פרק יד – זמן איסור מלאכה

תחילת וסיום זמן איסור מלאכה

א – איסור עשיית מלאכה מתחיל בערב שבת ב"בין השמשות" ומסתיים בצאת השבת ב"צאת הכוכבים", אך יש מצוה להוסיף מחול על הקודש[1]. ומשום כך, יש לקבל את השבת מעט לפני "בין השמשות"[2] ולהוציאה מעט אחרי "צאת הכוכבים"[3], (ועיין בפרק י"א סעי' ד'-ו' במנהגי ירושלים תל-אביב והצפון).

שיטת הגאונים ור"ת

ב – בקביעת זמן "בין השמשות" וזמן "צאת הכוכבים" ישנה מחלוקת בין הגאונים לבין רבנו תם. לפי שיטת הגאונים "בין השמשות" הוא מזמן שהשקיעה נראית לעינינו עד צאת הכוכבים, והוא כדי הילוך 3/4 מיל [כ-13.5 דקות, ולדעת הגר"א כ-18 דקות]. זמן זה נקרא: "בין השמשות", והוא ספק יום ספק לילה ומיד אחריו בא "צאת הכוכבים" [לילה וודאי]. גם לדעת ר"ת "בין השמשות" הוא שיעור של כדי הילוך 3/4 מיל ורק אחריו בא "צאת הכוכבים" [לילה וודאי], אך לשיטתו "בין השמשות" לא מתחיל בשקיעת החמה הנראית לנו, אלא אחר שיעור כדי הילוך ג' מילין ורביע (כשעה) אח"כ. נמצא, לפי שיטת ר"ת "צאת הכוכבים" שהוא לילה וודאי יהיה רק כשעה וחומש אחרי שקיעת החמה [כל החישובים נעשים בשעות זמניות. ובניסן ותשרי כ-72 דקות].

חישוב הזמנים למעשה

ג – משמעות חישוב זמני "בין השמשות" ו"צאת הכוכבים" על פי השיטות השונות להלכה היא, שלשיטת הגאונים: איסור מלאכה מתחיל בערב שבת מיד עם שקיעת החמה, ולשיטת רבנו תם: איסור מלאכה בערב שבת מתחיל מאוחר יותר – מעט פחות משעה אחרי שקיעת החמה, ומסתיים בצאת השבת, לשיטתו כ-30 דקות אחר זמני צאת השבת הכתובים בלוחות שלנו.

שיטת ר"ת באר"י

ד – למעשה באופק ארץ ישראל קשה להבין במציאות את שיטת ר"ת[4], מלבד זאת הרבה פוסקים נקטו להלכה כגאונים[5], ולכן בע"ש ששיטת ר"ת היא קולא – אין לנהוג כמותו כלל[6].

שיטת ר"ת במוצ"ש

ה – אמנם, בצאת השבת אדם שרוצה להחמיר על עצמו ולנהוג כשיטת רבנו תם – יכול לעשות כן, אך צריך להזהר לקבל על עצמו את החומרא בלי נדר, כדי שאם לא יוכל להחמיר על עצמו כשיטת ר"ת, יוכל להקל כגאונים [וראה בהרחבה עוד בפרק מ"א: "זמן צאת השבת"].

הזמנים לפי אותו מקום

ו – זמני כניסת ויציאת השבת וזמני תוספת השבת נקבעים בכל מקום ומקום בעולם על פי שקיעת החמה וצאת הכוכבים באותו מקום, ואין ירושלים קובעת זמן אחיד לכל הארץ, ואין ארץ ישראל קובעת זמן אחיד לעולם כולו[7].

ז – אסטרונאוט יהודי שנשלח לחלל – ישמור שבת ע"פ חישוב יום השבת באותו מקום שממנו יצא[8] [וכן יחשב את זמני התפילה[9]].

הכרזת כניסת שבת

ח – ראוי להנהיג שיכריזו על כניסת השבת, וכדברי הרמ"א: "וכן ראוי לנהוג בכל מקום". ומנהג זה הינו מנהג חשוב מאוד ואין לבטלו. ובכל מקום ומקום צריך להשמיע צפירה מיוחדת או שיר וכדו' כדי להפסיק את העם ממלאכתם ולזרזם להדליק נרות שבת[10]. וכשאין אפשרות להשמיע צפירה – יכריזו ע"י חצוצרה או כלי זמר אחר שיישמע בכל רחבי העיר.

