנסת חמץ לתוך התה, ואז התה יכול להשפך על הכלי – והוי עירוי מכלי שני בלבד. 2. אם יש בידיו חמץ בהחזיקו את הכלי הנ"ל – אז הוי בליעה ע"י דבר קר.
מכל הנ"ל נראה שעירוי מכלי ראשון על הכלי הנ"ל יספיק, ואין צורך בהגעלה או ליבון[51]. כמובן שיש לנקות היטב את הכלי לפני העירוי[52].
חיוב תענית בכורות והפטורים בה[53]
שאלה טו: ברגשי כבוד הריני שואל ומבקש ממעלת כבוד תורתו שישיב לי על ד' שאלות הנוגעות בעניין תענית בכורות:
א. בכור החליט לצום בתענית בכורות ורב בית הכנסת בו הוא מתפלל מארגן סעודת סיום מסכת, האם הוא צריך לטעום מסעודת סיום המסכת ולא לצום כפי שהתכוון מראש?
ב. האם מותר ללמוד את הדפים האחרונים שבמסכת מהר יותר, כדי לסיימם בערב פסח?
ג. האם אנשים השומעים את סיום המסכת, יוצאים ידי חובה למרות שלא למדו את אותה מסכת כלל?
ד. האם מותר לצום לכתחילה, ולא להשתתף בסעודת סיום מסכת, כדי לצאת ידי חובת כל הדעות?
תשובה: מאחר ודין תענית בכור בערב פסח ביסודו הוא מנהג, ומאחר וכיום הגוף חלוש ואם אדם יצום בערב פסח הוא יכול לבוא לידי נזק בליל פסח כך שלא יוכל לקיים את מצות ד' כוסות, אכילת מצה והגדה של פסח כדבעי, כי יהא עייף או רעב, לפיכך נהגו לילך לסעודה של מצוה[54]. אמנם משמע, שרק אם הוא בדרך כלל הולך לסעודה של מצוה, כגון: סיום מסכת וכדו', אולם נהגו כיום שבערב פסח כל הבכורות הולכים לבית הכנסת ושומעים את הסיום. הרב המסיים חייב להסביר את הקטע האחרון יפה יפה, וצריכים השומעים לשמוח בסיום[55]. ומותר לו בלימודו למהר כדי לסיים בערב פסח.
יש אומרים, שהבכורות מותר להם לסעוד רק באותה סעודה של מצוה ולא אח"כ, ואין נוהגים כן, אלא יכולים לאכול אח"כ, והטעם הוא כמו שאמרנו, שכך קבלו עליהם את הצום, שאם ישתתפו בסיום מסכת יפקע הצום.
ועיין בכה"ח (הלכות ט"ב סי' תקנ"א ס"ק קס"א) ובהלכות פסח (סי' ת"ע ס"ק י') ומשנ"ב שם (ס"ק ו') שכתב להקל בכל זה. ועיין בשו"ת "רב פעלים" (ח"ד סי' ל"ה).
אם אדם יודע שהצום לא יזיק לו כלל – יכול לצום, ואם לאו – מצוה שלא יצום[56].
אכילת מצות בערב פסח במוסדות ציבור[57]
שאלה טז: אנו צריכים להכשיר כפרי נוער לפסח, יום או יומיים לפני כניסת החג. שאלתי – האם אפשר להתיר לתלמידים ולמורים הנמצאים בכפרי הנוער לאכול מצה בערב פסח (כפי שנהוג בצבא), כדי שלא יכשלו באכילת חמץ בפסח?
תשובה: אפשר להכשיר ואפשר להתיר לאכול מצה לא שמורה בערב הפסח, וזה כהוראת שעה, שלא יכשלו בביעור חמץ ח"ו[58].
הכשרת מיקרוגל
שאלה י"ז:
בתשובה לשאלת רבים
אופן הכשרת מיקרוגל לפסח[59]
א. לנקות היטב את המקרוגל בחומרי ניקוי[60].
ב. להשאיר את המקרוגל 24 שעות ללא שימוש.
ג. להכניס כוס עם מים שיתאדה בגובה של כס"מ[61].
ד. במקרוגל שיש בו תבנית או צלחת צריך להחליפם[62].
ה. להכניס את האוכל לפסח עטוף בנייר או בניילון[63].
[1] תשמ"ו-תשמ"ז סימן רט"ז.
[2] וז"ל שם: "המכבד חדרו בי"ג בניסן ומכוין לבדוק החמץ ולבערו, ונזהר שלא להכניס שם עוד חמץ – אף על פי כן צריך לבדוק בליל י"ד: הגה – וכל אדם צריך לכבד חדריו קודם הבדיקה".
[3] ז"ל שם: "ואף על פי שבדק בליל י"ג לאור הנר, ונזהר בכל דיני בדיקה – אף על פי כן צריך לחזור ולבדוק בליל י"ד כדי שלא לחלק בין ביעור לביעור. ב"ח. וכן משמע מדברי הלבוש, וכן הסכים המטה יהודה. אבל העולת שבת אות ח' כתב דמיירי כשבודק ביום י"ג, אבל אם בדק ליל י"ג כדינו – יצא ואין צריך לחזור ולבדוק, וכן כתב חק יעקב אות כ"ג, מקור חיים אות ט"ו. והפרי חדש כתב דאף אם בדק באחד מן הלילות לאור הנר וכיון לבער החמץ – שוב אין צריך לבדוק, והביא ראייה מהירושלמי, יעו"ש, והסכים לדבריו הכסא אליהו אות ז' יעו"ש. נמצא דדבר זה בפלוגתא שנייא. ועיין לקמן סימן תל"ו סעיף א' בהגה שכתב דהבודק קודם הזמן – לא יברך, יעו"ש, ואם כן לפי מה דקיימא לן ספק ברכות להקל, ודאי דאין לבדוק ולברך בליל י"ג וכל שכן ביום י"ג, ואפילו מי שהוא אנוס, כגון שיוצא לדרך וכדומה ומוכרח הוא לבדוק בליל י"ג או ביום י"ג, וכל שכן אם הוא קודם לזה דלא יברך, וכן מי שטעה ובירך ובדק בליל י"ג ורוצה לחזור ולבדוק ליל י"ד כדי לצאת אליבא דכולי עלמא – אינו חוזר ומברך, אבל אם לא בדק ליל י"ד מאיזה סיבה, כשבודק ביום י"ד – מברך, דיום י"ד זמנו הוא".
[4] רב ברכות (עמ' ל"א אות ב').
[5] ראה בכה"ח (ס"ק פ"ב) שהובא לעיל הערה ג', וע"ע משנ"ב (סי' תל"ג ס"ק א') ובשעה"צ שם (ס"ק ה'). וע"ע מאמר מרדכי למועדים ולימים (פרק ו' סעי' כ"ב, נ"א).
[6] תשמ"ו-תשמ"ז סימן ק"ע.
[7] בעניין איסור הכנה מיו"ט לחול, ראה ברמ"א (או"ח סי' תרס"ז), ז"ל: "ואסור להכין בי"ט לצורך ליל י"ט, ולכן אסור להעמיד השלחנות והספסלים בבית לצורך הלילה, דהוי הכנה", וראה משנ"ב שם (ס"ק ה'), ז"ל: "לצורך ליל יו"ט – של שמחת תורה, דספק חול הוא ונמצא יו"ט מכין לחול, ופרטי דין זה עיין לעיל בסימן תק"ג. ואסור להביא יין מיו"ט לחבירו, ובשעת הדחק שלא ימצא בלילה בקל – מותר להביא יין וכן מים מיו"ט לחבירו, רק שצריך להביאו בעוד יום גדול (דלא מוכח מילתא דאפשר דצריך עדיין לצורך היום), וגם לא יביא כדרך שנושא בחול רק ישנה, ומ"מ לצורך חול אין לנו ראיה להתיר, די"ל דוקא לצורך מצוה – מותר, ולכן אין מציעין המטות משבת לחול". וראה במשנ"ב (סי' תק"ג ס"ק א'-ב'), ז"ל: "אסור לאפות – ואפילו דבר שאינו מלאכה רק טרחא בעלמא כגון הדחת קערות והבאת יין מיו"ט לחבירו – ג"כ אסור כמו שנתבאר ס"ס תרס"ז, וע"ש מש"כ בזה", "אפילו הוא שבת – דאין יו"ט מכין לשבת כדיליף בגמרא מקרא, וכ"ש דמיו"ט לחול – אסור", וראה בהרחבה גדרי האיסור להכין לחול במה שכתבנו במאמר מרדכי (שבת חלק ה' פרק ק"ג: "הכנה משבת לחול"). [הערת העורך: ומרן זצ"ל נקט בתשובתו "שביעי של פסח" כפי שנשאל מתושב ארץ ישראל, אבל הוא הדין שאין לנהוג כן בשמיני של פסח בחו"ל משום הכנה ליום חול, ראה במשנ"ב סי' תקכ"ז ס"ק א' שגם אין יו"ט שני מכין למחרת, ואפילו אם למחרת הוא שבת].
