מבית דרכי הוראה לרבנים

פרק מ – סוכה – לולב – שמחת תורה

תוכן הספר

שאלות במסכת סוכה[1]

שאלה א: ברצוני לשאול שתי שאלות על מה שלמדתי במסכת סוכה:

א. בדף מ"ג ע"א הגמרא מנסה לראות מה יותר דומה לסוכה, לולב או מילואים. כלומר: האם דנים דבר שמצוותו כל היום מדבר שמצוותו כל היום (סוכה ממלואים), ואל יוכיח דבר שמצוותו רק שעה אחת (לולב), או שדנים דבר שמצוותו לדורות מדבר שמצוותו לדורות (סוכה מלולב), ואל יוכיחו מלואים שאינם לדורות. קשה לי בלשון הגמרא: כאשר ניסינו לדמות סוכה למילואים אמרנו ברמז: "אל יוכיח דבר…" ולא כתוב במפורש שהכוונה ללולב, אז מדוע כאשר ניסינו לדמות סוכה ללולב אמרנו במפורש: "ואל יוכיח מלואים", ולא כתוב "דבר" ברמז?

ב. בדף מ"ח ע"א המשנה אומרת: "ההלל והשמחה שמונה. כיצד" וכו'. רש"י כתב שם: "והשמחה – שלמי שמחה, וההלל – לגמור את ההלל". מדוע רש"י שינה מדברי הגמרא, שכתבה קודם הלל ואח"כ שמחה, ופירש קודם מהי שמחה ורק אח"כ מהו ההלל?

 

תשובה: א. לשאלתך הראשונה, נראה שהערתך נכונה, ועיין ברא"ש (סימן א') שגרס שם: "דנין דבר שמצותו כל היום מדבר שמצותו כל היום, ואל יוכיח לולב שמצותו שעה אחת. או דנין דבר שמצותו לדורות, מדבר שמצותו לדורות, ואל יוכיחו מילואים שאינם לדורות".

ב. לשאלתך השניה, עיין ברש"י שם (מ"ח ע"א ד"ה "והלל"), שכתב: "לגמור בו את ההלל". לכאורה רש"י אינו מדבר על דברי המשנה הראשונים "ההלל והשמחה שמונה", כיון שכתב: "לגמור בו", משמע שדברי רש"י אלו מוסבים על הסיפא במשנה: "מלמד שחייב אדם בהלל ובשמחה ובכבוד יו"ט האחרון", ועליו אמר רש"י: "לגמור בו את ההלל", וכוונתו על יו"ט אחרון. אלא שכנראה נפלה טעות ברש"י, ובמקום: "בהלל" גרס: "והלל", ע"ש היטב.

 

מעמיד לסכך בקורות בנין וכיו"ב[2]

שאלה ב: האם אפשר לעשות מעמיד לסכך מקורות בנין או מקרשים של צריף שהתפרק?

 

תשובה: לכתחילה מחמירים לא להעמיד בדבר המקבל טומאה או הראוי לקבל טומאה[3]. לכן, קורות של צריף, אע"פ שהם פשוטי כלי עץ, כיון ששמשו לבנין מקבלים טומאה, לפיכך לא יכולים לשמש כמעמיד לסכך. אך בדיעבד אם העמיד בהם – אין הסוכה נפסלת בכך[4].

הנחת סכך על מסגרת ברזל[5]

שאלה ג: א. בשנים האחרונות מייצרים "סוכה לנצח" העשויה ממסגרת ברזל – האם מותר להניח את הסכך ישירות על גבי הברזל?

ב. אם התשובה שאסור – כיצד ינהג מי שנקלע ביום טוב לסוכות כאלו, שהסכך שלהן הונח ישירות על הברזל?

ג. האם מותר לסכך על עמודי ברזל הקבועים במרפסת?

 

תשובה: א. יש מחלוקת בין הפוסקים אם סיכך על דבר שמקבל טומאה, אם הסוכה פסולה או לא, וזאת על פי מה שכתב מרן (או"ח סי' תרכ"ט סעי' ז'): "יש להסתפק אם מותר להניח סולם על הגג כדי לסכך על גביו", מכיון שהסולם מקבל טומאה ואין מסככין על דבר שמקבל טומאה. ולעומת זאת, פסק מרן שם סע' ח': "לחבר כלונסאות הסוכה במסמרות של ברזל או לקשרם בבלאות שהם מקבלים טומאה אין קפידא". כלומר, לדעת מרן מותר לסכך במעמיד על גבי מעמיד, וראה במשנב"ר[6] וכה"ח שם[7]. ואולם, החזון איש (או"ח מועד הל' סוכה סי' קמ"ג אות ב'[8]) סובר, שאין להקל במעמיד על גבי מעמיד בדבר המקבל טומאה. ולכאורה לשיטתו, אלו שיש להם סוכות והדפנות עשויות מפלאטות עץ ממוסגרות המחוברות זו לזו כמו דלתות, אין להניח על גביהם סכך.

 

ויש מי שאומר שמותר להעמיד בדבר שמקבל טומאה מדרבנן, אבל עיין שם בכה"ח (ס"ק נ"ה וס"ק טו"ב) שמשמע, שגם בדבר המקבל טומאה מדרבנן אסור[9].

לפיכך, אין לסכך בסוכה שעשויה מברזל או מכל דבר שמקבל טומאה ואפילו מדרבנן, אלא יש לשים על הברזלים עץ שכשר לסכך בו, ועליו לשים את הסכך כדי שיהא "מעמיד דמעמיד"[10].

ב. בדיעבד, אם נקלע אדם ביום טוב של סוכות לסוכה שהסכך שלה עומד על גבי דבר המקבל טומאה – מותר לו לאכול בסוכה זו[11], ובמוצאי החג יתקן זאת[12].

ג. בעניין מרפסת שיש בה עמודי ברזל קבועים – החזון איש[13] אמנם מקיל בזה, אבל בכה"ח (סימן תרכ"ו ס"ק מ'), הביא בזה מחלוקת בין ה"גינת ורדים" ל"בית השואבה", ונוהגים למעשה להחמיר בכך[14].

 

נוי הסוכה בקישוטי חג המולד[15]

שאלה ד: ראשית, הריני מבקשת להביא לתשומת לבך כי על גבי הקישוטים הנמכרים בחוצות ירושלים כתוב באנגלית: קישוטים ליום חגם! המוכרים מנצלים את העובדה שרוב הציבור הדתי אינו קורא אנגלית, ומוכרים להם קישוטים שנועדו לנוי עבודה זרה כדי ליפות את סוכותיהם.

הריני מבקשת מכבודו פסק דין: האם מותר בדיעבד להשתמש בקישוטים אלו? האם מותר לקנותם לכתחילה?

 

תשובה: אין איסור בדבר זה כיון ש"הזמנה לאו מילתא"[16], דהיינו כל עוד הם לא נעבדו, אינם אסורים, כפי שמוזכר בשו"ע (יו"ד סי' קל"ט סעי' א'): "… ותשמישיה ונוייה בין של עכו"ם בין של ישראל אינם אסורים עד שישתמש בהם". וכמובן שלכתחילה ראוי שלא לקנות דברים אלו אע"פ שאין בהם איסור[17], יישר כוחך על תשומת לבך לדבר זה.

 

אירוח עצירים בסוכת אסירים[18]

שאלה ה: בבית הסוהר שתחת אחריותי, ישנה בעיה של חוסר מקום בסוכה, דבר שגרם לעיתים לאי נוחות, כי באו עצירים [מאגף אחר], לקדש ולאכול בסוכה, והדבר דוחק את האסירים הנמצאים בה [מאגף הזה]. האם נכון למנוע עקב כך את אירוחם של אותם עצירים בסוכה? למרות שלא נתקבלה שום החלטה בעניין, רוב הציבור מתנגד להכנסת אורחים זו.

 

תשובה: בחג בסוכות נהוג מאז ומתמיד להזמין אורחים[19], ובפרט שבאים רק לאכול, ובפרט בסעודות חג ושבת, ואין למנוע מהם אח"כ [מלשהות שם לנוח[20]] או ללימוד תורה.

 

סימני אתרוג מורכב[21]

שאלה ו: אלו הסימנים לאתרוג שאינו מורכב? האם אפשר להשתמש בחג הסוכות בכל אתרוג שיש בו הסימנים ההם?

 

תשובה: הסימנים באתרוג שאינו מורכב הם:

א. טעם העץ כטעם הפרי[22].

ב. שיש בעץ אתרוגים גדולים שגדלו בעץ משנה שעברה, וזהו "עץ הדר" –  "הדר באילן משנה לשנה"[23].

סימנים אלו יפים עם החזקה שיש לאתרוג, ומצויים הם בעיקר באתרוגים המוחזקים הגדלים בארץ ישראל, וכן המוחזקים שבאו מתימן. ועיי' בדין אתרוג המורכב וסימניו בכה"ח שם[24].

 

שימוש בד' מינים אחר החג [25]

שאלה ז: מה נהוג לעשות עם ארבעת המינים לאחר חג הסוכות?

 

תשובה: נהוג לשמור את ארבעת המינים בבית ולשרוף אותם עם ביעור חמץ בערב פסח[26].

אתרוג אפשר לאכול לאחר החג מיד[27].

 

אופן נענוע הלולב בהלל[28]

שאלה ח: מתי יש לנענע את הלולב בהלל? האם יש לחוש למנהג הבן איש חי המובא בספר תורה לשמה בסימן קפ"ד, בעניין נענועים ב"אנא"? וכיצד יש לנענע ב"הודו"?

 

תשובה: בדין הנענועים של ארבעת המינים – עיין בשו"ע (או"ח סי' תרנ"א סעי' ח') ובכה"ח שם (ס"ק ס'). סיכום הדברים הוא כדלקמן: מנענעים חמש פעמים. פעם ראשונה – בזמן הברכה, שנייה – ב"הודו לה' כי טוב", שלישית ורביעית – ב"אנא ה' הושיעה נא", וחמישית – ב"הודו לה'" האחרון, כך מובא שם בשם שער הכוונות.

כיצד מנענעים – ב"הודו" בכל תיבה נענוע אחד[29], בשם ה' לא מנענעים[30].

ב"אנא" – בכל הברה נענוע אחד[31]. יש העושים בכל תיבה שני נענועים[32], ואין אנו נוהגים כך. וע"ע לכה"ח שם (ס"ק פ"ב). אין מנהגנו כפי מש"כ בספר "תורה לשמה" (סי' קפ"ד)[33], אלא כפי שכתבנו לעיל. ועיין בסידור תפילה "חוקת עולם" בסדר הנענועים.

