מבית דרכי הוראה לרבנים

פרק כה – שבת – הוצאה ועירובין

תוכן הספר

טלטול מגבת ברשות הרבים[1]

שאלה א: האם יש אופן בו מותר בשבת לטלטל מגבת ברשות הרבים?

 

תשובה: אין דרך לטלטל מגבת בשבת ברשות הרבים, אא"כ יכרכנה על בטנו באופן שיהנה מחימומה[2].

טלטול מטפחת בשינוי[3]

שאלה ב: האם אפשר לקשור מטפחת על העורף וקצותיה נופלות על הגוף מקדימה, כדי לטלטלה בשבת במקום שאין עירוב?

 

תשובה: המנהג לקחת בשבת את המטפחת בצואר או במקום אחר, במקום שאין עירוב, לא ניחא לנו[4], אלא יש לעשות כדברי ה"מעשה נסים" (באזהרות לשבת דף קנ"ב) (הכוונה שם ל"דנבוס קפלה" = סיכת בטחון), לתחוב סיכת בטחון בערב שבת או בשבת כפי שכתב שם (עמ' קל"א-קל"ב)[5].

טלטול בכובע עם ניילון[6]

שאלה ג: האם מותר בשבת לצאת, במקום שאין בו עירוב, עם כיסוי ניילון המגן על הכובע מפני הגשמים?

 

תשובה: כיסוי ניילון על הכובע שמניחו על ראשו כדי שראשו לא ירטב – מותר לצאת בו ביום שבת גם במקום שאין בו עירוב [וראה בהערה שאם זה כדי שהכובע לא ירטב -אסור[7][.

טלטול שעון יד[8]

שאלה ד: האם מותר לצאת בשבת לרשות הרבים עם שעון יד במקום שאין עירוב?

 

תשובה: מותר לצאת עם שעון יד בין לגבר ובין לאשה, אף במקום שאין עירוב, מכיון שבזמננו השעון קשור ליד ואינו מטלטל ברצועה, ודינו כיום כלבוש. אך יש נוהגים להחמיר, ותבוא עליהם ברכה[9].

 

טלטול חליפה ובה כפתורים רזרביים[10]

שאלה ה: האם מותר לטלטל בשבת חליפה שעליה תפורים כפתורים רזרביים?

 

תשובה: מותר לטלטל בגד שתפורים בו כפתורים רזרביים, כיון שהם תפורים לבגד ובטלים אליו[11].

 

טלטול כרטיסיה למוצ"ש[12]

שאלה ו: אחי ואני גרים בשכונת ______, וחברים בתנועת הנוער "עזרא" בסניף שבשכונת ______. בכל שבת אנחנו הולכים אחר הצהריים לסניף ברגל, וחוזרים באוטובוס במוצאי שבת.

האם מותר לנו לשים כרטיסיה בכיס לפני כניסת השבת, ולהשתמש בה במוצאי שבת, או שמא מותר להשתמש רק בכרטיסיה שהופקדה מראש אצל אחד החברים הגרים ליד הסניף?

 

תשובה: יש שפסקו שאם הכרטיסיה מונחת בערב שבת בכיס, והיא מחוברת בסיכת ביטחון, אפשר להקל, אבל אין נראה לי היתר זה. לפיכך, עליכם להפקיד בערב שבת את הכרטיסיה ביד חבר שגר קרוב למקום שאתם תהיו בו בשבת, ותקבלו אותה ממנו במוצ"ש, וזו הדרך הטובה ביותר[13].

ולענין מה ששאלת בעל פה – לגבי טלאי צהוב שהגויים הכריחו את היהודים לשאת אותו, כמו הנאצים ועוזריהם בשואה, מה הדין ללובשו בשבת, עיין בשו"ע (או"ח סי' ש"א סעי' כ"ג), ועיין לכה"ח ולמשנ"ב שם [וראה בהערה[14]].

וכן בענין אם מותר לטלטל כסף בבית כשהוא קשור בבגד, שם (סעי' ל"ב-ל"ג) ולכה"ח ולמשנ"ב שם[15].

 

רכיבה באופניים [א][16]

שאלה ז: רבים מבני קהילתי נוסעים בזמן החופש עם נשותיהם וטפם לעיר אשר על שפת הים. ביום שבת קודש אחר התפילה וסעודת השבת, הם הולכים לטייל על שפת הים או לשכשך רגליהם במים. הים נמצא במרחק רב מהמקום בו הם מתאכסנים, לכן הם מתירים לעצמם לרכב על אופניים כדי להגיע בקלות לשפת הים. ברצוני לשאול את כבוד תורתו: כיצד עלי לנהוג עם בני קהילתי אלו?

 

תשובה: בענין השאלה על אלו ההולכים בזמן החופש לעיר אשר על שפת הים, עם נשותיהם וטפם, וביום שבת קודש אחר התפילה וסעודת שבת, הולכים לשפת הים לטייל או להשתכשך במים. ומאחר והמקום רחוק, מתירים הם לעצמם ורוכבים על גבי אופניים.

מלבד האיסור החמור של רחיצה בים מעורב גברים ונשים, שאין לך פריצות גדולה מזו, וכאש בנעורת, דבר האסור ביום חול וכ"ש בשבת קודש. ואפילו להסתכל בנשים בלבד ולא להתרחץ בים, זהו איסור חמור, ככתוב: "ולא תתורו"[17], אעפ"י שיש אומרים ש"עונג שבת" הוא. ויש המתירים להם דבר זה. נדהמתי מעצם השאלה. כיצד אנשים טובים ויקרים, יראי שמים, שומרי שבת וכשרות, המתפללים יום יום, חושבים שזהו "עונג שבת"?! אין זה אלא "נגע" שבת. הנני מצרף פסק הלכה בנידון, שכתבתי בקיצור נמרץ, לא העתקתי את דברי הרבנים שנכתבו בשו"ת שלהם, כי לך נא ראה מה שהאריכו למעניתם.

סיכומו של דבר: אסור לנסוע באופניים בשבת, אפילו בעיר שיש בה עירוב, וכ"ש בעיר שאין בה עירוב, בין אם היא כרמלית או רשות הרבים, ובאים ע"י כך לאיסור חיוב סקילה, כרת וחטאת.

השומר נפשו ירחק מהם. "והתענג על ה'"[18] – נאמר, במאכל ובמשתה, ולימוד תורה. ושינה בשבת תענוג. ללמוד עם בניו ובני ביתו, לקבוע עתים לתורה, ובעבור זה ניתנו שבתות וימים טובים לעם ישראל. והשומע לנו ישכון בטח, שאנן ושקט. ובזכות שמירת שבת שהיא מקור הברכה, יתברך מפי עליון באושר ועושר, ברכה והצלחה בכל מעשיו, אכי"ר.

דין זה נפתח בגדולי האחרונים שדברו בנושא, ולאו כי רוכלא אנא לימני וליזיל, ובכ"ז אזכיר אחדים מהם, וחלק מדבריהם אביא בהמשך. הלא הם שו"ת רב פעלים (ח"א סי' כ"ה ובהשמטות בראש הספר), שו"ת ישכיל עבדי (ח"ג סי' י"ב וסי' י"ט וח"ה סי' מ'), שו"ת ציץ אליעזר (ח"א סי' כ"א וח"ז סי' ל'), שו"ת שאילת יעקב (סי' מ"ה), ספר מעשה אליהו (סי' כ"ז-כ"ח מבן המחבר), שו"ת איש מצליח (ח"א סי' ל"ה) וכף החיים (או"ח סי' ת"ד ס"ק ח'), ועוד אחרונים.

עיקר הדין ומקורו הוא, שיש חשש של הוצאה במקום שאין עירוב, ואפילו במקום שיש עירוב יש לאסור מטעם שמא יתקן, כמו שגזרו בכלי שיר, עיין ביצה ל"ו ע"ב, או מטעם שמא יחתוך זמורה, כמו שאסרו ברכיבה על סוס (שם). ומה שנראה לי עיקר גדול הוא, אף אם אין את כל החששות הללו, יש איסור גדול של זלזול בכבוד שבת והוא "עובדין דחול". ובפרט לפי השאלה, שכל המטרה היא ללכת לשפת הים, אשר אפילו ביום חול שומר נפשו ירחק מהם, כמה איסורים רואים שם, כמה גופי עבירות וחטאים עובר שם האדם. וכ"ש ביום שבת קודש אשר עליו נאמר: לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא ללמוד ולעסוק בתורה הקדושה[19].

בגמ' ביצה (כ"ה ע"ב) נאמר: "ת"ר… ואין יוצאים בכסא, אחד האיש ואחד האשה", ופרש"י (ד"ה "ואין"): "שטוענים אותם בנ"א והם יושבים בקתדרא" (לאפוקי מגירסת הרמב"ם בהל' יו"ט פ"ה הלכה ג', המסביר שאדם הולך אחריהם ובידו כסא, ובעת שמתעייפים יושבים על הכסא. ועיין לאור החיים הקדוש בספרו ראשון לציון על הגמ' שם מש"כ בזה), שם איירי ביו"ט.

