שאלה א: כיצד ינהג רופא היוצא בבוקר לבית החולים טרם התפילה?
תשובה: יש לו להשתדל להתחיל תפילתו (ברכות השחר, קרבנות, והודו) טרם צאתו, וימשיך תפילתו בבית החולים[2].
תפילה עם קטטר
שאלה ב: חולה הבא להתפלל בבית הכנסת, ויש לו קטטר המחובר לשקית עם שתן – כיצד ינהג?
תשובה: יש לכסות את שקית השתן בשקית אטומה בעת התפילה[3].
טיפול לפני התפילה
שאלה ג: כיצד ינהג רופא אשר צריך לבצע בדיקה לחולה, כאשר הרופא בצום ועדיין לא התפלל תפילת מנחה?
תשובה: בבית חולים על הרופא לבצע את הפרוצדורה גם אם יתכן ולא יוכל להתפלל תפילת מנחה בציבור[4], אולם במרפאה רגילה יכול לגשת לתפילה גם אם ימתינו החולים על ידי כך עוד מספר דקות (כמובן חולים שאין בהם סכנה)[5].
חום גבוה בתפילה
שאלה ד: כיצד ינהג חולה הסובל מחום גבוה, לגבי תפילה בציבור?
תשובה: אין לחולה הסובל מחום לצאת מביתו לתפילה עד שתעבור עליו יממה ללא חום[6].
תפילת החולה לרפואה
שאלה ה: מה יאמר חולה לפני שהולך לרופא או לפני שמקבל תרופה?
תשובה: יאמר: "יהי רצון מלפניך ה' אלקי ואלקי אבותי שיהיה עסק זה לי לרפואה שלמה ותרפאני רפואה שלמה, ברוך רופא חולים, כי אל רופא חינם ונאמן אתה" (מרן זצ"ל עודד להפיץ כרטיסיות עם ברכה זו)[7].
הדלקת נרות לרופא
שאלה ו: כיצד ינהגו רופא או רופאה השוהים בבית החולים בליל שבת, ואין מי שידליק עבורם נרות שבת בביתם?
תשובה: חייבים להדליק בברכה נרות שבת בבית החולים בחדר הרופאים שבו הוא אוכל או נח. אמנם אם לא יספיק ליהנות מאורן – ידליקו בלא ברכה[8].
ניתוח לפני השבת
שאלה ז: ניתוח שאינו דחוף שנקבע לימים הסמוכים לשבת (מיום רביעי ואילך) – האם יש לדחותו כדי שלא יהא סמוך לשבת?
תשובה: ניתוח שאינו דחוף יש לקבעו לכתחילה לתחילת השבוע, אולם אם יש לרופא יום קבוע לניתוחים שיוצא מיום רביעי – מותר[9].
מלאכה בשבת לחולה שיס"ב
שאלה ח: חולה שיש בו סכנה – האם מותר בשבת לעשות לו טיפול הכרוך בעשיית מלאכה כאשר אותו טיפול סובל דיחוי?
תשובה: יש לנהוג כפי דברי הרמ"א שאם אפשר לעשות בשינוי או על ידי אינו יהודי בלא איחור כלל – יעשו על ידי אינו יהודי[10].
חילול שבת לחולה פסיכיאטרי
שאלה ט: חולה פסיכיאטרי קשה אשר יש חשש סכנה לעצמו – האם ניתן לחלל עליו את השבת אף שזה רק ספק?
תשובה: חובה לחלל את השבת גם בחולה פסיכיאטרי אם יש ספק פיקוח נפש[11].
בדיקת דם בשבת
שאלה י: בלקיחת דם בשבת לחולה שיש בו סכנה – האם על הרופא לחשב טרם הלקיחה כמה דם עליו לקחת, שהרי כל שאיבה ושאיבה זה איסור תורה?
תשובה: אין לרופא לחשב זאת, שהרי אם יתעסק בכך לא יתרכז במלאכתו[12].
הגעה וחזרה ברופא כונן שבת
שאלה יא: כיצד ינהג רופא הנמצא בכוננות בשבת ונקרא לבית החולים?
תשובה: רופא כונן שנקרא לבית חולים בשבת – רשאי לחזור לביתו, שאם לא כן יבוא לזלזל ולדחות הגעתו בפעמים הבאות (שמא ייאלץ להשאר בבית החולים כל השבת)[13].
שיחה טלפונית בכונן
שאלה יב: רופא כונן בשבת אשר עונה לטלפון מבית החולים – כיצד ינהג?
תשובה: רופא העונה לטלפון בשבת מותר לו לשאול ולברר כל חפצי החולה בטלפון ואינו צריך לקצר בשיחתו[14].
מעלית שבת לרופא
שאלה יג: רופא בתורנות האם רשאי לעלות ולרדת במעלית שבת לכתחילה?
תְשובה: מותר לרופא בתורנות להשתמש במעלית שבת לכתחילה בכדי שלא יתעייף[15]. כמובן שבמקרה פיקוח נפש מותר לרופא להשתמש גם במעלית רגילה[16].
מכתב שחרור בשבת
שאלה יד: האם מותר לכתוב מכתב שחרור מחדר המיון בשבת על ידי גוי?
תשובה: אם ניתן לדחות את כתיבת אישורי השחרור למוצאי שבת – יש לעשות כן. אמנם, בשעת הדחק מותר לכתוב מכתב שיחרור בשבת על ידי גוי בכדי לפנות את המיון לצורך חולים אחרים[17].
נסיעת יולדת בשבת
שאלה טו: יולדת המעוניינת ללדת שלא במקום מגורה ושבעלה או מלוה אחר יתלוה אליה – האם מותר?
תשובה: מותר ליולדת המרגישה שעת לידה לנסוע לבית חולים מרוחק מביתה ולצרף אליה כל אדם אשר יביא ליישוב דעתה[18].
ספרי רפואה בשבת
שאלה טז: האם מותר לרופא לעיין בספרי רפואה וללמוד בהם בשבת? הגרש"ז כתב שמותר[19] ואף יש בזה משום מצוה.
תשובה: מותר לרופא ללמוד בספרי רפואה בשבת[20], אולם אין זה מצוה.
עט לרופא בחול המועד
שאלה יז: האם מותר לרופא יהודי ללכת עם עט על דש חלוקו בחול המועד.
תשובה: מותר לרופא ללכת עם עט גלוי בחול המועד[21].
רופא ביום צום
שאלה יח: כיצד ינהג רופא מנתח או רופא העושה פרוצדורות ביום צום (לא תשעה באב או יום הכיפורים)?
תשובה: רופא שיצטרך להיכנס לניתוח או פרוצדורה ביום של צום, ויש חשש שדעתו לא תהיה מיושבת עליו – מותר לו לשתות ולאכול כרגיל. ואם הוא כונן באותו יום ויודע שיכבד עליו ראשו בכוננות יאכל מבעוד מועד[22].
מעוברת ומניקה בת"ב
שאלה יט: האם מעוברת ומניקה צריכה לצום בתשעה באב?
תשובה: צריכה להתחיל את הצום, ואם מתקשה – תפסיק[23].
הכנה כשיעור לחולה בכיפור
שאלה כ: כיצד יש לרופא או לרב בית כנסת להתכונן ליום הכיפור?
תשובה: יש לו להכין שוקולד או מזון מזין[24] אחר בשיעור הקטן מחיוב (פחות מגרוגרת) לצורך חולה ביום הכיפורים (אם חלילה יצטרך) [הערת העורך: וכן מרן הרב היה עושה היה מכין מערב יוה"כ מזון במשקל, וכן כוסות ועם סימון למקרה שיצטרכו][25].
הצם בקושי בהליכה לביהכ"נ
שאלה כא: חולה שיודע שאם יגיע לבית הכנסת להתפלל יצטרך לשבור את הצום – כיצד ינהג?
תשובה: יש לחולה כזה להישאר בביתו מאשר לבוא לתפילה ולהסתכן שלא יוכל לסיים את הצום[26].
זונדה ועירוי נוזלים כאכילה בצום
שאלה כב: האם עדיף לחולה לקבל אוכל באמצעות זונדה או דרך הבטן (גסטרוסטום) במקום לאכול לשיעורים?
תשובה: אע"פ שאין איסור בהאכלה באמצעות זונדה ביום הכיפורים[27], מכל מקום אין להתחכם ולאכול באמצעות זונדה או על ידי עירוי נוזלים[28].
בליעת כדורים בצום
שאלה כג: חולה שצריך ליטול כדורים ביום הכיפורים – כיצד ינהג?
תשובה: חולה שאין בו סכנה יכול לקחת כדורים שאין להם טעם טוב, אך יבלע אותם ללא מים. חולה שצריך לבלוע כדור או תרופה הכרחית כיון שיש חשש סכנה אם לא יקח את הכדור, עדיף שיבלע את התרופה ללא מים. ואם אי אפשר בכך יבלע את הכדור עם מים בשיעור פחות מ30 גרם[29]. ואין צורך לפוגמן בדבר מר או לעוטפם בנייר[30].
רופא בחיוב אכילה בסוכה
שאלה כד: כיצד ינהג רופא העובד בחג הסוכות לגבי אכילה מחוץ לסוכה?
תשובה: ישתדל שלא לאכול "המוציא" [ולא מזונות כשיעור קביעת סעודה] ויאכל ללא סוכה ואינו רשאי להחמיר על עצמו לאכול ולשתות בסוכה[31].
יורה דעה
כיסוי ציורי עבודה זרה
שאלה כה: רופא המתארח במלון בחוץ לארץ, ויש בו ציורי עבודה זרה כנגד מיטתו כיצד ינהג?
תשובה: יש להקפיד לכסותם ולבזותם. ורצוי לכסותם עם נייר טואלט[32].
קביעת שיעור בבית חולים
שאלה כו: האם מותר לייסד שיעור דף יומי לחולים בבית חולים?
תשובה: מותר ואף מצוה, ואין מדובר בגזל בעל הבית גם אם אינו מודע לשיעור או לא בהרשאתו, משום שמלאכת העובדים מתברכת יותר ואף בעל הבית נשכר מכך[33].
רופא בחיוב מילת בנו
שאלה כז: האם על רופא להשתדל למול את בנו לכתחילה?
תשובה: לכתחילה יש על האב הרופא להשתדל ולמול את בניו בעצמו (בהדרכת מוהל), [הערת פרופסור שטרית: וכן הדריך אותי הלכה למעשה][34].
הארכה וקיצור חיים
שאלה כח: חולה גוסס ל"ע אשר ניתן להאריך את חייו באמצעים מלאכותיים (הנשמה או דיאליזה) אך ימות בלאו הכי, האם ניתן להימנע מלנקוט באמצעים אלו?
תשובה: אם יש לחולה סבל או צער בכך – ניתן להמנע[35].
רופא בקריעה בשעת יציאת נשמה [א]
שאלה כט: רופא אשר נוכח בעת יציאת נשמה – האם חייב בקריעה?
תשובה: רופא אינו מחוייב בקריעת בגדיו כאשר הוא נוכח ביציאת נשמה, וכ"ש שאין לו לקרוע בגד השייך לבית החולים, שהרי הוא אינו רכושו[36].
רופא בקריעה בשעת יציאת נשמה [ב]
שאלה ל: כיצד ינהג רופא בעת יציאת הנפש?
תשובה: כאשר אין אחד מבני המשפחה שם, יעצים עיני המת[37] ויניח ידיו בסמוך לגופו[38] ויכסהו[39].
אבן העזר
רופא בנגיעה באשה
שאלה לא: האם מותר לרופא לגעת במטופלת בעת בדיקתו?
תשובה: לא חיישינן לחיבה בין רופא לחולה ולכן יכול לגעת בה[40].
עידוד נפשי
שאלה לב: האם מותר לרופא לעודד נפשית חולָה הנמצאת בחרדה?
תשובה: חולה מבוגרת וזקנה – מותר. חולה צעירה – אסור[41].
שונות
יציאה לחו"ל לכנס רפואי
שאלה לג: האם מותר לרופא לנסוע לכנס רפואי מחוץ לארץ ישראל?
תשובה: מותר לרופא לנסוע לחו"ל כדי להתלמד בענייני רפואה[42] (חכמה בגויים – תאמין[43]).
כפרה לרשלנות רפואית
שאלה לד: רופא שיצאה תקלה מתחת ידו כיצד ינהג?
תשובה: אין לו לרופא לעשות תשובה ולקבל על עצמו דרכי תיקון, שמא יימנע להבא מלבצע טיפולים מסויימים[44].
[1] פרק זה הוא מתוך שאלות ששאל פרופסור דוד שטרית שיחי', מנהל מערך ריאות במרכז הרפואי מאיר, את מרן הרב זצ"ל בענייני רפואה ומסרם לידינו, זכות מרן הרב תעמוד בעדו.
[2] כתב השו"ע (סי' פ"ט סעי' ג'): "אסור לו להתעסק בצרכיו, או לילך לדרך, עד שיתפלל תפלת י"ח", וכתב הרמ"א: "ויש מקילין, לאחר שאמרו מקצת ברכות, קודם שאמרו ברוך שאמר, וטוב להחמיר בזה". וכתב המשנ"ב (ס"ק כ'): "עד שיתפלל – ואפילו אם במקום שיבוא יהיה יכול ג"כ להתפלל עם הצבור בזמנו, אעפ"כ – אסור, דהליכה בדרך הוי כעוסק בצרכיו. אך כ"ז שלא בשעת הדחק, אבל בשעת הדחק שאין השיירא ממתנת לו – יכול לילך מקודם לדרך ויתפלל בדרך וכדלקמן בס"ח, ומשמע מהרבה פוסקים דאפילו כבר הנץ החמה – ג"כ מותר בזה".
ואע"פ שהולך להתעסק בדבר מצוה מ"מ לא דוחה תפילה, ראה מג"א (סי' רנ"א ס"ק ו') ובפמ"ג (סי' ר"נ משב"ז ס"ק א'), גר"ז (שם סעי' ג'). וע"ע משנ"ב (סי' ר"נ ס"ק א'), בה"ל (שם ד"ה "ישכים בבוקר"), כה"ח (סי' פ"ט ס"ק כ"ה). וראה מש"כ מאמר מרדכי (שבת ח"א פ"א סעי' י'), אמנם אם יש אפי' ספק פיקוח נפש – אין לו להתעכב כדי לומר הודו.
