פרק כד – מאה ברכות בשבת ויום טוב

חיוב מאה ברכות

א – חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום[1], והוא מתקנת דוד המלך ע"ה בזמן שהיתה מגפה ומתו מישראל מאה איש עמד ותיקן מאה ברכות, כפי שאומרת הגמרא במסכת מנחות[2]: "תניא: היה רבי מאיר אומר: חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שנאמר: 'ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך'", אל תיקרי "מה" אלא מאה[3].

ב – ובמניין "מאה ברכות" אלו נכנסות גם ברכות שמברך בתוך סדר התפילה וגם ברכות שמוסיף אחר כך במשך היום.

מאה ברכות בשבת

ג – חייב אדם להשלים "מאה ברכות" גם בשבת וביום טוב[4], ומכיון שבתפילת העמידה בשבת יש פחות ברכות מתפילת עמידה ביום חול – צריך להשלים "מאה ברכות" בברכות שיברך על פירות ומיני מגדים וריח[5].

לברך שוב על הפירות

ד – יש אומרים שאסור לברך שוב ושוב על פירות שברכתם שווה, אפילו אם כוונת המברך להשלים ל"מאה ברכות", משום שהדבר נחשב כברכה שאינה צריכה. ויש אומרים שמכיון שמברך בכוונה להשלים ל"מאה ברכות", הדבר נחשב ברכה הצריכה, וכך אנו פוסקים להלכה[6].

שמירת פירות לאחר הסעודה

ה – ישתדל לשמור פירות או חלק מהם עד אחרי הסעודה כדי לברך עליהם ברכה ראשונה, וכן ברכה אחרונה [כדי לא לצאת ידי חובת ברכה אחרונה על הפירות, בברכת המזון[7]].

פרי שיש ספק על ברכתו

ו – אם יש לפניו פרי שיש ספק בברכתו האם ברכתו, "העץ" או "האדמה" על אף שביום חול יברך קודם "העץ" ואח"כ "האדמה", ואח"כ יאכל את הפרי שיש ספק על ברכתו – בשבת כשרוצה להשלים מאה ברכות יכול להקדים לברך על פרי הספק שהכל לפני פירות העץ והאדמה שברכתם ברורה, כיון שצריך להשלים למאה ברכות[8].

ז – וביום שבת, אם הביאו לפניו אגודת בשמים – יפריד ביניהם ויברך על כל אחד כברכתו, ואח"כ יחברם שוב ויברך "מיני", וטעם כיון שבשבת חסר ברכות על כן יכול לברך ואינו נחשב כברכה שאינה צריכה כנ"ל[9]. אמנם ביום חול אם יכול להפריד ביניהם, ולברך כל אחד כברכתו – מה טוב. ואם אינו יכול להפריד ביניהם – יברך "מיני בשמים".

השלמה ע"י העולים לתורה

ח – מי שאינו יכול להשלים "מאה ברכות" באכילת פירות ומיני מגדים וכו' [כגון אדם שאין לו פירות וכיו"ב] – יכוון לצאת ידי חובת "מאה ברכות" בברכות ששומע מן העולים לתורה ולהפטרה ויענה אחריהם אמן[10]. אמנם, כדי לצאת בברכת העולים – צריך לומר להם שיכוונו להוציאו ידי חובה בברכותיהם. ואדם שעשה כן, נחשב לו שברך עוד ארבע עשרה ברכות[11] [שהן ברכה [12]ראשונה ואחרונה של שבעה עולים], ועם ברכות המפטיר והפטרה יוצא שברך עוד שבעה ברכות [שתים של מפטיר וחמש של ההפטרה][13], וכן יכול לכוון בברכות של קריאת התורה של מנחה.

ברכות הש"צ

ט – ובדיעבד יכול לכוון לצאת ידי חובה בברכות שהש"צ מברך[14].

