מבית דרכי הוראה לרבנים

פרק כב – ברכת המזון בשבת

תוכן הספר

הדור בלבושו

א – צריך לישב בכבוד אצל השולחן הדור בלבושו כמו שיושב לפני גדולים, ובפרט בשעה שמברך ברכת המזון[1].

שפע לימות השבוע

ב – כתב האר"י ז"ל: "בליל שבת יניח לאחר ברכת המזון על השולחן את הכוס של ברכת המזון עם מעט מהיין וקצת לחם תחת המפה אבל לא לחם שלם, והוא להמשיך שפע משפע ברכות השבת לכל השבוע"[2].

מגדול

ג – בשבת ובכל יום שמתפללים בו מוסף וכן במוצאי שבת, בסעודת ברית ובפורים אומרים בברכת המזון: "מִגְדּוֹל ישועות מלכו" במקום: "מגדיל ישועות מלכו"[3].

"רצה והחליצנו"

ד – מוסיפים בשבת "רצה והחליצנו" וכו' בברכת המזון בין "רחם" לברכת "בונה ירושלים"[4].

נוסח 'זוּנֵנוּ' ו'רְעֵנוּ' בשבת

ה – יש לומר בנוסח ברכת 'רחם': 'רְעֵנוּ' 'זוּנֵנו', וביאורו: דרך בקשה, שמבקשים מהקב"ה שירעה אותנו ושיזון אותנו[5].

לא הזכיר "רצה והחליצנו"

ו – לא הזכיר "רצה והחליצנו" במקומו והתחיל את ברכת "בונה ירושלים", ואפילו אמר מילות: "ברוך אתה" של ברכת "בונה ירושלים", אם לא הזכיר שם ה' – חוזר ל"רצה והחליצנו" וממשיך את ברכתו על הסדר עד סופה[6].

הזכיר ה' ולא חתם

ז – הזכיר שם ה' ואמר: "ברוך אתה ה'", אך עדיין לא חתם: "בונה ירושלים" – אומר: "למדני חקיך" וחוזר ואומר: "רצה והחליצנו" וממשיך את ברכתו על הסדר עד סופה[7].

אמר תיבת "בונה"

ח – הזכיר גם מילת "בונה" ואמר: "ברוך אתה ה' בונה" – מסיים את הברכה במילה "ירושלים"[8], ומוסיף לברכת המזון ברכה בשם ומלכות, כדלהלן: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית, ברוך אתה ה' מקדש השבת".

סיים "בונה ירושלים"

ט – סיים את ברכת "בונה ירושלים" ונזכר ששכח "רצה והחליצנו" לפני שהתחיל ברכת "הטוב והמטיב" – אומר בשם ומלכות: "ברוך אתה ה' א-להינו מלך העולם שנתן שבתות למנוחה" וכו'[9].

התחיל ברכת "הטוב והמטיב"

י – התחיל את ברכת "הטוב והמטיב" [דהיינו, לאחר שאמר: "ברוך אתה ה' בונה ירושלים", התחיל לומר מתוך שגרה: "ברוך אתה ה' א-להינו מלך העולם", על דעת להמשיך: "הא-ל אבינו מלכנו אדירנו" וכו'], ונזכר שלא אמר: "רצה והחליצנו" – חוזר לראש ברכת המזון. ואפילו אם אמר רק את מילת "ברוך" של ברכת "הטוב והמטיב" – חוזר לראש ברכת המזון[10].

חזרה בסעודה שלישית

יא – שכח ולא הזכיר "רצה והחליצנו" – חוזר לומר "ברכת המזון" מתחילה [כפי שנתבאר לעיל] בסעודה ראשונה ושנייה לכל הדעות. אמנם, לגבי סעודה שלישית נחלקו הפוסקים, לדעת מרן בעל השולחן ערוך – לא צריך לחזור ולברך[11], אולם לדעת חכמי הקבלה וגאון עוזנו בעל הבן איש חי – צריך לחזור ולברך[12]. ועל כן, אם יש שם אדם שאכל ועדיין לא ברך "ברכת המזון" – הטוב ביותר הוא שחברו שאכל יברך ויוציאנו ידי חובה. אין שם אדם שיכול להוציאו ידי חובת "ברכת המזון" – אם עדיין לא שקעה החמה, טוב שיטול ידיו בלי ברכה, יברך המוציא ויאכל כזית לחם ויחזור ויברך ברכת המזון שנית[13]. מיהו אם סיים סעודתו בלילה ושכח לומר רצה לכו"ע אינו חוזר.

ברכת מעין שלוש

יב – בברכת מעין שלוש שלאחר מיני מזונות או פירות משבעת המינים או שתיית יין, מזכירים מענינא דיומא, ולכן בשבת אומר: "ורצה והחליצנו ביום השבת הזה", ואם שכח ולא הזכיר – אין מחזירים אותו[14].

יג – אם כבר אמר: "כי אתה טוב ומטיב לכל", אף על פי שלא סיים – לא יחזור, אלא יהרהר את הדברים בליבו[15].

ברכה מתוך סידור

יד – ירגיל את עצמו לקרוא את ברכת המזון מתוך הסידור בשבת[16], אף על פי שיודע את ברכת המזון בעל פה, כדי שיראה שינוי בכך שהוא מחזיק סידור בידיו. ומתוך כך ישאל את עצמו מדוע הוא מחזיק סידור שזה דבר שאין הוא מורגל בו, ויזכר על ידי כך לומר "רצה" בשבת.

"יעלה ויבוא" בראש חודש

"יעלה ויבוא"

טו – מוסיפים בראש חודש "יעלה ויבוא" בברכת המזון בין "רחם" לברכת "בונה ירושלים".

זכר לפני "הטוב והמטיב"

טז – לא הזכיר "יעלה ויבוא" בר"ח [בין ביום בין בלילה], ונזכר לפני שהתחיל ברכת "הטוב והמטיב" – אומר בלי שם ומלכות: "ברוך שנתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזיכרון", ואינו חותם בה בברכה[17].

זכר אחר "הטוב והמטיב"

יז – לא הזכיר "יעלה ויבוא" והתחיל את ברכת "הטוב והמטיב" [ואפילו אמר רק את מילת "ברוך"] – אינו אומר "ברוך שנתן" ואינו חוזר לומר "יעלה ויבוא", מפני שבראש חודש אינו חייב לאכול פת כדי שיתחייב לברך בהמ"ז[18].

אמירתו ב"הרחמן"

יח – לא אמר "יעלה ויבוא" במקומו, ונזכר אחרי מילת "ברוך" של ברכת "הטוב והמטיב" – יאמר "יעלה ויבוא" ב"הרחמן"[19].

יעו"י בחוה"מ

יט – חול המועד דינו כראש חודש לעניין "יעלה ויבוא" בברכת המזון[20].

ראש חודש שחל בשבת

זכרון שבת ור"ח

כ – כשחל ר"ח בשבת, מזכיר בברכת המזון "רצה והחליצנו" וכן "יעלה ויבוא" בין "רחם" לברכת "בונה ירושלים"[21].

זכר "רצה" ולא "יעלה ויבוא" לפני "הטוב והמטיב"

כא – הזכיר "רצה והחליצנו" ולא הזכיר של ר"ח – "יעלה ויבא", ונזכר לפני שהתחיל ברכת "הטוב והמטיב" – אומר בלי שם ומלכות: "ברוך שנתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזיכרון" ואינו חותם בה בברכה[22].

זכר "רצה" ולא "יעלה ויבוא" אחר "הטוב והמטיב"

כב – הזכיר "רצה והחליצנו", ולא הזכיר של ר"ח, "יעלה ויבא", ונזכר אחרי שהתחיל ברכת "הטוב והמטיב" – אינו אומר: "ברוך שנתן" ואינו חוזר לומר "יעלה ויבוא"[23], ויאמר "יעלה ויבוא" ב"הרחמן".

זכר "יעלה ויבוא" ולא "רצה" לפני "הטוב והמטיב"

כג – הזכיר של ראש חודש, "יעלה ויבוא", ולא הזכיר של שבת, "רצה והחליצנו", ונזכר לפני שהתחיל ברכת "הטוב והמטיב" – יעשה כפי שנתבאר בסעיפים ו'-ט'.

זכר "יעלה ויבוא" ולא "רצה" אחר "הטוב והמטיב"

כד – הזכיר של ראש חודש, "יעלה ויבוא", ולא הזכיר של שבת, "רצה והחליצנו", ונזכר אחרי שהתחיל ברכת "הטוב והמטיב" – חוזר לראש ברכת המזון ומזכיר "רצה והחליצנו" וגם "יעלה ויבוא" [ומזכיר שוב "יעלה ויבוא" למרות שכבר אמר "יעלה ויבוא" בפעם הראשונה][24].

לא הזכיר "רצה" ו"יעלה ויבוא"

כה – לא הזכיר של שבת, "רצה והחליצנו", ולא של ראש חודש, "יעלה ויבא", ונזכר לפני שהתחיל ברכת "הטוב והמטיב" – מברך בשם ומלכות ברכה הכוללת שבת וראש חודש כדלקמן: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית וראשי חדשים לזכרון", וחותם בשל שבת: "בא"ה מקדש השבת" ואינו מזכיר "ראש חודש" בחתימת הברכה[25].

אכל מבעו"י ומברך בלילה

כו – אכל פת ביום שישי ולא הספיק לברך "ברכת המזון", ונתקדש היום והמשיך בסעודתו ואכל גם בלילה – מזכיר "רצה והחליצנו" בברכת המזון. אך אם פסק מלאכול מבעו"י – לדעת מרן בעל השו"ע – מזכיר "רצה והחליצנו", ולדעת הרמ"א – אינו מזכיר[26].