[3] כתב השו"ע (סי' ע"ח סעי' א'): "היה קורא והתחילו מי רגליו שותתין על ברכיו – פוסק עד שיכלו המים, וחוזר לקרות, אפילו אם נפלו על בגדיו ויש בהם טופח על מנת להטפיח, כיון שהם מכוסים בבגדו. ואם נפלו מי רגלים בארץ – מרחיק מהם ד' אמות. הגה: או כשיעור שיתבאר לקמן סי' פ"ב או ממתין עד שיבלעו בקרקע". וכתב המשנ"ב (שם ס"ק ג'), וז"ל: "ר"ל שהבגד העליון לא נתלכלך. ואם גם הוא נתלכלך בק"ש ושאר דברי קדושה – צריך לילך ולהסיר בגדיו או עכ"פ לכסות המקום המלוכלך בבגד אחר, אך לענין תפלה שא"א לו להפסיק ולעסוק בזה – מתפלל כדרכו אחר השתיתה, כיון דאיסור מי רגלים אינו אלא מדרבנן וכבר הוא עומד בתפלה, לא גזרו". וע"ע תשובות הרמ"א (סי' צ"ח). וע"ע כה"ח (שם ס"ק א'), וז"ל: "מי שיש לו חולי האבן בר מינן שמטפטף תמיד מי רגלים לאונסו ואם כן לא יוכל להתפלל לעולם – יש להתיר לעשות לו בגד או ספוג סביב איברו והבגדים העליונים יהיו נקיים ויכנס לבית הכנסת ויתפלל, ובשעת הטפת מי רגלים יפסיק ואחר כך יתפלל, ודוקא שלא הוצרך לטפטף בשעה שמתחיל להתפלל ואף על פי שיודע שבתוך תפלתו יצטרך לטפטף". וע"ע בעניין זה שם (סי' ע"ו ס"ק כ"ג). וראה מש"כ במאמר מרדכי (לימות החול פרק י"ד סעי' ס"ג): "מי שהוא אנוס מחמת חולי וכדו' ומטפטפים ממנו טיפות מי רגליים – יכסה את האיבר בבד שאינו נותן למים לעבור או בניילון, כדי שלא יטנפו מי הרגליים את בגדיו, וכאשר הוא מרגיש שיוצאים ממנו טיפות – יפסיק להתפלל וימתין עד שיכלו המים, ואח"כ ימשיך בתפילתו. ואם אינו יודע מתי יוצאים ממנו טיפות, או שמוציא פסולת של גופו מן הצד (בדרך "קאטטר") ולא דרך האברים הרגילים – מותר לו לקרוא קריאת שמע ולהתפלל אם יכסה את בית הקיבול של המי רגליים או הצואה, ויפזר עליו ריח טוב כדי שלא יגיע ממנו ריח רע, וק"ו אם נמצא בציבור עליו להקפיד על זה".
[4] דין זה הוא לאו דווקא במנחה. ראה בב"י (סי' ל"ח), כתב הרמ"א (סי' ל"ח סעי' ח'), וז"ל: "…דכל העוסק במצוה פטור ממצוה אחרת אם צריך לטרוח אחר האחרת, אבל אם יכול לעשות שתיהן כאחת בלא טורח – יעשה שתיהן". וכתב המשנ"ב (שם ס"ק כ"ט), וז"ל: "ר"ל ואפילו אם עי"ז לא יתבטל המצוה הראשונה, ואפילו אם המצוה השניה יותר גדולה, כיון שכבר התחיל לעסוק בראשונה". וע"ע בבה"ל (שם ד"ה "אם צריך לטרוח), וז"ל: "עיין במ"ב, וכן כתב הר"ן. ואף דהתוספות והרא"ש ורי"ו מחמירין בזה, מ"מ משמע מהב"י והרמ"א דמסכימים להלכה להר"ן והג"א בשם או"ז מפני הראיות העצומות שהביאו לזה וכן המ"א הביא בשם הה"מ שהרמב"ם והגאונים ג"כ סוברים דפטור אפילו ביכול לקיים שתיהן. וטעם הדבר, כתב הר"ן לפי שכל שעוסק במלאכתו של מקום לא חייבתו תורה לטרוח ולקיים מצות אחרות אף על פי שאפשר לו, ולכן המשמר את המת – פטור מתפילין ומק"ש ומכל המצות, אף על פי שיכול אז לקיים כמה מצות, וכן החופר קבר למת – פטור מכולם, אף על פי שנח מעט, שגם בשעת נוחו נקרא עדיין עוסק במצוה, שעי"ז יתחזק כוחו לחזור ולחפור, ולכן הוא פטור אז אף על פי שיכול אז לתת פרוטה לעני העומד אצלו. אבל מי שלבוש בתפילין אף על פי שמקיים מצוה, אינו נקרא עוסק במצוה להפטר מכל המצות, אלא בשעה שלובשן, אבל לא אח"כ, וכן לענין משמר אבידה וכמו שכתבתי במ"ב. כ"ז מתבאר מדברי הר"ן ואו"ז. ומש"כ הרמ"א: אבל אם וכו' בלא טורח, ר"ל שאינו מוסיף טרחה כלל בשביל מצוה השניה אלא טורח אחד לשתיהן, וכדרכו במצוה הראשונה יכול לצאת ידי שתיהן, אז בודאי יראה לצאת ידי שתיהן, דמהיות טוב אל יקרא רע, כן כתב הר"ן שם, ומהראיה שהביא שם ע"ז מהגמרא משמע דחיובא הוא מצד הדין, דאל"ה לא מקשי הגמרא שם מידי, ועיין". וע"ע שו"ע (סי' פ"ט סעי' ו'), וז"ל: "ואם הוא מלמד לאחרים, אפילו אם אינו רגיל לילך לבית הכנסת – מותר, כיון שהשעה עוברת, דזכות הרבים דבר גדול הוא ואם לא ילמדו עכשיו יתבטלו ולא יוכלו ללמוד".
[5] עי' משנ"ב (סי' ע' ס"ק י"ח), וז"ל: "ואם יכול להפסיק לק"ש ואח"כ לחזור ולגמור צרכי צבור בלא טורח – יפסיק".
[6] כתב השו"ע (סי' צ"ד סעי' ו'), וז"ל: "חולה, מתפלל אפי' שוכב על צידו, והוא שיכול לכוין דעתו (ואם א"א לו להתפלל, מ"מ יהרהר בלבו, שנאמר: אמרו בלבבכם על משכבכם)". וכתב כה"ח (שם ס"ק כ"ו), וז"ל: "והוא שיכול לכוון דעתו – שאם לא כן טוב שלא יתפלל. כסף משנה שם. רק קורא קריאת שמע לבדה אם אפשר לו לפי שכוונת קריאת שמע אינה אלא פסוק ראשון ובקל יוכל לכוין. בית יוסף, רבינו זלמן שם". וע"ע חיי"א (כלל י"ט סעי' ב'), וז"ל: "כשמתפלל עם הצבור – אסור להקדים תפלתו עד שיתפללו הצבור. ואפילו רוצה לצאת חוץ לבית הכנסת – אסור, אם לא שהוא חולה או אנוס או שהצבור מאריכין בפיוטים ומתירא שיעבור זמן תפלה, דאז מותר להקדים. ויותר טוב לילך אז לביתו להתפלל" [הערת העורך: ובפרט כאשר יש חשש להדבקה – אסור לו להתפלל עם הציבור].
[7] ברכות (ס' ע"א), וז"ל: "הנכנס להקיז דם אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלהי שיהא עסק זה לי לרפואה ותרפאני, כי אל רופא נאמן אתה ורפואתך אמת, לפי שאין דרכן של בני אדם לרפאות אלא שנהגו. אמר אביי: לא לימא אינש הכי, דתני דבי רבי ישמעאל: ורפא ירפא – מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות. כי קאי מאי אומר? – אמר רב אחא: ברוך רופא חנם". וכתב השו"ע (סי' ר"ל סעי' ד'), וז"ל: "הנכנס להקיז דם, אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלהי שיהא עסק זה לי לרפואה כי רופא חנם אתה; ולאחר שהקיז, יאמר: ברוך רופא חולים". וכתב המשנ"ב (שם ס"ק ו'), וז"ל: "וה"ה בכל מידי דרפואה יאמר זה ולא יחשוב שתהיה איזה דבר לו רפואה אלא ע"י הבורא ית"ש, ולכן ע"י תפלה זו ישים בטחונו בו ויבקש ממנו שתהיה לו לרפואה".
מסופר על בעל הבא"ח שפעם אחת חש שלא בטוב, והרופא ציוהו שיטייל חצי שעה בכל יום. והיה הבא"ח לומד מתוך ספר תוך כדי הטיול. יום אחד פגש אותו הרופא ואמר לו שהטיול צריך שיהא ללא לימוד וכדו', כדי שלא יהא מאמץ נוסף. אמר הבא"ח לבנו: בא ותלך עימי וכך אוכל ללמוד עימך גמרא. שוב פגשו הרופא ואמר לו שטוב יותר שהטיול יהיה בשתיקה ללא כל דיבור. אמר הבא"ח 'לשם יחוד' קודם הטיול: 'ליקבו"ה הריני הולך לטייל משום ונשמרתם מאד לנפשותיכם, והריני הולך לטייל כדי שיהא לי כח ללמוד תורה' וכו' (ועיין בלשון חכמים חלק ב' סימן כ' – לימוד ליוצא לטיול).
[8] עי' שו"ע (סי' רס"ג סעי' ו'), וז"ל: "בחורים ההולכים ללמוד חוץ לביתם – צריכים להדליק נר שבת בחדרם ולברך עליו, אבל מי שהוא אצל אשתו – א"צ להדליק בחדרו ולברך עליו, לפי שאשתו מברכת בשבילו". וכתב עוד (שם סעי' ז'), וז"ל: "אורח שאין לו חדר מיוחד וגם אין מדליקין עליו בביתו – צריך להשתתף בפרוטה". ועי' משנ"ב (שם ס"ק ל'), וז"ל: "דהדלקת נר חובה משום שלום בית שלא יכשל בעץ או באבן, וצריך להיות הנרות ארוכים שידלקו עד שיבואו לביתם בלילה ובלא"ה הוי ברכה לבטלה". וכתב עוד שם (ס"ק ל"ב), וז"ל: "הא אם היה לו חדר מיוחד – צריך להדליק ולברך, אפי' אם מדליקים עליו בביתו". וע"ע כה"ח (שם ס"ק מ"ט). וע"ע מאמר מרדכי (שבת ח"א פרק י"ב סעי' כ"ג-כ"ד).
[9] כתב השו"ע (סי' רמ"ח סעי' א'), וז"ל: "מותר להפליג בספינה אפי' בערב שבת, אם הולך לדבר מצוה; ופוסק עמו שישבות, ואם אח"כ לא ישבות – אין בכך כלום; אבל לדבר הרשות – אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם השבת. הגה: אבל קודם שלשה ימים – שרי, אפי' בספינה שמושכים אותה ע"י בהמות, ואפילו אין בגובה המים י' טפחים. ואפילו במקום שיצטרך הישראל לעשות אחר כך מלאכה בשבת להוליך הספינה. ואם הוא דרך מועט, כמו מצור לצידון שאין ביניהם כי אם מהלך יום אחד – מותר להפליג בערב שבת בבקר, מפני שאפשר שיגיע שם קודם השבת. ומקום שנהגו שלא להפליג בערב שבת כלל, אפילו דרך מועט – אין מפליגין". וע"ע שם (סעי' ד'), וז"ל: "היוצאים בשיירא במדבר, והכל יודעים שהם צריכים לחלל שבת כי מפני הסכנה לא יוכלו לעכב במדבר בשבת לבדם – ג' ימים קודם שבת אסורים לצאת, וביום ראשון ובשני ובשלישי מותר לצאת, ואם אחר כך יארע לו סכנה ויצטרך לחלל שבת מפני פיקוח נפש – מותר, ואין כאן חילול". וכתב המשנ"ב (שם ס"ק כ"ו), וז"ל: "כבר נתבאר הטעם משום דהם נקראים על שם שבת העבר ואין צריך להזהר עתה שלא יבוא לידי חילול שבת הבא. ובכנה"ג כתב בשם הריב"ל דכשיודע בודאי שיבוא לידי חילול שבת אסור אף בכה"ג, וכ"כ הרדב"ז, ועפ"ז סומכין עכשיו שמסכנים בעצמם קצת שלא לחלל שבת, כדי שלא יהיה איסור למפרע על מה שיצא". וע"ע משנ"ב (סי' של"א ס"ק ל"ג), וז"ל: "תינוק שהיה חולה ונתרפא, אוסר התשב"ץ למולו ביום ה' דשמא יצטרכו לחלל שבת עליו ביום ג' למילתו. אבל הש"ך ביו"ד סוף סימן רס"ו והמ"א מתירין, וכן הסכים האליה רבה להתיר, ואין מחמיצין את המצוה".
