לחם משנה
שני ככרות
א – חייב לבצוע על שני ככרות לחם שלמים בכל שלוש סעודות השבת, זכר למן, שנאמר בו: "לקטו לחם משנה"[1].
חיוב אשה ב"לחם משנה"
ב – החיוב לבצוע על "לחם משנה" חל בין על האיש ובין על האשה [כמו בכל דיני שבת כגון: קידוש, אכילה וכו']. לכן, גם אשה הסועדת את סעודת השבת לבדה תבצע על שני ככרות שלמים[2].
לחם משנה בסעודות נוספות
ג – האוכל יותר משלוש סעודות בשבת – צריך לכתחילה לבצוע על שני ככרות שלמים גם בשאר הסעודות[3].
ככר פגום או חסר
חלה שנדבקה לאחרת
ד – חלה שנדבקה לחברתה בשעת האפייה והופרדה אחר האפייה ולא נחסר ממנה כלום בשעת ההפרדה – מותר לצרפה ל"לחם משנה" ולבצוע ממנה [אעפ"י שהצבע במקום ההפרדה לבן ולא חום]. ומכל מקום – יבצע במקום שנאפה יפה[4].
דבוקה וחסר
ה – חלה שנדבקה לחברתה בשעת האפייה והופרדה אחר האפייה, ובשעת ההפרדה נחסר מעט מן השנייה והתווסף לראשונה – שתיהן פגומות ואין לבצוע עליהן. אמנם, ניתן להסיר את התוספת מן הראשונה כדי שתראה רגילה ולצרפה ל"לחם משנה"[5].
שיעור חסרון
ו – נחלקו הפוסקים בשיעור החיסרון הפוגם את ככר הלחם. יש אומרים שרק ככר שנחסר ממנו יותר מאחד חלקי ארבעים ושמונה נקרא חסר, ויש אומרים שאפילו נחסר כלשהו נקרא הלחם חסר. ולדעת כולם אם נחסר יותר מ1/48 – הרי זה ככר חסר ולכתחילה לא יבצע עליו[6].
ז – ומכל מקום, מי שאין לו ככר שלם – יכול בדיעבד לבצוע גם על ככר שחסר בו יותר מ-1/48.
מצה ל"לחם משנה"
ח – אם יש לו ככר לחם אחד שלם ומצה שלימה – יכול לצרף את המצה לככר השלם ל"לחם משנה" [אע"פ שמברכים עליה "מזונות" בדרך כלל, ויש לו עדיפות ממיני מזונות, כיון שי"א שמברכים על מצה ברכת "המוציא"][7].
ביסקוויט ל"לחם משנה"
ט – אם יש לו ככר לחם אחד שלם וביסקוויט שלם שיש בו "כזית" – יכול לצרף את הביסקוויט לככר השלם ל"לחם משנה"[8]. ובשעת הדחק – יכול לצרף אפילו ביסקוויט שאין בו "כזית" ל"לחם משנה"[9].
פרוסה ללחם משנה
י – אם יש לו ככר לחם אחד שלם ופרוסת לחם – יכול לצרף בשעת הדחק את ככר הלחם לפרוסת הלחם ל"לחם משנה"[10].
אכילה מהלחם השלם
יא – המצרף מצה, ביסקוויט או פרוסה לככר הלחם ל"לחם משנה" – צריך לאחוז את שתיהן בידיו בשעת הברכה כפי שאוחז שני ככרות לחם ולאכול מככר הלחם[11].
חסר או ככר שרוף
יב – לכתחילה אין לבצוע על ככר לחם שנשרף באפייה. אמנם, בדיעבד אדם שיש לו ככר לחם שלם שנשרף באפייה וכן ככר לחם חסר – יבצע על הככר השרוף ולא על זה החסר[12].
לחם חצוי או פרוס
חצאי לחם ל"לחם משנה"
יג – אדם שאין לו ככר לחם שלם ל"לחם משנה", אך יש לו ככר לחם חצוי לשניים – יכול לתחוב קיסם בשני חלקי ככר הלחם ולחברו על ידי הקיסם ויהיה דינו כלחם שלם[13].
פרוס בשקית ל"לחם משנה"
יד – לכתחילה אין להשתמש בלחם פרוס ל"לחם משנה"[14]. אמנם, מי שאין לו ככר לחם שלם – יכול לעטוף את הלחם הפרוס בשקית ניילון, לסגור את השקית ולברך, ובדיעבד יחשב לו ככיכר שלם[15].
פרוסות ל"לחם משנה"
טו – מי שאין לו שני ככרות לחם שלמות ואפילו לא ככר אחד שלם, אך יש לו שתי פרוסות לחם (שבצירוף שניהם יש כזית) – יבצע על שתי הפרוסות זכר ל"לחם משנה" ויצא ידי חובת סעודה בהן[16].
בציעה על פרוסה אחת
טז – אין לו אפילו שתי פרוסות לחם – יבצע על פרוסה אחת[17].
"כזית" פת
"כזית" בכל אחת משתי הככרות
יז – שני ככרות המשמשות "לחם משנה" צריכות להיות כל אחת במשקל "כזית" לפחות[18].
"כזית" בשתי הככרות יחד
יח – מי שאין לו שני ככרות שבכל אחד מהן יש "כזית" – יבצע על שני ככרות שיש בשניהן יחד כזית "אחת", ובשעת הדחק – יבצע אפילו על שתי פרוסות לחם שיש בשתיהן יחד משקל "כזית" ויועיל כזכר ל"לחם משנה"[19].
חלה מתוקה
גדר "חלה מתוקה" וברכתה
יט – לדעת מרן בעל השו"ע[20] חלה שבעיסתה סוכר, שמן או ביצים וכד', וניכר בה טעם מתוק מחמת הסוכר וכד' ואפילו אם זו מתיקות מועטה (ולא רק שונה מחלה רגילה)[21] – ברכתה מזונות ואין יוצאים בה ידי חובת פת, וכן נוהגים הספרדים[22]. לדעת רמ"א – מברכים "מזונות" רק על פת מתוקה מאוד, כעוגה או "לעקח"[23].
"חלה מתוקה" בסעודה
סעודה בחלה מתוקה
כ – חייב אדם לאכול "פת" בסעודות השבת ואינו יוצא ידי חובת סעודה בשבת באכילת כזית "חלה מתוקה"[24].
אכילת חלה מתוקה אחרי פת
כא – הרוצה לאכול "חלה מתוקה" בסעודת שבת – צריך לאכול לכתחילה מעט יותר מ"כביצה" או לכל הפחות "כזית" פת ואחריה יוכל לאכול "חלה מתוקה"[25]. לחליפין ניתן לקבוע סעודה על "חלה מתוקה" באכילת שיעור קביעות סעודה [כמאתיים ושלושים גרם][26].
