שימוש בפלטה וכירה חשמלית בשבת[1]
שאלה א: יש לנו שני סוגים של פלטה של שבת, האחת חשמלית רגילה, ואילו השנייה היא כירה חשמלית שסליליה מכוסים ויש לה כפתור המאפשר לווסת את החום:
א. מה דין הכירה החשמלית, אש גלויה או גרופה וקטומה?
ב. אם מורידים את הכפתור שמווסת את החום, ומניחים פח על לוח החימום, האם ניתן להשתמש בכירה זו בתור אש מכוסה?
ג. אדם שלא ידע מהי ההלכה, העביר בשבת מהפלטה סיר מבושל כל צרכו ("מצטמק ורע לו") שאינו שייך לו, לכירה החשמלית בזמן שלא הייתה מכוסה ולא הורידו ממנה את הכפתור. האם התבשיל נאסר לבעליו? מה הדין אם התבשיל מבושל כל צרכו אך "מצטמק ויפה לו"? מה הדין במקרה שהתבשיל שייך לו, האם נאסר עליו כיון שהוא בעצמו עשה את המלאכה?
תשובה: שאלה זו מורכבת מאוד, ויפה עשית שחילקת סעי' זה לסעיפים, ויש בה עוד סעיפי סעיפים. בדין זה יש חילוק בין הפוסקים הסוברים כמרן בשו"ע ובין הפוסקים כרמ"א.
– לדעת השו"ע אין להניח שום אוכל, אפילו מערב שבת ואפילו מבושל כל צורכו, על גבי גחלים, היינו שהסיר נוגע במקור החום, ולדעת הרמ"א – מותר[2].
כאשר הסיר לא נוגע במקור האש – לדעת השו"ע – אין להניח אוכל מערב שבת, אלא אם כן הוא גרוף או קטום, או אינו מבושל כלל, או מבושל ומצטמק ורע לו. ולדעת הרמ"א – מותר אם המאכל התבשל כמאכל בן דרוסאי, עיין שו"ע (סי' רנ"ג סעי' א')[3].
– להעביר מכירה לכירה, לדעת הרמ"א שם (סעי' ב') – מותר, והשו"ע השמיט דין זה, ולכן יש להחמיר[4].
– בענין אדם שעקר תבשיל שאינו מבושל כל צורכו בשבת והניח על כירה, עיין בשו"ע שם (סעי' א') ומשנ"ב שם (ס"ק כ'-כ"א), אם נאסר ולמי[5]. אמנם אם התבשיל מבושל כל צורכו אך אינו מפעפע, במקום הצורך – יכול לאוכלו. ועיין ביאור הלכה (סי' רנ"ג ס"א ד"ה "ואם החזירו ישראל")[6].
חימום חלות על הפלטה[7]
שאלה ב: האם מותר בשבת להניח את החלות על הפלטה כדי שיתחממו? הרב _______ אמר לי שאסור משום "מחזי כמבשל", אמנם הוא אשכנזי, ולא ברור לי אם גם לנו, לספרדים, יש איסור מחזי כמבשל בשבת.
תשובה: יש הבדל בין חשש "שמא יחתה" לבין "מחזי כמבשל", ושני החששות קיימים בין לספרדים ובין לאשכנזים ועיי' לר"ן פרק כירה דף ל"ו[8].
לכן, אם האוכל יבש יש כמה תנאים שצריכים להיות בטרם יחזירו את האוכל להתחמם[9] וכ"ש להניחו בשבת על הפלטה (עי' רשב"א בב"י[10]). ולפי זה, אין להניח אוכל על אש אפילו גרופה וקטומה, אף אם אין חשש חיתוי משום מחזי כמבשל.
חשש נוסף שצריך להיזהר מפניו הוא "הטמנה", כי לדעת השו"ע (סי' רנ"ג סעי' א') הנחת אוכל על אש גופה יש בה משום "הטמנה"[11]. ולדעת שו"ת רב פעלים (או"ח ח"ב סי' נ"ב) מובא בכה"ח, יש בהצנמת לחם משום "מכה בפטיש" ומשום "מבשל"[12].
לסיכום: חלות שהוצאו מהמקרר, אין להניחם ישירות על הפלטה אא"כ יניח עליה כלי, ועל הכלי יניח את החלה, או שיניחה על המיחם[13] ואז ינצל מ"מחזי כמבשל" וינצל מחשש "הטמנה". ויזהר שלא יתכוון להצנים את החלה אלא רק לחמם, ואם מתכוון להצנים – אסור אפילו ע"ג מיחם[14].
הנחת תבשיל נוזלי או חלה קפואה על פלטה[15]
שאלה ג: א. האם מותר להניח בשבת על פלטה חשמלית תבשיל, והחום של התבשיל יגיע ל"חום שהיד סולדת בו"?
ב. האם מותר בשבת להניח חלה קפואה על פלטה חשמלית כדי לחממה?
תשובה: אסור לשים שום אוכל, אפילו מבושל כל צורכו ויבש, על הפלטה בשבת[16]. עיין באורך בחוברת "המאסף" (מס' 8) מה שכתבתי בדין זה. אך מותר לשים אוכל יבש המבושל כל צורכו על גבי מיחם של מים חמים הנמצא על הפלטה, אפי' אם האוכל יגיע לחום הגבוה מיד סולדת בו[17]. וכן, מותר להניח שם חלה כדי לחממה, ובלבד שלא יתכוון לעשותה צנימים[18]. אוכל שיש בו אפי' מעט נוזל – אסור להניחו ע"ג מיחם אם יבוא לידי חום שיד סולדת בו[19].
הנחת אוכל יבש על פלטה[20]
שאלה ד: א. מהו בדיוק 'תבשיל יבש', האם הכוונה שאין בו שום לחות?
ב. האם מותר בשבת להניח על גבי פלטה חשמלית תבשיל יבש שהתבשל כל צרכו? האם יש חילוק בין פלטה חשמלית לבין כיריים?
ג. האם הפלטה שמניחים על גבי אש גלויה יכולה להיות מנחושת?
תשובה:
א. כל אוכל שלא רואים בו נוזל – נקרא יבש. אם רואים בו נוזל – נקרא דבר לח[21].
ב. אסור לשים בשבת על הפלטה או על הגז אפילו גרוף וקטום – כל אוכל גם אם הוא יבש ומבושל כל צורכו. ולא התירו אוכל יבש אלא רק בדיני חזרה. ועיין בשו"ע (סי' רנ"ג סעי' ב') ובכה"ח שם שדיני חזרה קשים הם. ועיין ב"מאסף" (חוברת 8), שם דנתי באריכות בדין פלטה וגז לשבת, וע"ש[22].
ג. דין גרוף וקטום יכול להיות גם בכיסוי של נחושת[23].
הנחת אוכל ובו רוטב על פלטה[24]
שאלה ה: כפי הבנתי, מותר לספרדים לחמם בשבת על גבי הפלטה אוכל שיש בו מעט רוטב. האם לאשכנזים מותר לאכול מאוכל זה? האם מותר לאשכנזים לבקש מספרדי לחמם עבורם מאכל זה?
תשובה: הספרדים מחמירים בעניין אוכל שיש בו רוטב, ואפילו אם הוא חם קצת, לא מחממים יותר, והאשכנזים מקילים אם האוכל חם קצת[25]. לפיכך, מה שכתבת שהספרדים מקילים – אינו מדויק.
הכלל הוא, אוכל יבש שמבושל כל צורכו – מותר להניח על גבי סיר[26], אפילו אם הוא יגיע לידי חום של יד סולדת בו. אוכל שיש בו רוטב אפילו כלשהו – אסור להניחו על גבי סיר או מיחם, אך אם ישהה את האוכל שם זמן רב (24 שעות), ואפילו אז הוא לא יגיע לידי חום של יד סולדת בו – מותר[27].
כיסוי סיר בשמיכות, והפשרת לחם ע"ג פלטה[28]
שאלה ו: האם מותר להניח בשבת לחם קפוא על המיחם או על הפלטה כדי להפשירו? האם מותר להניחו על גבי סיר המונח על הפלטה ולכסותו בשמיכות שמכסות את הסיר?
תשובה: מותר להניח לחם קפוא על מיחם בשבת, ובשום פנים ואופן אסור להניחו על פלטה בשבת[29]. וכשמניחו על המיחם – אסור לכסותו אפילו אם הכיסויים היו מונחים על המיחם[30]. עיין שו"ע (סי' רנ"ג סעי' ה'[31]). כל מה שמותר להניח לחם על המיחם, זה רק אם כוונתו להפשירו או לחממו, אבל אם הכוונה שהלחם יתקשה כצנימים – אסור, עיין שו"ת רב פעלים (ח"ב סי' נ"ב[32]).
פלטה המשמיעה קול[33]
שאלה ז: ברשותי נמצאת פלטה של שבת, כל 10-15 דקות היא משמיעה קול מיוחד עקב רתיחת המים, האם מותר להשתמש בה בשבת?
תשובה: אם המים היו רתוחים מערב שבת – מותר להשתמש בפלטת שבת גם באופן שציינת.
שהייה וחזרה בתנור[34]
שאלה ח: האם מותר להשהות תבשיל מערב שבת בתנור בכדי לחממו? האם מותר להחזיר את התבשיל לתנור לאחר מכן?
