פרק ה – אכילה ותענית בערב שבת

סעודה בערב שבת

אכילה בליל שבת לתאבון

א – מצות עונג שבת כוללת את מצות אכילה, ע"כ חייב אדם לאכול בליל שבת[1] אכילה לתיאבון[2]. וכדי שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול, יש להימנע מלאכול דברים שיגרמו לו לחוסר תיאבון בערב שבת[3].

סעודה גדולה בער"ש

ב – ביום שישי החל מן הבוקר – אסור לקבוע סעודה גדולה, כזו שאין אדם רגיל לאכול כמותה ביום חול, כדי שיאכל סעודת שבת לתיאבון[4].

סעודה שאדם רגיל לקבוע בחול

סעודה שרגיל בחול

ג – סעודה שאדם רגיל לעשות ביום חול – מעיקר הדין מותר לאכול גם ביום שישי[5] כל היום כולו[6]. ומכל מקום, מצווה להימנע מאכילת סעודה כזו משעה עשירית[7] (שעות זמניות[8]). ובימי החורף הקצרים מצווה להרחיק את הסעודה יותר[9].

קפה או פירות

ד – המרגיש רעב אפילו אחרי שעה תשיעית רשאי לשתות תה או קפה וכן לאכול פרי כדי להשקיט את רעבונו[10].

סעודת שבת לתאבון

ה – מי שיודע שאם יאכל בצהרי יום שישי לא יוכל לאכול בליל שבת לתיאבון – ימנע מקביעת סעודה אפילו לפני תשע שעות[11], וכל אדם לפי טבעו ירחיק סעודתו מליל שבת כדי לאכול סעודת שבת לתיאבון.

מניעה שביעה ביום שישי

ו – היודע שאם לא יאכל סעודה בצהרים, יהיה רעב אחר הצהרים, ואם יאחר אכילתו, אז ישבע[12] ולא יהיה רעב בלילה – מוטב שיאכל סעודה בצהריים, ובלבד שלא יכנס לשבת כשהוא שבע.

אכילת לחם ומזונות בער"ש

ז – יש נוהגים (אספניולים המקוריים) לא לאכול לחם בצהרי יום שישי אך אוכלים מיני מזונות, כגון: איטריות, אורז וכו' וכן מיני פירות. ויש נוהגים לאכול מחצות היום ארוחה קלה בלבד[13]. ויש נוהגים (מנהג ירושלים) לא לאכול בשר ביום שישי, ואם יש סעודת מצוה – אוכלים דגים; ומ"מ עיקר התקנה היא בפת-לחם[14].

אכילה באופן חד פעמי בער"ש

ח – מי שנהג לא לאכול לחם בצהרי יום שישי כדי להיכנס לשבת כשהוא רעב, ופעם אחת מרגיש צורך לאכול לחם בזמן זה בשל חולשה או שאין לו מיני מזונות וכדו' – יכול לאכול גם ללא התרת נדרים[15], מיהו לא יחשוב שבזה הוא מבטל את מנהגו לגמרי אלא שמשנה ממנהגו באופן חד פעמי. ומכל מקום, טוב להתנות לפני שמתחיל לנהוג בזה[16] שאינו מתחייב לנהוג כך באופן קבוע אלא בלי נדר[17].

סעודת מצוה ביום שישי

ט – מותר לאכול סעודת מצוה ביום שישי כולו אפילו אם סעודה זו תביא לידי כך שלא יוכל לאכול את סעודת השבת בלילה לתיאבון[18], אך ראוי להקדים ולעשותה לפני חצות היום[19] או לכל הפחות לפני שעה עשירית[20]. ואם אינו יכול להקדימה – יזמין מספר מצומצם של אנשים לסעודת המצוה, כדי שהשאר יאכלו את סעודת השבת לתיאבון[21].

שביעה בסעודת מצוה

י – מי שהוזמן לסעודת מצווה ביום שישי – ישתדל לא למלאות את כרסו, כדי שיוכל לאכול בשבת לתיאבון[22].

גדר סעודת מצוה

יא – סעודת מצווה היא: סעודת ברית מילה[23], סעודת פורים[24], סעודת יו"ט[25], סעודת פדיון הבן[26], בר מצוה – שהגיע למצוות באותו היום בו נערכת הסעודה[27], סיום מסכת[28] ונישואין[29]. אולם הסעודה הנקראת כיום: סעודת "אירוסין", אינה אלא סעודת "שדוכין", וע"כ אינה סעודת מצוה[30].