מאה ברכות בשעת הדחק

י – בשעת הדחק יכול להשלים מאה ברכות באמירת שלושה פסוקים אלו[15]: "ויברך דוד את ה' לעיני כל הקהל" וכו'. "לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת" וכו'. "והעושר והכבוד מלפניך… ולחזק לכל"[16]. ואח"כ יאמר פסוק: "ברוך אתה ה' למדני חוקיך"[17] [וטוב לומר פסוקים אלו שבע או עשר פעמים בכל יום, גם אם לא צריך להשלים מאה ברכות, כיון שיש בהם תועלת עפ"י הסוד[18]].

[1] על כל ברכה שאדם מברך, מודה ומשבח להקב"ה, מקבל שפע קדושה והתעלות. וכך כותב הרמב"ם (הל' ברכות פ"א ה"ג וה"ד): "וברכות רבות תקנו חכמים דרך שבח והודיה ודרך בקשה, כדי לזכור את הבורא תמיד, אע"פ שלא נהנה ולא עשה מצוה. נמצאו כל הברכות כולן שלשה מינים: ברכות הנייה, ברכות המצוות וברכות ההודאה שהן דרך שבח והודיה ובקשה, כדי לזכור את הבורא תמיד וליראה ממנו".

ועוד כתב הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג' פמ"ד): "זכירת ה' תמיד ואהבתו ויראתו וקבלת המצוות באופן כללי". כך לימד אותנו הרמב"ם שבכל פעם שאנו מברכים כל ברכה, אפילו על כוס מים, אנו צריכים לזכור את הבורא ליראה ולאהבה אותו. ולפי זה מבוארת דרשת חז"ל שלמדו את ענין המאה ברכות מן הפסוק: "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שאל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אתו ולעבד את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך". חז"ל תיקנו לנו את הדרך להגיע ליראת ה' והיא דרך הברכות, שכאשר הן נעשות בכוונה אדם זוכה להגיע לכל המעלות המוזכרות בפסוק. ולכן, יש לכוון בכל ברכה שמברכים, ולא לומר אותן מהשפה ולחוץ. ועוד יש לדעת שבברכות אלו זוכר האדם את הבורא ומגיע ליראה ממנו, ונמצא שהברכות מביאות לאדם יראת שמים. גם דוד המלך שתיקן את מאה הברכות, הבין שיש בהן סגולה נפלאה לעורר רחמי שמים, שיזכור בורא עולם את בניו, משום שכאשר מברכים זוכרים את הקב"ה וזוכים למידה כנגד מידה, שגם הקב"ה זוכר אותנו [עיין ברכות ו' ע"א עה"פ: "את ה' האמרת"].

[2] מ"ג ע"ב.

[3] והמפרשים הרבו לדרוש את דברי הגמרא הללו. רש"י כתב (שם ד"ה "מה ה' אלוקיך"): "קרי ביה: מאה". ובתוספות (שם ד"ה "שואל") כתבו, וז"ל: "פי' ר"ת דהוי [שואל] מלא ויש מאה אותיות בפסוק. וי"מ [אבודרהם, מהדו' י-ם עמ' 35] ד'מה' עולה בא"ת ב"ש מאה. ובקונטרס פירש: אל תקרי 'מה' אלא 'מאה', כלומר שחייב ק' ברכות. וי"מ [עיין לבעל הטורים, דב' (עקב) י', י"ב] כדי להשלים מאה באותיותיה וכי קרית מאה הרי כולן". וכך פסק השו"ע (סי' מ"ו סעי' ג'), ז"ל: "חייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות, לפחות", ועיין בטור (או"ח סי' מ"ו) בשם רב נטרונאי גאון שדוד המלך תיקן לברך מאה ברכות בכל יום, בזמן שהייתה מגיפה ומתו מעם ישראל בכל יום מאה איש, עמד ותקן מאה ברכות, שנאמר (שמואל ב' כ"ג, א'): "וּנְאֻם הגבר הֻקַם עַל", "על" בגמטריא מאה (וע"ע בספר האשכול, ברכות השחר ה' ע"א. ובתנחומא פרש' קרח י"ב). ובמשנ"ב (שם ס"ק י"ד) חישב כיצד אדם מגיע למאה ברכות בכל יום.