 

ספרדיות בברכת נטילת לולב[34]

שאלה ט: שמעתי בצעירותי שיש כמה דעות לעניין נשים לברך ברכת הלולב, וכעת שלמדתי את הסוגיה הזאת, וראיתי שבאמת זה תלוי ב"אשלי רברבי". הראשונים נחלקו בענין נשים בכל ברכות המצוות שהזמן גרמא, ומרן בשו"ע סי' תקפ"ט ס"ו כתב שאין לנשים לברך על מ"ע שהזמן גרמא, והרמ"א שם כתב שנהגו לברך. ורבותינו האחרונים נחלקו בדבר זה להלכה, שבשו"ת מהראנ"ח סי' ק"ט ובשו"ת שמחת יו"ט (למהרי"ט אלגזי) סי' י"א והפרי חדש בסי' תקפ"ט ס"ו ומרן החיד"א בברכי יוסף חו"מ סי' נ"ה כתבו שאסור לנשים לברך. ואולם מרן החיד"א עצמו חזר בו וכתב בשו"ת יוסף אומץ סי' פ"ב שמצא בשו"ת מן השמים שנשים רשאיות לברך, ונגררו אחריו כמה וכמה אחרונים. יצויין שגם דעת רש"י כהרמב"ם (והובאה תשובת רש"י בספר אור זרוע גדול, ח"ב סי' רס"ו).

אי לזאת הנני לשאול את מעכת"ר שליט"א לחוות דעתו הלכה למעשה, האם נשים בנות עדות המזרח והספרדים יכולות לברך "על נטילת לולב"?

 

תשובה: מעיקר הדין אין נשים מברכות כלל על מצוות עשה שהזמן גרמן, ובכללן מצות לולב כמובא בשו"ע (סי' תקפ"ט). אך מכיון שהחיד"א כתב שנהגו לברך, ע"כ אשה שנהגה לברך, יכולה להמשיך[35].

 

נשים בברכת לולב וישיבה בסוכה[36]

שאלה י: האם הנשים מברכות על הלולב או לישב בסוכה?

 

תשובה: על לולב נהגו הנשים לברך, אך לא על "לישב בסוכה". וכיון שנהגו לא אומרים ספק ברכות להקל במקום מנהג, עיין ברכ"י (סימן תרנ"ד) שיש לבטל המנהג, וב"יוסף אומץ" כתב שחזר בו: "ונהגתי לומר לנשים שיברכו על הלולב, דכמנהג קדום שהיו נוהגות הנשים בעיה"ק ירושלים ת"ו, ובמקום מנהג לא אמרינן סב"ל"[37].

ריקוד ומחיאת כף בשמחת תורה[38]

שאלה יא: בכל שנה, בשמחת תורה עם תחילת הריקודים, מתעורר אצלנו בבית הכנסת ויכוח בין המתפללים בשאלה: האם מותר בשמחת תורה לרקוד ולמחוא כפיים כמו ביום חול, או שמא יש להיזהר בכך כמו בשבת?

אני יודע שויכוח זה יתעורר גם בשנה החדשה שבפנינו, לכן החלטתי לפנות אל כבוד הרב כדי שיפסוק לנו בנדון, וככל שיפסוק כך ננהג, ובכך יסתיים, אני מקווה, סוף סוף ויכוח זה.

 

תשובה: כתב מרן בשולחנו הטהור (סי' של"ט סעי' ג'): "אין מטפחין להכות כף אל כף ולא מספקין להכות כף על ירך ולא מרקדין – גזירה שמא יתקן כלי שיר".

וכתב על כך הרמ"א: "והא דמספקין ומרקדין האידנא ולא מחינן בהו, משום דמוטב שיהיו שוגגין וכו'. ויש אומרים, דבזמן הזה הכל שרי דאין אנו בקיאין בעשיית כלי שיר, וליכא למיגזר שמא יתקן כלי שמילתא שלא שכיח הוא, ואפשר שעל זה נהגו להקל בכל".

והוסיף המשנ"ב שם (ס"ק י'): "ואפילו בטיפוח וריקוד אין כדאי להניח מנהג שלא במקום מצוה, אלא משום הנח להם לישראל".

ולמעשה, משמע מדברי השולחן ערוך שגם במקום מצוה אין להקל. אולם כתב הרב בית יוסף (סי' של"ט) בשם מהר"י קולון: "שביום שמחת תורה מותר לרקד בשעה שאומרים קילוסין דתורה, דנהגו בו היתר משום כבוד התורה, כיון דלית ביה אלא משום שבות".

והוסיף מרן הב"י שם שמשמע מדבריו שגם בזמן הזה חוץ משמחת תורה אסור, והוסיף: "וכן נראה שהוא דעת הפוסקים".

ואף שאסור לרקוד ולטפח בכל השנה כולה כדרכו אבל לרקוד בשינוי ולטפח כלאחר יד – מותר[39].

וביום שמחת תורה מותר למרות שבימינו איסור זה יותר חמור מזמן התוס' והרמ"א שבזמנם לא היו בקיאין בעשיית כלי שיר אבל בימינו אפשר לתקן "כלי שיר" בקלות ע"י הדלקת רדיו, טייפ ואף על פי כן לצורך מצווה גדולה כמו שמחת תורה – מותר לרקוד ולמחוא כף כדרכו גם בימינו.

להלכה:

א. אסור לרקוד ולמחוא כף בשבתות וימים טובים. גם לשיטת הרמ"א שהקל בזה, יש מקום להחמיר בימינו מחשש לתיקון כלי שיר, כהפעלת רדיו וכיוצא בזה[40].

ב. מותר לרקוד ולמחוא כף בשבתות ובימים טובים בשינוי כלאחר יד[41].

ג. ביום שמחת תורה מותר לרקוד ולטפח כדרכו לכבודה של תורה, וזו מצוה גדולה מאוד[42].

 

ספרדי בעליה לתורה בליל שמח"ת כמנהג האשכנזים[43]

שאלה יב: ברשותו, אציע בפני כבודו שאלה אשר התעוררה אצלנו בליל שמחת תורה: בישיבתנו נוהגים, כפי המקובל אצל האשכנזים, שבליל שמחת תורה מוציאים ספר תורה וקוראים בו שלש עליות. כאשר רצינו לכבד את אחד מבוגרי הישיבה בעלייה, הוא פקפק אם לעלות, הואיל והוא מבני עדות המזרח אשר אצלם לא נהגו לקרוא בליל שמחת תורה, אולי יש בברכתו חשש ברכה לבטלה. האם באמת היה עליו לדחות את העלייה, או שהיה לו מותר לעלות לתורה?

בברכה…..  ראש ישיבת…….

 

תשובה: עצם העניין של הקריאה בתורה בליל שמחת תורה ועליית ג' גברי מוטל בספק. עיין ב"ביכורי יעקב" (סי' תרס"ט ס"ק י"ג), וז"ל: "…ובלבוש לא הזכיר כלל שקורין, רק גוללין הג' ס"ת להעמידן על מקומות שיקראו למחר, וכל מקום לפי מנהגו. אבל פשיטא, שגם במקום שנוהגין לקרות קרואים לס"ת משום שמחה, מ"מ לא יברכו תחילה וסוף על התורה". ועיין בכה"ח (סי' תרס"ט ס"ק ל"ח), שהביא מחלוקת בדין זה בשם הח"א[44].

אדם שאינו חייב בדבר או שאינו נוהג כך, אם הוא יכול לעלות לתורה ולברך או להוציא ידי חובה אחרים – זה תלוי בגירסת הרשב"ם (ד"ה "ואגיד ביה") בגמ' פסחים (דף ק"ו ע"א) במעשה של רב אשי שנקלע למחוזא, שכתב שם: "שאל"כ היה אומר להם קידוש גדול של לילה כמנהגם" אפילו שהיה ביום. ואם נגרוס: "שאל"כ היה אומר לו לקדש קידוש של לילה", משמע שאינו יכול לקדש לאחרים אם אינו נוהג כך. ומזה למדו, שש"ץ ספרדי יכול לברך על הלל כמנהג האשכנזים להוציאם י"ח[45].

בכל אופן, הנכון הוא שבדין זה, לקרוא בתורה עם ברכה בלילה, יש בו עיקולי ופשורי, על כן צדק אותו תלמיד מעדות המזרח שפקפק לעלות לתורה בליל שמחת תורה.

 

קריאה בתורה בשמח"ת[46]

שאלה יג: מזה כשנתיים אני מכהן כרב מקומי ב…. קהילת יוצאי תימן, וברצוני לשאול: ראיתי שיש הנוהגים בשמחת תורה לקרוא בתורה בפרשת "וזאת הברכה" עד "מעונה אלוקי קדם", ואז הם גוללים את ספר התורה, והולכים לביתם לאכול ולשתות. לאחר מכן הם חוזרים לבית הכנסת וגומרים את סדר הקריאה עד סוף הפרשה. ברצוני לשאול: מה הדין בעניין זה?

 

תשובה: מה שנהגו לקרוא בשמחת-תורה עד "מעונה אלוקי קדם", גוללים את ס"ת, והולכים לביתם לאכול ולשתות, וחוזרים לגמור את סדר הקריאה – איני מכיר כל מקור הלכתי לזה. נכון שיש מספר מקומות הנוהגים כן, אך לדעתי נהגו בכך שלא כדין.

מצות הקריאה בשמחת-תורה היא לפי הסדר הבא: פרשת "וזאת הברכה", פרשת "בראשית", והמפטיר קורא בפרשת "פנחס"[47]. ואלו צריכים להיות עפ"י הסדר הנ"ל ללא הפסק ביניהם[48]. ולכבודה של תורה נהגו בשמחת-תורה להרבות בעולים[49], אך אין זה לכבודה של תורה להפסיק באמצע קריאת פרשת "וזאת הברכה" וללכת לאכול ולשתות, בבחינת "ואותי השלכת אחרי גויך"[50], וכמו שאמרו חז"ל בברכות (דף י'): "אל תקרי 'גויך' אלא 'גאיך'" – אחרי שאכלת ושתית, ולכן מנהג לא טוב הוא ויש לבטלו. ורק לאחר תפילת מוסף ילכו לאכול, ויקיימו: "לך אכול בשמחה לחמך וכו' כי רצה אלוקים את מעשיך"[51].

 

פריסת טלית על הנערים בשמח"ת[52]

שאלה יד: האם הטלית שפורשים מעל הנערים בשמחת תורה אינה נחשבת כאוהל?