והגמ' שם מקשה: והרי מצינו, כמה רבנים שיצאו בכסא, והגמרא מתרצת: "אם היו רבים צריכין לו – מותר". ופירש"י: "צריכין לו לבית המדרש לדרשה – מותר להוציאו מביתו לבית המדרש". וכן הגמרא מתירה מפני "ביעתותא", עיי"ש. אח"כ הגמרא מביאה מעשה: "אמימר ומר זוטרא מכתפי להו בשבתא דריגלא משום ביעתותא, ואמרי לה: משום דוחקא דציבורא". ופירש"י (ד"ה "משום דוחקא"): "שעומדים על רגליהם וטורח דציבור הוא, הלכך מכתפי להו עבדיהם ותלמידיהם ומוליכין אותן מהר למקומן" (ועיין לשו"ת הרדב"ז חלק ו' סי' ב' אלפים קס"ג; מחב"ר סי' תקכ"ב אות א').

ובטעם האיסור כתב רש"י (שם ד"ה "אין"): "דהוי דרך חול ואיכא זילותא דיו"ט". ועיין שם בהר"ן (י"ד ע"א בדפי הרי"ף ד"ה "ואין") שפירש כן, וכ"כ בהדיא הרמב"ם (הלכות שביתת יו"ט פ"ה ה"ג): "שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול". הב"י (סי' תקכ"ב) הוסיף בשם הר"ן שדרכם של אנשים חשובים שהיו נושאים אותם על כסא, כדי שלא ידחפום בני אדם או שלא יטנפו בגדיהם בדרכים, "והוא כעין עובדין דחול".

דבר זה חמור הוא, שאף על פי שהטור הזכיר דין זה בהלכות שבת בסי' ש"א להקל, השו"ע לא הזכיר דין זה בהלכות שבת ודעתו להחמיר כדעת הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש שהזכירו דין זה, רק לענין יו"ט ולא לשבת (ועיין לצל"ח ד"ה "ת"ר" ולראשון לציון ביצה כ"ה ע"ב שכתבו לאסור בשבת). וכבר הקשה מרן הב"י על הטור (סי' ש"א דף נ"א ע"א בדפי הטור) שכתב שבשבת – מותר לצאת בכסא אם רבים צריכים לו, וז"ל הב"י: "יש לתמוה על דברי הרב שכתבה לענין שבת, ומשמע מדבריו שאפילו להוציאו לרה"ר – שרי כשרבים צריכים לו, כשאר ההוצאות הנזכרות בסימן זה. והרי"ף והרא"ש והרמב"ם לא הזכירו דין זה גבי שבת, משום דס"ל דדוקא ביו"ט דלא מיתסר הוצאה בכהאי גוונא אלא מדרבנן, משום זילותא דיו"ט, והיכא דרבים צריכים לו – לא גזרו רבנן, אבל בשבת לרשות הרבים – ודאי אסור. ואפילו לכרמלית – אסור אטו רה"ר, דקי"ל כרבא דפרק המוצא תפילין (עירובין צ"ט ע"ב), דגזר כרמלית אטו רה"ר. ואין לומר בטעמיה דרבינו משום דאמרינן התם פרק אין צדין דאמימר ומר זוטרא מכתפי להו בשבתא דריגלא, אלמא דבשבת – נמי שרי, שהרי פירש"י דבבית המדרש היו מכתפים אותם עד מקומם, וכן משמע בגמרא. ועל דרך זה יש לפרש ג"כ הא דמשמע בירושלמי פ"ק דביצה (הל' ז') דאדם שרבים צריכים לו – מותר להוציאו בשבת. ואפשר דמשמע ליה דכיון דקי"ל במס' שבת (צ"ד ע"א) החי נושא את עצמו, לא מיתסר להוציא את האדם אלא מדרבנן, ובמקום שרבים צריכים לו – לא גזרו", עכ"ל הקדוש של מרן הב"י.

הרי שהאריך ומצא טעם לסברת הטור אעפ"י שהוא טעם דחוק. ולפיכך, בשו"ע בהלכות שבת לא הזכירו ובהלכות יו"ט (סי' תקכ"ב סעי' ב') הזכירו שמותר ביו"ט אם רבים צריכים לו וכו'. ללמדך שדין זה לא שייך להלכות שבת (ועיין לב"ח סי' ש"א ד"ה "אין יוצאין בכסא", ועיין למג"א סי' ש"א ס"ק כ"ז), וע"ע לכה"ח בסי' ש"א ס"ק ק"ז-ק"ח שהביא סברת הנוב"י (או"ח קמא סי' י"א), שאם לא עירבו – בלאו הכי אסור. ואם עירבו – מותר אפילו אין רבים צריכים לו (אולם מי שיעיין בנוב"י שם, וכן באו"ח תניינא סי' כ"ח, שם איירי בכסא שנטען בידים וכך הם נושאים אותו, וזה מותר), והסיק שם שלדעת הב"ח אם רבים צריכים לו – מותר, אפילו בלא עירבו. ולדעת המג"א אם רבים צריכים לו – מותר אם ערבו. ולדעת הנוב"י – מותר אם ערבו בכל אופן, ואפילו אין רבים צריכים לו, וסיים דלכן יש להחמיר, רק אם ערבו ונצרך לכך, עיי"ש.

ועיין לב"י (סי' תקכ"ב) שמשמע מלשונו שם שדין שבת ויו"ט שווה. והוכיח זאת ממעשה דמר זוטרא (עיין לנו"ב שם שהקשה כאילו מר"ן סותר את עצמו). אך הכוונה שם להתיר כיתוף בשבת ברשות היחיד (ועיין להרמב"ם הוצאת הרב קאפח בגירסתו, שאינו גורס: "שבתא דריגלא" אלא: "בריגלא").

מזה אנו רואים שבשבת אנו פוסקים לאסור (אם אין עירוב) להוציא אדם על כסא, אעפ"י שהכסא בטל לאדם, מדין איסור הוצאה, ואפילו במקום שיש בו עירוב – יש לאסור משום עובדין דחול [וכאן מדובר שאדם יושב על כסא, ומוציאים ומרימים אותו בנ"א, אבל לא מוזכר שהוא מנהיג את הכסא ע"י גלגלים], ולדעת הרמב"ם אין שום היתר, אפילו ביו"ט, שישאו אותו על כסא, אלא רק להוביל כסא אחריו.

ועיין לברכ"י (סי' ש"א ס"ק ג') ולמחב"ר (סי' תקכ"ב ס"ק א') שהביאו את דברי המהרש"ל, שכל המדובר שם הוא ביו"ט ברה"ר או בכרמלית, לאפוקי שבת שהוא אסור. ואח"כ הביא את הרשב"א בעבודת הקודש (בית מועד שער ג' אות ז') ואת דברי האליה רבה (סי' ש"א ס"ק ל"ו), שמדבריהם משמע שמותר לצאת בכסא בשבת אם רבים צריכים לו, במקום שיש עירוב. ואח"כ הביא את דברי הרדב"ז הנז' שהדבר אסור בשבת אפילו בחצר מעורבת משום עובדין דחול, עיי"ש. ודבר זה מובא גם ברב פעלים (ח"א סי' כ"ה, ובהשמטות בראש הספר השמטה לדף כ"ד ע"א).

ועיין לדרישה (סי' ש"א אות ט"ו) שכתב שמצינו שהטור כתב את כל דיני הוצאה ביו"ט (בסי' תקי"ח), ואילו את דין הכסא כתב בסי' מיוחד (סי' תקכ"ב), הוי אומר שאין כאן מדין הוצאה אלא מדין עובדין דחול ומיירי בחצר מעורבת. ועיין שם בהגהות משם המהרל"ח (חידושי מהרל"ח והגהות שם ס"ק י"ג) הסובר כן. וכ"כ המג"א (סי' ש"א ס"ק כ"ז) לתרץ את קושיית הב"י על הטור כדלעיל. וכתב שם שאפילו במקום שיש עירוב – אסור מדין זילותא דשבת, כלשונו: "ונ"ל מ"ש הטור: אין יוצאין בכסא וכו' ואם רבים צריכים לו – מותר, מיירי ג"כ במקום שיש עירוב, ובזה מתורץ קושיית הב"י", עכ"ל.

ישנם המסתמכים על הרב פעלים (ח"א סי' כ"ה) להתיר, והם טועים פעמיים. ראשית, כבר כתב הגאון בעל ישכיל עבדי הנז"ל שהרב פעלים חזר בו מהפסק הנ"ל. וכן אנו מקובלים מרבני וחכמי בבל שהיו בדורו של הרב פעלים. שנית, הרי בתוך התשובה התנה ג' תנאים להיתר: א. שיש בו שני אנשים ב'גארי', היינו אחד גוי ואחד ישראל והגוי הוא הדוחה את הגלגלים. ב. שיהא ה'גארי' גבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה טפחים (שיהא דינו כרשות היחיד). ג. שלא ישא שום חפץ. ושלשה תנאים אלו תלויים ועומדים: והוא שרבים צריכים לו, או בשביל מצוה גדולה, אבל לטייל – אסור, עיי"ש. והגם שבסוף התשובה היקל אם ה'גארי' אינו גבוה עשרה ורחב ארבעה, הרי התנה שם עוד תנאים נוספים. ולפיכך, כתבו האחרונים שאין להקל בזה.