סעודה שנמשכת ללילה

כז – אכל פת בסעודה שלישית והאריך בסעודתו[27] עד מוצאי שבת – מזכיר "רצה והחליצנו" בברכת המזון[28], אך לא אומר: "השבת הגדול והקדוש הזה" אלא "השבת הגדול והקדוש"[29] ומשמיט מילת "הזה".

שבת ערב ר"ח

כח – ערב ראש חודש שחל בשבת[30] – רצוי מאוד לגמור לאכול "סעודה שלישית" ולברך ברכת המזון לפני ה"שקיעה" ולומר "רצה והחליצנו" בלי פקפוק[31], משום שהמברך ברכת המזון בסעודה שלישית אחרי ה"שקיעה" נכנס למחלוקת הפוסקים ומכניס את ראשו בין הרים גדולים[32].

וכן יש לנהוג בכל מקום שמתחיל סעודתו ביום, ואם ימשיך ללילה ישתנה נוסח ברכת המזון כגון מי שמתחיל סעודתו ביום בפורים או ביום אחרון של חנוכה שיסיים סעודתו מבעוד יום. והחכם עיניו בראשו שלא יכנס למחלוקת.

האריך בסעודה ולא אכל בלילה

כט – האריך ב"סעודה שלישית" ולא ברך ברכת המזון עד מוצאי שבת [שהוא ליל ראש חודש] אך לא אכל בלילה – מזכיר "רצה והחליצנו" בברכת המזון ואינו מזכיר "יעלה ויבוא"[33].

האריך בסעודה ואכל בלילה

ל – המאריך ב"סעודה שלישית" ולא ברך ברכת המזון עד מוצאי שבת [שהוא ליל ראש חודש] ואכל בלילה – נחלקו הפוסקים בדינו. יש אומרים שמזכיר "יעלה ויבוא" ואינו מזכיר "רצה והחליצנו". יש אומרים שמזכיר גם "יעלה ויבוא" וגם "רצה והחליצנו", ואינו נחשב תרתי דסתרי. אמנם, לדעת הבא"ח וכך אנו פוסקים להלכה, בכל אופן מזכיר "רצה והחליצנו" ואינו מזכיר "יעלה ויבוא"[34].

סעודת ר"ח חנוכה או פורים שהתארכה

לא – סעודה בר"ח או חנוכה או פורים שנמשכה עד הלילה שהיא מוצאי ר"ח וחנוכה ופורים – לא יזכיר מספק "יעלה ויבוא" או "על הנסים"[35].

ר"ח שחל בשבת

לב – בשבת שחל בה ר"ח – לכתחילה יש להשתדל לסיים את "סעודה שלישית" לפני השקיעה כדי שיוכל לומר "יעלה ויבוא" בברכת המזון אליבא דכולי עלמא. ואם נמשכה אחרי השקיעה, בין שהמשיכו לאכול ובין שלא – יש אומרים שהולכים אחר תחילת הסעודה, ויאמר בברה"מ גם "יעלה ויבוא" מלבד "רצה והחליצנו", ולדעת הבא"ח – לא יזכיר "יעלה ויבוא"[36].

ז' ברכות השביעי בשבת

לג – היו אוכלים סעודת חתן וכלה של היום השביעי שיצא בשבת ונמשכה הסעודה עד הלילה – לא יאמרו שבע ברכות במוצאי שבת[37].

 


 

[1] בא"ח (ש"ר פרשת בהר-בחקתי סעי' ב'), סי' קול אליהו (עמ' תכ"ד סעי' י'

[2] ע"פ בא"ח (ש"ש פרשת וירא סעי' כ"ב) סי' קול אליהו (עמ' תנ"א).

[3] משנ"ב (סימן קפ"ט ס"ק ה'), בא"ח (ש"ר פרשת חקת סעיף י"ט, שם ש"ש פרשת חיי שרה סעיף ה'), כה"ח (סימן קפ"ז ס"ק ד'). וע"ע בכה"ח (סימן קפ"ט ס"ק י"א) שהביא את דברי האבודרהם, וז"ל: "קיבלתי מרבותי כי בשבת אומר: 'מגדול'. ונ"ל הטעם כי בשבת הוא מלך גדול כנגד החול, ו'מגדול' מלא בוא"ו וחולם בוא"ו הוא מלך גדול. ו'מגדיל' הוא חסר יו"ד בחירי"ק בלא יוד הוא מלך קטן. ועוד: 'מגדיל' הוא בתהלים ועדיין לא היה מלך ו'מגדול' הוא בנביאים וכבר היה מלך, הרד"א. והביאו ד"מ אות א', כנה"ג בהגה"ט", עכ"ל. ועיין סידור קול אליהו (עמ' תס"ד).

[4] הגמ' אומרת (ברכות מ"ח ע"ב): "תנו רבנן: סדר ברכת המזון כך היא: ברכה ראשונה – ברכת הזן, שניה – ברכת הארץ, שלישית – בונה ירושלים, רביעית – הטוב והמטיב, ובשבת – מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה ואומר קדושת היום באמצע. רבי אליעזר אומר: רצה לאומרה בנחמה – אומרה, בברכת הארץ – אומרה, בברכה שתקנו חכמים ביבנה – אומרה. וחכמים אומרים: אינו אומרה אלא בנחמה בלבד. חכמים היינו תנא קמא! – איכא בינייהו דיעבד". ורואים שחז"ל נתנו לתפילה זו חשיבות מיוחדת מאוד, וראה בשו"ע (סימן קפ"ח סעיף ה').

בטור (סי' קפ"ח) כתוב שפירושה של המלה: "והחליצנו" הוא מלשון זרזנו. אבל ה'אבודרהם' (ברכת הלחם, זימון, ברכת המזון ד"ה "רצה והחליצנו") כותב, וז"ל: "רצה והחליצנו וכו' כלומר השביענו ודשננו במצותיך. והטעם שאומר לשון זה בשבת דגרסי' בירושלמי (שבת פט"ו ה"ב) אמר רבי אליעזר בן יעקב: הלשון הזה משמש בהרבה לשונות – ישליף, ישזיב, יזיין, יניח. ישלף – (דב' כ"ה, ט') 'וחלצה נעלו'. ישזיב – (תה' י"ח, כ') 'יחלצני כי חפץ בי'. יזיין – (דברים ג', י"ח) 'חלוצים תעברו'. יניח – (ישעי' נ"ח, א') 'ועצמותיך יחליץ'". והכי איתא בויקרא רבה. והטעם, שעל ידי זכות השבת שישמרוהו ישראל כראוי יהיו נגאלין ונשמטין מן הגלות ויעלו לארץ מזויינים ומזורזים בחלוץ עצמות". מכאן רואים אנו גודל חשיבותה של תפילה זו שמסוגלת לגאולת ישראל והשמטתם מן הגלות.

עוד כותב ה'אבודרהם' (שם) על פירוש תפילה זו: "ואל תהי צרה ויגון וכו' דרך בקשה כלומר אחר שרצית שיהיה לנו יום זה יום מנוחה לא תבוא עלינו היום אנחה שנבוא לידי חלול שבת. ובימים טובים ובחולו של מועד ובר"ח אומר כאן יעלה ויבא וכו' והראנו בנחמות ציון שנאמר (ישעי' מ"ט, י"ג): 'כי נחם ה' ציון'. כי אתה הוא בעל הנחמות שנאמר (ישעי' נ"א, ב'): 'אנכי אנכי הוא מנחמכם'. וחותם: מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים כמו שכתבנו למעלה". מתפללים תפילה מיוחדת להקב"ה שלא נכשל בחילול שבת, ושלא תהיה לנו אנחה על ידי זה. וצריך לשים לב לדברים שבברכה זו.

[5] יש מחלוקת באחרונים אם אומרים: זוֹנֵנוּ או זוּנֵנוּ. וכן אם אומרים: רְעֵנוּ או רוֹעֵנוּ. מחלוקת זאת מובאת בבית יוסף (או"ח סי' קפ"ח אות ה' ד"ה "ואומר"), וז"ל: "גרסינן בירושלמי: תניא אסור לאדם לתבוע צרכיו בשבת וכו', בפרק אלו קשרים (שבת פט"ו ה"ג), ומכאן משמע שיש לגרוס: זוננו בשור"ק במשקל (תה' פ"ה, ה'): שובנו אלקי ישענו. וכמו שכתבו ה"ר דוד אבודרהם (עמ' שכ"ג) ושבלי הלקט (סי' קנ"ז) בשם ה"ר אברהם אבן עזרא, דהשתא אינו שם תואר אלא מתפלל לפניו שיזון אותנו. ונראה שכך יש לפרש: פרנסנו כלכלנו – שהוא מתפלל שיפרנס ויכלכל אותנו, וגם רוענו היה ראוי לפרש לפי זה – רעה אותנו בחסרון וי"ו ושב"א תחת הרי"ש. ובימי חרפי שמעתי מהמדקדקים שהיו אומרים כך אבל בכל הספרים כתוב: רוענו עם וי"ו". כלומר שהירושלמי אומר שצריך להיות אמירת דברים אלו בדרך שבח ובקשה ולא בדרך הזכרת צרכים. וכתב ה'בן איש חי' (ש"ר פרשת חקת סעי' ט"ז) שצריכים באמת לומר: זוּנֵנוּ ורְעֵנוּ, וביאורו: שצריך הכל להיות דרך בקשה, ומבקשים מהקב"ה שיזון אותנו ושירעה אותנו.