 

תשובה: מה שנוהגים לפרוש טלית על הילדים בשמחת תורה ואנשים מחזיקים בה[53] – עראי הוא וניכר שנעשה לכבודה של תורה, לכן אין בו איסור מצד דיני אוהל[54].

 

אמירת "בסימנא טבא" לפני חתן בראשית[55]

שאלה טו: בשבת בראשית אומרים "בסימנא טבא" לפני עלייתו של "חתן בראשית" לתורה. האם אין בכך הפסק בין הברכה לקריאה? מי צריך לומר זאת, המברך או השליח ציבור?

 

תשובה: עיין בשו"ת רב פעלים (ח"ג סי' מ"ב) שכתב בשם הרב פלאגי', שטוב לא לאומרו, אע"פ שאינו מהוה הפסק. וכ"כ שם בשם הרב מני, שמנהג בית אל לא לאומרו. למעשה – טוב שיאמר "בסימנא טבא",

לא העולה לתורה ולא הקורא, אלא מישהו אחר. ובכל אופן, אם אמרו הקורא – אינו הפסק[56].

מוסף לאחר תפילת שחרית בשמח"ת[57]

שאלה טז: בשמחת תורה במניין ותיקין התפללו שחרית קראו בתורה עד "מעונה" והמתינו כ–3 שעות עד תחילת ההקפות. את קריאת התורה ומוסף התחילו ב-12:15 בצהריים. אנשי מנין ותיקין קדשו ואכלו מזונות ב–7:00 בבוקר אחרי התפילה. אני הרגשתי לא טוב, בעצם האכילה לפני מוסף, ובהרחקת מוסף כל כך מתפילת שחרית (למרות הסעיף בשו"ע שמותר לטעום לפני מוסף). כמו כן, חששתי (וכך היה גם) שיתפללו מוסף לאחר 7 שעות, לכן התפללתי מוסף לאחר קריאת התורה (החלקית) ביחיד, ואח"כ בחזרת ש"ץ של מוסף בציבור כוונתי לדברי הש"ץ, ואמרתי "קדושה" עם הציבור (החזן היה אשכנזי, לכן לא אמר "כתר"). האם נהגתי נכון?

 

תשובה: אני לא מבין מדוע עשיתם ככה. אם קמתם לוותיקין, הייתם צריכים להמשיך לקרוא בתורה ולהתפלל מוסף[58], ואח"כ הייתם מקדשים ואוכלים, וממתינים להקפות של ספרי התורה עם שאר הציבור. בכל אופן, עדיף להתפלל מוסף ביחיד לפני שבע שעות מאשר להתפלל בציבור אחר שבע שעות[59].

 

ריקוד נשים עם ס"ת בשמח"ת[60]

שאלה יז: האם מותר לנשים לרקוד בשמחת תורה עם ספר תורה?

 

תשובה: אני תמה על דבר שהוא שינוי וחידוש ובניגוד לנהוג ואינו לפי הדין. כיצד אפשר כיום להעיז לעשות דבר כזה שהוא פתח לדברים ולשינויים רבים הנוגדים את הדין[61]. ועיין לשו"ע (או"ח סי' פ"ח) ועיין לכה"ח שם (ס"ק י"א), ומשנ"ב שם (ס"ק ז') ובשו"ע (יו"ד סי' רפ"ב).

ולפיכך אין לשנות מהמנהג. ותבוא עליך ברכה אם תמנע דבר כזה.

 

ארגון שמחה בשמח"ת אצל קונסרבטיבי[62]

שאלה יח: אני משמש כשליח בני עקיבא ב…. בברזיל.

אנו עוסקים בקירוב יהודים לאביהם שבשמים, ומטבע הדברים יש נושאים הדורשים בירור והבהרה.

אודה לכבוד הרב אם יואיל להבהיר לנו כיצד יש לנהוג:

האם מותר להיכנס לבית כנסת קונסרבטיבי בשמחת תורה כדי לרקוד ולשמח את הנוכחים במקום, למרות שהם נוהגים להשתמש שם במיקרופון בשבת? ספציפית בשמחת תורה זה, הם הודיעו מראש שלא ישתמשו במיקרופון.

 

תשובה: אסור להכנס בשמחת תורה למקום קונסרבטיבי, שנוהגים להשתמש שם במיקרופון בשבת, אע"פ שבאותו ערב לא ישתמשו בו[63].

 

ריקודים ב"הקפות שניות" ברחובות העיר[64]

שאלה יט: בהקפות שניות הנערכות במוצאי שמחת תורה, כבר כמה שנים רוקדים ברחובה של עיר לכבוד התורה. אמנם אין דעתי נוחה מזה, וכרב המקום, עלי להדריך את התושבים בדרך הנכון. חז"ל[65] דרשו על הפסוק: "והצנע לכת עם אלוקיך" שיש לנהוג כך גם במצוות הנעשות בפרהסיא. ונראה גם כאן, ששמחה בתורה צריכה להיעשות בצניעות, בתוך בית הכנסת, ומי שרוצה יתקרב לתורה על ידי כך שיראה שמחה אמיתית וצנועה, ולא 'הצגה' של הקפות קבל עם ועדה.

זאת ועוד, שרוקדים בחורים ובחורות בחוצות העיר, וזהו דבר האסור על פי ההלכה, ואף אני מחיתי בידי העושים כך. והדבר אסור אפילו אם רוקדים במעגלים נפרדים, כיון שאסור לגברים להסתכל בנשים ובחורות שרוקדות, וכן אסור לשמוע את קול שירתן. והסתמכתי על הכתוב בדברי המשנ"ב סימן ע"ה ס"ק ז' וי"ז, וכן על דברי המשנה והגמרא במסכת סוכה דף נ"א. וכידוע "כל כבודה בת מלך פנימה"[66].

הנני מבקש מכבוד תורתו לצרף את דעתו, דעת התורה, בנידון.

בברכת התורה…. רב מקומי ….

 

תשובה: אין כל איסור בריקודים ברחובות העיר, ויש בזה משום שמחת מצוה[67]. אך ודאי צודק ונכון הוא, שיש לאסור ריקודים מעורבים בין בנים ובנות ואפילו במעגלים נפרדים[68]. ויישר חילך בפועלך לביטול מנהג מגונה זה.

 


 

[1] תשד"מ 998-1.

[2] תשמ"ו-תשמ"ז סימן כ"ב.

[3] כתב שו"ע ורמ"א (או"ח סי' תרכ"ט סעי' ז'), וז"ל: "יש להסתפק אם מותר להניח סולם על הגג כדי לסכך על גביו. הגה: לכן אין לסכך עליו, ואפילו להניחו על הסכך להחזיקו – אסור, וה"ה בכל כלי המקבל טומאה, כגון ספסל וכסא שמקבלין טומאת מדרס (מהרי"ל)". ובמשנ"ב שם (ס"ק כ"ב-כ"ג) ביאר: "יש מאחרונים שמפרשי דהספק הוא אם מותר לסכך בסולמות [ומיירי שהסולם הוא רחב ארבעה טפחים, דסכך פסול אינו פוסל באמצע פחות מד"ט כדלקמן בסימן תרל"ב], ומקום הספק הוא מפני שהוא פשוטי כלי עץ שאינו מקבל טומאה אפילו מדרבנן, ויש צד לאיסור, כיון דיש נקבים ביריכי הסולם שהשליבות תקועות בהם, דמי לבית קיבול. ויש מאחרונים שמפרשי דמיירי בסולם שאינו רחב, דאי הוה רחב, בודאי יש לנו להחמיר דדמי לבית קיבול, ואין לסכך בו, אלא מקום הספק הוא דהלא עכ"פ בכלל מעמיד הוא, ואפשר דיש לנו להחמיר שלא להעמיד בדבר המקבל טומאה, שמא יבוא לסכך בו. ואף על גב שמעמידין הסכך על כותל אבנים, משום דלא שכיח שיסכך בהם. וכן העתיקו כמה אחרונים לדינא, דלכתחלה יש ליזהר שלא להעמיד הסכך בדבר המקבל טומאה, אכן בדיעבד או שאין לו שאר דברים, קי"ל דמותר להעמיד הסכך בדבר המקבל טומאה כדמוכח בסוף סי' תר"ל", ועוד עיין כה"ח שם (ס"ק נ') באורך.

[4] כתב שו"ע (סי' תר"ל סעיף ג'), ז"ל: "הסומך סוכתו על כרעי המטה והכרעים הם מחיצות, אם יש בה גובה י' טפחים מן המטה לסכך – כשרה; ואם לאו – פסולה. ואם סמך הסכך על עמודים והכרעים הם דפנות, אפילו אין גובה עשרה מהמטה עד הסכך – כשרה, כיון שיש י' טפחים מהארץ עד הסכך", וע"ע במשנ"ב (שם ס"ק נ"ט), וע"ע כה"ח (שם ס"ק פ"ח). וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"א או"ח סי' כ"ג). וראה עוד בעניין מעמיד וגדריו במאמר מרדכי למועדים ולימים (פרק נ' סעי' נ"א ואילך).

[5] תשמ"ו-תשמ"ז סימן קי"ב.

[6] משנ"ב (סי' תרכ"ט ס"ק כ"ו).

[7] כתב כה"ח (סי' תרכ"ט ס"ק נ"ו), וז"ל: "לחבר כלונסאות הסוכה וכו'. דכיון שאין הסכך עצמו נסמך עליהם אלא שהקונדסין נסמכים עליהם – שרי. מגן אברהם ס"ק ט', אשל אברהם אות ט', רבינו זלמן אות י"ג, חיי אדם כלל קמ"ו אות ל', משנה ברורה אות כ"ו. וכן מותר לקשרם בחבלים של פשתן או בבגדים בלוים, אבל לקשור הסכך עצמו בכלונסאות בחבלים – ראוי ליזהר לכתחלה, כיון שקושר הסכך עצמו בדבר המקבל טומאה. חיי אדם שם, משנה ברורה שם".

[8] וז"ל: "אלא ודאי דעת הראשונים ז"ל דכלונסאות הנסמכין על דבר הפסול לסכך בו, הרי זה בדין העמיד את הסכך על דבר המקבל טומאה… ולכן לדידן שאנו נוהגין להחמיר בדין העמיד הסכך בדבר המקבל טומאה כדעת רמב"ן ור"ן – אין לקבוע הכלונסות במסמרים. ומיהו דוקא אם הכלונסות אינם נסמכים על הכותל אלא המסמר משלבו אל הכותל אבל אם הכלונס נסמך על הכותל ומחזקו במסמר שלא ישמט ממקומו בשעת עריכת הסכך עליו – לית לן בה כיון שעומד בלא המסמר".