קבלת שבת בהדלקת נרות

מלאכה אחר הדלקה

ט – אשה מקבלת על עצמה שבת בהדלקת נרות ומאז אסורה במלאכה, אמנם אשה שעשתה תנאי שאינה מקבלת שבת בהדלקת הנרות – יכולה לעשות מלאכה גם אחרי ההדלקה[11].

תנאי בהדלקה

י – לא תתנה אשה שאינה מקבלת שבת בהדלקה אלא לצורך מיוחד[12] ועל כן, אשה שצריכה לטבול בערב שבת או שרוצה לנסוע להתפלל בכותל המערבי וכדו' – יכולה להדליק נרות שבת ולברך, ובלבד שתתנה שאינה מקבלת שבת בהדלקה[13].

צורת ההתניה

יא – תנאי שאשה מתנה שאינה מקבלת שבת בהדלקה – יכולה להתנות בפיה או בליבה[14].

עד מתי התנאי מועיל

יב – מי שהתנתה שאינה מקבלת שבת בהדלקה, יכולה לעשות מלאכה אחרי שהדליקה נרות רק עד זמן הדלקת הנרות של רוב אנשי אותו מקום, וכשמגיע זמן הדלקת הנרות – אסורה במלאכה[15].

מינוי שליח בתנאי

יג – יכולה אשה להדליק נרות שבת ולהתנות שאינה מקבלת שבת בהדלקה רק אם מדליקה מ"פלג המנחה"[16] ואילך. ואם אינה יכולה להדליק נרות שבת אחרי "פלג המנחה" – בעלה ידליק במקומה, וטוב שתמנה אותו בפירוש להיות שליח שלה להדלקה[17].

קיבלה שבת – חייבת בקידוש

יד – מי שהדליקה נרות וקיבלה שבת – התחייבה גם בקידוש, ואסורה באכילה ושתיה עד שתשמע קידוש[18].

שתיה סמוך להדלקת נרות

טו – אשה שהגיעה לזמן הדלקת נרות ומרגישה צורך לשתות, ואם תתעכב לשתות לפני ההדלקה יעבור זמן ההדלקה – יכולה להתנות לא לקבל שבת בהדלקת הנרות, עד אחרי שתשתה. ומכל מקום, תעשה כן רק באופן חד פעמי אך לא תתנה כן בכל שבת באופן קבוע[19].

קבלת שבת לגברים בהדלקה

טז – יש אומרים שרק נשים מקבלות שבת בהדלקת נרות שבת, אך גברים אינם מקבלים שבת בהדלקתם[20]. ויש אומרים שגם גברים מקבלים שבת בהדלקתם[21]. וטוב לחוש לדעה אחרונה[22]. ולכן, לכתחילה גם גבר שרוצה לעשות מלאכה אחר שהדליק את הנרות – יתנה שאינו מקבל שבת בהדלקה. אמנם, בדיעבד גם אם לא התנה – מותר לו לעשות מלאכה אחר שהדליק.

קב"ש בפה לפני "פלג המנחה"

יז – האומר בצהרי יום שישי [לפני פלג המנחה]: "הריני מקבל עלי שבת" – דבריו בטלים ואינו אסור במלאכה. אבל אם אמר זאת ב"פלג המנחה" – חלה עליו קדושת שבת ואסור במלאכה[23].

אמירה ורמז לנכרי לעשות מלאכה

יח – ככלל: אסור לומר או לרמוז לנכרי לעשות מלאכה בשבת כפי שאומרת הגמ'[24]: "אמירה לנכרי – שבות". ואסור לומר או לרמוז לנכרי לעשות מלאכה אפילו מדרבנן [אמנם, מותר לומר לנכרי לעשות מלאכה דרבנן אם היא נצרכת לדבר מצווה בזמנה[25] או לצורך חולה, ואפילו חולה שאין בו סכנה[26]].