ובעניין עשיית מלאכה קודם הבדלה, ראה בשו"ע (סי' רצ"ט סעי' י'), ז"ל: "אסור לעשות שום מלאכה קודם שיבדיל, ואם הבדיל בתפילה – מותר אף על פי שעדיין לא הבדיל על הכוס", ובמשנ"ב (שם ס"ק ל"ב-ל"ג) דהיינו אפי' בדברים האסורים מדברי סופרים, ואפילו שכבר חשכה, כיון שלא הבדיל עדיין חל עליו במקצת קדושת השבת ואסרו עליו חז"ל לעשות מלאכה, וע"ע במש"כ המשנ"ב (שם ס"ק ל"ח-מ') בעניין מלאכה שאין בה טרחא כלל ובעניין איסור הכנה לחול קודם הבדלה.
ובעניין עשיית מלאכה קודם ספירת העומר, ראה ברמ"א (סי' תפ"ט סעי' ד'), ז"ל: "וכשהגיע הזמן -אסורין לאכול עד שיספור", ובמשנ"ב (שם ס"ק כ"ד) דה"ה לשאר מלאכות וכמובא בסי' רל"ב וסי' רל"ה, עיי"ש.
[8] וראה עוד כה"ח (סי' תנ"א ס"ק י', י"ג) ומשנ"ב שם (ס"ק ז'), וע"ע במאמר מרדכי (למועדים ולימים פ"ג סעי' ט"ז-י"ז).
[9] תש"ן-תשנ"ג סימן קי"ג.
[10] ראה ברמ"א (או"ח סי' תס"ז סעי' ח'), ז"ל: "ותאנים יבשים וענבים יבשים שקורין רוזינ"י גדולים או קטנים, תלוי במנהג המקומות, כי יש מחמירים שלא לאכלן ויש מקילין, ולכן נהגו במדינות אלו להחמיר שלא לאכול שום פירות יבשים, אם לא שידוע שנתייבשו בדרך שאין לחוש לחמץ", וע"ע במשנ"ב (שם ס"ק כ"ו-כ"ט). וראה במאמר מרדכי למועדים ולימים (פרק י"א סעי' קי"ג): "אין להשתמש בתאנים מיובשות שבדרך כלל מיבשים אותם עם קמח, והם חמץ ואסורים כל הפסח. ויש מחמירים לא לאכול שום סוג של פירות יבשים כל הפסח".
[11] תשמ"ח-תשמ"ט סימן י"ח.
[12] הובא בטור (או"ח סי' תמ"ב) בשם רב האי גאון והרמב"ם (פ"ד הי"ב), דכל שאינו מאכל אדם וכגון מלוגמא שנסרחה אע"פ שמותר לקיימו – אסור לאוכלו ואפי' שרק מעורב בו חמץ כל שהו, וכ"פ השו"ע (שם סעי' ד'), ומוסיף הרמ"א (שם) שלקמן (בסי' תמ"ז) יתבאר דעת החולקים הסוברים שאם נתבטל קודם הפסח – מותר אף לאוכלו, ול"א חוזר וניעור, וסיים שכך קיי"ל וכמבואר בשו"ע וברמ"א שם, ובט"ז (שם ס"ק ג') כתב ליישב את הסתירה בדעת השו"ע בזה, שאפשר שכאן חמור יותר דהחמץ מעמיד את הדבר (כמו הטריאקה), וע"ע בא"א (שם ס"ק ו') שכתב שהנפק"מ לדעת השו"ע (דל"א חו"נ) הוא באופן שעירב הגוי את הטריאקה בפסח (ודוקא גוי, דאם ישראל עירב – יהיה אסור בלא"ה אף בשאר איסורים מדין מבטל איסור לכתחילה), אמנם הדעה הרווחת שטעם השו"ע להחמיר כאן מפני שמערב בכוונה שכך הדרך לתקן את המאכל הזה, ולא נתערב בשוגג, ולכך חוזר וניעור בפסח אף שאין ס' כנגדו ואינו מעמיד, וכמו שנתבאר במג"א (ס"ק א') ובפר"ח (סי' תמ"ז סעי' ד') והגר"ז (שם סעי' ו').
וראה בה"ל (סי' תמ"ב ד"ה "חמץ שנתעפש"), ז"ל: "דע דדעת הראב"ד דבשאור חייב לבער אפילו אם נתעפש עד שנפסל מאכילת כלב, ולדעת הרמב"ם אין לחלק בזה, ועיין במ"מ וכ"מ שהכריעו להלכה כדעת הרמב"ם וכן העתיק המג"א. ועיין בפר"ח והגר"א שהביאו סעד לדברי הראב"ד מתוספתא דביצה פ"א, דאיתא שם דשאור נקרא משיפסל לאכילת כלב, והפר"ח הכריע מכח זה דהלכה כהראב"ד. והנה לכאורה הוא תמיה גדולה על הרמב"ם מתוספתא זו, אכן לענ"ד יש לומר דסבירא ליה להרמב"ם וכל העומדים בשיטתו כמו שכתב הכ"מ שם דאף דחייבה התורה לשאור אף שנפסל מאכילת כלב, היינו כשנפסל מחמת חימוצו שנתחמץ כ"כ עד שאינו ראוי לאכילה אף לכלב, דמשום זה לא נחשב כעפר [דהוי כדבר חמץ ששפכו בתוכו דבר חריף ביותר ואינו יכול לאכול מחמת חריפותו, דעבור זה לא יבטל ממנו שם אוכל], אבל אם השאור נתקלקל כ"כ עד שאינו ראוי לכלב מחמת עיפושו, שאף אם לא היה נחמץ כ"כ ג"כ לא היה ראוי לכלב מחמת שנתעפש ונפסד, שפיר י"ל דזהו נחשב כעפר וכמו שכתב הרי"ף דלכך אם נתעפש עד שנפסל מאכילת כלב אינו חייב בביעורו משום דהוי כעפר, וע"כ מה לי אם החמץ נעשה עפר או השאור נעשה עפר, וביותר מזה מצאתי בכסף משנה שם בפ"א מחו"מ שכתב דאף לדעת הראב"ד אם נפסל השאור מאכילת כלב – פטור על אכילתו, ואינו חייב רק בביעורו משום דראוי לחמע בה עיסות אחרות. והנה הפמ"ג נשאר בצ"ע על דבריו מתוספתא הנ"ל, ולפי דברינו הנ"ל ניחא, דהיכא דאינו ראוי לכלב מחמת עפושו – לא חייבתו התורה וכנ"ל, ורק לענין ביעור ס"ל להראב"ד דחייב. ואפילו אם נאמר דלא ככסף משנה אלא דלדברי הראב"ד אין חילוק בין אכילה ובין ביעור, לדברי הרמב"ם וסייעתו שפיר י"ל סברא הנ"ל דהיכא דמחמת עיפושו אינו ראוי השאור לכלב – אינו חייב בין באכילה ובין בביעור".
וע"ע בשע"ת שם (ס"ק ב'). וע"ע בחזו"א (סי' קט"ז ס"ק ב'), וראה מש"כ במאמר מרדכי למועדים ולימים (פרק ג' סעי' ט'): "חומצת לימון, ואלכוהל – שאין להם הכשר אין להשתמש בהם בפסח, כיון שכיום הם נעשים לעיתים מחמץ, ואע"פ שיש שלב שבו הם לא ראויים למאכל כלב, אעפ"כ בשעה שמשתמשים בהם למאכל "אחשביה" והרי הם ראויים למאכל משובח של אדם, ואסורים".
[13] תש"ן-תשנ"ג סימן קי"ג.
[14] ראה שו"ע (או"ח סי' תס"ז סעי' ח'), ז"ל: "דבש של אינו יהודי – אין מחזיקים בו איסור ואוכלים אותו בפסח, הגה – מיהו יש מחמירין (מרדכי פרק כל שעה והגהות מיימוני פ"ד). והמנהג במדינות אלו שלא לאכול דבש רק אותו שמביאים בחביות מן הכוורת שעושין ממנו משקה שקורין מע"ד", וראה במשנ"ב (שם ס"ק כ"ד) שטעם היש מחמירים מפני שהדרך לערב שם סולת לתותה, וראה עוד במשנ"ב (שם ס"ק כ"ה), ז"ל: "ולענין לאכול בפסח דבש בעין הבא מן החביות, תלוי במנהג המקומות, ובמדינתינו המנהג להקל. ומ"מ צריך לחקור ולידע מנהג המקומות, כי יש מקומות שנותנין לחם בכורת בשעת רדייה או שאר דברים של חמץ, ובמקום שיש לחוש לזה – אסור הדבש לאכלו בעין בפסח, אבל מותר לעשות ממנו משקה מע"ד קודם פסח [ח"א]".
[15] החלבה מיוצרת משומשום שהוא קטניות, ובעיקר שאי אפשר לבדוק שאין בה שברי חיטה.
