פרק ח – הכנות בערב שבת למניעת איסורים בשבת

שאלות בערב שבת

א – נאמר במשנה במסכת שבת[1]: "שלושה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה (קודם בין השמשות): עשרתם? ערבתם? הדליקו את הנר!". והפוסקים[2] הוסיפו: הפרשתם חלה?

אין מקום לשאלות

ב – החיוב לשאול את בני הבית בעניין "הפרשת חלה", "מעשרות" ו"עירוב חצרות" הוא דווקא כאשר ידוע שבני הבית עסוקים בעניינים אלה [כפי שכתב הטור[3] שמהר"ם מרוטנבורג היה שואל דווקא במקום שיש טעם בשאלה[4]]. ולכן, היודע שאשתו לא אופה כלל, או שאופה פחות משיעור חלה – אינו חייב לשאול אם הפרישה חלה. וכן כאשר הבעל מעשר בעצמו – אינו חייב לשאול את בני הבית אם עשרו. בעניין עירובי חצרות, לא שייך לשאול בביתו: "ערבתם"? משום שכיום עושים עירובי חצרות פעם אחת בשנה בבית הכנסת[5]. אמנם, בעניין עירובי תבשילין לפני יום טוב שחל בערב שבת, שייך לשאול: "ערבתם"? נמצא שבדרך כלל, יש לומר רק: "הדליקו את הנר".

מעשרות בחוץ לארץ

ג – הדר בארץ ישראל – צריך לשאול ב"ערב שבת" אם עישרו את הפירות, אך הדר בחו"ל, כיון שאין[6] מפרישים תרומות ומעשרות מפירות חו"ל – אין צריך לשאול אם עישרו[7] (וראה הערה).

כשיודע שהפירות מעושרים

ד – הקונה פירות במקום שיודע שעישרו את הפירות – אינו צריך לשאול את בני ביתו: "עישרתם?".

שאלה הפרשת חלה

ה – בין בארץ ישראל ובין בחוץ לארץ – ראוי לפרט ולשאול את בני הבית אם הפרישו חלה מן העיסה, משום שנשים רבות מכבדות את השבת באפיית חלות[8].

איך שואלים

ו – יש אומרים שהאמירה: "הדליקו את הנר" כוללת את כל ההכנות לכבוד שבת[9]. ולכן, לפני שאומר: "הדליקו את הנר" – צריך לשאול ולבדוק אם הכל הוכן לכבוד שבת [כגון: כיוון שעון שבת, כיבוי מנורת מקרר וכדו'], ורק אח"כ לומר לבני הבית: "הדליקו את הנר".

שאלה בלשון רכה

ז – כאשר אדם שואל את בני ביתו ואומר אמירות אלה, צריך לנקוט בלשון רכה, מכמה סיבות: א. כדי שדבריו יתקבלו ובני הבית יסיימו את כל ההכנות לשבת בזמן[10]. ב. משום שלפני כניסת השבת יש מתח [בגלל טרדת ההכנות לשבת], ואמירה שלא כראוי עלולה לגרום לסכסוך בבית[11].

כשנמצא מחוץ לביתו

ח – כתב הגר"ז[12] כי אדם שנמצא מחוץ לביתו לפני כניסת שבת [בבית הכנסת או במקום אחר] – צריך גם הוא להזכיר לבני ביתו לסיים את ההכנות לשבת, ע"י שישלח שליח לביתו להזכיר דברים אלו. אמנם, כיום אפשר להזכיר את סיום ההכנות בשיחת טלפון ולצאת ידי חובה בזה.

זמן השאלות

ט – צריך לומר: "עישרתם? ערבתם?" וכו' סמוך להדלקת נרות שבת. ולמרות שלשון המשנה[13] הוא: "ערב שבת עם חשיכה", אין הכוונה סמוך לחשיכה ממש אלא סמוך להדלקת הנרות, שאז מקבלים את השבת[14].

הקדמת זמן השאלות

י – לא יקדים אדם לומר: "עישרתם? ערבתם?" וכו' לפני הזמן, משום שבני הבית עלולים לדחות דברים אלה מתוך מחשבה שיש הרבה זמן עד כניסת שבת ולבסוף לשכוח ולא לעשותם כלל.

חשש להפסקות חשמל

יא – כאשר יש חשש להפסקת חשמל בשבת [כגון: כשצפוי לרדת שלג כבד ויש חשש שחוטי החשמל יקרעו] – צריך להשאיר מערב שבת נרות דולקים בכמה מקומות בבית[15].

נרות שמשאיר לתאורה

יב – נרות אלה שמשאירים מערב שבת לתאורה – לא צריכים להיות נרות "שמן זית" ואפשר להשתמש בנרות רגילים[16] [במקרה כזה, אם החשמל חוזר במהלך השבת, ואפילו אם חוזר באיסור – יכול להשתמש בחשמל לכל צרכיו, מכיון שממילא יש אור בבית[17]].