סעודת פורים ביום שישי

יב – פורים שחל ביום שישי – יש לאכול מוקדם סעודת פורים [כדעת המקובלים], ואם לא יכול לקיים את הסעודה מוקדם – לפחות יעשנה קודם חצות, ואם לא יכול – יעשה את הסעודה לפני מנחה קטנה[31], ואם לא אכל – יאכל לאחר מנחה קטנה כזית פת בלבד.

סעודת יו"ט ביום שישי

יג – אם חל יו"ט ביום ששי הטוב ביותר הוא לאכול סעודת יו"ט בפת בבוקר, ואם לא אכל – יאכל עד מנחה קטנה, ואם לא אכל – יאכל אחרי מנחה קטנה, אבל יאכל רק כזית כדי לצאת ידי חובת אכילת פת ולא יאכל כביצה[32]. והטעם – כיון שבליל שבת חייב מהתורה באכילת פת[33].

סעודת נישואין ביום שישי

יד – נהגו בירושלים כשנשאו אשה ביום ו' חילקו כיבוד קל לכל המוזמנים, ועיקר הסעודה עם המשפחה הקרובה היתה בליל שבת[34]. והיו כאלה שנהגו לאכול רק דגים בסעודה כזו (וכן בשאר סעודות מצוה), כדי שיהיה שינוי ניכר לכבודה של השבת[35].

סעודת ראש חודש לאחר חצות

טו – כאשר חל ראש חודש ביום שישי ורוצה לסעוד סעודת ראש חודש[36] לאחר חצות היום – יאכל דבר חדש וטעים אך לא סעודת קבע[37].

תעניות בערב שבת

טז – שלושה סוגי תענית עשויים לחול בערב שבת: א. תענית ציבור. ב. תענית יחיד. ג. תענית חלום[38].

תענית ציבור

יז – מתוך ארבע תעניות ציבור, והן: צום גדליה, י' בטבת, י"ז בתמוז ותשעה באב, רק י' בטבת עשויה לחול ביום שישי[39]. ומתענה עד צאת הכוכבים [ככל התעניות שמתענה ביום חול]. ואף מי שהתפלל ערבית של שבת וקיבל שבת מבעוד יום – חייב להמשיך ולהתענות עד צאת הכוכבים[40]. והמדקדקים לוקחים עימם לבית הכנסת יין ומיני מזונות ומתפללים מוקדם כדי שיוכלו לקדש מיד עם צאת הכוכבים כך שלא יתענו כלל בשבת[41], אך מעיקר הדין – אין צורך בכך.

תענית יחיד

יח – תענית שמקבל על עצמו היחיד כגון יארציי"ט (יום פטירת אביו או אמו) – יש לקבלה בתפילת מנחה ביום הקודם לתענית[42]. ומי שקיבל על עצמו ביום ה' להתענות ביום שישי ולא פרט עד מתי יתענה, לדעת השו"ע – חייב לצום עד צאת הכוכבים, ולדעת הרמ"א – יכול להקדים ולאכול אחר תפילת ערבית [גם אם התפללו לפני צאת הכוכבים] [43] . אמנם, גם לדעת הרמ"א[44] טוב להתנות בשעת קבלת התענית שלא יצום עד צאת הכוכבים. ולכל הדעות, אם התנה בעת קבלת התענית, שיצום רק עד אחר תפילת ערבית – יכול להתפלל במניין שמתפללים ערבית מוקדם, לקדש ולאכול מיד לאחר תפילת ערבית אף לפני צאת הכוכבים[45].

תענית ערב ראש חודש

יט – יש נוהגים להתענות כל ערב ראש חודש, ואפילו אם ערב ראש חודש חל ביום שישי. אמנם, אם חל ערב ראש חודש בשבת – יקדימו להתענות ביום חמישי ולא ביום שישי[46].

תענית בערב שבת

כ – הצם בערב שבת[47] כדי לאכול סעודת שבת לתיאבון או לתוספת נשמה[48] – צריך לשתות מעט לפני כניסת השבת, כדי שיחשב לו עינוי ולא צום. כמובן שאדם שצום בערב שבת יגרום לו לא לאכול סעודת שבת לתאבון – לא יצום[49].

תענית חלום

כא – מותר לצום תענית חלום גם ביום שישי, ויש לצום עד אחרי צאת הכוכבים[50], והטעם כיון שמותר לצום תענית חלום בשבת[51], משום שהצום על חלום רע משפר הרגשתו ביודעו שהחלום הרע התבטל, וזה "עונג שבת" עבורו[52], ואמרו חז"ל[53]: "יפה תענית לחלום כאש לנעורת" [נעורת: פשתן שמתלקח מהר], וע"כ גם ביום שישי מתענה עד צאת הכוכבים (פירוט החלומות בהם יש להתענות תענית חלום ראה לקמן פרק מ').