וכנראה לאחר זמן חזר בו מרן הרב פעלים לאחר שראה שהאופניים עלולים להתקלקל תוך כדי הנסיעה ע"י שכנף נדחק לאופן ומנתקים אותו וזהו תיקון כלי, או שהשרשרת נשמטת וצריך להחזירה לשיני האופן הקטן, או שהכידון אינו מכוון וצריך ליישרו, או למתוח חוט ברזל הקושר את האופניים, או להדק את הכסא שיושב עליו ע"י הידוק חזק, ופעמים שהדינמו מופעל ביום ומנתקים אותו, או בלילה שמתנתק ומחברים אותו וכו' – דברים רבים שנעשים תוך הנסיעה ולפניה. והרי זה יותר שכיח, ויש כאן יותר פרטים מאשר לחתוך זמורה. ומה נעשה עם עובדין דחול וביזוי שבת קודש.

וכבר כתב כה"ח (סי' ת"ד ס"ק ח') על האופניים: "ובענין האופניים שקורין 'בסקיליט' והוא כמו עגלה קטנה שיש בה מקום ישיבת אדם אחד לבד, ואינה הולכת מכח האש אלא שיש בה שני גלגלים וסביב של כל גלגל וגלגל יש עור ונופחים אותו ע"י ברזל הקבוע בו העשוי לכך, ואז מתמלאים אותם העורות רוח מסביב כדי שיהא קל לרוץ ודורס ברגלו על איזה ברזל העשוי לכך והולך מאליו. ולפעמים מרוב ההליכה ניקב אותו עור. ומזמינים עור ודבק לעת הצורך כדי שאם ינקב בזמן ההילוך תיכף סותמין אותו הנקב בעור ודבק אצלם", עכ"ל. ואח"כ הביא את סברת הר"פ האוסר ברה"ר ומתיר בעיר מעורבת, עיי"ש [אעפ"י שלכאורה אין ה'גארי' המובא בר"פ דומה לאופניים שלנו או ל'בייסקיל' או 'ביסקליט' המובא בספרים אחרים. בכל אופן מי לנו גדול מבעל כף החיים שידע את השפה הערבית המדוברת בעיר מולדתו, והוא השוה את ה'גארי' לאופניים ול'ביסקליט'. וכן כתב הר"פ בהשמטות שבראש הספר: 'גארי' קורין 'באייסקל'].

ועיין בשו"ת ישכיל עבדי הנ"ל ששאלו אותו: אם נכונה השמועה שבעל הר"פ חזר בו, למה לא כתב זאת בעל כה"ח? וענה שבעת הדפסת ר"פ ח"א היה בעל כף החיים כבר בארץ ולא ידע מזה, עיי"ש. ואח"כ כתב: "שמנהג ארץ צבי שאין הולכים באופניים הנז' לא בשבת ולא ביו"ט אפילו בתוך העיר שיש בה עירוב".

ועיין לציץ אליעזר (ח"ז עמ' קמ"ו סי' ל' או' ד') שכתב: "והחובה על רבני ישראל די בכל אתר ואתר לגדור הדבר בגדרים שלא יבואו לפרוץ בזה. ואם חלילה נפרצה כבר מחיצת הכרם בזה באיזה מקום או מקומות, אומרים להם: גדור".

סיכומו של דבר, אין שום מקום להתיר לנסוע באופניים של שני גלגלים בשבת ברחובה של עיר אפילו אם יש בה עירוב, וכ"ש וק"ו בן בנו של ק"ו בעיר כעירכם שיש בה רשות הרבים דאורייתא אליבא דמר"ן[20], ואליבא דחולקים עליו[21]. ומי שעושה כן, הוא פורץ גדר וכו', ואין רוח חכמים נוחה מן המתירים והמקילים, ובאים מתוך כך לאיסורים חמורים של סקילה וכרת ב"מ. והשומע לנו ישכון בטח ושאנן, ויתברך בכל מידי דמיטב, באושר, ברכה והצלחה בכל מעשה ידיו, בבני חיי ומזוני רויחי ובריאות מעליא, אכי"ר.

 

רכיבה באופניים [ב][22]

שאלה ח: לעיתים קרובות אני מתארח בבית חברי הנמצא במושב בעמק החולה. ההליכה לבית הכנסת, הנמצא במרכז המושב, הינה ארוכה ומייגעת, בפרט בימות הקיץ החמים.

שאלתי היא:

האם מותר לאנשים מבוגרים, לרכב על אופניים כדי להגיע לבית הכנסת בשבתות וחגים, או שמא עדיף להתפלל בבית?

 

תשובה: אסור לנסוע באופניים בשבת אפילו ללא מנוע, וגם לצורך מצוה כגון: להתפלל במניין. עדיף להתפלל בבית ללא מנין, מאשר עם מנין ובנסיעה באופניים[23].

יהי רצון שהקב"ה ישלח רפואה שלמה לכל המתפללים, שיוכלו להגיע גם ברגליהם לבית הכנסת בשבת גם כשהמרחק הוא גדול.

 

טלטול בירושלים[24]

שאלה ט: בישיבתנו לומדים כעת הלכות שבת. התעורר אצלנו ויכוח קשה בשאלה:

האם כיום מותר לטלטל חפצים שונים בירושלים, או שמא יש מקום להחמיר ולהימנע מכל טלטול ברחבי העיר?

 

תשובה: מרן בשולחן ערוך (סי' שמ"ה סעי' ז') כתב: "איזהו רשות הרבים? רחובות ושווקים הרחבים ט"ז אמה ואינם מקורים ואין להם חומה, ואפילו יש להם חומה, אם הם מפולשים משער לשער (ואין דלתותיו נעולות בלילה), הוי רשות הרבים".

ואמנם הוסיף מרן דעה שנייה: "ויש אומרים שכל שאין ששים רבוא עוברים בו בכל יום אינו רשות הרבים".

ונחלקו הפוסקים[25] אם פוסקים כבדרך כלל כשיש "סתם" ו"יש אומרים" בשולחן ערוך אז ההלכה כ"סתם", דהיינו להחמיר שיש בזמן הזה דין רשות הרבים, או שפוסקים להקל כסברה השנייה "יש אומרים".

מקור הספק, למרות שבדרך כלל הלכה כ"סתם" וצריך להחמיר גם כאן, הוא – כיון שמרן עצמו, בשולחן ערוך (בסי' ש"ג סעי' י"ח), הביא את המנהג להקל.

ולכן רבים הם המחמירים כדעת ה"סתם" שבשולחן ערוך. ואם נוהג דין רשות הרבים בימינו, לא יועיל העירוב המצוי שהוא "צורת הפתח" באמצעות חוטים ולא חומה, כי החוטים אינם מועילים לרשות הרבים דאורייתא[26].

ועיין בארץ חיים (סתהון) שהאריך בזה, ורצה לומר שבשעת הדחק מרן סובר שצריך את שני התנאים שהוזכרו לעיל (גם ט"ז אמה וגם ששים רבוא) כדי שיחשב המקום לרה"ר, וע"ז סמכו הנוהגים להקל בדבר זה.

והנה פסק השו"ע (סי' שמ"ה סעי' ז'), "איזהו רשות הרבים? רחובות ושווקים הרחבים ט"ז אמה ואינם מקורים ואין להם חומה, ואפילו יש להם חומה, אם הם מפולשים משער לשער (ואין דלתותיו נעולות בלילה), הוי רשות הרבים", הרי מבואר דבעינן רחובות מפולשים ממש, ורחובות ירושלים אינם מפולשים מצד לצד ממש, ויש בהם עיקולי ופשורי, ולכן יש להקל. אך מכיון שיש בירושלים של היום רחובות הפונים לסרטיא ופלטיא והוא כביש ראשי בין שתי ערים, לכן יש להחמיר. ותבוא ברכה על המחמיר, וכלשון המשנ"ב (שם ס"ק כ"ג): "וכל בעל נפש יחמיר לעצמו", וכיום הרחובות שלנו ישרים יותר.

ובאיזורי תל-אביב ובני ברק, ששם הרחובות גם מפולשים ממש וגם מתנקזים לסרטיא ופלטיא (כביש גהה), בודאי שיש להחמיר יותר, לכל בני העדות.

ויש להדגיש, שלכתחילה צריך להזהר שלא לומר "איני מטלטל", דאז נחשב כנדר, ובמקרה ושכח מטפחת, יהא אסור לו לטלטל. לכן יאמר: "בלי נדר אני לא מטלטל"[27].

הערה נוספת: בישובים קטנים המוקפים גדר, בודאי אין מקום כלל לחומרה זו שלא לטלטל בשבת[28].

 

אשה כבעלה בחומרת טלטול[29]

שאלה י: אדם שנוהג בשבת לא לטלטל מרשות לרשות מפני שסובר כמו הפוסקים שאסור ואין לסמוך על העירוב, אבל אשתו רוצה להוציא ולטלטל תינוק בעגלה, מטפחת ועוד, וטוענת שלנשים מותר ומביאה ראיות מנשים אחרות, שאף על פי שבעליהן אינם מטלטלים, נשיהם מטלטלות. האם האשה צריכה לנהוג כמו בעלה, שאם הוא סובר שאסור אז גם לה אסור, או שבאמת מתירים לאשה?