"עישרתם?"

מעשרות בשבת

יג – חז"ל תיקנו לומר: "עישרתם?" בערב שבת דווקא, משום שבשבת אסור להפריש תרומות ומעשרות[18], ואם לא עישר את הפירות מבעוד יום – אסור לאכלם בשבת וכדלקמן[19].

אכילת עראי לא מעושר

יד – אין לאכול פירות שאינם מעושרים בשבת, אפילו באכילת "עראי"[20] [ולמרות שביום חול אין אדם חייב לעשר פירות באכילת עראי, בשבת השבת "קובעת למעשרות"[21] ואסור לאכלם בלי הפרשה], וע"כ אפילו אדם שיש לו פירות שרוצה לאוכלם באכילת עראי בלבד – צריך לשאול: "עישרתם?".

הפרשת תרו"מ ע"י האשה

טו – מנהג טוב שתהיה האישה אחראית על הפרשת תרו"מ, משום שבד"כ היא זו שקונה את הפירות והירקות והיא זו שעוסקת בהכנתם. וטוב להתרגל להפריש תרו"מ מיד כשמביאים את הפירות והירקות אל הבית.

סדר הפרשת תרומות ומעשרות בזמן המקדש

טז – התרו"מ שעל בעל הפירות היה ליתן בזמן שבית המקדש היה קיים הם:

תרומה גדולה

* – תרומה גדולה – בעל הפירות מפריש שני פירות מכל 100 פירות שלפניו (1/50 – מידה בינונית) ונותנם לכהן. מתנה זו שנותן בעל הפירות לכהן נקראת: "תרומה גדולה".

מעשר ראשון

* – מעשר ראשון – אחרי הפרשת "תרומה גדולה" מפריש בעל הפירות 10% מהפירות שנשארו לפניו ונותנם ללוי. מתנה זו שנותן בעל הפירות ללוי נקראת: "מעשר ראשון"[22].

מעשר שני ומעשר עני

* – מעשר שני ומעשר עני – מהפירות שנשארו לו [אחרי שהפריש "תרומה גדולה" ו"מעשר ראשון"] מפריש בעל הפירות 10% נוספים ל"מעשר שני" או "עני" נוהג בשנים א' ב' ד' ה' [למניין השנים לשנת השמיטה], ובשנים ג' ו' נוהג "מעשר עני"[23]. "מעשר שני" אוכלים בירושלים לפנים מן החומות בטהרה, או לחליפין פודים[24] בסכום כסף השווה לערכו ובכסף קונים מאכלים ואוכלים אותם בירושלים. "מעשר עני" נותנים לעניים[25].

[נמצא שאדם בזמן הבית מפריש כ22% מיבולו לתרומות ומעשרות].

פירות שמיטה

* – פירות שמיטה – על פירות השנה השביעית (שנת השמיטה) – לא מפרישים תרומות ומעשרות[26].

התרו"מ שעל הלוי היה ליתן בזמן שבית המקדש היה קיים הם:

תרומת מעשר

* – תרומת מעשר – הלוי מפריש 10% מפירות ה"מעשר ראשון" שקיבל מבעל הפירות ונותנם לכהן. מתנה זו שנותן הלוי לכהן נקראת: "תרומת מעשר".

דיני הכהן

* – לכהן מותר לאכול "תרומה גדולה" רק כאשר התרומה טהורה וגם הוא טהור[27].

* – דין "תרומת מעשר" כדין "תרומה גדולה" הנאכלת לכהן בטהרה[28].

הפרשת תרומות ומעשרות בזה"ז

יז – ככלל דיני תרומות ומעשרות חלים גם כיום. אמנם, יש כמה שינויים כפי שנפרט להלן:

תרומה גדולה בטהרה

* – תרומה גדולה בטהרה – כיום, כהן איננו יכול לאכול "תרומה גדולה" ו"תרומת מעשר", משום שהוא טמא מת וגם התרומה טמאה בדרך כלל[29].

כמות ההפרשה

* – כמות ההפרשה – מעיקר דין תורה כדי לצאת ידי חובת "תרומה גדולה" מספיק להפריש "כלשהו" על כל הכרי [מכל סוג פרי ופרי][30], ורק מתקנת חז"ל שבינונים מפרישים אחד מחמישים ל"תרומה גדולה", יש להפריש 1/50 [שהם 2%]. כיום כאשר אין הכהן יכול לאכול "תרומה גדולה" אנו חוזרים לעיקר דין תורה ומפרישים "כלשהו" ל"תרומה גדולה"[31].

