מבית דרכי הוראה לרבנים

פרק לט – סליחות – ראש השנה – תשובה – יום הכיפורים

תוכן הספר

סליחות בימי אלול בישיבה ספרדית[1]

שאלה א: בישיבת ______ לומדים כמאה ושמונים בחורים, כ"י, רובם בני עדות המזרח. התלבטתי בעניין אמירת הסליחות בחודש אלול. מתוך עיון, הן בשו"ע או"ח סי' תקפ"א סעי' א'[2], בשע"ת (ס"ק א'), והן בתשובת הרב משה פיינשטיין באגרות משה או"ח ח"ב סי' ק"ה – לא מצאתי מקום להקל באמירת סליחות בשעות הערב לפני חצות.

אמירת סליחות בישיבה, בשעות הבוקר המוקדמות או אחר חצות גורמת לביטול תורה רב, הן בשל עייפות התלמידים, והן בשל שיבוש לוח הזמנים. אבקש ממעכ"ת לחוות דעתו הרחבה בנידון. יתכן ויש להבחין בין חודש אלול לבין עשרת ימי תשובה כדברי הרמב"ם[3].

 

תשובה: נכון הוא מה שכתב כת"ר, שאין אומרים סליחות לפני חצות הלילה[4]. ואמירת סליחות בשעות הבוקר המוקדמות או אחרי חצות זה מפריע ללימוד ומשבש את לוח הזמנים. אעפ"כ הנני מעתיק לך את לשונו של החיד"א בברכ"י (סי' תקפ"א אות ו'): "יותר טוב בימים אלו להרבות סליחות ותחנונים עם הציבור מללמוד. וכן ראיתי לקצת רבנים, שתמיד היו עסוקים בגופי הלכות ובחיבורים, ובחודש אלול היו מניחים קצת מסדרם ללמוד גרסא ותחנונים", עכ"ל[5].

לפיכך, הייתי מייעץ לנהוג לומר סליחות אחה"צ לפני השקיעה[6], או שיקומו כשלשת רבעי שעה לפני זמן התפילה בישיבה ויאמרו סליחות, למרות שזה יגרום לתלמידים ללכת לישון לפני הזמן הרגיל, עם כל זה מוטב שימעטו מעט מלימוד תורה ויאמרו סליחות כנהוג.

 

ש"ץ רווק לימים הנוראים[7]

שאלה ב: אני מתפלל בבית הכנסת של יוצאי _____ בבני ברק. בית כנסת זה לא התברך בחזנים היכולים לעבור לפני התיבה בכבוד. כעת כשמתקרבים הימים הנוראים והחגים הבעיה שוב עולה. אבי שיחי' שימש חזן בבית כנסת זה קרוב ל-20 שנה, עד אשר חלה. לעיתים הגבאי מכבד אותי לעבור לפני התיבה בתפילות מסוימות. אני בן ישיבה בן 21 ויודע היטב את נוסח התפילה ואת המנגינות של הימים הנוראים. אני חושב שאוכל לעבור לפני התיבה בצורה מכובדת. אבקש ממעלת כבוד תורתו שיורה לנו כיצד לנהוג בעניין זה?

 

תשובה: אדם היודע להתפלל והוא תלמיד חכם עדיף, ואעפ"י שאינו נשוי. ראה ברמ"א (סי' תקפ"א סעי' א') ובנושאי כלים שם[8].

 

תפילת לחש בר"ה ויו"כ בקול[9]

שאלה ג: האם זה נכון שבראש השנה ובכיפור יאמרו בקול רם את תפילת העמידה, לפי דעתי זה מפריע למתפללים?

 

תשובה: אין צורך, אולם אין איסור לפי הפשט לאדם להתפלל תפילת לחש בקול, כי לאחרים יש סידור תפילה, אולם לפי הקבלה אין להתפלל בקול רם[10].

 

בחור ספרדי בימי ר"ה בישיבה אשכנזית [א][11]

שאלה ד: האם מותר לבחורים ספרדים להקים מנין נפרד בישיבה בימים הנוראים?

 

תשובה: רצוי לקיים מנין ספרדי בישיבה בנפרד, כמובן בהסכמת ראש הישיבה בלבד[12], ובלבד שהספרדים ישתתפו בדרשות ראש הישיבה[13]. אולם, אם אי אפשר לקיים מנין כזה, על הבחורים להתפלל כפי מנהג ישיבה וכהכרעת ראש הישיבה.

בחור ספרדי בימי ר"ה בישיבה אשכנזית [ב][14]

שאלה ה: אני ספרדי הלומד בישיבה אשכנזית, מהו הנוסח בו עלי להתפלל בתפילת הלחש בימים הנוראים?

 

תשובה:  בתפילה בלחש יש להתפלל כנוסח הספרדים[15], הפיוטים אינם מעכבים.

 

סדר הסימנים בליל ר"ה[16]

שאלה ו: הגמרא במסכת כריתות ו' ע"א ובהוריות י"ב ע"א כתבה, שיהא אדם רגיל לאכול בראש השנה "קרא, רוביא, כרתי, סלקא ותמרי". א. מדוע התמר, שהוא משבעת המינים, נזכר בסוף? ב. כיצד יש לנהוג הלכה למעשה?

 

תשובה: למעשה ישנם מנהגים שונים בסימנים שאוכלים בליל ראש השנה, ומוסיפים דברים נוספים לסימן ברכה, מלבד דברי חז"ל, וגם סדרים שונים יש בדבר.

הגמרא בכריתות (ו' ע"א) אמרה: "אמר אביי: השתא דאמרת סימנא מילתא היא, יהא רגיל אינש למיכל ריש שתא קרא ורוביא, כרתי, סילקא ותמרי". ואין קושיא על דברי הגמרא, שהתחילה בירק לפני התמר, כי אין הכי נמי מדין קדימת ברכה, הרי פסק מרן (סימן רי"א סעי' א'): "ואם אין ברכותיהם שוות, אפילו יש בהן ממין שבעה כגון צנון וזית, איזה מהם שירצה יקדים ואפילו אינו חביב". ועוד שיתכן שבימיהם היו הירקות הללו חביבין יותר מהתמר[17].

כתב הרמ"א (סי' תקפ"ג סעי' א'): "ויש נוהגין לאכול תפוח מתוק בדבש ואומרים: תתחדש עלינו שנה מתוקה" (אבודרהם). אמנם על פי ההלכה בשו"ע (סי' רי"א סעי' א'): "היו לפניו מיני פירות הרבה, אם ברכותיהם שוות ויש ביניהם ממין שבעה, מקדים מין ז' אעפ"י שאינו חביב כמו המין האחר". לפיכך היינו צריכים להקדים את התמרים. ואולם מכיון שהתפוח בדבש חביב עליו ביותר, נהגו להקדימו, וסומכים בזה על דעת הרמב"ם, שם (ס"ב): "ולהרמב"ם אם היה מין אחד חביב לו יותר, בין שברכותיהם שוות בין שאינם שוות, בין שיש בהם ממין ז' בין שאין בהם מין ז' – מקדים החביב לו אז באותה שעה".

ואמנם לפי הסדר שכתב גאון עוזנו ותפארתנו רבינו יוסף חיים זיע"א (בן איש חי שנה א' פרשת נצבים אות ד'), וכן נוהגים חלק ניכר מעם ישראל, מתחילים לברך על התמר תחלה כי יש בו מעלות רבות: א. הוא ממין שבעה. ב. נשתבחה בו ארץ ישראל. ג. הוא מתוק. ד. הוא נמשל לצדיק – "צדיק כתמר יפרח"[18].

ויש לשים לב, בגמ' בהוריות (י"ב ע"א) נאמר: "לעולם יהא רגיל למיחזי…." ולכן כתב הרב כף החיים (סי' תקפ"ג ס"ק ו')[19], שמי שקשה לו להשיג את הפירות והירקות האלה בכמות מספקת, או שקשה לו לבדקן מתולעים, יסתכל ויאמר את ה"יהי רצון" ואינו חייב לאכלם[20].

 

נוסח אמירת "יהי רצון" בליל ר"ה[21]

שאלה ז: קראתי בחוברת על הלכות ראש השנה, שבליל ראש השנה אפשר לקחת ראש תרנגול, או ראש של דג, או ראש ירק או פרי, ולומר: "שנהיה לראש ולא לזנב". שאלתי היא – האם אפשר להוסיף ולומר במקרים אלו: "ותזכור לנו אילו של יצחק"?

 

תשובה: אדם הלוקח ראש דג או ראש ירק, אומר: "יהי רצון וכו' שנהיה לראש ולא לזנב", ואין אומרים: "ותזכור לנו אילו של יצחק", אלא רק אם אוכל ראש כבש[22].

 

תפילה לשלום חיילי צה"ל וזכר חלליהם[23]

שאלה ח: אני כותב בשם חברי התאחדות היהודים הספרדים ב______ שבאוסטרליה. אנו מקיימים תפילות בציבור בראש השנה ויום הכיפורים. עד עתה נהגנו להוסיף בתפילה את ה"תפילה לשלום חיילי צה"ל", וכן תפילה מיוחדת שחוברה לזכר חללי מלחמת יום הכיפורים. לאחרונה נבחר ועד חדש להתאחדות, שהורה לשנות שינוי מסוים בסדר התפילה. הועד מתנגד לאמירת התפילה המיוחדת לזכר חללי מלחמת יום הכיפורים, בנימוק שהיא דומה לתפילת "יזכור" ואין הספרדים נוהגים לומר "יזכור" בימים הנוראים. חברי הועד מבקשים לקבל את חוות הדעת של כת"ר כדלקמן:

א. האם נכון לספרדים לומר את התפילה המיוחדת הנ"ל? ב. האם ספרדים יכולים לומר את ה"תפילה לשלום חיילי צה"ל" בראש השנה ויום כיפור לאחר התפילה לשלומם של תושבי ישראל?

 

תשובה: א. המנהג הוא להתפלל לשלום חיילי צה"ל ולשלומם של תושבי מדינת ישראל בעת פתיחת ההיכל בשבתות ויו"ט, ובפרט בימי ראש השנה ויום הכיפורים. גם אתם הנמצאים בחוץ לארץ, יש לכם להצטרף לכלל עם ישראל ע"י תפילותיכם[24].

ב. בענין "יזכור" – אמנם אין הספרדים נוהגים לומר "יזכור"[25], אך טוב שבליל יום כיפור, אחרי תפילת "כל נדרי", יעשו אשכבה כמובא בסידורים ובמחזורים, ויזכירו בהם את חללי צה"ל [וכחות הביטחון][26].

במנהג הודו בתקיעות שופר[27]

שאלה ט: אנו יוצאי הודו נוהגים לעמוד בראש השנה בתקיעות שופר הראשונות ובברכתן – האם נכון להמשיך לקיים מנהג זה?

 

תשובה: מה שנהגו לעמוד בראש השנה בתקיעות שופר ראשונות וכן בברכה הוא מנהג של חלק מהעדות והינכם יכולים להמשיך במנהגכם. אמנם מנהגנו לעמוד אך ורק בברכות, ואילו בתקיעות דמיושב – יושבים, ובתקיעות של עמידה והחזרה – עומדים[28].

 

הקהל בברכת השופר[29]

שאלה י: כאשר התוקע תקע כבר בבית הכנסת אחר ויצא ידי חובה האם כשבא לתקוע במקום אחר הוא מברך או השומע?

 

תשובה: ביחיד עיין בשו"ע סי' תקפ"ה סעי' ב' ובמשנ"ב שם ס"ק ה' ובכה"ח שם ס"ק כ"א, שאם יצא כבר התוקע ידי חובה, נכון שהשומע יברך לעצמו ולא התוקע[30].

בציבור עיין בשער הציון ס"ק ט"ו ובכה"ח ס"ק כ"ב[31]. להלכה – כאשר מברכים בציבור ברוב עם הדרת מלך[32] וע"כ יברך התוקע ויצאו הציבור ידי חובה. מי שחושש שהש"ץ לא יכוון כראוי להוציאו י"ח או לא ישמע ממנו כדבעי, יכול לברך בלחש.

 

בעל תוקע סומא[33]

שאלה יא: בעניין בעל תוקע שתקע בשופר במשך שנים רבות והפך לסגי נהור, ואין אדם אחר שיכול לתקוע בשופר במקומו. האם מותר לו להמשיך ולתקוע בשופר?