[6] הובא בגמ' ברכות (מ"ט ע"א-ע"ב), וז"ל: "גידל בר מניומי הוה קאי קמיה דרב נחמן, טעה רב נחמן והדר לרישא. אמר ליה: מאי טעמא עביד מר הכי? (כלומר שרב נחמן טעה ולא הזכיר את של שבת ובשביל זה חזר לראש, ועל זה שאל אותו גידל: למה זה חזרת לראש). אמר ליה: דאמר רבי שילא אמר רב: טעה – חוזר לראש. והא אמר רב הונא אמר רב: טעה – אומר: 'ברוך שנתן!' אמר ליה: לאו איתמר עלה אמר רב מנשיא בר תחליפא אמר רב: לא שנו אלא שלא פתח ב'הטוב והמטיב', אבל פתח ב'הטוב והמטיב' – חוזר לראש". כלומר, שברכה זו שנתקנה למי שלא הזכיר "רצה" (או "יעלה ויבוא") דוקא למי שלא התחיל עדיין ברכה רביעית, אבל אם התחיל ברכה רביעית – לא יחזור להתחיל "ברוך שנתן" אלא יחזור לתחילת ברכת המזון. וכך כתב השו"ע (סי' קפ"ח סעי' ו'), וז"ל: "טעה ולא הזכיר של שבת, אומר: ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית ברוך אתה ה' מקדש השבת… וכל ברכות הללו בשם ומלכות. והא דסגי בהך ברכה, דוקא כשנזכר קודם שהתחיל הטוב והמטיב, אבל אם לא נזכר עד שהתחיל 'הטוב והמטיב' – צריך לחזור לראש בהמ"ז"

[7] הנה נחלקו בזה הפוסקים: יש האומרים שיאמר "בונה ירושלים" ואחר כך יאמר ברכת "אשר נתן" בשם ומלכות. ויש מי שאומר שעדיף שיאמר "למדני חקיך" ויאמר "רצה" כסדר. והחיד"א בברכי יוסף (סי' קפ"ח אות ז') מאריך בזה. אמנם הבא"ח (ש"ר פרשת חוקת סעי' כ'), החיי אדם (כלל מ"ז אות ט"ז), המשנ"ב (סי' קפ"ח ס"ק כ"ב) וכה"ח (שם ס"ק ט"ז) פסקו שאם אמר: "ברוך אתה ה'" ועוד לא אמר: "בונה ירושלים" – לא ימשיך, אלא יאמר: "למדני חקיך" ואח"כ יאמר: "רצה". ובטעם הדבר ביאר בשער הציון (סי' קפ"ח ס"ק י"ח), וז"ל: "כ"כ הח"א ומטעם כדי שלא יצטרך להוסיף ברכת אשר נתן ללא צורך. ואף שיש איזה אחרונים שכתבו דלאחר שאמר השם – שוב אין תקנה אלא גומר הברכה ואומר אשר נתן (וטעמם מהא דסי' תרפ"ב ע"ש), מ"מ למעשה נ"ל שהעיקר כהח"א. וגדולה מזו כתב הא"ר בשם דרשות מהר"ש דאפילו אם אמר תיבת: בא"י בונה, כ"ז שלא סיים כל הברכה מקרי עדיין עומד באמצע הברכה (ואינו חושש למה שלא יהיה להברכה שום משמעות והוי לבטלה) וחוזר ל'רצה'. וכתב הא"ר שכן משמע ג"כ קצת בבה"ג (וצ"ל לפ"ז דהא דקי"ל בסי' תרפ"ב דמכיון שהזכיר השם – שוב גומר הברכה, היינו משום דמיירי שם בעל הנסים, דהוא מדברים שהוא רק למצוה לכתחלה, ובדיעבד – אין מחזירין אותו, ולהכי גומר הברכה וכמו שהביא הח"א בכלל כ"ד דין ח' בשם גדולי הצרפתים, משא"כ הכא דהזכרה זו היא לעיכובא ויצטרך להוסיף ברכה עי"ז) והעתיקו ג"כ המגן גבורים. ואף שלמעשה צ"ע בזה כמו שמפקפק בזה הח"א, מ"מ עכ"פ בזה שלא אמר עדיין תיבת "בונה" בודאי יש לו לסיים "למדני חקיך" כדי שלא יהיה הזכרה לבטלה, ויחזור ל'רצה' כדי שלא יצטרך להוסיף ברכה".

[8] בשער הציון (סי' קפ"ח ס"ק י"ח) דן בזה אם יסיים "ירושלים", או שלא. ומ"מ להלכה נקטינן שיסיים "בונה ירושלים" ואחר כך יאמר: "ברוך אשר נתן שבתות" וכו', והטעם לפי שאין שום פסוק שכתוב בו: "ברוך אתה ה' בונה", ואין זה דומה ל"למדני חקיך" שיש פסוק כזה לסיים בו, מה שאין כן בסיום של "בונה ירושלים".

[9] שו"ע (סי' קפ"ח סעי' ו').

[10] הנה לדעת החיי אדם (כלל מ"ז אות י"ח) יכול לסיים: "אשר נתן שבתות למנוחה", אף על פי שהתחיל על דעת לומר את ברכת "הטוב והמטיב". והמשנ"ב (סי' קפ"ח ס"ק כ"ג) הביאו בסתמא ומשמע שפוסק כמותו, ומ"מ בביאור הלכה (שם ד"ה "עד שהתחיל") הביא דעות החולקים, ונשאר בצ"ע.

אך לדעת הבא"ח (חוקת ש"ר סעי' כ') אם המשיך ואמר ולו רק מילה אחת, "ברוך" בלבד, על דעת להמשיך את הברכה הרביעית – לא יכול להמשיך, וחוזר לראש ברכת המזון. וכן דעת הברכי יוסף (סי' קפ"ח אות ז') והגר"ז (סי' קפ"ח סעי' ט') ועוד אחרונים.

ואמנם יש הוכחה מפורשת שלא כהחיי אדם, מדברי רש"י (ברכות מ"ט ע"ב): "והדר לרישא – לתחילת ברכת המזון, כדאמרינן (בר' כ"ט ע"ב) גבי תפלה, עקר את רגליו – חוזר לראש, התם הוא דאיכא עקירת רגלים, אבל הכא סיום הברכה הוא עקירת רגלים". הרי לנו שלדעת רש"י העקירה מהברכה לא נעשית עם התחלת הברכה של "הטוב והמטיב", אלא סיום הברכה הקודמת היא שכבר "עקרה" את הברכה הראשונה, ושוב לא יכול לחזור ולומר מידי, וחוזר (ולכן אף שהגמרא תירצה שתקנו ברכת "אשר נתן", י"ל מ"מ כבר הגבילה זאת רק בתנאי שלא התחיל ברכה אחרת, וכיון שהתחיל, הרי חשיב עקירה, וכדברי רש"י הנ"ל).

ולמעשה, מכיון שבכל אופן המשנ"ב מטיל ספק בדברי החיי אדם, ודעת רבנו זלמן והבא"ח (הובאו לעיל) כמו שגם משמע מדברי רש"י הנ"ל, הרי שכך קיי"ל, שמרגע שאמר את המילה "ברוך"' בלבד של ברכת "הטוב והמטיב" – צריך לחזור לראש ברכת המזון.

[11] כי בסעודה ראשונה ושניה יש חיוב בפת (שו"ע סי' רע"ד סעי' ד'), אך בסעודה שלישית יש מחלוקת בין הפוסקים אם דינה כמו סעודה ראשונה ושניה או דינה שונה (ולכן חמור דינה יותר, שאף אם בא לחזור – נכנס לבית הספק). והנה מרן (סי' רצ"א סעי' א') כתב: "יהא זהיר מאד לקיים סעודה שלישית ואף אם הוא שבע יכול לקיים אותה בכביצה, ואם א"א לו כלל לאכול – אינו חייב לצער את עצמו. והחכם עיניו בראשו שלא ימלא בטנו בסעודת הבוקר, כדי ליתן מקום לסעודה שלישית" (וע"ע שם סעי' ה').

והנפקא מינה, בשכח ולא אמר "רצה", שלא יהיה חייב לחזור אם אין חיוב של סעודה כמו בסעודת הבוקר. וכך מרן פסק בענין זה בהלכות ברכת המזון שלא חייב לחזור, וכמו בראש חודש שאם לא אמר "יעלה ויבוא" – לא חייב לחזור כיון שהוא לא חייב בסעודה, וז"ל (סי' קפ"ח סעי' ח'): "סעודה שלישית בשבת, דינה כר"ח".

[12] בא"ח (ש"ר פרשת חוקת סעי' כ'), ז"ל: "ואם טעה בסעודה שלישית של שבת, יש פלוגתא, דיש אומרים חוזר כדין סעודה ראשונה ושניה, ויש אומרים דאינו חוזר, ואף על גב דשורת הדין מחייבת דספק ברכות להקל ואינו חוזר, מכל מקום כיון דעל פי הסוד קיימא לן אין הפרש בחיובא בין סעודה שלישית לבין שתי סעודות, דשווים הם בחיוב, לכך צריך להורות דגם בסעודה שלישית חוזר".

[13] כי מ"מ נתבאר בבא"ח (שם) שאם טעה בסעודה אחרת שאחר שחרית שברך בה המוציא וברכת המזון ולא הזכיר בה רצה, שלכו"ע אינו חוזר, וא"כ אם יטול שוב ידיים ויאכל שוב לחם, ויאמר "רצה" בברכת המזון (בסעודה שלישית) – יצא ידי חובה לכו"ע.

[14] שו"ע (סי' ר"ח סעי' י"ב).