[10] כתב הרמ"א על דברי השו"ע (סי' שכ"ח סעי' י"ב): "כשמחללין שבת על חולה שיש בו סכנה, משתדלין שלא לעשות ע"י אינו יהודי וקטנים ונשים אלא ע"י ישראלים גדולים ובני דעת, הגה, ויש אומרים שאם אפשר לעשות בלא דיחוי על ידי שינוי – עושה על ידי שינוי. ואם אפשר לעשות על ידי גוי ללא דיחוי כלל – עושים על ידי גוי. וכן נוהגים". היינו, שלדעת הרמ"א, אם יכול על ידי שינוי, או יכול לעשות על ידי גוי, באופן שאין בעיה של איחור – חייב לעשות ע"י שינוי או ע"י גוי. ומכאן שהרמ"א ס"ל כמ"ד דחויה, וכל שיכול לעשות על ידי שינוי שלא יהיה איסור דאורייתא – יעשה. אך אם נאמר הותרה – הותרה לכל ואין צריך לחפש לעשות בשינוי. ובדעת מרן משמע שלא סבר כך, ואין צריך לדעתו לחפש לעשות בשינוי, וטעמו דאף אם שבת דחויה אצל פיקוח נפש, מ"מ כמו (שנתבאר לעיל) שלא יעשה על ידי גוי (ולא על ידי קטן ולא על ידי אישה), שלא יגידו בפעם אחרת אנחנו לא נעשה זאת כלל, כך אם נאמר שיש למעט האיסור ע"י עשייתו בשינוי, יאמרו שאסור לחלל שבת ולכן עושים בשינוי, ובפעם אחרת יבואו לידי תקלה, וכגון: אם יהיה חולה מסוכן, וצריך למשל להסיעו לבית החולים, יאמר הנהג: אני לא יודע לנהוג ביד שמאל, או לא יודע להזיז את ההילוכים ביד שמאל, ולכן לא אסע, ויבוא החולה לידי סכנה. רמב"ם (הלכות שבת פ"ב הי"א), ז"ל: "היולדת כשכורעת לילד הרי היא בסכנת נפשות ומחללין עליה את השבת, קוראין לה חכמה ממקום למקום וחותכים את הטבור וקושרין אותו, ואם היתה צריכה לנר בשעה שהיא צועקת בחבליה – מדליקין לה את הנר, ואפילו היתה סומה, מפני שדעתה מתיישבת עליה בנר ואף על פי שאינה רואה. ואם היתה צריכה לשמן וכיוצא בו – מביאין לה. וכל שאפשר לשנות – משנין בשעת הבאה, כגון שתביא לה חברתה כלי תלוי בשערה, ואם אי אפשר – מביאה כדרכה". וכתב המגיד משנה (שם): "כתב הרמב"ן ז"ל: ושמעינן מינה דכל צרכי חולה אף על פי שיש בו חולי סכנה היכא דאפשר למעבד לה למלאכה בשנוי שלא יתחלל בה שבת – משנין ואין מחללין, והוא שלא יתאחר צרכו של חולה כלל בשנוי זה, ותנן נמי גבי מילה (שם דף קל"ג): ונותנים עליה אספלנית וכמון. לא שחק מערב שבת – לועס בשיניו ונותן, לא טרף יין ושמן – נותן זה בעצמו וכו'. וש"מ אף על פי שסכנה היא לו – אין מחללין את השבת לעבור על דברי תורה אלא עושין המלאכות בשינוי בדבר שהוא משום שבות, ובלבד שיעשה כל צרכו של חולה בזריזות, עכ"ל. ומלשון רבינו ז"ל נראה שאין חולה שיש בו סכנה בכלל השנוי אלא החיה, וזהו שכתב: הרי היא בסכנת נפשות ולא הזכיר השינוי בחולי שיש בו סכנה, וכתב למעלה: כללו של דבר שבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול לכל הדברים וכו'. והטעם בזה נראה מפני שכאב היולדת וחבליה הם כדבר טבעי לה ואין אחת מאלף מתה מחמת לידה, ולפיכך החמירו לשנות במקום שאפשר ולא החמירו בחולה". והביאו הב"י (סי' שכ"ח), וע"ע במקראי קודש להרב אבולעפיא (הלכות שבת פרק ב' הלכה י"א), שחלק על הרב המגיד וכתב שאין הכרח שחולק הרמב"ם על הרמב"ן.
וראה בשו"ת רב פעלים (ח"א או"ח סי' כ'), ז"ל: "נמצינו למידין בתולש בפיו לדעת כמה רבוותא חייב מן התורה, ויש דס"ל דאין בו איסור תורה, על כן אם תולש לצורך חולה שיש בו סכנה, ודאי מורין לו לתלוש בפיו היכא דאפשר". וכ"כ בבן איש חי (שנה שניה פרשת תצוה סעי' ט"ו), ז"ל: "התולש בפיו בשבת, לדעת רש"י ז"ל יש בזה איסור תורה, וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל, מיהו בתוספתא כתוב דאין בזה איסור תורה אלא איסור דרבנן, ועל זה סמכו קצת מן האחרונים, וכאשר כתבתי בזה בסה"ק רב פעלים והעליתי שם בחולה שיש בו סכנה שהוצרכו לתלוש מן המחובר, אם יכולים לתלוש בפה – יתלשו בפה", וכ"כ כה"ח (ס"ק צ"ה). וראה עוד בשו"ת בית יהודה (סי' נ"ט). וע"ע בכה"ח (ס"ק פ"ה), ז"ל: "נפקא מינה גם למקום אחר, דכיון דרוב הפוסקים סבירא להו דשבת דחויה היא אצל פיקוח נפש ולא הותרה, אם אפשר לעשות לו בהיתר בלא חילול שבת – עושין בהיתר אם לא יש איחור, וכן אפילו אם יש איחור אם יעשו בהיתר, אם אין החולה נחפז כל כך במהרה יעשו בהיתר וכמו שכתבנו לעיל אות ס"ט, יעו"ש". וראה מה שכתב (שם ס"ק ס"ט), ז"ל: "ואף על פי שבודאי לא ימות היום, שהרי אמדוהו שיתקיים שמונה ימים, מכל מקום יש לחוש שמא ימות לאחר השמונה ימים אם לא יתחילו לעשות לו הרפואה מיד, אבל במקום שאפשר לעשות לו הרפואה מיד בלי חילול שבת, אלא שיצטרכו לשהות שעה מועטת – לא יחללו כדי לעשותה תיכף ומיד בלי שום שיהוי כלל אם הוא בענין שאין חשש סכנה כלל בשיהוי מועט כזה, לפי שהשבת דחויה היא אצל פיקוח נפש ולא הותרה לגמרי, וכל שאפשר להצילו בלא חילול שבת אינה נדחית בשבילו. רבינו זלמן אות י"ג". וע"ע במשנ"ב (סי' של"א ס"ק כ"ד) ושעה"צ (שם ס"ק י"ח) שנחלקו בזה הפוסקים אם צריך לשנות לצורך חולה שיש בו סכנה, וראה מש"כ מאמר מרדכי (שבת פרק ק"ו סעי' י"א): "בכל מקום שאפשר לשנות בעשיית המלאכה בלא שיש חשש סכנה ועיכוב לחולה – צריך לשנות ולא לעשות את המלאכה כדרכה, לפיכך, מומלץ לרופאים לברר אילו מלאכות יש בהם סכנה אם ישנו בעשייתם, ועל כן מותר להם לעשות אותם כהרגלם ואילו מלאכות צריך לעשותם בשינוי".
[11] שנינו במשנה (יומא פ"ג ע"א): "מי שנפלה עליו מפולת, ספק אם הוא שם ספק אינו שם, ספק חי ספק מת, ספק גוי ספק ישראל – מפקחין עליו את הגל. מצאוהו חי – מפקחין, ואם מת – יניחוהו". והגמרא (שם פ"ה ע"א) שואלת:" לשם מה המשנה מביאה כמה סוגי ספקות, למאי נפקא מינה, וז"ל: "מאי קאמר? לא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא ספק הוא שם ספק אינו שם דאי איתיה חי הוא דמפקחין אלא אפילו ספק חי ספק מת – מפקחין. ולא מיבעיא ספק חי ספק מת דישראל אלא אפילו ספק כותי ספק ישראל – מפקחין", ועיין לתוס' יו"ט (יומא פ"ח מ"ז ד"ה "ספק") דמשמע מדבריו שכוונת הגמ' לתרץ שמיירי במי שנפלה עליו מפולת ויש ספק אם הוא שם או אינו שם או שיש ספק אם הוא חי או מת או שיש ספק אם הוא יהודי או גוי, דהיינו שיש כאן רק ספק אחד, ועיין לתפארת ישראל (שם יכין אות ל"ו) שכתב שאפי' אם יש הרבה ספיקות ביחד – מפקחין, וכך כתב הרב המגיד על הרמב"ם הל' שבת (פ"ב הלכה י"ח וי"ט) שאפי' הרבה ספיקות מפקחין, ועיין בלח"מ שם שהסביר והוכיח כך מהגמרא. ועיין במעשה רוקח על הרמב"ם, ז"ל: "וכתב הרב המגיד ואפילו בספק ספיקא מחללין את השבת, ואף דהכי מסתברא מ"מ נראה דמפשטא דברי הש"ס לא משמע כן, כבר נתעוררו בזה, ונראה לעניות דעתי דנפקא להו מדאמרינן התם במתניתין (פ"ג ע"א) דכל ספיק נפשות דוחה שבת". ועיין לתוספת יום כפור (שם פ"ה ע"א) שהוסיף להסביר, וז"ל: "והנה במאי דתריץ: לא מיבעיא קאמר, משמע דספיקות המשנה הם כל אחד לבדו, אך ה"ה ז"ל פ"ב דשבת והטור סי' שכ"ט פי' דה"ק דאפי' דהם ספק ספיקא – מפקחין, וכן הסכים בלח"מ. ויראה דיש רמז לזה מדשני התנא סדר הספיקות דבתחילה קתני ספק הוא שם כו' כלומר דבתחלה צדד הצד שראוי לפקח עליו משום דספק הוא שם, ואח"כ קתני ספק אינו שם ואין מפקחין, וכן בספק השני קתני בסדר הזה אבל בספק הג' קתני ספק גוי דנקט תחלה הצד דאין מפקחין, משום דהוא ספק גוי ואח"כ נקט הצד דמחללין דהוא ספק ישראל, לרמוז לנו דאפילו דהוי ספק ספיקא – מחללין, והכי קאמר: ספק גוי ספק ישראל, ואת"ל ישראל ספק הוא שם ספק אינו שם או ספק חי ספק מת אפ"ה דהוי ספק ספיקא – מחללין, וה"ה בהרבה ספיקות כנ"ל, ודו"ק". וכן כתב הטור (או"ח סי' שכ"ט) שאפי' היו ספיקות רבים, היינו ספק הוא שם ספק אינו שם, ולאו דוקא אם הוא שם חי, אלא אפי' היה ספק אם הוא חי, ספק נוסף אם היה שם, וכן ספק שלישי יתכן והוא גוי, אעפ"כ מחללין את השבת. וכן פסק בשו"ע (או"ח סי' שכ"ט סעיף ג'), וז"ל: "מי שנפלה עליו מפולת ספק חי ספק מת, ספק הוא שם ספק אינו שם, ואפילו אם תמצא לומר שהוא שם ספק עכו"ם ספק ישראל – מפקחין עליו, אע"פ שיש בו כמה ספיקות". וע"ע מאמר מרדכי (שבת ח"ה פרק ק"ו סעי' מ"ז).
[12] שו"ע (סי' שכ"ח סעי' י"ג-ט"ו), וז"ל: "כל הזריז לחלל שבת בדבר שיש בו סכנה, הרי זה משובח אפילו אם מתקן עמו דבר אחר, כגון שפירש מצודה להעלות תינוק שנפל לנהר וצד עמו דגים, וכן כל כיוצא בזה. היה חולה שיש בו סכנה וצריך בשר – שוחטים לו ואין אומרים: נאכילנו נבילה; אבל אם הי' החולה צריך לאכילה לאלתר, והנבילה מוכנת מיד והשחיטה מתאחרת לו – מאכילין אותו הנבילה. אמדוהו (פי' התבוננו במחלתו ושיערו) הרופאים שצריך גרוגרת אחת, ורצו עשרה והביאו לו כל אחד גרוגרת – כולם פטורים ויש להם שכר טוב מאת ה' אפילו הבריא בראשונה". משנ"ב (שם ס"ק ל"ט). וע"ע מאמר מרדכי שבת (ח"ה פרק ק"ו סעי' פ"א).
[13] מובא במשנה עירובין (מ"ד ע"ב): "כל היוצאים להציל – חוזרין למקומן", ובגמ' (שם מ"ה ע"א): "כדתניא: בראשונה היו מניחין כלי זיינן בבית הסמוך לחומה, פעם אחת הכירו בהן אויבים ורדפו אחריהם, ונכנסו ליטול כלי זיינן, ונכנסו אויבים אחריהן. דחקו זה את זה, והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו אויבים. באותה שעה התקינו שיהו חוזרין למקומן בכלי זיינן".
וכתב הרמב"ם (הלכות שבת פ"ב הכ"ג): "גוים שצרו על עיירות ישראל: אם באו על עסקי ממון – אין מחללין עליהן את השבת ואין עושין עמהן מלחמה. ובעיר הסמוכה לספר, אפי' לא באו אלא על עסקי תבן וקש – יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת. ובכל מקום אם באו על עסקי נפשות או שערכו מלחמה או שצרו סתם – יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת. ומצוה על כל ישראל שיכולין לבוא לצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מיד הגוים בשבת, ואסור להן להתמהמה למוצאי שבת, וכשיצילו את אחיהן – מותר להן לחזור בכלי זיין שלהן למקומם בשבת כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא". וכך כתב בתוס' (שם מ"ד ע"ב ד"ה "כל"), ז"ל: "הא דלא חשיב ליה בפ"ק דביצה (דף י"א ע"ב) גבי הנך ג' דהתירו סופן משום תחילתן, דזה אינו חידוש, וכל הנהו צריכי כדאמרינן התם", כלומר שבגמ' בביצה התירו חכמים שלושה דברים שאם לא נתיר סופן ימנע אדם מהן, לדוג' שמותר לאחר ששחטו בהמה ביו"ט להניח את העור שלה במקום שאנשים הולכים כדי שידרסו עליו שאם לא נתיר לו לטלטל את העור עשוי להימנע מלשחוט ביו"ט, וא"כ שואל תוס': למה לא מנו שם גם כל היוצאין להציל שחוזרין למקומן (דהוי כ"ש), ותי' דאין בזה חידוש. וכך כתב הרשב"א (ביצה י"א ע"ב).