 

תשובה: הנוהג שלא לטלטל מרשות לרשות, מפני שסובר שאין לסמוך על העירוב כיום כדעת מרן שפסק כרמב"ם שאם יש ט"ז אמה מספיק להחשב כרשות הרבים ולפיכך העירוב של היום אינו מועיל, אסור לו לומר לאחרים לטלטל[30]. ועי' ב"ארץ חיים" (סתהון) (סי' שמ"ה וסי' שס"ג) בענין מנהג צפת[31]. ועי' שם בכה"ח (סי' שמ"ה ס"ק ל"ז)[32]. על כן עצתי תמיד לומר לכל האנשים, שלא לומר שהם סוברים כדעת האוסרים, דאם כן יתחייבו על האבק שברגליהם[33], אלא יגידו שהם מחמירים על עצמם לחוש לדעת האוסרים. ולפיכך אין אשתו חייבת להחמיר כמוהו. אך אם סובר שאסור – אסור גם לאשתו לטלטל[34].

 

גדרי רשות הרבים[35]

שאלה יא: האם יש כיום מקומות הנחשבים כ"רשות הרבים" לפי גדרי ההלכה?

 

תשובה: לגבי רשות הרבים – יש מחלוקת בין הפוסקים אם צריך 60 רבוא העוברים שם ורוחב של ט"ז אמה או ט"ז אמה בלבד. בדברי מר"ן השו"ע יש סתירה בין הסימנים ש"ג ושמ"ה, עיין בזה בס' "ארץ החיים" (על סי' שמ"ה עמ' 60). וע"ע בשו"ע (סי' שמ"ה) דבעינן רחובות המפולשים ממש. לפיכך, טוב להחמיר ולחשוש לדין רשות הרבים מהתורה בזמן הזה[36].

 

עירוב חצרות בשאינם בני ברית[37]

שאלה יב: העירוב – צורת הפתח בעירנו נעשה ב"ה בהשתדלות של הידור רב ופיקוח שבועי על חוט העירוב המקיף את העיר.

אנו נבוכים בעניין אותם בתים של אנשים שאינם בני ברית, או אנשים כופרים שאינם מכירים בעירוב – כיצד עלינו להתגבר על בעיה הלכתית זו מבחינה חוקית והלכתית?

מרן הרב שליט"א העירנו בעל פה, שרצוי לייחד שטח מסוים בעיר, המוקצה מתחום העירוב, לשם היכר. אנו מבקשים שיפרש דברו בנוסף על תשובתו הנ"ל.

בברכת התורה, רבני העיר ________

 

תשובה: הנני מצרף את מכתב הקנין אשר קבלנו מאת שר הפנים ושר הבטחון כפי שנהגו בירושלים משנת תקי"ח, וכמוזכר בשער המפקד (דף מ"ד עמ' ב') ובשו"ע (סי' שפ"ב ושצ"א) ובנו"כ שם. והיה מנהג ידוע בירושלים, שהיו משאירים בית קפה של ערבי ללא שיתוף ועירוב, ומודיעים לציבור שלשם לא יכניסו ולא יוציאו. ופעם עשו את מקום המקדש כשיור. לכן, רצוי שגם אתם, אע"פ שיתכן ואין לכם צורך בשיור כמוזכר בסי' שצ"א, עשו מקום ידוע כשיור, ויש לפרסם ולקבוע מקום זה בעיר שלשם ומשם לא יטלטלו.

קנין זה מועיל גם לעתיד, כיון שהבעלות על השטח שעליו ייבנו הבתים אי"ה תהיה כמו של הבתים כיום, ותחול עליהם תוקף קבלת הקנין משני השרים הנ"ל[38].

 


 

[1] תשמ"ח-תשמ"ט סימן קל"ז.

[2] כתב בשו"ע (סי' ש"א סעי' כ"ט): "היוצא בטלית מקופלת על כתפיו, דהיינו שלאחר שנתנה על ראשו מגביה שוליה על כתפיו – חייב חטאת. אבל אם אינה מקופלת על כתפיו, אלא משולשלת ברחבה למטה מכתפיו – שרי, שמאחר שהוא מתעטף בטליתו ומתכסה בה כתפו וגופו אף על פי שמתקצר קצת מלמטה – מותר. ועפ"ז מותר להתעטף בטליתו תחת הגלימא להביאו לבהכ"נ". ועוד שם (סעי' ל') כתב: "מותר לצאת ברשות הרבים בטלית סביב הצואר. הגה: אף על פי שמניח צד ימין על כתפו של שמאל, דדרך ללבשו כך ולא הוי אלא להתנאות ושרי (ב"י)".

וכתב המשנ"ב שם (ס"ק קט"ו): "בטלית סביב הצואר – ואין זה סותר לסעיף הקודם, דמיירי במדינות שנהגו לצאת כן בחול בבתיהם, ולכן מותר אפילו במקופל ומונח סביב הצואר, דדרך מלבוש הוא שם, והוא כעין סודר שהתיר השו"ע לקמן בסל"ד [מ"א ותו"ש]. ומש"כ בהג"ה אף על פי וכו' מקומה שייך לסוף סכ"ט, וכנ"ל. ובביאור הגר"א משמע שמפרש דמש"כ בשו"ע בטלית שסביב הצואר, היינו ששני צדי העליון היה מקובץ ומונח סביב הצואר, אבל שוליה התחתון שמאחוריה היה משולשל למטה, ולזה סיים הרמ"א דאע"פ שמניח צד ימין על כתפו של שמאל – ג"כ שרי, משום דדרך ללבשו כך והוא להתנאות. ולפי פירושו שייך דין זה גם במדינתנו".

וכתב כה"ח שם (ס"ק קל"ב): "ואותן הכורכין הפציל"ט [ממחטה] סביב צוארן במדינות שאין מנהג לכרוך סביב הצואר, נראה שאין זה דרך מלבוש, ומכל מקום כיון שלפעמים כורכין בשביל הקור, אפשר שאין למחות אם כורכין אותו בדרך מלבוש. אבל מה שכורכין פעם אחת והקצוות תלויין למטה, נראה דאיסור גמור הוא. אך בכל זה כיון שידוע שאין שומעין ונעשה להם כהיתר, מוטב שיהיו שוגגין, ועל כל פנים יודיע להם שיכרכו סביב הצואר כדרך מלבוש או על המכנסיים תחת בגדיו, אבל על החגורה אין ספק שאסור. חיי אדם כלל נ"ו אות י"א. ועיין קיצור שלחן ערוך (סימן פ"ד אות י"ד) שכתב: כשקושר המטפחת על המכנסיים יזהר שלא לעשות בו שני קשרים זה על גב זה, וירא שמים אם הוא נוהג לישא רצועות המחזיקות את המכנסיים [כתפיות, "שלייקס"] יסירם בשבת כדי שתהא המטפחת לצורך [כחגורה]. וכתב עוד: לכורכו סביב הרגל או היד ולצאת בו – אסור יעו"ש". ובשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' צ"א), וז"ל: "יש לדעת, דבמקום שאסור לטלטל (או מי שמקפיד לא לטלטל) בשבת – אסור לטלטל ע"י מה שנהגו שלוקחים את המטפחת ושמים על הצואר, וקושרים את צוארם במטפחת. שהרי ביום חול אינו הולך כך ואינו קושר את צוארו במטפחת במקום עניבה. וכן מה שלוקחים מגבת, ותולים סביב הצוואר כמו צעיף, שאינו מועיל אם ביום חול אף פעם לא נהג כך, ולכן יכין לו במקוה את המגבת מערב שבת". וראה במאמר מרדכי (שבת ח"ג פרק נ"ח סעי' ס"ח).

[3] תשמ"ו-תשמ"ז סימן רט"ז.

[4] ראה בהערה ב'.

[5] כתב הרמ"א (סי' ש"א סעי' כ"ג), ז"ל: "ולא מהני הא דמחובר לכסות רק בדבר שדרכו להיות מחובר שם. אבל אם חיבר שם דבר שאין דרכו בכך – אסור (הגהות מיימוני פי"ט וב"י בשם תשובת רשב"א ומרדכי פרק במה אשה). ואותן עגולים ירוקים שגזרה המלכות שכל יהודי ישא א' מהן בכסותו – מותר לצאת בהן אפילו אינו תפור בכסותו רק מחובר שם קצת (א"ז). וכן מותר לצאת במטפחת שמקנחין בו האף, שקורין פצולי"ט, אם מחובר לכסות".

וכך כתב בשו"ת רב פעלים (ח"ב סי' מ"ח), ז"ל: "שאלה. בערי הנדסתאן שאין להם חומה, והם לובשים בגדים כאנשי אירופה, והמטפחת שלהם מצניעים אותה בתוך הבגד העליון שקורין פונטרו"ן, מה יעשו ביום שבת קודש.