תשובה: בדין תנור בשבת. עיין בשו"ע (או"ח סי' רנ"ג סעי' א') בכל התנאים המוזכרים שם. ועל כן, אם אין בתנור תרמוסטט – מותר להשהות בו אוכל מערב שבת [כאשר האוכל אינו מונח על קרקעית התנור[35]], ואם יש בו תרמוסטט – אסור לפותחו בשבת כיון שע"י כך יופעל התנור[36]. לכן אם רצונך להשתמש בתנור כזה, יש להשאיר את דלת התנור בשבת פתוחה [באופן שאין חשש סכנה]. ועיין חזו"א (או"ח סי' ל"ז[37]). להחזיר לתנור – אסור על כל סוגיו ובכל צורה שהיא.
עירוי מים רותחים לתרמוס א[38]
שאלה ט: האם מותר בשבת לערות מים רותחים מכלי ראשון לתוך תרמוס המשמר את חום המים, או שיש בכך משום איסור "הטמנה"?
תשובה: מותר לערות מים חמים מכלי ראשון לתוך תרמוס. עיין בחזו"א (על הל' שבת) שמיקל בזה[39].
עירוי מים רותחים לתרמוס ב[40]
שאלה י: האם מותר בשבת לערות מים רותחים מכלי ראשון לתוך קנקן השומר את חום המים (תרמוס), ולסוגרו בפקק?
תשובה: תרמוס ריק – מותר לערות לתוכו מים חמים בשבת[41], אך אם יש בו מים[42], ואפילו מים חמים[43] – אסור להערות לתוכו מים חמים אחרים.
הכנת תה בשבת[44]
שאלה יא: כיצד יש להכין תה בשבת?
תשובה: סדר הכנת תה בשבת הוא כדלקמן – יש להכין שקית תה ולערות עליה מים חמים בערב שבת. ובשבת עצמה מעבירים מעט מהתמצית לכוס ריקה, לוקחים כוס שנייה, מערים מים חמים מהמיחם לתוכה וממנה לכוס שבה נמצאת התמצית[45].
שימוש במי דוד שמש[46]
שאלה יב: האם מותר להשתמש בשבת במים חמים שהתחממו על ידי דוד שמש?
תשובה: מים שהוחמו בדוד שמש בערב שבת – מותר להשתמש בהם בליל שבת. ורצוי להחמיר וכך אנו מורים לתלמידי חכמים[47]. אבל אסור להשתמש במים שהוחמו [בדוד שמש] ביום שבת[48].
[1] תשמ"ה 252-1.
[2] כתב הרא"ש (שבת פ"ג סי' א'): "אלא כגון כסא של ברזל והקדירה יושבת והיא תלויה באבנים או כיוצא בהן. אבל בהטמנה על גבי גחלים – דברי הכל אסור, דקי"ל הטמנה בדבר המוסיף הבל אפילו מבעוד יום -אסור".
ועיין בתוס' (שבת מ"ח ע"א ד"ה "דזיתים"), ששם משמע שאסור להניח גחלים תחת הקדרה אפילו יתן עליהן אפר שכתב, וז"ל: "מכאן יש לאסור להניח גחלים תחת הקדרה, אפי' יתן עליהן אפר – אין להטמין קדרה עליהם, שהרי הגחלים מעלין הבל למעלה כמו גפת של זיתים", והטעם: כיון שאיסור הטמנה הוא משום מוסיף הבל ואם הגחלים הם מתחת הכלי – הם מוסיפים הבל אפילו אם קטמם, אמנם התוס' הביאו שם את סברת ר"י שאוסר רק אם הגחלים הם מסביב לקדרה. וכן הביאו את סברת רבנו ברוך המחלק בין גפת לגחלים, משום שחום הגחלים הולך ודועך, ואילו חום הגפת הולך וגובר.
[ואף לפי סברת רבינו ברוך המובא בתוס' (שם), המחלק בין גפת לגחלים כי חום הגחלים הולך ודועך ואילו הגפת מוסיף הבל מעצמו, א"כ אש של היום, אם ע"י גז או פלטה ע"י חשמל – הרי היא יותר חמורה מגחלים, משום שחום האש של היום נשאר יציב כל הזמן].
וכתב בשו"ע (סי' רנ"ג סעי' א'), ז"ל: "כירה שהיא עשויה כקדירה ושופתין על פיה קדירה למעלה, ויש בה מקום שפיתת שתי קדירות, אם הוסקה בגפת שהוא פסולת של זיתים או בעצים – אסור ליתן עליה תבשיל מבעוד יום להשהותו עליה, אא"כ נתבשל כל צרכו והוא מצטמק ורע לו, דליכא למיחש שמא יחתה, וכו' וכל זה בענין שהה, שהקדירה יושבת על כסא של ברזל או ע"ג אבנים ואינה נוגעת בגחלים; אבל הטמנה ע"ג גחלים – לד"ה אסור".
וכתב במשנ"ב (שם ס"ק מ"ו), ז"ל: "הכי ס"ל להמחבר דאם שולי הקדרה נוגעין בגחלים מקרי הטמנה, וממילא דאסור אף בנתבשל כל צרכו ומצטמק ורע לו, וכדלקמן בסימן רנ"ז ס"ז", וכן כתב כה"ח שם (ס"ק ל"ב), וע"כ צריך לכסות את האש בפח ועליו להעמיד כעין חצובה ועליו ישים את הסיר עם המאכל באופן שהסיר לא יגע באש [וכן שלא תגע האש בכיסוי שעליו מונח הסיר] וזהו שהייה המותרת, וה"ה שאסור לדעת השו"ע להניח אוכל על פלטה רגילה אפילו מערב שבת.
וכתב הרמ"א (שם): "וי"א דאפי' אם הקדירה עומדת ע"ג האש ממש, כל זמן שהיא מגולה למעלה לא מקרי הטמנה, ושרי, וכן המנהג". וא"כ כיון שאינה מכוסה מלמעלה – מותר. וראה במשנ"ב (סי' רנ"ז ס"ק מ"ג, מ"ה וסי' רנ"ח ס"ק ב'). וראה בהרחבה במאמר מרדכי הלכות שבת חלק ג' פרק נ' סעי' ב' ובהערה.
[3] בגמרא שבת (ל"ו ע"ב) נחלקו חנניה וחכמים בדין שהיית מאכלים על כירה בערב שבת. דעת חכמים היא, שמותר להשהות על כירה רק אם התבשיל מבושל כל צרכו ומצטמק ורע לו, כגון מים חמים, אבל אם התבשיל אינו מבושל כל צורכו – אסור ליתנו על כירה גם מערב שבת, משום דחיישינן שמא יחתה בגחלים ע"מ למהר את בישול המאכל. לעומתם, דעת חנניה היא, שאם המאכל מבושל כמאכל בן דרוסאי – מותר להשהות על כירה מערב שבת, כיון שהתבשיל מבושל כשיעור בן דרוסאי – אין חשש שיחתה.
[לגבי שיעור בישול כמאכל בן דרוסאי נחלקו הראשונים: דעת הרמב"ם (הלכות שבת פרק ט' הל' ה') היא שהמאכל מבושל כבר חצי בישול, ולדעת רש"י (שבת כ' ע"א ד"ה "בן דרוסאי") המאכל מבושל כשליש בישול].
ומבואר בגמרא, שגם לדעת חכמים ניתן להשהות מאכל שאינו מבושל כל צורכו באופנים הבאים: א. אם יגרוף את הגחלים מהכירה או יכסה אותם באפר. ב. "קידרא חיתא" – דהיינו, אם התבשיל הוא של בשר שאינו מבושל כלל שאז אדם מסיח ממנו את דעתו ולא יבוא לידי חיתוי.
ולענין הלכה: הרי"ף (ט"ז ע"א בדפי הרי"ף) והרמב"ם (הל' שבת פ"ג ה"ד) פסקו כדעת חכמים, שאין להשהות קדירה מערב שבת על כירה שאינה גרופה וקטומה אא"כ היא מבושלת כל צורכה ומצטמק ורע לו. אבל רש"י (שם ל"ז ע"ב ד"ה "ורב ששת"), תוספות (שם י"ח ע"ב ד"ה "בשיל"), סמ"ק והר"ן (י"ז ע"ב בדפי הרי"ף ד"ה "ונמצאו") פסקו הלכה כחנניה, ומכיון שהמאכל מבושל כבן דרוסאי – מותר להשהות מערב שבת על כירה אפילו שאינה גרופה וקטומה. וכתבו התוס' טעם, שכיון שהגמ' מאריכה, מסבירה ומדברת אליבא דחנניה – משמע שהלכה כמותו.
הרא"ש (שבת פרק שלישי סימן א') כתב: "ובשביל שרבו דעות בהאי פיסקא וישראל אדוקין במצות עונג שבת ולא ישמעו להחמיר, הנח להם כמנהג שנהגו על פי הפוסקים כחנניא".
וראה בשו"ע (סי' רנ"ג סעי' א'), ז"ל: "אבל אם נתבשל קצת ולא נתבשל כל צרכו, ואפי' נתבשל כל צרכו והוא מצטמק ויפה לו, חיישינן שמא יחתה ואסור להשהותו עליה אא"כ גרף, דהיינו שהוציא ממנה כל הגחלים, או קטם, דהיינו שכסה הגחלים באפר למעט חומם… וי"א שכל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי (פי' שם אדם שהיה אוכל מאכלו שלא נתבשל כל צרכו), או שנתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו – מותר להשהותו ע"ג כירה. הגה – או אפילו ע"ג תנור (המגיד פ"ג והגהות מרדכי ומיימוני פ"ג וריש פ' כירה וב"י), אפי' הוסק בגפת ועצים אפי' אינה גרופה וקטומה, ולא הוזכרה גרופה וקטומה והוסק בקש וגבבא אלא כשהתחיל להתבשל ולא הגיע למאכל בן דרוסאי, וכן לענין אם נטל הקדירה מעליה ובא להחזירה עליה בשבת, ואם שכח ושהה תבשיל שהתחיל להתבשל ולא הגיע למאכל ב"ד – אסור. ואצ"ל אם עבר ושהה. הגה – ונהגו להקל כסברא האחרונה".