 

תשובה: מותר לו להמשיך לתקוע, אך לפני ראש השנה יקרא מישהו לפניו את כל הלכות תקיעת שופר, סימנים תקפ"ח-תקצ"ה[34].

 

וידוי בין התקיעות[35]

שאלה יב: האם מותר לומר את הוידוי שבין התקיעות, הרי אמירת הווידוי מהווה הפסק בין התקיעות, ולכאורה היה צריך לברך פעם נוספת לפני התקיעות שלאחר הווידוי?

 

תשובה: בענין הוידוי שבין התקיעות, הארכת והרחבת והבאת פוסקים ראשונים ואחרונים כיד ה' הטובה עליך[36]. וודאי שלא נעלם ממך מה שכתב ב"יביע אומר"[37], וחלקו עליו הרה"ג יוסף אלישיב שליט"א [זצוק"ל] והרה"ג בן ציון אבא שאול שליט"א [זצוק"ל] בספרו "אור לציון"[38].

ואנחנו על משמרתנו נעמודה, שכל דבר השייך לתקיעות אין בו דין הפסק, וכיון שהתקיעות נועדו לעורר את האדם לתשובה, גם הוידוי הינו חלק מהתשובה.

ובר מן דין, לפי הזוה"ק התקיעות שלנו, תשר"ת ותר"ת, אינן מדין ספק אלא חלק מהחיוב. לכן, כיון שהתחיל בחיוב, אף שהפסיק, אינו צריך לחזור ולברך. וכ"ש כאן, שזה חלק מהחיוב והוידוי אף הוא חלק מהחיוב[39].

 

תקיעות במוסף ר"ה[40]

שאלה יג: בעניין התקיעות בתפילת מוסף. האם נכון לתקוע תשר"ת – ג' פעמים למלכויות, תש"ת – ג' פעמים לזכרונות, ותר"ת – ג' פעמים לשופרות, כמנהג בגדד; או שרצוי לתקוע תשר"ת, תש"ת ותר"ת למלכויות, לזכרונות ולשופרות, כמנהג ירושלים?

 

תשובה: כבר כתבו האחרונים, שמנהג הנכון הוא, שיתקעו במוסף, בין בלחש בין בחזרת הש"ץ, תשר"ת תש"ת תר"ת, למלכויות זכרונות ושופרות[41].

 

תשליך בר"ה שחל בשבת[42]

שאלה יד: כתב גאון עוזנו ותפארתנו ה"בן איש חי", כי גם כאשר ראש השנה חל בשבת, נוהגים לעשות את ה"תשליך" ביום הראשון של ראש השנה[43], ואם נאנס יעשה ביום השני. במקום בו אני מתגורר נהגנו ללכת לים ושם אין עירוב, שאלתי היא: באיזה יום עלינו לומר את ה"תשליך" (בשנה זו בה חל ראש השנה בשבת), האם ביום הראשון או שמא ביום השני?

 

תשובה: בעניין אמירת התשליך בר"ה שחל בשבת ראה בשער הכוונות (דף צ') על מעלת התשליך[44]. ולענין אמירת תשליך ביום א' דר"ה שחל בשבת כבר ציינת את דברי הבא"ח, שיש לעשות תשליך. ויש להוסיף לעיין בכה"ח (סי' תקפ"ג ס"ק ל"א) מה שכתב שם[45].

וכתב בשער המפקד (הל' ר"ה אות ז')[46], שנהגו בירושלים לאומרו גם בשבת. וכן המנהג במצרים. וע"ע בנהר פקוד שם, שהביא את דברי הברכ"י (סי' תקפ"ג אות ו')[47] וביוסף אומץ (ח"א סי' טו"ב אות ג')[48], ובחקרי לב (יו"ט סי' ח"י).

לפיכך, מאחר שהיום יש בכל בית הכנסת מחזורים, אפשר ללכת למקום שיש בו בור מים, ואין צריך דוקא נהר, וכן ניתן להשתמש בסידורים של בית הכנסת הקרוב [או יעשו אותו על גיגית מים בחצר בית הכנסת[49]]. בכל אופן, אם אין מקום אחר אלא ים או נהר – לא יטלטלו לשם סידורים, אלא יאמרו את הפסוקים שיודעים בע"פ, ואילו את היתר יאמרו אח"כ בבית הכנסת.

 

הנהגות לתשובה שלימה[50]

שאלה טו: כיצד יש לערוך תיקון לעוונות כנזכר ב'לשון חכמים' ח"א סימן ע', ולמי ראוי לתת את כסף פדיון התעניות?

 

תשובה: בעל תשובה הרוצה לעשות תיקון, יעשה זאת רק בהתיעצות עם רב, ויש לדון בזה לכל אחד באופן אישי, ולא יעשה כל תיקון על סמך מה שכתוב בספרים.

יש לתת צדקה לישיבות או לכל אדם הפושט יד[51].

 

סדר מלקות בערב כיפור[52]

שאלה טז: השנה נוכחתי לדעת כי בדיני ערב יום הכיפורים כלול סדר מלקות מפורט קדום מאוד, המגיע עד לאר"י ז"ל. שאלותיי: א. האם גם כיום נוהגים כך?  ב. האם יש הבדל בין בני אשכנז לבני ספרד בעניין זה?

 

תשובה: עיין בשו"ע (או"ח סי' תר"ו סעי' ד' ובסי' תר"ז סעי' ו')[53].

והאר"י היה מקפיד על כך מאוד. ולך נא ראה בערב יום הכיפורים שבכל המקומות נוהגים מנהג זה. ואם קשה לך הדבר – אפשר להקל ולא לנהוג מנהג זה[54].

 

טעות בברכת הנרות ביו"כ[55]

שאלה יז: האם אשה שברכה בהדלקת נרות של יום הכיפורים: "להדליק נר של יום טוב" צריכה לשוב ולברך כהלכה?

 

תשובה: אשה שברכה בהדלקת הנר של יום הכיפורים "להדליק נר של יום טוב" יצאה ידי חובה ואינה צריכה לחזור ולברך[56]. ואע"פ שבנוסח התפילה ליום הכיפורים שאומרים: "מקרא קודש הזה" ואין אומרים "יום טוב הזה", אינה צריכה לחזור כיון שהוא יום טוב.

 

הרואה קרי ביו"כ[57]

שאלה יח: א. מה דינו של אדם הרואה קרי ביום הכיפורים? ב. כיצד הוא יכול לכפר על כך?

 

תשובה: הגמ' אומרת במס' יומא (דף פ"ח ע"א): "הרואה קרי ביום הכפורים ידאג כל השנה כולה, ואם עלתה לו שנה – מובטח לו שהוא בן העולם הבא". עיין שו"ע (או"ח סי' תרט"ו סעי' ב')[58].

הדאגה וההבטחה הנ"ל זה רק אם בערב יום הכפורים לא הרהר, וכן לא אכל מאכלים מיוחדים המביאים לידי קרי[59]. בכל אופן במכתבך לא פרטת את הנ"ל[60].

היום הננו בער"ח ניסן, אני מציע לך לקבל עליך יום צום, ויום אחד ללמוד בו תהילים ללא דיבור ודברים אחרים. ויה"ר שיתקיים בך הפסוק[61]: "יראה זרע יאריך ימים". תזכו לשנים רבות נעימות וטובות.

 

הרחת בשמים בכיפור[62]

שאלה יט: האם מותר להריח בשמים ביום הכיפורים? והאם מותר לשפשף מעט את ההדס כדי שיצא ממנו ריח?

 

תשובה: עיין בשו"ע (סימן תקנ"ו) ובכה"ח שם (ס"ק ד') שבכל תענית אין להריח בשמים[63], אבל רבים הפוסקים הסוברים שביום כיפור מותר להריח בשמים כדי להשלים מאה ברכות[64]. ובלבד שלא יפריע הדבר לתפילה, דהיינו, שלא יריחו זאת באמצע התפילה[65]. ומהדין מותר לשפשף את ההדס בידו כדי שיצא ממנו ריח[66].

 

עליית כהן ב'מפטיר יונה'[67]

שאלה כ: ברצוני לשטוח לפני כבודו מעשה שקרה ביום הכיפורים שעבר בבית הכנסת בו אני מתפלל. בתפילת מנחה של יום הכיפורים נהגנו למכור את העליות, אירע וכהן קנה את עליית 'מפטיר יונה', ועלה לתורה. לאחר התפילה התדיינו ביניהם כמה מן המתפללים, האם היה ראוי שכהן יקנה עלייה זו ויעלה לתורה לאחר הלוי? הדיון הגיע לכלל ויכוח קולני, ומאז ישנם כמה אנשים שאינם מדברים זה עם זה. שאלתי היא: כיצד ראוי היה לנהוג במקרה זה?

 

תשובה: אם נהגתם למכור את עליית המפטיר למרבה במחיר ואפילו לכהן, יכולים אתם להמשיך במנהגכם. ואין בזה זלזול בכהן אם הוא עולה אחר לוי, עיין שו"ע (או"ח סי' קל"ה סעי' י') ובכה"ח שם (ס"ק נ"ט)[68].

ואפילו לא נהגתם להעלות כהן שלישי במנחה ובכל זאת העלוהו, אסור לעשות מזה מחלוקת או שנאה, כמו שכתבת במכתבך, שיש אנשים אשר אינם מדברים זה עם זה בעקבות כך. זהו איסור חמור[69] יותר מעליית כהן אחר לוי. ויה"ר שישרור השלום במקומכם, ויקויים בכם: "אמת והשלום אהבו"[70].

 

שטיפת ידיים מלוכלכות ביו"כ[71]

שאלה כא: האם מותר לאשה ביום הכיפורים לשטוף את ידיה עם סבון נוזלי לאחר החתלת תינוק?

 

תשובה: מותר לאשה לרחוץ את ידיה בסבון נוזלי ביום הכיפורים אחר החתלת תינוק, אם מטרתה להעביר את הריח[72].

 

זמן היתר אכילה במוצאי כיפור[73]

שאלה כב: מתי מותר לאכול במוצאי יום הכיפורים – האם אפשר לאכול מיד לאחר התקיעה בשופר שזה כבר זמן צאת הכוכבים (כ-25 דקות לאחר השקיעה בארץ ישראל), או שצריך להמתין זמן נוסף?

 

תשובה: עיין ב"שדי חמד" מערכת יום הכיפורים[74] שאסור להחמיר על כלל הציבור בסיום הצום ביום הכיפורים [ולמעשה לחולים, זקנים יכולים לאכול לאחר עשרים עד עשרים ושתים דקות לאחר השקיעה, ולאנשים בריאים טוב  להחמיר ולא לטעום עד ארבעים דקות אחר השקיעה].

לכן, אם תוקעים בשופר 25 דקות אחר השקיעה [בארץ ישראל], לא יצא מזה שום נזק אם יאכלו אחר כך, ובפרט שיעבור זמן נוסף עד שיגיעו לביתם מבית הכנסת. אך כמובן, שיש להזהיר את הציבור שאסור לאכול או לשתות לפני הבדלה (על הכוס)[75].

ומי שרוצה לעשות מלאכה לפני הבדלה, יאמר: "ברוך המבדיל בין קודש לחול" לפני שעושה מלאכה[76].

 


 

[1] תשמ"ח-תשמ"ט סימן ר"ל.

[2] וז"ל: "נוהגים לקום באשמורת לומר סליחות ותחנונים מראש חדש אלול ואילך עד יום הכפורים".

[3] עיין הלכות תשובה (פ"ג ה"ד).

[4] כתב בשער הכוונות (דרוש א'): "דערבית דבחצות לילה הראשונה אין ראוי לומר כלל שום סליחות ולא להזכיר י"ג מדות דויעבור זולתי בליל יום הכפורים", עכ"ל. וראה עוד בשער הכוונות (דף נ"ב ע"ד). וכתב כה"ח (סי' תקפ"א ס"ק ב'): "מקומות שנוהגין לומר סליחות בערבית הוא מנהג רע ומר, ישתקע ולא יאמר, ואין ראוי להזכיר י"ג מידות אלא בעת רצון, וקרוב הדבר האומרים בערבית לקיצוץ ח"ו. תשובת הרמ"ז סימן ל', ברכי יוסף אות א', שערי תשובה על סעיף א'". וכ"כ בשלמי צבור דף קמ"ט ע"ב, קשר גודל שם אות י"א, החסד לאלפים סי' קל"א אות ט', כף החיים (פלאג'י) סימן ט"ז אות י"ג, ובכה"ח סי' קל"א ס"ק כ"ו. וכ"כ המג"א בסי' תקס"ה ס"ק ה' ובמשנ"ב ס"ק י"ב. וראה עוד בכה"ח (סי' תקפ"א ס"ק ג').