[4] כתב הרמב"ם (הל' תפילה פ"ז הי"ד): "חייב אדם לברך מאה ברכות בין היום והלילה", משמע שמנין הברכות נספר מבוקר לבוקר, ולא מערב לערב, שמדבר על כל היום, וא"כ גם בערב שבת יש לו להרבות במיני מגדים, שהרי נחסר לו ברכות מתפילת העמידה של ערבית. אמנם מדברי המשנ"ב (סי' מ"ו ס"ק י"ד) נראה שסופרים מערב לערב כמו בכל החישובים של דיני התורה, וא"כ כוונת הרמב"ם ליום, היינו עשרים וארבע שעות, ויכול להשלים בבוקר את מנין המאה ברכות שנחסר לו מתפילת העמידה של ערבית של שבת (וראה עוד בספר עיתים סי' קצ"ה שנסתפק בזה).

[5] ראה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' כ"ט): "הגמ' (מנחות מ"ג ע"ב) אומרת: "רב חייא בריה דרב אויא בשבתא וביומי טבי טרח וממלי להו באיספרמקי ומגדי". וכתב הרמב"ם (הלכות תפילה פ"ז הי"ד והט"ו) שחייב כל אדם לברך בכל יום מאה ברכות, ופירט את כל הברכות שאדם צריך לברך, ובשבת ויו"ט שחסרות ברכות בתפילה צריך להשלים למאה ברכות מן הברכות על הפירות. וביאר שם (הט"ז), וז"ל: "כיצד? אוכל מעט ירק ומברך לפניו ולאחריו, וחוזר ואוכל מעט מפרי זה ומברך לפניו ולאחריו עד שישלים ק' ברכות בכל יום". ומדברי הט"ז יוצא שאדם יכול בשבת לקחת חתיכת אבטיח בשיעור כזית, לברך "האדמה" ואח"כ לברך "בורא נפשות", ושוב לקחת כזית אבטיח לברך "אדמה" וכן הלאה עד שישלים לק' ברכות. גם בשו"ע (סי' ר"צ סעי' א') כתב: "ירבה בפירות ומגדים ומיני ריח כדי להשלים מנין מאה ברכות".

