פרק ו – עשיית מלאכה בערב שבת

מלאכה בערב שבת

עשיית מלאכה בער"ש

א – כתב מרן[1]: "העושה מלאכה בע"ש מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה. יש מפרשים – מנחה גדולה [משש שעות ומחצה], ויש מפרשים – מנחה קטנה [מתשע שעות ומחצה]".

להלכה אסור לעשות מלאכת קבע מזמן מנחה קטנה, אם מקבל עליה שכר. אבל מותר לעשות מלאכה מזמן מנחה קטנה ואילך אם היא מלאכת עראי, ומותר אפילו אם מקבל עליה שכר[2], וכל זאת בתנאי שהשלים את כל הכנות השבת.

מלאכת עראי בער"ש

ב – על כן, מותר לאדם לכתוב מכתב לחברו וכדו' גם אחרי זמן מנחה קטנה אם הושלמו כל הכנותיו לשבת[3], משום שהיא מלאכת עראי ואפי' בשכר. אך לכתבנית וכדו' שזו מלאכת קבע שלה ומקבלת עליה שכר – אסור.

כתיבת חידושי תורה

ג – מותר לכתוב חידושי תורה לעצמו גם אחרי זמן מנחה קטנה בערב שבת[4], אך לכתוב מזוזות וכדו' לאחרים בשכר – אסור[5].

מלאכת קבע לכבוד שבת

ד – מותר לעשות מלאכה אחרי זמן מנחה קטנה, אפילו אם זו מלאכת קבע, אם עושה לצורך שבת ואינו מקבל עליה שכר[6].

שכר מלאכת ער"ש

ה – מותר לעשות מלאכה בשכר אחרי זמן מנחה קטנה, אפילו אם זו מלאכת קבע, אם הוא אדם שזקוק לכסף כדי לקנות צרכי שבת (אף אם יש בידו לחם ויין אלא שרוצה לקנות בשר ודגים)[7].

מכירה בחנות

ו – יש מתירים למכור בחנות ביום שישי אחרי זמן מנחה קטנה, משום שאין זו מלאכה [אך יש לסגור את החנות מוקדם כדי לא לבוא לחילול שבת]. ולמעשה יש להתיר לבעל מכולת למכור אחרי זמן מנחה קטנה צרכי סעודה בלבד[8], בתנאי שאשתו תכין צרכי שבת[9].

תספורת אחר זמן מנחה קטנה

ז – נהגו להקל ולהסתפר גם אחרי זמן מנחה קטנה בערב שבת, משום שניכר שמסתפר לכבוד שבת[10] [וראה עוד בפרק ט' סעיפים מ"ט-נ"ג בענין גילוח ותספורת בערב שבת].

מלאכה אחר סיום צרכי שבת

ח – אשה שסיימה להכין את כל צרכי השבת או שקנתה אוכל מוכן ואינה צריכה לטרוח עוד כדי להכין לשבת – לא תעשה מלאכה חשובה אחרי זמן מנחה קטנה[11]. ואם יש לה זמן פנוי – תלמד[12].

סיוע בהכנות שבת

ט – בני ישיבות הנשואים – לא ילמדו עד שעה מאוחרת אחר הצהריים בערב שבת, משום שחייבים[13] לסייע לנשותיהם בהכנות לכבוד שבת ובפרט בערבי שבתות הקצרים[14] (וראה לעיל פרק א' סעי' ג').

צפירה בער"ש

י – בזמן אסיפת הסנהדרין והעם הכרזות נעשו ע"י תקיעה בחצוצרה, ובערב שבת – בזמן חכמי הגמרא – תקעו שש תקיעות, ונהגו לתוקען לא רק בארץ ישראל אלא גם בבבל[15].

יא – כיום מנהג השמעת צפירה בערבי שבתות הינו חשוב מאוד, ואין לבטלו. ובכל מקום ינהיגו צפירה מיוחדת להפסיק את העם ממלאכתם ולזרזם להדלקת הנרות. כשאין אפשרות של צפירה – יכריזו ע"י חצוצרה או כלי זמר אחר שיישמע בכל רחבי העיר[16].

מלאכת יהודי בער"ש

יב – אסור לתת מלאכה ליהודי אפילו בערב שבת אם יש חשש שיעשנה בשבת[17], וראה בהרחבה דינים אלו לעיל פרק ג'.