תשובה. בש"ע (או"ח סי' ש"א סעיף כ"ג) כתב רמ"א ז"ל בהגה"ה, דמותר לצאת במטפחת שמקנחין בו האף, אם מחובר לכסות, וכתב הרב מג"א ז"ל בשם באר שבע שצריך חיבור בתפירה ולא מהני קשר, וכ"כ בב"ח, ועיין בכנה"ג ועולת שבת, וכתב מהרש"ש בשו"ת אהל יוסף א"ח סי' ה', מה שנסתפק כת"ר על ענין הריז"ה שמוליכים אותה היחידים בשבת, הנה רובם ככולם מן הפוסקים האחרונים מסכימים שצריך חיבור בתפירה בשתי תפירות, הלא הם הרב באר שבע ושיירי כנה"ג, וגם הב"ח הסכים שצריך תפירה, ובלא תפירה לא מהני אפילו יהיה מקושר בקשר שאסור להתירו בשבת. והרב עולת שבת כתב וכו' ולא מצאתי מיקל בזה, זולת להרב הט"ז ז"ל, שאחר שהביא דברי הב"ח ז"ל כתב: על כן מי שרוצה להיות הפצל"ש עמו, דהיינו הריז"ה, אין לו היתר שיעשה ממנו כעין חגורה, שזה אסור כיון שיש לו חגורה בלא"ה, כמש"ל בסי' זה, אלא יחבר ראש הפציל"ש בראש החגורה בקשר שאינו של קיום, ויהיה כמו חגורה ארוכה, ויחגור עצמו כל זמן שהולך על הרחוב, ע"כ. ועל כן מי שרוצה ליזהר שלא להוליך זה בשבת כשיוצא לחוץ הוא הטוב והישר, וההמון העם שאין נזהרים בזה, לפחות יעשו התיקון של הט"ז, שהוא תיקון קל, עכ"ל ע"ש.

אך הרב אליה רבא ס"ק מ"ג, דקדק מדברי הב"ח והט"ז, דאם הוה המטפחת בטיל לגבי הכסות מועיל הקשר ולא בעי תפירה, והניח דבר זה בצ"ע על הב"ח מצד סברת הב"ש הנז', והרב תוספת שבת ס"ק מ"ז הביא דברי הב"ח, וכתב משמע דאי הוי אמרינן דהפציל"ש בטל לגבי חגורה הוה שרי, ואף דבקשור לכסות אינו מועיל, שאני כסות דהפציל"ש לא שייך לגבה כלל, ולכן אינו בטל לגבי כסות, אלא דוקא כשמחובר בתפירה, אבל הפציל"ש היא שייכה לחגורה, כיון שדרכה להיות תלוי בחגורה, והיה ראוי להתיר אף בקשירה לחוד, אלא דאסור משום דאיכא למימר דהחגורה בטילה להפציל"ש כמש"ל כנ"ל בזה, ודלא כסברת אליה רבא שנסתבך בדברי הב"ח בזה, עכ"ל. ועיין להרב מש"ז ס"ק י"ד שכתב על דברי הט"ז, וז"ל: ומשמע דקשירה לחוד מהני, ואין צריך חיבור, דלא כבאר שבע שהביא המג"א ס"ק ל"ד, וכ"כ אליה רבא ס"ק מ"ג, ובתוספת שבת חילק בזה, עכ"ל. והוא החילוק הנז' שהעתקתי לעיל. ובענין קשר הקיימא, הנה בט"ז כתוב שאינו של קיימא, ובאליה רבא כתב מנ"ל הא, והרב תוספת שבת גריס בט"ז: קשר קיימא, והרב מש"ז קיים הגרסא שלפנינו דגרסי: קשר שאינו של קיימא, ופירש הטעם כדי לבטלו לגבי בגד בעינן קשר קיימא, אבל כאן בתיקון זה של חגורה לאו מתורת ביטול אתינן עלה, אלא משום שנעשית חגורה ארוכה, ולהכי די בקשר שאינו של קיימא, עכ"ד. ועיין עקרי הד"ט סי' ט"ו אות ל"ה, ע"ש.

איך שיהיה, הנה דקדוק זה דדייקי מדברי הב"ח והט"ז הוא מוכרח, וחילוק הרב תוספת שבת בזה הוא נכון, וגם הרב מש"ז הזכירו ולא פקפק בו כלום, והשתא לפ"ד הרב תוספת שבת ז"ל עלה בידינו בנידון השאלה הנז' באותם לובשי בגדים כאנשי אירופא, שדרכם להניח המטפחת בתוך הבגד העליון שקורין פונטרו"ן, אין צריך להיות תופר המטפחת שם בבגד, אלא די בקשירה לחוד, דדוקא בכסות אמרי רבנן דבעינן תפירה, משום שאין הפציל"ש שייך לגבה, ולכן אינו בטל לגבי כסות, אלא דוקא כשמחובר בתפירה, אבל כאן בנ"ד דמי לנידון הפציל"ש עם החגורה, שכתב הרב ז"ל כיון שדרכה להיות תלוי בחגורה, ראוי להתיר אף בקשירה לחוד, וכן כאן דרכה של מטפחת אצל אנשים אלו תמיד בחול להיות מונחת בזה הבגד העליון שקורין פונטרו"ן, ולהכי סגי בקשירה, ומה שאסרו בחגורה משום דאיכא למימר דהפציל"ש לא בטיל לגבי חגורה, לא שייך למימר כאן אין המטפחת בטלה לגבי הבגד העליון שקורין פונטרו"ן, דלכ"ע ודאי בטלה כיון דהוא בגד חשוב, וכ"כ הרב מחצית השקל ס"ק ל"ד, דלגבי בגד חשוב בטל הפציל"ש, ורק לגבי חגורה דאינו לבוש י"ל דלא בטיל ע"ש, ולכן פשוט הוא דבטלה המטפחת לגבי בגד העליון שהוא הפונטרו"ן וכו'.

אמנם כאן א"א לעשות קשירה למטפחת בבגד העליון במקום המיוחד לה להיות מונחת שם, אבל אפשר שיעשה לה שם דבר שהוא חזק ואמיץ יותר מקשר של קיימא, דהיינו שיעשה לולאות שקורין קברא"ת אחת או שתים בבגד העליון במקום המיוחד למטפחת מבפנים, שאינם נראין מבחוץ כלל ויעשה במטפחת נקבים אחד או שתים, כדי שיחברנה בלולאות הקבועים בבגד העליון מבפנים, והוא כדרך שמחברין ראשי החלוק על ראש הזרוע ע"י לולאות כן יעשה כאן, ובעת שיצא מביתו יחברנה, ותשאר מחוברת בלכתו ברחובות העיר, וכשיגיע לבית אחר יסירנה.

ודע דאין לפקפק בזה ולומר, כיון שהוא יכול להתירה בשבת, חיישינן דילמא בהיותו ברחוב העיר יסיר המטפחת כדי לקנח חוטמו, ויעבירנה ארבע אמות, דזה אינו, דהא כפי הגרסא שלנו בט"ז הוא מתיר לחבר הפציל"ש בראש החגורה בקשר שאינו של קיימא, וזה יכול להתירו בשבת, ועכ"ז לא חיישינן בהכי, ונראה דהיינו טעמא כיון דניצול בקשירה זו מאיסור משוי, לא חיישינן דילמא יתירנו בעודו מהלך ברחוב העיר, וכבר גם האחרונים כתבו לסמוך על היתר זה של הט"ז בקשר שאינו של קיימא, וכן הרב מש"ז קיים הגירסא הזאת בט"ז ונתן טעם לזה למה יועיל קשר שאינו של קיימא, וכאשר הבאתי דבריו לעיל, ועל כן בנ"ד נסמוך להקל בדבר זה שהם מוכרחים לעשותו.

ועוד איכא בנ"ד סניף להקל משום כבוד הבריות, דא"א לילך בלתי מטפחת לקנח חוטמו או שפמו כשישתה איזה משקה, ומצינו שהקילו חז"ל בכמה דברים משום כבוד הבריות, וכזאת כתב הרב אליה רבה ז"ל (בס"ק מ"ג) וז"ל: ואפשר לי לומר בהיתר דהטעם הוא משום כבוד הבריות, ודומה קצת לסי' שי"ב דהתיר לטלטל אבנים לקנח, ע"כ, ע"ש. הנה כי כן בנידון השאלה שא"א להם לילך בלי מטפחת, יעשו כמו שכתבתי לחברה במקום המיוחד לה בבגד העליון הנקרא פונטרו"ן, ע"י לולאות אחת או שתים שיקבעם שם בבגד מצד פנים, שאינו נראה מבחוץ, ויש להם לסמוך שפיר על סברת הרב תוספת שבת אשר כתבתי, וכ"ש דבנ"ד איכא סניף אחר להתיר כאמור.

ובספר קיצור ש"ע למהרש"ג ז"ל כתב בסי' פ"ד סעיף י"ד, וז"ל: מטפחת שמקנחין בו האף נוהגין לכרכו תחת הבגד העליון על המכנסיים ויזהר שלא לעשות בו שני קשרים זעג"ז, וירא שמים אם הוא נוהג לישא רצועות המחזיקות את המכנסיים (הויזען טרעגער – כתפיות) יסירם בשבת כדי שתהיה לו המטפחת לצורך, ויש נוהגין לכרכו סביב הצואר, וזה אינו מותר אלא אם אין לו שם מטפחת אחר, והוא רגיל לפעמים לכרוך שם מטפחת מפני הקור ויקשרהו בהיתר, אבל אם נותנו רק על הצואר והקצוות תלויה לו לפניו – זהו איסור גמור, וכן לכרכו סביב הרגל או סביב היד ולצאת בו – אסור", עכ"ל.