[9] וע"ע בשו"ת מאמר מרדכי (ח"א או"ח סי' כ"ג), וז"ל: "דין מעמיד בדבר שמקבל טומאה הוא כידוע מחלוקת המובאת בשו"ע (או"ח סימן תרכ"ט סעי' ז'), ועיין למשנ"ב שם (ס"ק כ"ב-כ"ג). ועיין בשו"ע (סי' תר"ל סעי' י"ג). בכל אופן רבים הם הפוסקים כדעת הרמ"א שם (בסי' תרכ"ט סעי' ז') שאין מעמידין סכך בדבר שמקבל טומאה או בדבר שלא ראוי לסכך בו.

בענין חבלים נפסקה הלכה (בסי' תרכ"ט סעי' ה') שחבלים של פשתן וה"ה של קנבוס – אין מסככין בהם (עיי"ש במשנ"ב ס"ק י"ג), אעפ"י שפשתן הוא דבר שגידולו מן הארץ וכן קנבוס או צמר גפן, אולם גזרו חז"ל עליהם מפני שאין צורתן ניכרת עליהם. בנוגע למעמיד בדבר שאינו מקבל טומאה ואיסורו מדרבנן כגון חבלים, יש מי שאומר שמותר להופכם למעמיד מכיון שכל איסורם דרבנן, וי"א שלא פלוג. ועיין למשנ"ב (שם ס"ק כ"ג) ובבית השואבה (אות מ"ח), ועיין שם בביכורי יעקב (ס"ק י"ג).

בסוג החבלים שציינת במכתבך ישנם שתי מגרעות: האחת שיש בפנים חוט מתכת, והשניה שעיקר החוט עשוי פלסטיק, ופלסטיק כידוע אינו גידולי קרקע ואין מסככין בו. ואם חבלים של פשתן שהם גידולי קרקע והם איסור דרבנן – אסרו, כ"ש בחבלים עם חוטי פלסטיק שאינם גדולי קרקע, כאמור. כל הגזרה שלא מעמידים בדבר המקבל טומאה אטו שיבואו לסכך בו, וה"ה בדבר שאינו ראוי לסכך בו ממש. אומנם כל הדין שלא מעמידין בדבר המקבל טומאה שנוי במחלוקת, ובדיעבד מקילים עיין לכה"ח (אות נ') ובמשנ"ב שם (ס"ק כ"ב בסופו). ואולם מאחר והשאלה היא לכתחילה ומאחר שמדובר בסוכה של רבים – יש לאסור.  עיין בשו"ע (שם סעי' ח') שלדעתו מעמיד דמעמיד – מותר. אעפ"י שהחזו"א בסי' קמ"ג (ס"ק ב') דעתו לאסור, אין אנו פוסקים כמותו בזה. ואעפ"י שהחזו"א שם מיקל לסמוך על דבר המחובר לקרקע, לדידן רק על כותל אפשר להקל, או על מה שאמרו חז"ל אילן, אולם אין לקחת עמודי ברזל לקבוע בסוכה ולסכך עליהם.

לסיכום הדברים: אין לקחת חוטי פלסטיק, בין שיש בתוכם חוט מתכת ובין שאין, ולסכך בהם כי יש לו דין של מעמיד ומחמירים בדין מעמיד שלא לסכך עליו, כל שהמעמיד לא ראוי לסכוך".

[10] וראה עוד מאמר מרדכי למועדים ולימים (פרק נ' סעי' נ"א).

[11] ראה שו"ע (סי' תר"ל סעי' י"ג), הובא לעיל בהערה ט'. וע"ע משנ"ב שם (ס"ק נ"ט), שעה"צ שם (ס"ק ס'), כה"ח שם (ס"ק פ"ח). וראה הערה הבאה.

 [12]וראה עוד במאמר מרדכי למועדים ולימים (פרק נ' סעי' נ"ב), ז"ל: "בדיעבד, אם העמיד את הסכך על הברזל – הסוכה כשרה ובפרט אם העמודים מחוברים לקרקע, ואעפ"כ יתקן דבר זה בהקדם אפילו בחול המועד (עיין שו"ע סי' תרכ"ט סעי' ז'-ח' ונו"כ)".

[13] שם.

[14] וראה עוד במאמר מרדכי למועדים ולימים (פרק נ' סעי' נ"ו), וז"ל: "יש מי שאומר שמותר להעמיד את הסכך ע"ג ברזל המחובר לקרקע, שהוא כבנין שאינו מקבל טומאה )גינת ורדים כלל ד'), ויש אוסרים (שמחת השואבה ט"ז, עיין שד"ח מערכת סוכה סי' ב' אות כ' שמשמע ממנו שאין לסמוך על סברת מחובר להתיר. ועיין עוד עיקרי הד"ט ל"ב, כה"ח סי' תרכ"ו ס"ק מ' וס"ק מ"ב). וכיון שנחלקו בזה – אין לעשות כן, אלא בשעת הדחק".

[15] תשמ"ה 162-1.

[16] בגמרא סנהדרין (מ"ז ע"ב) נחלקו בדין הזמנה למת, וז"ל: "איתמר, האורג בגד למת, אביי אמר: אסור, ורבא אמר: מותר. אביי אמר: אסור, הזמנה מלתא היא. ורבא אמר: מותר, הזמנה לאו מילתא היא. מאי טעמא דאביי – גמר שם שם מעגלה ערופה. מה עגלה ערופה – בהזמנה מיתסרא, האי נמי – בהזמנה מיתסרא. ורבא גמר שם שם מעבודה זרה, מה עבודה זרה בהזמנה לא מיתסרא, אף הכא נמי – בהזמנה לא מיתסרא. ונפסק להלכה דהזמנה לאו מילתא, ראה: שולחן ערוך יורה דעה (סימן שמ"ט סעי' א'): "מת, בין עובד כוכבים בין ישראל – תכריכיו אסורים בהנאה. ודוקא שהזמינם לצרכו ונתנם עליו, אבל בהזמנה לבד, אפילו עשאם לצרכו לאחר שמת – לא נאסרו, דהזמנה לאו מלתא". וראה שו"ע (סי' מ"ב סעי' ג') לגבי סודר של תפילין: "אזמניה ולא צר ביה, או  צר ביה ולא אזמניה – שרי למיצר ביה זוזי". וכן לגבי סוכה פסק השו"ע (סי' תרל"ח סעי' א'): "עצי סוכה אסורים כל שמונת ימי החג… הגה: וכל זה לא מיירי אלא בסוכה שישב בה פעם אחד, אבל אם הזמינה לסוכה ולא ישב בה – לא נאסרה, דהזמנה לאו מילתא היא (הגהות אשר"י פרק המביא)".

[17] בשו"ע (סי' תרמ"ט סעי' ד'), ז"ל: "גנות הצעירים של עובדי כוכבים, וכיוצא בהם מבתי שמשיהם – מותר ליטול משם לולב או שאר מינים למצוה (ואפי' האילן נטוע לפני עבוד' כוכבי', כל זמן שאין עובדין האילן)". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק כ"ז): "מותר ליטול. ומ"מ אם יש אחרים אף על פי שאינן יפים כזו – יקח אחרים (ס"ח תל"ח)".

[18] תשמ"ה 264-1.

[19] ראה בזוהר הקדוש (ח"ג (ויקרא) פרשת אמור דף ק"ד ע"א), וז"ל: "דמאן דאית ליה חולקא בעמא ובארעא קדישא יתיב בצלא דמהימנותא לקבלא אושפיזין למחדי בהאי עלמא ובעלמא דאתי, ובעי למחדי למסכני מ"ט בגין דחולקא דאינון אושפיזין דזמין דמסכני הוא, וההוא דיתיב בצלא דא דמהימנותא וזמין אושפיזין אלין עלאין אושפיזי מהימנותא ולא יהיב לון חולקהון כלהו קיימי מניה ואמרי (משלי כ"ג) אל תלחם את לחם רע עין וגו', אשתכח דההוא פתורא דתקין דיליה הוא ולאו דקודשא בריך הוא עליה כתיב (מלאכי ב') וזריתי פרש על פניכם וגו' פרש חגיכם ולא חגי, ווי ליה לההוא בר נש בשעתא דאלין אושפיזי מהימנותא קיימי מפתוריה". תרגום: כל מי שיש חלק בעם ישראל ובארץ הקדושה ישב בצל האמונה לקבל האורחים, לשמוח עמהם בעולם הזה ובעולם הבא. וצריך לשמח לעניים. מה הטעם? לפי שהחלק של אותן אושפיזין שהזמין שייך לעניים. וזה היושב בצל הזה של האמונה והזמין אושפיזין עליונים האלה – אושפיזי האמונה, ואינו נותן להם חלקם, עומדים כולם ממנו ואומרים: אל תלחם את לחם רע עין וגו'. נמצא שזה השולחן שערך שלו הוא ואינו של הקב"ה עליו כתוב: 'וזריתי פרש על פניכם וגו' פרש חגיכם' ולא חגי. וי לו לאיש ההוא בשעה שאותן אושפיזי האמונה עומדים משולחנו.

ובמאמר מרדכי (למועדים ולימים פרק נ"א סעי' ע"א): "טוב להזמין עניים על שולחנו בכל לילה מלילי חג הסוכות, ויש שולחין תבשיל או מעות לאיזה עני, שכן אין שמחה גדולה לפני המקום כשמחה זו לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות, והוא חלק שבעה אושפיזין קדישין". וע"ע בבא"ח (האזינו ש"ר אות ט'), כה"ח (סי' תרכ"ה ס"ק ט"ו וסי' תרל"ט ס"ק י').

[20] הערת המערכת: מילים האלה היו קשות לקריאה, והשלמנו אותן לפי העניין.

[21] תשד"מ 439-1.

[22] סוכה (ל"ה ע"א).

[23] גמ' סוכה שם, והביא הטור ריש סי' תרמ"ח.