[1] שו"ע (סי' רנ"א סעי' א'), ובבה"ל (סי' רנ"א ד"ה "העושה"), ז"ל: "ואיסורא נמי אית בזה רק שאינו חמיר האיסור כשארי איסורי שבות שהיה חייב ע"ז מכת מרדות, כן איתא ברמב"ם פ"ח מהלכות יו"ט ובסמ"ג וכן איתא באו"ז". ועיין בבא"ח (ש"ש לך לך סעי' כ'), ז"ל: "אסור לעשות מלאכה בערב שבת מן זמן מנחה קטנה ולמעלה, שהוא תשע שעות ומחצה בשעות זמניות, ואף על פי שיש סוברים לאסור מן זמן מנחה גדולה, קיימא לן הלכה כדברי המקל בדברי סופרים".

[2] רמ"א (סי' רנ"א סעי' א'), משנ"ב (סי' רנ"א ס"ק ד'), כה"ח (שם ס"ק י'-י"א).

[3] עיין רמ"א (סי' רנ"א סעי' א'), כה"ח (שם ס"ק י') ומשנ"ב (שם ס"ק ד').

[4] עיין רמ"א (סי' רנ"א סעי' ב'): "לתקן בגדיו וכליו לצורך שבת – מותר כל היום: הגה… וה"ה למי שכותב ספרים לעצמו דרך לימודו".

[5] עיין שו"ע ורמ"א (סי' רנ"א סעי' ב') ובכה"ח (שם ס"ק טו"ב). משנ"ב (שם ס"ק ו').

[6] עיין ב"י שו"ע ורמ"א (סי' רנ"א סעי' ב'), כה"ח (שם ס"ק י"ג).

[7] עיין משנ"ב (סי' רנ"א ס"ק ה', ו'), כה"ח (שם ס"ק ט"ו).

[8] ראה בבא"ח (ש"ש לך לך סעי' כ'), ז"ל: "אסור לעשות מלאכה בערב שבת מן זמן מנחה קטנה ולמעלה, שהוא תשע שעות ומחצה בשעות זמניות, ואף על פי שיש סוברים לאסור מן זמן מנחה גדולה, קיימא לן הלכה כדברי המקל בדברי סופרים. ולא אסרו אלא מלאכה גמורה, אבל פרקמטיא – מותרת. ואף על גב דיש מחמירים גם בזה, מכל מקום פשט המנהג בהיתר בכל המקומות… ומי שהוא עני ועושה מלאכה כדי להוציא השכר לצורך שבת – מותר, אפילו דיש לו בלאו הכי כדי מים ולחם, אם אין לו לענג בשר או דגים – שרי, ועיין משבצות זהב סימן רנ"א. ובסה"ק מקבציאל העליתי, דאם הוא הכין בבוקר בהלואה בשביל עונג שבת בשר וכיוצא, על סמך השכר שיהיה לו בערב שבת במלאכתו, שעוסק בה כל היום – שרי ליה לעסוק כל היום, דאם תאסור לו, לא יכין בבוקר בהלואה". ועיין מגן אברהם (סימן רנ"א ס"ק א'). ועיין ערוך השולחן (סי' רנ"א סעי' ב'), משנ"ב (סי' רנ"א ס"ק א'). ועיין שו"ע (סי' רנ"ו בעי' א') ובמשנ"ב ובביאור הלכה שם, ז"ל: "והנה העולם נהגו להקל לענין סגירת החנויות, ונראה שסומכין על דברי הט"ז הנ"ל דלית בו איסורא בכל גווני". וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק א' שאלה י"ב).