וראה במאמר מרדכי למועדים וימים (פרק ל"ד סעי' ד'): "אפשר לומר 'סליחות' רק אחרי חצות לילה ובשום אופן לא יאמרו 'סליחות' או י"ג מידות לפני חצות לילה. יש מהאשכנזים שאומרים 'סליחות' בלילה הראשון קודם חצות, ומקפידים בזה כיון שיש בו סליחה של 'במוצאי מנוחה'. וגם מי שהחזיק במנהג זה – טוב שישנה ויאמר 'סליחות' אחר חצות הלילה".

[5] הביאו השע"ת שם (ס"ק א') וכה"ח שם (ס"ק ז').

[6] [הערת העורך: בבית מדרשו של מרן הרב זצ"ל הנהיג הרב לעשות מנין בחצות היום למי שלא הספיק לומר סליחות בבוקר].

[7] תשד"מ 366-1.

[8] כתב הרמ"א (סי' תקפ"א סעי' א'), וז"ל: "וידקדקו לחזור אחר שליח צבור היותר הגון והיותר גדול בתורה ומעשים שאפשר למצוא, שיתפלל סליחות וימים נוראים; ושיהא בן שלשים שנים, גם שיהא נשוי. מיהו כל ישראל כשרים הם, רק שיהיה מרוצה לקהל". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק י"ג), וז"ל: "ופשוט דאם מזדמן לו שנים, אחד שהוא בן תורה וירא חטא ואין לו אלו הפרטים, והשני הוא איש פשוט והוא נשוי ויותר מבן שלשים – הבן תורה קודם". וכ"כ כה"ח שם (ס"ק מ"ב). ועיין עוד מאמר מרדכי למועדים ולימים (פרק ל"ד סעי' י"ג-ט"ו). וראה עוד באורך מאמר מרדכי (לימות החול פרק ל').

[9] תשמ"ח-תשמ"ט סימן רל"ו.

[10] כתב השו"ע (או"ח סי' ק"א סעי' ב'), וז"ל: "לא יתפלל בלבו לבד, אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש, ולא ישמיע קולו; ואם אינו יכול לכוין בלחש – מותר להגביה קולו; וה"מ בינו לבין עצמו, אבל בצבור – אסור, דאתי למטרד צבורא". וכתב בכה"ח שם (ס"ק ז'), וז"ל: "והכי איתא במסכת ברכות דף כ"ד ע"ב, המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה, המגביה קולו בתפלתו הרי זה מנביאי השקר, ע"כ. ופירש רש"י ז"ל הרי זה מקטני, כאילו אין הקב"ה שומע תפלת לחש, הרי זה מנביאי השקר, דכתיב ויקראו בקול גדול, עכ"ל. וכן כתב הטור, ומדברי התיקונים תיקון יו"ד משמע דנאחזים בה החיצונים שכתב, וז"ל: ובגין דא בעמדם ישראל בעמידה לאתערא לגבה ח"י ברכאן בחשאי לארקא לה ברכאן, אתמר בחיוון בעמדם תרפינה כנפיהם דלא צריך למשמע גדפייהו כגוונא דחנה דאתמר בה וקולה לא ישמע וכו' ואם הוא אשתמע קליה מיד לפתח חטאת רובץ, ולא עוד אלא דאיהו זעיר במהימנותא וכו', עכ"ל. וכן כתב האר"י ז"ל בשער הכוונות דרוש א' דחזרת העמידה דף ל"ח ע"ב, וז"ל: הראשונה היתה בלחש לפי שהיתה עדיין למטה במקום נה"י דז"א אשר יש שם פחד ואחיזה לחיצונים והקלי' כמו שמצינו להרשב"י ע"ה בזוהר מגזם מאד בענין המשמיע קולו בתפלתו שהקלי' אוחזות בתפלתו יען הוא במקום תחתון אבל עתה בעלותה אל חג"ת דז"א אין שם פחד מן הקלי' ולכן אומרים אותה בקול רם, עכ"ל. וכן כתב בפרי עץ חיים סוף פרק ב' דשער העמידה וז"ל ואם תגביה קולך בעמידה דלחש תגרום לאחיזת הקלי', לכן הזהר מאד שלא תגביה קולך, עכ"ל".

וכתב שו"ע (סי' תקפ"ב סעי' ט'), וז"ל: "אף על פי שכל ימות השנה מתפללים בלחש, בראש השנה ויום הכפורים נוהגין לומר בקול רם. ולהטעות לא חיישינן, כיון שמצויים בידם מחזורים". וכתב כה"ח (שם ס"ק ז"ן), וז"ל: "בראש השנה ויום הכפורים נוהגין לומר בקול רם, מפני שיוכלו להתפלל יותר בכוונה. לבוש. ומכל מקום יזהרו שלא יגביהו קולם יותר מדאי. של"ה דף רי"ד ע"א, אליה רבה אות ך'. אלא שכתב שם השל"ה ומי שמתפלל בלחש משובח ביותר. וכן כתב אליה רבה שם. וכן כתב הפרי חדש דעל פי הזוהר אין ראוי לעשות כן אלא להתפלל בלחש. וכן כתב המחזיק ברכה אות ח' דלפי טעם הזוהר והאר"י זצ"ל כל שכן שצריך ליזהר בראש השנה ויום הכפורים דדינא יתיב, עכ"ל. וכן כתב חיי אדם כלל קל"ט אות ב': אף על גב שכתבו הפוסקים דבראש השנה ויום הכפורים מותר להתפלל בקול רם, מכל מקום כל ירא לדבר ה' יתפלל בלחש כמו בכל השנה, יעו"ש. וכן כתבנו לעיל סימן ק"א אות ט"ו, יעו"ש. ועיין שם במחזיק ברכה אות ז' מה שכתב להשיג על המטה יהודה, וכתב להוכיח מדברי הזוהר והאר"י ז"ל דצריך ליזהר שלא ישמיע אפילו לאזניו, יעו"ש. וכן כתבנו אנן לעיל סימן ק"א אות ח', יעו"ש. וכן כתב מטה אפרים בסימן זה אות כ"ז. ומיהו אם אינו יכול לכוין בענין אחר – שרי, כמו שכתבנו לעיל סימן ק"א אות ט', יעו"ש". וראה מש"כ במאמר מרדכי (למועדים וימים פרק ל"ו סעי' ד'): "יש נוהגין להתפלל תפילת י"ח בראש השנה וביום הכיפורים בקול רם, כדי לעורר את הכוונה וכדי שישמעו אלה שאין בידם סידור או שאינם יכולים לקרוא. אמנם אם רוב גדול של הקהל אינו זקוק לקריאת שליח הציבור – יש להתפלל בלחש כמו בכל השנה. ולפי הזוהר יש להקפיד ולהתפלל בלחש ממש שאפילו אוזניו לא ישמעו את פיו רק 'שפתיה נעות וקולה לא ישמע'". וראה עוד בפרק מ"ו (סעי' ט').

[11] תשד"מ 1302-1, וכן השיב בתשד"ם 1362.

[12] ראש הישיבה הוא "מרא דאתרא" של הישיבה, וחייבים לשמוע למרא דאתרא, כמבואר בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' רנ"ג), וז"ל: "אבל אם היה רב אחד במקומם ולמדם, הן הולכים אחר דבריו. זהו חלוקת ארץ ישראל ובבל בתרבא דאיתרא דאלו אוסרין ואלו מתירין ואוכלין. ואוכל בחשאי אפי' בבבל אם דעתו לחזור ולהמנות עם אנשי מקומו ואף על פי שהוא חלב דאורייתא לדברי בני בבל. והנה במקומו של רבי אליעזר כורתין עצים לעשות פחמין לעשות אזמל, ולא מיחו בידם חכמים, לפי שהן עושין כדברי רבם. ובפרק כל הבשר (דף קי"ז) אמרינן: לוי איקלע לבי יוסף רישבא. איתיאו ליה רישא דטוסא בחלבא ולא אכל ולא אמר להו ולא מידי. כי אתא קמיה דרב אמר ליה אמאי לא תשמתינהו. אמר ליה: אתריה דר' יהודה בן בתירא הוה ואמינא דילמא דרש להו כרבי יוסי הגלילי, דאמר: יצא בשר עוף שאין לו חלב. וכן רבים", וראה חזו"א (יו"ד סי' ק"נ ס"ק ה').

[13] ראה משלי (כ"ח, ט'): "מסיר אזנו משמע תורה גם תפלתו תועבה".

[14] תשמ"ה 18-1.

[15] ראה לעיל פרק ה' שאלות ו'-ח', י"א, ולהלן פרק ל"ז הערה ו'.

[16] תשמ"ה 809.

[17] כתב השו"ע (סי' רי"א סעי' ג'): "ואם הביאו לפניו בורא פרי העץ ובורא פרי האדמה, איזה מהם שירצה יקדים; וי"א שבורא פרי העץ קודם". וכתב שם המשנ"ב (ס"ק י"ז): "איזה מהם וכו' – ואין תלוי כלל בחביב לדעה הראשונה שבס"א, דהא אין ברכותיהן שוות, ולי"א שם מיירי הכא ששניהם חביבים עליו בשוה", ועוד כתב שם (ס"ק י"ח): "וי"א שבפרי העץ קודם – והסכימו האחרונים דנכון לנהוג כי"א הזה אם שניהם שוים בחביבות. אכן אם פרי אדמה חביב עליו יותר – מברך על החביב כנ"ל בס"א, וכן אם פרי אדמה הוא מין שבעה, כגון קליות של חטים ותפוח או אחד משבעת המינים יש לו – לברך תחלה על החטה שהוא מין שבעה וקודמת בפסוק". וכתב הבה"ל ד"ה "צנון וזית" – וזהו דלא כדעת הי"א שבס"ג דהוא דעת הבה"ג דפרי העץ קודם לפרי אדמה, ואף שהשני חביב הוא קודם, והא"ר הביא דהרבה ראשונים ס"ל כהבה"ג דפרי  העץ קודם, וכן דעתו להלכה, אבל המ"א וט"ז הסכימו דאזלינן בתר חביב" [אמנם ראה לכה"ח שם (ס"ק ו') שכתב: "אמנם האליה רבה אות ב' כתב דגם אם אין ברכותיהם שוות – יקדים מין שבעה, ואם אין בהם משבעה מינים – פרי העץ קודם לפרי האדמה, ולא אזלינן בתר החביב, יעו"ש. וכן משמע לקמן סוף סעיף ג' שכתב דיש אומרים פרי העץ קודם ומשמע דאפילו פרי האדמה חביב, אפילו הכי פרי העץ קדים, יעו"ש. וכן נוהגין העולם להקדים פרי העץ לפרי האדמה ואפילו פרי האדמה חביב. ונראה לי הטעם, משום דלסתם מרן כאן כשאין ברכותיהם שוות, דהיינו פרי העץ ופרי האדמה – איזה שירצה יקדים ולא אזלינן בתר חביב, וכיון דאיכא עוד סברא אחריתי דפרי העץ קדים, על כן נהגו להקדים פרי העץ כדי לקיים גם סברת יש אומרים שבסעיף ג', יעו"ש", וכן ההלכה].

[18] תהילים (צ"ב, י"ג).

[19] וז"ל: "וכן הוא הגירסא בערוך ערך קרא. וכן כתב בית יוסף דגירסת ספרים דידן בגמרא 'למיחזי' במקום 'למיכל'. וכן הוא הגירסא בכלבו סימן ס"ד. ונפקא מינה במי שאינו יכול לאכול או שחושש באיזה מין משום תולעים, דדי בראייה לחוד. ובלאו הכי אפילו במי שחסר לו איזה מין ורוצה לומר היהי רצון שלו בלא אכילה ובלא ראייה – רשאי, דאין זה ברכה כדי שנאמר דהוי ברכה לבטלה אלא בקשת רחמים, וכמה יהי רצון אומרים משום בקשת רחמים בלא אכילה ובלא ראייה וזה לא גרע".