[15] שו"ע ונושאי כליו (סי' ר"ח סעי' י"ב) ובא"ח (ש"ר פרשת מסעי סעי' ג').

[16] וטוב לומר "ברכת המזון" מתוך הסידור גם בימות החול, אך לכל הפחות יעשה כן בשבת.

[17] שו"ע (סי' קפ"ח סעי' ז'), וז"ל: "אם טעה ולא הזכיר בה של ר"ח בין ביום בין בלילה – אומר: ברוך שנתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון, ואינו חותם בה. והוא שנזכר קודם שהתחיל הטוב והמטיב; אבל אם לא נזכר עד שהתחיל הטוב והמטיב – אינו חוזר, מפני שאינו חייב לאכול פת כדי שיתחייב לברך בהמ"ז. וחוה"מ דינו כר"ח".

והיינו, שבגמ' (ברכות מ"ט ע"א) נסתפק רב גידל אם חתים או לא, וכלשון הגמרא שם: "הדר יתיב וקאמר: טעה ולא הזכיר של ראש חודש – אומר: ברוך שנתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון. ולא ידענא אי אמר בה שמחה אי לא אמר בה שמחה, אי חתים בה אי לא חתים בה". והרמב"ם (הל' ברכות פ"ב הי"ג) והרי"ף (ברכות ל"ו ע"א בדפיו) כתבו על זה שמספק אומרים סב"ל. וכך פוסק השו"ע כאמור.

אמנם הירושלמי חולק על הבבלי, ולדעתו גם בראש חודש אומרים: "אשר נתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון" עם חתימה וגם בפתיחה מזכיר שם ומלכות, ודינו כמו בשבת, וכך דעת הרא"ש (ברכות פרק ז' סי' כ"ג). הברכי יוסף (שם אות ט') מאריך בעניין זה, ומסקנתו כדעת השו"ע שאינו מזכיר שם ומלכות.

אמנם המשנ"ב (סי' קפ"ח ס"ק כ"ה, ביה"ל שם ד"ה "אומר ברוך שנתן") אומר דנראה לפסוק כהגר"ז (שם סעי' י') והחיי אדם (כלל מ"ז אות כ') ועוד אחרונים שכתבו שצריך לומר בתחילת הברכה: "ברוך אתה ה'" וכו', ובלי החתימה האחרונה. אבל לדינא כיון שסתימות השו"ע והרמב"ם לא כן, וכך דעת מרן הבא"ח (ש"ש פרשת ויקרא סעי' כ"א) ולדעת הגר"א יש מחלוקת בזה בין הבבלי לבין הירושלמי, וקיי"ל בזה כהבבלי, על כן – לא צריך לחזור מדין סב"ל, וכך פסק בכה"ח (שם ס"ק ל"א).

וממילא נמצא, שאם אמר: "ברוך אתה ה'" ולא אמר "בונה ירושלים", לדעת השו"ע ודעימיה – צריך לומר "בונה ירושלים", ואחר כך יאמר בלי שם ומלכות: "ברוך אשר נתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון", אך לדעת המשנ"ב והפוסקים כמותו, אם אמר: "ברוך אתה ה'" – יאמר: "למדני חקיך", ויאמר "יעלה ויבוא". ואם סיים: "בונה ירושלים אמן" – יאמר: "ברוך אתה ה' א-להינו מלך העולם, אשר נתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון", עם שם ומלכות, וכנ"ל.

[18] ואף שאם אדם נשבע שלא לאכול בראש חודש – השבועה בטלה, וצריך לאכול מיד (ראה רמב"ם הל' שבועות פ"א ה"ו), כבר כתבו התוספות (ברכות מ"ט ע"ב ד"ה "אי בעי"; סוכה כ"ז ע"א ד"ה "אי בעי") שלא חייב לאכול פת דוקא אלא יכול לאכול גם שאר דברים שאין צריך לברך בעבורם ברכת המזון.

[19] הרמ"א (סי' קפ"ח סעי' ז') כותב: "ואפשר דמ"מ יש לאמרו בתוך שאר הרחמן, כמו שנתבאר לעיל סוף סי' קפ"ז גבי על הנסים, ואולי יש לחלק כי ביעלה ויבא יש בו הזכרת שמות ואין לאומרו לבטלה, כן נראה לי וכן נוהגין". והקשה המג"א (סי' קפ"ח ס"ק י"א) על הרמ"א: ומה בכך אם יאמר, וכי אדם לא יכול לומר בקשות פרטיות שיש בהם הזכרת שמות (ובפרט שהוא כבר אחרי הברכות של ברכת המזון שהם דאורייתא!). והביא הבה"ל (ד"ה "ואין לאומרו") בשם ספר בגדי ישע, שכיון שכוונתו בזה לצאת ידי חיוב ברכה, גרע בכך ויש חשש ברכה לבטלה. אמנם תמוהים דבריו כיון שאין הוא מזכיר שם ה' כלל (שכאשר אומר ב"הרחמן" אינו מזכיר כלל את "אלוקינו" וכו', כמובא בכה"ח הנ"ל). ונראה לומר כדעת הבא"ח שבראש חודש ובחול המועד אם לא אמר "יעלה ויבוא" – יאמר ב"הרחמן" ודיו (ראה שו"ת רב פעלים (או"ח ח"ב סי' מ'), בא"ח (ש"ר פרשת תצוה הל' פורים סעי' י"ד), כה"ח (סי' קפ"ח ס"ק ל"ד)).

[20] שו"ע (סי' קפ"ח סעי' ז').

[21] שו"ע (סי' קפ"ה סעי' ה').

[22] שו"ע (סי' קפח סעי' ז').

[23] כשהזכיר רק "רצה" ולא הזכיר "יעלה ויבוא", בטור (סי' קפ"ח) מובא מחלוקת בין אחיו רבי יחיאל לבין רבי יוסף. שהרי כאשר חל יום כיפור בשבת ושכח בתפילת נעילה, והזכיר רק את כיפור ולא של שבת, אף שכל מה שתקנו חז"ל לומר את תפילת נעילה הוא רק לכבוד יום כיפור, והרי הזכיר את "כיפור" הגמ' (שבת כ"ד ע"ב) אומרת שהוי יום שהתחייב בארבע תפילות ולכן אם לא הזכיר של שבת – יחזור (וראה בב"י סי' תרכ"ג). וע"פ זה אומר רבנו יחיאל, שגם בשבת וראש חודש אם אמר "רצה" אבל לא אמר "יעלה ויבוא", הדין הוא – שצריך לחזור אף שעצם הדין של החיוב של אכילת פת היא שייכת רק לשבת, כי בר"ח אין חיוב לאכול פת, אף על פי כן יתחייב לחזור. וכך גם דעת הרשב"א (הובא בב"י שם, וראה בדברי חמודות [ברכות פ"ז ס"ק ע"ח]). ורבי יוסף ס"ל שיש חילוק בין חיוב תפילה לחיוב של ברכת המזון (ובטור שם כתב טעמו, שמשום האי מיעוטא לא תקנו שיחזור, ועוד שחיוב אכילת הפת אינו משום ר"ח, וע"ע במג"א ומחה"ש שם ס"ק י"ב).

ומכיון שכן, אם שכח ולא אמר "יעלה ויבוא" – דינו כחול. ומרן בשו"ע (סי' קפ"ח סעי' ז') פסק כמותו מדין סב"ל. ואף על פי שיש הרבה ראשונים שדעתם שצריך לחזור אם לא אמר "יעלה ויבוא", אף על פי כן, אומר הברכי יוסף (סי' קפ"ח אות י') שפוסקים כרבי יוסף להלכה. והגר"א (שם אות ט"ז) חילק מסברא שבתפילה יש דין חזרה (במקרים אחרים), ולכן חוזר אף בכה"ג, אבל בר"ח לענין ברכת המזון – אין דין חזרה כלל, ועל כן אינו חוזר.

[24] מגן אברהם (סי' קפ"ח ס"ק י"ג). והטעם שכיון שבפעם הראשונה כשאמר "יעלה ויבוא" ולא אמר "רצה", נחשב כאילו לא אמר ברהמ"ז כלל, א"כ חזרתו היא לו כפעם ראשונה, וחייב לחזור ולומר גם "יעלה ויבוא".

[25] נחלקו כיצד יחתום את הברכה, האם יחתום "מקדש השבת" בלבד, שכן אין שום חיוב של סעודה בראש חודש, ודי בזה שהכניסו "יעלה ויבוא" בברכת המזון, ובמקרה הזה פתח בברכה "וראשי חדשים לזכרון", אבל אין שום עניין גם להזכירו בחתימה, ויש האומרים שחותם: "מקדש השבת וראשי חדשים" שהרי אינו מוסיף ברכה מיוחדת בשביל כך, ולמה לא יזכיר גם ר"ח.

וז"ל האור זרוע (ח"ב הלכות ר"ח סי' תס"א): "ופי' מורי רבי' יהודה בר' יצחק דאי אקלעו ר"ח ושבת בהדי הדדי ולא פתח בהטוב והמטיב – אומר: בא"י אמ"ה אשר נתן שבתות למנוחה ור"ח לעמו ישראל בא"י מקדש השבת וישראל ור"ח".

וגם רבנו ירוחם (תולדות אדם, נתיב י"א ח"א) כתב כן, וז"ל: "ואם הוא ראש חדש ושבת וטעה ולא הזכיר רצה והחליצנו ולא יעלה ויבא – כוללן יחד ואומר: בא"י אשר נתן שבתות למנוחה לעמו ישראל לאות ולברית וראשי חדשים לזכרון בא"י מקדש השבת וישראל וראשי חדשים. ואף על פי שהיא סמוכה לחברתה, פותח בה בברוך כמו הטוב והמטיב, שאינה אלא אקראי בעלמא".