[24] ראה כה"ח (סי' תרמ"ח ס"ק קל"ו), וז"ל: "האתרוג המורכב ניכר בשלשה דברים: האחד כי המורכבים הם חלקים ולאתרוגים בליטות קטנות בכל גופם וגובה להם. השני כי המורכבים העוקץ בולט ועוקץ האתרוגים שוקע. השלישי הוא כי תוך המורכב דהיינו המיץ רחב והמוהל שלו רב והקליפה התיכונה קצרה ובאתרוג הוא להיפך כי הקליפה רחבה והתוך קצר והוא כמעט יבש. וסימנים אלו מובהקים אצלינו, שו"ת הרמ"א סימן קכ"ו בשם מהרש"י, ואני שמעתי סימן אחר כי הגרעין של האתרוג הוא זקוף לאורך האתרוג וגרעין המורכב הוא מושכב אורך הגרעין לרוחב האתרוג. שיירי כנסת הגדולה בהגהות הטור אות ג', עולת שבת, מגן אברהם ס"ק כ"ג, אליה רבה שם [אות ח'], אשל אברהם אות כ"ג, רבינו זלמן אות ל"א, משנה ברורה אות ס"ה. ומיהו מה שכתב שם השיירי כנסת הגדולה על סימן השלישי: מה יושיענו דאם אנחנו פותחין אותו לראותו כבר נפסל, יש לומר כגון שמביאין הרבה ממין אחד ופותחין מהם שנים או שלשה כדי להכשיר השאר. וכן כתב שבות יעקב שם. וכן כתב הרב זרע אמת חלק ג' סימן ע"ג, יעו"ש. ומיהו בסימן זה של הגרעין בדקנו כמה פעמים באתרוגים שאינם מורכבים ומצאנו באתרוג אחד שהגרעין שלו יש מהם מושכבים לאורך ויש מהם מושכבים לרוחב ויש מושכבים באלכסון. וכן כתב בביכורי יעקב שבדק באתרוגים שרגילים אצלם ושיש להם כל סימני אתרוג כשר שלפעמים הגרעינים שוכבים באורך ולפעמים ברוחב, יעו"ש. והביא דבריו משנה ברורה שם וכתב: ועל כן על ידי סימן זה אי אפשר להבחין כלל".

וראה במאמר מרדכי למועדים ולימים (פרק נ"ב סעי' מ"ה), ז"ל: "אתרוגים המורכבים עם לימון או מינים אחרים – פסולים לברכה (כה"ח שם) אף על פי שהם יפים וצהובים. וחכמי ישראל נתנו מספר סימנים לדעת מה הם המורכבים, אך כיום עם התפתחות החקלאות אי אפשר להסתמך באופן מוחלט על סימנים אלו, אלא על מסורת או חזקה או השגחה (אחרונים)". ועוד שם (סעי' מ"ו): "חכמינו בגמרא (סוכה ל"ה ע"א) נתנו סימן ואמרו שאתרוג 'דר באילנו משנה לשנה' ולכן "יש באילן גדולים וקטנים". וסימן זה קיים בעיקר בעץ האתרוג, לכן יש להדר ולחפש אחרי אתרוג מעץ כזה, ובלבד שיהיה כשר (אחרונים)".

ועיין בשו"ת מאמר מרדכי (ח"א אור"ח סי' כ"ד), בדבר זיהוי האתרוג בזמן הזה, וז"ל: "כידוע כתבו הפוסקים שאתרוג המורכב או מה שמוחזק כמורכב, פיסולו מתרי טעמי: אחד שהוא מדין חסר, והשני שזה נהפך פרי אחר ולא אתרוג. ולדידי כיום כל הסימנים שכתבו הפוסקים, היה טוב לזמנם. כיום שיש הרכבה מיוחדת הנקראת 'גנטית' עיקר העיקרים כתבה התורה (ויקרא כ"ג, מ') 'הדר', וחז"ל למדו (סוכה ל"ה ע"א) הדר מלשון הידור שיש בעץ גדולים וקטנים, וכן הדר באילנו שנה שנה, היינו יש בעץ פרי שצמח בשנה קודמת עם פרי שעתה צומח בשנה זו, ולדידן זה הוא הקובע, והוא הנקרא כיום אתרוג תימני המיוחס שהביאו זרעוניו מתימן.

ולצערינו, כיום רק ביום ראשון של סוכות הוא חיוב מדאורייתא ושאר הימים בחול המועד מתיקון של ריב"ז שלא נשכח (ראה סוכה דף מ"א ע"א), או שנזכור שכך נהגו מהדין בבית המקדש (וי"א שלדעת הרמב"ם בכל ירושלים)".

[25] תש"ן-תשנ"ג סימן קי"ז.

[26] ראה ברמ"א (סי' תרס"ד סעי' ט'): "הגה: ונהגו להצניע ההושענות לאפיית מצות, כדי לעשות בה מצוה (מהרי"ו ומהרי"ל)". וראה באר היטב (או"ח סי' תמ"ה ס"ק ב') ובמשנ"ב סי' תמ"ה ס"ק ז'), וז"ל: "אם יש לו הושענות – טוב לשרוף החמץ בהושענות, הואיל ואיתעביד בו מצוה חדא ליתעביד בו גם מצות תשביתו". והבא"ח (צו ש"ר סעי' כ"ב) כתב: "והמנהג להצניע הלולבין להסיק בהם התנור לאפית מצת מצוה". ובפרשת בזאת הברכה (סעי' ט') כתב: "ערבה זו דינה כערבה שבלולב שאין לפסוע עליה ולא לזלזל בה, ומנהגינו להצניע ערבה זו עד הפסח לשרוף בה את החמץ, והלולב ישרפו אותו בתנור שמסיקין בערב פסח למצת מצוה"

[27] עיין שו"ע (או"ח סי' תרס"ה סעי' א'): "אתרוג בשביעי – אסור, שהרי הוקצה לכל שבעה, ואפילו נפסל אחר שעשה בו מצוה – אסור כל שבעת ימים, ובשמיני עצרת – מותר".

[28] תשמ"ו-תשמ"ז סימן קכ"ט.

[29] ראה במאמר מרדכי למועדים ולימים (פרק נ"ג סעי' כ"ח): "כשאומרים 'הודו' מנענעים ג' פעמים בכל מלה, על פי הסדר הזה: 'הודו' – דרום, 'לה" – אין מנענעים, 'כי' – צפון, 'טוב' – מזרח, 'כי' – מעלה, 'לעולם' – מטה, 'חסדו' – מערב".

[30] כ"כ הדרכי משה (סי' תרנ"א ס"ק ד') בשם הכלבו, והביאו המשנ"ב (סי' תרנ"א ס"ק ל"ז) וכה"ח שם (ס"ק פ"ב).

[31] כה"ח שם. וראה במאמר מרדכי למועדים ולימים (פרק נ"ג סעי' ל"א): "אנא – כשאומרים 'אנא ה". מנענעים ג' פעמים בכל הברה על פי הסדר הזה: 'א' – דרום, 'נא' – צפון, 'ה" – אין מנענעים, 'הו' – מזרח, 'שי' – מעלה, 'עה' – מטה, 'נא' – מערב".

[32] ראה כה"ח שם ומשנ"ב שם.

[33] זה לשון תורה לשמה שם: "אני נוהג כך, לומר תיבת 'אנא' כולה בצד דרום שהוא חסד, ואני אומר בו תיבה שלמה, וגם שבזה נמצא אני מזכיר השם קודם שאעשה נענוע הצפון שהוא גבורה. ואח"כ אומר אותיות 'הו' דהושיעה בצד צפון שהוא גבורה, ואותיות 'שי' דהושיעה בצד מזרח שהוא תפארת, ואותיות 'עה' דהושיעה אומר אותם במעלה ובמטה דהיינו שאאריך בהם עד שאעשה גם נענוע של מטה, יען כי מעלה ומטה הם נצח והוד שהם תרין פלגי גופא ונחשבים כאחד ונכללין ביחד ולכן תנועה זו של 'עה' משמשת לשתיהן ותספיק בעד שניהם. ותיבת 'נא' אומר בצד מערב שהוא יסוד. כן נ"ל נכון, והבוחר יבחר".

[34] תשד"מ 595-1.

[35] ובמאמר מרדכי למועדים ולימים (פרק נ"ב סעי' כ"ז): "נשים – נהגו לנענע בלולב ולברך עליו (עיין רמ"א סי' תקפ"ט סעי' ו', כה"ח שם ס"ק כ"ג. וכן נהגו מקדמת דנא). וגם נשים ספרדיות מברכות על הלולב". וראה עוד שאלה הבאה, ולהלן הערה ל"ז.

[36] תשד"מ 729-1.

[37] נחלקו הראשונים אם נשים יכולות לברך על ד' מינים. דעת ר"ת (תוס' קידושין ל"א ע"א ד"ה "דלא") ודעמיה, שכל מצות עשה שהזמן גרמא, אף על פי שנשים פטורות מהם, יכולות לברך אם ירצו. גם על מצות לולב, ותקיעת שופר, שהם מצוות עשה שהזמן גרמא, יוכלו לברך אם ירצו. והטעם הוא שסוף סוף מקיימות מצוה, וז"ל הרא"ש (ראש השנה פ"ד סי' ז'): "והיה אומר ר"ת אף על פי שסתם תנא דמתני' כרבי יהודה, הלכה כר' יוסי דנימוקו עמו, ואמרי' נמי בפרק המוצא תפילין (דף צ"ו ע"א) דמיכל בת שאול היתה מנחת תפילין. ואשתו של יונה היתה עולה לרגל. ומעשה רב. וכן ההוא עובדא דפרק אין דורשין (דף ט"ז ע"ב) הביאוהו לעזרת נשים וסמכו עליו נשים כדי לעשות נחת רוח לנשים. וגם היה אומר ר"ת דנשים יכולות לברך על מצות עשה שהזמן גרמא אף על פי שהן פטורות, ואין כאן משום ברכה לבטלה. וכתבתי ראייתו בפרק קמא דקידושין (סי' מ"ט) אמתני' דכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. וכן כתב הרי"ץ גיאות ז"ל דהלכה כרבי יוסי דאמר רשות. וברשות יכולין לברך על כל המצות". אבל עיין במגיד משנה הלכות שופר (פרק ב' ה"ב) שכתב: "כתב הרשב"א (חי' ר"ה ל"ג ע"א שו"ת ח"א סי' קכ"ג) שהעלו הראשונים שאף על פי שנשים פטורות רשאות לתקוע ולברך, וכן נהגו, ואין נראה כן מדברי רבינו בפרק ו' (הל' סוכה הי"ג), עכ"ל, כלומר שכתב בפרק ו' טומטום ואנדרוגינוס לעולם אין מברכין לישב בסוכה מפני שהן חייבין מספק, ואין מברכין מספק, וכתב הרב המגיד לדעת רבינו ודאי שאין נשים מברכות והיאך יאמרו וצונו והן פטורות. ובסוף הלכות ציצית (פ"ג ה"ט) כתב גם כן הרמב"ם שנשים ועבדים וטומטום ואנדרוגינוס אין מברכין אם מתעטפין בציצית. וההגהות כתבו שם (אות מ) שכן דעת רש"י שאסור לנשים לברך על מצות עשה שהזמן גרמא.