[20] עי' מאמר מרדכי (למועדים וימים פרק ל"ח סעי' י"ט-מ"ה), דברי מרדכי (ירח האתנים עמ' קט"ז).

[21] תשמ"ח-תשמ"ט סימן קס"ט.

[22] כתב השו"ע (או"ח סי' תקפ"ג סעי' ב'), וז"ל: "אוכלים ראש כבש לומר: נהיה לראש ולא לזנב, וזכר לאילו של יצחק". וכתב כה"ח שם (ס"ק כ"ג): "ואם אין ראש כבש – יאכל ראש אחר משום טעם הראשון. מגן אברהם ס"ק ג', אליה רבה אות ד', אשל אברהם אות ג', רבינו זלמן שם, חיי אדם כלל קל"ט אות ו', מטה אפרים אות ג', משנה ברורה אות ז'. ומה שכתב משום טעם הראשון, ר"ל לומר נהיה לראש ולא לזנב". וכתב הבא"ח (נצבים סעי' ד'), וז"ל: "ואחר התפוח נוהגין לאכול ראש כבש, ומבקשים יה"ר שנהיה לראש ולא לזנב ותזכור לנו עקידתו ואילו של יצחק אבינו בן אברהם אבינו עליהם השלום, ואם לא היה יכול להביא ראש כבש – לא יביא ראש של עז כי הוא דינא קשיא כנז' בזוה"ק פרשת שמיני דף מ"א ע"ב, ועיין עוד בזוהר חדש סדר תולדות, וכו' ועל כן לא יביא לפניו בר"ה ראש עז דאם לא נמצא לו ראש כבש – יביא של עוף. וצריך שיביאו מבושל ולכך ינקוב ראש הגלגולת שלו וימלחנו ויבשלנו, וראש עוף זכר הוא יותר טוב מראש עוף נקבה לסימנא טבא, וכשמביא ראש עוף לא יאמר בבקשה אלא רק 'שנהיה לראש ולא לזנב' אבל אין אומרים ותזכור לנו עקידתו ואילו של יצחק אבינו, אלא בראש כבש". והביאו כה"ח שם (ס"ק כ"ד). וע"ע מאמר מרדכי (למועדים וימים פרק ל"ח סעי' מ"ד).

[23] תשמ"ו-תשמ"ז סימן קמ"ט.

[24] אנו נוהגים לומר תפילות אלו לאחר כל התפילות שאומרים בפתיחת ההיכל כ"בריך שמיה" וכו', ולפני שמוציאים את ס"ת מההיכל. מקום שנהגו לאומרן אחרי קריאת התורה – רצוי שיאמרו בעמידה. הנוסח של התפילות הנ"ל לא מחייב. ומצוה גדולה לברך את חיילי צה"ל העוסקים במלאכת הקודש, ורצוי לברכם בעמידה. יש לומר: "מן הלבנון ועד גבול מצרים" כדי לכלול את החיילים הנמצאים בתוך לבנון. והאוסר לברך את צבא ההגנה לישראל לבטח – עושה איסור חמור מאוד, שהרי יהודים מוסרים את נפשם על קידוש השם, ומסתכנים בשמירה והגנה על עם ישראל, ולא נברכם?! וכתוב: "ולא תעמוד על דם רעך". אדרבה, יש לברך את החיילים שהקב"ה ישמור ויגן עליהם בכל מקום שהם שם. וראה במאמר מרדכי (שבת ח"ב פרק כ"ח סעי' ל"ט).   וע"ע לעיל פכ"א שאלות ו'-י'.

[25] ראה בגשר החיים (ח"א פל"א) באורך.

[26] כתב השו"ע (סי' תרכ"א סעי' ו'), וז"ל: "נהגו לידור צדקות ביום הכיפורים בעד המתים. הגה: ומזכירין נשמותיהם, דהמתים ג"כ יש להם כפרה ביום הכיפורים". וביאר המשנ"ב (ס"ק י"ח): "המתים – ולכן נקרא יום הכפורים בלשון רבים, ר"ל לחיים ולהמתים". וראה בכה"ח שם (ס"ק ל"ד-ל"ה). וכתב במועד לכל חי (סי' י"ט סעי' ט"ז): "ועל ענין ההשכבות, הגם דבספר לדוד אמת סימן כב אות ד, הרחיק מאוד אמירתן מכמה טעמי מלבד מה שכתב בספר אמת ליעקב כאשר יעוין שם, וגם בארחות צדיקים כתב דרבינו האר"י היה מלעיג על ההשכבות, הנה ביום הכיפורים דצריכים כפרה גם הם, הוא קרוב לשכר, זאת ועוד דאשכחן בירושלמי ריש פרק ג דיומא, דהיו אומרים: עד שבחברון להזכיר זכות אבות ביום הכיפורים, וזה סמך נמי להשכבות דהוא לעורר זכות הצדיקים, ועוד דאיכא תועלת גדול לקהלה הקדושה, דנותנים בעבור זה סך גדול כדי שיאמרו ההשכבה וזה עילוי לנפש המת, ועוד נחמה לקרובים, וקורת רוח… צידד בכונתו בספר חיים שאל חלק א סימן ע"א אות ו', ועיין קמח סולת דף פא ע"א, בר מן דין, דלפי מה שכתב בספר נוהג כצאן יוסף דף מ' סוף ע"ד, ראוי והגון הדבר, זו בלבד דיתן השמן למאור מקודם, ויאמר שמתנדב לצאת מכל החששות, ועוד דאימא לך דלפי מה שהבאתי באות ס"ז, הוא הכרח להזכיר נשמות הצדיקים ביום הזה, ודו"ק". ראה במחזור "קול יעקב" (ליום הכיפורים עמ' קל"ה). ובפרט חללי צה"ל וכוחות הביטחון שמסרו נפשם על קדושת השם וקדושת הארץ.

[27] תש"ן-תשנ"ג סימן פ"ז.

[28] כתב השו"ע (סי' תקפ"ה סעי' א'): "צריך לתקוע מעומד", וכתב המשנ"ב (ס"ק ב'): "מעומד – דכתיב: 'יום תרועה יהיה לכם', וילפינן מלכם דגבי עומר, ובעומר כתיב: 'חרמש בקמה', אל תקרי בקמה אלא בקומה וכו'. והצבור השומעים התקיעות לא הטריחום לעמוד משום כבוד צבור, וגם כי עתידים לשמוע מעומד התקיעות שעל סדר הברכות של מלכיות זכרונות וגו'. ועכשיו נהגו הצבור לעמוד כולם גם בשעת התקיעות שתוקעין קודם מוסף, ואעפ"כ נקראין תקיעות דמיושב מאחר שרשות לישב בהם. ואם יחיד שומע תקיעות לצאת בהם ואינו עתיד לשמוע על סדר הברכות – צריך מדינא לעמוד לכתחלה". עיין בא"ח (ש"ר פרשת נצבים סעי' ט"ו), וז"ל: "ויש מקומות נוהגים לעמוד בעת הברכה של תקיעת שופר, ויש מקומות שלא נהגו לעמוד, ופה עירנו לא נהגו לעמוד". והביאו כה"ח (שם ס"ק א'). וע"ע במאמר מרדכי (למועדים ולימים פרק ט"ל סעי' י"ז).

[29] תשמ"ח-תשמ"ט סימן פ"ב.

[30] כתב השו"ע (סי' תקפ"ה סעי' ב'): "קודם שיתקע יברך: לשמוע קול שופר, ויברך: שהחיינו; הגה: ואין חילוק בין אם יברך לעצמו, או שכבר יצא ומברך להוציא אחרים, אפילו הכי מברך התוקע שתי ברכות הנזכרות".

וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ה'): וז"ל: "האחרונים העלו דבאופן זה שכבר יצא התוקע בעצמו – טוב יותר שיברכו השומעים בעצמן שתי הברכות, אא"כ אינם יודעים לברך בעצמן אז יברך בשבילן להוציאן, ומנהג העולם להקל להוציאן בכל גווני, ואין למחות בהם כי כן הוא עיקר מדינא כמו שכתב הפר"ח והגר"א". וכתב כה"ח שם (ס"ק כ"א), וז"ל: "ואין חילוק בין אם יברך לעצמו או שכבר יצא ומברך להוציא אחרים וכו'. בתרומת הדשן סימן ק"מ כתב דמי שכבר יצא ידי חובת תקיעת שופר ובא לתקוע כדי להוציא את חבירו – מן הדין לא יברך התוקע אלא השומע מברך, אבל אין נוהגין כן, יעו"ש. והביא דבריו בית יוסף. ועיין ערך השלחן אות ג' שכתב דמוכח מדברי התוספות והרא"ש דברכת המצות אפילו יצא – מוציא אף לבקי, וכן דעת רבינו ירוחם והר"ד אבודרהם, אבל בה"ג והכלבו בשם רי"ץ גיאת סבירא להו דאינו מוציא אלא לשאינו בקי כמו שכתב הטור והבית יוסף סימן רע"ג, וכן כתב ארחות חיים דף ס"ג בשם ר' אשר, עי"ש. וכן פירש הב"ח כאן דברי הטור, יעו"ש. וכן כתב המגן אברהם ס"ק ג' שמנהג זה הוא לאנשים (וכן כתבו כמה אחרונים שצ"ל לאנשים, ומה שכתבו האליה רבה והבאר היטב לנשים, כבר כתב עליהם המאמר מרדכי אות ב' שלא דקדקו היטב, יעו"ש) שאין יודעים, אבל מי שיודע – יברך לעצמו שתי ברכות ויוצא אליבא דכולי עלמא, יעו"ש. וכן כתבו המחצית השקל ואשל אברהם אות ג'. וכן פסק ה"ר זלמן אות ה', דרך החיים אות ב', מטה אפרים אות ו'. וכן הוא דעת השלחן ערוך כמ"ש לעיל סימן רע"ג סעיף ד' ובדברינו לשם אות ל"ה, יעו"ש. וכן כתב חיי אדם כלל קמ"א אות ז' דאם כבר יצא התוקע נכון שיברך השומע לעצמו ולא התוקע, אלא שכתב: ואין נוהגין כן, ור"ל שיש להם על מה לסמוך מאחר דאיכא פלוגתא בזה כנזכר. אבל מה שכתב משנה ברורה אות ה' דאין למחות בהם כי כן הוא עיקר מדינא וכו', צ"ע דאיך יכתוב כן נגד פסק השלחן ערוך ודברי האחרונים הנזכרים".

[31] כתב בשער הציון שם (ס"ק ט"ו): "ודוקא כשהם פחות מעשרה, אבל אם השומעים עשרה, אז אף אם יודעים בעצמם לברך, אחד מברך והשאר יוצאים, שלא לחלק בין צבור לצבור, דסתם צבור נמצאו אנשים שאינם בקיאים בטיב ברכות". וכתב כה"ח שם (ס"ק כ"ב): "ואם האחרים יודעים בעצמם לברך והם פחות מעשרה – יש להם לברך בעצמם שתי הברכות, ואם הם עשרה אף אם כולם יודעים לברך – נוהגין שאחד מברך והשאר יוצא, שלא לחלק בין צבור לצבור, דסתם צבור נמצאו אנשים שאינם בקיאים בטיב ברכות. מטה אפרים שם. ומיהו לא ידענא למה צריך עשרה דהא בכל הברכות קיימא לן דיכול אחד לברך ולהוציא את חבירו אפילו ביודע לברך, ורק הכא החשש מפני שכבר בירך התוקע ויצא ידי חובתו, ועל כן לכתחלה הבא להוציא אחרים אם יודע הוא יברך, אבל אם עדיין לא יצא ובא לברך פשיטא דיכול להוציא את חבירו אפילו אם הוא יודע. ואפשר דכוונתו להשמיענו דוקא על עשרה שנוהגין אחד מברך והשאר שומעין, אבל אם הם פחות אין הכי נמי דאז הוא ברצונם, רצו – כל אחד מברך, רצו – אחד מברך ומוציא את כולם".