מעשר שני בירושלים בזה"ז

* – מעשר שני בירושלים בזה"ז – כיום אין אוכלים פירות "מעשר שני" כלל, מכמה סיבות: א. "מעשר שני" נאכל רק בזמן שבית המקדש קיים ונאכל בירושלים [לפנים מחומת ירושלים][32]. ב. "מעשר שני" נאכל בטהרה[33]. ולכן, כיום אין צורך להעלותו לירושלים ולא את כסף פדיונו.

חילול מעשר שני

* – חילול מעשר שני – כיון שאין אוכלים "מעשר שני" כיום, גם אופן הפדיון משתנה ואפשר לחללו לכתחילה על פרוטה בלבד, למרות שערך פירות ה"מעשר שני" גדול הרבה יותר, ומעיקר הדין היה צריך לפדותו בשוויו האמיתי[34] (בדין חילול ראה לקמן סעיפים י"ח – י"ט).

סדר ההפרשה בזה"ז

יח – לוקח כמות הגדולה מ-1/100 מן הפירות[35], ואומר:

"אחד ממאה שבידי ישאר טבל".

"המעט יותר מאחד ממאה שבידי [כלומר, החלק העודף על 1/100] בצפון הפרי יהיה תרומה גדולה על הכל"[36].

קורא שם ל"מעשר ראשון":

"אחד ממאה שבידי ועוד תשעה חלקים כמותו[37] בצפון הפירות[38] הם מעשר ראשון" [ואין צורך להפריד בפועל את תשעת החלקים מהפירות].

מפריש "תרומת מעשר" במקום הלוי:

"אותו אחד ממאה שבידי שעשיתיו מעשר ראשון יהיה תרומת מעשר"[39].

בשנים א' ב' ד' ה' קובע מקום ל"מעשר שני" (אך אין צורך להפרישו בצד בפועל[40]):

"עשרה חלקים בצד דרום של הפירות הם מעשר שני".

מחלל פירות "מעשר שני" וחומשו על פרוטה:

"ומחולל המעשר השני וחומשו על פרוטה במטבע שברשותי"[41].

בשנים ג' ו' קובע מקום ל"מעשר עני":

"עשרה חלקים בצד דרום של הפירות הם מעשר עני"[42] [ואין צורך להפרישם בפועל]

כאשר יש ספק אם יש להפריש "מעשר שני" או "מעשר עני" אומר:

"אם צריך מעשר שני יהיה מעשר שני בצפונם של הפירות ומחולל הוא וחומשו על פרוטה במטבע שברשותי. אם צריך מעשר עני יהיה מעשר עני בצפונם של הפירות ויהיה מחולל על מטבע המיועדת לעניים".

אם מפריש תרומות ומעשרות מטבל ודאי, לפני ההפרשה יברך:

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַפְרִישׁ תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת.

לפני פדיון מעשר שני יש הנוהגים לברך:

בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עָל פִּדְיוֹן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי.

דיני התרומה והמעשר לאחר הפרשתם

תרומה ותרומת מעשר

יט – * – תרומה ותרומת מעשר – למרות שכיום אין חובה לתת "תרומה גדולה" ו"תרומת מעשר" לכהן[43], עדיין אסור לזרקם בדרך בזיון. ולכן, אם הדבר אפשרי – יניחם במקום שמור עד שירקבו ואם אין אפשרות להניחם כך – צריך לעטפם בנייר או בשקית ניילון אטומה ולהניח באשפה, ורצוי להניחם בתוך שני עטיפות ולזורקם לאשפה[44].

מעשר ראשון

* – מעשר ראשון ניתן ללוי, ומהדין הלוי צריך להפריש תרומת מעשר אך נהגו שהבעלים מפרישים את תרומת המעשר. הנשאר ביד הלוי הוא חולין גמור, ויעשה בו הלוי כרצונו.

בירקות ופירות שהם טבל ודאי, דהיינו כשברור שלא הופרשו מהם תרומות ומעשרות – חייב לתת מעשר ראשון ללוי, גם בזמן הזה. אולם כאשר הפירות מועטין, אין כדאיות ללוי לבוא ולקבל חלק מהפרי, כגון המפריש מעשר ראשון מקילו עגבניות, שאין כדאי ללוי לבוא לקבל עגבניה או חלק מעגבניה, לכן נהגו להלוות סכום כסף ללוי, שרגיל ליתן לו מעשר, ובמקום שהלוי יחזיר את החוב, בכל פעם שיש למלוה מעשר ראשון, יאמר: "אני מקנה מעשר ראשון זה ללוי", ויעריך כמה שווה אותו מעשר ראשון, ויאמר או ירשום שלוקח את הפרי על חשבון החוב, וכן יעשה על דרך זה, עד שיפרע כל החוב. אך בספק טבל – אין חייב ליתנו ללוי.