[1] ראה הרמב"ם (בהלכות שבת פ"ל ה"א ובהלכות שבועות פ"א ה"ו). ועיין מה שיישב הערך השולחן, הביאו הפתח הדביר בשו"ת צפיחית בדבש (סי' כ"ה), שעונג שבת הוא הלכה למשה מסיני ועל זה כתב הרמב"ם שהוא כדברי סופרים אבל על תענית בשבת איסורו מדין תורה. וראה בשו"ת הרשב"א (ח"ד סי' רס"ב), וז"ל: "הרב רבי יצחק בן גיאת ז"ל – אין דוחין עונג שבת ושמחת יו"ט הקבועים מן התורה" עכ"ל, הביאו הבית יוסף (סי' רפ"ח). שו"ע (סי' תק"ע סעי' ג'), וז"ל: "אם נשבע להתענות כך וכך ימים ואירעו בהם ימים הללו – השבועה חלה עליהם, מטעם איסור כולל; אבל אם נשבע להתענות בשבת או ביו"ט, בפירוש – לא חלה עליו שבועה, דאין שבועה חלה על דבר מצוה, אלא לוקה על שנשבע לשוא, ואוכל; ואם נשבע להתענות בחנוכה ופורים, חלה שבועה עליו כיון שאינן אלא מדרבנן", עכ"ל. וראה מג"א (סי' רפ"ח ס"ק ז'), הביאו הכה"ח (שם ס"ק נ"א) ובפרי מגדים (א"א סי' רפ"ח ס"ק ז') ובביאור הלכה (סי' רפ"ח ד"ה "אסור להתענות"), וראה בכה"ח (סי' רפ"ח ס"ק ד' ובסי' רמ"ב ס"ק ו'). ובמשנ"ב (סי' רמ"ב ס"ק א'), וז"ל: "הנה עיקר מצות עונג שבת נתפרש לנו על ידי הנביאים, וכמו שנאמר: 'וקראת לשבת עונג'. ויש פוסקים שס"ל דעיקרו הוא מן התורה, שהשבת הוא בכלל מקראי קודש, שנאמר: 'וביום השביעי שבת שבתון מקרא קודש' וגו'. ו'מקרא קודש' פירשו חז"ל בספרא דהיינו לקדשו ולכבדו בכסות נקיה ולענגו בעונג אכילה ושתיה", עכ"ל. ובשער הציון (שם ס"ק א'), וז"ל: "רמב"ן בפרשת אמר (ויקרא כ"ג, ב) (שאיסורו מן התורה). ועיין בספר החנוך מצוה רצ"ז ובבית יוסף סי' תפ"ז, דלדידהו הוא מדברי סופרים, ועיין בסי' רפ"ח ובסימן תפ"ז מה שכתבתי שם. ואפילו לדידהו צריך ליזהר מאד בזה, שחמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה, ושכרו מפורש בקבלה: 'אז תתענג על ה' ' וגו', עכ"ל.

[2] רמב"ם (הלכות שבת פ"ל ה"ד), דרכי משה (סי' רמ"ט ס"ק ד'), שו"ע (שם סעי' ב'), מג"א (שם ס"ק ו'), שו"ע הגר"ז (שם סעי' י'). וראה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ג').

[3] עיין שו"ע (סי' רמ"ט סעי' ב').

[4] שו"ע (סי' רמ"ט סעי' ב'): "אסור לקבוע בערב שבת סעודה ומשתה שאינו רגיל בימי החול, ואפילו היא סעודת אירוסין, מפני כבוד השבת שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול, וכל היום בכלל האיסור. הגה, וסעודה שזמנה ערב שבת, כגון ברית מילה ופדיון הבן – מותר" (יש שמנמקים את האיסור: כדי שלא יתעסק כל הזמן בסעודה ולא יהיה פנוי להכין צרכי שבת). וראה בשו"ע הגר"ז (שם סעי' ה') ובמשנ"ב (שם ס"ק ט"ו). וראה הערה ז'.

[5] יש אומרים שאין לאכול סעודה קבועה ביום שישי כלל, ואין הלכה כמותם.

[6] ובענין היתר אכילה בצהרים לפני שהתפלל מנחה, אף שמעיקר הדין אסור לאכול בצהרים סעודה קטנה לפני מנחה גדולה, מ"מ סומכים על דעת הרמ"א שכתב שהיום מותר ומקילים. אבל זה דוקא כשבא לביתו ורוצה לאכול ארוחת צהרים או אוכל בישיבה ארוחת צהרים. אולם ההולך לסעודה של ברית מילה או סעודה של חתן וכלה בצהרים – אסור לאכול סעודה גדולה לפני שהתפלל מנחה גדולה. ויש מי שאומר שאם ימצא אחד שלא אוכל יכול למנותו שומר עליו שיוכל לאכול, ואנו לא נוהגים להקל בזה כי השומר "ערבך ערבא צריך". וראה עוד מש"כ בפרק ט' 'רחיצה טבילה ותספורת בערב שבת'.