יט – אמנם מי שקיבל עליו שבת לאחר "פלג המנחה" – חלה עליו קדושת שבת ואסור במלאכה[27] ואף אינו יכול לבקש מאשתו לעשות מלאכה, משום שהיא מקבלת שבת בקבלתו[28]. אבל מותר לו לבקש[29] משכנו שלא קיבל שבת עדיין, לעשות מלאכה עבורו, ויש מחמירים גם בזה[30].

כ – מי שקיבלה שבת מוקדם [בהדלקה או בתפילה] ועדיין רוב הציבור לא קיבל שבת – יכולה לומר אפילו לישראל (כגון בני משפחתה) שלא קיבלו שבת עדיין, לעשות עבורה מלאכה, כגון: להדליק אש תחת הסיר, או לשים את הסיר על האש וכדו'.

כא – מי שקיבל עליו את השבת מוקדם ורוצה לעשות מלאכה – אינו יכול לעשות התרת נדרים לקבלתו, משום שכאשר קיבל עליו את השבת נדר נדר גדול לאלוקי ישראל[31].

אמירה לישראל לעשות מלאכה

כב – ההיתר לומר לישראל שלא קיבל שבת לעשות מלאכה אחרי שהאומר קיבל שבת, הוא דווקא כשיש זמן רב עד השקיעה, אך אם נשארו דקות ספורות עד לשקיעה [עשר דקות או פחות] – אסור לומר לישראל לעשות מלאכה, מכיון שרוב הציבור כבר קיבל שבת, והיחיד[32] נמשך אחרי הרוב[33].

קב"ש של הקהל

כג – בישוב או מושב שבו מקבלים את השבת בבית הכנסת במניין מוקדם [אחרי "פלג המנחה"] – אסור לעשות מלאכה מזמן שהקהל קיבל את השבת, אפילו לאדם שעדיין לא קיבל שבת ואפילו שעוד היום גדול (מיהו דוקא אחר "פלג המנחה")[34]. אבל במקום שיש בה שני בתי כנסיות – אין אחד נגרר אחר חברו.

אשה אחר הבעל בקבלת שבת

כד – אשה אסורה במלאכה מרגע שבעלה קיבל שבת [או מרגע שהדליקה נרות שבת, המוקדם מבין השניים]. ועל כן, אשה שבעלה מקבל שבת ב"פלג המנחה" – צריכה להדליק נרות ולקבל שבת גם היא מיד ב"פלג המנחה"[35].

קבלת שבת מתואמת בין הבעל לאשה

כה – כאשר הבעל מקבל שבת מוקדם – רצוי לתאם מראש את הזמן בו יאמר הבעל: "בואי כלה" [ויקבל שבת], כדי שהאשה תדע גם היא מתי הבעל קיבל שבת ולא תדליק נרות אחרי זמן זה[36]. וע"כ מניין שבו מתפללים ערבית מוקדם – לא יקבלו שבת מיד ב"פלג המנחה", כיון שאז לא תוכל האשה להדליק נרות שבת אלא יקבלו שבת כמה דקות לאחר "פלג המנחה".

מנחה לפני הדלקה

כו – צריכה אשה להתפלל מנחה לפני הדלקת נרות שבת, משום שבהדלקת הנרות מקבלת שבת ולא תוכל להתפלל תפילת חול[37].

מנחה כשזמנה דחוק

כז – אשה שזמנה קצר ולא תספיק להתפלל מנחה לפני הדלקת הנרות – יכולה להתנות שאינה מקבלת שבת בהדלקת נרות עד אחרי תפילת מנחה, ואם התנתה כן – יכולה להדליק נרות ולהתפלל מנחה מיד אחר כך[38].

מנחה כשלא התנתה

כח – אשה שהדליקה נרות שבת ולא התנתה שאינה מקבלת שבת בהדלקה – אינה יכולה להתפלל מנחה, ותתפלל תפילת ערבית של שבת פעמיים, משום שזה כעין אונס[39].

תנאי למתפללת מנחה באופן קבוע

כט – הנוהגת להתפלל מנחה אחרי הדלקת הנרות באופן קבוע – נחשב הדבר כאילו התנתה לא לקבל שבת בהדלקת הנרות אלא אחרי תפילת מנחה. ולכן – מותר לה להתפלל מנחה גם אחרי הדלקת הנרות. ומכל מקום, טוב שגם אשה כזו תתפלל מנחה לפני ההדלקה[40].