וכך שאלו את חכם ניסים כדורי זצ"ל (שהיו אומרים עליו שהוא שני לבא"ח), וכך ענה. וראה במעשה ניסים (עמ' קל"א) ובמשנ"ב (סי' ש"א ס"ק פ"ד) ובכה"ח (שם ס"ק ק"ל). וראה באריכות מאמר מרדכי (שבת ח"ג פרק נ"ח סעי' ס"ו-ס"ז).

[6] תשמ"ו-תשמ"ז סימן רט"ז.

[7] כתב השו"ע (סי' ש"א סע' י"ג-י"ד): "דבר שהוא דרך מלבוש, אפילו אם אינו לובשו אלא משום אצולי טינוף – מותר לצאת בו בשבת. הגה: ולכן מותר ללבוש בגד מפני הגשמים או כובע על ראשו, אבל אסור לאשה ליתן בגד על צעיפה מפני הגשמים, דאין זה דרך מלבוש (הגהות מיימוני)". וראה עוד בפמ"ג (שם א"א ס"ק כ"ג) ובכה"ח (שם ס"ק פ"ג): "ואפילו אינו מכוין אלא להציל את בגדיו – שרי, כיון דדרך מלבוש הוא מתעטף בהם. והא דאסר בהגהות מרדכי לנשים לישא מכסה על ראשם, היינו שלא כדרך מלבוש דוקא, אבל אם הוא דרך מלבוש – שרי אף על פי שאינם מכוונות אלא לאצולי טינוף", ובמשנ"ב שם (ס"ק נ"ד): "ואם כונתה שלא יצערו אותה הגשמים – שרי בכל ענין, אף שממילא נצלת עי"ז מטנוף בגדיה, ובלבד שתקשרנה יפה".

וראה עוד שו"ע (שם סעי' כ"א): "אין יוצאים בתיבה וקופה ומחצלת, אבל יוצאים בשק ויריעה וחמילה (פי' בגדים גסים)". ובכה"ח שם (ס"ק קט"ז): "מפני שדרך לצאת בהם מפני הגשמים, והוא הדין בלא גשמים – נמי שרי. בית יוסף בשם הרא"ש. וכתב: ודלא כדמשמע מדברי הרוקח דלא שרי לצאת בשק אלא מפני הגשמים, ע"כ. וכתב העולת שבת אות ל"ו דהמחבר כתב סתמא: אבל יוצאין וכו', דמשמע דפסק כדעת הרא"ש דאפילו בלא גשמים – מותר. ולענין דינא נראה להחמיר כדעת הרמב"ם ז"ל, דדוקא מפני גשמים – מותר, עכ"ל, והביאו אליה רבה אות ל"ח. אבל דעת המגן אברהם ס"ק ל' נראה לפסוק כדעת הרא"ש, וכן נראה דעת התוספת שבת אות מ', וכן כתב ה"ר זלמן אות י"ז", ועוד עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' מ"ז בסופו).

וראה במאמר מרדכי (שבת ח"ג פרק נ"ח, טלטול בשבת ויו"ט, סעי' ל"ז): "אסור לצאת ל'כרמלית' או ל'רשות הרבים', בכובע מכוסה בכיסוי ניילון, מכיון שכיסוי הניילון נועד כדי לשמור על הכובע שלא ירטב ויהרס. אמנם, אם נותנים את הכיסוי על הכובע כדי שהגשם לא יחדור לראש – מותר לצאת בו ל'כרמלית' או ל'רשות הרבים', וזאת מכיון שמטרת הכיסוי הנה לשמור על הגוף ולא על הכובע [ובלבד שיהא מהודק שלא יפול או יעוף ברוח]".

[8] תשד"מ 439-1.

[9] כתב השו"ע (סי' ש"א סעי' י"ד): "דבר העשוי לתכשיט ולהשתמש בו כגון מפתחות נאות של כסף כמין תכשיט – אסור, שהרואה אומר שלצורך תשמיש מוציא; ויש מתירים אם הוא של כסף. הגה: ומ"מ אסור לצאת בתיק של בתי עינים שקורין ברילי"ן אף על פי שהתיק הוא של כסף, דהבתי עינים בעצמם הם משוי (ב"י). ואם המפתח של נחושת וברזל, אפילו מחובר וקבוע בחגורה – אסור, ויש שכתבו שנוהגין בזה להתיר". וכתב המשנ"ב (ס"ק מ"ה): "ולשאת את המורה שעות [אוהר, זייגער] בבגדיו חוץ לעירוב – אסור לכו"ע, שאין שייך ע"ז שם תכשיט, כיון שאינו דרך מלבוש, והמוציאו לרשות הרבים – חייב חטאת. ואפילו אם הוא מחובר לרביד הזהב שנושא על צוארו שהוא תכשיט – ג"כ איסור גמור הוא דהמורה שעות יש לו חשיבות בפני עצמו, ואינו בטל לגבי רביד". וראה באורך בביאור הלכה שם באורך (ד"ה "בזה") ולכה"ח (שם ס"ק ס"ז) ולישכיל עבדי (ח"ז סי' י"ט). וא"כ אם לובשו כדרך מלבוש – מותר.

וע"כ בשעון כיס אפילו שהוא עם שרשרת של כסף או זהב ואפילו אם השעון הוא יפה, עכ"ז – אסור, למרות שזה עליו ונראה לאחרים. אולם אם זה לא על צואר אלא על היד כנהוג היום, הרי זה מלבוש ממש ודינו כמו טבעת לאיש. וראה בקצות השלחן (סי' קט"ו) בבדי השלחן שם (ס"ק כ"ח) כתב להחמיר בשעון יד גם כשלובשו ברצועה. ומכל מקום אף על פי שאין סומכין על העירוב לשאר דברים, לענין שעון כיון שהוא ענוד על היד וקשור אפילו יש בו סוללה – מקילים בזה. ובמקום שאין עירוב – טוב להחמיר.

[10] תשמ"ה 524-1.

[11] כתב הרמ"א (סי' ש"א סעי' כ"ג), ז"ל: "ולא מהני הא דמחובר לכסות רק בדבר שדרכו להיות מחובר שם. אבל אם חיבר שם דבר שאין דרכו בכך – אסור (הגהות מיימוני פי"ט וב"י בשם תשובת רשב"א ומרדכי פרק במה אשה). ואותן עגולים ירוקים שגזרה המלכות שכל יהודי ישא א' מהן בכסותו – מותר לצאת בהן אפילו אינו תפור בכסותו רק מחובר שם קצת (א"ז). וכן מותר לצאת במטפחת שמקנחין בו האף, שקורין פצולי"ט, אם מחובר לכסות". וכאן כיון שדרך הכפתורים להיות תפורים – מותר, וראה מש"כ בשו"ת קול אליהו (שבת פט"ז שאלה ט"ו). וראה עוד מאמר מרדכי (שבת ח"ג פרק נ"ח סעי' ע"ו).

[12] תשמ"ח-תשמ"ט סימן ר"מ.

[13] כתב השו"ע (סי' ש"א סעי' כ"ג): "הבנים יוצאים בזגין (פי' כמין פעמונים קטנים) הארוגים להם בכסותם, אבל אם אינם ארוגים – לא. הגה: ולא מהני הא דמחובר לכסות, רק בדבר שדרכו להיות מחובר שם. אבל אם חיבר שם דבר שאין דרכו בכך – אסור (הגהות מיימוני פי"ט וב"י בשם תשובת רשב"א ומרדכי פרק במה אשה)", וראה במשנ"ב (שם ס"ק פ"ב) בשם הרשב"א דכל דבר שאין צורך להבגד – אינו בטל לגבי הבגד, והרי הוא כאילו מוציאן לבדו בלא הבגד. וראה לעניין מעות התפורים בבגדו, בשו"ע (סי' ש"א סעי' ל"ג), והובא לעיל. וע"ע במשנ"ב שם (ס"ק קכ"ה) וברמ"א שם ובמשנ"ב שם (ס"ק קכ"ג). ומה שמיקל הרמ"א זה במקום פסידא וגם במקום שאין דרך לישא שם דהוי רק איסור מדרבנן, אבל לדעת השו"ע – אסור, וראה מש"כ במאמר מרדכי (שבת ח"ג פרק נ"ח סעי' כ"ב) [הערת העורך – וה"ה כיום שמצוי כרטיס "רב קו" אם חיברו].

[14] כתב השו"ע (סי' ש"א סעי' כ"ג): "הבנים יוצאים בזגין (פי' כמין פעמונים קטנים) הארוגים להם בכסותם, אבל אם אינם ארוגים – לא". וכתב הרמ"א (שם): "ולא מהני הא דמחובר לכסות, רק בדבר שדרכו להיות מחובר שם, אבל אם חיבר שם דבר שאין דרכו בכך – אסור (הגהות מיימוני פי"ט וב"י בשם תשובת רשב"א ומרדכי פרק במה אשה). ואותן עגולים ירוקים שגזרה המלכות שכל יהודי ישא א' מהן בכסותו – מותר לצאת בהן, אפילו אינו תפור בכסותו רק מחובר שם קצת". וראה מש"כ במאמר מרדכי (שבת ח"ג פרק נ"ח סעי' פ"ד): "במקום שיהודי חייב לענוד טלאי על בגדו – מותר לצאת בו ל'כרמלית' או ל'רשות הרבים', מכיון שעונד הטלאי חושש להיענש אם לא יהיה עליו הטלאי, ולכן אין חשש שיסיר את הטלאי ויטלטלו ב"רשות הרבים" שכן הדרך ללכת עם הטלאי גם בימות החול והוי כחלק מהלבוש. דין זה הוא גם בתג מזהה שאסור להסירו מעל הבגד [כגון: תג של חייל, אסיר וכדו']".