והשו"ע (סי' תקפ"ט סעי' ו') פסק שלא לברך משום ספק ברכות להקל, וז"ל: "אף על פי שנשים פטורות, יכולות לתקוע; וכן אחר שיצא כבר – יכול לתקוע להוציאן, אבל אין מברכות ולא יברכו להן. הגה: והמנהג שהנשים מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא, על כן גם כאן תברכנה לעצמן".

ועיין בשו"ת רב פעלים (ח"א – סוד ישרים סימן י"ב). ועיין כף החיים (סי' תקפ"ט ס"ק כ"ג) שהביא את דעת החיד"א וז"ל: "אמנם הברכי יוסף בסימן תרנ"ד אות ב' כתב דבתחלה ערער על מה שנהגו הנשים בארץ צב"י לברך על הלולב כיון דקיימא לן כהוראת הרמב"ם ומרן ז"ל והם פסקו שלא לברך, ואחר זמן בא לידו קונטריס מרבינו יעקב ממרוי"ש שהיה שואל מן השמים ומשיבין לו ושאל על זה והשיבו: שאם באו לברך על לולב ושופר – הרשות בידן, יעו"ש הטעם. וכן כתב בספרו יוסף אומץ סימן פ"ב, וז"ל: ולענין הלכה אני הדל מעת שראיתי מה שהשיבו מן השמים לרבינו יעקב ממרוי"ש כמו שהבאתי בס' הקטן ברכי יוסף סימן תרנ"ד אות ב' נהגתי לומר לנשים שיברכו על הלולב, וכמנהג קדום שהיו נוהגות הנשים בעה"ק ירושלם ת"ו, והגם דמרן ז"ל פסק שלא יברכו, נראה ודאי דאלו מרן ז"ל שלטו מאור עיניו הקדושים בתשובות רבינו יעקב ממרוי"ש דמשמיא מיהב יהבי כח לברך לנשים ודאי כך היה פוסק ומנהיג, ובכי הא לא שייך לא בשמים היא, דכיון דיש הרבה גדולים בפוסקים דסבירא להו דיברכו אהניא לן לפסוק כמותן כיון דאית לן סייעתא דשמיא, עכ"ל. והבאנו דבריו לעיל סימן י"ז אות ד' יעו"ש. ועוד עיין ברכי יוסף אורח חיים סימן ל"ב אות ד' ובספרו שם הגדולים מערכת גדולים אות יו"ד מה שהאריך בענין זה אי אמרינן לא בשמים היא, יעו"ש".

וכיון שכן, גם אם נשים ספרדיות נהגו לברך – לא צריכות לבטל את מנהגם ויכולות להמשיך בכך, ואין להקשות דנימא ספק ברכות להקל, כיון שאין אומרים סב"ל במקום מנהג. ומוכח בדברי החיד"א שהמנהג היה שהנשים מברכות על ארבעת המינים. ואשכנזיות – יכולות לברך בלאו הכי כמו בכל מצוות הזה שהזמן גרמא. רק שצריך לתת לה לברך על ד' מינים כשרים ולא פסולים.

ועיין במאמר מרדכי (למועדים ולימים פרק נ"א סעי' ל"ה): "אין הנשים יכולות לברך על מצוות שאינם חייבות בהן ולא נהגו לברך עליהן. ולכן נשים לא תברכנה על סוכה, שופר וכדו', אך על לולב נהגו הנשים לברך (וראה שו"ע סי' תר"מ סע' א' ונו"כ. כה"ח סי' תקפ"ט ס"ק כ"ג). ולדעת הרמ"א נשים נהגו לברך ומברכות על אכילה בסוכה בשיעור שגברים מברכים עליו (רמ"א סי' תקפ"ט, משנ"ב סי' תר"מ ס"ק א', בא"ח ש"ר פרשת האזינו סעי' י"א)". [הערת העורך: וכן הנהיג מרן הרב בביתו שבנות הבית יטלו לולב עם ברכה].

[38] תשמ"ו-תשמ"ז סימן ק"י.

[39] ראה לעיל פ"ל שאלות ג'-ד' ובהערות שם.

[40] כתב בשו"ע (סי' של"ט סעי' ג'), וז"ל: "אין מטפחין להכות כף אל כף ולא מספקין להכות כף על ירך ולא מרקדין, גזירה שמא יתקן כלי שיר" וכו'. וכתב הרמ"א (שם): "והא דמספקין ומרקדין האידנא ולא מחינן בהו, משום דמוטב שיהיו שוגגין וכו'. ויש אומרים דבזמן הזה הכל שרי, דאין אנו בקיאין בעשיית כלי שיר, וליכא למיגזר שמא יתקן כלי שיר דמילתא דלא שכיח הוא, ואפשר שעל זה נהגו להקל בכל". וראה מאמר מרדכי שבת (ח"ה פרק קט"ו סעי' א'), שו"ת מאמר מרדכי (חלק ד' סי' ק"ה) [הערת עורך: בשבתות חתן וכדו' הקפיד מרן הרב שלא לרקוד מהטעם הנ"ל].

[41] ירושלמי (ביצה  פ"ה ה"ב), וז"ל: "לא מטפחין- טיפוח שהוא לרצונו. ר' יונה וחברייא, חד אמר: הכין שרי והכין אסור, וחורנה אמר: בין הכין ובין הכין אסור, ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא. מן מה דא"ר יונה: אית הוה סבין ביומינן והוון מטפחין לאחורי ידיהון בשובתא הוי דו אמר: הכין שרי והכין אסור. רבי הוה מסב לר"ש בריה והוון מטפחין לאחורי ידיהון בשובתא. עבר ר"מ ושמע קלהון, אמר: רבותינו, הותרה השבת?! שמע ר' קליה, אמר: מי הוא זה שבא לרדותינו בתוך ביתינו?! ואית דאמרי, הכין אמר: מי הוא זה שבא לצנעינו בתוך ביתינו?! שמע ר"מ קליה וערק". ופסק השו"ע (שם) שכלאחר יד – מותר. ובביאור הדברים כתב הב"י (סי' של"ט), וז"ל: "וכתבו הרי"ף (כ' ע"א) והרא"ש (סי' ב'), דמשמע דלרבי מאיר אסור לטפח כלאחר יד, אף על פי כן פסק כרבי יונה דבתרא הוא, דס"ל כרבנן דבי רבי דהוו מטפחי אחורי ידיהון, ועוד דאיכא למימר דאפילו רבי מאיר שרי לטפח כלאחר יד, ולא אמר 'רבותינו, הותרה שבת' אלא משום דסבר דהוו מטפחי כדרכם, והיינו דכי אמר ליה רבי: 'מי זה שבא לרדותינו בתוך ביתינו' ערק רבי מאיר, דכיון דאהדר ליה רבי הכי ידע רבי מאיר דכלאחר יד הוו עבדי דשרי, וערק מכיסופא משום דאיגלאי מילתא דאוכחינהו שלא כדין. וסמ"ג כתב בהלכות יום טוב (לאוין ע"ה כ"ז ע"ד) על הירושלמי הזה: משמע שמתיר רבי דבר זה, ובמסכת נדה (י"ד ע"ב) משמע שיש לסמוך על דבריו, משום דהוי שכיחי רבים גביה ומחדדן שמעתתיה". ע"כ. וראה מש"כ במאמר מרדכי שבת (ח"ה פרק קט"ו סעי' ג'): "אסור למחוא כף בלא שינוי, אך מותר למחוא כף בשינוי, כגון: באופן שמכה  עם גב היד על כף היד וכדו'. וכן אסור לרקוד ללא שינוי, אך במקום לרקוד מותר ללכת לאט לאט כעין ריקוד, בצורה אחרת מזו שנוהגים לרקוד בימות החול", וראה עוד בשו"ת מאמר מרדכי (חלק ד' סי' ק"ה).

[42] כתב הרב בית יוסף (סי' של"ט) בשם מהר"י קולון: "שביום שמחת תורה – מותר לרקד בשעה שאומרים קילוסים דתורה, דנהגו בו היתר, משום כבוד התורה, כיון דלית ביה אלא משום שבות". והוסיף מרן הב"י שם, שמשמע מדבריו, שגם בזמן הזה חוץ משמחת תורה – אסור, והוסיף: "וכן נראה שהוא דעת הפוסקים שסתמו דבריהם ולא חילקו בכך".

וביום שמחת תורה – התירו מכיון שזהו ענין של מצוה למחוא כף ולרקוד בזמן שמשוררים שירים לכבוד התורה. ולמרות שבימינו איסור זה יותר חמור מזמן התוס' והרמ"א, שבזמנם לא היו בקיאין בעשיית כלי שיר, אבל בימינו אפשר לתקן "כלי שיר" בקלות ע"י הדלקת רדיו, טייפ, ואף על פי כן לצורך מצוה גדולה כמו שמחת תורה – מותר לרקוד ולמחוא כף כדרכו גם בימינו. וראה מאמר מרדכי שבת (ח"ה פרק קט"ו סעי' ז'), שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ק"ט), מאמר מרדכי, למועדים ולימים (פרק נ"ה סעי' ל', ל"ג).

[43] תשמ"ח-תשמ"ט סימן ס"ג.

[44] ועוד עיין במאמר מרדכי למועדים ולימים (פרק נ"ה סעי' י"ט): "מנהג של אשכנזים בחו"ל שבליל שמחת תורה אחרי ההקפות מחזירים כל ספרי התורה לארון הקודש חוץ ספר אחד וקוראים ג' אנשים בפרשת וזאת הברכה עם ברכות ואח"כ אומרים קדיש ומחזירים הס"ת (עיין ברמ"א סי' תרס"ט ומשנ"ב שם ס"ק ט"ו וקיצור שו"ע סי' קל"ח סעי' ז'. ובספר ארץ ישראל להגרי"מ טוקוצ'ינסקי סי' י"ב סעי' י"ב כתב שהאשכנזים באר"י אינם קוראים מהס"ת בלילה)".

[45] ראה כה"ח (סי' תכ"ב ס"ק ל"ה). וראה עוד מאמר מרדכי לימות החול (פרק כ"ט סעי' י"ג), מאמר מרדכי למועדים ולימים (פרק א' סעי' י"א, י"ח, כ"ב).