וא"כ השו"ע הביא "סתם" ו"יש". "סתם" כדעת הרי"ף והרמב"ם שרק אם המאכל שבקדירה מבושלת כל צרכה – מותר להשהותה ע"ג כירה מערב שבת, כמו חכמים, וב"יש אומרים" הביא את דעת חנניה, שכל שהמאכל מבושל כמאכל בן דרוסאי – מותר להשהות מע"ש על כירה שאינה גרופה וקטומה.
וכידוע שכאשר כתב השו"ע "סתם" "ויש" הלכה כ"סתם", וע"כ לעניין שהייה על כיריים של גז לדעת מרן – אין להשהות, אא"כ המאכל שבקדירה מבושל כ"צ ומצטמק ורע לו, ואם אינו מבושל כל צורכו – אין להתיר אלא ע"י גריפה וקטימה של הכיריים. והרמ"א מיקל כדיעה השניה וכסברת חנניה, שרק אם לא הגיע לשיעור מאכל בן דרוסאי – אסור להשהותו ע"ג כירה שאינה גרופה וקטומה, ובמקום הצורך המיקל בתבשיל שנתבשל כל צורכו ומצטמק ויפה לו יש לו על מי לסמוך, ראה במאמר מרדכי שבת ח"ג פמ"ט הערה ז'.
ולגבי דבר שלא נתבשל כלל, כתב השו"ע (סי' רנ"ג סעי' א'): "או שהיה חי שלא נתבשל כלל, דכיון שהוא חי מסיח דעתו ממנה עד למחר, ובכל הלילה יכול להתבשל בלא חיתוי, אבל אם נתבשל קצת ולא נתבשל כל צרכו, ואפי' נתבשל כל צרכו והוא מצטמק ויפה לו, חיישינן שמא יחתה ואסור להשהותו עליה, אא"כ גרף, דהיינו שהוציא ממנה כל הגחלים, או קטם, דהיינו שכסה הגחלים באפר למעט חומם". וכתב במשנ"ב (סי' רנ"ג ס"ק י'), ז"ל: "שלא נתבשל – פי' אז שרי ליתנו סמוך לשקיעה ממש, אבל אם נתנו מבעוד יום – אסור, דכבר נתבשל קצת קודם שבת, וצריך לסלק כשהגיע זמן שבת, אא"כ נתבשל כל צרכו קודם זה".
[4] כתב הרמ"א (סי' רנ"ג סעי' ב'): "ודוקא שהתבשיל מבושל כל צרכו (ב"י), ואז מותר להחזיר, ואפילו לכירה אחרת". וכתב המשנ"ב (שם ס"ק ס"ב): "ואפילו אם הבלה מרובה מראשונה מ"מ לא הוי רק בכלל חזרה, ושרי". וכתב בכה"ח שם (ס"ק מ"ו) שהשו"ע השמיט את ההיתר להעביר מכירה לכירה, כיון שאין דעתו כך ולכן יש להחמיר.
[5] כתב השו"ע (סי' רנ"ג סעי' א'): "ואם שכח ושהה, אם הוא תבשיל שבישל כל צרכו – מותר אפי' הוא מצטמק ויפה לו; ואם הוא תבשיל שהתחיל להתבשל ולא בישל כל צרכו – אסור עד מוצאי שבת; ואם עבר ושהה אסור בשניהם. הגה: עד בכדי שיעשו (הגה"א ורמב"ם). ואם החזירה א"י בשבת, דינו כשכח ושהה (הג"א); ואם החזירו ישראל, דינו כעבר ושהה (הגהות מרדכי), ואם מצטמק ורע לו – מותר, שהרי לא נהנה מן האיסור".
וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ל'): "אפילו הוא מצטמק ויפה – ואפילו הוא בתוך התנור, והטעם – דלא נהנה ממנו כ"כ כיון דבלאו הכי היה ראוי לאכילה שנתבשל כל צורכו, וע"כ בדיעבד – מותר", ועוד כתב שם (ס"ק ל"א): "אסור – לכל אדם, וכ"ש לבני ביתו דאסור, כיון דנתבשל בשבילם". ועוד כתב שם (ס"ק ל"ה): "ואם החזירו ישראל – בשבת, אפילו בשוגג דינו כעבר ושהה במזיד ואסור אם מצטמק ויפה לו, והטעם דמחמרינן בחזרה טפי מבשהייה, משום דקעביד מעשה. ועיין במג"א שפסק דלאחרים – שרי בזה, מאחר שהיה מבושל קודם כל צורכו והיה שוגג. ודע דדין זה הוא אפילו לשיטת הרמ"א דפוסק בסוף הסעיף כהי"א דבשהיה מותר כמאכל בן דרוסאי, הכא בחזרה שוים הם לדינא, דהא לכו"ע בחזרה – אסור אפילו אם נתבשל כל צרכו".
[6] וכתב הבה"ל שם (ד"ה "אם החזירו ישראל"): "ומיירי באופן שהחזרה אסור לדברי הכל דאי לאו הכי אין להחמיר בדיעבד וכעין שכתב המג"א בסקי"ד עי"ש", וכתב כה"ח (סי' רנ"ג ס"ק ל"ט): "מי שנוהג שלא להחזיר לתנור בשבת וסועד אצל אחרים, עיין להרב זכור לאברהם אביגדור סימן ל"א, שכתב דלא ינהוג חומרא זו אצל אחרים, יעו"ש. והביאו הרוח חיים, וכתב דאם באנו למוסר ודעת של הרב בנאות דשא ז"ל דהרבה מטעמים שלא לסעוד אצל אחרים בשבת גם סיבה זו יקחנה לעצמו, אך אם הוא מוכרח, אז ודאי משום יוהרא ולא תתגודדו בשלחן צריך למיכל מהתבשיל ככל המסובין, אכן בקאפ"י יכול לאשתמוטי ולומר אין לי חפץ עתה בקאפ"י, יעו"ש". וכיון שלדעת הרמ"א מותר, במקום הצורך יש להקל בזה. וראה במאמר מרדכי שבת (ח"ג פרק נ"א סעי' ד').
[7] תשד"מ 414, וכן השיב מאד בקיצור בתשמ"ו-תשמ"ז סימן רכ"א, ותשד"מ 876-1.
[8] כתב השו"ע (סי' רנ"ג סעי' ב'), ז"ל: "כירה שהיא גרופה וקטומה ונטל הקדירה מעליה אפילו בשבת – מותר להחזירה כל זמן שהיא רותחת, הגה – ועודה בידו, ולא הניחה על גבי קרקע, הגה – ודעתו להחזירה".
הר"ן (דף ט"ו ע"ב בדפי הרי"ף, ד"ה "בית שמאי"), וז"ל: "בית שמאי אומרים: נוטלין ולא מחזירין, דמיחזי כמבשל בשבת, וב"ה אומרים: אף מחזירין, הואיל וגרוף וקטום". וכן שם (ד"ה "גמ'"), וז"ל: "לא יחזיר הוא משום שמחזיר בשבת נראה כמבשל אם אינה קטומה". וע"ע שם (דף י"ז ע"ב בדפי הרי"ף ד"ה "לא שנו"), שאם הניחם על גבי קרקע – אסור להחזירם דמחזי כמבשל לכתחילה. והביא השער הציון סי' רנ"ג ס"ק מ"ח ראיה שאף אם האש גרוף וקטום ואין חשש חיתוי (שהרי בעודה בידו – מותר להחזיר, ולפיכך בודאי מדובר בגרופה וקטומה), בכל זאת אם אין עודה בידו – אסור דמחזי כמבשל, ומוכח מזה שגם בגרופה וקטומה (פלטה) שייך חשש מחזי כמבשל אם אינו ממלא את התנאים.
וע"כ כתב המשנ"ב (שם ס"ק נ"ה), וז"ל: "ועודה בידו – ר"ל שלא הסיר הקדרה מידו מעת נטילתה מן הכירה עד שעה שיחזירנה, ולאפוקי אם הניחה ע"ג מטה או ספסל וכדומה לזה בינתים, הוי כמו שהניחה ע"ג קרקע בינתים, וזה אסור לכו"ע, דבטלה לה השהיה הראשונה ושוב כשמחזיר ומניחה ע"ג הכירה הו"ל כמושיב לכתחלה ע"ג הכירה בשבת, וחכמים לא התירו אלא חזרה אבל לא להושיב לכתחלה, אף שכבר נתבשלה כל צרכה ואין בה מן הדין משום איסור בישול, מ"מ כיון שמעמידה במקום שדרך לבשל שם תמיד נראה כמבשל לכתחלה בשבת".