וראה ברמב"ם (שם פרק כ"ז הי"ז), וז"ל: "וכל היוצאין להציל נפשות ישראל מיד גוים או מן הנהר, או מן המפולת – יש להם אלפים אמה לכל רוח ממקום שהצילו בו, ואם היתה יד הגוים תקיפה והיו מפחדים לשבות במקום שהצילו בו – הרי אלו חוזרין בשבת למקומן ובכלי זינן".
ויש הסוברים שלא התירו בחזרתן רק מלאכה דרבנן ולא מלאכה מן התורה, וכך כתב בספר ובחרת בחיים פלאגי' (שו"ת סי' צ"ט), וז"ל: "באתי לשאול מאת הדרת גאונו בדבר אשר עובדא בא לידי, באחד אשר היה לו חולה בתוך ביתו חולה שיש בו סכנה, אשר היה מוכרח לדרוש ברופאים אשר המה רחוקים בעיר יותר מי"ב מיל, ושלח ישראל אחד אחריהם, ובא השליח לשאול את פי אם מותר לו לחזור גם לביתו בשבת קודש, ויש חשש בדבר, דאם לא נתיר לו לחזור לביתו לא יאבה גם הלוך וכו' עכ"ל וכו' ואני אומר כי חס ושלום להתיר לשוב למקומו ולחלל שבת וכו' ובחנם הרעישו בזה העולם על לא דבר, והס מלהזכיר מלהתיר בזה לחזור פן ח"ו יהי לבוז להתיר חלול שבת".
ועיין באורך בשו"ת שאילת יעב"ץ (חלק א' סי' קל"ב), וז"ל: "והדבר להפך מבואר בכל מקום דלא זו בלבד באיסור תחומין, דמיהת לכולי עלמא לית בהו חיוב מיתה אלא אפי' באיסור סקילה ניתנה שבת לדחות משום חשש מכשול. וכדקיי"ל נמי בכולן חוזרין בכלי זיינם אף על פי שאינם צריכים להם עכשיו אלא משום ספק העתיד לבא".
וראה במשנה ראש השנה (כ"א ע"ב) בעניין עדות החודש, ז"ל: "בין שנראה בעליל (בבירור), בין שלא נראה בעליל – מחללין עליו את השבת. רבי יוסי אומר: אם נראה בעליל – אין מחללין עליו את השבת. מעשה שעברו יותר מארבעים זוג ועיכבם רבי עקיבא בלוד. שלח לו רבן גמליאל: אם מעכב אתה את הרבים – נמצאת מכשילן לעתיד לבא". וביאר בשו"ת חתם סופר (או"ח סימן ר"ג), ז"ל: "אלא ע"כ רבים אהני מ' זוג קאי. אלא שצ"ע גדול דהא בשבת הי' מעשה והצילם מחלול שבת שלא לצורך, וכן משמע ברמב"ם פ"ג מקה"ח [ה"ד] דאפילו נראה בעליל – מחללים שבת אפילו כמה עדים, ע"כ ממשנתינו הוציא זה ופסק כר"ג, ואם כן כיון דבשבת הי' והצילם מחלול שבת שלא לצורך מה שייך מעכב רבים מלעשות מצוה. ומה שכתב קרבן עדה דחישב לעשות מצוה מעלה כאילו עשאום, צ"ע ביותר ותמיה מילתא, אדרבא כיון שנאנסו ע"י הוראת ר' עקיבא שאמר שהוא חילול שבת לילך לב"ד שלא לצורך, הרי חשבו לעשות מצוה להעיד ונאנסו מפני שמירת שבת ומעלה כאלו עשאום וזה וזה נתקיים בידם, ודוחק לומר שלא הי' בידם לא מקלות ולא צידה ואין חילול שבת אלא בתחומין דרבנן והם אמרו והם אמרו, וא"כ לר"ע דס"ל תחומין דאורייתא [סוטה כ"ז ע"ב] שפיר עכבם, ור"ג אליבא דהלכתא שלח לי', זה דוחק. אבל האמת יורה דרכו דלמה לי תרי טעמי מכשילן לעתיד לבא ומעכב רבים, אלא ע"כ תרווייהו צריכים, והכי קאמר ליה: הא מכשילן לעתיד לבא, וכשם שגוף עדות החודש דוחה שבת כקרבנות דמועדם כתיב כמבואר בש"ס שם, הכי נמי חששא דמכשילן לעתיד לבא דוחה שבת, ק"ו מההולכים להציל לפקוח נפש שהוא רק דחוי' בשבת כמ"ש רמב"ם רפ"ב משבת, אפילו הכי התירו לחזור למקומן סופן משום תחלתן [עירובין מ"ד ע"ב], כ"ש דיחוי דקרבנות דהותרו בשבת כדאיתא פ' טרף בקלפי [יומא מ"ו ע"ב] ק"ו דמשום מכשילן לעתיד לבא דחי' שבת". ולכן רופא מנתח או איש ביטחון שנקראים מידי פעם בשבת – צריכים לנסות לחזור לביתם ע"י גוי, ואם אין אפשרות ע"י גוי – רשאים לחזור לביתם ברכבם על מנת שלא תהא מכשילן לעתיד לבא, ויהיו תמיד זריזים לצורך פיקוח נפש. וע"ע מאמר מרדכי שבת בפרק ק"ו סעי' ל'-ל"ג, ופרק ק"ח סעי' י"ד).
[14] שו"ע (סי' שכ"ט סעי' ג'), ז"ל: "מי שנפלה עליו מפולת, ספק חי ספק מת, ספק הוא שם ספק אינו שם וכו' – מפקחין עליו אע"פ שיש בו כמה ספיקות". ובטעם הדבר אומר הרמב"ם (הל' שבת פ"ב ה"ג), וז"ל: "ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה, שנאמר (ויקרא י"ח): 'אשר יעשה אותם האדם וחי בהם' – ולא שימות בהם, הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם. ואלו המינים שאומרים שזה חילול שבת ואסור, עליהן הכתוב אומר (יחזקאל כ'): 'וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם'".
[15] אדם בריא לא ישתמש במעלית שבת כיון כשנכנס למעלית גורם שינוי לזרם החשמל, ומבואר בבית יצחק (יו"ד במפתחות לסי' ל"א) שיש בהגברת זרם החשמל איסור מוליד מדרבנן.
והטעם להקל ברופא, שסומכים על שו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' ט') שכתב: "ברם נראה דאף אם נאמר דאסור [להדליק] משום מוליד, מ"מ מותר להגביר את הקול ע"י הגברת עוצמת הזרם ואין לחשוש בזה לאיסור מוליד, שהרי אמרו בגמ' ביצה כ"ג ע"א שמותר למלול עשבים שיש בהם ריח משום טעמא דריחא, מיהו איתא ואוסופי הוא דקא מוסיף כך גם כאן, ואף שהמג"א בסי' תקי"א ס"ק י"א אוסר להוסיף בשמים על בגד שמריח כדי שיריח יותר מפני שהוא מוסיף בבגד ריח חדש, וה"נ הרי מוסיף עוד זרם ונוצר ע"י זה כח חזק יותר שלא היה קודם, מ"מ עיין בשו"ע הרב ז"ל שכתב שם בסעיף ז' שרק מין בושם אחר שלא היה כלל מקודם הוא דאסור ולא מאותו מין, ובנד"ד הרי הו"ל כאותו המין".
[ואין לומר שנגזור שמא יתקן מנא, כמו שמצינו לגבי איסור השמעת קול שיר שמא יתקן כלי שיר, כמבואר בשו"ע (סי' של"ח סעי' א') כיון שלא יועיל אם ילחץ שם על מתג, וכן אין בזה אוושא מילתא כיון שכולם יודעים שישנה מעלית שבת, ונראה שהיא פועלת על במתכונת זו].
[16] ראה בהערה י"ב.
[17] כתב הבית יוסף (סימן ש"ז), וז"ל: "כתב הר"ן בסוף פרק רבי אליעזר דמילה (נ"ו ע"א ד"ה ו"נמצא" וד"ה "אבל") בשם בעל העטור (הל' מילה מ"ט ע"א) שמותר לומר לגוי להדליק לו הנר לסעודת שבת, וטעמו לפי שהוא מפרש השמועה בענין דשרי אמירה לגוי אפילו בדבר שיש בו מלאכה גמורה גבי מכשירי מילה כדברי בה"ג (הלכות מילה, כ"ג ע"ג), והוא משוה שאר מצות למכשירי מילה כדרך שהשוה אותם הרמב"ם לפי שטתו, אבל הרי"ף (נ"ה ע"ב – נ"ו ע"א) והרמב"ם חולקים על זה, דאפילו לצורך מילה – לא התירו אמירה לגוי בדבר שאסור מן התורה, וכל שכן שהסוברים כדעת התוספות שכתב רבינו בסמוך דאסרי בהא דבעל העטור דהא אפילו בשבות דשבות אסרי". ופסק השו"ע בסעי' ה' כדעת הרמב"ם והרי"ף, דלא כבעל העיטור, וא"כ לדעת מרן – אסור לומר לגוי לעשות מלאכה מדאורייתא אפי' במקום מצווה. וכתב הרמ"א (סי' רע"ו סעי' ב'): "יש אומרים דמותר לומר לאינו יהודי להדליק לו נר לסעודת שבת, משום דסבירא להו דמותר אמירה לאינו יהודי אפי' במלאכה גמורה במקום מצוה (ר"ן ס"פ ר"א דמילה בשם העיטור), שעל פי זה נהגו רבים להקל בדבר לצוות לאינו יהודי להדליק נרות לצורך סעודה, בפרט בסעודת חתונה או מילה, ואין מוחה בידם. ויש להחמיר במקום שאין צורך גדול, דהא רוב הפוסקים חולקים על סברא זו". היינו, שרק רצה לסנגר על המנהג, וליה – לא סבירא ליה.
וכתב המשנ"ב (שם ס"ק כ"ד): "והשל"ה החמיר אף לצורך גדול, ושכן ראה נוהגים בקהלות חשובים שיושבים בחשכה במוצאי שבת אפילו בחתונה עד שאמרו הקהל ברכו, וכן נהג הגאון הר"ש כשהיו סועדים אצלו סעודה שלישית. ובפמ"ג מצדד להקל להדליק ע"י אינו יהודי במוצאי שבת לצורך מצוה אף כשהוא עדיין בין השמשות, וכ"ש בערב שבת בין השמשות לצורך מצוה דבודאי מותר, כדלקמן בסימן שמ"ב, עי"ש". ועוד כתב משנ"ב (סי' ש"ז ס"ק כ"ד): "ע"י אינו יהודי במקום מצוה. מיהו כבר כתב רמ"א לעיל דיש להחמיר בזה, וכן עיקר, כי דעה זו היא רק דעת יחידאה, והרי"ף והרא"ש והרמב"ם ועוד כמה גדולי ראשונים חולקין עליה, ואך לענין מילה מצדד המג"א לקמן בסימן של"א לסמוך על דעה זו". וע"כ אם ניתן לדחות למוצאי שבת – יש לעשות כן, אמנם אם המיון עמוס ולא ניתן לטפל בחולים הצריכים לכך כמו שצריך – מותר לכתוב את המכתב על ידי גוי, וכדאי הוא בעל העיטור לסמוך עליו [וראה במשנ"ב (סי' רע"ו ס"ק כ"ה)].
[18] שבת (קכ"ח ע"ב), וז"ל: "אמר מר: אם היתה צריכה לנר – חבירתה מדלקת לה את הנר. פשיטא! לא צריכא, בסומא. מהו דתימא: כיון דלא חזיא – אסור, קא משמע לן: איתובי מיתבא דעתה, סברא: אי איכא מידי – חזיא חבירתה ועבדה לי". כתבו התוספות (שבת קכ"ח ע"ב ד"ה "קא משמע לן"), ז"ל: "אע"ג דבפרק בתרא דיומא (דף פ"ג ע"א) אמר חולה אין מאכילין אותו ביוה"כ אלא ע"פ מומחה והכא שריא משום יתובי דעתא, היינו שיותר יכולה היולדת להסתכן על ידי פחד שתתפחד שמא אין עושין יפה מה שהיא צריכה ממה שיסתכן החולה ברעב".
ובשו"ע (סי' ש"ל סעי' א') כתב, וז"ל: "יולדת היא כחולה שיש בו סכנה ומחללין עליה השבת לכל מה שצריכה קוראין לה חכמה ממקום למקום, ומילדין (אותה), ומדליקין לה נר אפי' היא סומא". ובמשנ"ב (שם ס"ק ד'), וז"ל: "אפילו היא סומא – אע"פ שבזה לא שייך טעמא הנ"ל (דקים להו לחכמים דלא מייתבא דעתה של יולדת כשיושבת בחושך), דבלאו הכי שרויה בחושך, אעפ"כ מיתבא דעתה בנר דלוק, דקאמרה: אי צריכנא מידי חזיא חברותיה ועבדי לי. ואע"פ דהדלקת הנר עיקרה אינה לרפואה, אעפ"כ מחללין, דקים להו לרבנן דיתובי דעתא דיולדת הוא מילתא דמסתכנא בה בלאו הכי", דהיינו כל שהוא לאייתובי דעתה עבדינן, דקים להו לחז"ל דאייתובי דעתה ביולדת הוא מילתא דאית ביה סכנה [ועיין עוד שם במשנ"ב (ס"ק ג') שדוקא בנר אע"פ שלא אמרה שצריכה מדליקים, דקים להו לחז"ל דלא מיתבא דעתיה בלאו הכי]. וראה עוד מאמר מרדכי (שבת ח"ה פרק ק"ז סעי' י"ט-כ'). שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"ה שאלה ד' והערה ט').
[19] [לב אברהם (ח"ב עמ' י"ח), מובא בנשמת אברהם מהדורה ב' או"ח סי' ש"ז סעיף י"ז אות ו'].