בדיקת החלה קודם שבת
כב – קנה "חלה מתוקה" לשבת ואינו יודע אם מתיקותה רבה או מועטה – יטעם מעט מהחלה בערב שבת [ומכל מקום, כדי לא להיכנס לספק ברכות – יטעם ויפלוט[27]].
ספק חלה מתוקה
כג – קנה "חלה מתוקה" ואינו יודע אם מתיקותה רבה או מועטה ולא טעם ממנה בערב שבת – אינו יכול לברך עליה "המוציא" בשבת. לכן, יברך "המוציא" על חלה רגילה ולא על המתוקה, – יאכל "כביצה" או לפחות "כזית" מן הרגילה ואחרי כן יאכל מן המתוקה.
אירוח ספרדי אצל אשכנזי
כד – ספרדי המתארח אצל אשכנזי הבוצע על "חלה מתוקה" ואכל מעט מן החלה והרגיש בה מתיקות – עליו לאכול שיעור קביעות סעודה ע"מ לצאת יד"ח סעודה כאמור לעיל. אמנם אם אינו יכול לבקש לאכול שיעור קביעות סעודה[28] – יכול לסמוך בדיעבד על הדעה המובאת בשו"ע[29] בשם י"א ויצא ידי חובה באכילת "חלה מתוקה". כל זה בדיעבד, אבל הטוב ביותר אם אפשר שהספרדי יביא אתו כזית פת ממש[30].
לחם משנה ב"חלה מתוקה"
חלה מתוקה ל"לחם משנה"
כה – מותר לצרף "חלה מתוקה" לככר לחם רגיל לצורך "לחם משנה". וכשעושה כן, צריך לבצוע על ככר הלחם הרגיל ולאכול תחילה מן הלחם הרגיל "כביצה" או לפחות "כזית"[31].
"לחם משנה" בפרוסות או חלות מתוקות
כו – מי שאין לו ככר לחם שלם אבל יש לו פרוסת לחם ושתי חלות מתוקות שלמות – יאחז את שלושתן בידיו, יברך המוציא ויבצע ויאכל מפרוסת הלחם ולא מן המתוקות השלימות [למרות שהפרוסה אינה שלימה והמתוקות שלימות][32].
לחם קפוא
"לחם משנה" קפוא
כז – לכתחילה אין לצרף חלה קפואה ל"לחם משנה", מפני שאינו יכול לאכול ממנה כמות שהיא. אמנם, בשעת הדחק – אפשר לצרפה [מיהו היינו דוקא באופן שיכולה להפשיר לפני מוצ"ש][33].
הקפאת חלה
כח – אסור להכניס חלה להקפאה בשבת אם אינו מתכוון לאכלה בשבת, משום שזו הכנה משבת לחול. אמנם, אם אין לו מקום אחר להניחה – יכול להניחה במקפיא[34].
"לחם משנה" מפת גוי
כט – אין לקחת לחם מן הגוי כדי להשלים ל"לחם משנה" [אפילו באופן שהלחם אינו אסור[35]].
בין נטילה לברכת "המוציא"
הפסק בין נטילה להמוציא
ל – קבעו רבותינו ז"ל[36]: "תכף לנטילת ידיים סעודה". ועל כן, אין לדבר בין "נטילת ידיים" לברכת "המוציא" ואין להתעסק בשום דבר[37]. ואפילו בשתיקה לא יפסיק, אלא תכף בגמר הניגוב יברך "המוציא" ויבצע[38]. ובדיעבד אם שהה בשתיקה בין "נטילת ידיים" לברכת "המוציא" – אינו חוזר ומברך[39].
הפסק בין ניגוב ל"המוציא"
לא – יזהר לכתחילה שלא ישהה בין ניגוב הידיים לברכת "המוציא" זמן כדי הילוך כ"ב אמה. וצריך זריזות רבה כדי להיזהר בכך[40].
בין ברכת "המוציא" לאכילה
דיבור בין ברכה לבליעה
לב – אין לדבר אחרי ברכת "המוציא" עד אחר שבלע חתיכה ראשונה מן הלחם. ואפילו אם כבר הכניס כבר את המאכל לפיו והחל ללעוס כל עוד שלא בלע. ומכל מקום, גם אם דיבר לפני שבלע, אפילו בדברים שלא ממין הענין – אין צריך לחזור ולברך[41].
דיבור אחר אכילת כזית
לג – לכתחילה נכון להיזהר לא לדבר כלל עד שמסיים לאכול "כזית" מפרוסת המוציא[42].
אם הפסיק בדיבור
לד – דיבר הבוצע דברים שלא קשורים לסעודה אחרי שברך ולפני שאכל בעצמו, או אחד הסועדים – צריך הבוצע לחזור ולברך, ושאר הסועדים שלא דיברו – לא צריכים לחזור ולברך[43].
דיבור כשיוצא בברכת חבירו
לה – היוצא ידי חובה בברכת "המוציא" של חברו ודיבר דברים שאינם קשורים לסעודה לאחר שהחבר בצע וטעם ולפני שהוא עצמו טעם, נחלקו הפוסקים אם חוזר ומברך או לא. ולהלכה – אינו חוזר ומברך, משום ספק ברכות להקל. אמנם, צריך להרהר את הברכה בלבו[44].
ברכת "המוציא לחם מן הארץ"
ברכה על לחם שאוהב
לו – המברך "המוציא" יברך על סוג הלחם שהוא אוהב, בין אם אוהב לֶחֶם שחור ובין אם לחם לבן וכו'[45].
דקדוק בברכה
לז – צריך לדקדק בהגיית אות "הא" של מילת "המוציא" ולהדגישה כאילו יש בתוכה ה"א נוספת. ולכן, יאריך בה מעט ויגביה קולו בה מעט כאילו מזכירה בפני עצמה, ואומר : "ה" "מוציא"[46].
דקדוק באותיות הברכה
לח – כשמברך ברכת "המוציא לחם מן הארץ" צריך להפריד בין המילים "לחם" ו"מן הארץ" כך שלא ישמע כאילו המילים "לחם" ו"מן" הן מילה אחת – "לחמן"[47].
כוונה כשמוציא ידי חובה
לט – המברך להוציא אחרים ידי חובה – יכוון להוציאם ידי חובה בברכת "המוציא" והם יתכוונו לצאת ידי חובה בברכתו[48].
ברכה בקול רם ובנחת
מ – המברך להוציא אחרים ידי חובה – צריך לברך בקול רם ובנחת כדי שהסועדים ישמעו את כל הברכה היטב ולא יחסירו אפילו תיבה אחת[49].