[6] ראה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' כ"ט), וז"ל: "והנה מצינו בפוסקים מחלוקת גדולה האם 'ברכה לבטלה' ו'ברכה שאינה צריכה' הוי איסור מדאורייתא או מדרבנן. דעת הרמב"ם (הל' ברכות פ"א הט"ו) היא שיש בזה איסור מדאוריתא, וז"ל: "כל המברך ברכה שאינה צריכה – הרי זה נושא שם שמים לשוא, והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענות אחריו אמן". כלומר, אם אדם מברך ברכה שאינה צריכה, כגון: הרואה בננה ואבטיח ורוצה לאכול את שניהם – לא יכול לברך פעמיים בזה אחר זה "בורא פרי האדמה", כיון שזו ברכה שאינה צריכה, ועובר על איסור "לא תשא את שם ה' אלוקיך לשוא", שזה איסור דאורייתא (וע"ע בשו"ת פאר הדור סי' ק"ה). וכן פסק בשו"ע (סי' רט"ו סעי' ד'): "כל המברך ברכה שאינה צריכה – הרי זה נושא שם שמים לשוא, והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענות אחריו אמן". גם הרמ"א שם לא חולק, והגאון מביא סמך לזה מגמרא ברכות (ל"ג ע"א). ולכן אנו אומרים תמיד – ספק ברכות להקל, כיון שלפי הרמב"ם ושו"ע זה דאורייתא. אמנם דעת התוספות (ר"ה ל"ג ע"א ד"ה "הא") והרא"ש (פרק ראשון בקידושין סי' מ"ט) שאיסור זה אינו מהתורה אלא מדרבנן, והפסוק הוא רק אסמכתא בעלמא. ולכן לכאורה קשה לדעת הרמב"ם שס"ל שאסור מדאורייתא לברך 'ברכה שאינה צריכה', כיצד התיר (הובא בהערה הקודמת) להרבות בברכות בשביל לקיים ענין המאה ברכות? יש מתרצים שאין הכוונה של הרמב"ם שיברך על אותו הפרי כמה פעמים, אלא יקח פרי אחר. בכל אופן, גם אם יקח פרי אחר, עדיין הקושיא קיימת, שהרי הפרי על השולחן, ומה מקום לברך ברכה נוספת? ואפשר שמדובר באופן שהיה במקום אחר (עיין שו"ע סי' ר"ו סעי' ה'). ועיין בלחם משנה (הלכות תפילה פ"ז הט"ז) שהרמב"ם מדבר באופן שהסיח דעתו, וכגון שלא היה בדעתו לאכול עוד, אז כשיוכל לאכול עוד צריך שיחזור ויאכל כדי שירבה בברכות. אמנם המג"א (סי' רט"ו ס"ק ו') הביא בשם השל"ה הקדוש שכאשר מביאים לאדם פירות בשבת בתוך הסעודה – יכול הוא להניחם עד לאחר הסעודה כדי שיברך ברכה ראשונה וברכה אחרונה ע"מ להשלים מאה ברכות, ואין זו 'ברכה שאינה צריכה'. וכן אומר גם מהר"מ גלאנטי (סי' ל"ח) שבשבת יכול לומר לבני ביתו לא להביא כל הפירות בבת אחת, אלא בתוך האוכל להביא רק תפוחי עץ וכדו' ויברך עליהם בפה"ע, ויברך בהמ"ז, ולאחר ברכת המזון יביאו את שאר הפירות ויברכו עליהם ברכה ראשונה ואחרונה. ומשמע שיש הבדל בין דברי השל"ה, שהאוכל בפניו, לבין מהר"ם גלאנטי, שהאוכל לא בפניו. וע"ע ברכי יוסף (סי' מ"ו ס"ק ו'), כה"ח (סי' רט"ו ס"ק ט', כ"ב).

אמנם המג"א (שם ס"ק ו') חולק ואומר שדבר זה מותר רק אם כעת אינו תאב לאכול את הפירות האחרים, ואז יוכל לברך פעם נוספת. אמנם, אם תאב לאכול את הפירות האחרים ורק רוצה לגרום ברכות נוספות – אסור, כיון שזה 'ברכות שאינן צריכות'. וראיתו מהגמרא ביומא (ע' ע"א) שכתוב על יום כיפור: 'וניתי ס"ת אחר ויקרא!' מתרצת הגמרא: 'משום ברכה שאינה צריכה'. ומכאן שגם ביום כיפור, שהוא כמו שבת [לענין הצורך להשלים למאה ברכות], יש איסור ברכה שאינה צריכה.

ונראה לומר שלברך ברכה שאינה צריכה – אסור, אבל להשלים מאה ברכות – נחשב הדבר לצורך, ומותר. ולכן, אומרים השל"ה הקדוש ומהר"מ גלאנטי, שאפשר להשאיר את הפירות בשבת עד לאחר ברהמ"ז, שכיון שכוונתו להשלים למאה ברכות, אין זה נקרא 'ברכה שאינה צריכה' אלא זו ברכה 'שצריכה' (ועיין מה שכתב בשו"ע (סי' רצ"א סעי' ג') וראה ערך השולחן [הספרדי] (סי' רצ"א אות א')). וצריך לחלק שיש הבדל בין ברכות הנהנין, שלכל פרי יש טעם שלו והנאה משלו, לבין ברכות התורה שהיא דבר אחר, וכך נראה שפסק הבא"ח (ש"ש פרשת וירא סעי' כ"א) כדעת השל"ה שכתב להסיר הבשמים אחר הקידוש שכבר בירך עליו, ולהצניעו במקום אחר, כדי שיוכל להביאו אחר ברכת המזון (ועוד ראיה דלא נחשב כברכה שאינה צריכה כתב השו"ע (סי' רצ"א סעי' ג') שאם נמשכה סעודה שניה של הבוקר עד אחר חצות היום, ואם ימשיך לאכול אח"כ א"א לו לקיים מצות סעודה שלישית אא"כ באכילה גסה, רק במקרה זה יפסיק לאכול ויברך ברכת המזון, ואח"כ יטול ידיו שוב ויסעד אחרי חצות היום וזה יעלה לו כמו סעודה שלישית. וראה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ל"ז). היוצא שזה נחשב כברכה הצריכה).