[20] כתב הבית יוסף (סי' ש"ז סעי' י"ז), וז"ל: "כתב הרמב"ם בפירוש המשנה פרק שואל (שבת פכ"ג מ"ב) שאסור ללמוד בשבת וביום טוב זולת בספר הנבואות ופירושיהן, ואפילו היה אותו ספר בחכמה מן החכמות, וכתבו הרב המגיד בפרק כ"ג (הי"ט). וכן נראה ממה שכתב הר"ן בפרק כל כתבי (מ"ג ע"ב דיבור ראשון) בשם הרז"ה (המאור שם ד"ה "והא"). מאחר שפסק מנהג הראשונים שהיו נוהגים לדרוש בכל שבת ושבת עד זמן סעודה, אין לנו למנוע עצמנו מלקרוא בכל כתבי הקדש ובכל ספר שיש בו סרך קדושה כל היום כולו, עד כאן. משמע דדוקא בכתבי הקדש או ספר שיש בו סרך קדושה קורין אבל לא בספר שאין בו סרך קדושה. אבל מדברי הרשב"א נראה שמותר ללמוד בספרי החכמות בשבת, שכתב בתשובה (ח"א סימן תשע"ב, וח"ד סי' ק"ב) שמותר להביט באצטרול"ב בשבת שאינו אלא כאחד מספרי החכמה, דמה הפרש בין כתוב ורשום בלוחות נחשת בעט ברזל לכתוב בספר. וכ"כ האגור (סי' תק"ח) שהרשב"א (ח"ז סי' רפ"ח) והרמב"ן התירו לקרוא בשבת בספרי רפואות מפני שחכמה היא ולא דמי לשטרי הדיוטות". ופסק השו"ע (סי' ש"ז סעי' י"ז), ז"ל: "אסור ללמוד בשבת ויו"ט זולת בד"ת, ואפילו בספרי חכמות – אסור, ויש מי שמתיר". וכתב כה"ח (שם ס"ק קכ"ג): "וכן נוהגין (כיש מי שמתיר), לבוש. וכן כתב ה"ר זלמן אות ל"א….". ועי' כה"ח שם (ס"ק קי"ח בסימן ש"ח ס"ק רס"ז-רס"ח). וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק י"ב שאלה ג'), מאמר מרדכי (שבת ח"ג פרק ע' סעי' ה'-י"ב).
[21] שו"ע (סי' תקמ"ה סעי' א'), וז"ל: "אסור לכתוב בחול המועד". וע"ע שם (סעי' ה'), וז"ל: "מותר לכתוב שטר קדושין ושטרי פסיקתא, גיטין ושוברים, דייתיקי, מתנות, פרוזבולין, אגרות שום ואגרות מזון… ואגרות שאלות שלום שאדם שולח לחבירו, ואפילו על דבר פרקמטיא שאינה אבודה". וע"ע שם (סעי' ז'), וז"ל: "כל הדברים שמותר לכתוב, אפילו בלא שינוי – מותר; וכל מה שאסור לכתוב, אפי' ע"י שינוי – אסור". ולרופא מותר לכתוב בחול המועד דברים לצורך החולה, וכיוון שניכר שעיסוקו ברפואה ממילא אין בעיה של מראית עין בעט שנמצא בבגדו.
[22] כתב בשו"ת חתם סופר (ח"ו, ליקוטים סימן כ"ג): "בתשובות דבר שמואל סי' ק"ז התיר בפשיטות לאשה בריאה מניקת אך בנה היה מסוכן לחלב אמו ואם תתענה תחלש ולא יהיה לה להניק ויסתכן הולד, התיר לה שלא להתענות אע"פ שהיא עצמה בבריאותה כדי להציל מספק פקוח נפש של הולד, ולא הביא ראיה, והוא פשוט דהרי אדם בריא אולם מחלל שבת עבור ספק חולי אעפ"י שהוא בריא, ה"נ יאכל הבריא ביום כיפור להציל הולד מספק פקוח נפש". ולפי זה רופא שיש לו ניתוח לעשות וחושש שלא יהיה מיושב בדעתו – מותר לו לאכול, בפרט שיש בזה חשש פיקוח נפש.
וראה במאמר מרדכי למועדים וימים (פרק כ"ו סעי' ח') לגבי תשעה באב: "חיילים – בכוננות מבצעית שצריכים להיות בכושר מבצעי – צריכים לאכול. חיילים שנמצאים באוהלים – ינהגו בכל מנהגי אבלות באכילה, בנעליים וכדו'". וה"ה לרופא כונן שצריך להיות ערני בכוננות שלו ויודע שאם לא יאכל לא יהיה ערני שמותר לו לאכול. וה"ה לתשעה באב.
[23] כתב בשו"ע (סי תקנ"ד סעי ה'), וז"ל: "עוברות ומיניקות מתענות בט' באב כדרך שמתענות ומשלימות ביום כפור; אבל בג' צומות אחרים פטורים מלהתענות, ואף על פי כן ראוי שלא תאכלנה להתענג במאכל ובמשתה, אלא כדי קיום הולד". וכל הדין הוא באשה שאין לה בעיות מיוחדות. ועיין בברכ"י (שם ס"ק ה'), וז"ל: "יש מי שכתב דמנקת שהתינוק חולה, והרופא אומר שמזיק לו תענית מניקתו, ומזיק לו שינוי החלב – שרי לה לאכול". ועי' בשו"ע (שם סעי' ו'), וז"ל: "חיה כל שלשים יום, וכן חולה שהוא צריך לאכול, אין צריך אומד אלא מאכילין אותו מיד, דבמקום חולי לא גזרו רבנן. הגה: ומיהו נוהגין להתענות כל זמן שאין להם צער גדול שהיה לחוש לסכנה, והמיקל לא הפסיד". ועי' במשנ"ב (שם ס"ק י"ג), ועוד כתב שם (ס"ק י"ד), וז"ל: "וה"ה אם היא קצת חולה וכנ"ל בסק"ט ואפילו לא אמרה צריכה אני. ועיין במ"א שכתב דאפילו במקום שנוהגין להחמיר בט"ב שנדחה, יש להקל שלא תתענה. ועיין בא"ר שכתב דאפילו יולדת שאינה מתענה – תתענה איזה שעות, אכן אם גם זה קשה לה – לא תתענה כלל". וכתב כה"ח (שם ס"ק כ"ט), וז"ל: "ואם כבר נתרפאת מחולשת לידתה – תתענה ותשלים, ואם לא נתרפאת או שהיא קצת חלושה – לא תתענה כל משך שלשים יום ללידתה, ואם יולדת בריאה שהתחילה להתענות ומרגשת באמצע היום חולשה יתירה – לא תתענה בשארית היום, ובפרט מן המנחה ולמעלה. הרב זכרון יוסף בשו"ת סימן כ"א, מחזיק ברכה אות ד', זכור לאברהם שם, שערי תשובה אות ז'. מיהו בתשובת שמלת בנימין דף ה' דחה דברי זכרון יוסף הנז' וכתב דהעיקר כדברי הרמב"ן והשלחן ערוך דאין צריכה להתענות, ובפרט במקום שיש עוד צד היתר כגון שאמרה צריכה אני, ותשעה באב שנדחה אין צריכה להתענות כלל, יעו"ש. וכן בתשובת מהר"ם מרוטנבארג אחרונים סימן ט"ו הרבה להשיג על דברי זכרון יוסף הנז' ופסק כהמחבר וסיים דבדורות חלושות הללו ובפרט מי שיש לו מיחוש בחלל הגוף – אין להחמיר בשום אופן, וכך אני מורה, יעוש"ב". וע"ע מאמר מרדכי למועדים וימים (פרק כ"ו סעי' ג'): "מעוברות ומניקות – צריכות לצום בתשעה באב אפילו שמצטערות הרבה – אם לא במקום שיש לחוש לחולשה מיוחדת כדין חולה שאין בו סכנה", ובסעי' ד': "מיניקה שאין לתינוק שלה מה לאכול – צריכה לאכול. ונהגו המיניקות להתחיל את הצום עד שירגישו חולשה או חסרון חלב", ולגבי יולדת ראה שם בסעי' ה'.
[24] כתב האור שמח (הלכות מאכלות אסורות פרק י"ד הי"ד): "שמעתי בשם חכם אחד שחקר בחולה שאמדוהו לאכול כזית, אבל בכל מה דיאכל מאיסורים, והוי מצי לאכול בשר כחוש, ואכל בשר שמן, או ביוהכ"פ, שהיה לו לאכול לחם, ואכל בשר שמן, מי חייב ע"ז, ופשיט לה מהא דפ"ב דשבועות (י"ח ע"א) אמר אביי: לעולם א"ל משמש מת בעריות חייב, והכא פטור משום דאנוס הוא על הפרישה כו', והא דאמרת כי פריש מיד אמאי חייב, שהיה לו לפרוש בהנאה מועטת ופירש בהנאה מרובה, א"כ חזינן דעל ריבוי ההנאה חייב, כן הכא חייב על ריבוי ההנאה, שע"ז לא הוי אנוס, עכ"ד. ולדעתי ברור דפטור, ואין כאן שום חיוב עליו, והעיקר דשאני ושאני היכי דהאיסורים המה בני שיעורא, כמו איסורי אכילה, א"כ צריך שיהא בכמות הדבר נתוסף ענין, לא בהאיכות, וכיון שכאן שכזית הוי אנוס למיכל באיסורא, רק דהאיכות הוי מועט, ואכל באופן שבאיכותו הוא רב, האיכות כשתפשוט אותה בלא נושא האיכות, זה עצם הכמותי, אינו חשיב כשיעורא, וכיון שלשיעור האכילה ביוהכ"פ שוה ככותבת מלחם יבש לבשר שמן, ואין האיכות מקטנת השיעור, איך תוכל לחשוב כשהיה צריך לאכול כזית או ככותבת, ורק דהוי מצי לאכול מידי דהנאתו מעטה ואכל מידי דהנאתו מרובה, איך תחשבו לשיעור כזית לחייבו. פוק חזי בפרק יוהכ"פ (יומא) דף פ' (ע"ב) מתקיף לה ר"ז בשר שמן בככותבת ולולבי גפנים בככותבת, א"ל אביי: קים להו לרבנן דפחות מככותבת לא מייתבא דעתיה וכו' הרי דבכל האיסורים דאכילה כתיב בהו ושיעורן כזית הוי פסיקא ליה דלא שנא בין לולבי גפנים לדבר שהנאתו מרובה, דחסר עצם הכמותי להחשב אכילה, רק יוהכ"פ דלא כתיב ביה אכילה, ותליא בלא תעונה, הוי סליק אדעתיה דרבוי ההנאה מחשב כמו השיעור, לאפוקי נפשיה מתעניתא, ומשני דל"ש". וע"כ טוב יותר שיאכל מזון מזין וכך יצטרך לאכול פחות [וחצי שיעור אסור מן התורה], ובפרט שיום כיפור דינו כיו"ט שיש לענגו.
[25] כתב המשנ"ב (סי' תרי"ח ס"ק כ"ד): "וכתבו האחרונים דצריך כל מורה להיות דינים אלו שגורים בפיו מבעיוה"כ כי יוכל להיות דבשהיות מעט יש בו סכנת נפשות". וכתב כה"ח (סי' תרי"ח ס"ק ל"ז): "ויש לכל מורה לשקול מערב יום הכפורים כדי לדעת השיעור אם נצרך לשאלה". ועוד שם (ס"ק מ') כתב: "מותר למדוד ולשקול דברים אלו ביום הכפורים לעת הצורך שלא לאכול שיעור ולא ניחוש לאיסור משקל שהוא מדרבנן. ספר החינוך פרשת אמור סימן רע"ח, ערך השלחן אות ד'. ומכל מקום הנכון לשקול ולמדוד מערב יום הכפורים ולראות השיעור כדי שלא יצטרך לזה ביום הכפורים וכמו שכתבנו לעיל אות ל"ז, יעו"ש. ועיין לעיל סימן ש"ו אות ס"ב ואות ס"ג ודוק". וכתב שם (ס"ק מ"ה) לגבי שיעור של שתייה. וראה במאמר מרדכי למועדים וימים (פרק מ"ה סעי' ז'): "מי שחושש או יודע שיצטרך הוא או אחד מבני ביתו לאכול 'לשיעורים' – ישקול ויכין אוכל או משקה כ'שיעור' בערב כיפור. ואם שכחו לשקול בערב כיפור – יכולים לשקול ביום כיפור עצמו כיוון שזה צורך מצווה. אם אין משקל ידני בנמצא ולאכול שיעור קטן באופן שיהיה ודאי פחות מה'שיעורים' לא יספיק לו – יש לשקול במשקל חשמלי בשינוי" [וכך היה מנהגו של מרן הרב זצוק"ל].
[26] כתב בשו"ת חתם סופר (ח"ו, ליקוטים סימן כ"ג): "על נידון דברת רופאי מומחים האומרים היוצא מפתח ביתו אליבא ריקנא ביום התענית דמו בנפשו בעידן ריתחא מגפת כולירע, רחמנא ליצלן, ומסתפק מה יהי' ביום צומא רבה ה' יסיר חרונו וירפא כל חולי עמו ישראל מהרה. וכו' אמנם לפי לשון השאלה שהרופאים הזהירו מצאת פתח ביתו בתענית, משמע כשהם סגורין בביתם אין התענית מזיק להם, א"כ יתענו ויהיה סגורים ויתפללו ביחידות ולא יקראו בתורה כי אין זה כדאי לדחות אי' כרת דאורייתא". והביאו בשדי חמד (מערכת יום הכיפורים סי' ג' ס"ק ד').
[27] כיון שהיא אכילה פחות מכשיעור, ואינה בדרך אכילה ואין בה הנאת החיך, וכמו שכתב בשו"ת שאגת אריה (ישנות, סימן ע"ו): "קיי"ל כל האיסורים שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך אכילתן, וטעמא משום דאכילה כתיב בהו. והא וודאי גבי יוה"כ דלא כתיב ביה אכילה אלא: 'כל הנפש אשר לא תעונה', אפי' אם אכלן שלא כדרך אכילתן, כגון אוכל חלב חי כדאמרינן התם וכ"ש בשר בהמה חי כמ"ש התוס' שם, אפ"ה חייב משום לא תעונה דיה"כ. ובפ"ב דיומא (דף פ') לא פטרינן אלא באוכל אכילה גסה ביוה"כ משום דכתיב: 'אשר לא תעונה' – פרט למזיק, אבל שלא כדרך אכילתן דאינו מזיק, הא וודאי חייב".