תנאי בהדלקה ולא בתפילה

ל – קבלת שבת בתפילה חמורה מקבלת שבת בהדלקת הנר, משום שבתפילה מזכיר קדושת השבת ["ברוך אתה ה' מקדש השבת"] ובהדלקה אינו מזכיר קדושת השבת. ועל כן, למרות שמותר להתנות שאינו מקבל שבת בהדלקה – אינו יכול להתנות שאינו מקבל שבת בתפילה [גם כאשר זו תפילה מוקדמת], ומיד כשקיבל שבת בתפילה נאסר במלאכה[41].

עניית "ברכו" לפני שהתפלל מנחה

לא – מי שגר בסמיכות לביהכ"נ או שבא בע"ש לכותל המערבי ושומע את החזן [במניין המוקדם] אומר: "ברכו את ה' המבורך" והוא עדיין לא התפלל תפילת מנחה של חול, י"א שלא יענה על אמירת "ברכו", משום שאם יענה יקבל עליו את השבת ולא יוכל להתפלל מנחה[42]. וי"א שיכול לענות, משום שכיום מקבלים שבת באמירת "בואי כלה" ולא באמירת "ברכו", ועל כן אם ענה "ברכו" בלא כוונה לקבל שבת – לא קיבל שבת ויכול להתפלל מנחה[43]. ורק בזמנם כשקיבלו שבת ב"ברכו" הייתה בעיה לענות על "ברכו", אבל כיום שמקבלים שבת באמירת "בואי כלה" – יכול לענות[44]. ולמעשה: לכתחילה – לא יענה, אך בדיעבד אם ענה – יכול להתפלל מנחה.

לב – יש נוהגים לקבל שבת אחרי פלג המנחה, ללכת לביתם לסעוד סעודת שבת, ואחר כך לחזור לבית-הכנסת ולהתפלל ערבית עם הציבור רק אחר צאת הכוכבים. ולא טוב עושים, מפני שאסור לאכול לפני תפילה וקריאת שמע, ואפילו שקיבלו שבת לפני הסעודה[45].

[1] על הפסוק (בראשית ב', ב'): "ויכל אלוקים ביום השביעי" כתב רש"י בשם המדרש: "רבי שמעון אומר: בשר ודם שאינו יודע עתיו ורגעיו, צריך להוסיף מחול על הקודש. הקב"ה שיודע עתיו ורגעיו, נכנס בו כחוט השערה ונראה כאילו כלה בו ביום. ד"א, מה היה העולם חסר? מנוחה, באה שבת באה מנוחה כלתה ונגמרה המלאכה". כתוב (שמות ל"א, ט"ז): "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם". ושואל בעל אוה"ח הקדוש: מהו שכתוב: "לעשות" את השבת, הכיצד יכול אדם לעשות את השבת? ומבאר, שעל ידי תוספת שבת מיום חול ואיחור הוצאת השבת במוצאי שבת, אנו "מוסיפים" על זמן השבת שהקב"ה ציוה לשמור. היינו לא רק עשרים וארבע שעות אלא מוסיפין מחול על הקדש בכניסתו וביציאתו.

הרמב"ם בהלכות יום הכיפורים (שביתת עשור פ"א ה"ו) כשהזכיר להוסיף מחול על הקודש, אמר: "להוסיף"! ובמוצאי יום הכיפורים אמר (שם): "להוסיף מעט מחול על הקודש" בכדי שלא יחמירו אנשים על עצמם לומר: שאם צריך להוסיף מחול על הקודש, נחמיר כמו רבנו תם, או שאר חומרות, ובמוצאי יום הכיפורים צריך להזהר שלא להחמיר על הזקנים והחולים, שאם יחשבו שיש מצוה מיוחדת להמשיך את יום הכיפורים, יבואו לידי נזק. ועל כן אומר הרמב"ם: "מעט".

אך ביום שבת לא כן, אלא כדאמרינן: "ושמרו לעשות" – יש להוסיף מחול על הקודש בכניסה וביציאה, ומעלתה וחשיבותה של התוספת היא יותר מקיום המצוה כולה. כי כשמוסיף את התוספת הזאת, הוא מראה על חיבה מיוחדת לקיום המצוה, ועל כן השכר שלה הוא יותר גדול. אבל העיקר שיעשו את זה מתוך שמחה.

