פרק חי – קידוש במקום סעודה

קידוש במקום סעודה

א – "אין קידוש אלא במקום סעודה", דכתיב[1]: "וקראת לשבת עונג". ודרשו חז"ל: "במקום שקראת לשבת", דהיינו במקום שמקדשים את השבת "שם יהיה העונג", שם תהיה הסעודה[2]. ולכן, צריך אדם לקדש במקום הסעודה (ובגדר סעודה ראה להלן סעי' ט"ו), ומי שקידש ולא סעד – לא יצא ידי חובת קידוש. וכן אם קידש בבית זה[3] ורוצה לאכול במקום אחר (יבואר לקמן) – לא יצא ידי חובת קידוש, וצריך לחזור ולקדש קודם שיאכל בבית השני[4].

קידוש בבית הכנסת

ב – כיון שאין קידוש אלא במקום סעודה, השומע קידוש בביהכנ"ס – לא יוצא ידי חובת קידוש, אא"כ יאכל שם שיעור סעודה[5] [כדלקמן].

מקום הקידוש והסעודה

ג – למרות שהכלל הוא: "אין קידוש אלא במקום סעודה", אין הכוונה לחייב את האדם לשבת בזמן הארוחה על אותו כסא עליו ישב בזמן הקידוש, אלא מותר להחליף כסאות סביב אותו השולחן[6].

קידוש וסעודה בחדר גדול

ד – המקדש בפינה אחת בחדר גדול והתכוון לאכול שם ושינה דעתו ורוצה לאכול בפינה אחרת באותו החדר, אפילו אם מדובר בחדר גדול מאוד – אינו צריך לחזור ולקדש[7], ומ"מ לכתחילה – יאכל כזית לחם או ישתה רביעית יין באותו מקום שקידש.

שינוי חדר בסעודה לחדר שאינו נראה

ה – המקדש בחדר אחד וחשב לאכול שם, ורוצה לשנות מקום ולאכול בחדר אחר שאינו נראה מן החדר הראשון – צריך לקדש פעם נוספת[8] [בין אם עבר מאונס ובין אם מרצון]. וכשמקדש פעם נוספת – צריך לחזור על כל הקידוש, בין בלילה ובין ביום.

שינוי חדר בסעודה לחדר נראה

ו – המקדש בחדר אחד וחשב לאכול שם, ושינה דעתו ורוצה לשנות מקום ולאכול בחדר אחר או במרפסת, והחדר שרוצה לעבור אליו נראה מהחדר בו קידש – יש אומרים שצריך לקדש פעם נוספת, ויש אומרים שאין צריך לקדש פעם נוספת [למרות שלכתחילה לא טוב לעבור אפילו למקום הנראה ממקום הקידוש], וכן ההלכה[9]. ומ"מ לכתחילה – יאכל כזית לחם או ישתה רביעית יין באותו מקום שקידש.

קידש ודעתו לאכול בחדר אחר

ז – המקדש בחדר אחד ובשעת הקידוש חשב המקדש לעבור ולאכול בחדר אחר באותו בית – אין צריך לחזור ולקדש פעם נוספת, אך לא יעשה כן לכתחילה[10].

שינוי בית

ח – המקדש בבית אחד ובזמן הקידוש חשב לאכול באותו הבית, ושינה דעתו ורוצה לאכול בבית אחר – לא יצא ידי חובת קידוש, וצריך לחזור ולקדש לפני שיאכל בבית האחר. ואפילו אם חשב בזמן הקידוש לאכול בבית השני – לא יצא ידי חובת קידוש, וצריך לחזור ולקדש בבית השני[11] [מיהו אם הוא רואה את הבית השני ממקום הקידוש – בדיעבד יצא י"ח אבל לכתחילה – אין לעשות כן]. לכן השומע קידוש בבית הכנסת וחשב לצאת ידי חובת קידוש על מה שיאכל בביתו, אם לא אכל בבית הכנסת שיעור סעודה – צריך לחזור ולקדש בביתו[12].

ט – במקום הצורך, כאשר שומע אדם קידוש ונאלץ ללכת אחר הקידוש בלא שיאכל ורוצה לצאת יד"ח קידוש – ישתה רביעית יין לאחר הקידוש ואז יוכל ללכת למקום אחר.

כמו"כ בחג הסוכות – אם קידש בסוכה, וירד גשם ונאלץ להיכנס לביתו – יקפיד לשתות רביעית יין מיד לאחר הקידוש בסוכה ורק אח"כ יכנס לביתו.

לצאת ידי חובת קידוש על ידי אכילה

י – השומע קידוש מאחרים – לא יצא ידי חובת קידוש במקום סעודה במה שהמקדש אכל או שתה וכנ"ל, אלא צריך שהשומע בעצמו יאכל או ישתה[13].

קידוש במקום סעודה – בלילה וביום

יא –

אין הבדל בין קידוש היום לקידוש הלילה בעניין קידוש במקום סעודה, למרות שקידוש היום יותר קל מקידוש הלילה לעניינים אחרים, בעניין קידוש במקום סעודה – דיניהם שווים[14].