[15] כתב בבית יוסף (סי' ש"א אות ל"ב): "ומה שכתב רבינו (=הטור): או במעות הצרורים לו בסדינו, גם זה בסוף פרק חבית (קמ"ז ע"א). וכתב הרב הגדול מהר"י אבוהב ז"ל בשם אור זרוע שיש מתירים אם הם תפורים, וכן שמעתי בשם חכמי צרפת שמתירים בתפורים, ע"כ. והאגור (סי' תקכ"ב) כתב שהשיב מהר"י מולין (שו"ת מהרי"ל החדשות סי' מ' אות א') שיותר נראה להתיר מלאסור אם הוא נושאם כדי שלא יגזלוהו או אי זו פסידא, כי הוי כלאחר יד, כי ההיא דמי שהחשיך (שבת קנ"ג ע"ב), והרבה דברים התירו משום פסידא, וגם בזמן הזה דלית לן רשות הרבים דאורייתא. ואחר כך נזכרתי ההיא דפורפת על אבן אבל לא על המטבע (שם סה ע"ב), דמוכח משם דאסור להוציא ועיין שם, עכ"ל. וכמדומה לי שלא היתה הגמרא לפניו כשהשיב, ולפיכך כתב דמוכח משם שאסור להוציא שנזכר דמפלגינן בין מטבע לאבן ואגוז, ונדמה לו דלענין איסור הוצאה מפלגינן בינייהו, ואין הדבר כן, דמתניתין הכי איתא בסוף פרק במה אשה יוצאה (ס"ה ע"א): פורפת על האבן ועל האגוז ועל המטבע ובלבד שלא תפרוף לכתחלה, בשבת ובגמרא (ס"ה ע"ב): והא אמרת רישא פורפת! אמר אביי: סיפא אתאן למטבע. ופירש רש"י: אתאן למטבע דלאו בר טלטול הוא אבל אבן שהוקצה לכך ראוי לטלטול. הרי בהדיא דלא אסרו במטבע אלא משום טלטול ולא משום הוצאה, ואדרבה יש להביא ראיה משם להתיר לצאת במעות תפורים בכסותו, דהא כל שפרוף מבעוד יום אפילו על המטבע – שרי לצאת בו, כמו בפרוף על האבן או על האגוז (אלא שיש לדחות דשאני התם שאינו מכוין להוציא המטבע אלא לפרוף כסותו, הילכך בטיל המטבע לגבי הכסות אבל מעות התפורים בכסותו שמכוין להוציאם אפשר דאסור דחשיבי ולא בטלי. וכן נראה מתשובת הר"מ שכתב רבינו בסימן שי"ב (ע"ב ע"א) על ברזא שבפי הטבעת שהיה נראה לו להתיר לצאת בו, דלא דמי למוציא בפיו במרפקו דפטור אבל אסור, דהתם כשפותח פיו ופושט מרפקו המשוי נראה, אבל הכא שבלוע כולו בגוף היה נראה דשרי. אמנם איני מתירו כיון שמכניסו תדיר כדי לחזור ולהוציא, אף על גב דלא דמיא ממש להאי, איכא למימר דפטור אבל אסור כי הני, עכ"ל. ומעות התפורים כיון שעשויים לחזור ולהוציאם – ודאי דאסור, ואם מוציאם ברשות הרבים אפשר לחוש לו מחטאת, דאיכא למימר שדרך הוצאתם בכך להולכי דרכים. אחר כך באו לידי תשובות מהר"ם (דפוס פראג סי' צ"ד) וכתוב בהם בלשון הזה: ששאלת על היהודים ההולכים בדרכים ומוליכים כסף או זהב ותופרים אותו באבנט, אם מותר להוליכו בשבת. דע לך שהוא אסור, דתנן בפרק המצניע (שבת צ"ב ע"א) בפונדתו ובחיפת חלוקו – פטור, וכל פטורי דשבת – פטור אבל אסור, ושלום מאיר ברבי ברוך, עכ"ל). וכך כתב השו"ע (סי' ש"א סעי' ל"ג): "אסור לצאת בשבת במעות או בכסף וזהב התפורים בבגדו. הגה – ויש מתירים במקום פסידא שירא שיגזלנו ממנו אם יניחם בבית וילך מהם. וכן נוהגין להקל אם צריך לצאת, אבל אם יוכל להיות יושב בבית ולא לצאת – לא יצא. במקום שא"צ לו ויוכל להניחם בבית – יש להחמיר". וראה מאמר מרדכי (שבת ח"ג פרק נ"ח סעי' כ'): "אסור לצאת במעות התפורות בבגדו, גם במקום שאין דרך לשאת מעות באופן זה", וראה עוד שם (סעי' י"ט וכ"א).

[16] תשמ"ו-תשמ"ז סימן קצ"ג.

[17] במדבר (ט"ו, ל"ט). כתוב בגמ' ברכות (ס"א ע"א): "דתניא: לא יהלך אדם אחורי אשה בדרך ואפילו אשתו, נזדמנה לו על הגשר – יסלקנה לצדדין, וכל העובר אחורי אשה בנהר – אין לו חלק לעולם הבא". ופרש"י בד"ה: "אחורי אשה בנהר – אחורי אשת איש, מגבהת בגדיה מפני המים, וזה מסתכל בה". וכתב השו"ע (אה"ע סי' כ"א): "צריך אדם להתרחק מהנשים מאד מאד. ואסור לקרוץ בידיו או ברגליו ולרמוז בעיניו לאחד מהעריות. ואסור לשחוק עמה, להקל ראשו כנגדה או להביט ביופיה. ואפילו להריח בבשמים שעליה – אסור. ואסור להסתכל בנשים שעומדות על הכביסה", וכתב הבית שמואל שם (ס"ק ב'): "הר"י כתב דאסור מדאורייתא, שנאמר: 'לא תתורו אחרי עיניכם', והרמב"ם ס"ל מדרבנן. ובפנויה לכ"ע מדברי קבלה, והרהור אפילו בפנויה אסור מדאורייתא".

[18] תהלים (ל"ז, ד').

[19] ראה ב"י (או"ח סי' רפ"ח) בשם הירושלמי (שבת פט"ו ה"ג) ושו"ע (או"ח סי' ר"צ סעי' ב'), משנ"ב שם (ס"ק ז').

[20] שו"ע (או"ח סי' שמ"ה סעי' ז').

[21] ראה בבה"ל שם (ד"ה "שאין") באריכות.

[22] תשמ"ה 766-1.

[23] הטעמים מבוארים באריכות בתשובה הקודמת.

[24] תשמ"ו-תשמ"ז סימן פ'.

[25] ראה בה"ל (סי' שמ"ה ד"ה "שאין שישים") בהרחבה.

[26] שו"ע (או"ח סי' שס"ד סעי' ב'). וראה בה"ל שם (ד"ה "והוא שננעלות בלילה").

[27] וראה בשו"ע (סי' ש"נ סעי' ג') לענין רוק שבפיו ומוכן לזורקו, דהוי טלטול. וז"ל שער הכוונות (שחרית של שבת דף ע"ד עמ' ד'): "הגיד לי מוז"ל כי פעם אחת הראו לי בהקיץ חכם אחד גדול בדורו, והיה מן הדורות הקודמים אלינו, ובעת הזאת הגיע זמנו להעלות עוד מדרגה אחרת למעלה מן המדרגה שהייתה לו אז, ונודע כי בפעם הראשון אינו נענש על דקדוקי מצוות כאלו, ועתה שרצו להעלותו במדרגה עליונה היו דנים אותו בדקדוקי מצוות קלים, ואחד מן הדברים שהיו דנים אותו עתה, היה על שפעם אחד היה האיש ההוא הולך בדרך ביום שבת ונכנס אליו מעט עפר תוך מנעלו ברשות הרבים בלתי כוונה ולא נזהר להסירו והלך בו ד' אמות ברה"ר, ועל הדבר הזה היו מענישים אותו עתה".

ובמאמר מרדכי שבת (ח"ג פרק נ"ה סעי' נ"ח): "הרוצה להחמיר על עצמו לא לטלטל בשבת גם במקום שיש בו 'עירוב', לא יאמר: 'איני מטלטל' אפילו שיש 'עירוב', מכיון שאז אפילו טלטול עפר שברגליו ראוי להיות נקרא טלטול וייענש ע"ז. וכן אם שכח מטפחת בכיסו והולך כך ברחוב או מסייע לאשתו עם העגלה וכדו', הרי הוא מטלטל [ואלו הם דברים המצויים מאד]. ולכן, יאמר: 'בלי נדר אני מחמיר על עצמי לא לטלטל אפילו שיש כאן עירוב'. אבל אם מקבל את זה כחומרא בלבד בשעת הצורך, או לצורך מיוחד – רשאי להקל, וכן מותר לאשתו לטלטל".