[32] כתב הברכ"י (סי' רצ"ה ס"ק ה') שברכת המצות כגון הלל יכול כל אחד ואחד מן הקהל לברך בעצמו אם אינו רוצה לצאת ידי חובה מהש"ץ, והגם דגורע עצמו ממצות ברוב עם, אין כל כך קפידא כיון דהוא רוצה לקיים את המצווה בעצמו. וכתב בשו"ת זבחי צדק (ח"ג סי' קל"ט) על הברכ"י: "אכן עם כל זה בענין ברכות אנחנו הולכים אחר המנהג, וזה מנהג פשוט הוא בכל המקומות שהתוקע מברך והציבור יוצאים בברכתו, וכיוצא בזה מצינו בברכת שהחיינו בליל יום כיפור מרן הב"י סי' תרי"ט הביא משם הכלבו דשפיר למעבד לברך כל אחד ואחד בעצמו ואין סומכים על ברכת הש"ץ, עכ"ד. ואע"ג דמרן הוא מן הסוברים שכל אחד מברך לעצמו כמו שפסק סי' ו' סעי' ד', עם כל זה כתב בזה וכו' דאין נוהגים כן אלא סומכים על ברכת הש"ץ, על כן נמצא דהכל תלוי במנהג, וכיון שהמנהג זה הוא פשוט בכל המקמות שהתוקע מברך וכולם יוצאים בברכתו, אין לו ליחיד לשנות המנהג ולברך לעצמו בלחש אלא סומך על התוקע ולכוין לצאת ידי חובה (וראה בשולחן גבוה סי' תע"ג ס"ק א')". והביא מה"ר יוסף חיים שהביא ראיה מהא שכתב הב"י שאם התוקע יצא ידי חובה יברך התוקע ולא השומע אע"פ שמן הדין עדיף ששומע יברך אבל אין נוהגים כן וכו'. וכתב עוד שכאן אין את החשש של שמא לא יכוון הש"ץ כמו בהלל וכדו' כיון ששם כל אחד אומר את הלל בנפרד ולכן יש חשש שמא בברכתו לא יכון להוציאם משא"כ בשופר שהם שומעים ממנו, ועוד: "איכא טעמא אחרינא וכו' דנוהגים בכל המקומות ללמד התוקעים קודם התקיעה לומר בקשה הנדפסת בסידורים ומתחלת רבנו של עולם בניך בני רחומיך וכו' ושמוני שליח וכו' וכיון שהוא מגלה דעתו שהוא שלוחם של הציבור והוא מכוין בשבילם ולתקן שלחהו וכו' לא חיישינן לחששא של המג"א, ובכן לבם נכון בטוח לסמוך על ברכת הש"ץ ואין צריכים לברך בלחש וישארו במנהגם". כלומר שברוב עם הדרת מלך.

[33] תשמ"ח-תשמ"ט סימן ק"ג.

[34] כתב המשנ"ב (סי' תקפ"ט ס"ק י"ח): "סומא חייב בתקיעות. ואם היה מוחזק לתקוע בכל שנה וסלקוהו, אם לא ימצאו בקי כמוהו – יחזירוהו למנויו. ולכתחלה אין לסלקו מפני שהוא סומא אף על פי שנמצא בקי כמוהו [מ"א בשם הרדב"ז]". וכתב כה"ח (ס"ק ו'), וז"ל: "סומא חייב בכל מצות התורה ובתקיעה מן התורה ומוציא את אחרים ידי חובתן, ורבינו ירוחם בנתיב י"ג חלק א' חולק, וכתב הרדב"ז בחלק א' סימן נ"ט דאין לחוש לסברתו. כנסת הגדולה בהגהות הטור. וכן כתב הפרי חדש בסעיף ד' דסומא חייב מן התורה ומוציא אחרים ידי חובתן, ואין לחוש לסברת רבינו ירוחם שכתב דלא מחייב אלא מדרבנן, יעו"ש".

ועוד כתב שם (ס"ק ז'): "היה מחזיק במצות התקיעה וסלקוהו מפני סברת רבינו ירוחם, אם לא ימצאו תוקע בקי כמוהו – יחזירוהו למינויו, ואם ימצאו מי שהוא בקי כמוהו – יעמוד השני בחזקתו וראשון כיון שנדחה – נדחה כיון שיצא מפי רבינו ירוחם. הרדב"ז שם, כנסת הגדולה שם, מגן אברהם ס"ק א'". וע"ע כה"ח (סי' נ"ג ס"ק ס"ה).

וצריך כל תוקע לחזור כל שנה על הלכות תקיעת שופר, וראה כה"ח (סי' תקפ"ב ס"ק כ"ו).

[35] תשמ"ח-תשמ"ט סימן קע"ו.

[36] השאלה נאבדה.

[37] שו"ת יביע אומר (ח"א סי' ל"ו).

[38] אור לציון (ח"א או"ח סי' ל"ט).

[39] כתב הב"י שם: "אמנם ראבי"ה (סי' תקלה) כתב דבענין התקיעות שרי להשיח דדמי לטול ברוך (ברכות מ' ע"א) ופשוט הוא". וכתב בדרכי משה (ס"ק ב'): "ומהרי"ל (הל' שופר סי' ב' עמ' רפ"ח) כתב דאף לדבר בעניני תפלות לא הוי הפסקה". וכתב השו"ע (או"ח סי' תקצ"ב סעי' ג'): "לא ישיח, לא התוקע ולא הצבור, בין תקיעות שמיושב לתקיעות שמעומד ואין צריך לומר שלא ישיחו בין ברכה לתקיעות, אם לא בענין התקיעות". וכתב הרמ"א שם: "מיהו בענין התקיעות והתפלות אין הפסק (מרדכי ומהרי"ל), ואם דברים בטלים סח – אין צריך לחזור ולברך".

וכתב החיי אדם (כלל קמ"א סעי' ט'): "לא ישיחו לא התוקע ולא השומעים, משבירך עד כלות כל התקיעות בין דמיושב ובין של מעומד. ונראה לי דהוא הדין עד לאחר ל' קולות שתוקעין לאחר התפלה. ומכל מקום סדר תפלות והפיוטים, לא מקרי הפסק בין התקיעות. אבל בין ברכה לתקיעה, אפילו סדר התפלה הוי הפסק וצריך לחזור ולברך, אלא אם כן שח בדבר שהוא לצורך הברכה, כגון: הביאו שופר וכיוצא בו וכדלעיל כלל ה'. ואין חילוק בכל זה בין המברך או השומע".

כתב הבא"ח (ש"ר פרשת נצבים סעי' י"ג), וז"ל: "ואף על גב דכתב בזוה"ק: אסור לפרש את חטאיו בהאי יומא, היינו דוקא בקול רם, אבל בלחש בעת תקיעת שופר דמיושב כששוהה התוקע בין תשר"ק לתש"ת, ובין תש"ת לתר"ת, יתודה בלחש על חטאיו בפרטות, ובסידור רבינו הרש"ש ז"ל מסודר נוסח ודוי להתודות בין הסדרים הנז'".

וכתב כה"ח שם (ס"ק טו"ב): "ובדרך החיים כתב דבין הברכה עד סוף התקיעות דמיושב – אסור להפסיק אפילו בתפילות (ור"ל כיון שהם משום ספק אסור להפסיק אפילו בתפילות עד שיגמור כל הספק), לכן לא יאמר היהי רצון הנדפס במחזורים ובסידורים בין התקיעות דמיושב רק יהרהר בלבו ואל יוציא בפיו או שיאמר היהי רצון בסוף התקיעות דמיושב, עכ"ד. וכן כתב תוספות חיים על חיי אדם שם אות ח', משנה ברורה אות י"ב. ומיהו בתשובת עולת שמואל סימן פ"ח כתב ליישב המנהג יעו"ש [וז"ל עולת שמואל (לרבי שמואל ליב קידר, פראג שנת תקפ"ג): "לכן אומר כי התחינות הללו נחשבין צורך תקיעה, יען כי המה לעורר התעוררות התשובה אשר ראוי לכל איש להתוודות בין התקיעות, כמ"ש המג"א סי' תקפ"ד ס"ק ב', וכמו שאנו סומכין על דעת ר"ת בתקיעות מעומד שתוקעין למלכיות תשר"ת וכן לזכרונות ושופרות, אע"ג שאיכא לסיפוקי שמא התרועה שברים לחוד או תרועה לחוד ואיכא הפסק בין תרועה לתקיעה, מכל מקום אין אנו חוששין להפסק כמבואר בסי' תקצ"ב בט"ז, ה"ה אנו שומכין על תשר"ת דמעיקרא דשוב לא חשיבי הני תחינות להפסק בין ברכה לתקיעה. כנ"ל ליישב מנהג זה"]. וכן כתב בסדור רב יעב"ץ, והביא דבריו משנה ברורה בשער הציון אות ט"ו, ולכן כתב דבמקום שנוהגין כן – אין למחות בידם, יעו"ש. ומיהו עיין לעיל סימן תקפ"ד אות ו' שכתבנו שם בשם האר"י ושל"ה ושאר האחרונים דלכתחלה יש לעשות כן, יעו"ש. ועוד עיין לעיל סימן תק"צ אות ו' מה שכתבנו בשם הזוהר ודוק", שכתב שם (סי' תק"צ ס"ק ו'): "ובזוהר פרשת פנחס דף רל"א ע"ב כתב, וז"ל: ועל דא לא ידעי הני בבלאי רזא דיבבא ויללותא ולא ידעי דתרווייהו אצטריכו, יללותא דאיהו דינא תקיפא, תלת תבירין דאיהו דינא רפיא, גנוחי גנח רפיא, אינון לא ידעי ועבדין תרווייהו ואנן ידעינן ועבדינן תרווייהו וכלא נפקין לארח קשוט, יעו"ש. וכן בשער הכוונות נתן טעם בסוד לכל המאה קולות שתוקעין בראש השנה, והבאנו דבריו לעיל סימן תקפ"ה אות כ"ח, יעו"ש". וכתב בשער הציון שם (ס"ק ט"ו) על דברי הדרך חיים: "ודעת הגאון מהר"י עמדין בסדורו להקל בזה, ולדעתו כוונת המגן אברהם הוא להחמיר רק בין ברכה לתקיעה, ועל כן במקום שנוהגין כן – אין למחות בידם".

וכתב בשער הכוונות (דף צ' ע"א): "ובענין הוידוי ביום ראש השנה נמצאו בספר הזוהר מאמרים חלוקים, כי ממאמר אחד נראה דאסור לפרשא חטאוי בהאי יומא ובמקום אחר נראה להיפך. ומורי ז"ל היה נוהג להתודות על חטאיו בלחש שלא ישמעו הדברים לאזניו, והיה אומר כי המאמר הראשון שבספר הזוהר לא אסר אלא בקול רם ולא בלחש, ואמנם אפילו בלחש לא היה נוהג להתודות אלא בעת תקיעת שופר דמיושב לפי שאז מתערבב השטן ואינו משגיח לקטרג ואז דברי הוידוי עולים למעלה בהתחברות קול השופר העולה למעלה". וכן הוא בפרי עץ חיים שער כ"ו ריש פרק ה', ובשל"ה דף רי"ד ע"ב. וכתב כה"ח (סי' תקפ"ד ס"ק ו'): "וכתב שם השל"ה דטוב שיתודה ויפרט חטאיו בין תשר"ת לתש"ת ובין תש"ת לתר"ת שאז מפסיקין קצת בלאו הכי, ובשעה שמתודה יבכה ויתחרט במאוד ויבקש מחילה מהשי"ת ומודה ועוזב ירוחם, עכ"ל. והביא דבריו מגן אברהם שם, רבינו זלמן אות ב'. וכן כתב בסידור רב יעב"ץ". ועוד כיון שהתקיעות שאנו תוקעים אינם מחמת ספק, א"כ כשתקע כבר התחיל את המצווה ולא הוי הפסק, וראה מש"כ במאמר מרדכי (למועדים וימים פרק ט"ל סעי' ע"ד) שספרדים נהגו כדברי האר"י ובפרט שלא חלק עליו השו"ע, אמנם לדעת המשנ"ב יהרהרו את הוידוי ולא יוציאו מפיהם.

[40] תשמ"ח-תשמ"ט סימן פ"ב.