קידוש בזמן סעודה

קידוש סמוך לסעודה על הפת

יב – מלבד החיוב לקדש במקום סעודה, יש לקדש גם בזמן סעודה, כלומר מיד לפני שאוכל. לכן אם שומע קידוש ומתכוון לאכול מאוחר יותר – יחזור ויקדש לפני שיאכל. אמנם, אם היה על דעת לאכול מיד, ונתעכב ואכל לאחר זמן, וכן אם היה על דעת לאכול לאחר זמן ואכל מיד, אף שלא עשה כראוי – אינו צריך לחזור ולקדש[15]. ויש אומרים שבכל הנ"ל – יחזור ויקדש בלי שם ומלכות, וכן ראוי לעשות בקידוש של הלילה, אולם בקידוש היום – יכוון בברכת המוציא למצות קידוש כאדם שמקדש על הפת, ויאמר פסוקי קידוש היום לפני נטילת ידים[16].

קידוש סמוך לסעודה ביום ובלילה

יג – החיוב לקדש סמוך לאכילה חל בין בקידוש היום ובין בקידוש הלילה[17] [ועיין בפרק ט"ז סעי' י"ז-י"ח לגבי המתפלל בערב שבת בפלג המנחה בימי העומר, כיצד ינהג לענין סעודה].

שיעור הפסק בין קידוש לאכילה

יד –

שיעור הזמן בין קידוש לאכילה, שנחשב הפסק ושבגינו חייב לחזור ולקדש – קשה להגדירו. ומכל מקום, כל הפסק הקשור לסעודה – לא נחשב הפסק, אולם גם אם הפסיק בדברים שאינם קשורים לסעודה – אינו צריך לחזור ולקדש[18].

קידוש לאחרים שאינו אוכל איתם

טו – יכול לקדש לאחרים אף שאינו אוכל עמהם, ואין בזה חשש משום קידוש שלא במקום סעודה, כיון שלשומעים היוצאים י"ח הוא מקום סעודה[19].

סעודה לגבי קידוש

שיעור אכילה בסעודה

טז – המקדש שאכל במקום הקידוש כזית פת – יצא ידי חובת אכילה במקום סעודה[20] לכל הדעות[21]. וחידשו הגאונים וקבעו, שמי שאין לו כזית פת – יכול לצאת ידי חובה באכילת כזית מזונות [אפויים או מבושלים, כל שמברכים אחריהם ברכה מעין שלוש]. ואם אין לו כזית מזונות – יוצא ידי חובה אפילו בשתיית רביעית יין שמברכים אחריו ברכה מעין שלוש[22].

סעודה – רק בפת

יז – למרות שיוצא ידי חובת קידוש במקום סעודה באכילת מיני מזונות – אינו יוצא ידי חובת סעודת שבת באכילת מיני מזונות אלא חייב לאכול פת ממש[23].

עוגיות ללחם משנה

יח – המקדש ואוכל מיני מזונות לפני הסעודה הקבועה – אינו צריך לקחת שתי עוגות כנגד לחם משנה.

סעודה – ביין

יט – היוצא ידי חובת סעודה במקום קידוש בשתיית רביעית יין – ישתה לכתחילה רביעית יין בנוסף לזו ששתה בקידוש[24]. ובדיעבד – רשאי לסמוך על רביעית היין ששתה בקידוש[25].

רביעית היין של הקידוש – כסעודה

כ – כאמור יכול לסמוך על רביעית יין ששתה בקידוש לעניין סעודה במקום קידוש במקום הצורך, והיינו, כגון: כאשר אין שם יין אחר, או כאשר היין חזק מאוד ואינו יכול לשתותו, או כאשר מתארח אצל אחרים ולא נעים לו לבקש מהם יין נוסף[26]. וכן מנהג ירושלים להקל במקום ברית או במקום כבוד הרבים[27].

רביעית יין של אחר

כא – השומע קידוש ויוצא ידי חובה בקידוש של אחר ולא שתה רביעית יין – אינו יוצא ידי חובת קידוש במקום סעודה, אפילו אם המקדש שתה רביעית יין. וכדי לצאת ידי חובת קידוש במקום סעודה ברביעית יין – צריך לשתותה בעצמו[28].

פירות אינם סעודה

כב – אין אדם יוצא ידי חובת קידוש במקום סעודה באכילת פירות כי אין הפירות נחשבים סעודה לענין זה[29]. ואפילו אם אוכל פירות "שבעת המינים" – אינו יוצא ידי חובת קידוש במקום סעודה באכילתם[30].

אכילה פחות מכשיעור

כג – השומע קידוש בביהכ"נ וכדו' ואין בכוונתו לאכול לפחות כשיעור [ראה סעי' ט"ז-י"ט] – לא יאכל כלום, מכיון שלא יצא ידי חובת קידוש, כי אין קידוש אלא במקום סעודה, ואם אין סעודה אין קידוש, ונמצא אוכל בלא קידוש[31].

אכילה מרובה

כד – השומע קידוש בבית הכנסת ואוכל שם שיעור סעודה זמן רב לפני שאוכל סעודת שבת בביתו, וכן המקדש בביתו ואוכל שיעור סעודה וממתין זמן רב עד לסעודה עצמה [כגון שממתין לאורחים וכדו'] – יזהר לא לאכול הרבה מדי בין הקידוש לסעודה ולא ישבע, כדי שיאכל סעודת שבת לתיאבון[32].