[7] כתב השו"ע (סי' רמ"ט סעי' ב'): "ולאכול ולשתות בלי קביעות סעודה אפילו סעודה שרגיל בה בחול – כל היום מותר, אבל מצוה להמנע מלקבוע סעודה שנהוג בה בחול מתשע שעות ולמעלה".

מקור השו"ע מדברי הרמב"ם (הל' שבת פ"ל ה"ד) שכתב, וז"ל: "אסור לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת מפני כבוד השבת. ומותר לאכול ולשתות עד שתחשך. ואעפ"כ מכבוד שבת שימנע אדם מן המנחה ולמעלה מלקבוע סעודה כדי שיכנס לשבת כשהוא מתאוה לאכול".

והחילוק בשו"ע בין קביעת סעודה שאסור כל היום לסתם אכילה שמצוה רק להימנע מתשע שעות, נראה, שסעודה רגילה כמו שאוכל ביום חול רגיל, ושותה שם משקאות קלים, על זה אומר מרן שיכול לאכול (ובכל אופן גם על כזאת סעודה מצוה להמנע מט' שעות ולמעלה כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול), אך אם רוצה לעשות סעודה שיש בה משתה ממש עם משקאות חריפים, כגון: יין או קוניאק וכד' והיא סעודת שמחה או מרעים גדולה – אסור כל היום.

ויש להקשות על כך מהגמ' (פסחים צ"ט ע"ב), שהובאה שם מחלוקת בין רבי יוסי לרבי יהודה: "תניא, לא יאכל אדם בערב שבת וימים טובים מתשע שעות ולמעלה כדי שיכנס לשבת כשהוא תאוה, דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר: אוכל והולך עד שתחשך". והגמ' מביאה עוד שם: "מפסיקין לשבתות, דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר: אין מפסיקין", והגמ' הביאה מעשה שכך נהג רבי יוסי עם רשב"ג, ומסיקה: "אמרו: לא זזו משם עד שקבעו הלכה כרבי יוסי". וגם רשב"ם (שם ק' ע"א ד"ה "אמר לו רשב"ג") כותב שקיי"ל הלכה כרבי יוסי מחבירו (עירובין מ"ו ע"ב), והלכה כמותו שמותר אפילו להתחיל מט' שעות ולמעלה. ואם כן איך הרמב"ם פוסק שמצוה להמנע גם מן המנחה ולמעלה, וגם מרן השו"ע שהלך בעקבותיו וכתב שמצוה להמנע מט' שעות, מה יעשה עם הגמרא? המגיד משנה והכסף משנה (שם) מביאים שמקור הדין של הרמב"ם הוא ממקום אחר. והוא ממה שהגמרא (גיטין ל"ח ע"ב) אומרת: "אמר רבה: בהני תלת מילי נחתי בעלי בתים מנכסיהון וכו' ודקבעי סעודתייהו בשבתא בעידן בי מדרשא. דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: שתי משפחות היו בירושלים – אחת קבעה סעודתא בשבתא (בזמן שהרב דורש) ואחת קבעה סעודתא בערב שבת, ושתיהן נעקרו". וכותב רש"י (שם ד"ה "בערב שבת"): "ואיכא דמפרשי – בערב שבת ממש, וכן בכל יום מרוב עושר אבל בהא מיהא איכא איסורא שיכנס לשבת כשהוא שבע בלא תאוה".

וכתבו התוס' (פסחים ק' ע"א ד"ה "אין מפסיקין"): "ומורי רבי יחיאל אומר מדפסיק כרבי יוסי בהפסקה בההוא עובדא, מכלל דלכתחילה לא קי"ל כוותיה". כלומר שלדעת רבי יחיאל לא פוסקים הלכה למעשה כמו רבי יוסי לענין לאכול לכתחילה אלא רק בדין אם אכל שלא יפסיק, אבל אסור לעשות כן לכתחילה.

ומביאים גם את דעת בה"ג: "ועוד כתב בה"ג דבערב שבת אין להתחיל לאכול מן המנחה ולמעלה, דאפילו רבי יוסי לא קאמר אלא דלא יפסיק, אבל לאתחולי – לא. ועל כן הכי פסקינן דלא קי"ל כרבי יוסי אלא להפסקה, אבל לא להתחיל".