בענין חשיבות סגירת החנויות בע"ש אני רגיל לספר על יהודי אחד בשם יחיא אלימני, שנהג בכל ערב שבת בעיר העתיקה לתקוע בחצוצרה כדי להודיע שהגיע הזמן לסגור את החנויות טרם כניסת השבת. ובעיר העתיקה היו שני בעלי מספרות, והנה יום שישי אחד, נשמע קול החצוצרה ומיד סגר אחד הספרים את חנותו, אך חברו במספרה השניה לא התייחס לקול החצוצרה והמשיך לספר אנשים, והיה יחיא אלימני צועק עליו לזרזו. יום אחד חלה יחיא ונפל למשכב, ולא היה מי שיתקע בחצוצרה. הלך הרה"ג רבי בן ציון קווינקא זצ"ל לבקרו ואמר לו שהוא ילך במקומו. רבי בן ציון היה תלמיד חכם ומכובד, ואף על פי כן כשהגיע לאותו ספר, לא רצה הלה לשמוע לדבריו, ואמר לו שיש לו עוד מעט זמן לספֵּר עוד אדם. חזר הרה"ג רבי בן ציון קווינקא זצ"ל ליחיא ואמר לו שלא רוצים לשמוע לו, ושילך בעצמו. אמר לו יחיא: אבל אני חולה וחלש, אמר לו הרב בן ציון זצ"ל: אני אתפלל עליך שתהיה חזק ובריא. אמר לו יחיא: אני רוצה שתברך אותי שאהיה בריא וחזק כל חיי, והרב בן ציון בירכו. קם יחיא ממיטתו נטל עימו את החצוצרה, והלך לחנותו של אותו ספר, ותקע לו באוזנו בחוזקה, ואמר לו: אתה לא מבין שעליך לסגור את החנות שלך, מה אתה לא שומע?! הרי השבת כבר בפתח! נבהל אותו ספר וסגר מיד את חנותו. ובאמת נתקיימה ביחיא ברכתו של רבי בן ציון, והיה בריא וחזק עד יומו האחרון.

[9] ראה כה"ח (שם ס"ק ד') שהביא מעשה באשה שנענשה על כך שהתעסקה בצרכים אחרים בע"ש ולא הכינה את צורכי שבת, והביא שם שאם היו צרכי שבת מוכנים- שרי. וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק א' שאלה י"ב).

[10] רמ"א (סי' רנ"א סעי' ב'), ערוך השולחן (סי' רנ"א סעי' ג'), משנ"ב (שם ס"ק ז'), כה"ח (שם ס"ק כ'), וראה במשנ"ב שם גם לענין היתר להספר לספר אפי' בשכר. והאר"י הקדוש היה נמנע מלספר מזמן מנחה קטנה אפי' בערב שבת. ועיין בביאור הלכה שהביא שגם הגר"א היה מפקפק בהיתר להסתפר לאחר זמן מנחה קטנה. וע"ע בשו"ת מאמר מרדכי ח"ד סי' ה'.

[11] כי יש אומרים אף מי שקונה אוכל מוכן או שהכין צרכי שבת מיום חמישי, או שמכינה לו אשתו כל צרכי שבת, חכמים לא חילקו בגזרתם ואסרו בעשיית מלאכה תמיד, בין יש לו צרכי שבת בין אין לו צרכי שבת. עיין כה"ח (סי' רנ"א ס"ק ו') בשם הר"ז.

[12] ראה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"א יו"ד סימן י"א) בעניין לימוד תורה המותר לנשים.

[13] עיין גמ' שבת (קי"ט ע"א) שו"ע (סי' ר"נ סעי' א'). עיין רמ"א (סי' רנ"א סעי' ב') ובמשנ"ב (שם ס"ק ח') ובכה"ח (שם ס"ק כ"ב- כ"ד). ועיין בשו"ת קול אליהו (שבת פרק א' שאלה א').

[14] עיין משנ"ב (סי' ר"נ ס"ק ד').

[15] שבת (ל"ה ע"ב), ועיין בהערה הבאה.

[16] כפי שכתב מרן בשו"ע (סי' רנ"ו סעי' א'): "כשהיו ישראל בישובן היו תוקעין בערב שבת שש תקיעות להבדיל את העם מן המלאכה. הגה: ונהגו בקהילות הקדושות שכל שהוא סמוך לשבת כחצי שעה או שעה שמכריז שליח ציבור להכין עצמן לשבת, והוא במקום התקיעות בימיהם, וכן ראוי לנהוג בכל מקום". וראה משנ"ב (סי' רנ"ו ס"ק א'-ב') בגודל החיוב להשתדל בזה כדי שלא יבואו לידי חילול שבת, ושכר המתנדבים בזה. וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ט').

[17] עיין שו"ע (סימן ש"ז סעי' ג') ובמג"א (שם ס"ק ג') ובט"ז (שם ס"ק ג') ובמשנ"ב (שם ס"ק ט"ו) ובכה"ח (שם ס"ק כ"ד).