סעודה לפני חצות

כה – יש להזדרז לאכול סעודת שבת של הבוקר לפני חצות היום, כלומר שיספיק לבוא לביתו ולקדש שוב לבני ביתו ולהתחיל לאכול לפחות כזית לפני חצות היום[33].

קידוש בברית מילה

קידוש בברית מילה בשבת

כו – "ברית מילה" ביום השמיני החלה בשבת – מלים אחר תפילת מוסף[34]. ויש נוהגים שהמברך בברית מילה שותה מן הכוס, מתכוון לצאת גם ידי חובת קידוש היום[35]. אבל הציבור צריך לעשות קידוש אחר, משום שלא עושים מצוות חבילות חבילות[36].

שתיית שתי רביעיות

כז – המברך על היין בברית המילה ומתכוון לצאת ידי חובת קידוש היום – ישתה לכתחילה שתי רביעיות יין, כדי לצאת ידי חובת קידוש במקום סעודה, ואם אינו יכול – ישתה רביעית אחת[37].

דוגמאות מעשיות בדין קידוש במקום סעודה

כח – ישנם מקרים בהם עלול להיכשל והקידוש לא יהיה במקום סעודה, ונזכיר כמה מהם:

אורחים

המְתנה לאורחים

כט – החוזר מבית הכנסת וממתין לאורחיו – לא יקדש וימתין להם, כיון שהקידוש צריך להיות בזמן סעודה, אלא ינהגו באחד מהאופנים הבאים: א. יאמרו "שלום עליכם", "אשת חיל" ויעשו קידוש. והמקדש ובני ביתו ישתו שיעור רביעית יין, או יטעמו מהיין ויאכלו כזית מזונות ואחר כך ימתינו לאורחים. ב. כשיבואו המארחים לביתם, יאמרו: "שלום עליכם", ,אשת חיל", וימתינו כשיבואו המארחים לביתם, יאמרו: "שלום עליכם", "אשת חיל", וימתינו לאורחים, ובינתיים אסור לאכול ולשתות, ובזמן הזה – במקום לדבר דברים בטלים, יאמרו דברי תורה ויקדשו רק כאשר יגיעו האורחים.

קידוש למתארחים

ל – אורחים שסיימו להתפלל מוקדם ורוצים לקדש בביתם לפני הליכתם לבית מארחם – יקדשו האורחים כשיבואו לביתם מיד (המקדש ישתה רביעית של יין, והשאר יטעמו מהיין), ויאכלו כזית מזונות, ורשאים לשתות ולברך ברכה אחרונה, ומאוחר יותר כשיבואו לבית המארחים – נפטרו כבר מחובת קידוש.

קידוש בביהכ"נ לאחר התפילה

קידוש בבית הכנסת

לא – בשמחות שעורכים בבתי הכנסת 'קידושים' ביום שבת בבוקר, יש להזהר בכמה דברים, כדלהלן:

* – המקדש יתכוון להוציא את השומעים ידי חובה וגם השומע יתכוון לצאת.

* – המקדש, לא יטעם מהיין אלא אם כן הוא שותה רביעית או אוכל לפחות כזית מזונות, ואינו מועיל שיאכל שאר פירות. ויש סוברים שבשעת הדחק, מספיק שישתה המקדש רביעית של יין ויוכל לאכול פחות מכזית מזונות או פירות[38].

* – השומע מהמקדש ולא טעם מהיין – מותר לו לאכול ובלבד שיאכל כזית מזונות, ואח"כ יאכל שאר פירות וכיו"ב[39].

* – אין לשומע לשתות מים או משקה אחר, כל עוד לא טעם מיין הקידוש או אכל כזית מזונות, כגון: עוגה או קוגל.

* – אחר שקידשו בבית הכנסת – אין חובה לשוב ולקדש בבית, אך טוב לשוב ולקדש כדי שיצאו מספק ברכת המשקים הבאים בתוך הסעודה, שהזכרנו לעיל, ויוכלו לשתות יין או שאר משקים ללא ברכה.

* – בעל שהלך לקידוש בבית הכנסת ללא אשתו – האשה יכולה לקדש לעצמה, לאכול ולשתות. כשבעלה ישוב – יוכל לקדש בשנית ואין בכך כל בעיה.

לא להרבות באכילה בבית הכנסת

לב – לא ירבה באכילת מזונות – עוגות, בורקס או קוגל – בשעת הקידוש בבית הכנסת. מכמה טעמים:

* – טעם מוסרי- מדין חסד עם בעל השמחה ועם שאר המוזמנים: שהרי לרוב אין מביאים מזונות רבים, ואם אחד ירבה באכילת המזונות – רעהו לא יאכל אפילו חצי מנה… וגם בעל השמחה יתבזה.

* – יש מי שאומר שבאכילת קוגל או עוגה בשיעור מאה ושמונים גרם (כשלוש פרוסות) – כבר חייב בברכת המזון, כי הוא אכל שיעור של "קביעת סעודה". אמנם לגבי קוגל יש מי שאומר שמאחר והוא איננו אפוי אלא מבושל – לעולם תהא ברכתו האחרונה "מעין שלוש" כדין האטריות, אולם כדי להימנע ממחלוקת – לא ירבה באכילת קוגל[40].