[16] ריבה צריכה הכשר שמא לא שמו לב וערבבו בה קמח להופכה ליותר סמיכה. [ולענין קטניות, ייתכן שהמתיקו אותו עם סירופ תירס, שהוא קטניות.]
[17] תשמ"ח-תשמ"ט סימן צ"א.
[18] והסיבה לכך היא: מי הכנרת עוברים בדרכם 4 מסננים עד הגיעם לברזי השתייה, וחז"ל גזרו על חמץ ב"משהו" בפסח ולא על "משהו דמשהו", וע"ע בט"ז (יו"ד סי' צ"ב ס"ק ט"ז), וראה עוד בשד"ח (מערכת חו"מ סי' ד' ס"ק ט"ו) בשם היד יהודה שלא גזרו חז"ל איסור משהו באופן שלא יוכל להגיע לעולם לידי נ"ט.
[19] תש"ן-תשנ"ג סימן קי"ג.
[20] בעבר נהגו לא לשתות חלב בפסח, כי חששו שמא מאכילים את הבהמה חמץ. עיין שערי תשובה (סי' תמ"ח ס"ק י"ז) ובמשנ"ב שם (ס"ק ל"ג), בא"ח (פרשת צו שנה ראשונה סעי' מ"ב).
כיום שיש השגחה ברפתות – מותר, ואעפ"כ אני ממליץ לקנות חלב בערב פסח שיספיק לכל החג. וראה עוד מאמר מרדכי למועדים ולימים (פרק ד' סעי' י"ט), ז"ל: "יש כאלו שנהגו להחמיר שלא לשתות חלב אפילו מבהמת גוי שאכלה חמץ בפסח וכל שכן בהמת ישראל, בגלל איסור הנאה מחמץ בפסח. ולכן הם קונים חלב ומוצריו לפני פסח או חלב שנחלב לפני פסח להיות בטוחים שלא שותים מבהמה שאכלה חמץ בפסח".
[21] ראה במאמר מרדכי (למועדים וימים פרק ד' סעי' ד'), ז"ל: "אשה שנהגו בבית הוריה איסור באכילת אורז בפסח או במנהג איסור אחר המתחתנת עם בעל הנוהג בזה היתר, תעשה 'התרת נדרים' על מנהגה שמקדם ותהיה מותרת באכילה כמו בעלה. אמנם אינה חייבת לאכול אם אין רצונה בכך. ומותר לה לבשל לבעלה אף אם היא אינה אוכלת מכך".
[22] תש"ן-תשנ"ג סימן קי"ג.
[23] עיין שו"ע (או"ח סי' תס"א סעי' ד'), ז"ל: "יוצא אדם במצה שרויה והוא שלא נימוחה, אבל אם בישלה – אינו יוצא בה", וראה ברכ"י (סי' תס"ב ס"ק ג') שכתב שאין לשרות או לבשל המצה בפסח מחשש שמא נשאר בה מעט קמח בתוך המצה שלא נילוש וע"י השרייה יחמיץ, וראה במשנ"ב (סי' תנ"ח ס"ק ד'), ז"ל: "ויש אנשי מעשה שמחמירין על עצמן, ואין שורין ואין מבשלין מצות בפסח מחשש שמא נשאר מעט קמח בתוך המצות מבפנים שלא נילוש יפה, וע"י השריה יתחמץ. ועיין בשע"ת סימן ת"ס דמצד הדין אין לחוש לזה, דאחזוקי איסורא לא מחזקינן, ובפרט בימינו שנוהגין לעשות רקיקין דקים. ומ"מ מי שנוהג בחומרא זו – אין מזניחין אותו, וע"ש שהאריך בזה". וכ"כ בח"י (סי' ת"ס ס"ק ט"ז) להקל בזה שאין צריך לחוש לחומרא זו, וכ"כ בשאילת יעב"ץ (ח"ב סי' ס"ה) בשם אביו החכ"צ.
למעשה בעבר היתה המצה עבה, לכן חששו שמא היא לא נילושה יפה, לכן לא שרו אותה כדי שלא יגיעו המים לקמח. אך כיום שהמצה היא דקה מן הדקה, אין חשש זה קיים, ואעפ"כ מי שנהג לא לאכול מצה שרויה – חייב לעשות התרת נדרים, וראה עוד מאמר מרדכי למועדים ולימים (פרק ד' סעי' י"ז) שאף במצות יד – מותר ואין צריך לחוש לקמח בתוך המצה, וראה עוד מאמר מרדכי למועדים ולימים (פרק ד' סעי' י"ח), ז"ל: "מי שהחמיר לאסור מצה שרויה ורוצה להקל בזה – צריך 'התרת נדרים' על ידי שלושה גברים שלפחות אחד מהם בקי בדיני נדרים".
[24] תשמ"ו-תשמ"ז סימן רי"ט.
[25] ראה בגמ' פסחים (ו' ע"ב), ז"ל: "דאמר רבי אלעזר: שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו ברשותו, ואלו הן: בור ברשות הרבים וחמץ משש שעות ולמעלה".
[26] ראה שו"ת הריב"ש (סי' ת"א), ז"ל: אם החמץ הוא בר"ה הרי הוא כשל הפקר, וא"כ כ"ש שאסור לטלטלו שהרי יזכה בו בהגבהתו, וה"ל חמץ שלו וקא עבר עליה בבל יראה ובל ימצא. ואיני רואה בו צד התר כדי שלא יזיק את הרבים, אף אם נאמר שיש כאן נזק של רבים, שכיון שיש כאן אסורא דאורייתא דקא עבר עליה כשיזכה בו, לא התירו אסור של תורה מפני נזק הרבים כי אם אסור' דרבנן. כדאמרינן במסכת שבת פרק כירה (מ"ב) מכבין גחלת של מתכת כדי שלא יזוקו בה רבים, אבל לא גחלת של עץ. ואמרינן נמי התם: אמר רבינא: הלכך קוץ בר"ה מוליכו פחות פחות מד' אמות, ובכרמלית אפי' טובא. ואפי' יהיה לחמץ בעלים ולא יהיה של הפקר. או שנא' שאף בשל הפקר אינו זוכה בו בהגבהתו, שכיון שיעבור עליו אם יזכה בו אין דעתו לזכות בו, דומיא דמאי דאמרינן בב"מ פ' השואל (ק"ב) ובמסכת חולין בפ' שלוח הקן (קמ"א ע"ב) והשתא דאמר רב יהודה אמר רב: אסור לזכות בבצים כל זמן שהאם רובצת עליהם, אפילו תימא דנפלה לחצרו, כל היכא דאיהו מצי זכי חצרו נמי זכיא ליה, כל היכא דאיהו לא מצי זכי חצרו נמי לא זכיא ליה. וא"כ אין כאן אסורא דאורייתא כי אם אסורא דרבנן דלמא אתי למיכל מיניה שהותר מפני נזק הרבים. מ"מ אין בכאן נזק הרבים כלל. וכי התירו לפנות הדרכים ולסקלם מאבן פחות מד"א, או בכרמלי' אפי' טובא כדי שלא יכשלו בהן הרבים. הא ודאי לא, שהרי דבר הנראה לעין הוא והעוברים לא טח מראות עיניהן. ולא אמרו אלא בקוץ שהוא דבר בלתי נראה ומזיק מאד. וכן גחלת של מתכת לא מפני שיכשל בה אדם אלא מפני שלא יכוה בה. וכבר פירש הרב בעל הלכות ז"ל טעם התר גחלת של מתכת מפני שאין חומם נכר, לפי שאף בתר דאזיל סומקא עדיין יש בה כח לשרוף. ומפני זה יוזקו בה רבים מבלי מבין. אבל גחלת של עץ, כל זמן שיהיה בה כח לשרוף, תהיה אדומ' ויכירו בה הרבים". והביאו הבה"ל (סי' תמ"ו ד"ה "בביתו"), וע"ע כה"ח (שם ס"ק א'), ועוד עיין בנו"ב (מה"ק חאו"ח סי' י"ט). ועוד עיין שו"ת הרשב"א (ח"א סי' קע"א) ובר"ן מסכת ע"ג (מ"ג בד"ה "מצא טבעת").