וכתב כה"ח (סי' תרי"ב ס"ק ל"א), אחר שהביא דברי השאגת אריה, וז"ל: "ובתשובת בנין ציון סימן ל"ה חקר באכל בשר חי דהוי שלא כדרך הנאתן אי חייב או לא, דאיתא בפסחים (דף כ"ד) אכל חלב חי – פטור, אולם שיטת השאגת אריה סימן ע"ו דבאוכלין הראוים לאכילה – חייב ביום הכפורים אפילו שלא כדרך הנאתן, מיהו מסיק שם בבנין ציון במי שאחזו בולמוס אם יש להסיר הסכנה ממנו על ידי אכילת בשר חי וכדומה, שאסור להאכילו דבר שחייבין עליו כרת יעו"ש. ועיין בתשובת עולת שמואל סימן צ"ב דלדעתו דבאוכלים הראויין – חייב אפילו שלא כדרך הנאתן, ולפי זה אין להחמיר לחולה להאכילו שלא כדרך הנאתן דאין נפקא מינה בזה, עי"ש. ועיין בתשובת כתב סופר סימן קי"א דמחלק: דשלא כדרך הנאתן – פטור ודוקא שלא מתהנה באכילה זו, אבל אם נהנה אלא שאינו אוכל המאכל כמנהג בני אדם לאכלו או שתיקן דברים שאינם ראוין לאכילה עד שהחיך נהנה ממנו – חייב, ולזאת חולה שיש בו סכנה כדסגי ליה לאכול שלא כדרך הנאתו – אסור לו לאכול כדרך הנאתו, וכן חולה שאין בו סכנה אם צריך אוכלים שאין ראוין לאכילה או לאכול שלא כדרך הנאתן לרפואה למכתו – מותר ודלא כהשאגת אריה הנזכר, ואם אפשר בחצי שיעור שלא כדרך הנאתן – אסור לאכול שיעור שלם שלא כדרך הנאתן, יעו"ש. פתחי תשובה, פתחי עולם אות ז'".
וכתב בשו"ת אחיעזר (ח"ג סימן ס"א): "ע"ד שאלת הרופא אם מותר ביום הכפורים להכניס לחולה אוכל ומשקה לתוך הגוף על ידי קליסטיר דרך החלחולית, ולדעתו כיון דביוה"כ ביתובא דעתיה תלוי, וכיון דשבע ע"י הנאת מעיו, איכא נמי חיוב כרת בכה"ג, עכ"ד. וכו' לדעתי הדבר פשוט, דאפילו למה שחידש החת"ס בחאו"ח סי' קכ"ז דביוכ"פ לא סגי בהנאת גרון ובעינן הנאת מעיו, מ"מ זהו דוקא באוכל דרך הגרון, אבל שלא בדרך אכילת הגרון, דלא הוי עלה שם אכילה כלל, ל"ש בזה שום חיוב מה שמכניס לתוך מעיו. ועי' יומא ע"ד דדרשינן עינוי מויענך וירעיבך והתם כתיב ויאכילך והוא תחת עינוי דרעבון באה האכילה והיינו באופן שנכנס ע"י הגרון, דהוא מדרך האכילה ונגד זה העינוי, אבל מה שמיתב דעתו שלא בדרך אכילה הוי עינוי לגבי יוכ"פ. ובאמת גם לד' החת"ס דביוכ"פ בעינן הנאת מעיו, מ"מ הנאת גרונו נמי בעינן, כמו שהאריך בזה המנח"ח במצוה דיוכ"פ בסי' שי"ג, ורק דלא מהני הנאת גרון לבד וכן לר"ל, דס"ל בחולין ק"ג דבעינן הנאת מעיו, היינו דלא סגי בהנאת גרון, ואם אכלו חצי זית והקיאו וחזר ואכלו – אינו חייב, אבל מ"מ הנאת גרון בעינן וכו' ובעיקר השאלה הדבר פשוט שאין זה מסוגי אכילה כמ"ש בראשית הדברים". וראה בשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' קכ"ג-קכ"ד).
[28] כתב השו"ע (סי' תרי"ב סעי' ד'): "שיעור אכילת פרס, יש אומרים: ד' ביצים; ויש אומרים: ג' ביצים (שוחקות)". ועוד שם (סעי' ה'): "הא דבעינן שיעור היינו לחיוב כרת או חטאת, אבל איסורא איכא בכל שהוא". וכתב כה"ח שם (ס"ק כ'): "מדאורייתא דקיימא לן כרבי יוחנן (יומא ע"ג ע"ב) דאמר חצי שיעור אסור מן התורה. בית יוסף, מגן אברהם ס"ק א'. וכן פסק הרמב"ם פרק ב' מהלכות שביתת עשור הלכה ג'. וטעמא דרבי יוחנן איתא שם בגמרא (ע"ד ע"א) כיון דחזי לאיצטרופי איסורא קא אכיל, יעו"ש. ועיין לעיל סימן תע"ה אות פ"ט ולקמן סימן תרי"ח אות נ"ז". וכ"כ המשנ"ב שם (ס"ק י"א). וכתב השו"ע (סי' תרי"ח סעי' ז'): "כשמאכילין את העוברות או את החולה, מאכילין אותם מעט מעט כדי שלא יצטרף לשיעור; הלכך מאכילין אותו כשני שלישי ביצה בינונית, וישהו כדי אכילת ארבעה ביצים; והשתיה, יבדקו בחולה עצמו כמה היא כדי שיסלקנו לצד אחד ויראה כמלא לוגמיו". ועוד שם (סעי' ח'): "וישקוהו פחות מאותו שיעור, וישהו בין שתיה לשתיה כדי אכילת ארבעה ביצים, ולפחות ישהו בין שתיה לשתיה כדי שיעור שתיית רביעית; ואם אמדוהו שאין השיעורים הללו מספיקים לו, או שהחולה אומר כן, או שנסתפקו בדבר – מאכילים ומשקים אותו כל צרכו (מיד)". וכתב כה"ח שם (ס"ק ל"ד): "כל אלו מאכילין אותן מעט מעט כדי שלא יצטרף לכשיעור שנתבאר סימן תרי"ב שחייבים עליו כרת ומלקות, כדי להקל מעליהם מאיסור כרת ומלקות לאיסור בלבד".
ובהכנסת העירוי עובר על איסור דרבנן, ראה בהרחבה מאמר מרדכי שבת (ח"ד פרק פ"ט): "חובל והוצאת דם" סעי' ב'-ד'). וא"כ היה צד להעדיף אינפוזיה וכדו' כיון שהוא רק איסור דרבנן.
כתב בשו"ת מהרש"ם (ח"א סימן קכ"ג): "אבל בנ"ד לכ"ע אין בגדר אכילה ושתיה כלל. ומכל מקום בודאי אין לסגף חולה הצריך לאכול ביוה"כ אפילו רק פחות מכשיעור, ולזונו בחוקני מזון. דכבר כתבתי שחיותו של אדם מן הדם, כי הדם הוא הנפש, ובכה"ג שאינו מתעכל הוא בכלל עינוי נפש, ויוכל לבא לידי סכנת נפשות". וכתב בשו"ת דובב מישרים (ח"ג סי' פ"ח): "להלכה דעתי שלא לסגף כי הוא בכלל עינוי נפש ויכול לבוא לידי סכנה, עיין שם" [וכתב בשו"ת ציץ אליעזר (ח"י סימן כ"ה פרק כ"א): "ושנית גם התועלת וההבראה לגוף הבאה כתוצאה מהאכילה לא תוכל תת ההאכלה בדרכים האמורים כדרך שנותנת האכילה בדרך הטבעית שהוא דרך הפה והגרון, וכך שגור בפי הרופאים להשמיע בכזאת לחולה שיתאמץ לאכול ככל האפשר אכילה טבעית ממה שיאכילהו בדרכים האמורים, כי מרחק רב ביניהם להשגת התועלת והסיפוק הדרוש לגוף ואשר ישיג כתוצאה מזה"].
ולגבי ערב יום כיפור הביא בשדי חמד (מערכת יוה"כ סי' א' אות י"ח) תשובה שכתב הרב מנחם נתן אוירבך שחקר שם בהא דנוהגין כמה אנשים לעשות לפני יום כיפור סגולות שונות שלא ירגישו את הצום כדי שלא יביא לידי תאוה לא לאכילה ולא לשתייה האם מותר לעשות כן או לא, וכתב: "ואני העני בדעת חושש אם יאות לעשות כן, דפשטות דקרא 'דכל נפש אשר תעונה' וגו' הוא חיוב להיות בעינוי ואיך נעשה דברים הגורמים להסיר העינוי ביום קדוש זה, ובשבת דף קט"ו פירש רש"י ד"ה 'מותר בקניבת ירק' דהכא משום עגמת נפש ואינו אוכל והרי קרוב לענוי – שרי, ודוקא מן המנחה ולמעלה שהוא שואף ומצפה לאכול איכא עגמת נפש, וכן מפרש הר"ן (עיין במג"א סי' תרי"א ס"ק ד'), חזינן דכל מה שנוכל להוסיף העינוי הוא מצוה ואיך נעשה לכתחילה בקום ועשה להסיר העינוי וכו' [אחר שהאריך והעלה שמותר לאכול עד זמן תוספת יוה"כ אע"פ ששיעור העיכול יהיה ביום הכיפורים] אולם לעשות סגולות שלא ירגישו כלל העינוי בעצם היום הקדוש, על דעתי אני עומד שאין אריך לעשות כן, לא מצד מדת חסידות ולא מצד להסיר מעצומו של היום הקדוש". והביאו באורחות חיים (סי' תר"ח סעי' א'). וראה מש"כ במאמר מרדכי (למועדים וימים פמ"ד סעי' כ'), וז"ל "מותר לקחת בערב יום הכיפורים גלולות וכל מיני סגולות להקלת הצום, אך אין להתחבר במיוחד בערב יום הכיפורים לאינפוזיה, ואפילו מי שהותר לו לאכול ביום הכיפורים, עדיף שיאכל 'לשיעורים' מאשר שיתחבר לאינפוזיה. אומנם חולים בביה"ח המחוברים לאינפוזיה לפי הצורך יעשו להם כל מה שצריך מבחינה רפואית".
[29] ראה שו"ע (סי' תרי"ח סעי' א').
[30] ראה בהערה כ"ז, בדברי הכתב סופר והכה"ח, וכיון שאינו נהנה באכילתו ואין החיך נהנה ממנו. וראה מש"כ במאמר מרדכי למועדים וימים (פרק מ"ה סעי' ט'): "תרופה – מי שצריך לבלוע כדור או תרופה אחרת שאין בה טעם טוב – יכול לבולעה בלי מים אף על פי שהוא חולה שאין בו סכנה, כיוון שאין זה נקרא מאכל שחייבים על אכילתו". ושם בסעי' י"ז: "מי שצריך לבלוע כדור או תרופה הכרחית, כיוון שיש חשש לסכנה – עדיף שיבלע אותו ללא משקה, ואם אי אפשר בכך – יבלע את הכדור עם מים פחות משלושים גרם. ויש שכתבו להניח מלח במים כדי שלא יהנה מהם, ואין אנו נוהגים כן".
[31] כתב השו"ע (סי' תרל"ט סעי' ב'): "אוכלים ושותים וישנים בסוכה כל שבעה, בין ביום בין בלילה וכו', אבל מותר לאכול אכילת עראי חוץ לסוכה. וכמה אכילת עראי, כביצה מפת; ומותר לשתות מים ויין ולאכול פירות ( ואפי' קבע עלייהו – ד"ע) חוץ לסוכה; ומי שיחמיר על עצמו ולא ישתה חוץ לסוכה אפי' מים, הרי זה משובח; ותבשיל העשוי מחמשת מינים, אם קובע עליו – חשיב קבע וצריך סוכה". וראה במשנ"ב שם (ס"ק ט"ו) וכה"ח שם (ס"ק ל"ט), וכיון שכן אין לו להחמיר על עצמו.
[32] שו"ע (סי' קמ"א סעי' א'), וז"ל: "כל הצלמים של עבודת כוכבים הנמצאים בכפרים – אסורים, דסתמא לשם עבודת כוכבים נעשו". והענין לכסות, שאסור להנות מלראותו, כמבואר בשו"ע יו"ד סי' קמ"ב סעיף ט"ו. והענין לבזות, ככתוב "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא" (דברים ז', כ"ו), והגמרא עבודה זרה (דף מ"ו ע"א) לומדת מכאן שיש לבזות אותם, ומכנים להם שם גנאי ככתוב "ואבדתם את שמם" (דברים י"ב, ג'), וכן נפסק בשו"ע יו"ד סי' קמ"ו סעיף ט"ו וראה בט"ז שם ס"ק י"ב.
[33] גמ' ע"ז (י"ט ע"ב): א"ר יהושע בן לוי: דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים: כל העוסק בתורה – נכסיו מצליחין לו. כתוב בתורה, דכתיב (דברים כ"ט, ח'): 'ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון'. שנוי בנביאים, דכתיב (יהושע א', ח'): 'לא ימוש ספר התורה [הזה] מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל'. משולש בכתובים דכתיב (תהלים א', ב'): 'כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח'.
[34] גמ' קדושין (כ"ט ע"א), וז"ל: "תנינא להא, דת"ר: "האב חייב בבנו למולו… למולו – מנלן? דכתיב: 'וימל אברהם את יצחק בנו'". וכתב בשו"ע (יו"ד סי' ר"ס סעי' א'), וז"ל: "מצות עשה לאב למול את בנו, וגדולה מצוה זו משאר מצות עשה", וא"כ ישנה חובה על כל אב למול את בנו, ובפרט על רופא שבקיא במלאכה.
[35] [הערת פרופסור שטרית: ובדידי הוה עובדא עם אמי ע"ה שהיתה צריכה להתחבר לדיאליזה והיתה מורדמת ולא סבלה ולפיכך חוברה בהנחייתו של הרב זצ"ל].