חושש שהמברך יברך שלא כהוגן
מא – היוצא ידי חובת ברכת "המוציא" בברכת אדם אחר וחושש שהמברך יברך ברכה חטופה וקטופה או שחושש שהמברך אינו מכוון להוציאו ידי חובה – יברך לעצמו. וכן יעשה בן הסמוך על שלחן אביו שחושש לברכה כנ"ל[50]. מיהו יברך בלחש ובהצנע, כדי שהמברך לא ירגיש שמברך בנפרד ומפני דרכי שלום.
כשקשה לו לברך את כל הברכה
מב – אדם שקשה לו לברך את הברכה כולה מילה במילה – יכבד את אחד מבני הבית לברך במקומו[51].
הטבלה במלח
טבילה במלח
מג – מצוה לטבול את ה"פת" במלח שלוש פעמים, ויש לזה טעם על פי הסוד[52]. אמנם, המברך "המוציא" ואין מלח לפניו – לא ימתין עד שיביאו מלח לפניו אלא יבצע ויאכל מיד, ובעת שיביאו את המלח יטבול את שארית הלחם שלוש פעמים[53].
הנחת מלח על השולחן
מד – ראוי להשאיר את המלח על השולחן מתחילת הסעודה ועד אחרי ברכת המזון[54].
אחיזת הפת בעת הברכה
צורת אחיזת החלות
מה – בשעת הברכה טוב לאחוז את שני ככרות הלחם צמודים אחור אל אחור [החלק השטוח שהיה על גבי התנור] ופניהם החוצה כך שמשני צדדיו יראו פני הלחם כעין "לחם הפנים" שהיה בבית מקדש[55].
אחיזת החלות
מו – יאחז את ככרות הלחם האחד מעל השני במעט, ובליל שבת בוצע על ככר הלחם התחתון וביום השבת על העליון[56].
קירוב החלות בבציעה
מז – בליל שבת [כאשר בוצע על הככר התחתון] יקרב אליו את הככר התחתון בשעה שאוחז את החלות, כדי שלא יהיה "מעביר על המצוות" שהרי הככר העליון קרוב יותר לפיו[57].
סדר הברכה על הפת
מח – לפני שמתחיל לברך ברכת "המוציא" יניח את שתי ידיו על גבי הפת המונחת על השולחן [ויש רמז בדבר: עשר אצבעותיו כנגד עשר מצוות התלויות בפת[58]]. יברך עד תיבת: "מלך העולם", ואחרי שאומר: "מלך העולם" יאחז את הפת בין שתי ידיו, יגמור הברכה ויבצע[59].
בציעת החלה
סימון הלחם
מט – אין נוהגים לסמן על הככר את מקום הבציעה, לפני הברכה[60].
מקום הבציעה
נ – יזהר לבצוע מן הפת במקום שנאפה יפה ושלטה בו האש יותר. אמנם, זקן שאינו יכול לאכול מן המקום שנאפה יפה מחמת שהוא קשה[61], וכן מי שאינו אוהב לאכול מן המקום הקשה שנאפה יותר אלא מן המקום הרך – יכולים לבצוע מן המקום הרך.
חלוקת הבציעה
נא – בעל הבית בוצע חתיכה מן החלה לעצמו תחילה ומיד אחריו בוצע לאשתו. ואפילו שיש סועדים חשובים סביב השולחן – נותן לאשתו תחילה ואחר כך לשאר הסועדים[62]. וכן כשיש לו אורחים – יקדים תמיד לתת לאשתו כביצה מהחלה ורק אחר כך יתן לשאר המסובים.
נב – אם אמו של בעל הבית יושבת בשולחן שבת – אם היא פקחית, לא תדרוש לעצמה לקבל ראשונה מהחלה, אבל אם היא נפגעת מכך – יתן הבוצע לאמו כזית ראשונה, ויתן לאשתו כביצה לפני שאר המסובים.
שיעור הבציעה
נג – חתיכה שבוצע לעצמו מן החלה צריכה להיות לפחות בשיעור "כזית"[63] ואילו חתיכה שבוצע לאשתו[64] לפחות בשיעור "כביצה"[65].
נד – כאשר בוצע מן הלחם – יבצע מן הלחם הימני, ויטבלנו שלש פעמים במלח, יאכל ויכוון לשם מצות סעודת שבת[66].
בציעת החלה כששתי החלות בידו
נה – צריך להיזהר שבעת שבוצע את "הכזית" שלו וה"כביצה" של אשתו לא ישמיט את הככר השני מידו, אלא יבצע בעוד שני הככרות מחוברים בידיו[67].
בציעת בעל הבית
נו – בעל הבית צריך לבצוע מן החלה ולא אחד האורחים, משום שבעל הבית בוצע ומחלק לסועדים חתיכות מן החלה בעין יפה, ואפילו אם בין הסועדים יש אורח חשוב, יבצע בעל הבית[68].
בציעה באורח חשוב
נז – כאשר אביו סועד על שולחנו והוא מתבייש לבצוע לפני אביו וכן כאשר סועד על שולחנו אדם חשוב מאוד – יש אומרים שיכול לכבדם בבציעת הפת [מכיון שכיום אין הבוצע מחלק את הלחם לכל הסעודה מראש[69]], ויש אומרים שגם במקרה כזה יבצע בעל הבית בעצמו[70]. ולכן, כשסועד על שולחנו אורח חשוב מאוד ורוצה לכבדו בבציעת ה"פת" – יכול לכבדו, וטוב לומר לו במפורש מראש: אתה רשאי לבצוע ולחלק את הלחם כראות עיניך ובעין טובה[71].
בציעת פרוסה גדולה
נח – הפורס מהלחם פרוסות גדולות ביום חול נראה ונקרא "רעבתן"[72], אך בשבת מצוה לפרוס פרוסות גדולות, משום שזהו כבוד שבת[73].
פרוסה לכל הסעודה
נט – יש מי שאומר שבסעודת שבת, כבר בבציעת הפת צריך לפרוס פרוסה שתספיק לו לכל הסעודה[74], ולא נהגו כדעה זו. ומספיק לפרוס פרוסה גדולה מעט יותר מזו שפורסים ביום חול, כדי להראות שיש מצוה לאכול לחם בשבת.
סידור השולחן ובציעת הפת ע"פ רבנו האר"י ז"ל
סידור י"ב ככרות
ס – יסדר בכל אחת מסעודות השבת שנים עשר ככרות לחם על שולחנו. ויחלקם, שישה ככרות מצד ימין ושישה ככרות מצד שמאל. ויסדר מימין שלושה ככרות בצורת סגול [על צדו] ויניח עליהם שלושה ככרות נוספים, וכן יעשה בצד שמאל. כזה:
וישאיר ריווח בין ששת הככרות המסודרים בצורת סגול מימין, לבין ששת הככרות המסודרים בצורת סגול משמאל[75].