[2] עיין שו"ע (סי' רס"א סעי' א'-ב'), אמנם דעת הרמב"ם שרק ביום הכיפורים התוספת היא דאורייתא, אבל נקטינן כשאר הפוסקים שגם ביום שבת בכניסה וביציאה זה דאורייתא, וראה בהרחבה בכסף משנה (שבת פ"ה ה"ג) ובב"י (סי' רס"א), ועוד ראה בבה"ל (שם ד"ה "יש אומרים").

[3] עיין שו"ע (סי' רצ"ג סעי' א') ורמ"א (שם סעי' ג').

[4] כה"ח (סי' רס"א ס"ק א').

[5] ראה בהרחבה מה שהבאנו בפרק מ"א זמן צאת השבת סעי' ד' ובמקורות שם בבירור דעת מרן בזה, ע"פ מה שכתב בהל' שבת (סי' רס"א ס"ט) ומה שכתב בהלכות מילה (סי' רס"ב סעי' ה'-ו', ט), ועוד עיין במה שכתב הש"ך (יו"ד סי' רס"ו ס"ק י'-י"ב) לבאר את דברי מרן, וגם הגר"א (סי' רס"ג ס"ק ח') חולק מכל וכל על דעת רבנו תם, וראה ב"ארץ חיים" (סי' רס"א) שהאריך להביא מנהגי הפוסקים בזה, ומביא בשם ה'נחפה בכסף' שכתב, שבארץ ישראל ובירושלים לא קיבלו את סברת רבנו תם, וכתב שנראה שזה מנהג קדום שנתפשט עוד לפני שנתפשט קבלת הוראות מרן, ולא קיבלנו הוראתו בזה. וע"ע בערוך השולחן (סי' רס"א סעי' ח') שכתב: "והנה רבים מגדולי עולם דחו שיטת ר"ת מכל וכל [הגר"א והגר"ז בסידורו ועוד גדולים] והחליטו דמיד אחר השקיעה הוי בה"ש ואחר ג' רבעי מיל הוי לילה. וראה ברכי יוסף, אור"ח סי' רס"א אות א' באורך ומחזיק ברכה שם אות ז', וז"ל: "ושעור זמן בין השמשות וכו'. בספרי הקטן ברכי יוסף בראש הסימן כתבתי משם הרב גנת ורדים בתשו' כ"י שהעולם נהגו כסברת הגאונים בשיעור זמן בין השמשות וכו', ע"ש. ועתה נדפס ספר גט מקושר לעטרת ראשי מורי הרב זלה"ה וראיתי שכתב בביאורו לתוספי הרא"ם סוף ה' כפור דף ק"ח ע"ב גם כן שמנהג העולם על פי סברת הגאונים שתכף אחר השקיעה מתחיל זמן בין השמשות שהוא ג' רבעי מיל וסברא זו קרובה לדעת, ומנהגן של ישראל תורה היא ויש להם על מה שיסמוכו. ומי שירצה להחמיר כר"ת תע"ב. אך אין למחות ביד המקלים וכו'. ע"ש"; ועוד עיין מה שכתב בקונטרס אחרון (שם אות ב'), וכך פסק הכה"ח (שם ס"ק א'), וע"ע שו"ת רב פעלים (או"ח ח"ב סי' י"ט), מעשה נסים (עמ' קנ"ו ס"ח).

[6] זכורני כאשר הגיע האדמו"ר מסאטמר לארץ ישראל הוא נסע בליל שבת בשעה שמונה, כי נהג כמו השקיעה של ר"ת בחו"ל. כששמע זאת הרה"ג חכם צדקה הזקן זצ"ל, הוא כעס מאד, והוא ביקש ממני שאתלווה אליו כדי ללכת ולדבר עם האדמו"ר מסאטמר. כשהגענו אליו, אמר לי חכם צדקה: "תגיד לו שהוא מחלל שבת וחייב סקילה! וכיצד הוא נוסע בליל שבת בשעה שמונה"? וכיון שקשה היה לי לומר כך לאדמו"ר באופן ישיר, על כן שיניתי מעט מהניסוח של חכם צדקה, וכך אמרתי לו: "מי שמחלל שבת חייב סקילה, ואם יראו אותך נוסע בשעה כזו יחשבו שמותר לנסוע בערב שבת עד שעה זו". והאדמו"ר קיבל דברים אלו בהבנה.