ועל כן יש סמך למנהג עדות מסוימות שנהגו לברך ולטעום בין הקידוש לנטילה, ולא חששו משום ברכה שאינה צריכה, והטעם כאמור מפני שמתכוונים להשלים למאה ברכות, ואז לא חשיב כברכה שאינה צריכה".

[7] ברכה ראשונה חייב לברך בכל מקרה שאוכל פרי שאינו מלפת בו את הפת, וע"כ התוספת היא רק לגבי ברכה אחרונה. וראה בהרחבה בהערה קודמת מחלוקת המג"א והשל"ה, וכאמור נקטינן דשרי לנהוג כן.

[8] וראה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' כ"ט), וז"ל: "הבא"ח (ש"ר פרשת פנחס סעי' ט"ז) כותב: 'ואם יש לפניו פרי שברכתו עץ בודאי, ופרי שברכתו אדמה בודאי, ופרי שהוא ספק, שדינו לברך עליו שהכל, אי אמרינן בזה יקדים לברך על הספק שהכל, ואחר כך יברך על הודאין כדי להרויח ברכה, או דילמא הוה ליה גורם ברכה שאינה צריכה, דהיה יכול לברך על עץ ואדמה הודאין תחלה, ויכוין בהם לפטור את זה הספק. והנה שם בסה"ק רב פעלים הסברתי דאריך למעבד הכי, להקדים הספק ואין כאן חשש ברכה שאינה צריכה… וכו', וסוף דבר העליתי בסייעתא דשמיא, דבחול יקדים הודאין ויכוין לפטור הספק, אך בשבת דצריך להרבות בברכות יכול להקדים הספק תחילה וירויח ברכה, ועיין ערך השלחן סימן רי"א סעיף קטן ג', דמסיק דבשבת ויום טוב שרי בכהאי גוונא, יעוין שם", עכ"ל. כלומר, הרב דן במקרה שיש לאדם פרי שברכתו "העץ" ופרי שברכתו "האדמה", ויש לפניו עוד פרי שספק אם מברכים "העץ" או "האדמה" שדינו שמברכים עליו "שהכל", אם יברך על פרי העץ ופרי האדמה יפטר מברכה על פרי הספק, אך אם יקדים לברך על הספק "ירויח" גם ברכת "שהכל". וברב פעלים (או"ח ח"ב סי' כ"ז) האריך לבאר דין זה, וכתב: "די"ל כל שהוא מקדים לברך על הפרי ברכה הראויה לו עדיף טפי מלפטרו בלא ברכה, משא"כ בנ"ד, ברכה זו של שהכל שהוא מברך על פרי שהוא ספק עץ ספק אדמה, אינה מיוחדת לפרי זה אליבא דכ"ע, ורק באה לפרי זה מכח ספק המחלוקת, דלפי מ"ד חד ברכתו של פרי זה הוא עץ, ולמ"ד השני ברכתו של פרי זה הוא אדמה, ורק אנחנו לאפוקי נפשין מפלוגתא מברכין עליו שהכל, ולהכי י"ל אין לו להקדים לאכול פרי זה קודם פירות הודאין כדי שיברך עליו שהכל, שהיא ברכה שאינה מיוחדת לפרי זה, אלא יאכל הודאין תחלה, ואז יהיה נפטר פרי זה ממילא בברכה המיוחדת לו, ממ"נ'. דהיינו שלכאורה אין להקדים ולברך על הספק כיון שברכת "שהכל" במקרה דנן על פרי זה היא ברכה שאינה מיוחדת לפרי. וזה שונה מהדין שכתב הבא"ח בתחילה (פנחס שם), וז"ל: 'על הסוכ"ר היוצא מהקנים אע"ג די"א לברך בפה"ע פשט המנהג לברך שהכל משום סב"ל, ואם יש לפניו פרי עץ וסוכ"ר כתב אליה רבא סי' ר"ב ס"ק