ומזה לומד הגאון למעשה (על הרמב"ם שם ד"ה "ואעפ"כ מכבוד שבת"), וז"ל: "ושם: רי"א: אין מפסיקין, משמע דאין מתחילין". כלומר שבאמת אסור להתחיל בסעודה, וזה מקור הדין של הרמב"ם שאסור להתחיל בסעודה מט' שעות. ואומרים הב"י והרה"מ שכל מה שהתירו לאכול בערב שבת אחה"צ אינו אלא באופן חד פעמי, אבל לא באופן קבוע.

ולכן ישתדל שלא לאכול ארוחה רגילה שלש שעות (זמניות) לפני השקיעה, וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ג' עמ' כ"ו-כ"ח).

[8] משנ"ב (סי' רמ"ט ס"ק י"ז): "היינו שעות זמניות והוא רביעית היום עד הלילה".

[9] משנ"ב (סי' רמ"ט ס"ק י"ז), וז"ל: "ומ"מ נראה דבימות החורף בזמן שהימים קצרים מאד מצוה להמנע מלקבוע סעודה הרגילה אפילו קודם ט' שעות כל שהוא משער בנפשו שעי"ז לא יהיה תאב לאכול בלילה". ובכה"ח (שם ס"ק ח"י) כתב: "ומכל מקום, חכם עיניו בראשו, וכל שהוא יודע בעצמו שאם יאכל בעת ההיא לא יהיה לו תאוה גדולה לאכול בליל שבת, יש להמנע אפילו קודם תשע".

[10] שו"ע (סי' רמ"ט סעי' ב') ובנו"כ וכה"ח (שם ס"ק טו"ב).

[11] עיין ב"ח (סי' רמ"ט אות ג' ד"ה "ולפ"ז"), כה"ח (סי' רמ"ט ס"ק ח"י).

[12] ואף אם יאכל פירות בלבד אם ישבע מהם ולא יכנס לשבת כשהוא תאב – עדיף שיאכל סעודה כפי שרגיל לאכול בימי חול בצהריים, ולא פירות אחה"צ ובלבד שלא יגיע לשבת כשאינו תאב לאכול.

[13] הכה"ח (סי' רמ"ט ס"ק י"ט) מביא בשם הב"ח, וז"ל: "מיהו אנשי מעשה נוהגין דאף קודם מנחה אינם קובעין בסעודה הרגיל בה בימות החול, אלא מפחית ממנה הרבה, כגון: פת לחם עם צנון וכיוצא בו בלחוד למאן דאפשר". ועוד מביא (שם בשם א"ר אות ו'): "ויש נמנעים מחצות ואילך שאין אוכלים כי אם מיני מזונות או פירות". הרי אנו רואים שהפליגו יותר מהדין, וממליץ להמנע גם מאוכל שרגיל בה, אלא מאכלים פחותים מההרגל של יום חול. וכבר מרן כתב (סי' רמ"ט סעי' ג'): "דרך אנשי מעשה להתענות בכל ערב שבת".

[14] עיין ביה"ל (סי' רמ"ט ד"ה "מלקבוע סעודה").

[15] בעניין זה רבו הדעות: יש אומרים שצריך התרת נדרים, ויש שמחמירים (ע"פ שו"ע יו"ד סי' רי"ד סעי' א') יותר ואומרים שזה נדר של מצוה וא"א להתירו אלא במקרים מיוחדים, אף אם יפרט את נדרו. וראה בן איש חי – (שנה שניה – פרשת צו, סעי' ט').

[16] וכן טוב לעשות בכל סוג של הנהגה טובה שאדם נוהג בה, להתנות שמקבל על עצמו לעשותה בלי נדר (ע"פ שו"ע יו"ד רכ"ח סעי' י"ד).

[17] ואם התנה כן – יוצא ידי חובת כל הדעות, ומותר לו לשנות ממנהגו ואינו צריך התרת נדרים לדעת כולם.

[18] עיין שו"ע ורמ"א (סי' רמ"ט סעי' ב'), כה"ח (שם ס"ק י') ובא"ח (ש"ש לך לך סעי' כ"א). אמנם יש מי שאומר שאם לפניו סעודת מצוה שאין לה דחייה ביום שישי, כגון: סעודת מילה, ויודע שאם יאכל בסעודה זו, לא יוכל לאכול את סעודת ליל שבת – לא יאכל בסעודת המצווה, בכדי שיאכל בליל שבת, משום שהסעודה בליל שבת מדאורייתא ועיקר המצווה היא בפת, וראה במג"א (סי' רמ"ט ס"ק ו'), כה"ח (שם ס"ק ט"ז) ובה"ל (שם ד"ה "מותר").

[19] ראה בא"ח (ש"ש לך לך סעי' כ"א), כה"ח (סי' רמ"ט ס"ק י"ד), משנ"ב (שם ס"ק י"ג, ביאור הלכה ד"ה "מותר").