ועיין ברמ"א (סי' רנ"ג סעי' ה') שכתב: "וה"ה שאסור להניחו ע"ג כירה אפי' גרופה וקטומה, דלא התירו אלא חזרה, וכדרך שנתבאר", ובשו"ע (שם) כתב, שרק על פי הקדירה – מותר, היינו על המיחם או על הקדירה משום דלא מיחזי כמבשל כדעת הרשב"א (מ' ע"ב ד"ה "מביא"), אבל על האש (וה"ה על פלטה) – אסור, וראה במשנ"ב ס"ק פ"ז ובסימן שי"ח (ס"ק צ"ח), כה"ח (שם ס"ק ק"ן).
ובעניין הטעם משום חשש חיתוי, ראה בכה"ח (סי' רנ"ג ס"ק מ"ד, וסי' שי"ח ס"ק ק"א), ועוד עיין לשו"ע (סי' שי"ח סעיפים ז'-ח') בענין אם מותר להניח דבר יבש קר שנתבשל כל צורכו על גבי מיחם שעל האש, שיש שמתירים, ויש אוסרים וסוברים שגם אם מניח עתה את האוכל שמבושל כל צורכו על המיחם ולא על האש, מאחר שהמיחם הוא על גבי האש הוי כאילו מניח את הדבר היבש על האש, וזה הרי כולם אוסרים. ואע"פ שמר"ן פסק כדעה ראשונה, היינו מפני שבפועל הוא מניח את האוכל הקר והיבש על גבי המיחם, וזה עדיף מגרופה וקטומה, כי סוף כל סוף הוא מניח על הקדירה. ועיין לשו"ע (סי' רנ"ג סעי' ה') בענין להניח "פאנדיש", שהוא דבר יבש ומבושל כל צורכו, שמותר להניח על המיחם.
ועיין שם למשנ"ב (ס"ק פ"ז) ולהגאון (שם ס"ק ס"ג) שכתב: "וה"ה שאסור כו' דלא התירו. כנ"ל דוקא מבושל כ"צ חזרה מותר, ואפ"ה בעינן כל התנאים וחזרה דוקא. ואפי' מצטמק ורע לו דוקא חזרה מהא דאמרינן שם ל"ח ואף ר' אושעיא כנ"ל ואף שאין בישול כנ"ל". ועיין לכה"ח (שם ס"ק ע"ב) בשם המ"מ, ושם (ס"ק ע"ו). והוסיף כה"ח (שם ס"ק ע"ה) והביא את סברת הר"ן להקל, ולדעת הב"י – לא פוסקים כן. ועיין למשנ"ב (סי' שי"ח ס"ק נ"ט) ולכה"ח (שם ס"ק צ"ה, צ"ח, ק'-ק"א).
וכן פסק השו"ע (סי' שי"ח סעי' ט"ו) שדבר שנתבשל כל צורכו והוא יבש – מותר להניחו כנגד המדורה וכו'. ועיין שם בב"י שהביא סברת הר"ן והרשב"א שעל כירה, אפי' גרופה – אסור, ורק על המיחם או כנגד המדורה שאין דרך רוב בני אדם לבשל כך – מותר. ועיין שם למשנ"ב (ס"ק צ"ב) וכה"ח (שם ס"ק ק"נ).
הרי שלהניח אוכל קר בשל כל צורכו על פלטה או אש גרופה וקטומה – אסור, או מדין מחזי כמבשל או מדין גזירת חיתוי, ההיתר רק על המיחם או רחוק מהאש כנגד המדורה. וכל ההיתר רק באופן שבשל כל צרכו, ואם לא בשל כל צרכו, אפילו שהוא חם בחום שהיד סולדת בו – אסור להניחו אפילו על גבי מיחם, וכ"ש על גבי כירה אפי' גרופה וקטומה, משום בישול.
[9] א. התבשיל מבושל כל צורכו. ב. האש גרופה וקטומה. ג. התבשיל חם בחום שהיד סולדת בו ורותח כך שהתבשיל מפעפע. ד. לא הניחו את הסיר על הקרקע או על גבי השיש. ה. לדעת הרמ"א צריך שיהא בדעתו להחזיר, ויש להחמיר לכתחילה.
[10] בית יוסף (או"ח סי' רנ"ג).
[11] ראה בהערה ב'.
[12] פסק השו"ע (סי' שי"ח סעי' ד'): דווקא דבר יבש שנתבשל או נאפה כל צרכו, אין בו שוב משום בישול או אפייה, אבל אם חסר קצת אפייה (כגון שרוצה להצנים) – עובר על איסור אופה, וכמו שהסבירו את דברי השו"ע (סי' שי"ח סעי' ד') הגאון מוילנא (שם ס"ק י"ב) וכן המשנ"ב (שם ביאור הלכה ד"ה "אפילו"), וכפי שפסק הרב כה"ח שם (שם ס"ק נ"ח, ס"ג, קמ"ו).
לכן, כל דבר שאדם שם אותו על גבי מיחם וכוונתו "שתגמר אפייתו" ויעשה מה שלא היה קודם לכן, כגון: אם יהפך לצנימים – הריהו גמר מלאכת אופה ועובר על איסור דאורייתא כדעת הרמב"ם, ואנו פוסקים כמותו.
ובכל אופן לדעת הבה"ל (שם ד"ה "אפילו") אם עשה בדיעבד – מותר לאכלו, אך כיון שאנו הולכים כדעת השו"ע והרמ"א, שדעתם כדעת הרמב"ם, אפילו בישלו כמאכל בן דרוסאי – יש בישול אחריו, ולכן אפילו בדיעבד – אסור.
וכתב מו"ר ועט"ר רשכבה"ג ח"ר הרי"ח הטוב בספרו רב פעלים (ח"ב חאו"ח סי' נ"ב) שאסור לעשות צנימים בשבת, וזאת משום גמר מלאכה, שבאמת בזה הוא גמר מלאכה של הצנימים, מיהו אם הניחו כדי להפשירו והלחם הוצנם שלא בכוונתו ודעתו – מותר לאכלו. ושוב נשאלתי: הרי יש מאכל שבת הנקרא: "כובנֵי", היינו בצק הנאפה בתוך סיר עם שמן מועט, ומאחר שהסיר עמוק ה"כובני" לא נאפה טוב ולא נצנם טוב אלא ע"י שיהפכו אותו בשבת, וכך הם עושים. ואנו אוסרים אפילו להניח על מיחם ממש! ואמרתי להם: מי אמר שדעת חכמים נוחה ממעשיהם?!
וע"כ כיון שיש שמקפידים לאכול דוקא צנימים, וצנימים זו אפייה מיוחדת מעבר לאפיית לחם, וזה ממש גמר מלאכת אפיית הצנימים, ואסור, ואפילו הוא חם. ועיין באורך בגינת ורדים (כלל ג' סי' ב'-ט' והובא בכה"ח סי' שי"ח ס"ק ס"ה) בענין הקפה, שלדעתו עירוי מכלי ראשון על הקפה – אסור מדאורייתא שזה גמר בישולו. וראה עוד במאמר מרדכי שבת (ח"ג פרק נ"ג סעי' מ"ט).
[13] שו"ע (סי' רנ"ג סעי' ה').
[14] וע"ע להלן שאלה ו'. וראה מאמר מרדכי שבת (ח"ג פרק נ"א סעי' כ"ח-ל"א, פרק נ"ג סעי' מ"ט-נ'). ושו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ע"ו).
[15] תשמ"ח-תשמ"ט סימן ב'.
[16] ראה לעיל הערה ב'. ולפיכך לדעת השו"ע אין להניח קדירה על הפלטה או על גז המכוסה בפח והפח נוגע באש, מע"ש, שאף שאין לאסור מדין שהייה כיון שאין אפשרות לחתות, מ"מ אסור משום הטמנה דהוי כמניח ע"ג גחלים או על גבי הגז [ובהטמנה חיישינן בכל גווני שמא יטמין ברמץ ויחתה וכדלעיל], ואף שבפלטה יש כיסוי פח ע"ג גופי החימום מ"מ אין הפח חוצץ כיון שללא הפח העליון אין שימוש בפלטה שהרי לא יוכל להשתמש בסליל החשמלי או בחרסינה שמתחתיו, והוא מהוה חלק מגוף החימום, וכן יש לומר שזהו דרך הבישול והחימום. וע"כ אף שכיום בפלטה החשמלית אין לה שום כפתור, ומחמת כן טועים העולם לחשוב שמשום כך אין שום בעיה בשבת שכן אין חשש 'שמא יחתה בגחלים', הרי נתבאר שיש בעיה בשהיית מאכלים על גבי פלטה משום ששייך בה הגזרה 'שמא יטמין ברמץ'.
מיהו שיטת הרמ"א (סי' רנ"ג סעי' א') שהטמנה אסורה רק אם הקדרה על הגחלים ממש ומכוסה מלמעלה, אבל אם היא על גחלים ואינה מכוסה מלמעלה – יש להקל, ומכל מקום יש לכסות את הפלטה בנייר כסף, ועל זה סומכין. ועיין במשנ"ב (סי' רנ"ז ס"ק מ"ה). אך גם לנוהגים כשיטת הרמ"א אם טומנים על האש ממש וגם מכסים מלמעלה, שלא כדין נוהגים. וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק ב' שאלה א').
וכתב השו"ע (סי' רנ"ז סעי' ז'): "כל היכא דאסרינן הטמנה, אפילו בקדירה מבושלת כל צרכה אסרינן, ואפילו מצטמק ורע לו", וראה במשנ"ב (שם ס"ק ל"ג).