* – מטעם של שלום בית שאם ירבה באכילת מיני מזונות יגיע לביתו שבע ולא יאכל ממאכלי אשתו לתיאבון.

[1] ישעיה (נ"ח, י"ג).

[2] הגמ' בפסחים (ק' ע"ב) מביאה מחלוקת בין רב לשמואל, בענין קידוש במקום סעודה, וז"ל הגמ': "אותם בני אדם שקידשו בבית הכנסת. אמר רב: ידי יין – לא יצאו, ידי קידוש – יצאו. ושמואל אמר: אף ידי קידוש – לא יצאו (וכתבו התוס' שם (ד"ה "ידי"): "אף ידי קידוש לא יצאו – דאין קידוש אלא במקום סעודה, משום דכתיב: 'וקראת לשבת עונג', כלומר במקום קריאת קידוש שם תהא עונג"). אלא לרב, למה ליה לקדושי בביתיה? – כדי להוציא בניו ובני ביתו. ושמואל: למה לי לקדושי בבי כנישתא? – לאפוקי אורחים ידי חובתן, דאכלו ושתו וגנו בבי כנישתא. ואזדא שמואל לטעמיה, דאמר שמואל: אין קידוש אלא במקום סעודה. סבור מינה: הני מילי – מבית לבית, אבל ממקום למקום בחד ביתא – לא. אמר להו רב ענן בר תחליפא: זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דשמואל, ונחית מאיגרא לארעא, והדר מקדש. ואף רב הונא סבר: אין קידוש אלא במקום סעודה. דרב הונא קדיש, ואיתעקרא ליה שרגא, ועיילי ליה למניה לבי גנניה דרבה בריה דהוה שרגא, וקדיש וטעים מידי. אלמא קסבר: אין קידוש אלא במקום סעודה. ואף רבה סבר: אין קידוש אלא במקום סעודה… ורבי יוחנן אמר: אף ידי יין – נמי יצאו".

כלומר לדעת רב אין חיוב קידוש במקום סעודה, ועל כן יכול לקדש בבית הכנסת ולאכול בבית, ויצא ידי חובת קידוש, ואותם שקידשו בבית הכנסת ולא אכלו – יצאו יד"ח ואינם חייבים לקדש שוב בבית, אמנם ידי ברכת היין – לא יצאו, לכן אם רוצים לשתות יין בביתם – יצטרכו לברך שוב בורא פרי הגפן, אך לדעת רבי יוחנן – יצא גם ידי יין, ולא יברך שוב בורא פרי הגפן, וכמו שכתב הרשב"ם (ד"ה "ה"ג ורבי יוחנן"): "שאין צריך לחזור ולברך על היין שבתוך הסעודה, שהרי לא הסיח דעתו ביציאתו מבית הכנסת שעדיין דעתו לאכול ולשתות בביתו" (מדובר ששתה רביעית בבית הכנסת). ולדעת שמואל אין קידוש אלא במקום סעודה, וע"כ "אם קידש ולא סעד – לא יצא ידי קידוש", ולקמן יבואר מה נחשב כסעודה שיצא עי"ז י"ח קידוש.

אף שבדרך כלל קי"ל שבאיסורים הלכה כרב (ראה בכורות מ"ט ע"ב), אולם בענין הקידוש פסקו הראשונים (הרי"ף כ' ע"א בדפיו, הרא"ש פרק י' סי' ה' והרמב"ם הל' שבת פכ"ט ה"ח) הלכה כשמואל, משום שאמוראים רבים סוברים כשיטתו. והחיד"א ע"ה רמז זאת בפסוק: "אריוך – מלך אלסר", רב נקרא בגמרא: אבא אריכא כי היה ארוך בדורו (עיין רש"י חולין קל"ז ע"ב ונדה כ"ד ע"ב), ומלכותו ניכרת באיסורים שהלכה כמותו. אולם בענין הקידוש ההלכה היא כשמואל, כי אמוראים רבים כאמור סוברים כשיטתו (ועיין תוס' שם ד"ה "ידי"). וכ"פ השו"ע (סי' רע"ג סעי' א').

אמנם נחלקו הראשונים בטעם הדין: "אין קידוש אלא במקום סעודה" – דעת הרא"ש (פסחים שם) שאין קידוש אלא במקום סעודה, מכיון שכתוב: "וקראת לשבת עונג" – במקום קריאה שם יהיה עונג, במקום שאדם אוכל שם יקדש. ולדעת רבנו יונה (מובא ברא"ש שם) זה אסמכתא בעלמא.

[3] ולא שתה אפי' רביעית יין או אכל שיעור ממיני מזונות, וראה עוד להלן סעי' ט"ו. ומצוי הדבר בשומע קידוש בביהכ"נ והולך לביתו לאכול (וראה עוד להלן סעי' ב').

[4] ראה שו"ע (סי' רע"ג סעי' א', ב'), בא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' א').