מעשר שני

* – "מעשר שני" – את פירות ה"מעשר השני" וחומשם ניתן לחלל על פרוטה אחת (ולא על שטר), למרות שערך הפירות גדול יותר[45].

פרוטה

* – פרוטה – ערך ה"פרוטה" שאפשר לחלל עליה "מעשר שני" הוא כערך 1/40 גרם של כסף טהור.

חילול כמה פעמים על אותה מטבע

* – חילול כמה פעמים על אותה מטבע – ניתן לחלל פירות "מעשר שני" על מטבע בערך גדול מ"פרוטה" כאשר החילול הוא רק על ערך של "פרוטה" מתוך הערך הכולל של המטבע, ומותר לעשות כן כמה פעמים כאשר בכל פעם מחללים על ערך "פרוטה" מתוך הערך הכולל של המטבע[46].

עד מתי מחלל

* – עד מתי מחלל – מטבע שחיללו עליו פירות "מעשר שני" עד תומו, כלומר בכל ערך המטבע – אי אפשר לחלל עליו עוד פירות מעשר. ומשום כך, צריך בעל הפירות לזכור את מספר הפעמים שחילל פירות "מעשר שני" על מטבע זה.

מטבע שהתמלאה

* – מטבע שהתמלא – מטבע ש"התמלא" מחללים את קדושתו על פרי השווה פרוטה. עוטפים את הפרי בעטיפה אטומה ומניחים באשפה. וכן יכול לחלל מטבע זו על פרוטה של מטבע אחרת, ואומר: "המטבע שבידי של מעשר שני מחולל הוא וחומשו על פרוטה שבידי" (את המטבע יש לשחוק או לזרוק לים).

כשמחלל על מאכל

* – כשמחלל על מאכל – כשמחלל על פרי או אוכל השוה פרוטה, אומר: "המטבע שבידי של מעשר שני מחולל הוא וחומשו על שווה פרוטה שבידי" (את הפרי או האוכל יקבור באדמה וכדו').

* – יש שלא מחללים את כל המטבע על הפרוטה, אלא אומרים: "המטבע שבידי של מעשר שני מחולל הוא וחומשו על המטבע שבידי, חוץ מפרוטה חמורה שבו".

כ – "מעשר שני" הראוי לאכילה והנמצא בין חומות העיר העתיקה בירושלים – אי אפשר לפדותו גם כיום. ולכן, הרוצה לפדות פירות מעשר שני כאלה בין החומות בירושלים – צריך לטמאם ובכך לא יהיו ראויים לאכילה. וכיצד יעשה? לפני ההפרשה ירטיב את הפירות [כדי שיוכשרו לקבל טומאה], יטמאם במגע ובזה לא יהיו ראויים לאכילה ויוכל לפדותם[47].

כא – "מעשר עני"

* – מעשר עני נותנים רק מפירות שוודאי לא הופרשו מהם תרומות ומעשרות.

* – שנות הפרשה – "מעשר עני" מפרישים בשנים ג' ו' למניין שנות השמיטה במקום "מעשר שני" ולא בנוסף אליו[48].

* – חילול המעשר – מחללים את פירות ה"מעשר עני" על מטבע שערכו כערך המלא של הפירות ולא על מטבע בערך של "פרוטה". אולם אם הפירות מועטין ינהג כאמור לעיל במעשר ראשון בדרך הלוואה (ראה לעיל סעיף י"ט).

* – המטבע לעניים – צריך לתת לעניים את המטבע שחיללו עליו "מעשר עני", בפועל.

* – מעשר עני בדמאי – דיני "מעשר עני" וכן ההפרשה [קביעת המקום] של "מעשר עני" שייכים גם ב"דמאי" (אף שבפועל אינו מחוייב ליתן לעני)[49].

נוסח ההפרשה למי שאינו יודע

* – ה'חזון איש'[50] מחדש שמי שאינו יודע את נוסח ההפרשה וכדו' – יכול להפריש יותר מ- 1/100 ולומר נוסח כולל : "הכל יהיה כדין על פי הנוסח שנמצא אצלי בבית". ולהלכה: לכתחילה – צריך לומר את הנוסח המלא כפי המפורט לעיל, ובדיעבד – אפשר לסמוך על החזו"א[51].

הפרשת תרומות ומעשרות בשבת

איסור הפרשה

כב – אסור להפריש תרומות ומעשרות בשבת[52].