[46] תש"ן-תשנ"ג סימן ס"ד.

[47] שו"ע (סי' תרס"ח סעי' ב'). וראה מאמר מרדכי למועדים ולימים (פרק נ"ה סעי' י"א).

[48] ראה כה"ח שם (ס"ק י"ד) שצריכים להסמיך קריאת "בראשית" לסיום התורה.

[49] כתב השו"ע (סי' רפ"ב סעי' ב'), ז"ל: "מותר לקרות עולים הרבה אע"פ שקרא זה מה שקרא זה וחוזר ומברך, אין בכך כלום. הגה: ויש אוסרים, וכן נהגו במדינות אלו חוץ מבשמחת תורה שנהגו להרבות בקרואים, ונהגו כסברא הראשונה". ובכה"ח (שם ס"ק כ') כתב, שגם בשמחת תורה עדיף שלא להעלות מוסיפים. ועוד כתב הכה"ח (שם ס"ק ו'): "מנהגינו בשבת שיש בו חתן או ברית מילה שמוסיפין יותר משבעה, ולפעמים החזן קורא לשני מה שכבר קרא לראשון, וכן ביום שמחת התורה. וכתב בעל תיקון יששכר בדף נ"ו דאפילו לכתחלה כשר למעבד הכי", עכ"ל. ועיין עוד בכה"ח (ס"ק י', כ"א). וראה שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' כ"ד). ומ"מ אינו עולה למנין שבעה. ראה בשו"ע סי' קל"ז סעי' ו' כתב, וז"ל: "הקורא בתורה ראשון, וקרא השני מה שקרא הראשון, אם הוסיף על מה שקרא הראשון ג' פסוקים, או אפי' שנים במקום דלא אפשר – אותו שני עולה מן המנין".

רמ"א (סי' תרס"ט סעי' א'): "ונהגו עוד להרבות הקרואים לספר תורה, וקורים פרשה אחת הרבה פעמים ואין איסור בדבר (מנהגים ורי"ב סימן פ"ד)". והטעם ביאר המשנ"ב (ס"ק י"ב): "משום כבוד התורה, ועוד כדי שיזכו כולם בשמחת התורה". וראה במאמר מרדכי למועדים ולימים (פרק נ"ה סעי' י"ב).

[50] מלכים (א' י"ד, ט').

[51] קהלת (ט', ז'). וראה עוד במאמר מרדכי למועדים ולימים (פרק נ"ה סעי' כ"ה): "אסור לחלק שתייה ומשקאות לפני הקידוש אפילו בשעת ההקפות. ולכן אם עושים הקפות לפני מוסף והמתפללים צמאים וכדו', יעשו קודם לכן קידוש ולא יחלקו להם משקאות חריפים וצריך להקפיד לאכול שם לפחות 'כזית' עוגה. אמנם צריך להקפיד שלא לאכול או לשתות בנוכחות ספר התורה". ועוד שם (סעי' כ"ו): "הכהנים עולים לדוכן לברך בשחרית ובמוסף. אמנם אם עשו קידוש בבית הכנסת לפני מוסף, ואחד מהכהנים שתה יותר מרביעית יין ועדיין לא פג יינו – אינו יכול לעלות לברך (עיין כה"ח שם ס"ק מ'). ולדעת הרמ"א (סי' קכ"ח סעי' מ"ד) הכהנים עולים לדוכן במוסף בלבד. ויש מהאשכנזים שמברכים בשמחת תורה בשחרית בלבד מחשש שהכהנים יהיו שתויים בשעת מוסף (קיצור שו"ע סי' קל"ח סעי' ח' ומשנ"ב סי' תרס"ט ס"ק י"ז)". וראה עוד במאמר מרדכי שבת (ח"א פרק כ"ו סעי' מ"ט-נ').

[52] תשמ"ו-תשמ"ז סימן י"ח.

[53] וראה מש"כ במאמר מרדכי למועדים ולימים (פרק נ"ה סעי' י"ח): "ויש נוהגים לעשות כן גם עם חתן תורה וחתן בראשית", ע"ש.

[54] ראה חזו"א (או"ח סי' נ"ב ס"ק ב'), פמ"ג (סי' שט"ו משב"ז ס"ק ז'), וע"ע שו"ת ציץ אליעזר (ח"י סי' ד') ושו"ת אבני נזר (סי' רצ"ב), קצוה"ש (סי' ק"כ ס"ק א'). וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' מ"ו עמ' קע"ט, סי' ס"ט עמ' רס"א). ובמאמר מרדכי שבת (ח"ד פרק פ"ח סעי' צ'): "נהגו להקל לפרוס טלית מעל ראשי הילדים בשמחת תורה, ומעל ראש החתן בשבת חתן, וכן מעל גבי ספר תורה בשעה שמעבירים אותה ממקום למקום". ושם בהערה: "נהגו להקל בזה בימינו, כיון שטלית זו שאנו רגילים להשתמש בה אינה מיועדת להגן משמש או מגשם, וכל מטרתה לכבוד בלבד, ולכן אין בה משום איסור אהל עראי, וכן מאחר שמגביהים אותה ביד, ומחזיקים את הטלית רק למשך כמה דקות, וא"א להחזיק יותר מכך, אין לך עראי מזה. ועוד, שיש כאן צורך מצוה לחבב את המצוות על הקטנים שנכנסים תחת כנפי השכינה, וכך מבואר להקל במג"א (סי' שט"ו ס"ק ח'). וכך כתב כה"ח (שם ס"ק מ"ד), וז"ל: 'ומהאי טעמא – שרי להעמיד החופה ולסלקה (מפני שאינה עשויה להגן רק לכבוד חתן וכלה. נודע ביהודה מהדורא תנינא סימן ל'), והוא הדין הדף שקבוע בכותל שבבית הכנסת שמניחין עליו ספרים', עכ"ל. וע"ע בחזו"א סי' נ"ב ס"ק ה', וע"ע בתהלה לדוד (סי' שט"ו ס"ק ט'), וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' מ"ו) מש"כ בזה".

[55] תשמ"ח-תשמ"ט סימן נ"ח.

[56] ראה במאמר מרדכי שבת (חלק ב' פרק ל"ד סעי' א'), וז"ל: "יש נוהגים לפתוח את קריאת חמישה חומשי תורה בסימן מזל טוב ולומר לפני קריאת פרשת "בראשית" את המילים: "בסימנא טבא". ונחלקו המנהגים מי הוא האומר: 'בסימנא טבא' ומתי אומרו. יש נוהגים שכהן העולה לקריאת פרשת 'בראשית' אומר: 'בסימנא טבא' ואומרו לפני שמברך ברכת התורה. יש נוהגים ששליח ציבור אומר: 'בסימנא טבא' ואומרו אחרי ברכת הכהן ולפני שמתחיל לקרוא. ויש נוהגים שאחד הגבאים או המתפללים אומר: "בסימנא טבא" ואומרו אחרי ברכת הכהן ולפני ששליח הציבור מתחיל לקרוא, ולמעשה המנהג הטוב ביותר הוא שאדם שאינו עולה לתורה וכן שאינו משמש כבעל קורא יאמר: 'בסימנא טבא'. ובדיעבד, גם אם שליח הציבור אמר: 'בסימנא טבא' אחרי ברכת הכהן [ובוודאי אם אמר הכהן לפני שברך] – אין זה הפסק".

ובהערה שם: "כתב רבינו חיים פלאג'י בספרו מועד לכל חי (סי' פ"ה אות כ"ה) שאין דעתו נוחה מאותם שאומרים: 'בסימנא טבא' אחר הברכה, וצריך העולה לתורה לומר 'בסימנא טבא' קודם שמברך, כדי שמיד אחרי הברכה יתחיל הקורא לקרוא מ'בראשית ברא' וכו'. וכבר היה מנהג שנהגו לומר בחג השבועות 'אקדמות' בין הברכה לקריאה, עד שערערו על כך גדולי הרבנים ותיקנו לומר את האקדמות קודם הברכה. אמנם, לדעת הרב 'פאת השולחן' (הלכות ארץ ישראל פרק ג' סעי' י"ט) אין בזה הפסק, וז"ל שם: 'השוחטים אצל הישמעאלים באופן שהכשרים לוקחין הישראלים, והטריפות לוקחין הם. ולפי דת הישמעאלים אינם מכשירים לאכילתם עד שיאמר השוחט קודם השחיטה: אלל"ה וואכבר, ביאורו: אל כביר, ואין איסור בזה. והם מקפידים שלא יאמר מלות הללו אלא סמוך לשחיטה מיד באופן שגם אינו יכול לברך ברכת השחיטה עד אחר אמירת דברים אלו, הדבר פשוט דהוי הפסק בין ברכה לשחיטה, והמפסיק בזה טועה, ואין תקנה לזה רק שצריך השוחט ליזהר שישחוט תחלה עוף, ויכוין לפטור כל מה ששוחט אח"כ בברכה שבירך על שחיטת העוף או אחר שכבר התחיל לשחוט גמר הכשר שחיטה שיברך ברכת השחיטה. ולי נראה דאמירה זו לא הוי הפסק, דקיימא לן כדי שאילת תלמיד לרב הוי הפסק', עכ"ל. וכתב בשו"ת רב פעלים (או"ח ח"ג סי' מ"ב) בשם ויקרא אברהם, וז"ל: 'ולפק"ד דכיון שאין בה שלשה תיבות כשיעור שאלת תלמיד לרב, וגם שהוא לשון תפלה שמתפללים להשי"ת שתהיה ההתחלה בס"ט לכך הקלו', עכ"ל. ובשו"ת רב פעלים (שם) כתב בשם רבי אליהו מני, שהמנהג בירושלים ובחברון הוא לומר: 'בסימנא טבא' בין הברכה לקריאה כיוון שזו אמירה לצורך. ואמנם אפשר לומר שכוונתו במה שהביא מנהג זה הוא לסנגר על אותם שנהגו כך, אך אין דעתו כך למעשה. ישנם מקומות שנוהגים שהשליח ציבור אומר: 'בסימנא טבא', וגם בזה נחלקו הפוסקים ואמרו שכיון שהשליח ציבור הוא שליח העולה לכן אף הוא אין לו להפסיק (עיין ברב פעלים שם). אמנם במקום שנהגו שהשליח ציבור אומר: 'בסימנא טבא' אחר הברכה, ואם ירצו לשנות ממנהג זה תתעורר מחלוקת – יניחו אותם במנהגם. למעשה המנהג הטוב ביותר הוא שבין הברכה לקריאה יאמר אחד הגבאים: 'בסימנא טבא' בקול רם, ובכך יצאנו מידי כל ספק. וכ' הרב פעלים (שם) שכן נוהגים במדרש בית אל וב'בית יעקב' שהסומך אומר: 'בסימנא טבא' אחר גמר הברכה, והמברך והקורא אינם מפסיקין".  [הערת העורך: ובבית הכנסת של מרן הרב הנהיג מרן הרב שיאמרו 'בסימנא טבא' לפני הברכה או שאדם נוסף יאמר את ה'בסימנא טבא'].