הסדר בשלושת הסעודות
סא – צריך לעשות כסדר הזה בכל אחת משלוש סעודות השבת.
כשאין לו י"ב ככרות
סב – מי שאין לו שניים-עשר ככרות לחם – יסדר ארבע ככרות על שולחנו. ומכל מקום, מצוה רבה להשתדל לסדר שנים-עשר ככרות בצורה דלעיל[76].
שינוי הסדר
סג – מי שנוהג להניח על שולחנו בשבת י"ב לחמים – לא ישנה ממנהגו גם כשמתארחים אצלו כאלה שאינם נוהגים כך[77].
זמן אכילת "כזית" מן הפת
סד – צריך לאכול את הכזית פת תוך כדי אכילת פרס[78]. ובשיעור זמן זה נחלקו זה רבו הדעות, ולהלכה – צריך לסיים תוך ארבע דקות. ומי שאינו יכול לסיים אכילת "כזית" תוך ארבע דקות – רשאי להמשיך את אכילתו עד תשע דקות[79].
כזית לחם עם תוספת
סה – מותר לאכול את "כזית" הפת עם סלטים וכדו' ואינו חייב לאכול לחם לבד. וטעם הדבר הוא, משום "עונג שבת"[80].
[1] גמ' שבת (קי"ז ע"ב), שו"ע (סי' רע"ד סעי' א') ובמשנ"ב (שם ס"ק א') וכה"ח (ס"ק א'). ולגבי סעודה שלישית ראה שו"ע (סי' רצ"א סעי' ד') וברמ"א שם. וראה בביאור הלכה (סי' רמ"ב ד"ה "זכר למן") שנתן טעם לדבר. וראה בשער הציון (סי' רע"א ס"ק י"א) שהביא את דעת הט"ז (סי' תרע"ח ס"ק ב'), שחיוב לחם משנה הוא מהתורה. ועיין בביאור דבריו בערוך השולחן (שם סעי' א'). ודעת המג"א (סי' רנ"ד ס"ק כ"ג) ותוספת שבת (שם) ופמ"ג (סי' תרע"ח משב"ז ס"ק ב') דמה שלמדו מהמן זה אסמכתא בעלמא, וממילא הוא מדרבנן. וראה כה"ח (סי' רע"ד ס"ק כ"ב) וראה בשד"ח (בכללים מערכת הל' אות כ"ז) מש"כ בזה.
[2] ראה באר היטב (סי' רע"ד ס"ק א'), שהביא כן בשם המרדכי שבת פרק ט"ו סי' שצ"ז והאבודרהם (הלכות שלוש סעודות). וראה עוד במשנ"ב (שם ס"ק א') שכתב, וז"ל: "זכר למן – דכתיב: 'לקטו לחם משנה'. וגם ביו"ט צריך לבצוע על שתי ככרות. וגם הנשים מחויבות בלחם משנה שהיו ג"כ בנס המן", עכ"ל. ועי' כה"ח (סי' רע"ד ס"ק ג').
[3] רמ"א (סי' רצ"א סעי' ד'): "ואם סועד הרבה פעמים בשבת – צריך לכל סעודה ב' ככרות (אבודרהם ומיימוני)". וראה כה"ח (סי' רע"ד ס"ק י"ד).
[4] ראה שו"ע (סי' קס"ז סעי' א') ובכה"ח (שם ס"ק א' וב'). וראה ברמ"א (סי' קס"ח סעי' ג') שכתב שלא יבצע ממקום ששם נראית כפרוסה, אלא יבצע ממקום השלם שבה. [ידוע המעשה המובא בגמרא (סנהדרין ק"ב ע"ב) ברב אשי שהיה עוסק עם חבריו בדברי המשנה האומרת: "כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב" ומונה את אלה שאין להם חלק לעוה"ב, וכשהגיעו למנשה מלך יהודה ראו שנחלקו החכמים בענינו אם יש לו חלק לעוה"ב או אין לו חלק לעוה"ב. והיה רב אשי אומר: מחר נפתח בענין מנשה חברינו. ובאותו לילה נגלה לו מנשה בחלומו ואמר לו: וכי חברך אני או חבר בית אביך שאתה קורא לי כן?! והמשיך ואמר לו: מאחר שאתה גדול בעיני עצמך, א"כ אמור לי מהיכן בוצעים את הפת? ולא ידע רב אשי להשיבו. אמר לו מנשה: אינך יודע דבר זה ואתה קורא לי חברך?! ביקש ממנו רב אשי שיודיענו דבר זה ולמחרת ידרשנו בביהמ"ד משמו כדי לעשות נחת לנשמתו. ואמר לו מנשה: מהיכן שנתבשל ונאפה יותר טוב. ואז שאל רב אשי את מנשה: וכי מאחר שאתה ובני דורך הייתם חכמים כל כך, א"כ מדוע הלכתם ועבדתם לעבודה זרה שאין בה שום תועלת? והשיבו מנשה: דע לך, שאם היית בזמן ההוא היית מרים את שפת חלוקך כדי שיקל עליך לרוץ יותר מהר כדי לעבוד עבודה זרה"].
[5] ראה שו"ע (סי' קס"ח סעי' ג' ובסי' עד"ר סעי' א') ובמשנ"ב (שם ס"ק ו'). וראה כה"ח (סי' עד"ר ס"ק ט').
[6] שו"ת חכם צבי (סי' ס"ב). והביאו שערי תשובה (סי' עד"ר ס"ק א'), וז"ל: "עיין בשו"ת ח"צ סי' ס"ב וסי' ס"ג ודעתו בלחם חסר תלוי בפלוגתת הרא"ש והר"י ז"ל, דלהרא"ש אם החסרון אינו יותר מחלק אחד ממ"ח – לא מקרי חסרון, ולהר"י אפילו בחסרון מועט נמי לא מקרי שלם". וראה כה"ח (סי' קס"ח ס"ק י' ובסי' רע"ד ס"ק ד').
[7] וראה במחזיק ברכה (סי' קנ"ח סעי' ה'), ובכה"ח (שם ס"ק מ"ג). וראה עוד בכה"ח (סי' קס"ח ס"ק ס' ובסי' עד"ר ס"ק ו'). וראה בהערה כ"א.
[8] כך נהג הסבא קדישא, הגאון רבי שלמה אליעזר אלפנדארי ע"ה, שהיה אוכל בביתו לבדו והיה לוקח ביסקוויט כלחם משנה [ובזמנו היה הביסקוויט כגודל כף היד והיה בו שיעור כזית]. וראה בשו"ת קול אליהו פ"ט שאלה ל'. וראה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"א סי' ה'). וראה בכה"ח (סי' רע"ד ס"ק י"ד).