ולגבי קביעת רגע המוות, הגמרא (יומא פ"ה ע"א) שואלת על דברי המשנה שאם מצאוהו חי – מפקחין, מוכרחים לומר מצאוהו חי וישראל הוא, ולפיכך, מפקחין, והגמרא שואלת פשיטא. היינו, אם מצאוהו חי וישראל הוא מה ההווא אמינא שלא ימשיכו לפקח. והגמרא תירצה: 'לא צריכא דאפי' לחיי שעה'. והיינו שאם החל לפקח את הגל ומצא את האדם שהוא גוסס וברור לו שבעוד זמן קצר הוא ימות, שמתעוררת השאלה אם מותר להמשיך ולחלל שבת עבור חיי שעה של אדם, ועל זה הגמרא אומרת שכן מחללין שבת, והגמרא (שם בע"ב) הביאה כמה מקורות לכך שפיקוח נפש דוחה שבת, וביניהם: "רבי שמעון בן מנסיא אומר: ושמרו בני ישראל את השבת, אמרה תורה: חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה".
ולבסוף מובא בגמ' (פ"ה ע"ב): "אמר רב יהודה אמר שמואל: אי הואי התם הוה אמינא: דידי עדיפא מדידהו, וחי בהם – ולא שימות בהם. אמר רבא: לכולהו אית להו פירכא, בר מדשמואל דלית ליה פרכא. וכו' וכולהו אשכחן ודאי, ספק מנא לן? ודשמואל ודאי לית ליה פירכא". ופרש"י: "דשמואל לית ליה פירכא – אשר יעשה האדם המצות שיחיה בהם ודאי, ולא שיבא בעשייתה לידי ספק מיתה – אלמא: מחללין על הספק". כלומר שלשמואל יש מקור שגם בספק פיקוח נפש דוחה את השבת משום שכתוב חי בהם.
וכ"כ הרמב"ם (הל' שבת פ"ב הי"ח) שמחללים שבת על חיי שעה: "מצאוהו חי אע"פ שנתרוצץ ואי אפשר שיבריא – מפקחין עליו ומוציאין אותו לחיי אותה שעה", וכן פסק השו"ע (סי' שכ"ט סעיף ד'): "אפי' מצאוהו מרוצץ שאינו יכול לחיות אלא לפי שעה – מפקחין ובודקים עד חוטמו".
וכתב המאירי (בית הבחירה יומא דף פ"ה ד"ה "והמשנה החמישית"), וז"ל: "התחילו לפקח ובדקו בחוטמו ומצאוהו חי – משלימין בפקוחו אף על פי שנתברר שאי אפשר לו לחיות אפי' שעה אחת שבאותה שעה ישוב בלבו ויתודה", אולם, יש להעיר על דבריו, דהתינח אם הוא יכול להתוודות, אבל אם הוא במצב קשה שאינו יכול לדבר או לחשוב וכו', האם נעזוב אותו לנפשו, וכן אם למשל המפולת נפלה על קטן ויחיה רק זמן קצר, האם נעזוב אותו? אלא מוכרחים לומר שלפי טעמו של שמואל בכל מקרה אין בזה חילול שבת, שמכיון שהתורה אמרה "וחי בהם" מותר לעשות הכל כדי להחיותו, בין אם היה זקן גוסס, או קטן גוסס, כי חיי שעה הם חיים, ואין נפ"מ מה יעשה בשעה זו, ואין אנו צריכים לחשוב על מעשיו.
ועיין בבה"ל (שם ד"ה "אלא") שכן הסיק להלכה וכתב: "…אבל לדינא לא תלוי כלל במצוות דאין הטעם דדחינן מצוה אחת בשביל הרבה מצוות אלא דחינן כל המצוות בשביל חיים של ישראל, וכדיליף לה שמואל מ"וחי בהם", כדכתב הרמב"ם פ"ב מהל' שבת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם… ולפ"ז ברור דאפי' קטן מרוצץ נמי מחללין, אע"פ דלא ישמור שבתות גם לא יתודה ולא יבא לכלל גדול, אעפ"כ מחללין, וכמו"כ ה"ה חרש ושוטה אע"ג דאינן בני מצוות מ"מ מחללין עליהם".
וראה בגמ' במסכת ע"ז (כ"ז ע"ב) שדנה בשאלה אם מותר להתרפא מרופא גוי (ועיין לשו"ע ורמ"א יו"ד סי' קנ"ה סעי' א' מה שפסקו שם), ואומרת שם הגמ': "אמר ר' יוחנן: ספק חי ספק מת – אין מתרפאין מהם. ודאי מת – מתרפאין מהם". והגמרא מקשה: ודאי מת, כיצד מותר להתרפא?! הכוונה היא שאם החולה הוא במצב שלא יודעים לטפל במחלתו והוא חולה בחשש ספק חי ספק מת, אם יבוא רופא גוי ויתן לו תרופה אנו חוששים שמא יתן לו תרופה שתזיק לחולה וימות. ולפיכך, מוטב שישאר במצבו הנוכחי ולא יטופל ע"י רופא שודאי ימיתנו "ומוטב שיניח אולי יחיה", כלשון רש"י שם (ד"ה "ספק"). אבל אם החולה ודאי ימות, דהיינו, שאנו יודעים שמחלה זאת אם לא יתרפא ממנה ודאי ימות ואין רופא ישראל אלא גוי – מותר להתרפאות מהם, שהרי בין כך ובין כך הוא ימות. לכן מוטב שיקבל תרופה מהגוי, שמא ירפאנו. והגמרא מקשה: הרי אם לא יתרפא יש סיכוי שיחיה יום או יומיים, ואם ירפאנו אולי יתן לו סם הממית שיקרב מיתתו וצריכים אנו לחוש לחיי שעה. על כך עונה הגמרא: "לחיי שעה לא חיישינן".
והקשו התוס' שם (ד"ה "לחיי שעה"), שהרי זה סותר לדברי הגמרא ביומא שחוששין לחיי שעה. וכאן לכאורה הדבר יותר חמור, כי אנו עושים פעולה בקום ועשה. ומתרצים התוס', שביומא אם לא נחוש להצילו הוא ימות, וכאן אם לא יתרפא ע"י הגוי ימות, "וכאן וכאן שבקינן הודאי למיעבד הספק". כלומר, שאם לא יתרפא ע"י הגוי ודאי ימות עוד יום, ואם יתרפא יתכן ויחיה זמן רב. נמצא שהמוות הוא ודאי והחיים בספק, לכן מותר להכנס לספק של חיי שעה דאולי יחיה יותר. אבל אין מי שיעלה על דעתו שחיי שעה אינם חשובים, וכמו שנזכר בשבת (דף קנ"א ע"ב) שאסור לעצום עיניו של גוסס, וכן נפסקה ההלכה בשו"ע (יו"ד סי' של"ט סעי' א'), משום שפעולת עצימת העין מקרבת את המיתה ואין בה כשלעצמה תועלת לאדם הגוסס. לפיכך, הרי זה שופך דמים של חיי שעה. אבל לעשות פעולה לגוסס שמטרתה להאריך חייו בספק – מותר. היינו, שמותר לתת לחולה שהוא גוסס זריקה שיש סיכוי בה להארכת חייו.
ועיין עוד ברע"א (יו"ד סי' של"ט) שאם יש שריפה בבית – מותר לטלטל את הגוסס. וכן עיין בברכ"י או"ח (סי' שכ"ט אות ד') שמפקחין את הגל על הגוסס. ועיין שם בכה"ח (ס"ק י"ג) ושם עוד (ס"ק טו"ב) שאפי' על טריפה מחללין את השבת.
ויש לכאורה לברר דין זה ממה שהש"ס שם בע"ז (שם) מביא הוכחה לחיי שעה ממלכים ב' פרק ז'. שם מסופר על ארבעת המצורעים שהיו מחוץ לעיר והיה רעב ואמרו: "מה אנחנו יושבים פה עד מתנו. אם אמרנו נבוא העיר והרעב בעיר ומתנו שם, ואם ישבנו פה ומתנו, לכו וניפלה על מחנה ארם, אם יחינו נחיה, ואם ימיתנו ומתנו".
והגמרא מקשה: הרי ברעב לא ימותו מיד, ואילו בנפילה לידי האויב יתכן וימותו מיד. ומתרצת שם, שלחיי שעה לא חיישינן, ומבאר רש"י שם (ד"ה "לא חיישינן"): "הואיל וסופו למות כאן". דהיינו דמאחר שאם לא יעשו כלום בוודאי ימותו ברעב, ואם ילכו למחנה ארם אפשר שיחיו, ואף שיתכן שמקרבים את זמן המיתה, באופן זה לחיי שעה לא חיישינן.
למדים אנו שלמרות שהכלל הוא שחיי שעה אמנם חשובים הם ומותר לחלל שבת עבורם וכפי שנתבאר לעיל, ואפילו אם יש רק ספק אולי יחיה באותה שעה, מכל מקום באופן שיתכן שיציל עצמו לגמרי – מותר לסכן את חיי שעה עבור זה, וכפי שנלמד ממעשה המצורעים שהמיתה היתה ודאית לאחר זמן קצר, היינו "חיי שעה". ובנפילה לאויב היה ספק, שמא יחיו אותם, ולכך אנו גם מתירים להתרפא מרופא גוי, שבזה אנו אומרים: "שמא ירפאנו הגוי", ועיין לחת"ס (יו"ד סי' ע"ו).
ויש לעיין בענין אדם שאי אפשר לו לנשום או אין ליבו מספיק להעביר את הדם למוח וכדומה, ומחברים אותו למכשירים (שלא היו בזמן אבותינו והומצאו כיום) שיפעלו במקום האברים. ויש לו לחולה יסורים מזה (ואפי' אם הרופא יאמר שאין לו יסורים – אינו נאמן). ואם עי"ז שלא יורכבו בו המכשירים נקרב את מיתתו, או יותר נכון – אם ע"י המכשירים ירויח חיי שעה, האם מותר לנו לצער את החולה ולחברו למכשירים משום חיי שעה, או שאין לנו לחברו למכשירים.
ויש להוכיח שאין צריך לחבר את המכשירים ממה שכתב הרמ"א בשו"ע (יו"ד סי' של"ט סעי' א') שאסור לגרום למת שימות במהרה ע"י הסרת הכר או הכסת וכו', "אבל אם יש שם דבר שגורם עכוב יציאת הנפש, כגון שיש סמוך לאותו בית, קול דופק כגון חוטב עצים או שיש מלח על לשונו ואלו מעכבים יציאת הנפש – מותר להסירו משם, דאין בזה מעשה כלל אלא שמסיר המונע". ואע"פ שהט"ז (ס"ק ב') הקשה וחלק על זה שם, כל קושיתו היא מכך שהוא מזיז את שפתיו של החולה, הא לאו הכי – מותר. וכן מ"ש נקודות הכסף שנענוע כזה אין בו איסור. א"כ ראינו, שעושים פעולה לקרב מיתתו או יותר נכון לא להרחיק מיתתו. ומכאן משמע שמותר לעשות פעולה המקרבת את המיתה כשאין בה משום הזזת אבר. ולכאורה אין הכוונה שאסור לאדם להשאיר את המלח על שפתיו אלא שאין איסור להוציאו. אולם, עיין לבית לחם יהודה על השו"ע שסובר שכל עצם נתינת המלח בתחילה היתה שלא כהוגן.
וצריך לומר שאם החולה ודאי ימות בלא המכשירים ואנו עושים פעולות, ומפעילים מכשירים ואנו רק מעכבים את מיתתו במעט וזה גם ע"י צער ויסורים – זה אסור. אבל אם יש ספק קל שבקלים שיחיה ויבריא לחיי שעה, אין יסוד לאסור פעולות החייאה כאלה. ונשער בעצמנו כיום שבודקים חולה או נפגע בתאונה ואין לו נשימה ומנשימים אותו ע"י מכונה, או שאין הלב פועם ומפעילים אותו ע"י מכת חשמל, שאמנם יש בזה יסורים, האם נימנע מלעשות כן ונאמר שמאחר ואינו נושם או כיון שהוא גוסס לא נרפא אותו?! ובודאי אם רצונם רק להאריך את חייו ללא רפואה ואין תקנה לחייו, אלא רק מאריכים אותם קצת וזה ע"י יסורים – זה אסור, אבל בלי יסורים – מותר, כי חוששים לחיי שעה.
ועיין באורך לתפארת ישראל (בבועז, על יומא פ"ח מ"ז אות ג') בענין הארכת חיים ע"י יסורים, וז"ל: "אמנם קשיא לי א"כ האיך התפללה אמתא דבי רבי על רבי בחליו שימות כדי שלא יצטער ביסוריו [ככתובות ק"ד], והכי קיי"ל בכל חולה דמותר להתפלל שימות היכא דמצטער טובא [כר"ן נדרים ד"מ ע"א] ואמאי לא חיישי' לחיי שעה. ואין לומר דהתם במצטער טובא, צער גדול חמור ממיתה כחנניה משו"ע דאלמלא נגדוהו פלחו לצלמא [ככתובות ל"ב ע"ב]: ליתא, דהרי הכא נמי מי שנפלה עליו מפולת, וימות תוך שעה ושתים, וודאי ע"י שיפרוק ממנו המפולת ממשיך כאיבו טפי ואפ"ה שרי, וקשה מה באמתא דעבדה מעשה להתפלל שיתקצרו חייו, שרי, מכ"ש הכא דהו"ל להיות שב ואל תעשה לבלי לסלק ולפקח מעליו, כדי שימות מהר. נ"ל דפקוח שאני, דבשהסיר מעליו האבנים וודאי הקיל יסוריו, אף שממשיכם טפי, אפ"ה טוב לו שימות לאט לאט ממה שיתקצר חייו וימות מיתה קשה תחת משא האבנים. אבל במעשה דרבי, אדרבה אם לא התפלל היו היסורין מתגברין והולכין. ואפ"ה נ"ל בגוסס שמבקש שיטלטלוהו באמרו שמצטער בשכבו כך – אסור לטלטלו, דאין לדמותו לאמתה דרבי, דלא עשתה מעשה ממש, רק שהתפללה, משא"כ בגוסס שיעשה מעשה בידים – אסור, מדמקרב מיתתו עי"ז. והרי כ"ש הוא מפקוח הגל, שעושין מעשה להיפך להמשיך יסוריו, כדי להאריך חייו. מכ"ש דאין עושין מעשה להקל יסוריו ולקצר חייו". ועוד עיין באגרות משה חלק יו"ד ח"ב סי' קמ"ו וקע"ד.