אך מרן בשו"ע (סי' קפ"ח סעי' ז') כתב, וז"ל: "ואם שכח (גם) של שבת ונזכר קודם שהתחיל הטוב והמטיב – כולל ר"ח עם שבת, ואומר: 'שנתן שבתות למנוחה וראשי חדשים לזכרון'. ואם פתח בהטוב והמטיב – חוזר לראש בהמ"ז, ומזכיר של שבת ושל ר"ח. ויש מי שאומר שאם שכח של שבת ור"ח, ונזכר קודם שהתחיל הטוב והמטיב – אומר: שנתן שבתות למנוחה וראשי חדשים לזכרון', וחותם בשל שבת ואינו חותם בשל ר"ח".

וזה לשון המשנ"ב (סי' קפ"ח ס"ק ל'): "ואינו חותם בשל ר"ח – כדלעיל דליכא חתימה בר"ח. ואע"ג דהכא מזכיר השם בחתימה בלא"ה משום שבת מ"מ אינו כדאי להזכיר, דהזכרת השם הוא על שניהם. ומ"מ לדינא מסקי האחרונים דיזכיר בחתימה גם ר"ח מטעם דבלא"ה הרבה פוסקים ס"ל דגם בכל ר"ח צריך לחתום בברכה כמו ביו"ט, ואע"פ שאין אנו נוהגין כוותייהו משום חשש ברכה שא"צ, הכא דבלא"ה חותם בברכה בשביל שבת, שפיר דמי לומר מקדש השבת וישראל וראשי חדשים", עכ"ל.

וכך נמצא דעת המג"א (סי' קפ"ח ס"ק י"ד) ודעת הלבוש (סי' קפ"ח סעי' ח') והדברי חמודות (ברכות פ"ז ס"ק ע"ו), הביאם העטרת זקנים (שם אות ב') ודעתו ג"כ כהמ"א.

ומיהו מכיון שבשו"ע הביא ב' דעות בזה, ובברכי יוסף (סי' קפ"ח אות י"א) ועוד אחרונים (הא"ר שם אות י"ח והיד אפרים שם) לא ניחא להו דברי המגן אברהם, על כן – אין לחתום אלא מקדש השבת.

[26] הנה דעת הרא"ש (שו"ת כלל כ"ב סי' ו') שאזלינן בתר סוף סעודה, ואם התחיל מבעו"י וסיים סעודתו בלילה – לא יוכל לומר "רצה והחליצנו", וז"ל: "ששאלת, מי שהתחיל לאכול בשבת סמוך לחשיכה וחשכה לו קודם גמר סעודתו, אם יזכיר של שבת בברכת המזון, כיון דעיקר הסעודה היתה בשבת. דע, שאין לו להזכיר כלל של שבת בחול מידי דהוה אתפלת המנחה של שבת, שאם לא התפלל אותה – מתפלל במוצאי שבת שתים של חול; כי אין להזכיר של שבת בחול אע"פ שנתחייב תפלה זו בשבת. וכן בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהם היום, דקאמר רבי יוסי (פסחים ק"ב): גמרו סעודתן, כוס ראשון – אומרים עליו ברכת המזון, שני – אומרים עליו קידוש היום. בתוספתא דברכות שונה בדברי רבי יוסי: ומזכיר של שבת בברכת המזון – אע"ג דסעודת חול היתה, כיון דמברך בשבת צריך להזכיר של שבת, הכא נמי, אע"ג דסעודת שבת היתה, כיון דמברך בחול לא יזכיר של שבת. אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל", עכ"ל.

אך דעת המהרי"ל (שו"ת סי' נ"ו שאלה ו'), שהקובע לאמירת "רצה" הוא עיקר סעודה, ועל כן מי שהתחיל סעודתו ביום שבת ונמשכה סעודתו עד הלילה – יאמר "רצה" כיון שסו"ס התחיל סעודתו ביום, וז"ל: "עוד שאל, במיימוני (הגהות מיימוני פ"ב דמגילה הי"ד אות א') כתוב וז"ל: מיהו אם משהה סעודתו עד הלילה אומר מהר"ם שצריך לברך 'על הנסים' כדאשכחן דרב צלי של שבת במוצאי שבת, עכ"ל (וקשה לי הא קיימא לן מי שלא התפלל בשבת במנחה יתפלל במוצאי שבת שתים של חול). תשובה: אם משכה סעודה עד הלילה, דבמיימוני כתוב דמברך בברכת המזון 'על הנסים'. וקשה לך דמי שלא התפלל בשבת במנחה דמתפלל במוצאי שבת ב' של חול, לא דמי כלל, דהתם טעמא דשעת מנחה עברה, ותפלת מנחה יש לה זמן קבוע, וכיון דהזמן עבר ולא התפלל מתפלל במוצאי שבת לתשלומין, ושני התפלות הם תפלת ערבית, היאך יתפלל של שבת ודינו להבדיל בראשונה ושניה לתשלומין, דודאי שעת מנחה ליתא דכבר עבר' וערבית אינה במוצאי שבת אלא של חול, אבל ברכת המזון אתי על סעודה שסעד בשבת, וכיון דאכתי לא צלי ערבית של חול, וכן מנהג פשוט במדינת בני ח"ת בני אושטרייך, וכו'. אמנם (מכאן ואילך לא הובא בב"י, ונראה מדברי הב"י שם שחולק המהרי"ל על הרא"ש, וע"ע בט"ז שם ס"ק ז', א"ר ס"ק כ') יש תשובת הרא"ש (שו"ת הרא"ש כלל כ"ב סי' ו') דקיימא כוותיה שאין להזכיר מעין המאורע בלילה מוצאי היום אפילו התחיל מבעוד יום, וכן אית' באורח חיים (טור סי' תרצ"ה) בשם הרא"ש", עכ"ל.

בשו"ע למעשה נמצא שמרן סותר את עצמו בשלושה מקומות שונים.

וז"ל מרן בהלכות סעודה (או"ח סי' קפ"ח סעי' י'): "היה אוכל ויצא שבת – מזכיר של שבת בבהמ"ז דאזלינן בתר התחלת הסעודה". ובבית יוסף (בשלהי סי' קפ"ח) מביא את דברי הרא"ש בתשובה ואת הגה"מ נגדו, ומצטט את דברי האורחות חיים להלכה, וז"ל: "וכן כתב בארחות חיים וזה לשונו: 'היה אוכל ויצא שבת, כתבו התוספות שמזכיר של שבת בברכת המזון שהכל הולך אחר התחלת הסעודה. והוא הדין בראש חודש ופורים וכן בתפילת נעילה אע"פ שהוא לילה מזכיר בה של שבת', עכ"ל", הרי לנו שמרן פסק שהתחלת סעודה קובעת, והוא כדעת המהרי"ל.

ובהלכות שבת (סי' רע"א סעי' ו') פוסק מרן, וז"ל: "אם גמר סעודתו (פי' שהתחיל אותה מבעו"י) וקידש היום קודם שברך בהמ"ז – מברך בהמ"ז על כוס ראשון ואח"כ אומר קידוש היום על כוס שני, וצריך להזכיר של שבת בבהמ"ז, אע"פ שמברך קודם קידוש", והוא כדעת הרא"ש. הרי לנו סתירה בדברי מרן!

ועודנו עומדים ותוהים האיך ליישב את הדברים, באים דברי מרן בהלכות פורים (סי' תרצ"ה סעי' ג') וטופחים שוב על פנינו, וז"ל: "ואם התחיל סעודתו ביום ומשכה עד הלילה – אומר 'על הנסים', דבתר תחלת סעודה אזלינן; ויש מי שאומר שאין לאומרו", עכ"ל. ונמצא, שמרן בהלכות סעודה (סי' קפ"ח) נקט כדעת המהרי"ל; בהלכות שבת (סי' רע"א) נקט כדעת הרא"ש; ובהלכות פורים (סי' תרצ"ה) העלה על שולחנו את שתי השיטות.

אמנם הרמ"א פוסק שאזלינן אחר התחלת סעודה, וכותב כן בפירוש בהל' שבת (סי' רע"א סעי' ו'), וז"ל: "הגה – וי"א דאינו מזכיר של שבת, דאזלינן בתר תחלת הסעודה, וכן עיקר כמו שנתבאר לעיל סוף סימן קפ"ח" (שם מרן סתם כדעת המהרי"ל). וגם בסימן תרצ"ה כותב רמ"א, אחרי שמרן מביא את שתי הדעות: "ונוהגין כסברא ראשונה", כלומר שאזלינן בתר התחלת סעודה, הרי שדעת רמ"א בכל מקום כדעת המהרי"ל שהתחלת הסעודה קובעת לגבי ברכת המזון.

ביישוב הסתירה בדברי מרן מאריכים האחרונים, וכך כתב המג"א (סי' רע"א ס"ק י"ד), וז"ל: "וצריך להזכיר של שבת – אע"ג דבסס"י קפ"ח פסק דאזלינן בתר התחלת הסעודה, י"ל דספוקי מספק' ליה, ומספיק' בכל ענין צריך להזכיר, דאין קפידא אם מזכיר שלא לצורך כמ"ש סס"י ק"ח".