[9] ראה בכה"ח (סי' רע"ד ס"ק ח') שהביא בזה מחלוקת הפוסקים, וז"ל: "לחם קטן בציר מכזית אם יוצאין יד"ח לחם משנה. עיין בי"מ אות י"ב שכתב דשפיר מקרי לחם לענין לחם משנה בשבת, יעו"ש. אבל הרב כף החיים סי' ל"ו אות מ"ד חלק עליו וכתב דלא יקח זה ללחם משנה ואפי לי"ב לחמים, יעו"ש", וכן מסיק בפתה"ד, ב'.
[10] חיי אדם (כלל ז' ס"ק ס"ב), משנ"ב (סי' רע"ד ס"ק ב').
[11] שו"ע (סי' קס"ח סעי' א'). עיין כה"ח (סי' עד"ר ס"ק ו').
[12] משנ"ב (סי' עד"ר ס"ק ב'). ובשערי תשובה (שם ס"ק א') כתב, וז"ל: "ואם עדיין לא נחתך ממנה רק לפי שנשרף ונחרך הוא עומד לחתוך, האריך בזה בשער אפרים דלא אמרינן כחתוך דמי אפילו יותר מאצבע, ויוצאין בו. ועיין בח"מ וב"ש באה"ע סימן קכ"ג. והח"צ נראה שמסכים לדברי זקנו השער אפרים. ובשו"ת מקום שמואל סימן מ"ה כתב ג"כ בענין זה, ולא ניחא ליה למימר דהעומד לחתוך לאו כחתוך, אלא כיון דאיכא אינשי דאכלי אף שנשרף ונחרך לאו עומד לחתוך קרינן ביה (וע"ש שכתב דראוי הוא לאכילה לעשות מורייס כמ"ש הרא"ש בפרק כ"ש כו' ע"ש. וזה לא נהירא, דמ"מ כיון דלאו אורחיה למיכל פת חרוך כל צורכו שפיר קרוי עומד לחתוך מן העוגה הזאת הראוי לאכילה)". ועיין בכה"ח (סי' עד"ר ס"ק ד' וסי' קס"ז ס"ק ח').
[13] שו"ע (סי' קס"ח סעי' ב'), כה"ח (שם ס"ק י"ג ובס"ק ט"ו, ובסי' עד"ר ס"ק ד'). וראה בכה"ח (סי' קס"ח ס"ק י"ד) שצריך שקיסם העץ לא יהיה מוקצה.
[14] כה"ח (סי' קס"ח ס"ק ט"ו) בשם החת"ס.
[15] כה"ח (סי' עד"ר ס"ק ד'). וראה עוד בשו"ת משיב דבר (ח"א סי' כ"א).
[16] כה"ח (סי' עד"ר ס"ק י"ד).
[17] [הערת המערכת] עיין משנ"ב (סי' רע"ד ס"ק ב') ושו"ת שאלי ציון או"ח סי' ט'.
[18] ראה כה"ח (סי' עד"ר ס"ק ח') ומשנ"ב (שם ס"ק ב').
[19] ערוך השולחן (סי' רע"ד סעי' ה'), שו"ת מקום שמואל (סי' מ"ה). ועיין כה"ח (סי' עד"ר ס"ק ח'), שו"ת קול אליהו (שבת פ"ט שאלה ל"ב).
[20] שו"ע ורמ"א (סי' קס"ח סעי' ז') ומשנ"ב (שם ס"ק ל"א ול"ג).
[21] עי' שו"ת מאמר מרדכי (ח"א או"ח סי' ה'), וז"ל: "בעניין לחמניות וחלות מתוקות שמביאים בחתונות או בסעודות אחרות, וזאת מחשש שמא הציבור לא יטול ידיים ולא יברך ברכת המזון, והשאלה אם לברך "המוציא לחם מן הארץ" וברכת המזון או "בורא מיני מזונות" וברכת "מעין שלש", ואם זה מועיל ללחם משנה – אנו אין לנו אלא דברי מרן בשו"ע (או"ח סי' קס"ח סעי' ז') שפסק, וז"ל: "ויש אומרים שהיא עיסה שעירב בה דבש או שמן או חלב או מיני תבלין ואפאה, והוא שיהיה טעם תערובת המי פירות או התבלין ניכר בעיסה", עכ"ל.
והוסיף מור"ם שם, וז"ל: "ויש אומרים שזה נקרא פת גמור, אלא אם כן יש בהם הרבה תבלין או דבש כמיני מתיקה שקורין "לעקך", שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר, וכן נוהגים", עכ"ל. ועיין בבית יוסף (שם) שהביא מחלוקת בדבר.
ומה שהביא מרן (שם סי' קס"ח סעי' ז') עוד פירושים לפת הבאה בכסנין והכריע לבסוף כדעת כולם, וז"ל: "פת הבאה בכיסנין, יש מפרשים פת שעשוי כמין כיסים שממלאים אותם דבש או סוקר ואגוזים ושקדים ותבלין, ויש אומרים שהיא עיסה שעירב בה דבש או שמן או חלב או מיני תבלין ואפאה, והוא שיהיה טעם תערובת המי פירות או התבלין ניכר בעיסה, ויש מפרשים שהוא פת, בין מתובלת בין שאינה מתובלת, שעושים אותם כעכים יבשים וכוססין אותם. והלכה כדברי כולם, שלכל אלו הדברים נותנים להם דינים שאמרנו בפת הבאה בכיסנין", עכ"ל. – והוא כמו שכתב ב"בית יוסף" שזה משום ספק ברכות להקל. ואף על פי שמור"ם ברמ"א והב"ח חלקו על דעת מרן, אנו פוסקים כדעת מרן, אלא אם כן קבע עליהם סעודה, דהיינו שאכל ע"ב דרהם (230 גרם, אמנם מ-170 גרם נכנס לספק), שאז מברך "המוציא" וברכת המזון, כפי שההלכה כן כל היכא שקובע סעודה על מיני מאפה. ועיין לבן איש חי (ש"ר פרשת פינחס סעי' י"ט-כ').
ולכאורה משמע, שאם כיום יקבעו סעודה על לחמניה מתוקה מעט ויאכלו ממנה באופן רגיל, הוי כלחם ממש. אולם זה דחוק, ובפרט בעניין סב"ל. ואדרבא, ממה שמביאים זאת בסעודות או בחתונות בלבד משמע שדרך בני אדם לקבוע רק על לחם שנילוש מקמח ומים בלבד.
וע"כ בענין לחם משנה, מאחר ויש בזה מחלוקת כנ"ל, וספיקא דרבנן, על כן אפשר לצרף את החלה המתוקה או הלחמניה המתוקה ללחם משנה, וכשיברך – יבצע על הלחם הגמור שברכתו המוציא לכל הדעות.