[7] שלא כאותם עניינים שארץ ישראל קובעת לכל העולם כולו, וכגון בדין "חדש", שאין ה"חדש" בכל העולם ניתר אלא אחרי שיותר ה"חדש" של ארץ ישראל בלבד, ולפי השעות של ירושלים.

[8] הגמרא בשבת (ס"ט ע"ב) אומרת: "אמר רב הונא: היה מהלך בדרך או במדבר ואינו יודע אימתי שבת – מונה ששה ימים ומשמר יום אחד" וכו', וכן נפסק להלכה בשו"ע או"ח סי' שד"מ סעי' א', וז"ל: "ההולך במדבר ואינו יודע מתי הוא שבת – מונה שבעה ימים מיום שנתן אל לבו שכחתו ומקדש השביעי בקידוש והבדלה".

[9] אע"פ שכאשר החללית מקיפה את כדור הארץ רואה שקיעה וזריחה כל כמה שעות.

[10] עי' שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ט'), וז"ל: "בפרשת בהעלותך (במדבר י', ב') נאמר, שמשה רבינו נצטווה: 'עשה לך שתי חצוצרות כסף… והיו לך למקרא העדה ולמסע את המחנות'. אסיפת הסנהדרין והעם וההכרזות נעשו על ידי תקיעה בחצוצרה.

כעין זה מצינו בגמ' שבת (ל"ה ע"ב): 'תנו רבנן: שש תקיעות תוקעין ערב שבת'. תקיעה ראשונה תקעו בזמן מנחה קטנה להבטיל העם ממלאכתו, עד התקיעה השישית המזרזת להדלקת הנרות.

מדברי הגמרא (ראה שבת ל"ה ע"ב ובהגהות יעב"ץ שם) משמע שתקיעות אלו נהגו לא רק בארץ ישראל אלא גם בבבל.

מרן (סי' רנ"ו סעי' א') כתב: "כשהיו ישראל בישובן היו תוקעין". ובכה"ח (שם ס"ק א') הסביר, שהיו מקומות שמפני גזירת הגויים לא תקעו. היום, בחסדי ה', ישראל שרויים על אדמתם ביישובם, ולכן ראוי שיכריזו על כניסת השבת, וכדברי הרמ"א (שם): "וכן ראוי לנהוג בכל מקום".

מנהג זה חשוב מאוד, ואין לבטלו. בכל מקום ינהיגו צפירה מיוחדת להפסיק את העם ממלאכתם ולזרזם להדלקת הנרות. כשאין אפשרות של צפירה – יכריזו ע"י חצוצרה או כלי זמר אחר שיישמע בכל רחבי העיר".

[11] עיין שו"ע (סי' רס"ג סעי' י').

[12] עיין משנ"ב (סי' רס"ג ס"ק מ"ד) שכתב: "ואין להתנות כ"א לצורך, מאחר שיש חולקין וסוברין דלא מהני תנאי וכנ"ל", וכ"כ כה"ח (שם ס"ק ס"ו).

[13] השו"ע (סי' רס"ג סעי' י') כתב לגבי תנאי: "וי"א שאם מתנה קודם שהדליקה שאינה מקבלת שבת עד שיאמר החזן ברכו – מועיל. וי"א – שאינו מועיל לה". והרמ"א כתב שמועיל. וכתב מרן הבא"ח בשו"ת רב פעלים (ח"ב חאו"ח סי' מ"ט), וז"ל: "עכ"ז אין להתיר (ליסוע בקרון ע"י גוי לבית הטבילה אחר שקיבלה שבת) דאפשר שתעשה הדבר בהיתר, והיינו שתעשה תנאי בפירוש קודם שתדליק, שאינה מקבלת שבת בהדלקה אלא עד שיאמר החזן 'ברכו'. וידוע הוא דמרן בסי' רס"ג הביא סברת י"א קמא שיועיל התנאי בזה, ואז תוכל לעשות מלאכה גמורה ג"כ, והביא י"א בתרא דאין מועיל התנאי, ורמ"א בהגהה הכריע שיועיל התנאי, אך בעי שיש בזה צורך, וכנז' במג"א ס"ק כ', וכן הסכימו האחרונים שאין לעשות תנאי אלא במקום צורך, ובנ"ד איכא צורך גדול, א"כ תעשה התנאי הנז', ולמה תקבל שבת בסתמא, תעשה תנאי ואז תרכוב בקרון". וכ"פ כה"ח (סי' רס"ג ס"ק ס"ו) שמועיל תנאי לצורך, והביא כן בשם מ"א (שם ס"ק כ'), א"ר (אות כ"ב), שו"ע הגר"ז (שם אות ז').