ד' לברך תחלה על הסוכ"ר שהכל ואח"כ יברך על הפרי ולא יעשה להפך. אמנם הרב פרי מגדים בפתיחה להלכות ברכות דף י"ב ע"א כתב אם יש לפניו פרי העץ ועוד יש פרי שהוא ספק אם הוא פה"ע או פה"א, שיברך תחלה על הודאי ויכוין לפטור את הודאי דוקא ולא את הספק, ואח"כ יברך בפה"א על הספק ע"ש. ובס"ק רב פעלים העליתי בתשובה כאליה רבא לברך על אותו של ספק תחלה. מיהו אם שכח ובירך על הודאי תחלה – יברך על הסוכ"ר אח"כ, דודאי כשבירך על הודאי לא היה בדעתו לפטור הסוכ"ר, ודוקא לכתחילה עבדינן להקדים הסוכ"ר על צד היותר טוב'. שבמקרה עליו דן הרב הוא על סוכר קנים שיש בו מחלוקת מה מברכים עליו ("העץ" או "שהכל") ומעלה שם שמברכים עליו "שהכל", ולכן אם יש לפניו פרי העץ וסוכר – יקדים לברך על הסוכר "שהכל" ואח"כ יברך על הפרי בפה"ע כדי שירוויח עוד ברכה, ובזה לא חושש לברכה שאינה צריכה. אמנם במקרה שיש לפניו פרי העץ, פרי האדמה ופרי ספק שברכתו "שהכל", אין הברכה על פרי הספק מדינא ואין זו ברכה המיוחדת לו. אמנם הבא"ח במסקנתו (שו"ת רב פעלים שם ובא"ח שם) כתב שגם במקרה זה אין חשש לברכה שאינה צריכה, וז"ל (שו"ת רב פעלים שם): 'כל היכי שעשה או אכל דבר שיכול לפטור בברכתו שצריך לברך אחריו גם מה שירצה לאכול או לעשות אחריו – אסור לברך ברכה אחר עשיה או אחר אכילה ראשונה, כדי שיחזור ויברך תחלה וסוף על דבר השני שיעשה או יאכל, אבל אם עדיין לא אכל כלום, ויש לפניו שני דברים שאם יאכל האחד לא יפטור השני, לא בברכה ראשונה ולא בשניה באם יאכל השני, ואם יאכל הדבר השני תחלה, יוכל לפטור האחד בברכה ראשנה ושניה עמו, יש לומר שאין בזה משום גורם ברכה שא"צ, כיון דעדיין לא בירך ברכה ראשונה כלל, ולא נתחייב בברכה אחרונה, יכול לאכול איזה מהם שירצה תחלה, ואף את הא' שאינו פוטר את הב', ויברך עליו תחלה וסוף, אחר שיאכל את השני, ואין זה כגורם ברכה שא"צ, כיון דניחא ליה למיכל זה בראשנה, ולא יפטור את הב'…', כלומר שיש להבדיל בין אם אדם לוקח פרי ומברך עליו ברכה ראשונה ואחרונה ואח"כ אוכל שוב פרי ומברך עליו ברכה ראשונה ואחרונה שזה הוי ברכה שאינה צריכה, לבין אדם שיש לפניו שני פירות והוא לא רוצה לאכול ממין אחד ולכן הוא מברך על השני תחילה ורק אח"כ אוכל את הראשון, שאעפ"י שהיה יכול להיפטר בברכה על הפרי הראשון מברכה על הפרי השני – אין כאן חשש לברכה שאינה צריכה. אמנם למסקנה דדינא כתב שם הרב שלא יעשה כך ביום חול, ורק בשבת כשרוצה להשלים מאה ברכות – יקדים לברך על הספק "שהכל" ואח"כ יברך על פרי העץ ופרי האדמה. וכמו שכתב הרב ערך השולחן (סי' רי"א ס"ק ג')".