ועיין למרן חיד"א בספרו יוסף אומץ (סי' מ"ח) ובספר שאלי ציון (סי' ז'), בצירוף סברות שהביאו, ואף על פי שאינם להלכה, על כל פנים לעניין צירוף ברור שמועיל.
ולפיכך חלות מתוקות וכן לחמניות שניכר בהן טעם המתיקות אפי' מעט, מברכים עליהם מזונות, והאשכנזים מברכים עליהן – "המוציא", ואם אוכלים מהם כזית יש צורך בנטילת ידיים ובברכת המזון. ומה שנוהגים בסעודות כנ"ל, מכשילים בזה את האשכנזים כי מתיקות כזו, כאמור, הוא לחם גמור וכמו שפסק מור"ם הנ"ל. אמנם כתב הבית יוסף, וז"ל: "אלא לא קבעו חכמים לברך המוציא וג' ברכות אפילו בכזית אלא בלחם שדרך בני אדם לקבוע עליו, דהיינו עיסה שנילושה במים לבד בלי שום תערובת, אבל כל שיש בה שום תערובת ממי פירות או מתבלין, כיון שאין דרך בני אדם לקבוע סעודתן עליו – לא חייבוהו לברך המוציא וג' ברכות, אא"כ אכל שיעור שדרך בני אדם לקבוע עליו. והוא שיהא טעם התערובת ניכר בעיסה דומיא דערב בה תבלין שטעמם ניכר בעיסה. וזה נראה עיקר".
[22] שו"ע (סי' קס"ח סעי' ז'), כה"ח (שם ס"ק ח"ן).
[23] לעקי'ך – עוגות מתוקות ממש, שאחינו האשכנזים נוהגים לחלק בברית.
[24] שו"ע (סי' רע"ד סעי' ד'), כה"ח (סי' רע"ד ס"ק כ"ד).
[25] בא"ח (ש"ש פרשת וירא סעי' ט"ז), ראה בשו"ע (סי' רצ"א סעי' א'). ועיין שם בכה"ח (ס"ק ה') דהפנה לסי' רל"ב סעי' ג' (וכן המשנ"ב בס"ק ב') שלכתחילה כביצה ועוד טיפה. ואם אי אפשר גם בכזית, וכמבואר בשו"ע סי' קפ"ד סעי' ו' שזה שיעור לבהכמ"ז, עיין כה"ח (עד"ר ס"ק כ"ה וס"ק י"ד).
[26] כדין קביעת סעודה (שו"ע סי' קס"ח סעי' ו'). וראה עוד מג"א (בתחילת סי' ר"פ) ובמחצ"ש (שם) ושע"ת (ס"ק א') וכה"ח (סי' רע"ד ס"ק ו').
[27] עיין ברכות (י"ד ע"א) ולתוס' (שם ד"ה "טועם ואין בכך כלום"), שו"ע (סי' ר"י סעי' ב'), וראה בכה"ח (שם ס"ק כ"ב ול"א). ועיין לשו"ע (סי' תקס"ז סעי' א').
[28] כ-230 גרם וראה עוד בהערה כו.
[29] שו"ע (סי' קס"ח סעי' ז') וברמ"א שם.
[30] ובכל מקרה יזהר שלא ייפגע בעל הבית. וע"ע שו"ת הרה"ר (תש"נ-תשנ"ג סי' קנ"ח).
[31] ראה בא"ח (ש"ש פרשת וירא סעי' ט"ז), ז"ל: "שיעור כזית הוא תשעה דרה"ם, ושיעור כביצה הוא שמונה עשרה דרה"ם, ואחר שתבצע שעור כזית לעצמך תזהר לאכול עוד מן הפת להשלים שיעור תשע עשרה דרה"ם, כי צריך לאכול לכתחילה פת בסעודת שבת יותר מכביצה, ורק מי שהוא חולה ובעל מכאובים דקשה לו אכילת הפת – סגי ליה בכזית בלבד". ועיין שו"ת קול אליהו, (שבת פרק ט' שאלה ל').
[32] ראה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"א סי' ה') שבכדי לצאת ידי כל השיטות. ועיין שו"ת קול אליהו (שבת פרק ט' שאלה ל"ב).
[33] עיין שו"ת קול אליהו (שבת פרק ט' שאלה ל"א) וראה בחזו"א קובץ איגרות (ח"א אגרת קפ"ח), ועיין ציץ אליעזר (חי"ד סי' כ"ח).
[34] ראה בשו"ע (סי' שכ"ג סעי' ו') ובשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' פ"ט). עיין שו"ת קול אליהו (שבת פרק ט' שאלה ל"א).
[35] ראה כה"ח (סי' רע"ד ס"ק י"ד וסי' קס"ח ס"ק ל"ו). וראה פמ"ג משב"ז (סי' רע"ד אות ב'), משנ"ב (ס"ק ד').
[36] ברכות (נ"ב ע"ב).
[37] כה"ח (סי' קס"ו ס"ק כ"ג).
[38] רמ"א (סי' קס"ו סעי' א'), כה"ח (שם ס"ק ו' וז'), משנ"ב (שם ס"ק ה').
[39] שו"ע (סי' קס"ו סעי' א') וברמ"א ומשנ"ב (ס"ק י') וכה"ח (שם ס"ק ח') ובשו"ע (סי' קס"ה סעי' ב'), כה"ח (ס"ק י") ובבא"ח (ש"ר פרשת אמור סעי' ב').
[40] ראה בהערה הקודמת. ובבא"ח (ש"ר פרשת אמור סעי' ב').
[41] שו"ע (סי' קס"ז סעי' ו'). וראה בשו"ע (בסי' ר"ו סעי' ג') ובבא"ח (ש"ר פרשת אמור סעי' ט"ז). וראה בהרחבה כה"ח (סי' קס"ו ס"ק מ"ה).
[42] בא"ח (ש"ר פרשת אמור סעי' י"ד). וראה בהרחבה כה"ח (סי' קס"ו ס"ק מ"ה ושם ס"ק ט"ו).
[43] שו"ע (סי' קס"ז סעי' ו') וברמ"א שם ובכה"ח (שם ס"ק ס' ונ"ח נ"ט) ובבא"ח (ש"ר פרשת אמור סעי' ט"ז).
[44] בא"ח (ש"ר פרשת אמור סעי' ט"ז), כה"ח (סי' קס"ז ס"ק נ"ח נ"ט) ובשד"ח מער' ברכות סימן א'.
[45] ראה בשו"ע (בסי' קס"ח סעי' ד'). ועיין בכה"ח (שם ס"ק טו"ב ובס"ק כ"א). וממילא היום לא בטלה דעתו. ולגבי סדר הקדימה בחמשת מיני דגן. ראה עוד בשו"ע (סי' רי"א סעי' א' וב'), ובכה"ח (שם ס"ק ז').