[20] ראה שו"ע (סי' רמ"ט סעי' ב'), מגן אברהם (שם ס"ק ו') בשם הב"ח, ביאור הלכה (שם ד"ה "מותר"), כה"ח (שם ס"ק י"ד). ואומר הבא"ח (ש"ש לך לך סעי' כ"א): "מיהו יזהר שתהיה קודם שעה עשירית, וכל מה שאפשר לו להקדים – יקדים".

[21] ובפרט בימי החורף שמיד לאחר התפילה אדם הולך לאכול בביתו. וע"ע כה"ח (שם ס"ק ט"ו), ביאור הלכה (שם ד"ה "מותר"), ובשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ג' עמ' כ"ו)..

[22] ערוך השולחן (סי' רמ"ט סעי' ז'). ועיין כה"ח (שם ס"ק ט"ו) בשם העטרת זקנים. וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ג' עמ' כ"ו).

[23] רמ"א (סי' רמ"ט סעי' ב'), ושכן המנהג פשוט.

[24] עיין רמ"א (סי' תרצ"ה סעי' ב') ובמשנ"ב (שם ס"ק י').

[25] שו"ע (סי' תקכ"ט סעי' א'). וראה רמב"ם (הלכות יו"ט פ"ו הט"ז).

[26] רמ"א (סי' רמ"ט סעי' ב'), ושכן המנהג פשוט. ועיין מג"א (שם ס"ק ה'), בא"ח (ש"ש לך לך סעי' כ"א) שזה דוקא בזמנו, דהיינו ביום הל"א ללידה, וכן כה"ח (שם ס"ק י"ב), ועיין במשנ"ב (שם ס"ק י"ב) שחולק. ועיין שדי חמד (כללים, מערכת הסמ"ך, כלל ד"ן) בשם שו"ת הד"ר (סי' ט"ל) שמי שאוכל בסעודת פדיון הבן כאילו התענה פ"ד תעניות.

[27] בא"ח (ש"ש לך לך סעי' כ"א): "וסעודת בר מצוה אם הוא ממש ביום שנעשה בר מצוה דינה כסעודת מילה".

[28] עיין ביאור הלכה (סי' רמ"ט ד"ה "או פדיון הבן").

[29] ירושלמי (כתובות פ"א ה"א), בבלי (מו"ק ט' ע"א), שו"ע (סי' רמ"ט סעי' ב') עיין משנ"ב (שם ס"ק ט', שער הציון שם ס"ק י"ב) ובכה"ח (שם ס"ק י'), וראה בא"ח (ש"ש לך לך סעי' כ"א) כמג"א (שם ס"ק ג').

[30] משנ"ב (סי' רמ"ט ס"ק ט') וכה"ח (שם ס"ק י').

[31] עיין לרמ"א (סי' תרצ"ה סעי' ב') ובמשנ"ב (שם ס"ק י'). אמנם מנהג ירושלים להתחיל את סעודת הפורים סמוך לשקיעה וכשמגיע הזמן, מקדשים וממשיכים בסעודה אל תוך הלילה, ואין נוהגים כן. ולזמן הרצוי לסעודת פורים כשאינו חל ביום שישי, ראה למועדים ולימים (פרק ס"ד סעי' ל"ד), וראה עוד בכה"ח (שם ס"ק כ"ג).

[32] ראה רמ"א (סי' תקכ"ט סעי' ב') ובכה"ח (שם ס"ק ט"ז) עיי"ש, וכ"ש לגבי יו"ט שחל להיות בשבת.

[33] ראה בדיני סעודות שבת פרק י"ט סעי' ב' ובהערות שם בהרחבה. ולגבי יו"ט הדבר נתון במחלוקת הפוסקים אם חיובו מהתורה או מדרבנן, ראה כה"ח (סי' תקכ"ט ס"ק ז'), וראה מש"כ במאמר מרדכי, למועדים ולימים (פט"ז סעי' י"ג) שבסעודת יו"ט נקטינן לחומרא דהוי ספיקא דאורייתא.

[34] עיין כה"ח (סי' רמ"ט ס"ק י').

[35] עיין לעיל סעי' ז'.

[36] עיין שו"ע (סי' תי"ט סעי' א'), משנ"ב (שם ס"ק ב'), כה"ח (שם ס"ק ד').

[37] עיין שו"ת קול אליהו (שבת, פרק א' שאלה י"ד), שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ג'), וכך ראוי לנהוג גם בסעודות חול המועד. ראה רע"ב (אבות פ"ג מי"א ד"ה "והמבזה את המועדות") שכתב שהמבזה את המועדות – שנוהג בהם מנהג חול באכילה ושתיה, משמע שצריך להוסיף מאכל ומשקה מיוחדים במועד.