אך מותר להניח על הפלטה מכסה של צנצנת או כלי הפוך שיש בהם חלל של לפחות 2 ס"מ, ועליהם לשים את הסיר עם האוכל, כי דבר זה אינו נראה כבישול, וכל זה רק בתבשיל יבש.
[17] ראה לעיל הערה ב'.
[18] ראה לעיל הערה י"ב.
[19] כתב הבית יוסף (סימן רנ"ג):- "וכן כתב רבינו ירוחם בח"ג (ני"ב ס"ט סוף ע"א) בשם ה"ר יונה, דכל שרובו רוטב ומצטמק ויפה לו, והוא צונן כשהחזירו על גבי כירה ומצטמק, הוי מבשל גמור".
אמנם בסימן שי"ח כתב בשם רבינו ירוחם: "וזה לשונו: וכל זה שאמרנו שמחזירין, דוקא שהגיע למאכל בן דרוסאי, ואפילו הגיע אם שהה בעודה בידו עד שנצטנן התבשיל – אסור להחזירה אם יש בה רוטב, דכל דבר שיש בו רוטב ומצטמק ויפה לו, והוא צונן כשהחזירו על גבי כירה ומצטמק, הוי מבשל גמור, עד כאן. ולמדנו מדבריו, דאם מצטמק ורע לו אף על פי שיש בו מרק – אין בו משום בישול, ושרי ליתנו אצל המדורה אפילו במקום שהיד סולדת בו". והמעיין ברבינו ירוחם יראה כגירסא זו, וא"כ משמע שאם יש בו רוטב אפילו קצת – אסור.
ופסק בשו"ע (שם סעי' ד'): "תבשיל שנתבשל כל צרכו – יש בו משום בישול אם נצטנן. הגה: וי"א דוקא אם מצטמק ויפה לו, ואם לא נתבשל כל צרכו, ואפילו נתבשל כמאכל בן דרוסאי, שייך בו בישול אפילו בעודו רותח. וה"מ שיש בו בישול אחר בישול, בתבשיל שיש בו מרק, אבל דבר שנתבשל כבר, והוא יבש – מותר לשרותו בחמין בשבת". כלומר, אע"פ שמרן הביא שתי גירסאות ברבינו ירוחם – פסק כגירסה השנייה דלעיל.
וכתב הפרי מגדים (משבצות זהב סימן רנ"ג ס"ק י"ג), וז"ל: "…ולפי זה שפיר הולכין בתר רובו, דרובו רוטב מצטמק ויפה לו הוא ומתכוין לצימוק והוה בישול, ואם רובו יבש אין דעתו לצימוק כי מצטמק ורע לו הוא ליבש". ועיין במש"כ בא"א (ס"ק מ"א) ובמשב"ז (סי' רנ"ט ס"ק ג'). וע"ע בדברי כה"ח (סי' שי"ח ס"ק ס"ב).
ובשולחן ערוך הרב (סי' שי"ח סעי' י"א) כתב: "תבשיל יבש שאין בו רוטב כלל – אין בו בישול אחר בישול אם נתבשל כבר כל צרכו, ואפילו נצטנן לגמרי. ומותר אפילו לשרותו בכלי ראשון רותח כדי שיהא נימוח שם ויהיה דבר לח". ובפסקי הסידור (הלכתא רבתא לשבתא) כתב, וז"ל: "אף על פי שאין בישול אחר בישול בדבר יבש, מכל מקום אם חוזר ונמחה ממנו קצת יש בו משום בישול אחר בישול בלחלוחית המחוי אם היד סולדת בו. ולכן צריך ליזהר במאד שלא להחם בשר או עופות צלוים או מבושלים – אם יתחמם המוהל הנמחה מהם עד שהיד סולדת בו, משום איסור סקילה וכרת ח"ו", וכן כתב בשו"ת חת"ס (או"ח סי' ע"ד), וז"ל: "והיינו קאפ"ע שהוא יבש לגמרי, ואין בו שום לחלוחית מים קרים".
אך להלכה אנו נוקטים כדעה אמצעית שדוקא אם רואים בו מים יש בו בישול אחר בישול.
[20] תשמ"ו-תשמ"ז סימן י"ח.
[21] ראה לעיל הערה י"ט, במאמר מרדכי שבת (ח"ג פרק נ"ג סעי' א').
[22] ראה לעיל בהערות ב' וג', בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סימן ז') מובא תוכן תשובתו ב"מאסף" בהרחבה. ובמאמר מרדכי שבת (ח"ג פרק נ"א סעי' א'-ד').
[23] כתוב בגמ' שבת (ל"ז ע"ב): "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: קטמה והובערה – משהין עליה חמין שהוחמו כל צורכן ותבשיל שבישל כל צורכו, ואפילו גחלים של רותם. שמע מינה: מצטמק ויפה לו – מותר. – שאני הכא דקטמה. – אי הכי, מאי למימרא? – הובערה אצטריכא ליה. – היינו הך! – גחלים של רותם אצטריכא ליה". ופרש"י בד"ה "שאני הכא דקטמה – וגלי דעתיה דלא ניחא ליה בצמוקי". ראה בחזו"א (או"ח סי' ל"ז ס"ק ט') ובמאמר מרדכי שבת (ח"ג פרק מ"ט סעי' ז').
[24] תשמ"ו-תשמ"ז סימן קע"ג, וכן השיב בתשובה תשמ"ה 524-1.
[25] כתב השו"ע (סי' שי"ח סעי' ד'), וז"ל: "תבשיל שנתבשל כל צרכו – יש בו משום בישול אם נצטנן. הגה: וי"א דוקא אם מצטמק ויפה לו (רבינו ירוחם ח"ג); ואם לא נתבשל כל צרכו, ואפילו נתבשל כמאכל בן דרוסאי – שייך בו בישול אפילו בעודו רותח; וה"מ שיש בו בישול אחר בישול, בתבשיל שיש בו מרק, אבל דבר שנתבשל כבר והוא יבש – מותר לשרותו בחמין בשבת". אבל הרמ"א (שם סעי' ט"ו) היקל יותר והתיר לחמם תבשיל לח שהתבשל כל צורכו כל זמן שהתבשיל עדיין חם במקצת אף שאין היס"ב, וז"ל: "ויש מקילין לומר דכל שאין נותנו ע"ג האש או הכירה ממש רק סמוך לו, אפילו נצטנן – מותר (המגיד פרק כ"ו). ונהגו להקל בזה אם לא נצטנן לגמרי". אך תבשיל לח שהתקרר לגמרי גם הרמ"א אוסר לחמם באופן שיגיע לחום שהיד סולדת בו. ובביאור דעתו עיין משנ"ב (שם ס"ק צ"ז), כה"ח שם (ס"ק קנ"ד), חזו"א (מועד סי' ל"ז אות י"ג).
[26] שו"ע (או"ח סי' רנ"ג סעי' ה').
[27] ראה בשו"ע (סי' שי"ח סעי' ט"ו) ובמשנ"ב שם (ס"ק כ"ג). וראה עוד בשו"ע (סי' רנ"ג סעי' ה') ובחזו"א (סי' ל"ז ס"ק י"ג), וראה בהרחבה במאמר מרדכי שבת (ח"ג פרק נ"א סעיפים י"ב-ט"ו).
[28] תשמ"ה 252-1.
[29] עיין לעיל שאלה ג'. אמנם אם יש עליו קרח – יש לנערו לפני שמניחו שם, ראה במאמר מרדכי שבת (ח"ג פנ"א סעי' כ"ח-ל"ב).
[30] כתב השו"ע (סי' שי"ח סעי' ו'): "כלי שיש בו דבר חם שהיד סולדת בו – מותר להניחו בשבת ע"ג קדירה הטמונה כדי שישמור חומו ולא יצטנן", וכתב המשנ"ב (שם ס"ק מ"ט) שמה שכתוב בשו"ע: "חום שהיד סולדת בו" זה לשיטתו של השו"ע, אבל לדעת הרמ"א בסימן שי"ח סעיף ט"ו שאם לא נצטנן לגמרי דינו כמו דין חום שהיד סולדת בו, והוסיף המשנ"ב (שם ס"ק נ"א), וז"ל: "ואשמועינן, דמותר להניח הכלי תחת הבגדים שכיסו בהן הקדרה, ואף שאין טומנין בשבת אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל, הכא, כיון דעיקר הטמנה היה מבע"י לצורך הקדרה – דזה מותר, ולכן, אם נתגלתה הקדרה דמותר לכסותה, מותר לכסות דרך אגב גם הכלי שיש בו הדבר חם". ונראה שדעתו היא על פי התוספתא (שבת פ"ד הי"ד, ובכת"י ליברמן שבת פ"ג הכ"ג): "טומנין מיחם ע"ג מיחם", וע"ע בכה"ח (שם ס"ק פ"ח), אמנם, בתוספתא שלפנינו וכן בגירסת הרמב"ם (הל' שבת פ"ד ה"ו) נאמר להדיא: "מניחים מיחם ע"ג מיחם", דהיינו ההיתר במיחם הוא דוקא להניח ולא להטמין. וכן פסק בשולחן ערוך של רבנו זלמן (סי' שי"ח סעי' י"ד) שאסור להטמין גם תחת שמיכות שכיסה בהם קדירה אחרת מערב שבת. וכן משמע מדברי מרן בשו"ע (שם), שכתב: "מותר להניחו בשבת ע"ג קדירה הטמונה", דהיינו שההיתר הוא רק להניח, ולא להטמין, וכן בסימן רנ"ג (סעי' ה') כתב: "אבל להטמין תחת הבגדים הנתונים על גבי המיחם – ודאי אסור", וכן דעת החזו"א (סי' ל"ז ס"ק י"ז), וע"ע משנ"ב (סי' רנ"ג ס"ק פ"ח) ועוד שם (סי' רנ"ח ס"ק ב').