וראה עוד במשנ"ב (סי' ת"נ ס"ק י"ח), ז"ל: "ולענין תינוק שנחוץ לו לאכול ולשתות חמץ – צריך לישא אותו לבית נכרי ויבקש להנכרי שיאכיל חמץ להתינוק [אך יזהר שלא יקחו בידו דזוכה בו], ואם אין הנכרי רוצה ליתן לו בחנם – יכול להבטיחו שישלם לו אח"כ, דמותר מעיקר הדין וכנ"ל, אבל לא יתן לו מעות קודם או בשעה שנותנו לו לאכול, דקונה החמץ בזה ואסור לכו"ע, וכנ"ל. ואם א"א לו לשאתו לחוץ, ובע"כ צריך העכו"ם להביא החמץ לביתו של ישראל ולהאכילו שם – יש לו לומר להעכו"ם שיקבץ החמץ הנשאר וישאנו לביתו, וכשיצטרך לאכול עוד הפעם יחזור ויביאנו ויאכילנו. ואם א"א למצא נכרי על כל פעם ופעם – יש להקל שישאיר העכו"ם חמץ בביתו כדי שיספיק לתינוק לכמה פעמים, ויאמר בפירוש שאינו רוצה לקנות את החמץ [דאל"ה קני ליה רשותו] וכדלעיל בסימן תמ"ח. ויצוה לקטן שיאכיל לתינוק, אבל הוא בעצמו – אין לו להאכילו, חדא דאסור לכתחלה ליגע בו וכדלעיל בסימן תמ"ו, ועוד משום לתא דקנין. ואם יכול להטמין החמץ במקום שמונח חמצו המכור – יטמינו שם וישא התינוק לשם לאכול, ואם לא – יעשה מחיצה עשרה בפני החמץ, ועכ"פ יכפה עליו כלי. וכ"ז אם אין התינוק מסוכן לזה, דביש סכנה – אין צריך לדקדק בכ"ז, כדי למהר באכילתו וכדלעיל סימן שכ"ח", וע"ע שו"ע הרב (סי' ת"נ סעי' כ"ד-כ"ה), וראה עוד בשו"ת מילי דאבות (ח"ה אה"ע סי' א') שכתב, וז"ל: "…אבל בחמץ י"ל אפי' מגביה למעלה מג"ט כל זמן שלא מתכוין לזכות בו – אינו זוכה… אם מוצא חמץ בפסח בדרך והגביה להצניעו, אפי' מגביה למעלה מג' טפחים, כיון שאינו מתכוין לזכות בו אינו שלו ואינו עובר על בל יראה ובל ימצא, כנ"ל בעה"י", עכ"ל.
[27] ראה שו"ע (סי' ת"מ סעי' ג'), ז"ל: "אינו יהודי שנכנס לבית ישראל וחמצו בידו – אינו זקוק להוציאו אעפ"י שהישראל רואה חמץ של א"י אין בכך כלום", ובמשנ"ב (שם ס"ק ט"ז), ז"ל: "דשלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים. ולשמא יבא לאוכלו, ליכא למיחש (כמו שחששו במופקד בידו והצריכוהו משום זה לעשות מחיצה), דהא החמץ הוא תחת יד העכו"ם והוא משמרו", וע"ע במשנ"ב (סי' תמ"ח ס"ק י"ב), ז"ל: "כתבו האחרונים, שאין קפידא בעכו"ם גופא אם הוא דר בביתו או לא, אלא עיקר הקפידא שיוציא העכו"ם החמץ מבית ישראל, אבל עכו"ם גופא אפילו הוא משרת לישראל ודר בביתו – לית לן בה (אם לא שהוא קנוי לו לצמיתות דאז ידו כיד רבו ולא מהני שימכור לו, דלא יצא הדבר מרשותו בזה). ומה שהצריכו הכא להוציא החמץ מרשותו אע"פ שמכרו כבר והוא אצלו פקדון בעלמא ובלא אחריות, ובעלמא לא מצרכינן בכה"ג אלא מחיצה בעלמא וכדלעיל סימן ת"מ, כתב בחוות יאיר דגם בכאן הדין כן, ולא הצריכו הכא להוציא מרשותו אלא כדי שיקנה העכו"ם החמץ במשיכה, ואה"נ אם כבר הוציא העכו"ם החמץ וקנהו במשיכה לביתו או לסימטא כדין – מותר לו אח"כ להכניס החמץ לביתו של ישראל, ודי במחיצה עשרה בלבד. אבל כמה אחרונים כתבו דהכא מגרע גרע, כיון דעיקר החמץ יודע העכו"ם שהוא של ישראל ולא יגע בו, אע"פ שקנהו, מחזי כחמצו של ישראל אם היה בביתו. וגם איכא למיחש שמא יבא לאכלו, דכיון דדידיה הוי מעיקרא לא בדיל מינה, ולסברא זו אפילו אם יחד לו בביתו זוית בפ"ע או שעשה מחיצה עשרה – נמי לא מהני".
[28] ראה שו"ע (או"ח סי' תמ"ח סעי' ו'), ז"ל: "אסור להאכיל חמצו בפסח אפילו לבהמת אחרים או של הפקר", ובמשנ"ב (שם ס"ק כ"ח) כתב, ז"ל: "דיש לו הנאה במה שממלא רצונו להשביע לבהמה. ועיין בבית יוסף דאפילו במוצא חמץ שאינו שלו – גם כן אסור להשליך לפני כלב". וע"ע בשו"ע (שם סעי' ז'), ז"ל: "אסור ליתן בהמתו לאינו יהודי להאכילה בימי הפסח אם הוא יודע שמאכיל אותה פסולת שעורים שהוא חמץ", ובמשנ"ב שם (ס"ק כ"ט), ז"ל: "בין בחינם ובין בשכר". וראה עוד בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ב או"ח סי' ל"ו).
[29] תש"ן-תשנ"ג סימן קי"ג.
[30] ראה במאמר מרדכי (למועדים וימים פרק ד' סעי' ו'-ז'), ז"ל: "אשכנזים נהגו לא לאכול בפסח קטניות ירוקות או יבשות ובכלל זה אפונה, שעועית, תירס, שומשום, סויה, חרדל, גרעיני חמניות ועוד, ובירושלים נהגו האשכנזים לאכול קטניות ירוקות.
מעיקר הדין לא קיבלו עליהם הספרדים את האיסור לאכול קטניות בפסח. אבל יש שהחמירו בזה שלא לאכול כלל. ויש שנהגו לא לאכול קטניות יבשות, אבל קטניות טריות הם אוכלים. ויש נהגו לאסור כל קטניות והתירו אורז. ויש שנהגו לאסור כל קטניות יבשות והתירו קטניות קלויות. ועוד מנהגי חומרות יש כגון אלו שלא השתמשו בשמן העשוי מקטניות אלא בשמן זית בלבד. ויש שלא השתמשו בסוכר מחשש לחמץ בתהליך היצור. וכל אחד ינהג בענין זה כמנהג אבותיו, ואם רוצה לשנות – ישאל שאלת חכם".
[31] למעשה הבוטנים הם קטניות, אולם מאחר והבוטנים אינם כשאר הקטניות כי הן גדלות מעל האדמה ואילו הבוטנים גדלים מתחת האדמה, לכן יש שאומרים שאין להם דין קטניות. ויש בין המחמירים בקטניות המקילים בבוטנים.
גרעינים ובוטנים הם קלויים, בלא מגע עם מים, וראה בחיי"א (כלל קכ"ז, א') שהחמירו בקטניות רק באופן שמניחם במים שראויים בכה"ג בה' מיני דגן להגיע לידי חימוץ, ולכך רשאי לעשות מקמח הקטניות מצות כמו בה' מיני דגן, דלא יהא חמור הטפל (חומרת קטניות) מן העיקר (חמישה מיני דגן), וז"ל: "כל מיני קטניות וזרעונים כגון 'רייז' [אורז] 'הירז' [דוחן] 'גריקע' [כסמת] וכל דבר שבעולם, בין הם עצמם שלימים ובין הקמח שלהם, אפי' כשיניחו אותם זמן מרובה וישרו במים, לא יבואו לידי חימוץ אלא לידי סרחון, ולכן מן התורה מותר לאכלם ולעשות מהקמח כל מה שירצו. אך הגאונים שהיו כמה מאות שנה לפנינו נהגו לאסור, מפני העמי ארצות שיבאו לטעות ויאמרו: מאי שנא קמח קטניות או קמח ה' מיני דגן, ולא ידעו הטעם, ולכן נהגו כל תפוצת הגולה האשכנזים וכן במדינות פולין שגם הם נחשבים מבני אשכנזים, לאסור. ואפי' לבשל קטניות ו'רעצקע' ואורז ודוחן שלימים, אסרו הכל מפני הטעות, שכיון שבימיהם וגם עד עכשיו בכמה מקומות עושים מהם קמח ובזה דומה לה' מינים, ויאמרו: כשם שמותר לבשל אלו כך מותר לבשל ה' מיני דגן, ולא ידעו שאלו באים לידי חימוץ. וכיון שאבותינו נהגו כך, אסור לנו לשנות, משום אל תטוש תורת אמך [משלי א, ח]. אבל מותר לטחון ולאפותה כעין מצות ולאכלה". וע"ע בשו"ת רב פעלים (או"ח ח"ג סי' ל') שכתב שמותר לקלות את האורז ואח"כ לבשלו שאז אינו מחמיץ, וז"ל: "העולה מכל הנז"ל דמי שנוהג איסור באורז, כיון דלא חזי ליה בלא התרה – אסור לבשלו לאחרים ביום טוב לכתחילה וכאמור, מיהו כל זה הוא בבישול, אבל אם עדיין לא נתבשל האורז – מותר לטלטלו ולא חשיב לגבי דידיה מוקצה, יען כי עתה ראוי הוא גם לזה דאע"ג דנהג איסור בבישול עכ"ז יכול הוא לקלותו באש על האסכלה בלי מים דאין כאן חמוץ, וכן ראיתי להרב מהר"ח פלאג'י ז"ל בלב חיים ח"ב סי' צ"ד הנז"ל שכתב בסוף תשובתו: יש נוהגים לקלות את האורז באש שיהיה קלוי באש ואח"כ מבשלים אותו, ובמקום רחיצה במים עושין אותו קלוי באש בלתי מים כלל ואח"כ נותנין אותו בתוך הקדרה שהיא במים רותחין, ובזה אין פקפוק כלל דהוא היתר גמור, עכ"ל, ע"ש. ועל כן האורז הזה קודם שנתבשל ראוי בטלטול גם לאותם שאין אוכלין אורז מבושל כיון דחזי להו בקליה, ולפ"ז אפשר גם האשכנזים יכולים לטלטל אורז ביום טוב דחזי להו בקליה, כי כיון שקלו אותו יכולים לבשלו. מיהו עדיין אני מסתפק בדבר זה לאשכנזים דאפשר אינו מותר להם לקלות האורז ולבשלו משום מראית העין דהרואהו אחר בישול אינו יודע שקלו אותו קודם, אלא חושב שעבר על דברי חכמים שאסרו להם הבישול באורז, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר". עכ"ל. אולם יש הפוסקים שסוברים שאין לחלק בכך, ואסור לאכול אף בלא חשש חימוץ כלל ואפי' הם חיים וכיו"ב, וכ"כ המאמ"ר (סי' ל"ב) וע"ע בשד"ח (שם סי' ו' ס"ק א'), והטעם שיבואו להקל ולא ישמרו את הקטניות מן החימוץ שהרי יודעים רוב העולם שאינו מחמיץ, ולבסוף יבואו להחליף בקמח מה' מיני דגן.