[14] רמ"א (סי' רס"ג סעי' י') בשם המרדכי, וז"ל: "ואפילו תנאי בלב סגי".

[15] כה"ח (סי' רס"ג ס"ק ל"ז), משנ"ב (שם ס"ק כ"א).

[16] ראה פרק י"א: "זמן הדלקת נרות שבת".

[17] עי' באורך בשו"ת רב פעלים (ח"ב סי' מ"ט). וראה כה"ח (סי' רס"ג ס"ק ל"ז) וראה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ב או"ח סי' כ"ח).

[18] עיין שו"ת רב פעלים (ח"ב או"ח סי' מ"ט), משנ"ב (סי' רס"ג ס"ק מ"ד) וכה"ח (שם ס"ק ס"ו וסי' ער"א ס"ק כ"א, ס"ו). שו"ת קול אליהו (שבת פרק ו' שאלה ל"ה).

[19] עיין משנ"ב (סי' רס"ג ס"ק מ"ד).

[20] עיין משנ"ב (סי' רס"ג ס"ק מ"ב); כה"ח (שם ס"ק ס"ד).

[21] עיין ט"ז (סי' תרע"ט ס"ק א').

[22] עיין משנ"ב (סי' רס"ג ס"ק מ"ב), כה"ח (שם ס"ק ס"ד).

[23] שבת (כ"ג ע"ב), וז"ל: "דביתהו דרב יוסף הות מאחרא ומדלקת לה, אמר לה רב יוסף: תניא: 'לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה' – מלמד שעמוד ענן משלים לעמוד האש, ועמוד האש משלים לעמוד הענן. סברה לאקדומה, אמר לה ההוא סבא: תנינא: ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר". רש"י ד"ה "שלא יקדים" – "דלא מינכרא שהיא של שבת". ובשו"ע (סי' רס"ג סעי' ד') כתב: "לא יקדים למהר להדליקו בעוד היום גדול שאז אינו ניכר שמדליקו לכבוד שבת, וגם לא יאחר. ואם רוצה להדליק נר בעוד היום גדול ולקבל עליו שבת מיד – רשאי כי כיון שמקבל עליו שבת מיד אין זו הקדמה, ובלבד שיהא מפלג המנחה ולמעלה שהוא שעה ורביע קודם הלילה". ועי' משנ"ב (שם ס"ק י"ח).

[24] (שבת ק"ן ע"א).

[25] ראה שו"ע (יו"ד סי' רס"ו סעי' ה'). ודוקא מצווה בזמנה, לאפוקי מצווה שלא בזמנה, כגון: בניית סוכה בשבת שלפני חג הסוכות.

[26] שו"ע (סי' ש"ז סעי' ה').

[27] ראה לעיל הערות א'-ב'.

[28] עי' פרי מגדים (סי' רס"ג ס"ק א'), מקור חיים (שם ס"ק י"ז), ערוך השולחן (שם סעי' כ"ב).

[29] עיין ט"ז (סי' רס"ג ס"ק ג'). כה"ח (שם ס"ק ק"א), וז"ל: "דהא אי בעי לא היה מקבל שבת עליו, וכל שיש לו היתר – מותר אמירה, כמ"ש סימן ש"ז סעיף ח'… מיהו הט"ז ס"ק ג' כתב הטעם כיון דלחבירו מותר ואין עליו איסור שבת – מותר לזה האמירה, דלא נאסר אמירה אלא בדבר שהוא שוה לכל ישראל, יעו"ש".