[31] וע"ע משנ"ב שם (ס"ק פ"ח) וכה"ח שם (ס"ק ע"ג).
[32] עיין לעיל שאלה ב'.
[33] תשמ"ה 600-1.
[34] תשמ"ה 584-1, וכן השיב בקיצור בתשמ"ו-תשמ"ז סימן רכ"א.
[35] מחשש איסור הטמנה מצד אחד לדעת השו"ע אמנם לדעת רמ"א – מותר, ראה לעיל הערה ב'.
[36] כתוב בירושלמי (שבת פ"ג ה"ג): "מולייר הגרוף – שותין ממנו בשבת. הא אם אינו גרוף – לא. אמר ר' שיין: מפני שהגחלים נוגעות בגופו. אמר ר' חנינה בריה דר' הילל: מפני שהרוח נכנסת בגופו והגחלים בוערות. אמר רבי יוסי בי רבי בון: מפני שהוא עשוי פרקים פרקים הוא מתיירא שמא נתאכל דיבוקו והוא מוסיף מים". ובמשנ"ב סי' שי"ח ס"ק קי"ח, ז"ל: "כלי בישול שלנו שקורין סאמאווא"ר שהוחם מע"ש – אסור ליטול ממנו מים בשבת כשאינו גרוף מן הגחלים [כ"כ בספר תוספת ירושלים לעיל בסימן רנ"ג ע"ש שהביא זה בשם ירושלמי דקאמר שם דמוליאר שאינו גרוף – אין שותין ממנו בשבת, הטעם מפני שהוא עשוי פרקים הוא מתיירא שמא יתאכל פירוקו והוא מוסיף מים]. ולפ"ז יש ליזהר כשישב לשתות מן הכלי בישול שלנו קודם שקיעה ובאמצע קידש עליו היום, שלא לשתות ממנו עוד".
[37] חזו"א שם (ס"ק ו' דינים העולים), שאין להחזיר לתוך התנור. וכתב עוד (ס"ק כ"א ד"ה "מ"ב"): "והנה אי מעמיד קודם שהוסק התנור הוי גם כן כמשהה בתחלה בשבת וכו' כמו מכונה חשמלית שהכין מערב שבת לבוא בשעה פלונית – אסור ליתן לתוך התנור קדם שבא האש, אפי' תבשיל שהתבשל כל צורכו ואפילו הוא חם, וכדין איסור חזרה דחשיב כמשהה בשבת, ואפילו אי בתנור שמסיק נכרי לא חשיב משהה התם מחוסר מעשה של בעל הבחירה, אבל הכא דסוף החום לבוא מעצמו נראה דחשיב כמשהה".
[38] תשמ"ח-תשמ"ט סימן י"ח.
[39] ראה בשו"ע (סי' רנ"ז סעי' ה'), ז"ל: "אם פינה התבשיל בשבת מקדירה שנתבשל בה לקדירה אחרת – מותר להטמינו בדבר שאינו מוסיף הבל", וראה במשנ"ב (שם ס"ק כ"ח), ז"ל: "דלא אסרו אלא כשהוא בכלי ראשון שנתבשל בו, אבל כשפינהו לכלי אחר אף שעדיין היד סולדת בו – מותר, ואפילו אם חזר ועירה אותו אח"כ לכלי ראשון שהיה בו – נמי שרי, דתו לא כלי ראשון והווי ליה כצונן דמותר להטמינו. ואפילו בכלי ראשון אם נתקרר עד שאין היס"ב, ג"כ נראה דשרי להטמינו אם הוא במקום הצורך". וכתב החזו"א (סי' ל"ז ס"ק ל"ב): "ונראה לפ"ז דמותר לערות מים ממיחם לבקבוק טרמ"וס בשבת, דאפי' אם נחשוב את הטרמ"וס כמוטמן במוכין, אכתי יש כאן היתר של כלי שני, ואפשר דכלי מרוצף סביבו בבגד לא חשיב הטמנה, דלא גזרו אלא להטמין את הכלי בבגד, אבל ליתן בתוך כלי אינו בכלל הטמנה, דהרי כל הכלי מגין על מה שבתוכו שלא יצטנן במהרה, ולא אסור ליתן לתוך כלי בשבת". וראה עוד ביחס לתרמוס בהרחבה מאמר מרדכי שבת (ח"ג פרק נ"ב סעי' ע'-ע"ב ובהערות שם).
[40] תשמ"ו-תשמ"ז סימן רט"ז.
[41] ראה בהערה ל"ט.
[42] באופן שהמים שבתרמוס צוננים – אסור לערות לתוכם מים רבים שיוכלו לחמם את המים שבתרמוס לחום שהיד סולדת בו. מיהו אם מערה מעט מים חמים על הרבה מים צוננים באופן שהמים לא יתחממו בשיעור שהיס"ב – מותר. ומקור הדברים ראה שולחן ערוך (סי' שי"ח סעי' י"ב), שכתב: "ומותר לצוק מים חמין לתוך מים צונן או צונן לתוך חמין, והוא שלא יהיו בכלי ראשון מפני שמחממין הרבה. הגה: ואם המים מרובים כל כך שא"א שיתבשלו, רק שיפיגו צנתן, אפילו בכלי ראשון – שרי, רק שלא יהיה על האש (טור)". וכתב המשנ"ב (שם ס"ק פ"ב): "דאם החמין הם בכלי ראשון – אסור לצוק בתוכם מים צוננים. וה"ה דאסור לערות מהם לתוך מים צוננים מועטים שיתבשלו על ידם". וראה בכה"ח (סי' שי"ח ס"ק קכ"ד) שכתב: "כדי להפשירן. פירוש אבל כדי לחממם – אסור, דהיינו שהיד סולדת בהם אסור".
[43] כתב הביאור הלכה (סי' שי"ח סעי' ד' ד"ה "אם נצטנן") שמים חמים בכלי שני דינה לשו"ע כדין מים שהצטננו, אף אם היד סולדת בהם.
[44] תשמ"ח-תשמ"ט סימן קס"ה, וכן השיב בתשובה תשמ"ה 674.
[45] משנ"ב (סי' שי"ח ס"ק ל"ט), וז"ל: "עתה נבאר דין בישול עלי הטיי"א השייך בכמה ענינים לסעיף זה. הנה טיי"א בשבת פשוט בפוסקים דיש בו משום בישול, ובמזיד יש בו איסור סקילה, ובשוגג חיוב חטאת, וע"כ יש ליזהר בו מאד, ובעו"ה רבים נכשלים בו ומקילין לעצמן בקולות שאין בהם ממש, וע"כ מוכרח אני לבאר אופני ההיתר והאיסור בזה בעזה"י. הנה לערות מכלי ראשון על עלי הטיי"א, יש בזה בודאי חשש אב מלאכה, דקי"ל דעירוי מבשל כדי קליפה כדלקמן בסעיף יו"ד, וכ"ש אם יעמידנו אח"כ על התנור או בתוך הקאכלין עד שיהיה היד סולדת בו, בודאי יבוא לכו"ע לידי איסור סקילה עי"ז, ואפילו אם ירצה ליתן את עלי הטיי"א לתוך הכלי אחר שיערה החמין לתוכה, כדי שיהיה על המים שם כלי שני – ג"כ אסור, כדקי"ל בסעיף זה דדבר שלא בא בחמין מלפני השבת – אין שורין בשבת אפילו בכלי שני, וכלי שני לפי מה שמבואר בסעיף זה דיש דברים רכים קלי הבישול שמתבשלים אפילו בהדחה מכלי שני, אפשר דיש בהעלים ג"כ חשש איסור דאורייתא אפילו באופן זה. וע"כ הסכימו האחרונים דיש לערות עליהם מע"ש רותחין מכלי ראשון, כדי שעי"ז יהיה נקרא הטיי"א מבושל במקצת, דעירוי מבשל כדי קליפה, ויהפך בעת העירוי את הטיי"א היטב בתוך הרותחים מלמעלה למטה ומלמטה למעלה [ויותר טוב שיהיה מבושל ממש ע"י העמדה במקום שמתבשל], ואח"כ יריק את העסענס (התמצית) לכלי אחר, כדי שישארו עלי הטיי"א יבשים ויהיה מותר לו לערות אח"כ בשבת עליהם מים חמין מכלי ראשון, כיון שכבר נתבשלו מע"ש כדין דבר יבש דקי"ל בסעיף זה דאין בו בישול אחר בישול אפילו אם נצטנן [ואח"כ מותר לו להחזיר גם מי העסענ"ס אלו הצוננים לתוך הכלי זה גופא, וכמו שכתבנו לעיל דדבר לח שנצטנן – מותר לו ליתנו בתוך כלי שני רותח], דאם ישאר בו משקה העסענ"ס, הרי קיי"ל דבלח – יש בישול אחר בישול אם נצטנן, אם לא שמי העסענס (תמצית) הצוננים הם מרובין שלא יתחממו ע"י המים שמערה עליהן למחר. וכן הדין לענין קאוו"י – יזהר שלא יערה עליהם מים חמין מכלי ראשון, אם לא שעירה עליהם מאתמול והריק את המים מעליהן, והטעם ככל הנ"ל [עיין בתשובות חתם סופר סימן ע"ד ובפ"ת על או"ח]. ודע דאף שהתרנו לערות חמין על עלי הטיי"א והקאוו"י, אם נתן עליהם מאתמול מים מכלי ראשון, אעפ"כ יזהר שלא יעמיד את הטיי"א והקאוו"י בתנור או בקאכלין אחר ששפך עליהם מים, דהא אין עירוי מבשל רק כדי קליפה, וא"כ לא נתבשל אתמול רק כדי קליפה, ועכשיו ע"י העמדה בתנור יתבשל לגמרי. והנה אופן זה שבארנו, אף שאין למחות ביד הנוהגים בו, מ"מ כתבו האחרונים עצה המובחרת מזה, דהיינו שיתקן העסענס (תמצית) מע"ש לגמרי, שלא יצטרך לערות לתוכו עוד רותחין למחר בשבת ולמחר כשיצטרך לשתות יתן העסענס (תמצית) הצונן לתוך הכוס ששותה בו אחר שעירו המים חמין לתוכו ונעשה כלי שני, וה"ה שמותר לתת לתוך הכוס הזה שהוא כ"ש חלב שנצטנן, אבל אסור לערות עליהם מכ"ר וכדלעיל בסעי' ד', וכשהעסענס (תמצית) שלו אינו צונן, הוא בודאי טוב לצאת בזה ידי כל הדעות". וע"ע שעה"צ (שם ס"ק ס"ג), כה"ח (שם ס"ק ס"ה).