[9] ראה הערות ו', ח'.

[10] שו"ע (סי' רפ"ד סעי' ג') וכ"כ המשנ"ב (שם ס"ק ו'), שו"ע (סי' מ"ו סעי' ב') ועיין במשנ"ב (שם ס"ק י"ב) שבדיעבד יצאו ע"פ שו"ע (סי' רי"ג סעי' ב') כה"ח (שם ס"ק כ"א). וראה מש"כ במאמר מרדכי הלכות ימות החול (פרק ה' סעי' י"ג).

[11] שו"ע (סי' רי"ג סעי' ג'). וראה כה"ח (סי' רפ"ד ס"ק טו"ב) ומשנ"ב (שם ס"ק ה').

[12] כתב השו"ע (סי' רפ"ד סעי' ג') שכדי להשלים לק' ברכות בשבת יאמר לכל מי שעולה לתורה לכוון בברכות התורה, הראשונה והאחרונה, לפטור אותו והוא יענה אמן, ויזכה בשתי ברכות לכל עולה, וכן לברכות ההפטרה, וכך יכול להשלים לק' ברכות. ונראה שאפשרות זו היא רק בדיעבד, אך לכתחילה – עדיף ע"י פירות, וכדמשמע בגמ' (מנחות מ"ג ע"ב): "רב חייא בריה דרב אויא בשבתא וביומי טבי טרח וממלי להו באיספרמקי ומגדי", ואילו היה לכתחילה ע"י שישמע הברכות, למה טרח, והרי יכל לשמוע הברכות בבית הכנסת. וכן משמע מדברי הרמב"ם הלכות תפילה (פ"ז הט"ו והט"ז), ובשו"ע (סי' ר"צ סעי' א') שכתב: "ירבה בפירות ומגדים ומיני ריח כדי להשלים מנין מאה ברכות". ועיין מג"א (סי' מ"ו ס"ק ח', משנ"ב סי' מ"ו ס"ק י"ד) שאינו יוצא יד"ח בשמיעה אלא אם אין לו פירות (וע"ע כה"ח סי' ר"צ ס"ק ה'), ועל כן גם אם שמע את הברכות בבית הכנסת, וכיוון לצאת – עדיין עדיף שירבה בפירות ומגדים לצאת בהם יד"ח של מאה ברכות, ולכתחילה – יכוון לצאת יד"ח בברכות, שמא לא יזדמן לו להשלים בפירות ומגדים.

[13] וראה במשנ"ב (סי' מ"ו ס"ק י"ד), ז"ל: "ואם אין לו – יוצא ע"פ הדחק במה שיכוין לשמוע ברכת התורה והמפטיר, ויענה אמן וכדלקמן בסימן רפ"ד וכו'. ואפשר דיוצא ע"פ הדחק במה שמכוין לשמוע חזרת הש"ץ".

[14] וראה במשנ"ב (סי' מ"ו ס"ק י"ד).

[15] ראה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' כ"ט): "והביאור בזה שב'ויברך דוד' כתוב: 'ויאמר דוד ברוך אתה ה' אלוקי ישראל אבינו מעולם' – וזה מקביל ללשון הברכה: 'בא"ה אלוקינו מלך העולם' (ראה ב"י סי' נ"א סעי' ד' בשם הר"ד אבודרהם, וראה עוד בכה"ח סי' ר"ו ס"ק מ"ד)".

[16] דברי הימים (א' כ"ט, י'-י"ב).

[17] תהלים (קל"ט, י"ב).

[18] בא"ח (ש"ר פרשת וישב סעי' ט"ו).