[5] לדעת שמואל (ראה בהרחבה בהערה ב') מי שקידש בבית הכנסת – לא יצא ידי קידוש כי אין קידוש אלא במקום סעודה, "ואם קידש ולא סעד – לא יצא ידי קידוש" (רש"י והרשב"ם שם), והיינו שלא שתה רביעית יין או שתי רביעיות (תלוי בשיטות הפוסקים) בבית הכנסת, כי אם שתה הרי זה כמו סעודה ונחשב קידוש במקום סעודה, וכן אם אכל מזונות שיעור כדלהלן. ומדוע עושים קידוש בבית הכנסת לפי שמואל? בשביל האורחים שנמצאים בבית הכנסת ואוכלים שם. ולכן בימינו שאין אורחים שאוכלים בבית הכנסת – לא עושים קידוש בבית הכנסת. ומרן פסק בשו"ע (סימן רס"ט) שמנהג ארץ ישראל שלא לקדש בבית הכנסת על היין. ובחו"ל במקומות שנוהגים לקדש בבית הכנסת – ישתה המקדש רביעית יין או שתים או שלא ישתה כלל ויתנו לילד לשתות היין, ואעפ"י שגם בחו"ל אין אורחים שאוכלים בבית הכנסת, מכל מקום כך נהגו וימשיכו כמנהגם. ועיין שו"ת הרמב"ם החדשות (ס' רכ"א) וטור (סי' קס"ט).

[6] ראה להלן הערה ז'.

[7] ישנה מחלוקת בין הרמב"ם והרא"ש לבין הרי"ף בענין המקדש בפינה אחת ואוכל בפינה אחרת באותו חדר.

דעת הרמב"ם (שבת פכ"ט ה"ח והובא בב"י סי' רע"ג) שאדם יכול לעשות כן ללא שום תנאי, וכן דעת הרא"ש (פסחים פרק י' סי' ה'). אבל דעת הרי"ף (פסחים כ' ע"א בדפיו) שגם באותו חדר אין לאכול בפינה אחרת (אמנם עיין בב"י שהביא את ה"ה שמיישב את דברי הרי"ף כדעת הרמב"ם). ופסק השו"ע (סי' רע"ג סעי' א'): "אין קידוש אלא במקום סעודה. ובבית אחד מפינה לפינה חשוב מקום אחד, שאם קידש לאכול בפינה זו ונמלך לאכול בפינה אחרת אפילו הוא טרקלין גדול – אינו צריך לחזור ולקדש".

אלא שיש לדון אם דין זה הוא לכתחילה ויכול לעשות כן ללא שום סיבה, או שמא צריך דווקא סיבה לכך שנמלך. הגאון רבי עקיבא איגר (בהגהתו על המג"א סי' רע"ג ס"ק א') כתב, שאף לכתחילה – מותר, אבל עיין בבא"ח (פרשת בראשית ש"ש סעי' ג'), שכתב: "וכתבו האחרונים דגם מרן ז"ל יודה דלכתחילה לא אריך למעבד הכי, לכן גם בזה יעשה כך: לאכול כזית תחילה בזוית שקידש בה ואח"כ יפנה לזוית אחרת". וע"כ דווקא אם יש לו סיבה וצורך לאכול בפינה אחרת – מותר לו. וכן דעת שו"ע הגר"ז (סי' רע"ג סעי' ג'). וע"ע משנ"ב (ס"ק ג').

[8] שו"ע (סי' רע"ג סעי' א'-ב') ומשנ"ב (שם ס"ק ו').

[9] ראה משנ"ב (סי' רע"ג ס"ק ז'), כה"ח (שם ס"ק י"ד).

[10] הגמ' (פסחים ק"א ע"א) אומרת: "אמר להו רב ענן בר תחליפא: זימנין סגיאין הוה קאימנא קמי דשמואל, ונחית מאיגרא לארעא והדר מקדש", היינו ששמואל היה מקדש בשנית אם עבר מקומה עליונה לתחתונה באותו בית (היינו אם לא סעד בעליונה).

וכתב הרא"ש (פסחים פ"י סי' ה') שאם בזמן הקידוש היתה דעתו לאכול בחדר אחר או שרואהו – יוצא ידי חובה, אבל בבית אחר – לא. וכן כתבו התוס' (שם ק' ע"ב ד"ה "ידי קידוש"). והשו"ע (סי' רע"ג סעי' א') פסק: "ויש אומרים שאם קידש במקום אחד על דעת לאכול במקום אחר – שפיר דמי, והוא שיהיו שני המקומות בבית אחד, כגון: מחדר לחדר או מאיגרא לארעא".

ולמעשה פסק מרן הבא"ח (שם סעי' א'-ג') שאם קידש בבית אחד על דעת לאכול בבית אחר – לא יצא ידי חובת קידוש אלא אם כן יכול לראות מקום הסעודה ממקום הקידוש. זה בשעת הדחק. ובאותו בית מחדר לחדר: אם לא היתה דעתו לכך – לא יצא ידי חובה. ואם היתה דעתו לכך – יצא, ולא יעשה כן לכתחילה. ואם מוכרח לאכול בחדר השני – ישתדל לאכול כזית בחדר הראשון. וראה כה"ח (שם ס"ק ט"ז).

[11] בא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' א').

[12] עיין ערוך השולחן (סי' רע"ג סעי' ג'), משנ"ב (שם ס"ק ז'), כה"ח (שם ס"ק י"ח).

[13] משנ"ב (סי' רע"ג ס"ק כ"ו).