[38] וראה מש"כ בהרחבה בענין זה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ד').

[39] שו"ע (סי' תכ"ח סעי' א'). ועיין רמ"א (סי' תק"ן סעי' ג') ומגן אברהם (שם ס"ק ה') ומשנ"ב (שם ס"ק י').

[40] שו"ע (סי' רמ"ט סעי' ד') ובהגהה, ושם במשנ"ב (סעי' כ"א), כה"ח (שם ס"ק כ"ו). וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ד' עמ' ל"ג).

[41] וסברתם כי אין להתענות בשבת, וכן למעט בעינוי. ועיין ברב המגיד (פ"ה הלכות תענית ה"ה) בשם הראב"ד ועיין ביאור הלכה (שם ד"ה "וי"א"). ועיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ד').

[42] עיין שו"ע (סי' תקס"ב סעי' ה'-ו').

[43] הגמ' בעירובין (מ' ע"ב) שואלת: "ואמר רבה: כי הוינן בי רב הונא איבעיא לן: בר בי רב דיתיב בתעניתא במעלי שבתא, מהו לאשלומי? לא הוה בידיה. אתאי לקמיה דרב יהודה, ולא הוה בידיה". כלומר, הגמ' שואלת לגבי בן תורה שלא אוכל כל השבוע אלא מעט, ורוצה לאכול בליל שבת לתיאבון, וע"כ הוא צם ביום שישי לפתוח תיאבונו בליל שבת. האם יכנס לשבת בתעניתו או שיטעם מעט לפני השבת [ולא מדובר בצום של חיוב להלכה, אלא רק סייג שעשה לעצמו כדי לגרום לו להיות רעב]? שאלה זו מתעוררת ביותר לנוהגים כשיטת רבנו תם בצום, שיכנסו מאוחר בשבת בצום, האם זה מותר?

אומרת  הגמ': "אתאי לקמיה דרב יהודה, ולא הוה בידיה. אמר רבא: נחזייה אנן, דתניא: תשעה באב שחל להיות בשבת, וכן ערב תשעה באב שחל להיות בשבת, אוכל ושותה כל צרכו ומעלה על שולחנו, אפילו כסעודת שלמה בשעתו. חל להיות תשעה באב בערב שבת (לפי מנהגם שספרו לפי הלבנה ולפי חשבוננו לעולם לא יחול ט' באב בע"ש), מביאין לו כביצה ואוכל, כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה. תניא, אמר רבי יהודה: פעם אחת היינו יושבין לפני רבי עקיבא ותשעה באב שחל להיות בערב שבת היה, והביאו לו ביצה מגולגלת וגמעה בלא מלח, ולא שהיה תאב לה אלא להראות לתלמידים הלכה. ורבי יוסי אומר: מתענה ומשלים", והגמ' מסיקה (שם מ"א ע"ב): "דרש מר זוטרא משמיה דרב הונא: הלכה – מתענין ומשלימין". ועיין שם בתוס' (ע"א ד"ה "ביצה") שהביא בשם ר"ח שאף רבי עקיבא ס"ל שמתענה ומשלים, וז"ל: "קבלה בידינו כי ר' עקיבא אותה שנה מסוכן היה, והביאו לר"ע הרופאים לגמע ביצה מגוגלגלת באחרית היום, ור' יהודה לא דקדק, לפיכך סמך על מה שראה ולא ידע העיקר על מה עשה כך". וכתבו שם התוס' (שם ע"ב ד"ה "והלכתא"): "והלכתא מתענה ומשלים – פירוש: אם ירצה להשלים, דשרי להשלים, דבעיא הוא אי שרי להשלים אי לא". כלומר שיכול לכתחילה לאכול לפני השקיעה אלא שאם ירצה יכול להתענות ולהשלים.

אבל  הטור (סי' רמ"ט) כתב בשם הר"מ: "והר"מ כתב שיכול לאכול מיד אחר התפילה קודם שקיעת החמה, שהוא מפרש 'מתענה ומשלים' – עד אחר התפילה".

וכתב  הב"י בשם הגהות אשר"י (פ"א מהלכות תענית אות ג'): "שאפילו לדברי האומרים שצריך להשלים, היינו שמתענה עד אחר קיבול שבת ותפילת שבת היא מפלג המנחה ולמעלה, ואפילו אם עוד היום גדול מיקרי שפיר השלמה, אבל אין כן דברי הרא"ש בסוף פרק ב' דתעניות כמו שנתבאר בסמוך. וכתב עוד המרדכי: פעם אחת אירע עשרה בטבת יום ששי, וכשרצה ר"י לילך לב"ה טעם התבשיל כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה".