הפרשה בערב שבת

כג – מי שלפניו פרי המיועד לאכילה בשבת שלא הפרישו ממנו תרומות ומעשרות – יחתוך חתיכה מן הפרי ויפריש תרומות ומעשרות מערב שבת. אם אינו רוצה לחתוך חתיכה מן הפרי להפרשת התרומה בערב שבת מחשש שהפרי יתקלקל – אינו חייב לחתוך את הפרי ולהפריש את התרומה בפועל. וכדי לצאת ידי חובת הפרשת תרומות ומעשרות יאמר נוסח הפרשה שונה מעט בערב שבת, כדלהלן: "החלק התחתון של הפרי שהוא יותר מ-1/100 יהיה תרומה גדולה…" עד סוף נוסח ההפרשה. ובשבת, לפני שאוכלים את הפרי – יחתוך את החלק התחתון של הפרי, יפרישו הצידה ואינו צריך לעשות שום פעולה נוספת[53].

המתארח וחושש שהפירות דמאי

הפרשה ממיץ סחוט

כד – המתארח ביום חול והגישו לו כוס מיץ טבעי וחושש שאינו מעושר – ישאל את מארחיו אם הוא מעושר. אם אינו רוצה לשאול מחשש שמארחיו יפגעו – יכול לומר את נוסח ההפרשה, כדלהלן: "החלק התחתון של הכוס יהיה תרומה גדולה…" עד סוף נוסח ההפרשה, ובסיום השתייה ישאיר מעט מיץ בתחתית הכוס ל"תרומה גדולה" ו"תרומת מעשר". וטוב לפסול וללכלך את המיץ שנשאר בכוס כדי שאחרים לא ישתו אותו.

כה – המתארח אצל חברו בשבת וחושש שפירותיו הם ספק טבל[54] – יכול להפריש מהן תרומות מעשרות[55] בערב שבת על פי הנוסח, כדלהלן: "מה שאשאיר מהאוכל שאקבל [או האוכל שיהיה בצד פלוני מהאוכל שאקבל] היותר מאחד ממנו יהיה תרומה…" עד סוף נוסח ההפרשה[56].

המתארח ויודע שהפירות טבל

כו – המתארח אצל חברו ויודע שפירותיו הם טבל וודאי – אינו יכול להפריש תרומות ומעשרות ביום שישי על פירות שיקבל בשבת [משום שאסור להפריש תרומות ומעשרות מפירות טבל וודאי שאינם ברשותו]. אמנם, יכול להפריש תרומות ומעשרות בביתו [בערב שבת] מפירות שלו שהם טבל וודאי, על פירות טבל וודאי שיקבל ממארחו בשבת, ובתנאי שמפריש בביתו מאותו מין פירות[57] שיקבל בשבת[58].

"עירבתם?" – עירובי חצרות

עירובי חצירות

כז – מדין תורה אסור להוציא חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים או להיפך. חכמים גזרו שלא להוציא מרשות פרטית של אדם לרשות כעין של רבים (כגון: מדירה פרטית לחצר משותפת או למסדרון משותף או אם גר בבנין משותף – אינו יכול לטלטל מביתו לחדר המדרגות), למרות שאין הרשות הציבורית רה"ר – כיון שהיא כעין רה"ר. ותקנו שאפשר להוציא מרשות פרטית לחצר וכדו' ע"י "עירוב חצרות"[59].

טלטול כשאין עירוב בעיר

כח – כאשר אין "עירוב" מסביב לעיר [כגון: כשנקרעו חוטי העירוב] – מותר לטלטל רק במקום שבו נמצא "עירוב החצרות"[60]. ועל כן טוב לעשות "עירוב חצרות" בכל הבתים והחצרות המשותפים[61], ובכך יהיה מותר לטלטל מן הדירות הפרטיות לחדר המדרגות ולחצר גם כאשר אין "עירוב" מסביב לעיר[62].

שיתוף בעירוב

כט – "עירוב החצרות" נעשה ע"י פת או מצה שמונח באזור המגורים[63], ומשתתפים בו כל הדיירים, ובזה נחשב כאילו קבעו לאכול יחד ומשתתפים בו לרשות היחיד אחת[64].

עירוב במצות

ל – מערבים כיום "עירובי חצרות" במצות שאינן ממהרות להתעפש, שנקנו בכסף שנאסף מן המשתתפים בעירוב או לחליפין מקנים לכולם חלק במצות העירוב.

עירוב פעם בשנה

לא – עושים "עירוב חצרות" מדי שנה בשנה ורגילים לעשות את העירוב עם מצה בשיעור חצי קילו בערך, ובדרך כלל עושים זאת בערב פסח. כשחל ערב פסח בשבת – יעשו "עירוב חצרות" בערב שבת. ויש שנהגו לעשות "עירוב חצרות" בשבת חול המועד. ויעשו את העירוב אחרי מנחה לפני השקיעה ולפני כניסת שבת. אם אין שהות לכך – יעשו "עירובי חצרות" לפני מנחה.