[14] אף שיש חולקים בעניין: ראה ילקוט מעם לועז (פרשת יתרו פרק ו', אות כ'). ועיין ברכי יוסף (סי' רע"ג אות א'), כה"ח (שם ס"ק ה'). וראה עוד להלן סעי' י"ג.

[15] כתב הרמ"א (סי' רע"ג סעי' ג'): "וצריך לאכול במקום קידוש לאלתר או שיהא בדעתו לאכול שם מיד אבל בלאו הכי אפילו אכל במקום קידוש – אינו יוצא". ונחלקו האחרונים מהו שיעור לאלתר, אם הוא כדי שיתעכל המזון שבמעיו או פחות (עיין בכה"ח שם ס"ק כ"ט שהביא את דעות החולקים). וכך כתב מרן הבא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' ד'): "צריך לאכול במקום הקידוש לאלתר. ואם לא אכל עד לאחר זמן – לא יצא ידי חובתו. אבל אם בדעתו היה לאכול מיד, ורק אירע לו אונס ונתעכב לאחר זמן – הרי זה יצא ידי חובתו", עכ"ל. וכ"ז באופן שלא שתה רביעית יין בקידוש או לא אכל כזית מזונות מיד לאחר הקידוש, אבל אם שתה רביעית או אכל כזית מזונות – נחשב כקידוש במקום סעודה, ואין צריך לחזור ולקדש, וראה להלן סעי' ט"ו.

[16] עיין בא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' ד'), ז"ל: "מיהו יש חולקים גם על זה, וסבירא להו: אפילו אם היה בדעתו תחילה לאכול אחר זמן, אפילו אחר שעה ושתים ואפילו אחר שיעור עיכול – נמי יצא בדיעבד. וכיון דקיימא לן ספק ברכות להקל, לכן בכל גוונא – לא יחזור ויקדש. מיהו אם אירע זה בקידוש הלילה – אז קודם שיברך המוציא יהרהר ברכת הקידוש, או יאמר אותה בפיו בלא שם ומלכות, ואם הוא ביום – יכוין בברכת המוציא למצות קידוש כאדם שמקדש על הפת, ויאמר פסוקים של קידוש היום קודם נטילת ידים", עכ"ל. ועיין גינת ורדים (כלל ג' סי' כ').

[17] עיין שו"ע (סי' רע"א סעי' א' וסי' רע"ג סעי' א' וסי' רפ"ט סעי' א').

[18] עיין שו"ע (סי' רע"ג סעי' ג') ובמשנ"ב (שם ס"ק י"ב), בה"ל (שם ד"ה "לאלתר"). ועיין ערוך השולחן (שם סעי' ד').

[19] עיין שו"ע (סי' רע"ג סעי' ד') והחונים עליו. ועיין בט"ז שביאר שאע"ג שברכת היין היא ברכת הנהנין ואין אדם יכול להוציא חבירו יד"ח אם הוא לא נהנה, מ"מ בברכת הגפן שבקידוש – יכול להוציא כיון שזה חלק מהקידוש שהוא חייב בה.

[20] ומ"מ שיעור סעודה לעניין החובה לסעוד שלוש סעודות בשבת יתבאר לקמן.

[21] שו"ע (סי' רע"ג סעי' ה'), עיין מג"א (סי' רע"ג ס"ק י'), משנ"ב (שם ס"ק כ"א). ומובא בגמ' (פסחים ק"א ע"א): "ואף רבה סבר: אין קידוש אלא במקום סעודה, דאמר אביי: כי הווינא בי רב מר (הוא רבה), כי הוה מקדש אמר לי: טעימו מידי, דילמא אדאזילתו לאושפיזא מתעקרא לכו שרגא ולא מקדש לכו בבית אכילה, ובקידושא דהכא לא נפקיתו, דאין קידוש אלא במקום סעודה" וכתבו התוס' (שם ד"ה "טעימו"): "נראה דהיינו 'טעימת לחם'… ואם מועיל מיני תרגימא להשלים ג' סעודות שבת כמו בסוכה היינו דווקא בסעודה שלישית אבל לא בסעודת ערבית ושחרית שהם עיקר כבוד שבת". ולכאורה משמע מדבריהם שלא מועיל מזונות או יין כדעת הגאון מוילנא (מובא בהערה הבאה). אולם כתוב בב"י (סי' רע"ג) שאין מכאן הוכחה, אלא כוונת התוס' בענין סעודת שבת ממש צריך לחם אבל בענין קידוש "במקום" סעודה מספיק מזונות כשיעור או יין כשיעור. וראה עוד בהע' הבאה.

[22] כתב מרן השו"ע (סי' רע"ג סעי' ה') בשם הגאונים: "הא דאין קידוש אלא במקום סעודה, אפילו אכל דבר מועט או שתה כוס יין שחייב עליו ברכה – יצא ידי קידוש במקום סעודה וגומר סעודתו במקום אחר. ודווקא אכל לחם או שתה יין, אבל אכל פירות – לא".

מיהו המשנ"ב (שם ס"ק כ"ה) מביא את דעת הגאון ר' עקיבא איגר והתוספת שבת שלכתחילה אין להקל כדעת הגאונים הנ"ל לצאת בכוס יין ידי סעודה. ודעת הגר"א (מובא שם בביאור הלכה ד"ה "כתבו הגאונים") להחמיר יותר, וס"ל שאף בעוגות – אין יוצאים ידי חובת סעודה אלא בפת בלבד.