אולם  הדרכי משה (סי' רמ"ט אות ב') מביא את דעת המהרי"ל (שו"ת מהרי"ל סי' קנ"ז) שסובר שיש חילוק בין תענית ציבור לתענית יחיד, ובתענית ציבור יש להשלים את התענית עד הלילה.

ובשו"ע  (סי' רמ"ט סעי' ד') משמע שיש מחלוקת בדין תענית יחיד בין השו"ע לרמ"א, לדעת השו"ע: אפילו בתענית יחיד, אם קבלו בסתם – חייב לצום עד צאת הכוכבים (ואפי' בליל שבת), ואם בעת שקיבל אמר: "אני צם עד אחר תפילת ערבית", אפילו אם היום גדול – יכול לאכול מוקדם. ובתענית ציבור – אין הוא יכול להתנות וחייב להמשיך עד צאת הכוכבים.

ואילו  לדעת הרמ"א: אפילו בתענית ציבור – אפשר לאכול אם קיבל שבת והתפלל ערבית אפילו לפני השקיעה (עיין למשנ"ב שם ס"ק כ"א). אלא שכתב הרמ"א עוד שנהגו שבתענית ציבור משלימים עד צאת הכוכבים, ובתענית יחיד אפילו אם לא התנה שיכול לאכול מוקדם – יכול לאכול, ורק טוב שיתנה בעת קבלת התענית. והב"ח שם פסק כדעת השו"ע. וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ד').

[44] עיין לרמ"א (שם).

[45] עיין שו"ע (סי' רמ"ט סעי' ד'). ועיין בא"ח (ש"ש לך לך סעי' כ"ג), שכתב: "כל תענית יחיד שאין קבוע לו זמן שיוכל להתענות באיזה יום שירצה – אין מתענה בע"ש. אבל אם זמנו בע"ש, כגון: תענית יארצי"ט או תענית שבעה באדר או תענית ער"ח – מותר להתענות בע"ש, אך לא ישלים עד צאת הכוכבים. ויקבל אותו מעיקרא אדעתא דהכי. ורק עשרה בטבת שחל בע"ש צריך להשלים עד צאת הכוכבים. וטוב לומר ע"ש קודם קבלת שבת שיר השירים בשמחה ובקול נעים". וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ד').

[46] בא"ח (ש"ש ויקרא סעי' ד'), משנ"ב (סי' תי"ז ס"ק ד'), כה"ח (שם ס"ק י"ז-י"ח, כ"א). וע"ע מאמר מרדכי, הלכות לימות החול (פרק כ"ט סעי' א'), שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סוף סי' ד').

[47] שו"ע (סי' רמ"ט סעי' ג'). וכה"ח (שם ס"ק כ"א-כ"ב) מבאר שיש שנהגו לצום בערב שבת כדי לאכול בשבת לתאבון, ואחרים אומרים שאין לצום בע"ש ויו"ט. ויש המנמקים, ששבת היא כמו יום כיפור ויש לצום בערב שבת כדי לכפר על עוונות השבוע.

[48] כה"ח (סי' רמ"ט ס"ק כ"א).

[49] כתב השו"ע (סי' רמ"ט סעי' ג'): "דרך אנשי מעשה להתענות בכל ערב שבת". והטעם, כדי שיכנסו לשבת כשהם תאבים לאכול. הנה עד כדי כך יש קפידא בהלכה להגיע לשבת כשהוא תאב לאכול, שאם אדם יאכל וירגיש שבע, ולכן לא יאכל לתאבון – אז צריך שיתענה. וראה במשנ"ב (שם ס"ק י"ח) שמביא שאסור לכל אדם להתענות בערב שבת, שאסור להכנס לשבת כשהוא מעונה, ומרן לא דיבר אלא על איסטניס שהאוכל מזיק לו, עיי"ש (וראה בכה"ח (שם ס"ק כ"ב)). ויש לדעת שהכל לפי טבע האדם – יש אנשים שלאחר צום הם אוכלים לתאבון, ויש שהתענית גורמת להם לחוסר תיאבון. ולכן החכם עיניו בראשו וידע ויבחין בעצמו. וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ג' עמ' כ"ח).

[50] שו"ע (סי' רמ"ט סעי' ד'), משנ"ב (ס"ק כ"ג) וכה"ח (שם ס"ק ל"ב).

[51] שו"ע (סי' פר"ח סעי' ד').

[52] עיין מש"כ בהרחבה בפרק מ' – תענית בשבת.

[53] שבת (י"א ע"א). וע"ע שו"ע (או"ח סי' ר"ך סי' ב').