ועיין בשו"ע (או"ח סי' שכ"ט ס"ד) שכתב, ז"ל: "אפילו מצאוהו מרוצץ שאינו יכול לחיות אלא לפי שעה – מפקחין ובודקים עד חוטמו, אם לא הרגישו בחטמו חיות אז ודאי מת. לא שנא פגעו בראשו תחילה לא שנא פגעו ברגליו תחילה". היינו, שגם אם הוא מרוצץ וברור שבעוד שעה ימות – מחללין, ובלבד שיהא ברור להם שלמרות שעתה הוא מרוצץ, יש בו חיות כעת.
ועיין בגליון מהרש"א (ביו"ד על סי' קנ"ה ד"ה "אבל") בדין אדם שהיה חולה ויכול לחיות זמן קצר ואם יקבל תרופה מסויימת קיים ספק, אם התרופה תעזור לו – יתרפא לחלוטין ויחיה זמן רב, ואם לא תרפא אותו – ימות מיד, והשאלה היא – אם מותר.
ועיין לשבות יעקב (ח"ג סי' ע"ה) המובא בפתחי תשובה (יו"ד סי' של"ט אות א') שדן בשאלה של חולה הקרוב למות והרופאים אומרים שימות תוך יום או יומיים. והרופאים אומרים שיש תרופה שיתכן שכשישתמש בה ימות מיד תוך שעה או שעתיים, ואפשר שיתרפא מחוליו. והשאלה היא: "אם מותר לעשות רפואה זו, או חיישינן לחיי שעה ושב ואל תעשה עדיף". והוא מתחיל את התשובה: "הואיל שדין זה הוא דיני הנפשות ממש וצריך להיות מתון מאוד בשאלה כזו מש"ס ופוסקים בשבע חקירות ובדיקות, כי כל המאבד נפש אחת מישראל וכו', וכן להיפך, המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא, ולכאורה היה נראה דשב ואל תעשה עדיף כי חיישינן לחיי שעה".
וכתב השבות יעקב שם: "דאף דודאי דחיישינן לחיי שעה אפי' מי שכבר הוא גוסס ממש ומה"ט אין קושרין את לחייו כו' וכה"ג קיי"ל דמותר לחלל שבת משום חיי שעה כאשר הארכתי (בשבו"י ח"א סי' י"ג) כו', מ"מ בנ"ד שאפשר שע"י רפואה זו יתרפא לגמרי ודאי לא חיישינן לחיי שעה, וראיה ברורה מש"ס פ' אין מעמידין כ"ז ע"ב ובתוס' שם בד"ה לחיי שעה".
ובהמשך התשובה דן וחילק בין גוסס שאסור להעצים עיניו כי אין זה לתועלת ולרפואה, אבל אם אפשר שיתרפא – הדין שונה [ועיין במס' ע"ז דף כ"ז ע"ב ולשו"ע סי' קנ"ה ולרמב"ם פ"ב מהלכות רוצח סעי' ז'-ח']. וסיים שם: "ומ"מ אין לעשות הרופא כפשוטו כן, רק צריך להיות מתון מאוד בדבר לפקח עם רופאים מומחין שבעיר ע"פ רוב דיעות, דהיינו, רובא דמינכר שהוא כפל, לפי שיש לחוש לקלי דעת. ע"כ יעשה ע"י רוב דעות הרופאים והסכמת החכם שבעיר" ראה עוד מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ב יו"ד סי' ל').
[36] כתב השו"ע (יו"ד סי' ש"מ סעי' ה'), וז"ל: "העומד בשעת יציאת נשמה של איש, או אשה מישראל – חייב לקרוע. ואפילו אם לפעמים עשה עבירה לתיאבון, או שמניח לעשות מצוה בשביל טורח". וע"ע ארץ חיים (סתהון שם סעי' ה). ובכה"ח (סי' תקמ"ז ס"ק כ"ה), וז"ל: "ועתה לא נהגו לקרוע כשנמצא בעת יציאת נשמה, דהקלו בזה כדי שלא יהא אדם מת יחידי שאין הולכין בני אדם אצל גוסס שלא לקרוע בגדיהם, וכן נהגו בעיר הקודש ירושלם ת"ו שלא לקרוע מטעם זה, ונראה דסמכו על מה שכתב מור"ם סעיף ז' דאין קורעין על חכם אלא אם כן הוא רבו וכו', אם כן אף על גב דדין קריעת חכם פשוט בש"ס ובפוסקים, נהגו להקל משום דאין לדבר סוף, דאם באנו לקרוע על כל חכם וחכם לא נשאר עלינו בגד ביום קרה. שלחן גבוה ביורה דעה סימן ש"מ אות ט". וע"ע נהר מצרים (אבלות סעי' י"ז)
[37] עי' שו"ע (יו"ד סי' שנ"ב סעי' ד'), וז"ל: "מעצימין עיניו של מת; ואם נפתח פיו – קושרין לחייו" וראה בהערה ל"ט.
[38] כתב בקיצור מעבר יבק (רפואת הנפש עמוד ל"ב): "בט"ז בשם הריקנטי פרשת ויחי דבשעת מיתה יזהר שלא יצא שום אבר ממנו חוץ למטה, והפליג על מי שאינו נזהר בזה".
[39] כתב במעבר יבק (שפתי רננות פרק ט'): "טעם עצימת הבן עיני אביו, ותועלת המגיע מזה לנפטר, עיין פרשת שלח דף קס"ט ע"א דהוא כדי דליהוי ליה חזו וחולקא דההוא עלמא, דלא זכי לדא עד דאסתים מיניה כל חיזו דהאי עלמא, ולכן אפילו כשאין לנפטר בן, מצווה לעומדים שם לסתום עיניו, וטוב שהיורש ממנו יעשה לו תיקון זה… ויכסו פני המת לבל יביטו המקטרגים בפניו ובמצחו, ששם נרשמים העונות ויוסיפו לו מכאוב… ובעת שמניחים אותו בארץ יכסוהו בסדין כנהוג להעלימו מכוחות הדין". קונטרס בית היחיאלי (פרק ט"ו אות י"ב).
[40] כתב השו"ע (אה"ע סי' כ"ה סעי' א'), וז"ל: "ראוי לאדם להרגיל עצמו בקדושה יתירה ובמחשבה טהורה ובדעת נכונה, כדי להנצל מלהכשל בדבר ערוה". וכתב שם בביאור הגר"א (ס"ק ב'), וז"ל: "ירושלמי: א"ר יצחק: ליבא ועינא תרי סרסורא דעבירה שנאמר: 'ולא תתורו' כו' 'תנה בני לבך ועינך דרכי תצורנה, אמר הקדוש ברוך הוא הן יהבית לי לבך ועינך אנא ידע דאת דילי ובספרי פרשת שלח לך ד"א ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם מגיד שהעינים הולכין אחרי הלב או הלב אחר העינים? אמרת והלא יש סומא שעושה כל תועבות שבעולם הא מת"ל ולא תתורו כו' מגיד שהעינים הולכות אחר הלב". ואומרת הגמרא בב"מ (צ"א ע"א), וז"ל: "אמר רב יהודה: מין במינו מותר להכניס כמכחול בשפופרת, ואפילו משום פריצותא ליכא. מאי טעמא – בעבידתיה טריד". וכתב הרמ"א (שו"ע אה"ע סי' כ"א סעי' ה'), וז"ל: "וי"א דכל שאינו עושה דרך חבה, רק כוונתו לשם שמים – מותר". ועיי"ש בפת"ש (ס"ק ג'), וז"ל: "עבה"ט ועמ"ש לקמן סי' ס"ה סק"ב וז"ל הריטב"א סוף קידושין: הכל לפי דעת ויראת שמים, וכן הלכתא דהכל כפי מה שאדם מכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו ואין מעלה טינא בלבו כלל מותר לו להסתכל ולדבר עם הערוה ולשאול בשלום אשת איש, והיינו ההיא דר' יוחנן יתיב אשערי טבילה ור' אמי דנפקי ליה אמהתא דבי קיסר וכמה רבנן דמשתעו בהדי מטרוניתא ורב אדא בר אהבה דנקט כלה אכתפיה ורקיד בה ולא חייש להרהורא מטעמא דאמרן, אלא שאין ראוי להקל בזה אלא לחסיד גדול, עכ"ל". בנוסף, יש להיזהר במקרים כעין אלה מייחוד.
[41] במשנה אבות (פ"א מ"ה), וז"ל: "ואל תרבה שיחה עם האשה, באשתו אמרו קל וחומר באשת חברו". וכתב הריטב"א (קידושין פ"ב ע"א), וז"ל: "הכל לפי דעת שמים. וכן הלכתא דהכל כפי מה שאדם מכיר בעצמו, אם ראוי לו לעשות הרחקה ליצרו עושה ואפילו להסתכל בבגדי צבעונין של אשה אסור כדאיתא במסכת עבודה זרה (כ' ע"ב), ואם מכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו ואין מעלה טינא כלל – מותר לו להסתכל ולדבר עם הערוה ולשאול בשלום אשת איש, והיינו ההיא דרבי יוחנן (ב"מ פ"ד ע"א) דיתיב אשערי טבילה ולא חייש איצר הרע, ורבי אמי דנפקי ליה אמהתא דבי קיסר (כתובות י"ז ע"א), וכמה מרבנן דמשתעי בהדי הנהו מטרונייתא (לעיל מ' ע"א), ורב אדא בר אהבה שאמרו בכתובות (שם) דנקיט כלה אכתפיה ורקיד בה ולא חייש להרהורא מטעמא דאמרן, אלא שאין ראוי להקל בזה אלא לחסיד גדול שמכיר ביצרו, ולא כל תלמידי חכמים בוטחין ביצריהן כדחזינן בשמעתין בכל הני עובדין דמייתינן, ואשרי מי שגובר על יצרו ועמלו ואומנתו בתורה, שדברי תורה עומדים לו לאדם בילדותו ונותנין לו אחרית ותקוה לעת זקנתו, שנאמר: 'עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו'".
[42] כתב הרמב"ם (הלכות מלכים פרק ה' הלכה ט'), וז"ל: "אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ, וכן יוצא הוא לסחורה". ולימוד רפואה הוא בכלל לימוד שיכול לצאת כדי להציל נפשות. עיין לקמן הערה מ"ד.
[43] איכה רבה (פרשה ב'), וז"ל: "אם יאמר לך אדם: יש חכמה בגוים – תאמן, הדא הוא דכתיב: 'והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשו'".
[44] כתב הטור (יו"ד סי' של"ו), וז"ל: "תנא דבי ר' ישמעאל: 'ורפא ירפא' – מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, שלא יאמר: מה לי לצער הזה שמא אטעה ונמצאתי הורג נפשות בשוגג. והוא שיזהר מאד מאד כמו שראוי ליזהר בדיני נפשות, אי נמי שלא יאמר הקדוש ברוך הוא מוחץ ואני ארפא?! שכן אין דרכן של ב"א ברפואות אלא שנהגו, שנאמר (ד"ה ב' ט"ז): 'גם בחליו לא דרש ה' כי ברופאים'. ע"כ בא ללמדנו שנתנה לו רשות לרפאות ומצוה היא ובכלל פיקוח נפש הוא, והזריז ה"ז משובח, ואם מונע עצמו – ה"ז שופך דמים, ואפילו יש לו מי שירפאנו, שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות. ומיהו לא יתעסק ברפואה אא"כ יהא בקי ויודע בחכמה ובמלאכה ולא יהא שם גדול ממנו, אבל כל שאינו יודע בטיב מלאכה זו – לא יהא עוסק בה. וכן אם יש גדול ממנו – לא יתעסק בה כלל, ק"ו משאר דינים והוראות שבתורה, דהיאך יורה בספק נפשות במקום שיש גדול ממנו?! ואם לא נתעסק בה כלל – ה"ז שופך דמים ובן גיהנם הוא בודאי. ואם ריפא שלא ברשות ב"ד והזיק – חייב בתשלומין אפי' אם הוא בקי, וכ"ש באחד שאינו בקי, שאין ב"ד מרשין למי שאינו בקי, אבל אם ריפא ברשות ב"ד וטעה והזיק – פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. ואם המית ונודע לו ששגג – גולה על ידו, ומ"מ א"צ לימנע מפני חשש טעות כדפרישית". ופסק בשו"ע (שם סעי' א'), וז"ל: "נתנה התורה רשות לרופא לרפאות. ומצוה היא. ובכלל פיקוח נפש הוא. ואם מונע עצמו – הרי זה שופך דמים, ואפילו יש לו מי שירפאנו, שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות. ומיהו לא יתעסק ברפואה אא"כ הוא בקי, ולא יהא שם גדול ממנו, שאם לא כן, הרי זה שופך דמים. ואם ריפא שלא ברשות בית דין – חייב בתשלומין, אפילו אם הוא בקי. ואם ריפא ברשות ב"ד וטעה והזיק – פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. ואם המית, ונודע לו ששגג – גולה על ידו". וכתב שם הש"ך (ס"ק ג'), וז"ל: "ומכל מקום אין צריך למנוע בשביל חשש טעות ומצוה היא כמו שנתבאר". וכתב ערוך השולחן (סם סעי' ב'), וז"ל: "וכבר אמר החכם: שגגת הרופא כוונת הבורא. ואם מת ע"י רפואותיו ונודע לו ששגג – ה"ז גולה על ידו כשיש לו מקום לתלות שהוא גרם לו ע"י התרשלות או שלא עיין יפה, אבל בלא זה, נראה לי דאינו חייב גלות, דמי גרע מאב המכה את בנו והרב את תלמידו דפטור מגלות". וע"ע שו"ת חת"ס (חו"מ סי' קפ"ד).