[32] אורז היו רגילים לחלוט אותו, וע"כ נהגו מה שנהגו. חליטה לפי חז"ל נאמרה לגבי בשר לא מוכשר, שבמקום למולחו היו מכניסים אותו לחומץ חזק או למים רותחים. וכך עושים כשמבשלים אורז, מרתיחים מים וכשהם רותחים ממש מכניסים לשם את האורז, וראה לעיל הערה קודמת.
[33] ראה בשו"ת רב פעלים (או"ח ח"ג סי' ל'), ז"ל: "הנה בעיקר הדין של האורז, פסק מרן ז"ל בשו"ע (או"ח סי' תנ"ג) כסברת האומרים: אין האורז מין דגן, ומותר לעשות ממנו תבשיל בפסח, אך מור"ם ז"ל בהגה"ה פסק כהטור והגמ"יי והמרדכי שאוסרים, ועיין מ"ש בברכ"י בשם מהר"י זיין ז"ל, ובספרו שיורי ברכה כתב אמנם באורז נהגו בעה"ק ירושלים תוב"ב מרבית הת"ח ויראי השם שלא לאכלו בפסח דהוה עובדא שביררו האורז כמה פעמים, ושוב אחר שבשלוהו נמצאת חטה, ולכן נמנעו מלאכלו, אבל אין מוחין ביד האוכלים, ובפרט כי בעה"ק הוא מזון העניים והתנוקות, וכן ראיתי להרב פר"ח וכ"כ הרב מהר"י זיין והבאותיו בברכ"י ואני הצעיר, כתבתי שם, וכן נהגו שלמים וכן רבים, כונתי דיראי השם נהגו כן במקומינו, אבל לא ידענו באנשי ספרד מאן נינהו קהילות שאסרוהו לכל הקהל כמ"ש מהר"י זיין שפשט איסורו בכמה קהילות דלא מבעיא לנו בני ספרד שאין נוהגין במניעת הקטניות, הנה בודאי דמה שלא אוכלים האורז הוא חומרא, אלא אפילו לבני אשכנז ופולין מניעת הקטניות הוא חומרא דהלכה רווחת להיתר, עכ"ל.
והנה פה עירנו בג'דאד יע"א ג"כ הדבר ידוע וברור דמה שנהגו איזה בעלי בתים שלא לאכול האורז בפסח הוא מפני דחוששים שמא ימצא בו חטה בפסח ונאסר המאכל והכלים, דהא מנהג פשוט וידוע פה בג'דאד שאוכלים כל ימי הפסח פולין שקורין בערבי באק'ילי שהם מיני קטניות, למקטון ועד גדול אין בית בעיר שאין אוכלים זה בפסח, וזה עדות ברורה דמה שאין אוכלים אורז הוא רק מכח דחוששין שמא לא יהיה נבדק יפה וימצא בתבשיל חיטה אחת בתוך הפסח ונאסרים התבשיל והכלים, ולכן רוב אנשי עירינו עד עתה אוכלים אורז בפסח, דסומכין על בדיקת הנשים שבודקים אותו קודם בישול שלש וארבע פעמים, וגם עט"ר הרב מור זקיני רבינו משה חיים זלה"ה היה מנהגו לאכול אורז בפסח כמנהג כל אנשי העיר, אך בסוף ימיו נמנע מלאכול אורז בפסח משום מעשה שהיה, והוא שהנשיא עשה סעודה ביום ז' של פסח לכל היחידים והחכמים, שכך היה מנהגו בכל שנה והזמין גם את עט"ר הרב מו"ז זלה"ה, וכשבאו לאכול וסדרו לפניהם שלחנות ועליהם כלים מלאים מיני תבשילים, ובכלל הביאו ג"כ כלים מלאים תבשיל של אורז וקודם שפשטו ידיהם לאכול ראו כל המסובין בכלי אחד שמלא אורז ומונח על השלחן חיטה אחת מבושלת רובצת למעלה למעלה בראש הגודש של תבשיל האורז שבכלי, ונראית לכל המסובין קודם שפשטו ידיהם לאכול, ותכף סילקו התבשיל כולו ושפכו אותו כי מחמת הכף שהגיסו בו כל התבשילין נאסר הכל, ומאותה מעשה נמנע עט"ר הרב מו"ז זלה"ה מלאכול אורז בפסח, וכן נהגו הרבה בעלי בתים בדבר זה, אך רוב אנשי העיר לא נמנעו ואוכלים אורז. אמנם מי שנהג איסור באכילת האורז ומחמת סיבה רוצה לאכלו הן מחמת שאינו בקו הבריאות הן מחמת סיבה אחרת, המנהג פשוט פה עירינו לעשות התרה ע"י חרטה ולאכול כי עושין לו פתח מתוך חרטה, וכן ראיתי להרב הגדול מהר"י פלאג'י ז"ל בלב חיים ח"ב סי' צ"ד שהביא דברי רבינו חיד"א ז"ל בשיו"ב הנז"ל, וכתב וז"ל: אנחנו בעירנו אזמיר וכל סביבותיה נהגו איסור שלא לאכול אורז כלל, והו"ל ממש דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, דאין אדם רשאי להתיר להם כמבואר ביו"ד סי' רי"ד, אלא דכיון דהוי הענין שנהגו איסור משום גדר וסייג משום חומרא בעלמא בודאי ע"י התרה שרי, עכ"ל, ע"ש. ולכן גם פה עירינו נוהגין שאותם שנהגו בו איסור והם מתחרטים בעבור סיבה דאוכלין ע"י התרה".