סדר העירוב

לב – העירוב צריך להעשות על ידי חכם המכיר את ההלכות, וכן יעשה:

יקנה הרב את המצות ויגביהן טפח, אחר כך יתן את המצות שלו לאדם אחר, ויאמר לו: "זכה בעירוב זה לאחינו בני ישראל הדרים פה עמנו ושיבואו לדור בעיר הזאת שיסמכו לטלטל על ידו מרשות לרשות בשבת וביום טוב". אם המצות שייכות לאדם אחר – אותו אדם יתן את המצות לרב והוא יתן אותם למישהו שיזכה בהם לכל הקהל.

יגביה הזוכה את המצות טפח, ואחר כך יקח הרב את המצות ויברך: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציונו על מצות עירוב", ויאמר:

"בדין עירובא. יהא שרי לנא לאפוקי ולעיולי ולטלטולי מבית לבית ומבית לחצר ומחצר לבית ומבית לבור ומבור לבית ומגג לגג ומעליה לתחתית ומתחתית לעליה ומזוית לזוית ומרשות לרשות כל מאי דצריך לן בכל שבתות השנה וימים טובים לנו ולכל המסתופפים עמנו מכאן ולהבא מפסח זה עד פסח של השנה הבאה שיבוא עלינו לשלום בעזרת האל יתברך שמו לעד".

להבין את נוסח ההפרשה

לג – צריך שיבין מה שאומר, וטוב שיחזור לומר בלשון הקודש: "בעירוב זה יהא מותר לנו להוציא ולהכניס ולטלטל מבית לבית ומבית לחצר ומחצר לבית ומבית לבור ומבור לבית ומגג לגג ומעליה לתחתית ומתחתית לעליה ומזוית לזוית ומרשות לרשות כל מאי דצריך לנו בכל שבתות השנה וימים טובים לנו ולכל המסתופפים עמנו מכאן ולהבא מפסח זה עד פסח של השנה הבאה שיבוא עלינו לשלום בעזרת האל יתברך שמו לעד".

מקום הנחת העירוב

לד – נהגו להניח את מצות העירוב בבית הכנסת, במקום בולט כדי שדין "עירובי חצרות" לא ישתכח[65]. ויש שעושים קופסה נאה ועליה כותבים: "עירוב חצרות", ובתוכה מניחים את המצות, אך אין לתלות את המצות על וו שבקיר.

עירובי חצרות כל ערב שבת

לה – יש נוהגים לעשות "עירוב חצרות" בחצרם בכל ערב שבת, כסברת רבנו האר"י ז"ל[66]. והנוהגים כך יכולים להמשיך במנהגם למרות שרב המקום או אחרים עושים ערוב כללי פעם אחת בשנה ומזכים לכל בני העיר [משום שזה כאילו התנו שאינם נכללים ב"עירוב חצרות" שעושים הרב או האחרים].

בדיקת עירוב העיר

אחריות על בדיקת הערוב

לו – מצוה על כל רב עיר ומועצה דתית למנות אחראים שיבדקו בכל ערב שבת את תקינות ה"עירוב". ואם נמצא "עירוב" לא תקין – מצווה לתקנו מיד, מפני שרבים סומכים על ה"עירוב" ומטלטלים[67].

תשומת לב התושבים לעירוב

לז – נכון שגם התושבים ישימו לב לתקינות ה"עירוב", ואם יש תקלה – ידווחו לאחראים, כדי שיתקנו את הדרוש תיקון מיד, והעושים כן – תבוא עליהם ברכת טוב[68].

בדיקת עירוב בסערה

לח – כשיש חשש לסערה – צריכים האחראים על ה"עירוב" לבדוק את ה"עירוב" סמוך לשבת ולוודא שחוטי ה"עירוב" תקינים ואין חשש שיקרעו בסערה. כמו כן, יש לוודא שהעמודים חזקים ויציבים ולא יפלו בסערה. וה"ה שיש לבדוק בשעת מלחמה מחשש שהעירוב ייפגע כתוצאה מנפילת טילים וכדו'.

הודעה שנקרע העירוב

לט – נקרעו חוטי ה"עירוב" או שנפלו עמודי ה"עירוב" ולא ניתן לתקנם לפני השבת חייבים האחראים להודיע לכל בני העיר מיד, כדי שלא יכשלו באיסור הוצאה.

בדיקת בגדים לפני שבת ממוקצה

מ – חייב אדם לבדוק את בגדיו לשבת בערב שבת, כדי שלא יעבור על איסורי שבת, כפי שאומרת הגמרא במסכת שבת[69]: "תניא, חנניא אומר: חייב אדם למשמש בבגדו ערב שבת עם חשיכה. אמר רב יוסף: הלכתא רבתי לשבת", ופירש רש"'י[70]: "דבר גדול יש כאן להפריש מאיסור שבת".