[46] שו"ע (סי' קס"ז סעי' ב'). ובשער המצוות (פ' עקב) כתב, וז"ל: "ולכן אמרז"ל שצריך לדייק בה"א של המוציא כאלו יש בתוך מילויה ה' אחרת שהיא המלכות, ובה' ראשונה תכוין כוונה א' שהיא כנגד אימא ובה' שנייה של המילוי תכוין כוונה שנית במלכות". וראה בכה"ח (שם ס"ק כ"ב), בא"ח (ש"ר פרשת אמור סעי' ו').
[47] שו"ע (סי' קס"ז סעי' ב') ובכה"ח (שם ס"ק כ"ח) ובבא"ח (ש"ר פרשת אמור סעי' ו').
[48] שו"ע (סי' רי"ג סעי' ב' וג') ורמ"א (סי' קס"ז סעי' ב'), כה"ח (שם ס"ק כ"ז) ובבא"ח (ש"ר פרשת אמור סעי' ט').
[49] שו"ע (סי' רי"ג סעי' ג') ובמשנ"ב (שם ס"ק י"ט) ובבא"ח (ש"ר פרשת אמור סעי' ט').
[50] בא"ח (ש"ר פרשת אמור סעי' ט').
[51] כה"ח (סי' קס"ז ס"ק ק"ו ובס"ק ע"ח). וראה עוד בשו"ע (סי' נ"ג סעי' י"ב) ובמשנ"ב (שם ס"ק ל"ז) וכה"ח (שם ס"ק ס').
[52] ראה שער המצוות (פ' עקב), ובבא"ח (אמור, י') ובכה"ח (סי' קס"ז סקל"ז).
[53] שו"ע (סי' קס"ז סעי' ה' וו'), וברמ"א, ובכה"ח (שם ס"ק ל"ח וט"ל). ובבא"ח (ש"ר פרשת אמור סעי' י').
[54] בא"ח (ש"ר פרשת אמור סעי' י'). והוא מהרמ"א (סי' קס"ז סעי' ה'), שכתב: "הגה – ומ"מ מצוה להניח על כל שלחן מלח קודם שיבצע, כי השלחן דומה למזבח והאכילה כקרבן, ונאמר (ויקרא ב', י"ג): 'על כל קרבנך תקריב מלח' (ב"י בשם שבלי הלקט). והוא מגין מן הפורעניות (תוס' והגהות אשירי פרק כיצד מברכין)".
[55] שו"ע (סי' רע"ד סעי' א') ובכה"ח (סי' רס"ב ס"ק ב') בשם שער הכוונות (דרושי קידוש ליל שבת, דרוש א' ענין השולחן), וז"ל שעה"כ: "וברצותך לומר ברכת 'המוציא' אז תקח ב' לחמים העליונים שבד' אמצעים ותחבר שניהם בב' ידיך וב' שולי הלחמים יהיו דבוקים זה בזה וב' פנים מב' צדדיו שלהם יהיו פן זה מצד ימין ופן זה מצד שמאל ואז יתראו כאלו הב' לחמים נעשו לחם אחד ובו ב' פנים מב' צדדיו ויהיה כדמיון לחם הפנים שבמקדש".
[56] שו"ע (סי' רע"ד סעי' א') וברמ"א. ועיין במשנ"ב (שם ס"ק ד'). וראה עוד בכה"ח (שם ס"ק ב').
[57] שו"ע (סי' עד"ר סעי' א'); בגלל קושית הב"ח סעי' א' כן תי' הט"ז ס"ק א' ומשנ"ב (שם ס"ק ה'). וראה עוד בכה"ח (שם ס"ק ב').
[58] שו"ע (סי' קס"ז סעי' ד'). ובבא"ח (ש"ר פרשת אמור סעי' ה') כתב, וז"ל: "יתן ב' ידיו על הפת בשעת ברכה, שיש בם עשר אצבעות כנגד עשר מצוות התלויות בפת, ואלו הם: לא תחרוש בשור וחמור, ושדך לא תזרע כלאים, ולקט ושכחה ופאה, וביכורים, ותרומה, ומעשר א', ומעשר ב' או מעשר עני וחלה, וגם כנגד עשר מלאכות שיש מן החרישה ועד האפיה, כי בכל מלאכה נעשה בירור נ"ק כנודע, לכך יש עשרה תיבות בברכת 'המוציא' ועשרה תיבות בפסוק: 'עיני כל וכו' פותח' וכו'", עכ"ל. ועיין בכה"ח (ס"ק ל"ד).
[59] שו"ע (סי' קס"ז סעי' ג' וד'), כה"ח (סי' קס"ז ס"ק ל"ב). וראה בשו"ע (סי' רע"ד סעי' א').
[60] ראה שו"ע (סי' קס"ז סעי' א') וברמ"א שם. וראה כה"ח (ס"ק ט"ז וטו"ב וי"ח). ראה כה"ח (סי' עד"ר ס"ק י"א) שהביא דעות בענין, והביא שהבית מנוחה כתב: "שב ואל תעשה עדיף".
[61] שו"ע (סי' קס"ז סעי' א'), ובמשנ"ב (שם ס"ק א') כה"ח (שם ס"ק ג'), ובבא"ח (ש"ר פרשת אמור סעי' א').
[62] וכמו שאומרים בנוסח של 'אתקינו סעודתא' (שתיקן האר"י הקדוש לומר בכל ליל שבת): "למבצע על רפתא כזיתא וכביעתא".
[63] שיעור "כזית" הוא כ-28 גרם. ומקילים לזקן וחולה ומחשבים "כזית" 20 גרם (מאמר מרדכי, למועדים ולימים פרק י"א סעי' צ"ו).
[64] שער הכוונות (דף ע"ב ע"ב). ובפרי עץ חיים (שער השבת, פרק ו') כתב, וז"ל: "ואח"כ תבצע כזית לעצמך, בסוד יוד ראשונה דהו"יה. ואח"כ כביצה לאשתך". וראה בבא"ח (ש"ש פרשת וירא סעי' ט"ו) כה"ח (סי' רס"ב ס"ק ב' ובסי' עד"ר ס"ק ט"ו ובסי' קס"ז ס"ק כ').
[65] שיעור כביצה – 56 גרם (מאמר מרדכי, למועדים ולימים פרק י"ד סעי' ה', שם פרק כ"א סעי' מ', פרק מ"ה סעי' ק"ג, שם פרק מ"ח סעי' י"א, שם פרק נ"א סעי' ג').