וע"ע בכה"ח (סי' תנ"ג ס"ק י'), ז"ל: "וכתב הרב מור וקציעה, וז"ל: ומעידני על אבא מארי הגאון זצ"ל כמה צער נצטער אותו צדיק על זאת וכו' היה מתרעם ואומר: אי איישר חילי אבטיליניה למנהג גרוע הלז שהיא חומרא דאתיא לידי קולא ונפק מינה חורבא ומכשול באיסור חמץ, כי מתוך שאין מיני קטניות מצויין להמון לאכול ולשבוע צריכין לאפות לחם מצה הרבה בפרטות העניים וכו' מתוך כך אינם נזהרים בעיסה כראוי וכו' קרוב הדבר שנכשלים באיסור כרת ר"ל וכו' דהוה חש להמון דבת עם שלא תלעוז עליו מדינה וכו', ועיין שם שהאריך הרבה. והביאו מחזיק ברכה אות א'. וכן בתשובת בשמים ראש סימן שמ"ח תמה על האוסרים לאכול קטניות ואורז וכתב שהוא מנהג בטעות וכו' יעוש"ב. אמנם הפרי חדש כתב סמך למנהג מהש"ס וסיים, וז"ל: לפיכך יש לתפוש לאסור כל מידי דדמי לדגן משום דמחלף להו בדגן, אבל אין כן מנהגינו (הספרדים) זולתי באורז ששנה אחת אחר שנבדק שלש פעמים יפה נמצא בו גרעין חטה ומאותו יום והלאה לא אכלנוהו בפסח, עכ"ל. וכן כתב הגאון חיד"א בספר טוב עין סימן ט' אות ו' דאנחנו בני ספרד אין נוהגין במניעת הקטניות, אמנם באורז נהגו בעיר הקודש ירושלם ת"ו מרבית התלמידי חכמים ויראי ה' שלא לאוכלו בפסח, שהעידו דהוה עובדא שביררו האורז כמה פעמים ושוב אחר שבישלוהו נמצאת חטה ולכן נמנעו מלאוכלו, אבל אין מוחין ביד האוכלים, ובפרט כי בעיר הקודש הוא מזון העניים והתנוקות, יעו"ש. ועיין בספר פקודת אלעזר לעיל סימן נ"א דף ס"ד ע"ד שכתב דעכשיו נוהגין גם הספרדים בירושלם ת"ו לאסור הקטניות בפסח, יעו"ש. אמנם עתה בזמן הזה נתרבו האכלוסים יותר ויותר ממה שהיו מקדם קהלות מרובות וכל אחד ואחד מחזיק במנהגו יש אוכלין קטניות בפסח ויש שאין אוכלין ואין בזה משום לא תתגודדו כיון דכל אחד קהלה בפני עצמה". [הערת העורך: מו"ר זצ"ל היה נוהג לאכול אורז בפסח, ולא חשש שיתערבו עימהם חיטים כיון שהיום האורז נברר היטב ע"י מסננות חשמליות. אמנם קודם הפסח היה מו"ר בודק את האורז ג' פעמים].
[34] כל בחורה בבית אביה נוהגת כמנהגי בית אביה, ואנן סהדי שזה כעין תנאי כל עוד היא בבית אביה. וכאשר היא מתחתנת, עליה לנהוג כמנהג בעלה, ואנו נוהגים שיש לעשות לה התרה, וראה עוד לעיל בהערה כ"א במה שהבאנו בשם המאמר מרדכי (למועדים וימים פרק ד' סעי' ד').
[35] תשמ"ח-תשמ"ט סימן כ"ה.
[36] כי קלוי ידוע בו שלא מחמיץ. וראה מאמר מרדכי למועדים ולימים (פרק ד' סעי' ז'), וראה בהרחבה לעיל בהערה ל'-ל"א.
[37] הן בגלל המחסור באוכל, והן בגלל שבטריים לא ניכר שהם קטניות. וראה עוד בענין אכילת הקטניות מאמר מרדכי למועדים ולימים (פרק ד' סעי' ו'-ז') והובא לעיל בהערה ל'.
[38] והטעם לכך, כי ידוע הוא שבשמן זית לא מוסיפים חומרים ובשמן קטניות כן. וראה במאמר מרדכי (למועדים ולימים פרק ד' סעי' ז'): "ועוד מנהגי חומרות יש כגון אלו שלא השתמשו בשמן העשוי מקטניות אלא בשמן זית בלבד. ויש שלא השתמשו בסוכר מחשש לחמץ בתהליך היצור. וכל אחד ינהג בענין זה כמנהג אבותיו, ואם רוצה לשנות – ישאל שאלת חכם".
[39] ראה במאמר מרדכי (למועדים ולימים פרק ג' סעי' י'): "תבלינים – יקנה תבלינים לפסח, רק במקום שברור לו, שבדקו קודם הטחינה שאין בתבלין חמץ ושאין קמח ודגן במטחנות, ואין לסמוך על המקילים שאומרים כי חמץ בטל קודם פסח". [הערת העורך: מו"ר זצ"ל היה נוהג לטחון ולקלות את התבלינים והקפה בביתו, ולא היה קונה תבלינים וקפה מוכנים מבחוץ].
[40] ז"ל שם: "וכן בכל דיני פסח מנהגינו בכל מה שכתב מור"ם ז"ל באופן דלענין פסח אנחנו אשכנזים, כך אמר לי הרב מ"ד עט"ר. זכור לאברהם ריש הלכות פסח. וכן הוא המנהג עתה בין הספרדים בכמה מקומות להורות בדיני פסח ככל חומרות שכתב מור"ם ז"ל בהגה בשלחן ערוך וכדברי הזכור לאברהם הנז', חוץ מאיזה פרטים שיש שנוהגים להקל כמו באכילת אורז וכדומה וכמ"ש לקמן סימן תנ"ג, יעו"ש. וגם בשאר הדינים אף על פי שאינם של פסח לפעמים הספרדים הולכים אחר חומרות שניהם שלחן ערוך והגה, אבל לא להקל נגד דברי השלחן ערוך וכנזכר בפוסקים, ואך האשכנזים לפעמים נוהגים להקל כדברי מור"ם ז"ל".
[41] תשמ"ח-תשמ"ט סימן קי"א.
[42] ראה שו"ע ורמ"א (או"ח סי' תנ"ג סעי' א'), וע"ע כה"ח שם (ס"ק כ"ז), ז"ל: "ולענין כלים שנתבשלו בהם מיני קטניות לנוהגין איסור במיני קטניות, לאחר מעת לעת מותרים. זרע אמת שם. וכן כתב מהרלנ"ח סימן קכ"א, פרי חדש סימן תצ"ו אות כ"ד, ערך השלחן שם, חקת הפסח שם. וכתב עוד שם הזרע אמת דאפילו אחד מעיר שנוהגין איסור בקטניות מתארח בעיר אחרת שנוהגין בהם היתר, יכול לאכול בכליהם ואין צריך לשאול אם בישלו באותה קדירה קטניות באותו יום, יעו"ש. וכן כתב מהרלנ"ח שם דאפילו בסתם שאינו יודע שאינו בן יומו – מותר לבשל בו לכתחלה, יעו"ש. וכן כתב הפרי חדש שם, ערך השלחן שם, חקת הפסח שם. מיהו מה שכתב שם הזרע אמת דאף אם בישלו בכלי שנתבשל בו קטניות באותו יום, עם כל זה יכול המתארח לאכול מאותו תבשיל יעו"ש, עיין במהרלנ"ח שם דף קפ"ה שכתב שלא לבשל בכלי המתיר כשידוע בודאי שהוא בן יומו וגם שלא לאכול המאכל שנתבשל בו, יעו"ש, והביאו חקת הפסח שם. אמנם דעת חקת הפסח שם דבדיעבד אם בישלו אפילו הכלי בן יומו – התבשיל מותר, משום דודאי יש בתבשיל רוב נגד הבלוע, אבל לכתחלה מצדד בזה וכתב דאפשר דאסור כמו שאסור לערבו כדי לאכלו לכתחלה, יעו"ש".
וראה למעשה במאמר מרדכי למועדים ולימים (פרק ד' סעי' ט'): "מי שנוהג איסור בקטניות – יכול לאכול אוכל בלי קטניות אצל מי שנוהג בהם היתר כיוון שהכלים לא נאסרים. ובלבד שלא יאכל קטניות ממש". והטעם כיון שעצם דין קטניות הוא חומרא, ובכלים מדובר בדין בלוע אשר ודאי יש רוב כנגדו.
וכל האמור הינו דווקא לאורח אשכנזי אצל ספרדי האוכל קטניות, אך אשכנזי בביתו – יש לו להמתין 24 שעות לפני שישתמש באותם הכלים לפסח, וראה במאמר מרדכי (למועדים וימים פרק ה' סעי' ב'): "כלים שהשתמשו בהם עם קטניות בלבד בלי חשש תערובת חמץ, הנוהג לא לאכול קטניות בפסח – אינו צריך להכשירם, אלא ינקה אותם ולא ישתמש בהם 24 שעות, ואז אפשר לבשל בהם אוכל כשר לפסח".
[43] ראה שו"ע (יו"ד סי' ל"ט סעי' א') ורמ"א (שם), ונו"כ שם.