[57] תשמ"ה 264-1.

[58] כתב השו"ע (סי' רפ"ו סעי' א'): "זמן תפלת מוסף מיד אחר תפלת השחר", וראה כה"ח (סי' רפ"ו ס"ק ג') בשם הטור: "מיד אחר תפלת השחר – שזמנה מתחיל בבקר שהוא כנגד קרבן מוסף שזמנו מיד בבקר, וכיון שזמנו בבקר טוב הוא להקדימה מיד אחר תפלת שחרית. טור". ועיין שם בס"ק ד' שכתב: "מאן דחליש לביה ורוצה למיטעם מידי בצפרא דשבתא כדי לסעוד הלב, טוב ויפה שיתפלל בביתו במנין עשרה שחרית ומוסף זה אחר זה ויקדש ויאכל סעודתו ואחר כך ילך לבית הכנסת לשמוע קריאת ספר תורה וקריאת ההפטרה, ואין קפידא בזה שמתפלל מוסף קודם קריאת ספר תורה כמו שכתב הגאון בספר חקקי לב חלק א' סימן ה', יעו"ש, דכל דמצי למסמך תפלת שחרית ומוסף אהדדי לאומרם זה אחר זה שפיר דמי כמו שמתבאר מכאן שיש להתפלל מוסף מיד אחר שחרית. יפה ללב אות א'. אמנם עיין בשער הכוונות דף ע"ג ע"ג וע"ד ודף ע"ד ע"ב שנתן טעם בסוד לקריאת ספר תורה שצריך להיות אחר חזרת תפלת שחרית וקודם לחש דמוסף, יעו"ש. ואם כן אם אין הכרח גדול – אין לאחר קריאת ספר תורה אחר תפלת מוסף".

[59] שו"ע (או"ח סי' רפ"ו סעי' א'): "מן תפלת מוסף מיד אחר תפלת השחר ואין לאחרה יותר מעד סוף ז' שעות. ואם התפלל אותה אחר שבע שעות, נקרא פושע, ואעפ"כ יצא י"ח מפני שזמנה כל היום". וראה באורך מאמר מרדכי שבת (ח"ב פרק כ"ו סעי' ל"ז-מ"א). ובמאמר מרדכי למועדים ולימים (פרק ל"ז סעי' כ"א) בענין זמן מוסף ר"ה: "זמן תפילת מוסף מיד אחר תפילת שחרית ואין לאחרה יותר מסוף ז' שעות, ואם התפלל אותה אחר שבע שעות – נקרא 'פושע'. אעפ"כ יצא ידי חובה מפני שזמנה כל היום. אם שכח ולא התפלל עד שעבר כל זמנה – אין לה תשלומין (שו"ע סי' רפ"ו סעי' א')". ועוד שם (סעי' כ"ב): "פעם ראה הרא"ש שהש"ץ מתפלל לאט ועלול שלא להספיק להתפלל מוסף קודם סוף ז' שעות, ומכיון שהש"ץ סירב להזדרז – התפלל הרא"ש מוסף ביחיד (עיין כה"ח שם ס"ק י')".

[60]  תשמ"ו-תשמ"ז סימן א'.

[61]  ראה יבמות (כ"א ע"א).

[62] תשמ"ו-תשמ"ז סימן ל"ח.

[63] וראה עוד שו"ע (יו"ד סי' שמ"ה סעי' ה') ואג"מ (או"ח ח"ד סי' צ"א אות ו').

[64] תשד"מ 364-1.

[65] סוכה (מ"ט ע"ב).

[66] תהילים (מ"ה, י"ד).

[67] ב"י (או"ח סי' של"ט) בשם מהרי"ק.

[68] כתב הבה"ל שם (ד"ה "להקל בכל") בהרחבה, וז"ל: "ובשו"ת שער אפרים סימן ל"ו אוסר אפילו בחוה"מ. אלא אף זו שעשו בהאי גיסא חינגא וחוללו במחולות נערים [בני בלי תרבות] עם בתולות ונתערבו בהם גם אנשים ונשי אנשים ושעירים ירקדו שם, אוי לנפשם כי גמלו להם רעה לעבור על דת בפרהסיא והתורה חוגרת שק עליהם רחמנא לשזבן מהאי עונשא ולא יעשה כן וכו'. והנה מעכ"ת שאלני האם יפה עשה שמיחה בהם וכו' לבל יוסיפו לחטוא ביום טוב השני וכו'. תשובה: ודאי יפה עשה למחות בכל כחו באנשים כאלה וכו', וכל רב ומורה בעירו מחוייב למחות ולבטל הרקודין והמחולות ביום טוב, ומכ"ש בחורים [בני בלי תרבות] ובתולות יחד וק"ו ב"ב של ק"ו להאספסף אשר בקרבו ותערובות אנשים ונשים כמ"ש לעיל, וכמבואר באו"ח סימן תקכ"ט שכתב שם שלא יתערבו אנשים ונשים, וידוע דאין חילוק בין נשואות לפנויות לענין זה, ואין לך דרגא להסתת יצה"ר ומעלה לזנות יותר מזה שמתבוננים ומביטים [בני בלי תרבות האלה] בפני הנשים והבתולות בעת הרקוד ואוחזין מעשה אבותיהם בידיהם של הנשים, וקורא אני עליהם: יד ליד לא ינקה מדינה של גיהנם. ולפעמים מחבקים ומנשקים למלאות תאותן ובאים לידי מעשה ער ואונן, ולפעמים ימתיקו עי"ז סוד יחד להתיחד ביום או בלילה והיה במחשך מעשיהם, וח"ו ומלאה הארץ זמה, וידוע דרוב הבתולות בזמה"ז כבר הגיע זמנם לראות ולדעת הרמב"ם וכמה פוסקים ראשונים ואחרונים הנוגע בהם לשם חיבה וקירוב בשר עובר על לאו ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב, ואפילו קורבא בעלמא – אסור, והמחבקה והמנשקה לשם תאוה היה לוקה [בימים הקדמונים] כמ"ש הרמב"ם בפכ"א מהלכות א"ב וסמ"ג מצוה שנ"ג, ואפילו לרמב"ן שם הרי היה עליו מכת מרדות מדרבנן כמ"ש בחו"י סימן קפ"ב ובתשו' מ"צ סימן י"ט ובאה"ע ריש סי' כ"א וסי' כ"ב וכ"ה, ולענין איסור ערות נדה אין חילוק בין נשואה לפנויה כלל וכמ"ש הרמ"א ביו"ד סי' קפ"ג ופשוט הוא, ומרוב פשיטותו לא ניתן לכתבו ורק כדי להוציא מלב ע"ה ובורים שחושבים שאין איסור בפנויה כלל. אמנם האמת דאין חילוק וח"ו לא יעלה על הדעת לחלק. כללו של דבר: אין לך גדר ערוה גדול מזה לבטל המחולות והרקודין של אנשים ונשים יחד בין נשואות ובין פנויות, שאין לך דרגא לזנות ומעלה לעריות והרגל לעבירה יותר מזה. ואנחנו שקבלנו תורתו מחוייבין לעשות גדר וסייג שלא יעשה כן וכו'. ושם בתשובתו נאמר מה שהשיב להגמון אחד ששאלו על ככה, והשיב לו שאצלנו הוא עון פלילי ונגד היהדות והראה לו מה דכתיב בשופטים סימן כ"א: ויאמרו הנה חג וכו' יצאו בנות שילו לחול במחולות, ומדלא כתיב עם בחורים או נערים משמע שהמה הבתולות לבד חוללו יחד ולא עם בחורים. וכן כתיב בירמיה סימן ל"א: אז תשמח בתולה במחול ובחורים וזקנים יחדו ולא כתיב אז תשמח בתולה עם בחורים במחול. וכן כתיב בזכריה י"ב: וספדה וכו' ונשיהם לבד, ומזה נעשה ק"ו בשעת שמחה ורקוד בהסתת היצה"ר לעבירה [בסוכה דף נ"ב], ולא לחנם אמר איוב: 'ברית כרתי לעיני ומה אתבונן' וגו', ושיבח אותו ההגמון על תשובתו, ואמר: ראיתי כי דבריך טובים ונכוחים וע"פ דתנו אסור להסתכל אפילו בבגדי צבעונין של אשה, ומכ"ש להביט בפניה הן בתולה הן נשואה. ומהאי טעמא תקנו האב"ד והקהל פה פיורדא ובק"ק מיץ שלא יחוללו הבחורים [בני בלי תרבות] עם הבתולות כלל אפילו על החתונות, אלא הבתולות יחוללו בפני עצמן, והבחורים יחוללו בפני עצמן וע"ש מה שהאריך עוד בזה". וע"ע להלן בח"ג בעז"ה, וראה עוד מש"כ בדרכי טהרה פכ"ז סעי' א'.

ספרים נוספים

מאמר מרדכי לימות החול

שו"ת הרב הראשי חלק א'

שו"ת הרב הראשי חלק ב'

שו"ת מאמר מרדכי חלק א'

שו"ת מאמר מרדכי חלק ב'

מאמר מרדכי הלכות שבת - חלק א'

מאמר מרדכי הלכות שבת - חלק ב'

מאמר מרדכי הלכות שבת – חלק ג'

מאמר מרדכי הלכות שבת – חלק ד'

מאמר מרדכי הלכות שבת - חלק ה'

מאמר מרדכי הלכות סת"ם

דברי מרדכי - ספר בראשית

דברי מרדכי - ספר שמות

דברי מרדכי - ספר ויקרא

דברי מרדכי - ספר במדבר

דברי מרדכי - ספר דברים

בית אליהו

ברית אליהו

דרכי טהרה

הגדה של פסח

אתר הרב מרדכי אליהו

חפש סרטון, סיפור, או שיעור

צור קשר

מעוניינים לשלוח חומר על הרב? או להשתתף בהפצת תורתו במגוון ערוצים? תוכלו ליצור עימנו קשר בטופס זה