[41] ראה בתוס' (ראש השנה ל"ג ע"ב ד"ה "שיעור תרועה"). וכתב השו"ע (סי' תקצ"ב סעי' א'): "מחזיר שליח צבור התפלה, ותוקעין על סדר הברכות למלכיות תשר"ת פעם אחת, ולזכרונות תש"ת, ולשופרות תר"ת; ועכשיו נוהגים לתקוע למלכיות תשר"ת שלשה פעמים, ולזכרונות תש"ת שלשה פעמים, ולשופרות תר"ת שלשה פעמים. הגה: ויש אומרים שתוקעים תשר"ת למלכיות פעם אחת, וכן לזכרונות, וכן לשופרות (טור בשם ר"ת ומנהגים), וכן המנהג במדינות אלו".

וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ג'): "תשר"ת למלכיות פ"א וכו' – הנה כיון שתקנו חז"ל לצאת מידי כל הספיקות שיש להסתפק בתרועה כמ"ש בסימן תק"צ, היה מהראוי גם כאן לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת למלכיות וכן לזכרונות וכן לשופרות כדי לצאת כל ספק, אלא לפי שאין מטריחין על הצבור – אין נוהגין לתקוע אלא תשר"ת לכל אחד, שהרי בדרך זה הוא עושה כל הספיקות של התרועה, ואין כאן חשש אלא שמא התרועה אינה אלא תרועה לבד או שברים לבד ונמצא הוא מפסיק בין תרועה לפשוטה שלפניה או שלאחריה, אין אנו חוששין לזה כיון שכבר יצאנו ידי חובתנו מן התורה בתקיעות מיושב, שבתקיעות ההם יצאנו מכל הספיקות כמו שכתבתי, בסימן תק"צ". ובס"ק ד': "וכן המנהג במדינות אלו – ובשל"ה כתב: הדרך המובחר לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת למלכיות וכן לזכרונות וכן לשופרות [ואחר אנעים זמירות עוד תשר"ת תש"ת תר"ת כדי להשלים עד מאה קולות], ומ"מ במקום שנוהגין כמנהגנו – אין לשנות [פמ"ג]".

וכתב כה"ח (סי' תקצ"ב ס"ק ה'), וז"ל: "כתב השל"ה (דף רי"ד ע"א): ואשרי לעדה הקדושה שבוחרים בדרך המובחר, דהיינו לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת למלכיות וכן לזכרונות וכן לשופרות, וכן נוהגין בארץ ישראל, ומה שכתוב בשלחן ערוך: ותוקעין למלכיות תשר"ת פעם אחת וכו' ועכשיו נוהגין לתקוע וכו', אין טעם וריח למנהג הזה כי בזה לא סרו כל הספיקות, על כן אין להשגיח בזה וכו', והמהדרין מן המהדרין תוקעין מאה קולות, וכן נוהגין גם כן אנחנו ק"ק אשכנזים שבירושלים ת"ו ותוקעין שלשים קולות מיושב ושלשים קולות על הברכות ושלשים קולות אחר עלינו לשבח ועשר אחר אנעים זמירות, יעו"ש. ומיהו מה שכתב: ושלשים קולות אחר עלינו לשבח וכו', בדף רי"ז ע"א בסופו חזר והביא דברי האר"י ז"ל שתוקעין שלשים קולות בלחש ושלשים בחזרה ועשרה בקדיש תתקבל, יעו"ש. וכן כתבנו לעיל סימן תקפ"ה אות כ"ח דכן הוא על פי דברי האר"י ז"ל, וכתבנו שם דיש טעם בסוד לעשרה תקיעות שבכל סדר כסוד עשרה פסוקים שיש בסדר ההוא ושכן נוהגין חסידי בית אל יכב"ץ אשר בעיר קדשנו ירושלים ת"ו ההולכים על פי דברי האר"י ז"ל, יעו"ש". וע"ע מאמר מרדכי (למועדים וימים פרק ט"ל סעי' ל"ו-ל"ז).

[42] תשמ"ח-תשמ"ט סימן קפ"א.

[43] כתב הבא"ח (ש"ר פרשת נצבים סעי' י"ב): "סדר התשליך עושין אפילו חל ר"ה בשבת, וכן נמצא כתוב בכתיבת יד הרב מוהר"י ענתבי ז"ל בשם רבינו הרש"ש ז"ל, ואם נאנס ולא עשה התשליך ביום ראשון – יעשה ביום השני אחר מוסף, כן מצאתי כתוב בספר תורה לשמה כ"י".

[44] כתב בשער הכוונות (דף צ'), וז"ל: "ענין המנהג שנהגו האשכנזים לילך ביום ראשון דר"ה אחר תפלת המנחה מעט קודם שקיעת החמה אצל הים הגדול או אצל מעיין או באר מים חיים, וקורים אותו תשליך, הנה הוא מנהג יפה. ויותר טוב הוא אם יהיה חוץ לעיר ויעמוד על שפת הים או על שפת הבאר או המעיין ויקרא וכו', וכשתאמר: ותשליך במצולות ים כל חטאתם תכוין שיושלכו כל חטאתיך ועונותיך, וגם המקטרג העליון יושלך במצולות הים העליון, כי לסיבה זו הוצרך לאומרו על הים או על המים חיים".

[45] וז"ל: "ואם חל יום ראשון של ראש השנה בשבת – לא יעשה תשליך עד יום שני כדי שלא יבא ח"ו לידי חילול שבת. קיצור של"ה במסכת ראש השנה. וכן כתב הברכי יוסף אות ו' בשם מה"ר ישראל שלמה לינגו שאמר משם הרמ"ז דאם חל ראש השנה בשבת – לא יעשה כסדר הזה בשבת אך ביום שני אחר מנחה כה יעשה, וכו' ומה שכתב בספרו מחזיק ברכה אות ד' ששמע שהרב המקובל מה"ר יוסף אירגאז לא היה חושש והיה אומרו אף בשבת, חזר וכתב עליו בספרו יוסף אומץ סימן טו"ב אות ג' דשב ואל תעשה עדיף, יעו"ש. אמנם בדרשות מהרי"ל הלכות ראש השנה ובתשובות מהרי"ל סימן קל"ו משמע דיש לעשות סדר זה גם בשבת, יעו"ש. וכן כתב שבות יעקב חלק ג' סימן מ"ב ומביא ראיה מדברי מהרי"ל הנז' דלא כקיצור של"ה, יעו"ש. והביא דבריו השערי תשובה אות ו', וכתב: וכן אנחנו נוהגין. וכן כתב מטה אפרים סימן תקצ"ח אות ה'. וכן כתב בן איש חי פרשת נצבים אות י"ב, וכתב שכן נמצא בכ"י הרב מהר"י ענתבי ז"ל בשם רבינו הרש"ש ז"ל. ועיין להרב פרי האדמה חלק ד' דף ג' ע"ג שכתב דגם לדעת קיצור של"ה נכון לעשות בשבת, דלא קאמר אלא משום שמא יבואו ח"ו לידי חילול שבת, והיינו במקומם שיוצאים חוץ לעיר ובשבת איכא איסור הוצאה ואי אפשר שלא יכשלו, אבל בירושלים ת"ו שעושין בתוך החומה אדרבא יום ראשון עדיף וגם כשחל בשבת, יעו"ש. וכן כתב הרוח חיים אות ו'. וכן הוא מנהג בית אל יכב"ץ אשר בעיר קדשנו ירושלים ת"ו ההולכים על פי דברי האר"י ז"ל שעושין תשליך ביום ראשון דראש השנה אף כשחל בשבת". וכתב בס"ק ל"ב: "וכתב שם מטה אפרים: אך צריך ליזהר שלא ישאו אצלם שום דבר חוץ לעירוב. וראיתי בקצת מקומות כשחל יום ראשון בשבת הולכין ביום שני, ואפשר משום שהנהר חוץ לעיר ומשום הוצאה שנושאין ספרים וכדומה הולכין ביום שני. משבצות זהב אות ג', אשל אברהם אות ה'".

[46] וז"ל: "בעניין אמירת סדר תשליך בר"ה שחל בשבת, בירושלים עיקו"ת אומרים אותו גם בשבת, והכי חזינא לרבנן קדישי בעיה"ק ירושלים ת"ו שהיו אומרים אותו גם בשבת".

[47] וז"ל: "כתבו גורי האר"י זצ"ל דביומא קמא דוקא איבעי למיזל. ואם חל בשבת כמדומה שראיתי בכתבי הרמ"ז שלא לילך. ושוב ראיתי בכתבי מהר"ר ישראל שלמה לינגו, שכתב שאמר לו הרב המקובל מהר"ר בנימין הכהן משם רבו הרמ"ז, דאם חל ר"ה בשבת – לא יעשה כסדר הזה בשבת, אך ביום שני אחר מנחה כה יעשה. ולמד מזה מהר"י הנז' דאם אירעו אונס, אף כשחל ר"ה בחול ולא עשה סדר זה ביומא קמא, יוכל עשוהו ביום השני אחר מנחה".

[48] וז"ל: "…הטיח דברים על מי שאמר שלא יאמרו ותשליך אם חל ר"ה בשבת. וגרם להרב ז"ל מה שסבר שהדברים כפשוטן. אמנם הראשונים היו נוהגים מנהגיהם על פי הסוד והיו מסתירין מאד בהעלם נמרץ הדברים כנודע דכל הש"ס בנוי על פי הסוד כמ"ש רעיא מהימנא והיה העלמה. ולפי סוד ותשליך אשר גלה סודו האר"י ז"ל יש מקום לומר דלא יאמרוהו בשבת וכן כתבו משם הרב עיר וקדיש הרמ"ז ז"ל. והגם דשמעתי דהרב החסיד מהר"י אירגאז זלה"ה היה אומרו בשבת. מ"מ לדידי חזי לי דשב ואל תעשה עדיף ומה גם בדברים העומדים ברומו של עולם כל שלא נמצא בפירוש מרבינו האר"י ז"ל. ועוד לא נתברר אם הרב מהר"י אירגאז ידע שהרמ"ז מנע אמירתו".

[49] וראה בכה"ח (סי' תקפ"ג ס"ק ל'): "ומנהג עיר קדשינו ירושלים ת"ו שאין מעינות עושין תשליך על שפת הבור שהוא מקוה מים. ולפעמים אף שאין מים בבורות שכבר נגמרו מנהג חסידי בית אל יכב"ץ אשר בתוך העיר לעשות על שפת הבור אף על פי שאין בו מים, והוא כיון שאינו אלא לרמז בעלמא דעיקר הכוונה הוא אל ים העליון כנזכר". וכתב בנתיבי עם (סי' תקפ"ג) על מנהג ירושלים: "ומלפנים היו נוהגים ללכת לבאר יואב לומר סדר התשליך שהוא בתוך תחום שבת כמש"ל וכו' וכתב הפקודת אלעזר שאח"כ בטלו בסבה הידועה להם וחזרו לעשות התשליך בבורות מי גשמים". וראה מש"כ במאמר מרדכי (למועדים וימים פרק מ' סעי' כ"א-כ"ג): "עושים תשליך ביום ראשון גם אם חל בשבת, אך יזהרו שלא לטלטל סידור או חפצים אחרים מחוץ לעירוב. ואם אין עירוב – יאמרו פסוקי התשליך בעל פה או יעשו אותו על גיגית מים בחצר ביהכנ"ס. אם יש חשש שמא אנשים שאינם בני תורה ילמדו מהאומרים 'תשליך' ויבואו לטלטל במקום שאין עירוב – יעשו התשליך ביום טוב שני".

[50] תשד"מ 729-1.

[51] כתב השו"ע (סי' רמ"ט סעי' ט"ז): "יש מי שאומר שמצות בית הכנסת עדיפא ממצות צדקה, ומצות צדקה לנערים ללמוד תורה או לחולים עניים, עדיף ממצות בית הכנסת", וראה בב"י שם. וכתב הגר"א שם: "ממ"ש בירושלמי סוף פאה וספ"ה דשקלים: ר' חמא בר' חנינא ור' הושעיא רבה הוו מטיילין באלין כנישתא דלוד. א"ל ר"ח ב"ח לר"ה רבה: כמה ממון שקעו אבותי כאן! א"ל: כמה נפשות איבדו אבותיך כאן מי לא הוו ב"נ דילעון באורייתא?! ר' אבון עבדו ליה תרעא לסידרא רבא. נחית ר' מני לגביהון אמר: חמי מה דעבדית! א"ל: 'וישכח ישראל את עושהו ויבן היכלות', מי לא הוון ב"נ דילעון באורייתא?! וגירסת תשב"ץ: או חולים המוטלים לאשפה, ודקדק מהרי"ק: שמע מינה שלשאר צדקה בה"כ עדיף, ואינו מוכרח, וכ"ש לגירסא שלנו". וראה בערוך השולחן שם.