[66] שער המצוות (פר' עקב), וז"ל: "כוונות הבציעה והמלח אחר שתבצע הלחם צריך לטבל פרוסת המוציא במלח, ותכוין כי לחם ומלח אותיות שוות". וראה בכה"ח (סי' קס"ז ס"ק ל"ז) ובבא"ח (ש"ש פרשת וירא סעי' ט"ו) בשם שער הכוונות להאריז"ל.
[67] בא"ח (ש"ש פרשת וירא סעי' ט"ו).
[68] שו"ע (סי' קס"ז סעי' י"ד), משנ"ב (שם ס"ק ע"ג-ע"ד). ועיין בכה"ח (שם ס"ק ק"ה).
[69] רמ"א (סי' קס"ז סעי' ו'). כיום מחלקים את החלה לסועדים במהלך הארוחה כולה ואילו הבוצע מחלק לאורחים בתחילה רק משום חיבוב מצווה.
[70] שו"ע (סי' קס"ז סעי' י"ד) ומשנ"ב (שם ס"ק ע"ד), כה"ח (שם ס"ק ק"ה). וראה עוד פירוש בעל הטורים על הפסוק (בראשית י"ח, ה'): "ואקחה פת לחם".
[71] שו"ע הרב (שם סעי' י"ט).
[72] שו"ע (סי' קס"ז סעי' א').
[73] גמ' ברכות (ל"ט ע"ב) ושו"ע (סי' עד"ר סעי' ב') כה"ח (שם ס"ק ט"ו), ובשו"ע (סי' קס"ז סעי' א').
[74] שו"ע (סי' עד"ר סעי' ב'), משנ"ב (שם ס"ק ו').
[75] שער הכוונות (דרושי קידוש ליל שבת דרוש א), וז"ל: "גם בענין הלחם המסודר עליו צריך ליזהר לשים בכל סעודה י"ב לחמים על השלחן כנגד י"ב חלות לחם הפנים ותסדרם כסדר זה ו' לחמים מצד ימין השלחן וו' מצד שמאל השלחן והו' הימני' יהיו ג' ע"ג ג' וכן בצד שמאל והג' שבצד ימין יהיו מונחים כעין סגול וג' העליונות מונחים עליהם וכן בצד שמאל וזה סדרן נמצא כי בצד ימין השלחן יש ד' לחמים ב' ע"ג ב' כזה ציור וכן בצד שמאל ובאמצען יש ד' לחמים אחרים ב' ע"ג ב' כזה אלא שהשנים מופסקים מן השנים האחרים וריוח ואויר ביניהם כי הב' האמצעיים שהם זו ע"ג זו הם קרובים לשני חלות הימנים והב' האמצעים האחרים קרובים אל ב' חלות השמאלים". ובבא"ח (ש"ש פרשת וירא סעי' ט"ו) כה"ח (סימן רס"ב ס"ק ב' וד' וסי' רע"ד ס"ק ב').
[76] זוהר (פרשת פנחס דף רמ"ה ע"א) ובשער הכוונות (דף ע"ב ע"ב) ובבא"ח (ש"ש פרשת וירא סעי' ט"ו). וראה שערי תשובה (סי' עד"ר ס"ק א') שכתב: "ואף מי שאינו יודע הכוונות אם רוצה ליישר מעשיו באופן שנוהגים מארי דרזין ולבו לשמים שיהא חשוב לפני ה' כאלו כוון הא מלתא מעלייתא". וע"ע מחזיק ברכה (רע"ד, ב') ובכה"ח (סי' רס"ב ס"ק ב').
[77] שו"ת הרה"ר (תשמ"ו-תשמ"ז סי' מ"ח).
[78] ראה שו"ע (סי' ר"ח סעי' ט' וסי' ת"ט סעי' ז', סי' תע"ה סעי' א' ו-ו' וסי' תרי"ב סעי' ג' וד') וברמ"א (סי' קס"ז סעי' א'), כה"ח (סי' ר"י ס"ק ז' ח').
[79] בשיעור כדי אכילת פרס רבו השיטות: דעת הרמב"ם (שביתת עשור פ"ב ה"ד) שזמן אכילת פרס הוא זמן אכילת שלוש ביצים לחם. ודעת רש"י בפרק בתרא דיומא (שם ד"ה "חצי פרס") והתוספות (פרק כיצד משתתפין, עירובין פ"ג ע"ב ד"ה "שבעת") שזמן אכילת פרס הוא זמן אכילת ארבע ביצים לחם. ונחלקו גם האחרונים בשיעור הזמן לרמב"ם – י"א שהשיעור הוא ארבע דקות וי"א שתי דקות. ולהלכה אנו נוהגים שהשיעור הוא ארבע דקות (כה"ח סי' תרי"ב ס"ק טו"ב וי"ח).
לדעת המגן אברהם (סימן ר"י ס"ק א') גם ביום חול צריך להקפיד לאכול כזית כדי אכילת פרס כדי שיוכלו לברך ברכת המזון. ולכן אם מביאים לפניו פרוסות לחם קטנטנות שבכל אחת מהן אין כזית – צריך להקפיד לאכול ביחד שניים או שלושה מהן כדי שיאכל כזית בכדי אכילת פרס. וביום חול אין נ"מ אם יאכל בתחילת הסעודה או בסוף. ועיין לכה"ח (שם ס"ק ז'-ח') שצריך לאכול תוך 4 דקות, ואם לא אכל בזמן ואין לו עוד לחם – יברך ברכת המזון בלי שו"מ. ועיין לבא"ח (פרשת חקת סעי' י"ב ופרשת מסעי סעי' ז') שפסק כן מדין סב"ל אבל בליל פסח וסוכות אם לא אכל את הפת או המצה תוך שיעור זמן של ארבע דקות – לא יצא יד"ח, עיי"ש. וראה עוד במאמר מרדכי למועדים וימים (פרק מ"ה סעי' ו').
הפרמ"ג (מובא במשנ"ב שם ס"ק א') מחדש שאם אכל פת כדי שביעה, שאז מתחייב בברכת המזון מדאורייתא, אז אפילו אם אכל מעט מעט לא בשיעור כדי אכילת פרס – מברך ברכת המזון. ונראה שמדין סב"ל – לא יברך אלא בלי שם ומלכות ויהרהרם בליבו.
ע"כ צריך לשים לב לאכול את כזית הפת בארבע דקות. וגם האנשים הממעטים באכילת לחם ולפעמים אינם אוכלים כזית לחם בכל הארוחה, או שאוכלים מעט מזעיר בתחילה או בסוף, ישימו לב לאכול כזית לחם בתחילת הארוחה ואחר כך יאכלו כרצונם. אבל לא יאכלו בשבת ויו"ט את כזית הפת בסוף הסעודה, משום שאז אכילת פת זו שעליה עיקר הסעודה נאכלת על בטן שבעה, ואולי היא אכילה גסה ולא "לתיאבון".
[80] עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סו"ס ג').