[30] עיין שו"ע (סי' רס"ג סעי' י"ז), וז"ל: "יש אומרים שמי שקיבל עליו שבת קודם שחשיכה – מותר לומר לישראל חברו לעשות לו מלאכה". ובכה"ח (שם ס"ק ק' וק"ב) הביא את דעות המחמירים, ז"ל: "הא דכתב השו"ע זה בשם י"א משום דזהו כתב הרשב"א בשם התו' אבל הר"ן חלק כמבואר בב"י. אמנם דעת הב"י נראה כהרשב"א וכן הסכים הב"ח. וכ"פ הר"ז או' כ"ה ח"א כלל ה' או' ו' דה"ת או' ה'".

[31] ראה שו"ע יו"ד (סי' ר"ג סעי' ג'), בא"ח (ש"ש פרשת ראה סעי' ב') שנדרי מצוה אין נשאלין אלא מדוחק.

[32] וגם אם יש כמה אנשים שעדיין לא קיבלו שבת עדיין – הם נמשכים אחרי הרוב.

[33] כ"כ המשנ"ב (סי' רס"ג ס"ק ס"ד), כה"ח (שם ס"ק ק').

[34] עיין שו"ע (סי' רס"ג סעי' י"ב): "אם רוב הקהל קבלו עליהם שבת – המיעוט נמשכים אחריהם על כרחם". וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סוף סי' כ"ג), שו"ת קול אליהו (שבת פרק ו' שאלה ח').

[35] עיין 'מקור חיים' לחוות יאיר (סי' רס"ג סעי' י"ז), פמ"ג (סי' רס"ג משבצות זהב ס"ק א'); ערוך השולחן (סי' רס"ג סעי' כ"ב), קצות השלחן (על הקיצור שו"ע סי' ע"ו ס"ק ו'). וראה עוד בסידור קול אליהו (עמ' של"ז, זמן ההדלקה סעי' א'-ב'), וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ב סי' כ"ח וח"ד סוף סי' כ"ג) ושו"ת קול אליהו (שבת פרק ו' שאלה ז').

[36] עיין הערה קודמת.

[37] עיין משנ"ב (סי' רס"ג ס"ק מ"ג), כה"ח (שם ס"ק ס"ה).

[38] עי' בא"ח (ש"ש פרשת נח סעי' ט').

[39] עיין משנ"ב (סי' רס"ג ס"ק מ"ג) וכה"ח (שם ס"ק ס"ה). שו"ת קול אליהו (שבת פרק ה' שאלה ט').

[40] עיין כה"ח (סי' רס"ג ס"ק ל"ה, ס"ה), שו"ת קול אליהו (שבת פרק ה' שאלה ה', ט').

[41] משנ"ב (סי' רס"ג ס"ק נ'), כה"ח (שם ס"ק ע"ה).

[42] ראה אורחות חיים (סדר תפילת ערב שבת): "ומי שנכנס לבה"כ אחר תפלת המנחה והוא לא התפלל מנחה – יענה קדיש עם הקהל ותכף יקום להתפלל מנחה ולא יענה 'ברכו', כי אחר 'ברכו' לא יוכל להתפלל י"ח אחר שקבל עליו שבת. וכן מצאתי כתוב בשם גאון שאמר בשם רבותיו". וכן הוא במרדכי (שבת סי' רצ"ז) בשם ר' שמואל מביבריק ובהג"מ (על הרמב"ם שבת פ"ה אות ר') בשם ר' שמואל בן רב והאגודה (ס"פ ב"מ סי' נ'), ובשו"ע (סי' רס"ג סעי' ט"ו).

[43] ראה ל'פקודת אלעזר' להרה"ג רבי רפאל אלעזר הלוי בן טובו זצ"ל (סי' רס"א) שדן אם מועיל תנאי, וראה בא"ח (פרשת נח ש"ש סעי' ח', ובפרשת וירא ש"ש סעי' ג', ה'), כה"ח (סי' רס"א ס"ק כ"ז).

[44] וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק ה' שאלה ז').

[45] עיין מעשה רב (אות קי"ז) אפילו קודם חצי שעה, שלא כהמג"א. וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק ה' שאלה י"ג).