וכתב השו"ע (יו"ד סי' רנ"א סעי' ט'), וז"ל: "היו לפניו עניים הרבה ואין בכיס לפרנס או לכסות או לפדות את כולם – מקדים הכהן ללוי, והלוי לישראל, והישראל לחלל, והחלל לשתוקי, והשתוקי לאסופי, והאסופי לממזר, והממזר לנתין, והנתין לגר, והגר לעבד משוחרר. במה דברים אמורים, בזמן שהם שוים בחכמה, אבל אם היה ממזר ת"ח וכהן גדול עם הארץ – ממזר תלמיד חכם קודם (ואפילו חכם לכסות, ועם הארץ להחיות. ואשת חבר, כחבר) (ב"י מהירושלמי). וכל הגדול בחכמה – קודם לחבירו. ואם היה אחד מהם רבו, או אביו, אף על פי שיש שם גדול מהם בחכמה, רבו – או אביו שהוא תלמיד חכם, קודם לזה שהוא גדול ממנו". וכתב בסעי' י"א: "רבי שהיה מצטער שנתן פתו לעם הארץ, משום דהיו שני בצורת ומה שהיה אוכל עם הארץ יחסר לתלמיד חכם, הא לאו הכי חייב להחיותו. אם בא לפנינו מת ברעב – חייב להחיותו אף על פי שהוא ספק אם יחסר לתלמיד חכם אחר כך".

[52] תשמ"ה 270-1.

[53] כתב השו"ע (סי' תר"ז סעי' ו'), וז"ל: "כל הקהל לוקים מלקות ארבעים אחר תפלת המנחה, שמתוך כך יתן אל לבו לשוב מעבירות שבידו. הגה: ונהגו שהנלקה אומר וידויים בשעה שנלקה, והמלקה אומר: והוא רחום יכפר עון וגו', שלשה פעמים שהם ל"ט תיבות כנגד ל"ט מכות (מנהגים), ונהגו להלקות ברצועה כל דהו, דאינו רק זכרון למלקות; ויקח רצועה של עגל, על דרך שנאמר: ידע שור קונהו (ישעיה א', ג') (כל בו). והנלקה לא יעמוד, ולא ישב, רק מוטה (מנהגים) פניו לצפון ואחוריו לדרום (מהרי"ל). יום הכיפורים אינו מכפר אלא על השבים המאמינים בכפרתו, אבל המבעט בו ומחשב בלבו: מה מועיל לי יום כיפור זה – אינו מכפר לו (רמב"ם פ"ג מהלכות שגגות)". ועוד כתב (סי' תר"ו סעי' ד'), וז"ל: "יכול לטבול וללקות מתי שירצה, רק שיהיה קודם הלילה"

[54] וכתב כה"ח (סי' תר"ז ס"ק מ"א): "ובספר פרי עץ חיים שער כ"ז פרק א' כתב, וז"ל: קודם שתתפלל מנחה מלקות, ומורי ז"ל לא היה מקפיד רק היה לוקה ארבע מלקיות נגד ארבע אותיות הוי"ה, ואחר המלקות טבילה בסוד באנו באש ובמים, עכ"ל. ומלשון זה משמע דלא היה לוקה האר"י ז"ל רק ארבע מכות. אמנם בספר נגיד ומצוה כתב, וז"ל: קודם שתתפלל מנחה מלקות, וראיתי למורי ז"ל שלא היה מקפיד מאד בענין המלקות כמו התענית כי אין בדור זה סמוכין ומומחין ואינו רק צער לבד ולכן אין להקפיד כל כך על זה, אך כל הפעמים שהיה לוקה היו מלקין אותו ארבע מלקיות כנגד ארבע אותיות הוי"ה לא פחות ולא יותר, ואחר המלקות טבילה בסוד באנו באש ובמים עכ"ל, ובלשון זה יכול לפרש אף על פי שלא מקפיד, מכל מקום כשהיה לוקה היה לוקה ארבע מלקיות, ר"ל ארבע פעמים מלקות. וכן בספר אמת ליעקב בקונטריס שפת אמת דף קי"ח סדר על פי הסוד ארבע פעמים מלקות כנגד ארבע אותיות הוי"ה וכנגד ארבע מיתות בית דין, יעו"ש". וראה בס"ק מ'. וע"כ אם קשה לו – לא ילקה, וע"ע מאמר מרדכי (למועדים ולימים פרק מ"ד סעי' כ"ב-ל"ב).

[55] תשמ"ו-תשמ"ז סימן נ'.

[56] כתב השו"ע (סי' ר"י סעי' ב'), וז"ל: "יש מי שאומר שמברך על הדלקת נר יום הכפורים. הגה: וכן המנהג במדינות אלו". וכתב המשנ"ב (שם ס"ק ז'), וז"ל: "דהיינו שנוהגין לברך: אשר קידשנו במצותיו וציונו להדליק נר של יום הכיפורים". וכ"כ כה"ח (ס"ק ט"ו).

[57] תשמ"ח-תשמ"ט סימן צ"ח.

[58] וז"ל: "הרואה קרי בליל יוה"כ – ידאג כל השנה, ואם עלתה לו שנה – מובטח לו שהוא בן העולם הבא". וכתב המשנ"ב (סי' תרט"ו ס"ק ג'), וז"ל: "שמא לא קבלו תעניתו, ושמראים לו שהקב"ה אין חפץ בשימושיו".

[59] וכתב המשנ"ב (סי' תרט"ו ס"ק ג'), וז"ל: "ועיין באחרונים שכתבו דהוא דוקא כשלא היה מחמת רוב אכילה ושתיה או מחמת הרהור וכדומה, אבל כשיודע שבא מחמת הרהור וכדומה, אף דגדול עונו, מ"מ אינו בספק מיתה כי הוא בעצמו גרם לו, וכן אם עלתה לו שנה אינו מובטח שהוא בן עוה"ב".

[60] כתב כה"ח (סי' תרט"ו ס"ק ח'), וז"ל: "והיכא דאיכא למיתלי ראיית קרי בהרהורי דיומא או על ידי ריבוי מאכלים וכדומה, אין בכלל דברי הגמרא ידאג כל השנה, ושאם עלתה לו השנה יהיה כמובטח שהוא בן עולם הבא. הגהות מוהר"ר ברוך פרענקיל על השלחן ערוך בסימן זה…. ומכל מקום כתבו האחרונים דיעשה גם כן תשובה ותיקון על חטא שאינה לידו". וע"ע מאמר מרדכי (למועדים וימים פרק מ"ו סעי' ע"א–ע"ה). וע"ע כה"ח (שם ס"ק י"א) בסדר התיקון, וז"ל: "איתא בספרים דעיקר תיקון למי שנכשל בזה ח"ו שיתחזק מכאן ולהבא בימי חייו בלימוד התורה וזכות התורה תגין עליו, וכדאיתא במדרש תנחומא: אם חטא אדם ונתחייב מיתה לשמים מה יעשה ויחיה, אם למוד לשנות פרק אחד – ישנה שני פרקים, ואם למוד לשנות דף אחד – ישנה שני דפים, ואם אינו יודע ללמוד – יתעסק על כל פנים במידת הצדקה וחסד ויחיה, כמו שנאמר: 'רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד', עי"ש במדרש. ועיקר לימוד התורה יהיה על מנת לקיים, דהלומד ואינו מקיים נוח לו שלא נברא, כמו שאמרו חז"ל וגם לא יהיה בכחה להגין ח"ו. משנה ברורה אות ג'. ועיין קרבן נתנאל על הרא"ש פרק בתרא דיומא סימן כ"א שהביא תיקון וברכת הודאה אם עלתה לו שנה, יעו"ש.

ועוד עיין תיקון לזה בספר מורה באצבע בקונטריס יוסף בסדר סימן א' ובספר מועד לכל חי סימן כ"ח וביפה ללב חלק ב' סימן א' ושאר ספרים, יעו"ש. ולכן אכתוב גם אני הדל מה שנראה לי בס"ד. והוא כי פשוט כי באותו היום יחזור בתשובה שלימה על חטא שבא לידו. ובמוצאי יום הכפורים יטבול תיכף אם אפשר. ויעשה פדיון כמנין אותיות שמו ויתן לעניים יראי שמים. ויקבל עליו בפני עשרה כי בתשלום השנה ההיא יאמר נשמת כל חי בפני עשרה. ובכל שבוע יגמור התהילים, דהיינו ביום ראשון ספר ראשון וביום שני ספר שני וכו', וספר חמישי יחלוק לשלשה חלקים לשלשה ימים כנודע, ואמירת תהילים תהיה בכוונה ובלתי הפסק דיבור כלל. ובכל ליל ערב ראש חודש יעשה תיקון כרת, דהיינו שילמוד מתחלת הלילה עד סופה בלי הפסק דיבור. ויתענה באותו יום בכל ערב ראש חודש. ואם אפשר יש לעשות תיקון כרת בכל ליל ששי. ויקבע עתים לתורה באיזה שעות ביום ובלילה ובפרט בשבתות וימים טובים, ואם הוא חכם יוסיף בלימודו. ואם אפשר יש ללמוד בכל יום י"ח פרקי משנה על הסדר. וכבר נודע כי כל אדם צריך להתפלל בכוונה מילה במילה, ובפרט כשמוציא השם בפיו. וכן בברכות הנהנין בכוונה וישוב הדעת. וישוב אל ה' וירחמהו וכו'. וזהו חוץ מתיקון שכבת זרע לבטלה הנהוג שצריך לעשות בכל זמן כמו שכתבנו לעיל סימן ר"מ, יעו"ש".

[61] ישעיהו (נ"ג, י'), וראה רש"י (יומא פ"ח ע"א ד"ה "סגי ומסגי").

[62] תש"ן-תשנ"ג סימן קע"א.

[63] וז"ל: "ליל תשעה  באב שחל באחד בשבת, כשרואה הנר אומר: בורא מאורי האש; ואין מברך על הבשמים". וכתב מג"א (שם ס"ק א'), וז"ל: "אף על גב דמותר להריח ביום התענית, דהא אפי' טעימה יש מתירין כמ"ש סי' תקס"ז דאינו אסור רק אכילה ושתיה, מ"מ כיון דהבשמים באין במוצאי שבת לתענוג להשיב נפש יתירה אין נכון לעשות כן בט' באב". וע"ע שו"ע (סי' תקנ"ט סעי' ז'), וז"ל: "אם יש תינוק למול, מלין אותו אחר שגומרים הקינות; ויש ממתינין למולו עד אחר חצות, ומברכים ברכת המילה בלא בשמים".

וכתב כה"ח (סי' תקנ"ו ס"ק ד') וז"ל: "אף על גב דמותר להריח ביום התענית, דהא אפילו טעימה יש מתירין כמ"ש סימן תקס"ז דאינו אסור רק אכילה ושתיה, מכל מקום כיון דהבשמים באים במוצאי שבת לתענוג להשיב נפש יתירה אין נכון לעשות כן בתשעה באב, וכן כתב הש"ך ביורה דעה סימן רס"ה, דלא כמו שכתב שם בשלחן ערוך. מגן אברהם ס"ק א', אליה רבה אות ג'. ומשמע דסבירא להו דדוקא במוצאי שבת אסור משום דמשיב נפש יתירה, אבל ביום תשעה באב – מותר להריח, דלא כשלחן ערוך שם שכתב שאין מביאין הדס בתשעה באב להריח בשעת המילה וכמו שכתב הש"ך שם ס"ק י"ב יעו"ש. אמנם השלחן ערוך בסימן תקנ"ט סעיף ז' פסק כמו שם שאין מביאין הדס בתשעה באב וכו'. וכן פסק הלבוש ביורה דעה שם. וכן נראה מדברי הלבוש בסימן זה שכתב: ואינו מברך על הבשמים באותה הלילה מפני שהוא עונג לו ודבר של תענוג אסור בתשעה באב, עכ"ל, משמע דכל היום אסור להריח משום תענוג. וכן כתב הנהר שלום אות א' דמדברי ה"ר דוד אבודרהם והמרדכי והגהות מיימוניות ודרכי משה משמע כדברי השלחן ערוך, יעו"ש. וכן כתב הרב מכשירי מילה פרק ו' אות יו"ד דכדברי מרן ז"ל נקטינן, יעו"ש. והשל"ה דף ר' ע"א כתב דבכל תענית ראוי להחמיר מלהריח בשמים משום תענוג, ופשיטא לו דביום הכפורים יש להחמיר שלא להריח יעו"ש. וכן כתב המועד לכל חי סימן יו"ד אות ע"ד דבספר אור חדש ובספר מעם לועז סדר תולדות אסרו בכל תענית צבור דאין להריח ריח טוב, יעו"ש".