וכתב המג"א (שם ס"ק ט"ו) על דברי הרמ"א שפוסק כאן כדעת המהרי"ל, וז"ל: "וי"א דאינו מזכיר – אע"ג דבתוספתא בברכות קתני בהדיא דמזכיר, שאני התם שאכל ג"כ משחשיכה, אבל הכא שגמר סעודתו מבע"י – לא (הרא"ש ורי"ו); וא"כ אם אכל משחשיכה – לכו"ע צריך להזכיר, וכ"מ בתשובת מהרי"ל סי' נ"ו".

ונמצא להלכה שלדעת המג"א אליבא דמרן אם התחיל סעודתו ביום שישי אפי' אם לא משך סעודתו עד הלילה – גם כן יאמר "רצה" (כשמברך בלילה), כיון דספוקי מספקא ליה, ואילו לדעת רמ"א – לא מזכיר אם לא אכל, אבל אם אכל אז דעתו כדעת מרן שצריך להזכיר של שבת כיון שסו"ס אכל בשבת, וכך פוסק המשנ"ב (שם ס"ק ל'). (ובאוכל בשבת ונמשכה סעודתו עד הלילה – בכל גוונא מזכיר של שבת בברכת המזון).

אמנם תי' של המג"א בדברי מרן מוקשים, וראה בברכי יוסף (סי' קפ"ח אות י"ב דין יו"ד ד"ה "מזכיר") שכתב, וז"ל: "ואפשר לומר דדעת מרן ז"ל דמ"ש התוס' דאזלינן בתר התחלת סעודה והוא דעת מהר"ם והגהמי"י וסייעתם, אינו לגמרי, כמו שנראה מא"ח שהביא מרן בסי' רע"א, אלא ה"ד כשמשכה סעודתו בשבת עד הלילה וגם בלילה ליל מ"ש עדיין לא גמר סעודתו דוקא וכמו שיתבאר. והוא דקשי' ליה למרן דאי אמרינן דדעת התוס' והמהר"ם וסייעת' דאזלינן בתר התחלת הסעודה לגמרי בכל עניין בין גמר מבע"י ובין משך בלילה שאחריו קצת, א"כ ערב שבת דמשך עד הלילה ליל שבת ואכל קצת בליל שבת לא יזכיר של שבת בבהמ"ז, וזה הפך התוספתא שהביא הרא"ש דתני דמזכיר של שבת, לכן אפשר דסבר מרן דעת התוס' ומהר"ם הכי הוי וכו' וס"ל למרן דצריך לחלק לדעתם – דכשגמר סעודתו ביום וחל עליו החיוב כשסילק עצמו מהסעודה אז אם מברך בלילה שאחריו הוי כתפילת התשלומין דחל חיובו ביום שעבר והשתא משלים דמתפלל כי השתא, ולכן אם גמר סעודתו מבעו"י וקידש היום דחל עליו חיוב ברהמ"ז ביום ובא להשלים חיובו בליל שבת אז צריך להזכיר שבת אף לדעת התוס' וכו' והיינו דפסק בסי' רע"א וכו' אך כי אכתי לא גמר סעודתיה ומשכה עד הלילה ממש נמצא דלא חל החיוב עליו של ברכת המזון ביום שעבר כי אם עתה בלילה הזה, וא"כ מברך כדינו דאזלינן בתר התחלת סעודה וכו' והיינו שפסק בדין זה ובסי' תרצ"ה סתם כן, ולפי"ז אם גמר סעודה ג' מבעו"י ולא בירך עד ליל מוצ"ש – אינו מזכיר לדעת התוס' ומהר"ם דהו"ל כתפילת התשלומין, וכי תימא כל כי הא הו"ל לפרש בב"י וכו' יש מקום לומר דפירש דבריו בבדק הבית וזו אחת ההלכות שנגנבו ונאבדו מס' בדק הבית והשו"ע חיברו אחר בדק הבית כידוע. ולפי האמור מרן פסק כדברי התוספות ומהר"ם ובנמשכה סעודת שבת עד הלילה ועדיין לא גמר הסעודה יש צדדים לכאן ולכאן (ונמצא לפירושו הזה בדעת מרן, שבאמת ס"ל דאזלינן לעולם אחר התחלת הסעודה, אך דוקא מפני שהמשיך לאכול גם בלילה, וא"כ מה שפסק שמזכיר במוצ"ש "רצה", היינו דוקא שהמשיך לאכול במוצ"ש אך אם פסק מבעו"י ורוצה לברך בלילה – אינו מזכיר "רצה", וכן כשאכל בע"ש ומברך בלילה שכתב בשו"ע שמזכיר "רצה", היינו דוקא מפני שסיים סעודתו מבעו"י (ומתחייב כדין תפילת התשלומין) אך אם המשיך גם בלילה, א"כ אזלינן בתר התחלת סעודתו ואינו מזכיר "רצה", היפך מדברי המג"א).

והיותר נראה דלפי מה שסתם מרן סי' ער"א שפורס מפה ומקדש ומברך המוציא יזכור של שבת, דהא קידש ובירך המוציא, ואכל בשבת ובכי ה"ג מקרי סעודת שבת אף לדעת התוס' לפום מאי דאמרינן, ועיין בדברי הרא"ש פ' ע"פ ודוק היטב", עכ"ל הטהור.

אמנם מדברי הגר"א (סי' תרצ"ה ס"ק י"א) עולה דרך אחרת ליישב את הדברים, והיא שֶלַּשַׁבָּת יש מעלה מיוחדת, שיש בה הארה שאינה קיימת בשאר חגים. כמו כן, יש בה תוספת קדושה הנקראת: "תוספת שבת" בכניסתה וביציאתה. ולכן לדעת הרמב"ם הקידוש בליל שבת הוא דאורייתא, והבדלה במוצאי שבת גם כן דאורייתא, אלא שרבנן אמרו שצריך לקדשו על היין (ויש חולקים על הרמב"ם).

על פי זה מיושבים הדברים היטב. שמרן בסי' קפ"ח פסק שאזלינן בתר עיקר סעודה, לא משום שכך הדין בכל מקום, אלא משום ששם הוא מדבר בהתחיל סעודתו בשבת, ומושך אותה עד למוצאי שבת, באופן זה אומר מרן שצריך לומר "רצה", והוא מפני שהארת השבת ממשיכה גם לתוך הלילה של מוצאי שבת. ודבר זה לא קיים בחנוכה ופורים או בר"ח, וכבר אמר על זה השל"ה הקדוש שבראש חודש ובחנוכה אין שום הארה שממשיכה מרגע שחשכה ויצאו כוכבים. ולפי זה מובן גם כן, שמה שפסק מרן בסי' רע"א שהאוכל ביום שישי ומושך סעודתו עד לתוך השבת, הדין הוא שאומר "רצה", זה לא משום שפסק שאזלינן בתר סוף סעודה, אלא משום שבאוכלו ביום שישי, מתקבלת הארת שבת עוד לפני שקדש היום, ועל כן צריך גם כן לומר "רצה", משום שיש הארת שבת כבר מבעו"י. וממילא מיושב מה שמביא מרן בהלכות פורים את שתי השיטות, והוא משום שיש שם מחלוקת האם יש הארה או לא, ועל כן הביא את שתי הדעות, ללמדנו שבדבר זה תלוי אמירת דין "על הניסים". וכך מיושבים דברי השו"ע ללא שום סתירה (וראה עוד שו"ת רב פעלים או"ח ח"א סי' ה', בא"ח ש"ר פרשת חוקת סעי' כ"ב).

[27] נכון להזהיר לאותם הנוהגים לאכול סעודה שלישית בשעה מאוחרת סמוך לשקיעה וממשיכים בסעודתם עד הלילה, כי רק אם התחיל בהיתר, כרבע שעה לפני השקיעה, יכול להמשיך ולאכול אחר צה"כ עד שעה מאוחרת בלילה, שאל"כ יש לסיים את הסעודה לפני השקיעה.

[28] שו"ע (סי' קפ"ח סעי' י'), וראה לעיל ביאור כל זה.

[29] בא"ח (ש"ר פרשת חקת סעי' כ"ב).

[30] וכן שבת שחל בערב פורים לפרזים.

[31] וכשעושים כן יאמרו דברי תורה וישירו אחרי ברכת המזון.

[32] כשחל ר"ח במוצ"ש ואכל סעודה שלישית ונמשכה סעודתו עד הלילה ובא לברך ברה"מ, נכנס לספק גדול בנוגע לאמירת "יעלה ויבוא" ואמירת "רצה", שכן אם נאמר שאזלינן גם בתר סוף סעודה, הרי שצריך להזכיר גם "יעלה ויבוא". על כל פנים, אם יזכיר בברכת המזון גם "רצה" וגם "יעלה ויבוא" הרי יש בזה תרתי דסתרי אהדדי, לפי ש"רצה" מורה על שבת ואילו "יעלה ויבוא" מורה על מוצאי שבת. ונחלקו בזה גדולי האחרונים וכפי שיובא באריכות להלן (הע' ל"ד).

ובשו"ע (סי' קפ"ח סעי' ט') נפסקה הלכה: "היה אוכל ויצא שבת – מזכיר של שבת בברכת המזון, דאזלינן בתר התחלת סעודה, וה"ה לר"ח פורים וחנוכה". וכן הביא (סי' תרצ"ה סעי' ג') שתי דעות אם הולכים אחר תחילת הסעודה או לפי זמן שמברך ברכת המזון. וכתב שם הרמ"א שסברא ראשונה עיקר, היינו שהולכים לפי תחילת הסעודה. אולם לדעת הרא"ש לא הולכים לפי התחלת הסעודה.

וכתב המג"א (סי' קפ"ח ס"ק י"ז): אם התפלל ערבית של מוצש"ק – לא מזכיר אח"כ בברכת המזון של שבת.