וכן יש לנהוג כן משום צביעה במשקין, אע"פ שאין צביעה באוכלים כמו שכתב השו"ע (סי' ש"כ סעי' כ'), וז"ל: "יש מי שאומר שהאוכל תותים או שאר פירות הצבועים, צריך ליזהר שלא יגע בידיו צבועות בבגדיו או במפה, משום צובע, אבל אם צובע פתו במשקה הפירות – לית לן בה, דאין צביעה באוכלין". וכל זה באוכלים, אך במשקין – יש צביעה. אמנם, י"א שה"ה במשקים (שעה"צ שם ס"ק ס"ד). אך רבו האוסרים צביעת משקים, וראה בשעה"צ (שם ס"ק ס"ה), כה"ח (שם ס"ק ס"ה, סי' ש"כ ס"ק קט"ז), וכך היא דעת הגינת ורדים (כלל ג' סי' ט') והבא"ח (ש"ש פקודי סעי' ד') שיש להחמיר. ועיין באורך ביאור העניין בשו"ת רב פעלים (ח"ג סי' י"א), ולכן יש לשפוך את המים על הכוס שבה התמצית.
[46] תשמ"ו-תשמ"ז סימן מ"ב, וכן השיב בתשובה תשמ"ה 524-1.
[47] עיין בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ע"ב). והנה, בעניין שמוש במים חמים מדוד שמש, רבו הדיעות בדבר – יש מי שאומר שמותר להשתמש ביום שבת במים חמים בדוד שמש, וזה נקרא "עונג שבת". ויש מי שאומר שאסור גם בליל שבת, ומי שנוגע במים חמים בליל שבת זה לא "עונג" אלא "נגע". ויש המחלקים בין לילה ובין יום. לכן נבוא לבאר בצורה יותר רחבה, ונקדים כמה כללים בקצרה.
דבר שאינו מתכוין– הגמרא בשבת (כ"ט ע"ב, מ"א ע"ב) מביאה מחלוקת בין רבי יהודה לרבי שמעון בדין דבר שאינו מתכוון, אם מותר בשבת או אסור. דעת רבי יהודה שאסור, ודעת רבי שמעון שמותר, ונפסקה ההלכה (שם כ"ב ע"א) כר' שמעון.
וכך הרמב"ם (פ"א מהל' שבת ה"ה) כותב: "דברים המותרים לעשותן בשבת ובשעת עשייתן אפשר שתעשה בגללן מלאכה ואפשר שלא תעשה – אם לא נתכוין לאותה מלאכה – הרי זה מותר, כיצד? גורר אדם מטה וכסא ומגדל וכיוצא בהן בשבת, ובלבד שלא יתכוין לחפור חריץ בקרקע בשעת גרירתן, ולפיכך אם חפרו הקרקע – אינו חושש בכך לפי שלא נתכוון", עכ"ל.
כלומר, ההגדרה של דבר שאינו מתכוון, היא עשיית פעולה מותרת ונעשית גם פעולה אחרת שיש בה מלאכה, והוא לא התכוון לה, והיכא שאינו ודאי שתעשה – מותר. וכלשון הרמב"ם: "אפשר שתעשה ואפשר שלא תעשה", כלומר "ולא ודאי", כי כאשר בודאי תעשה המלאכה כמו "מושך את הספסל", והספסל הוא כבד, בהכרח שהקרקע תחפר, ואז גם הרמב"ם מודה שאליבא דרבי שמעון – אסור (דהוי פסיק רישא – ראה שו"ע סי' של"ז סעי' א').
וכך מצאנו מחלוקת (שבת מ"א ע"ב) גם כן בין רבי יהודה לרבי שמעון לענין מי שיש לו מיחם על האש וכיו"ב, ונגמרו המים, ומוציא את המיחם, ורוצה להוסיף בתוך המיחם הרבה מים כדי להפשירן, שלדעת רבי יהודה – אסור, מפני ששפיכת מים בתוך המיחם מצרף אותו והופך אותו לקשה יותר. ולדעת רבי שמעון – מותר, שהוא לא מתכוון לצרף אותו, אלא מתכוון שיהיה לו מים פושרים, אף שהתוצאה תצא שהכלי הזה יהיה מצורף. ובהלכה נפסק כרבי שמעון גם בדבר הזה. וז"ל השו"ע (סי' שי"ח סעי' י"ב): "מיחם שפינה ממנו מים חמים – מותר ליתן לתוכו מים צונן [מרובים] כדי להפשירן", עכ"ל. והטעם שמותר לתת מים מרובים, אומר המגן אברהם (שם ס"ק ל"ו): "ולא אמרינן דמצרף הכלי, דדבר שאינו מתכוון הוא ולא פסיק רישיה", וכן כתבו כל הפוסקים.
[ויש לדון לדעת ר' יהודה שדבר שאינו מתכוון – אסור, האם אסור מהתורה, או רק אסור מדרבנן (ראה בתוספות יומא ל"ד ע"ב ד"ה "הני מילי באיסורא דאוריתא")? והנה מבואר מהתוספות (שבת מ"א ע"ב ד"ה "מיחם", ושם צ"ה ע"א ד"ה "המכבד והמרבץ") וגם ברש"י (שם קכ"א ע"ב ד"ה "דלמא לפי תומו") שרבי יהודה האומר שדבר שאינו מתכוון – אסור, זה רק מדרבנן ומהתורה – מותר, ורק מדרבנן החמירו בדבר הזה.
ובשיטה מקובצת בכתובות (ה' ע"ב ד"ה "ובשיטה ישנה") נוקט, וז"ל: "ונראה למורי… שאסור מדאורייתא, אבל ודאי חיוב חטאת – ליכא".
כלומר, לדעת רבי יהודה שאמר: "אסור" היינו, או מהתורה ואין בו חיוב חטאת, או רק מדרבנן, ולדעת רבי שמעון – מותר.
עוד יש לדון אם יעשה פעולה מסוימת, וכתוצאה ממנה אפשר שיצא איסור דרבנן. האם גם בזה חולק רבי יהודה ואומר שאסור, או רק כאשר יכול לצאת איסור דאורייתא אז אומר שאסור, אבל אם כתוצאה מהפעולה יצא איסור דרבנן אז נאמר שמותר (וראה בתוספות מ"א ע"ב ד"ה "מיחם"), והמשנה למלך (על הרמב"ם הל' שבת פ"א ה"ה) האריך בזה].
והנה בפסיק רישיה באיסור דאורייתא – ודאי אסור אף דלא מתכוון, כמו באדם שלוקח עוף, מנתק את הראש שלו מהגוף, וזה אי אפשר שיחיה, שאם פסיק רישיה – בודאי ימות, ובזה גם רבי שמעון מודה שזה אסור, גם אם לא מתכוון לכך.
ונחלקו הפוסקים בפסיק רישיה ולא מתכוון באיסור דרבנן, האם אסור או לא. והובא בשו"ע (סי' שי"ד סעי' א'), וז"ל: "ואם היה סכין תקוע מערב שבת בחבית – מותר להוציאו ולהכניסו, שהרי אינו מתכון להוסיף", וברמ"א שם מוסיף: "ודוקא שהוציאו ג"כ פעם אחת מבעוד יום, אבל אם לא הוציאו מבעוד יום – אסור, דהוי פסיק רישא דעושה נקב ופתח לחבית". ונתבאר באחרונים (ראה כה"ח שם ס"ק י"ד) שהמחלוקת בין השו"ע והרמ"א: אם אומרים פסיק רישיה באיסור דרבנן. וראה בהרחבה במג"א (ס"ק ה') ובגר"א (שם), והובאו במשנ"ב שם (ס"ק י"א). וראה עוד בשער המלך (שבת פכ"ה הכ"ה).