[28] כתב השו"ע (סי' שס"ד סעי' א'): "מבוי המפולש בשני ראשיו לרשות הרבים, או צד א' לרשות הרבים וצדו השני לכרמלית, הגה: או שני ראשיו פתוחין לכרמלית (ריב"ש סימן ת"ה), צריך צורת הפתח מכאן ולחי או קורה מכאן. אבל אם צדו א' פתוח לרשות הרבים וצדו השני לחצר שאינה מעורבת – אין צריך אלא לחי  או קורה בשני ראשיו. הגה: וכל זה שיש לו תנאים המבוארים לעיל סי' שס"ג סכ"ו בדין מבוי, אבל אם אינו רק בחצר – צריך תקון חצר משני צדדיו". ועוד כתב (שם סעי' ב'): "רשות הרבים עצמה אינה ניתרת אלא בדלתות, והוא שננעלות בלילה. ויש אומרים אף על פי שאין ננעלות אבל צריך שיהיו ראויות לינעל, שאם היו משוקעות בעפר מפנה אותן ומתקנן שיהיו ראויות לינעל. ואחר שעשה לה תיקון דלתות חשובה כולה כחצר אחד ואין מבואותיה צריכין תיקון". וכתב המשנ"ב (שם ס"ק א'): "מבוי המפולש וכו' – ומיירי שאותו המבוי לא היה ברחבו שיעור רשות הרבים, ועיין לעיל סימן שמ"ה ס"ח וטי"ת ובמ"ב שם". וע"ע בשו"ע (סי' שמ"ה סעי' ז'-ט') ובנושאי כלים (שם). וראה עוד באורך ובמפורט מאמר מרדכי (שבת ח"ג פרק נ"ה סעי' י"א, נ"ו ואילך).

[29] תשד"מ 1086-1.

[30] שכיון שסובר שאסור מן הדין – אסור לו לומר לאחרים לטלטל משום: "לפני עור לא תתן מכשול", שדי חמד (מערכת וא"ו כלל כ"ו אות כ"ח ד"ה "ובעיקר לדעת הרמב"ן", וע"ע שם ד"ה "ושוב").

[31] ארץ חיים (סי' שס"ג) הביא שו"ת מהריט"ץ (סי' רנ"א) שמנהג צפת להקל בזה, "דהרי דעת רש"י והרא"ש והטור והתוס' דבזמן הזה אין לנו רה"ר משום דליכא ששים רבוא ובוקעים בו וכו' וכמה גדולים גאוני עולם נוחי נפש אשר היו בארצינו ולא פקפק שום אדם מעולם, ועל זה נאמר: אל תסיג גבול עולם".

[32] שכתב, וז"ל: "ולפי הכלל המסור בידינו דסברא העיקרית כותבה בסתם, נראה לי דסבירא ליה כהרמב"ם ז"ל, דאף על פי שאין ששים רבוא בוקעין בו הוי רשות הרבים, וגם משאת בנימין בסימן צ"ב כתב דמי יקל ראשו כנגד המחמירין, ואפילו המקילין לא סמכו לעשות מעשה, ע"כ. שיירי כנסת הגדולה בהגהות בית יוסף אות ג'. וכן כתב התוספת שבת אות ט"ו דדעת השלחן ערוך להלכה כסברא ראשונה שכתב בסתם, ומה שכתב השלחן ערוך בסימן ש"ג סעיף ח"י דלדידן רשות הרבים שלנו דינו ככרמלית, בשם יש אומרים כתב כן וליה לא סבירא ליה. ומה שכתב המגן אברהם בכאן ס"ק ז' על דעת היש אומרים דכן פסק בשלחן ערוך סימן ש"ג וגם בסימן י"ג ס"ק ו' כתב גם כן הכי, ליתא, יעו"ש. וכן כתב הברכי יוסף אות ב' ובספרו מחזיק ברכה אות ה', יעו"ש. וכבר הארכנו קצת בזה לעיל סימן י"ג אות ז' קחנו משם. מיהו במקום שיש עוד צד להקל, משמע דלכל הפוסקים הנ"ל יש לסמוך על סברא אחרונה. אליה רבה אות י"ד".

[33] כמבואר בתשובה הקודמת.

[34] ראה שו"ת התשב"ץ (ח"ג סי' קע"ט) שהאשה נגררת אחרי בעלה. עוד בענין זה ראה מאמר מרדכי (שבת ח"ג פרק נ"ה סעי' נ"ט ובהערות שם).

[35] תשמ"ו-תשמ"ז סימן רט"ז.

[36] ראה בתשובות הקודמות.

[37] תשמ"ה 138-22.

[38] כתב בשו"ע (סי' שצ"א סעי' א'), ז"ל: "ככל משפטי ביטול למי ששכח ולא עירב בחצרו, כן הוא במבוי. שאם שכחה חצר אחת ולא נשתתפה, מבטלת רשותם לשאר בני המבוי או הם לה, אף על פי שהם רבים, שבני החצר גבי מבוי חשובים כיחיד בחצר. וככל משפטי ישראל בחצר עם העכו"ם, כן הוא במבוי או בעיר, שאין אסור לטלטל במבוי או בעיר המוקפת חומה עד שיהיו שתי חצרות של בתי ישראל בעיר, אבל חצר אחת – לא, אפילו אם הרבה בתים של ישראל פתוחי' לתוכה, והוא שתהא העיר מוקפת חומה לדירה. וסתם עיירות הן מוקפות לדירה. וסתם מבצרים אינם מוקפים לדירה. וכשיש ב' חצרות של בתי ישראל בעיר – צריכים לשכור מכל חצר וחצר של אינו יהודי, ואין מספיק במה שישכור משר העיר. הגה – ויש אומרים דדוקא לענין להוציא ולהכניס לרשות העכו"ם, אבל לטלטל במבוי – יכול לשכור מן השר, שהרי דרך המבוי הוא של השר ויכול לסלק כל העכו"ם משם (ריב"ש סי' תש"י). במה דברים אמורים בשר שאין הבתי' שלו וגם אין לו רשות להשתמש בבתי בני העיר כלל אפילו בשעת מלחמה, אבל במקום שכל צרכי העיר אינם נעשים אלא על פי השר או הממונה שלו, ודאי ששכירות מהשר ההוא או משכירו ולקיטו מהני, שהרי יש לו רשות להושיב אנשיו וכלי מלחמתו בבתי בני העיר בשעת מלחמה שלא מדעתם". וע"ע בנו"כ שם בהרחבה. ועיין ברמ"א (סי' שפ"ב סעי' י"ח) ובכה"ח (סי' שצ"א ס"ק ט"ז) לעניין קניית רשות מן האדון או השר.

ועוד ראה לענין חיוב שיור מקום אחד שאין בו שיור ושיתוף בשו"ע (סי' שצ"ב סעי' א'), ז"ל: "עיר שהיתה קנין יחיד, אפילו נעשית של רבים, משתתפים כולם שיתוף א' ויטלטלו בכל המדינה. וכן אם היתה של רבים ויש לה פתח אחד, משתתפים כולם שיתוף א'. אבל אם היתה של רבים ויש לה שני פתחים שהעם נכנסים בזה ויוצאים בזה, אפילו נעשית של יחיד – אין מערבין את כולה, אלא מניחין ממנה מקום א', אפילו חצר אחת ובית לתוכה, ומשתתפין השאר ויהיו אלו המשתתפין כולם מותרים בכל העיר חוץ מאותו מקום ששיירו, ויהיו אותם הנשארים מותרים במקומם בשיתוף שעושים לעצמם. ואם היו הנשארים רבים – אסורים לטלטל בשאר כל העיר. ודבר זה משום היכר הוא, כדי שידעו שהעירוב התיר להם לטלטל בעיר זה שרבים בוקעים בה, שהרי המקום שנשאר ולא נשתתף עמהם אין מטלטלים בו אלא אלו לעצמן ואלו לעצמן. ואם רצו לערב מבוי מבוי בפני עצמו, כל שכן דמהני דאין שיור גדול מזה", והטעם כדי שלא תשתכח תורת רה"ר באותו מקום, וע"ע במשנ"ב (שם ס"ק ז'). וראה מאמר מרדכי (שבת ח"ג פרק נ"ו, ובפרט שם סעי' מ"ד).

ספרים נוספים

מאמר מרדכי לימות החול

שו"ת הרב הראשי חלק א'

שו"ת הרב הראשי חלק ב'

שו"ת מאמר מרדכי חלק א'

שו"ת מאמר מרדכי חלק ב'

מאמר מרדכי הלכות שבת - חלק א'

מאמר מרדכי הלכות שבת - חלק ב'

מאמר מרדכי הלכות שבת – חלק ג'

מאמר מרדכי הלכות שבת – חלק ד'

מאמר מרדכי הלכות שבת - חלק ה'

מאמר מרדכי הלכות סת"ם

דברי מרדכי - ספר בראשית

דברי מרדכי - ספר שמות

דברי מרדכי - ספר ויקרא

דברי מרדכי - ספר במדבר

דברי מרדכי - ספר דברים

בית אליהו

ברית אליהו

דרכי טהרה

הגדה של פסח

אתר הרב מרדכי אליהו

חפש סרטון, סיפור, או שיעור

צור קשר

מעוניינים לשלוח חומר על הרב? או להשתתף בהפצת תורתו במגוון ערוצים? תוכלו ליצור עימנו קשר בטופס זה