ולדעת השל"ה בר"ח וחנוכה ופורים, שאין בהם דין תוספת קדושה לפני ואחרי – אין להזכיר. והרמ"א בתשובה (סי' קל"ב) הביא סברא זו וכן פסק בבא"ח.

על כן מן הראוי להמנע מלמשוך סעודה שלישית בשבת כזו עד הלילה, אלא ישתדל להתחיל את הסעודה חצי שעה קודם הלילה, ולברך ברכת המזון מבעוד יום לפני השקיעה, ואחר כך יוכל להמשיך לשבת עם בני ביתו ולהאריך בדברי תורה כמה שירצה.

[33] ראה לעיל (הע' כ"ו) בהרחבה בביאור דעת השו"ע שאזלינן בתר תחילת הסעודה.

[34] בדין זה יש ד' שיטות שנחלקו בזה האחרונים: דעת המגן אברהם (סי' קפ"ח ס"ק י"ח) שיזכיר רק את "יעלה ויבוא" משום ראש חודש, ולדעתו אזיל שבאכל בלילה בודאי נתחייב גם ב"יעלה ויבוא", וכדי שלא יהא תרתי דסתרי מוטב שלא יאמר "רצה" שלדעת הרא"ש ממילא הקובע הוא סוף הסעודה. ומיהו גם המג"א מודה שאם אכל את כל סעודתו רק בשבת ולא אכל כלום בלילה אלא רק נמשכה סעודתו בזמירות ודברי תורה – לא יאמר "יעלה ויבוא" בברכת המזון, אלא יאמר "רצה". והטעם שכיון שלא אכל כלום משחשכה, אין לייחס את הברכה לראש חודש, לפי שלא אכל כלום בראש חודש וממילא אזלינן אחר התחלת הסעודה שנוקט להלכה כרמ"א. וכן דעת עמק הברכה (המובא בט"ז): מזכיר רק ר"ח ולא רצה. והמשנ"ב (סי קפ"ח ס"ק ל"ב) פסק כדברי המג"א לעיל.

ודעת שניה היא דעת הט"ז (סי' קפ"ח ס"ק ז') שחולק על המג"א ואומר שאין בזה תרתי דסתרי, שכן סדר הקידוש של ליל יו"ט שהוא במוצ"ש הוא: יקנה"ז (י'ין [=הגפן] ק'ידוש [מקדש ישראל והזמנים] נ'ר [=בורא מאורי האש] ה'בדלה [=המבדיל בין קדש לקדש] ז'מן [=שהחיינו] ), כלומר שעושים קידוש ואח"כ הבדלה, ולא אומרים שזה תרתי דסתרי אהדדי; על כן אומר הט"ז שאם אכל בשבת שהיא ער"ח ונמשכה סעודתו עד הלילה – צריך לומר גם "רצה" וגם "יעלה ויבוא" ואין בכך שום סתירה.

דעת הב"ח (סי' קפ"ח) דעה שלישית בענין הזה, ולדעתו מי שאוכל בשבת שהיא ער"ח ונמשכה סעודתו עד הלילה – אינו מזכיר אלא "רצה" משום שבת, ולא אומר "יעלה ויבוא", ואפילו אם המשיך לאכול בלילה. והבן איש חי (ש"ש סוף פרשת חוקת סעיף כ"ב) משמע מדבריו שמזכיר רק של שבת ולא חילק אם אכל במוצש"ק או לא, נראה כסברת הב"ח.

ודעת רבנו זלמן בשו"ע שלו כפשרה בין השיטות, אם אכל כזית בלילה – יזכיר את שניהם [כדעת הט"ז], ואם לא אכל בלילה – לא יזכיר אלא את של שבת [כדעת המג"א].

אך דעת הבא"ח כאמור שתמיד אזלינן בתר התחלת סעודה, ואמנם אם המדובר הוא בשבת, הדין שונה, כיון שבשבת יש הארה מיוחדת, והיא הקובעת, וכדלעיל.

ולכן סעודה שלישית שאכל בשבת ונמשכה עד הלילה שהיא גם ליל ר"ח, אין שום סיבה להזכרת "יעלה ויבוא", לפי שגם במוצאי שבת נמשכת הארת השבת, ואין הארת ראש חודש מבעוד יום (וממילא אם מזכיר שניהם – הוי תרתי דסתרי), לפיכך אזלינן בתר הארת שבת. ודין זה דומה לסעודת פורים שנמשכה עד הלילה, שאין הארה של פורים שממשיכה לתוך הלילה, ועל כן הדין שלא מזכיר "על הניסים", והה"נ הכא, והנה דעתו כדעת הב"ח. ולא ניתן לצמצם את המחלוקת ולומר שדעתו של הבא"ח שלא אומרים "יעלה ויבוא" היא דוקא באופן שלא אכל משחשכה כלל, אבל אם אכל אולי דעתו תחבור לדעת הט"ז והגר"ז, מכיון שהבא"ח לא פירט וחילק בין אכל במוצאי שבת או לא אכל – משמע שלשיטתו בין כך ובין כך מזכיר "רצה" בלבד.

והמשנ"ב מביא את הדעות השונות. בתחילה כתב שאם לא אכל בלילה – יזכיר של שבת, ואם אכל בלילה – יזכיר של ראש חודש. ואחר כך הביא שיש אומרים שצריך להזכיר את שתיהם, ולא הכריע מה לעשות למעשה, וז"ל המשנ"ב (סי' קפ"ח ס"ק ל"ג): "ולפיכך, אף אם חל ר"ח במו"ש – יזכיר בבהמ"ז של שבת לבד ולא של ר"ח. ודוקא כשגמר סעודתו מבעוד יום אבל אם אכל פת גם בלילה ויש עליו חיוב להזכיר גם של ר"ח, ושניהן אי אפשר להזכיר דהוי תרתי דסתרי, דהיאך יאמר: 'ביום השבת הזה' ואח"כ יאמר: 'ביום ר"ח הזה', דהא ר"ח הוא ביום א'. וא"כ מוטב להזכיר של ר"ח דזה יש חיוב לכ"ע, משא"כ בהזכרת שבת דיש פלוגתא בין הראשונים אם חייב להזכיר כלל כשמברך במו"ש (ואף דאנן פסקינן כאן בשו"ע דאזלינן בתר מעיקרא וחייב להזכיר של שבת במו"ש, מ"מ כאן שהוא מקום הדחק מוטב שידחה הזכרת שבת מפני הזכרת ר"ח דהוא חיוב לכ"ע) וכו'. וי"א דאם חל יו"ט או ר"ח במו"ש יזכיר 'רצה' וגם 'יעלה ויבוא', דאזלינן בתר התחלת הסעודה וגם בתר שעה שהוא מברך בו, ולא קפדינן במה דנראה כסותרים אהדדי, דברצה נתחייב משעה שהתחיל הסעודה ביום ואח"כ כשנמשך הזמן ולא בירך והגיע לילה של יו"ט או של ר"ח ניתוסף עליו חיוב לזכור מעין המאורע של שעה שהוא מברך בו", עכ"ל. והמעיין בדבריו רואה שאין הכרעה למעשה אלא הזכרת השיטות השונות, ונקטינן למעשה כדעת הבא"ח וכאמור לעיל.

אלא שכבר מקשה המגן אברהם (סי' רע"א ס"ק י"ד) דהרי מרן בסי' רע"א סעי' ו' כתב שאם התחיל סעודה בערב שבת וקידש היום קודם שברך ברכת המזון – מברך ברכת המזון על כוס ראשון ואח"כ אומר קידוש היום על כוס שני. וצריך להזכיר של שבת בברכת המזון אע"פ שמברך קודם הקידוש, ולכאורה הוא סותר את עצמו: שמכאן נראה שהולכין אחרי שעת הברכה כדעת הרא"ש בתשובה סימן כ"ב, ובסימן קפ"ח משמע מדבריו שהולכין בתר התחלת הסעודה כדעת האורחות חיים. ותירץ המג"א שהשו"ע הסתפק כמו מי הלכה, ומספק חייב בכל ענין לברך כיון שאין קפידא אם מזכיר שלא לצורך. ויש לעיין ברא"ש סוף יומא סימן כ'.

וע"ע ערוך השלחן וברכי יוסף (סימן קפ"ח) שהאריכו לתרץ קושיה זו, אולם אפשר לתרץ על פי דברי התוס' בפסחים (דף ק' ד"ה "ר' יוסי"), ששאלו: מה יועיל קידוש אחר ברהמ"ז הרי אין זה במקום סעודה? ותירצו שע"י שמקדש נחשב למפרע לסעודה שאכל סעודת שבת. ועי' רמ"א (סי' רע"א) שכתב שהולכים אחר תחילת הסעודה ולא מזכיר של שבת, והוסיף שיש ספק אם חייב לאכול אחר הקידוש (עי' בהגר"א ס"ק ט"ו וט"ז). א"כ בנידון זה פסק מרן, מכיון שהקידוש הופך את הסעודה שאכל במקום סעודה הוי כאלו אכל בלילה, ולכן מזכיר של שבת.

ולגבי פורים פסק השו"ע (סימן תרצ"ה) אם התחיל לאכול ביום ונמשך בלילה – אומר על הניסים, שהולכים בתר תחילת הסעודה, ויש מי שאומר שאין לאומרו.

לכן, בשבת זו שביום ראשון ראש חודש חייב לומר כבר בלילה יעלה ויבוא. והמאריך בסעודה שלישית נמצא בספק – מצד אחד מדין הנ"ל שאזלינן בתר התחלת הסעודה צריך לומר רצה, ומצד שני כבר לילה וצריך לומר יעלה ויבוא.