[44] אמנם האשכנזים מתירים ריעותא בריאות שאינו "חלק", אבל מהיכי תיתי שהבשר הזה שהוא מבשל עתה בא מבהמה שהיתה לה הריעותא ההיא, הלא רוב בהמות כשרות, וכדברי הרב שמואל סלנט זצ"ל (עי' ספר ארץ ישראל והגרי"מ טוקצ'ינסקי ח"א סימן כ"ד אות ג' פיסקה י"ח ד"ה "והנה", עמ' ע"ו). ואפילו אם כן היתה לה אותה ריעותא, יש מקום לדון בשימוש הכלים, וראה בש"ך (יו"ד סי' קי"ט ס"ק כ'), ז"ל: "ובתשו' מוהר"ר לוי ן' חביב סי' קכ"א האריך מאד בדינים אלו, וראיתי לברר בקצור תוכן הדברים וחלוקי הדינים היוצאים מתשובתו, והוא: מי שנוהג איסור באיזו דבר מחמת שסובר שהדין כן ואוכל בבית מי שמתירו אז אם האיסור ניכר להאוסר – מותר להמאכיל להאכילו, דאי לא ס"ל לא ליכול, אבל כשאינו ניכר האיסור – אסור, ואסור לבשל לו בכליו אפילו אינן בני יומן, ואצ"ל שאסור להאוסר לומר להמתיר לבשל לו בכליו שאינן בני יומן, אבל כשהמתיר מבשל לכתחלה לו ולצורך אחרים – ג"כ מותר, דהוי כדיעבד, והאוסר דבר מחמת מנהג אבותיו ובני מדינתו שנוהגים כן – אסור להמתיר להאכילו אפילו האיסור ניכר, אע"ג שהיה אוסר עצמו יכול לקחתו כמו היתירא של מושיט כוס יין לנזיר דקי"ל דאע"ג דהנזיר יכול לקחתו – אסור מדרבנן (וע"ל סי' קנ"א סק"ו). ויכול האוסר לבשל לכתחלה בכליו של המתיר שאינן בן יומו או בסתם כלים, דקי"ל נמי שהן אינן בן יומו דלא קבלו עליהם המנהג להחמיר כ"כ, ואם בעל הכלי הוא לפנינו – צריך לשאלו אם הוא בן יומו או לא, ואם בעל הכלי הוא חשוד – א"צ לשאלו, אבל אם הוא אמר מעצמו או ששאלו ואמר לו – סמכינן עליה אם הוא בן יומו או לא (וע"ל סי' קנ"ב ס"ק ג'). וכל זה לענין הכלי, אבל אסור לאכול האוסר מבשולי המתיר אם הוא חשוד ע"פ דבריו שאומר שאין בו דבר איסור אם התבשיל הוא מדבר שדרך לתת בתוכו אותו השומן, אבל אם אינו ודאי חשוד, רק סתם בן אדם עם הארץ – יכול האוסר להתאכסן אצלו אפילו אינו חכם ובקי בדינים, אם הוא יודע שהאוכל אוסר אותו מאכל, בין שאוסרו מחמת המנהג בין מחמת שסובר שהדין כן. וכל זה בסתם, אבל אם יש מנהג – יעשו כמנהגם, כגון במדינות ריינו"ס יש קצת מקומות שנוהגים איסור בחלב שעל הקיבה וכשבאין למקומות הנוהגים היתר אוכלים מבשוליהן מהמרק או מהבשר שנתבשל עם האיסור, וכ"ש שמשתמשים בכליהן שהן בן יומו", ועיי"ש עוד בש"ך פרטי הדינים בזה.
[45] תשמ"ו-תשמ"ז סימן קע"א.
[46] משלי (א', ח'), פסחים (נ' ע"ב).
[47] אף על פי שהאשכנזי כעת הלך למקום שאוכלים קטניות בפסח, עדיין חייב לשמור על חומרות המקום שיצא משם שאינם אוכלים אותם, וראה פסחים (נ' ע"א) ושו"ע (או"ח סי' תס"ח סעי' ד'). ואין זה נחשב כחולק על החכם הספרדי ולא זלזול בכבודו חלילה, כי אין כאן מחלוקת בדין, שלכו"ע מותר לאכול קטניות בפסח מן הדין, אלא שיש שקבלו על עצמם איסור בנדר וזה מנהגם, ויש שלא קבלו על עצמם איסור בזה, ומקום מוצאו גורם, וראה קיצור פסקי הרא"ש (יבמות פ"א סי' ט').
[48] להאכיל קטניות לנוהג בהם איסור – אסור מדין לפני עור, שהרי אין הנזיר אסור ביין אלא מפני נדרו, והמושיט לו כוס יין עובר לפני עור דאורייתא (ראה בגמ' ע"ז ו' ע"ב), וכן כל מנהגי איסור כוחם כנדר (שו"ע יו"ד סי' רי"ד סעי' א'), ז"ל: "דברים המותרים והיודעים בהם מותרים נהגו בהם איסור, הוי כאילו קבלו עליהם בנדר ואסור להתירם להם, הלכך מי שרגיל להתענות תעניות שלפני ראש השנה ושבין ראש השנה ליום כיפורים, ומי שרגיל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין מר"ח אב או מי"ז בתמוז ורוצה לחזור בו מחמת שאינו בריא – צריך ג' שיתירו לו. אם בשעה שהתחיל לנהוג היה דעתו לנהוג כן לעולם, ונהג כן אפילו פעם אחת – צריך התרה ויפתח בחרטה שמתחרט שנהג כן לשם נדר. לפיכך הרוצה לנהוג בקצת דברים המותרים, לסייג ופרישות, יאמר בתחלת הנהגתו שאינו מקבל עליו כן בנדר, וגם יאמר שאין בדעתו לנהוג כן אלא בפעם ההוא או בפעמים שירצה, ולא לעולם. אבל הנוהגים איסור בדברים המותרים מחמת שסוברים שהם אסורים, לא הוי כאילו קבלום בנדר. ויש מי שאומר שאם טועה ונהג איסור בדבר המותר, נשאל ומתירים לו בשלשה כעין התרת נדרים, ואם יודע שהוא מותר ונהג בו איסור, אין מתירין לו אפילו כעין התרת נדרים, דהוי כאילו קבלו על עצמו כאיסורים שאסרתן תורה שאין להם היתר לעולם (והמנהג כסברא הראשונה)", ועוד כתב השו"ע (שם סעי' ב'), ז"ל: "קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם ואפילו בדברים שלא קבלו עליהם בני העיר בהסכמה, אלא שנוהגין כן מעצמם לעשות גדר וסייג לתורה". וראה עוד בא"ח (פרשת צו ש"ר סעי' מ"א).
[49] כיון שאינו אלא חומרא ולא מעיקר הדין, וראה שו"ע (או"ח סי' תנ"ג סעי' א') ומשנ"ב שם. וע"ע כה"ח שם (ס"ק כ"ז) ובמאמר מרדכי (למועדים ולימים פ"ד סעי' ט'). וראה בהרחבה לעיל שאלה י"ב ובהערות שם.
[50] תשמ"ג 23-1.
[51] ראה שו"ע או"ח (סי' תנ"א סעי' ה'), ז"ל: "כלים שנשתמש בהם בחמין, כפי תשמישן הכשרן. אם תשמישן בכלי ראשון, כגון כף שמגיסין בו בקדירה, צריך להכשירן בכלי ראשון, ואם תשמישן בכלי שני, הכשרן בכלי שני. וכלי שמשתמשין בו בעירוי שמערה מכלי ראשון, לא סגי ליה בהכשר דכלי שני אלא צריך לערות עליו מכלי ראשון", וע"ע בשו"ע (שם סעי' כ'), ז"ל: "השלחנות והתיבות שמצניעים בהם אוכלין כל השנה, רגילים לערות עליהם רותחין לפי שלפעמים נשפך מרק מן הקדירה לתוכן", וע"ע ברמ"א (שם סעי' כ"ז), ז"ל: "וכן הברזות שבחביות של יין, נוהגין להדיחן (אגור, מהרי"ל), וכן העצים שתוחבין בהם כלי שתייה, צריכין הדחה לשום בהם כלים בפסח (מהרי"ו)".
[52] ראה בשו"ע (שם סעי' ג'), ז"ל: "וקודם ההגעלה צריך לשופם יפה במשחזת או ברחיים להעביר כל חלודה שבהם קודם הכשרם. הילכך אם יש בו גומות ואינו יכול לנקותו יפה – אין מועיל לו הגעלה (פי' הפלטה שהכלים פולטים האיסור שבהם והוא מלשון שורו עבר ולא יגעיל – איוב כ"א) לבד וצריך ליבון במקום הגומות".
[53] תשמ"ה 804-1.
[54] ראה משנ"ב (סי' ת"ע ס"ק ב') וכה"ח שם (ס"ק ח', י"ד).
[55] וראה עוד בא"ח (פרשת צו ש"ר סעי' כ"ה), ז"ל: "ובסעודת סיום מסכתא אם הבכור גמיר וסביר להבין מה שאומרים בעת הסיום – מותר לו לאכול שם", ועיין חיים לראש (סדר תעניות סעי' ד', דף י"ד ע"ב), וע"ע בכה"ח (שם ס"ק י'), ז"ל: "אמנם הרב משנה ברורה אות יו"ד כתב דכן נוהגין כהיום בכמה מקומות במדינתו להקל ולאכול אף בסעודת סיום מסכת, ואף שהבכורים בעצמן לא למדו את המסכת, מכל מקום כיון שאצל המסיים הוא סעודת מצוה מצטרפים לסעודתו, והמנהג שמתקבצים להמסיים קודם שסיים ומסיים לפניהם המסכת ושומעים ומצטרפים עמו בסיומו ואחר כך עושין סעודה, יעו"ש, וכן כתב בן איש חי פרשת צו אות כ"ה דאם הבכור גמיר וסביר להבין מה שאומרים בעת הסיום – מותר לו לאכול שם".