ולמעשה: קידש ושתה רביעית יין – בדיעבד יצא ידי חובת קידוש, ועדיף שישתה שתי רביעיות, והשומע מהמקדש – יוצא יד"ח ברביעית אחת (וראה להלן בהרחבה סעי' י"ז, י"ח) וכן אם אכלו כזית לחם או מזונות – יצאו יד"ח, ולא מועיל בשום פנים פירות אפי' משבעת המינים (עיין בא"ח פרשת בראשית ש"ש סעי' ז') וכפי שיבואר להלן (סעי' כ').

[23] עיין שו"ע (סי' רע"ד סעי' ד' וסי' רצ"א סעי' א'). וע"ע שו"ת קול אליהו, שבת (פרק ט' שאלה כ"ה והערה ע"ה).

[24] הנה הפוסקים דנו מהו שעור שתיית יין כדי לצאת ידי קידוש במקום סעודה לדעת הגאונים. ממרן ומור"ם (סעי ה', והובא לעיל) משמע שדי בשתיית רביעית שלמה אחת, שאז מתחייב עליה ברכה אחרונה. אבל דעת הב"ח והט"ז (שם ס"ק ד') שאין די ברביעית אחת אלא צריך לשתות מלא לוגמיו בשביל קידוש ועוד רביעית שלמה בשביל סעודה, וכן דעת הלבוש (סי' רע"ג סעי' ה'), והביאו המ"א (שם ס"ק י"ב). וכתב הברכי יוסף (שיו"ב שם אות ב') להכריע כמרן ומור"ם, וכתב: "ומיהו בקידוש הלילה יש לחוש לדעת האחרונים ולהחמיר", וכ"כ בשעה"צ (ס"ק כ"ט) לחוש למחמירים עכ"פ בקידוש הלילה.

וראה בבא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' ז') שלכתחילה יש להשתדל להחמיר ולשתות שתי רביעיות ובכך יוצא גם אליבא דהב"ח (ועיין משנ"ב שם ס"ק כ"ז וכה"ח שם ס"ק ל"ח). ובשעת הדחק, יש לסמוך על הדעות שדי בכוס אחת. ומה שכתב מור"ם שכאשר עושים ברית מילה בשחרית של שבת נהגו לתת לקטן, זה על דרך החומרא ולא מעיקר הדין.

ועל כן לכתחילה יש לצאת ידי חובת דעת הסוברים שצריך לשתות רביעית נוספת. וראה במשנ"ב (שם ס"ק כ"ז). וע"ע כה"ח (שם ס"ק ל"ח), שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' כ"ב), שו"ת קול אליהו, שבת (פרק ט' שאלה כ"ה הערה ע"א). וראה להלן הע' כ"ח

[25] ראה לעיל הע' כ"ב.

[26] ערוך השולחן (סי' רע"ג סעי' ט'), כה"ח (שם ס"ק ל"ח).

[27] פרי האדמה (ח"א, שבת פכ"ט דין ח', דף ל"ג ע"א), "שער המפקד" (מנהגי ירושלים החדשות סעי' ט').

[28] משנ"ב (סי' רע"ג ס"ק כ"ו).

[29] שו"ע (סי' רס"ג סעי' ה'), שלא כדעת השלטי גיבורים (פסחים דף כ' ע"א אות א') דס"ל דאף בפירות יוצא י"ח קידוש במקום סעודה.

[30] בא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' ז'). וע"ע כה"ח (סי' רע"ג ס"ק מ"ב). וראה תוספת שבת (סי' רע"ג ס"ק ט"ו) שכתב שאף בתמרים דזייני – אינו יוצא י"ח, וכ"כ המהרש"ם (דעת תורה סי' רע"ג).

[31] עיין משנ"ב (סי' רע"ג ס"ק כ"ו). ודלא כמו אותם שאומרים שמכיון שהמקדש שתה רביעית אז זה פוטר אותו, כי חייב כל אחד ואחד מהקהל לשתות רביעית יין או מיץ ענבים או לאכול מזונות בשיעור כזית. ואין זה מספיק אם אוכל פירות, ואפילו מפירות שבעת המינים.

אלא, שכתבו הפוסקים שאין למחות במי שאינו נוהג כן, ומ"מ אף שאין חיוב מחאה, אין זה רצון חכמים, וכלשונו של הרב חיד"א בברכי יוסף (סי' רע"ג אות ב'): "מדברי הרב גנת ורדים הנז' מוכח דלא הקל בשעת הדחק בקדוש היום ולכבוד רבים אלא שלא למחות בידם. אמנם ודאי דאשר נגע אלהי'ם בלבו אם ימצא ביום שבת בעידנא דעיילי אינשי לכבוד חתן או אבי הבן וכיוצא ומקדשין ואח"כ מביאין מיני מתיקה וכיוצא, ואין שם פת הבאה בכסנין אלא מגדים וקאפ"י, לא לטעום מידי שם כלל. ולא סגי במה שהמקדש ישתה כל הכוס, דלדעת הגאונים חשיב במקום סעודה, דלא אהני כי אם לשותה הכוס עצמו, דחשיב כאלו קידש במקום סעודה, אבל לאחרים לאו מקום סעודה ואסור לטעום. וזה פשוט ומבואר בש"ס והפוסקים. ולא הוצרכתי לזה אלא לאפוקי הטועים שראיתי שטעו בזה". יש להוסיף, שלדעת הגאון מוילנא ורבי עקיבא איגר למעשה אין לסמוך על שתיית רביעית. ואף יש מי שאומר שהמקדש עליו לשתות שתי רביעיות ולקהל מספיק רביעית (וראה לעיל בהרחבה).