טעם חיוב הבדיקה למעשה

מא – יש אומרים[71] שהחיוב והמצווה לבדוק את הבגדים ולהוציא חפצים מהכיסים בערב שבת, כדי שלא ישארו חפצים בכיסים ובטעות יוציאו חפצים לרשות הרבים ויעברו על איסור הוצאה, ולשיטתם, הסומך על ה"עירוב" – אינו חייב לבדוק את כיסיו במקום שיש "עירוב". אך יש אומרים[72] שמטרת החיוב לבדוק את הבגדים בערב שבת היא גם כדי להציל את האדם מאיסור טלטול של "מוקצה", וכן ההלכה[73]. ועל כן, כאשר יש חשש שיש בכיסים חפצי "מוקצה" [כגון: כסף, טלפון וכדו'] – יש חיוב לבדוק את הכיסים בערב שבת[74].

בדיקת בגדי שבת

מב – הלובש בשבת בגדים המיוחדים לשבת [שאינם הבגדים שלובש בימי החול] – אינו חייב לבדוק את בגדי השבת, ובלבד שרגיל להיזהר לא להכניס בהם חפצי "מוקצה" גם במוצאי שבת. ועל כן, מעילי חורף שלובשים בין בחול ובין בשבת, וכן בגדי שבת שרגילים ללבוש גם במוצאי שבת – חובה לבדוק בערב שבת[75].

השוכח בבגדו מוקצה

מג – מי ששכח לבדוק את כיסיו בערב שבת ומצא חפץ "מוקצה" בכיסיו בשבת – יכול לקחת את הבגד למקום מוצנע[76] ולהפוך את הכיס כדי שחפץ ה"מוקצה" יפול החוצה, משום שהבגד אינו נחשב בסיס לדבר האסור[77].

שכח מוקצה בתיק

מד – שכח לבדוק תיק שמשתמש בו בחול ומצא בתוכו חפץ "מוקצה" בשבת: אם זהו תיק המשמש אך ורק לכסף או לחפצי מוקצה אחרים – הרי אסור לטלטלו בשבת כלל[78], אולם אם זהו תיק המשמש גם לדברים שאינם "מוקצה" [כגון: אוכל, מטפחת וכו'] – דינו כבגד ויכול לקחתו למקום מוצנע ולהפכו שם כך שיפלו כל החפצים החוצה, ויחזיר את החפצים שאינם "מוקצה" לתיק ולטלטלו[79].

בדיקת אנשים ונשים

מה – בין איש ובין אשה חייבים להיזהר בבדיקה זו[80]. ועל כן, אשה המשתמשת בתיק אחד לימי החול ולשבת – חייבת לבדקו שמא ימצא בו דבר מוקצה [אודם, כסף וכו'] בשבת[81].

להניח דבר שאינו מוקצה

מו – טוב להניח ביום חול סוכריה או דבר אחר שאינו "מוקצה" בתיק באופן קבוע, ובזה לייעד את התיק גם לדבר המותר, משום שאם ייעוד התיק הינו רק לכסף וכדו' – הרי הוא מוקצה כמו הכסף אף אם הוא ריק[82].

בדיקת כל חפץ שיש בו חשש

מז – כשם שצריך למשמש בבגדיו בערב שבת כך נכון למשמש בכל דבר שעלול להיות בו חפץ "מוקצה" [וכל אדם יבדוק כפי הרגליו][83].

הכנת הבית לשבת

סידור ארון מטבח ומקרר

מח – יש לבדוק בערב שבת מקומות ששכיחים בהם חפצי "מוקצה" כארונות מטבח [ראה הערה][84] ומקרר ויש חשש שאדם יבוא לידי הזזת פרטי ה"מוקצה" בשבת.

סידור המוקצה

מט – בדק בערב שבת ומצא פרטי "מוקצה" שעלול לבוא להזיזם בשבת – צריך לסדרם כך שלא יבוא להזיזם בשבת[85]. ויסדר את הפריטים המותרים בטלטול קרוב לפתח ואת ה"מוקצה" בפנים[86] או לחליפין יניח את הפריטים שאינם "מוקצה" מעל ה"מוקצה" וכך יהיו הדברים המותרים מותרים בטלטול[87].

שכח לסדר את המוקצה

נ – שכח לסדר את המקרר או את ארון המטבח בערב שבת, ובשבת רואה שפריט "מוקצה" נמצא לפני או על גבי פריט המותר בטלטול – יכול למשוך את הפריט המותר בטלטול ולהוציאו וממילא ייפול פריט ה"מוקצה" [משום שטלטול בדרך זו דינו כדין טלטול מן הצד, ומותר לצורך שבת[88]], אך אסור להזיז את פריט ה"מוקצה" בידיים.