[64] כתב המג"א (סי' תרי"ב ס"ק ד'), וז"ל: "ופשוט דמותר להריח וטוב לעשות כן למלאות מנין מאה ברכות וע' בשל"ה". ובכה"ח (שם ס"ק ל"ג) כתב, וז"ל: "ופשוט דמותר להריח וטוב לעשות כן למלאות מנין מאה ברכות. מגן אברהם ס"ק ד'. וכן כתב לעיל סימן מ"ו ס"ק ח' בשם הסדר היום, יעו"ש, אליה רבה אות ב', אשל אברהם אות ד', ברכי יוסף אות ב' וכתב: וכן אנו נוהגין, רבינו זלמן אות ז', חיי אדם כלל קמ"ה אות ל"ג, מטה אפרים אות ו', משנה ברורה (ס"ק י"ח). אמנם הכנסת הגדולה לעיל סימן מ"ו בהגהות הטור כתב דלהריח ריח טוב ביום שציותה התורה לענות אדם נפשו אינו מן הדין שהנשמה נהנית מן הריח, יעו"ש. וכן הוא דעת השל"ה ושאר האחרונים להחמיר שלא להריח כמו שכתבנו לעיל סימן תקנ"ו אות ד'". ובמאמר מרדכי (למועדים ולימים פרק מ"ו סעי' קי"ד).

[65] כתב כה"ח (סי' תרי"ב ס"ק ל"ד), וז"ל: "וטובא"ק להריח בחוטם יש לומר דשרי, דלא אסר כי אם חמשה עינויים ותו לא. אשל אברהם אות ד'. וכן כתב בסידור רב יעב"ץ דלשאוף אבק טבא"ק בחוטם אין חשש, רק לא בבית הכנסת בפני רבים שנראה כקלות ראש, ועל אחת כמה וכמה שלא להושיטו מזה לזה ח"ו, יעו"ש" כלומר כאשר עושה בפני רבים בתפילה יש בזה קלות ראש, וכן  הוא במאמר מרדכי (למועדים ולימים פרק מ"ו סעי' קט"ו).

[66] שפשוף ההדס גורם לריח הכנוס בתוכו לצאת, ולכן אינו נקרא מוליד ריח (כעין אבק שמסירו), ובזה שונה הוא מנתינת בושם על בגד, ששם הריח הטוב נולד בו כעת ולכן נאסר. ועיין מסכת ביצה (כ"ג ע"א), שו"ע (סי' תקי"א סעי' ד') והחונים עליו. וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' צ"ב), מאמר מרדכי (שבת ח"ד פרק ק"א סעי' י"א).

[67] תשמ"ו-תשמ"ז סימן ק"א.

[68] כתב השו"ע (סי' קל"ה סעי' י'), וז"ל: "נהגו לקרות כהן אחר כהן, בהפסק ישראל ביניהם, ואומר החזן כשקורא לשני: אף על פי שהוא כהן; וכיוצא בזה נוהגים בלוי אחר לוי". וכתב כה"ח שם (ס"ק ד"ן): "שלא יאמרו אחד מהם פגום. ואם קרא לוי אחר לוי, אם עלה – לא ירד. סת"ם הלכות קריאת התורה סימן ג', והביאו פתחי עולם אות י"ט".

כתב כה"ח (ס"ק נ"ט): "אם תקנו הקהל שחכם הקהל או חכם אחר יקרא בי"ג מדות מפני כבודו, וכי היכי דלא ליתי לאנצויי שאר העם אף על פי שהקורא הי"ג מדות הוא כהן, יכול לקרות אחר כהן ולוי לשלישי לכולי עלמא, אפילו בתענית צבור ובשאר ימים שאין שם כי אם שלשה קוראים. משפט צדק שם, ה"ר יעקב הלוי סימן כ"ט, כנסת הגדולה שם, עולת תמיד שם, מגן אברהם שם, אמת ליעקב שם, לדוד אמת שם, בית מנוחה שם".

ועי' דברי מרדכי (ירח האיתנים עמ' ר"י): "מפאת סגולתה וחשיבותה של הפטרה זו, רשאי הכהן לעלות לתורה לשלישי. אך רצוי שישראל יעלה לשלישי ויברך את ברכות התורה, והכהן יברך את ברכות ההפטרה ויקרא אותה". [הערת העורך: וכך היה המנהג בבית הכנסת של מרן הרב זצ"ל].

[69] ויקרא (י"ט, י"ז). וכתב בשערי תשובה (שער השלישי, אות ל"ט): "לא תשנא את אחיך בלבבך (ויקרא י"ט, י"ז). הוזהרנו בזה להסיר מנפשנו מדת השנאה, והיא מדה מעוללת פשעים רבים, ומסבבת כמה עלילות נשחתות, כמו לשון הרע, שהיא שקולה כנגד כמה חייבי מיתות בית דין כאשר יתבאר, וכמו דרישת רעה, והשמחה לאיד, וגרמת נזקים לחברים, והליכת רכיל, ונקימה, ונטירה, ומאבדת טובה הרבה מן הנפש, כאשר יתבאר בשער השנאה, וראה עד היכן הגיע עונש השנאה, כי אמרו רבותינו זכרונם לברכה (יומא ט' ע"ב): בית שני שהיו עוסקים בתורה ומעשים טובים מפני מה חרב? מפני שנאת חנם שהיתה ביניהם".

[70] זכריה (ח', י"ט).

[71] תשמ"ו-תשמ"ז סימן נ'.

[72] כתב השו"ע (או"ח סי' תרי"ג סעי' א'), וז"ל: "אם הטיל מים ושפשף בידו, או עשה צרכיו וקנח – מותר לרחוץ דהוה ליה ידיו מלוכלכות (ורוחץ עד סוף קשרי אצבעותיו)". וכתב כה"ח שם (ס"ק ה'-ז'), וז"ל: "ואם גופו מלוכלך בכמה מקומות והוא טורח לרחוץ המקומות המטונפים כל אחד בפני עצמו – מותר ליכנס למים לרחוץ כל גופו בפעם אחת בכדי להסיר הלכלוך שעליו, וכשרוחץ מחמת טינוף יכוין שאינו להנאת רחיצה רק להעביר הליכלוך… ואם היו ידיו מלוכלכות בצואה או שנגע בגופו במקומות המכוסים, אפילו לא נגע רק באצבע אחת – צריך לרחוץ כל ידיו עד קשרי אצבעותיו, אבל אם נגע בידו בטיט או ברפש – אין רשאי לרחוץ רק מקום המלוכלך בלבד… כלל זה יהיה מסור בידך: כל שאינו מכוין להנאת רחיצה, אפילו שאין בו אלא משום הכון לקראת אלהיך ישראל – מותרת". וראה מש"כ במאמר מרדכי (למועדים ולימים פרק מ"ה סעי' ל"ז): "אסור לסוך שמן או שאר משחה על בשרו, אמנם אם יש לו חטטין או פצעים אף על פי שאין בהם סכנה – יכול לסוך אותם בשמן, אך לא במשחה" [ובסבון קשה – אסור משום ממרח ראה בהרחבה בפרק כ"ט שאלה ז'].

[73] תשמ"ה 5-1.

[74] חלק ו' (אסיפת דינים, מערכת יום הכיפורים, סימן ד' אות ב'). וע"ע עיר הקודש והמקדש (לרב טוקצי'נסקי ח"ג פרק כ"ה סעי' ד') שכתב, שלאחר עשרים דקות מהשקיעה תוקעים ולאחר עוד שתים עשרה דקות מבדילים ואוכלים.

[75] כתב השו"ע (סי' תרכ"ד סעי' ב'), וז"ל: "צריך להוסיף מחול על הקודש גם ביציאתו, שימתינו מעט אחר יציאת הכוכבים". וע"ע כה"ח (שם ס"ק ה'), וז"ל: "צריך שימתין מעט אחר שהוא ודאי לילה כדי שיהא ניכר שבשביל התוספת הוא נמנע ולא מפני ספק בין השמשות. מאמר מרדכי אות ב'. ועיין לעיל סימן תר"ח אות ד'. ואין להאריך ולהמשיך יותר מהשיעור מפני החלושים ונשים מעוברות ומניקות". וראה במאמר מרדכי (למועדים ולימים פרק מ"ו סעי' קל"ו): "אחר הנעילה מאריכים בסליחות עד עשרים ושתיים דקות אחרי השקיעה, שאז מותר לתקוע בשופר. ואם יש זקנים או חולים אפשר לתקוע שמונה עשרה דקות אחר השקיעה. ומכל מקום, נכון וראוי לבריאים להחמיר ולא לטעום עד ארבעים דקות אחרי השקיעה, ויש לזכור שגם אז אין לטעום עד אחרי ההבדלה". ועוד שם (פרק מ"ז (סעי' א'-ב'): "לאחר צאת הכוכבים מתפללין מעריב. וטוב להקדים מעט כדי לסיימה כארבעים דקות אחרי השקיעה שלא להכביד על הקהל. ובפרט אם יש אנשים שקשה עליהם הצום. ויש להעמיד שליח ציבור הגון, שיתפלל בנחת ובכוונה, ולא בחיפזון. אך לא יאריך מפני טורח הציבור. חולים וזקנים וחלשים יכולים להקל לאכול לאחר עשרים עד עשרים ושתים דקות מהשקיעה אף על פי שעדיין לא התפללו ערבית, אך לא יאכלו קודם שיבדילו (12-13 דקות שהם בין השמשות, ועוד כ-7 דקות תוספת יום הכיפורים, עיין לשון הרמב"ם.( וראה מאמר מרדכי שבת (ח"ב פרק מ"א). דברי מרדכי (ירח האיתנים עמ' רי"ב).

[76] כתב השו"ע (סי' רצ"ט סעי' י'): "אסור לעשות שום מלאכה קודם שיבדיל, ואם הבדיל בתפלה – מותר אף על פי שעדיין לא הבדיל על הכוס. ואם צריך לעשות מלאכה קודם שהבדיל בתפלה, אומר: המבדיל (בין הקודש ובין החול) בלא ברכה, ועושה מלאכה". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ל"ד): "אומר המבדיל – בלבוש איתא: אומר: ברוך המבדיל בין הקודש ובין החול. ומ"מ אינו נקרא זה ברכה כיון שאין אומר בה שם ומלכות. ומה שדי בלשון זה לענין עשיית מלאכה, שהוא להכירא בעלמא ללוות את המלך".

ספרים נוספים

מאמר מרדכי לימות החול

שו"ת הרב הראשי חלק א'

שו"ת הרב הראשי חלק ב'

שו"ת מאמר מרדכי חלק א'

שו"ת מאמר מרדכי חלק ב'

מאמר מרדכי הלכות שבת - חלק א'

מאמר מרדכי הלכות שבת - חלק ב'

מאמר מרדכי הלכות שבת – חלק ג'

מאמר מרדכי הלכות שבת – חלק ד'

מאמר מרדכי הלכות שבת - חלק ה'

מאמר מרדכי הלכות סת"ם

דברי מרדכי - ספר בראשית

דברי מרדכי - ספר שמות

דברי מרדכי - ספר ויקרא

דברי מרדכי - ספר במדבר

דברי מרדכי - ספר דברים

בית אליהו

ברית אליהו

דרכי טהרה

הגדה של פסח

אתר הרב מרדכי אליהו

חפש סרטון, סיפור, או שיעור

צור קשר

מעוניינים לשלוח חומר על הרב? או להשתתף בהפצת תורתו במגוון ערוצים? תוכלו ליצור עימנו קשר בטופס זה