בעלמא יש לנו כלל, שאדם שעושה מעשה – הוא מתחייב, אך אם רק גורם – לא חייב, וכגון: אם לוקח חפץ ושובר אותו – חייב לשלם, אך אם נתן מכה על השולחן והחפץ התנענע, ואחר כך נפל, לא מיד כשדפק על השולחן, אף שהוא בודאי הגורם לכך שהחפץ נפל בסופו של דבר – הוי דין גרמא בנזיקין. או הרואה דלת נעולה, שבר ופתח אותה, ובא גנב ונכנס וגנב, ונמצא שהוא גרם לכך שהגנב ייכנס – הוי דין גרמא בנזיקין.
וכן בגמרא מובא: "דינא דגרמי", כגון: אדם שלקח שטר של חברו ושרף אותו, ששם עשה מעשה בידיים. והרמב"ן (בקונטרס דינא דגרמי) יש לו בזה הגדרות ארוכות, מתי חייב בדיני אדם ומתי חייב בדיני שמים (וראה שו"ע חו"מ סי' שפ"ו, וש"ך וסמ"ע שם באורך), אך במלאכות שבת גרמא – חייב אם עושה מעשה של מלאכה האסורה בשבת.
ונמצינו למדים מכל האמור שבדבר שאינו מתכוון – הלכה כר' שמעון ומותר אף במלאכה דאורייתא, אך אם פסיק רישיה במלאכה דאורייתא – פשוט שאסור לכו"ע, ובמלאכה דרבנן – נחלקו הפוסקים.
ונתבאר שמלאכת הבישול אסורה אף כשנעשה ע"י גרמא כי כך דרך המלאכה.
עוד נתבאר שתולדות האש הוי איסור תורה, והמבשל בחמה – מותר לכתחילה, ובתולדות חמה – הוי איסור דרבנן.
ועתה נבוא לפרט את הבעיה בהגדרה ההלכתית של דוד שמש:
ויש להסתפק בדעת רש"י (שבת ל"ט ע"א ד"ה שרי) שכתב בטעם למה מה שנתבשל בחמה מותר "דשרי – דאין דרך בישולו בכך", אם התכוון לומר שכיום אין דרך האנשים להשתמש בחמה ממש, ולפיכך לא אסרו, וממילא אם יהא דרכו – יהא אסור, או כוונתו שבעת עשיית המשכן לא היה דרך בישול הסממנים בכך, ולפיכך אין לאסור בכל גוונא בחמה.
לגבי דוד שמש, הרב צבי נריה זצ"ל שאל פעם את הרב צבי פסח פרנק זצ"ל, רבה של ירושלים, ואמר לו שדוקא היום נאסור דוד שמש (אף אם חשיב בישול בחמה), מכיון שרש"י אמר בטעם ההיתר בבישול בחמה שאין דרך לחמם בזה, והיום שכולם רגילים לחמם – אז יש לאסור כמו תולדות האור.
יש מי שאומר, שכל מה שגזרו אטו תולדות האור זה בזמנם שלא היו דודי שמש, וכן בדורות שלפני הדור שלנו, אך היום שאין לך בית שאין לו דוד שמש, וזה כבר נפוץ הדבר הזה, שיש דודי שמש בכל מקום ומקום – לא גזרו אטו תולדות האור, שכולם יודעים את זה.
וגם אם נאמר שכיון שלא היה בישול בחמה במשכן, אז גם היום זה גזירת חכמים, וכאן שייך הגזירה, כיון שמים חמים שיוצאים בתוך הבית מברז ולא רואים ממה התחמם, נבוא לחשוש שזה מתולדות אור של חשמל ממש, או נאמר מאחר ושכיח כיום להשתמש במים מדוד שמש, הוי כיודעים, ואכמ"ל.
אמנם לכאורה אנחנו לא יכולים לגזור מדעתנו, ומה שאמרו חכמים מותר – מותר, ומה שאסור – אסור, ולא ממציאים גזרות חדשות (ראה בספר ידי חיים לבא"ח עמ' קצ"ט). וממילא אם דוד שמש מוגדר בישול בחמה – אז זה מותר.
ובעיקר הנידון אם נחשב חמה או תולדות חמה – יש מי שאומר, שדוד שמש זה חשוב חמה, ולא תולדות חמה, שהשמש מכה, ומחממת את המים, ואף שיש שם זכוכית, היא רק שומרת שלא יבוא רוח, וכן מה שיש שם צינורות ובאה עליהם שמש, אין בכך כלום, שבאה לחמם את המים, וזה כמו כלי המרכז את החום, ולכן זה נקרא חמה ומותר. ויש שאומרים, שאדרבה כיון שצובע את הצינורות האלה בצבע שחור מיוחד, בכדי שישמור את החום, ושם שם זכוכית מיוחדת, בכדי שתרכז את קרני החום, ורק אז הצינורות מתחממים, ומחממים את המים, אז זה נקרא תולדות חמה, ולא חמה ישירה. אלו היסודות העיקריים של המחלוקת (ראה בהרחבה בשו"ת צי"א ח"ז סי' י"ט, שו"ת מנח"י ח"ד סי' מ"ד).
אולם הדעת נוטה שהשמש מחממת את הצינורות והם מחממים את המים, וא"כ זהו בישול-חמום בתולדות חמה ואסור מדרבנן. ועוד יש לחוש שמא כיום בישול מים בדוד שמש הוא מדאורייתא, שהרי הזכרנו שבישול בחמה – מותר משום שאין דרך בישול בכך, אך כיום שדרך לחמם מים בעזרת השמש, דרך בישול בכך, וא"כ אין הבדל בין חמה לתולדותיה. ונראה לדון זאת כתולדות חמה, אך מ"מ אין זה איסור דאורייתא אלא דרבנן, וכמבואר לעיל בגמרא וברמב"ם שחכמים גזרו אטו תולדות האור. ועל כן בליל שבת, אם מוציא מים חמים מהדוד שמש, הרי אין שמש בליל שבת, ובודאי נתחממו מער"ש ואין לנו לדון רק מצד מה שנכנסים מים קרים לתוך הדוד שמש ע"י הוצאת מים חמים שהתחממו מתולדות השמש בערב שבת, ואז הנדון הוא איסור דרבנן, וכיון שכן – אפשר להקל, כדין פסיק רישיה, והוא לא מתכוון, שלא אכפת ליה אם יכנסו מים היום או מחר.
ולמעשה – אנו לא מורים במפורש לאסור לבעלי בתים או למוסדות שיקשה עליהם להמנע משימוש במים חמים בשבת ולהמעיט בתענוג בשבת מבחול.
ואף שלכאורה היה צריך לחשוש כיום שיש רק דוד אחד (ומתחממים המים או ע"י הדוד שמש או ע"י הבויילר), ואם יפתח את הברז בבית או במקום אחר, ויוצא לו מים חמים, כיון שלא ידוע אם באו מהבויילר או מהדוד שמש, יש לכאורה לגזור ולאסור, שמא יבוא אחר ויראה אותו מוציא מים חמים מהברז, ויחשוב שזה מהבויילר ויאמר: גם אני אעשה כן.
אמנם אילו מההתחלה היו מייצרים דודי חשמל ודודי שמש כמו היום, היינו אוסרים להשתמש גם בדודי חשמל וגם בדודי שמש גם ביום וגם בלילה. אך כיון שבתחילה היה בויילר חשמלי ודוד שמש, היינו שני דודים נפרדים, ולא התחילו כך בגזירה, על כן אנחנו לא יכולים להוסיף גזירה חדשה, ומה שגזרו – גזרו.
ומ"מ בני תורה יחמירו על עצמם כדי שלא יכנסו למחלוקת בדין פסיק רישא בדרבנן, שאף שתרומת הדשן (סי' ס"ד והובא בב"י בסוף סי' שי"ד) סבירא ליה שבאיסורי דרבנן לא אמרינן פסיק רישיה דלא ניחא ליה – אסור, מ"מ המגן אברהם (סי' שי"ד ס"ק ה') חולק עליו. ותלמידי חכמים אין ראוי שיכנסו למחלוקת עצומה זו אלא לא ישתמשו, ותבוא עליהם ברכה. אבל ל"עמך" אנחנו לא יכולים לומר להם כדבר הזה, ופעם מישהו מ"עמך" אמר לי, שאם הרב יאמר לי שאסור להשתמש במים חמים של דוד שמש אז אני ידליק את הבוילר מערב שבת, ובוילר זה פשיטא שיותר גרוע, דהוי איסור דאורייתא. ועדיף שיעבור ספק איסור קטן ואל יעבור איסור חמור.
[48] שמעבר לבישול יש בהם גזירת הטמנה ואסורים. וכך נמצא מבואר בתוס' (שבת ל"ח ע"ב ד"ה "מעשה", ול"ט ע"ב ד"ה "ממעשה שעשו"), בהבנת דברי רש"י (שם ל"ח ע"ב ד"ה "של צונן" וד"ה "לתוך האמה") לענין סילון המים שהניחו אותו מבעוד יום בתוך חמי טבריה ואסרום חכמים אף לשתייה מדין הטמנה, ומבואר שחכמים אסרו כל מה שהתחמם אף שבאו ממילא בשבת, ונמצא הוא הדין והוא הטעם בדוד שמש, שאם מתחילים להתחמם ביום שבת – זהו דין גזרת הטמנה.
ואף שנעשית ההטמנה מאליה – יש לאסור בכל גוונא, כן דעת החזו"א (או"ח סי' ל"ח ס"ק ב') שאסור. וראה בשו"ע הגר"ז (סי' רנ"ג קו"א ס"ק י"א). ולא מהני מה שבזמן שהניח לא עשה איסור.