ע"כ כשמביאים בקידוש קוגל או כיסנים הממולאים הנקראים בורק"ס – יש לאכול מהם כזית לפחות, או יכולים לשתות רביעית יין, ורק לאחר מכן יכולים לאכול דגים ומיני תרגימא אחרים או שאר משקאות. אבל אם רק טועם מן היין של המקדש ולא אוכל שיעור פת הבאה בכיסנין – אינו יכול לטעום מהקידוש ואינו יכול לשתות שאר משקאות.

[32] כן הוכיחו בתוכחת גדולי האחרונים. וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ג') ושו"ת קול אליהו (שבת פרק ט' שאלה כ"ד הערה ס"ט).

[33] כן משמע מלשון הרמב"ם (שבת פ"ל ה"ט), שכל סעודה יש לה זמן, עיי"ש לשונו. וראה בכה"ח (סי' רצ"א ס"ק ב') בשם הזוהר והאר"י ושו"ת מן השמים ושו"ת הרדב"ז. וראה עוד ערוך השולחן (סי' רצ"א סעי' ב').

[34] עיין אור זרוע (הל' מילה סי' צ"ו אות ד') בשם תשובת רב שרירא גאון.

[35] כתב הרמ"א (סי' רע"ג סעי' ה'): "ולפ"ז היה מותר למוהל ולסנדק לשתות מכוס של מילה בשבת בשחרית אם שותים כשיעור, אבל נהגו ליתן לתינוק", כלומר יכול המברך לכוון ולצאת ידי חובת קידוש במקום סעודה ברביעית יין ששותה בכוס של מילה, ואין בזה משום "אין עושין מצוות חבילות חבילות" (עיין אוצר הברית א' עמ' רנ"ד הערה ב'). ומדברי הרמ"א האומר שלכתחילה יתן לקטן לשתות אבל בעיקר הדין מסכים לדעת מרן בבית יוסף שדי בשתיית רביעית אחת.

וכתב הרב בא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' ז') שאין לסמוך על שתיית רביעית של הקידוש אלא במקום הצורך, כגון: כוס של מילה ואין קטן להשקותו, וכתב: "וכן אנחנו נוהגים פה בעירנו שהמוהל מברך בפה"ג ומכוון להוציא ידי חובה גם על ברכת המילה וגם על הקידוש". אמנם י"א שאלו שתי מצוות נפרדות, ודוקא למוהל התירו אבל לאחרים – לא, וצריכים לשתות עוד רביעית יין. וראה עוד בשו"ע (שם) וכה"ח (שם ס"ק ל"ח) משם הברכי יוסף שנוהגים בקידוש של שחרית להקל. וכן אני עושה בשבת שיש ברית מילה ומזמינים אותי להיות סנדק, אני מתפלל בהנץ החמה ומקדש בביתי, ולכן בברית אני יכול לקדש על היין ולשתות. אבל אני אומר למוזמנים: 'אל תסמכו במה שאני מברך בפה"ג על הברית מילה, ואיני מכוון להוציא אתכם ידי חובה', מפני שהם הולכים לאכול במקום אחר ולא היכן שהמילה מתבצעת. ועוד, יש מי שסובר שהמוהל לא יצא יד"ח קידוש בכוס של מילה משום שאין עושים מצוות חבילות חבילות. וראה שכך כתב מרן הבא"ח בספרו תורה לשמה (סי' תקמ"ז), ומ"מ בספרו הבא"ח כתב שהמנהג בבגדאד שהמוהל מברך את שתי הברכות והיין ולא נותנים לקטן.

[36] פסחים (ק"ב ע"ב): "גמרו כוס ראשון מברך עליו ברכת המזון והשני אומר עליו קדושת היום. אמאי, ונימרינהו לתרוייהו אחדא כסא?! אמר רב הונא אמר רב ששת: אין אומרים שתי קדושות על כוס אחד. מאי טעמא? אמר רב נחמן בר יצחק: לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות". וראה עוד בברכות (מ"ט ע"א) ובסוטה (ח' ע"א), טור וב"י (סי' רע"א), טור אבהע"ז (סי' ס"ב), עיי"ש. שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' כ"ב). וראה בא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' ז') שאין לסמוך על שתיית רביעית של הקידוש אלא במקום הצורך, כגון: כוס של מילה ואין קטן להשקותו. ועיין שם עוד אי חשיב קידוש במקום סעודה במה ששותה כוס של יין או דבעינן ב' רביעיות או סעודה.

[37] בא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' ז').

[38] ראה לעיל סעי' כ"ב.

[39] עיין משנ"ב (סי' רע"ג סי' כ"ו).

[40] עיין לשולחן ערוך (סימן קס"ח סעיף ו'), וכף החיים (שם סעיף קטן מ"ט).