וראה לסיכום במאמר מרדכי (למועדים ולימים פרק ח' סעי' כ"ט), ז"ל: "כיום נהגו להשתתף בסיום לימוד מסכת, ואפילו סיום משניות עם פירוש, וצריכים הבכורות להשתתף בסיום ולא שיביאו להם מהסעודה לביתם. וישתדלו השומעים להבין הסיום ולכל הפחות להשתתף בשמחה. ונהגו היום להקל לאכול 'כזית' עוגה מסעודת ה'סיום מסכת' כדי להיפטר מהצום ולא עושים סעודה ממש. וגם אלו יקפידו להיות בסיום ולא לקחת מהסעודה לבכור הנמצא בבית".
[56] ראה בכה"ח (סי' ת"ע ס"ק ח', י"ד).
[57] תש"ן-תשנ"ג סימן מ"ה.
[58] כתב הרמב"ם (הל' חמץ ומצה פ"ו הי"ב): "אסרו חכמים לאכול מצה בערב הפסח, כדי שיהיה הכר לאכילתה בערב, ומי שאכל מצה בערב הפסח, מכין אותו מכת מרדות עד שתצא נפשו", (יש שאינם גורסים "עד שתצא נפשו"), וכך פוסק בשו"ע (סי' תע"א סעי' א'), וע"ע במאמר מרדכי (למועדים ולימים פרק ח' סעי' ב'), ז"ל: "מכיון שלדעת הרמב"ם הלכה זו חמורה ביותר, צריך להתרחק מכל האופנים של אכילת מצה בערב פסח. ולכן אין לאכול מצה מבושלת בערב פסח, אם ניכרת צורת המצה", וע"ע במשנה למלך (שם), וע"ע במאמר מרדכי (למועדים ולימים פרק ח' סעי' ה'), ז"ל: "יש נוהגים לא לאכול מצה ל' יום קודם הפסח (מנהגים(, ויש הנוהגים מר"ח ניסן (ראה כה"ח סי' תע"א ס"ק כ"ב, משנ"ב שם ס"ק י"ב), אך מהדין האיסור לאכול מצה הוא רק בערב פסח ביום, ונוהגים לאסור אכילת מצה מהלילה, מזמן בדיקת חמץ (ראה כה"ח שם ס"ק כ"ב, משנ"ב שם ס"ק י"ב, שו"ת רב פעלים ח"ג או"ח סי' כ"ז)".
ועיין בשו"ע ורמ"א (או"ח סי' תע"א סעי' ב'), ז"ל: "וקודם שעה עשירית – מותר לאכול מצה עשירה: הגה – אבל מצה שיוצאין בה בלילה – אסורים לאכול כל יום ארבעה עשר (ר"ן פרק אלו עוברין בשם הרמב"ם והמגיד פ"ו). וקטן שאינו יודע מה שמספרין בלילה מיציאת מצרים – מותר להאכילו (ת"ה סימן ז')… ויש מחמירין שלא לפרר או לשבור המצות בערב פסח, שלא לבא לאכול מהם (מהרי"ל), ואין לחוש גם לזה. מצה שנאפה כתקנה ואח"כ נתפררה ונילושה ביין ושמן, אינה נקראת מצה עשירה ואסורה לאכלה בערב פסח (מהרי"ו)".
ולכן רצוי ללמדם ולחנכם שלא יאכלו מצה בערב פסח, והדרך הטובה ביותר היא, לקחת קמח מצה ולבשלו או לטגנו עם ביצים מערב דערב פסח, וראה עוד בזה מש"כ בדרכי הלכה (על קיצור שו"ע סי' קי"ג הערה ז'), ז"ל: "דווקא אם הם מקמח שנטחן לפני ליל ערב פסח, שלא היה עליהם שם 'מצה' בערב פסח, וטוב לבשלם לפני ערב פסח", וזה נלמד ע"פ מה שכתב בשו"ת רב פעלים (ח"ג סי' כ"ז), ז"ל: "הרב חק יעקב התיר לאכול מצה מבושלת בערב פסח, וכתב דכן הוא הסכמת האחרונים אך הרב בית דוד בסי' רמ"ז אסר והביא ראיות לזה והשו"ג הביא דברי הרב ב"ד, וכתב דבטלה דעתו מפני דעת האחרונים, ע"ש. והרב לב מבין בה' חמץ ומצה פ"י ה"ו דף מ"ו ע"ד הביא דברי הרב ב"ד ודחה כל ראיות שלו, וסו"ד העלה דשרי לאכול בערב פסח מצה מבושלת וליכא למיחש למידי וברור, ע"ש. וגם רבינו חיד"א ז"ל דחה ראיות ב"ד בשיורי ברכה, ע"ש. מיהו גם הרב ב"ד לא אסר אלא דוקא אם בשלה אחר שנכנס יום י"ד, אבל אם נתבשלה קודם יום י"ד – מותרת, כיון דלא חל עליה עדיין האיסור, וא"כ נידון השאלה שהוא רוצה להטמין חמין דבשלה בע"ש קודם י"ד לכ"ע מותר ואין צורך להאריך בזה.
אמנם בשעת הדחק כזה שיש חשש שיאכלו חמץ בפסח ניתן כהוראת שעה להקל להם לאכול מצות שאינן שמורות – והטעם עיין במאירי בית הבחירה (פסחים צ"ט ע"ב) שכתב: "ותירצו שלא אמרו כבא על ארוסתו אלא במצה הראויה לצאת בה ידי חובתו, הא מצה עשירה או בצקות של עכו"ם או של אורז ודוחן – לא, ובא לאסרם משום מצה לתיאבון, והוא הדין אף במיני תרגימא ושלא לאכול מהם אכילה מרובה. ושמא תאמר והלא אמרו: הקמחים ובצקות של עכו"ם אדם ממלא כרסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה, והרי מצה באחרונה על השובע היא ואלמא אתיאבון לא קפדינן. זו שנויה במי שאין לו אלא כזית מצה משומרת וודאי צריך לאכלה לבסוף, אבל כל שיש לו צריך גם כן שיאכלנה בתחלת סעודה לתיאבון", ועיין שולחן ערוך (סי' תפ"ב סעי' א'): " מי שאין לו מצה משומרת אלא כזית – מברך על אכילת מרור ואוכל, וכשגומר סעודתו ממצה שאינה משומרת – מברך על אכילת מצה ואוכל אותו כזית, ואינו טועם אחריו כלום".
כך שיהא היכר בין אכילת המצות בערב פסח לאכילת המצות בליל הסדר.
[59] תש"ן-תשנ"ג אחרי סימן ק"ה.
[60] כתב השו"ע (יו"ד סי' צ"ה סעי' ג') "קערות של בשר שהודחו ביורה חולבת בחמין שהיד סולדת בהן, אפילו שניהם בני יומן, מותר, משום דהוה ליה נותן טעם בר נותן טעם דהתירא. והוא שיאמר ברי לי שלא היה שום שומן דבוק בהן. ואם היה שומן דבוק בהן, צריך שיהא במים ס' כנגד ממשות שומן שעל פי הקערה". וראה עוד בשו"ע (סי' תנ"ב סעי' א').
[61] הנה בישול במיקרוגל נעשה על ידי בליעת גלים אלקטרומגנטיים בתדירות גבוהה. כל חומר שיש בו לחות בולע מהקרינה ועל ידי כך כל החומר הלח מתחמם ומתבשל ומתאדה.
וכתב השו"ע (סי' תנ"א סעי' י"ד): "כסוי של ברזל שמכסים בו הקדירה, צריך הגעלה כיון שמזיע בכל שעה מחום הקדירה", וביאר המשנ"ב (ס"ק פ"א): "כיון שמזיע וכו' – ר"ל וא"כ נבלע בו החמץ ע"י חום כלי ראשון וע"כ צריך הגעלה ג"כ בכלי ראשון ולא מהני עירוי", וראה עוד בכה"ח ס"ק קע"ה.
[62] כיון שהצלחת בולעת ישירות מאוכל, וכתב השו"ע סי' תנ"א סעי' ה' "כלים שנשתמש בהם בחמין, כפי תשמישן הכשרן. אם תשמישן בכלי ראשון, כגון כף שמגיסין בו בקדירה, צריך להכשירן בכלי ראשון; ואם תשמישן בכלי שני, הכשרן בכלי שני; וכלי שמשתמשין בו בעירוי שמערה מכלי ראשון, לא סגי ליה בהכשר דכלי שני אלא צריך לערות עליו מכלי ראשון".
[63] ראה שו"ע סימן קח סעי' א', ראה כה"ח ס"ק ט"ז, רמ"א שם, ראה באג"מ יו"ד ח"א סי' מ', הכה"ח בס"ק מ"ו. וראה מש"כ במאמר מרדכי הלכות חגים פ"ה סעי' ע"ז "מיקרוגל שמכיל גוף חימום רגיל נוסף כגון גריל אי אפשר להכשירו".