ולכתחילה הבא"ח פסק כשל"ה שהולכים רק בשבת ויו"ט אחר תחילת הסעודה, אבל בר"ח חנוכה ופורים לא יזכיר כי הולכים בהם אחר סוף הסעודה. ובמוצ"ש שהוא ליל ר"ח לכתחילה יסיים הסעודה ויברך לפני השקיעה, ואם סיימה אחרי השקיעה, בין אכל אחר צאת הכוכבים ובין שסיים לאכול קודם צה"כ – יברך ויזכיר רק של שבת. והוסיף הבן איש חי שלא יאמר בנוסח רצה את יום השבת "הזה". ולכ"ע במקרה זה אם שכח ולא אמר רצה – אינו חוזר.

[35] ראה שו"ע (סי' תרצ"ה סעי' ג'), וע"ע בבא"ח (ש"ר חוקת, סעי' כ"ב). וראה לעיל (הע' כ"ו) בהרחבה בביאור דעת השו"ע מתי לא אזלינן בתר תחילת הסעודה. וע"ע בכה"ח (סי' קפ"ח ס"ק מ"ג), ז"ל: "אם היה אוכל ויצאה שבת – מזכיר של שבת (=בשבת רגילה כל השנה), כ"כ מרן הב"י בשם אורחות חיים. אבל בשם הרא"ש כתב בתשובותיו סי' כ"ב שאין להזכיר של שבת, כיון שהוא מברך בחול אין להזכיר של שבת, וכן כתב הטור בסי' תרצ"ה בעניין סעודת פורים, שאם משך סעודתו עד הלילה – אין אומרים 'על הניסים'. וכיון דאיכא פלוגתא בזה יש לחוש לדבריהם ולהחמיר". בחנוכה ופורים אין חיוב לאכול פת, ולכן אם בפורים לא אמר "על הניסים" – אינו חוזר, אבל בסעודה שלישית – חוזר אם הסתפק. אמנם, יש מי שאומר שגם בפורים חייב לאכול פת, ולפי אותו מ"ד אם לא אמר "על הניסים" – חייב לחזור, אבל מכל מקום ההלכה לא כן, אלא קי"ל שאם לא אמר "על הניסים" בחנוכה ופורים – לא חוזר, כי אין חיוב לאכול בסעודתן לחם.

[36] עיין שו"ע (סי' קפ"ח סעי' י' וסי' תרצ"ה סעי' ג'), רמ"א (סי' רע"א סעי' ו'). וע"ע בבא"ח (ש"ר חוקת סעי' כ"ב). וראה לעיל הע' כ"ו בהרחבה ביאור דעת השו"ע.

ואכן ישנה נ"מ גדולה בין שבת זו לכל שבתות השנה, והוא בעניין הזכרת "יעלה ויבוא" בברכת המזון של סעודה שלישית. הנה בכל שבתות השנה, אדם שמתחיל את סעודתו כרבע שעה לפני השקיעה, ויכול לסיימה מתי שירצה, ואפילו עד חצות לילה, ואומר בברכת המזון "רצה" למרות שכבר יצאה השבת. וכך כותב מרן בשו"ע (סי' קפ"ח סעי' י'): "היה אוכל ויצא שבת – מזכיר של שבת בברכת המזון, דאזלינן בתר התחלת הסעודה", עכ"ל.

וגם מרן בעל הבן איש חי (ש"ר פרשת חוקת סעי' כ"ב) כותב כך, וז"ל: "היה אוכל ויצא שבת – מזכיר של שבת בברהמ"ז, דאזלינן בתר התחלת הסעודה. ואע"ג די"א בתר השתא אזלינן – לא קי"ל הכי, וכן המנהג פשוט להזכיר של שבת, ומיהו ידלג תיבת 'הזה'. ואם טעה ולא הזכיר – אינו חוזר, וה"ה ליו"ט דאזלינן נמי בתר התחלת הסעודה".

אך כשיחול ר"ח ביום שישי ושבת נשאלת השאלה: מה הדין אם התחיל לאכול סעודה שלישית ונמשכה סעודתו עד הלילה – האם יאמר גם "יעלה ויבוא" או לא?

וכתב בעל הבא"ח (שם): ובשבת שחל בראש חודש, יש ספק אם יוכל לומר "יעלה ויבוא" למרות שהתחיל את הסעודה מבעוד יום שהרי סיים אותה כשכבר לילה, והרי זה כבר לא ראש חודש וזה תרתי דסתרי. ואין להביא ראיה ממה שכתב מרן בשו"ע בסי' קפ"ח: היה אוכל ויצאה שבת – מזכיר של שבת בברכת המזון, דאזלינן בתר תחילת סעודה והוא הדין לראש השנה וחנוכה ופורים. ומסתמא יכול לעשות כן לכתחילה שימשך עד הלילה וכו'.

ועיין במג"א (שם סקי"ח) שמביא את דברי השל"ה הקדוש והרא"ש בתשובה, שכיון שאין חובה בהם, אין להזכירם אם עבר זמנם, וחשיב כתרתי דסתרי. ומרן בעל ה"בן איש חי" (שם) כותב על זה, וז"ל: "אבל בר"ח וחנוכה, אע"ג דגם בזה איכא פלוגתא מורינן בהם דלא יזכיר, ואם התפלל ערבית באמצע הסעודה אפילו בשבת – אינו מזכיר".

גם הרב בעל "כף החיים" (סי' קפ"ח ס"ק מ"ג) כותב, שמה שכתוב בשו"ע: "והוא הדין לר"ח פורים וחנוכה" תלוי במחלוקת יסודית, שלדעת הרא"ש בתשובה (כלל כ"ב) לא מזכירים של שבת כיון שבפועל מברך בחול, והולכים לפי סיום הסעודה, וכן דעת הטור לקמן לגבי פורים, שהם התחיל סעודתו ביום ונמשכה עד הלילה – אין אומרים "על הניסים", ומסיים וכותב: "ונראה, כיון שיש פלוגתא בזה – שב ואל תעשה עדיף", והיינו טעמא משום שיש לחוש להפסק. מה גם, שבעיקר עניין סעודה שלישית איכא פלוגתא אם חייב לאכול בה פת או לא, ולמרות שלפי חכמי הקבלה יש חיוב לאכול פת בסעודה שלישית בכל אופן אין להזכיר בה "יעלה ויבוא" במוצ"ש.

וכיון שכן, הטוב ביותר הוא שיסיים סעודתו בשבת זו שחל בה ראש חודש לפני הלילה, כך שיכול לומר "רצה" ו"יעלה ויבוא" מן הדין, ואם ירצה יאריך אח"כ בזמירות כאוות לבו, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה: "זמירות היו לי חוקיך".

[37] בא"ח (ש"ר פרשת חוקת סעי' כ"ב), כה"ח (סי' קפ"ח ס"ק מ"ד). ומעשה היה והוזמנתי לחתונה של בנו של האדמו"ר מבעלז, אך נבצר ממני להשתתף בשמחה, ולכן הוזמנתי שוב לסעודת "שבע ברכות" של היום השביעי. ובסעודה ישבתי ליד הרה"ג רבי שלמה זלמן אוירבאך זצוק"ל, לחשתי לו שהחסידים הללו מאריכים מאד בסעודתם והם ממתינים לאורחים מחו"ל, וכיון שעוד מעט לילה, לפי שיטתנו אין יכולים לברך "שבע ברכות" כי כבר עברו שבעת ימי החופה, ואם יברכו – זו ברכה לבטלה וא"א לענות אמן. אמר לי הרב: גם לדעת האשכנזים יש בזה בעיה, והחלטנו לקום וללכת לפני שנכנס לספק. האדמו"ר מבעלז שהיה בעל שמיעה חדה שמע את שיחתנו, וקרא מיד לבי"ד שלו ואמר להם: כך וכך אומרים הרבנים האלו, ושאלם מה מנהג בעלז בנידון, ואם אין מנהג אזי נשמע לדברי הרבנים שאומרים שאין ז' ברכות. ענו הבי"ד: לא זכור להם מנהג בעלז בזה. מיד ביקש האדמו"ר שיביאו לכל אחד לאכול, כדי שיסיימו את הסעודה לפני השקיעה. ולמרות שהכינו לאורחים סעודה כיד המלך במקום אחר, שמעו לדבריו, ואכלו במקום שלא נקבע מראש עם צלחות על ברכיהם, והעיקר להזדרז להספיק לברך את שבע הברכות לפני השקיעה.

ספרים נוספים

מאמר מרדכי לימות החול

שו"ת הרב הראשי חלק א'

שו"ת הרב הראשי חלק ב'

שו"ת מאמר מרדכי חלק א'

שו"ת מאמר מרדכי חלק ב'

מאמר מרדכי הלכות שבת - חלק א'

מאמר מרדכי הלכות שבת - חלק ב'

מאמר מרדכי הלכות שבת – חלק ג'

מאמר מרדכי הלכות שבת – חלק ד'

מאמר מרדכי הלכות שבת - חלק ה'

מאמר מרדכי הלכות סת"ם

דברי מרדכי - ספר בראשית

דברי מרדכי - ספר שמות

דברי מרדכי - ספר ויקרא

דברי מרדכי - ספר במדבר

דברי מרדכי - ספר דברים

בית אליהו

ברית אליהו

דרכי טהרה

הגדה של פסח

אתר הרב מרדכי אליהו

חפש סרטון, סיפור, או שיעור

צור קשר

מעוניינים לשלוח חומר על הרב? או להשתתף בהפצת תורתו במגוון ערוצים? תוכלו ליצור עימנו קשר בטופס זה