הכנת נייר טואלט

נא – צריך להכין בערב שבת מלאי מספיק של נייר טישו וכדו' חתוך, וכן אם יש לו גליל של שקיות – צריך להפריד את השקיות שרוצה להשתמש בהן בשבת[89]. כמו"כ יפריד את גביעי הלבן וכדו' שרוצה להשתמש בהם בשבת[90].

הכנת סלט

נב – הרוצה לאכול סלט חתוך דק – יחתוך את הירקות כבר בערב שבת כדי לצאת מכל ספק[91] [וראה בהרחבה בחלק שמור].

רשימת משימות

נג – טוב להכין רשימה של משימות שיש לעשות בערב שבת בבית (כגון: להכין את שעון השבת, כיבוי אור במקרר, בדיקת בגדים, סידור הארון, סידור המקרר וכיו"ב) בבחינת: "והכינו את אשר יביאו"[92], כדי לא לשכוח אף אחת מן המשימות.

בדיקת הציצית

נד – טוב לבדוק את חוטי הציצית בערב שבת שלא נקרעו (וכן יפרידם מערב שבת אם הם סבוכים). ומכל מקום, מכיון שכיום חוטי הציציות חזקים – אין חשש שנקרעו גם אם לא בדק מערב שבת[93].

כיסוי מתגי החשמל

נה – אדם שקם בליל שבת [אפילו פעם אחת] ורצה להדליק את מתג החשמל ועצר ברגע האחרון ולא הדליק – צריך לכסות בערב שבת את מתגי החשמל במדבקות או בכיסוי פלסטיק המותאם למתגי החשמל, כדי שלא יכשל[94].

כיבוי פקס'

נו – יש לכבות את מכשיר הפקס' בערב שבת, כדי שלא יתקבלו פקסים בשבת[95]. ואפילו אם שולח הפקס' נמצא במקום שבו עדיין לא נכנסה השבת – אסור לקבלו בשבת[96].

בדיקת ספר תורה

נז – מצוה על גבאי בית כנסת להזמין מגיה מוסמך שיגיה בכל שבוע את ספר התורה שיקראו בו את הפרשה לפני שבת, למרות שהספר עבר הגהת אדם והגהת מחשב. וטעם הדבר הוא, שלעתים נוצרים דיבוקים או פירודים [מחמת רטיבות או חום] הפוסלים את הספר, ויצטרכו להוציא חלילה ספר תורה שני באמצע הקריאה וספר תורה הראשון מתבייש כביכול ונמצא שגורם עלבון לתורה[97].

[1] פ"ג מ"ז (ל"ד ע"א).

[2] טור ושו"ע סי' ר"ס סעי' ב'.

[3] סי' ר"ס.

[4] משנ"ב (שם) ס"ק י"ג.

[5] עיין משנ"ב (סי' ר"ס ס"ק י"ב).

[6] פירות שנגמרה מלאכתן בארץ ישראל – חייבים בתרו"מ מדרבנן גם אם הגיעו לחו"ל (קיצור שו"ע הלכות תרו"מ הלכה א' הערה א'). וע"כ אם קנה פירות שגדלו בחו"ל – אינו צריך לשאול: "עישרתם?", ואם קנה פירות מעושרים מארץ ישראל – אינו צריך לשאול: "עישרתם?", אבל אם קנה בחו"ל במקום שאין מפרישים תרו"מ, פירות ארץ ישראל שלא עושרו – צריך לשאול "עישרתם?".

[7] כתב רמ"א (סי' ר"ס סעי' ב') בשם הטור שבמקום שאין מעשרים – אינו צריך לשאול אם עישרו. ראה שו"ע (יו"ד סי' של"א סעי' א') דאין הפרשת תרומות ומעשרות בחו"ל.

[8] ראה שו"ע (סי' ר"ס סעי' ב'), וראה בדיני חלה ובגודל מעלת הפרשתה בע"ש בהרחבה בפרק א' הכנות לשבת.

[9] מג"א (סי' ר"ס ס"ק ג'), משנ"ב (שם ס"ק י"ד), כה"ח (שם ס"ק כ"ד).

[10] גמ' שבת (ל"ד ע"א), בית יוסף (סי' ר"ס), כה"ח (שם ס"ק ב'), משנ"ב (שם ס"ק י'). ועיין בהערה הבאה.

[11] שבת (ל"ד ע"א): "שלשה דברים צריך אדם וכו' צריך למימרינהו בניחותא כי היכי דליקבלינהו מיניה". חז"ל מדריכים את האדם לשאול דברים אלו "בלשון רכה", שכן רוב מלאכתם של בני האדם היא מחוץ לבית, ולעתים במהלך עבודתם הם באים לידי כעס, צעקה ושימוש בשפה קשה. ובכל מקום יש להקפיד על טהרת הפה – דהיינו, להיזהר במה שמכניסים לפה, ובמה שמוציאים מהפה, אך בבית פנימה יש להיזהר שבעתיים, כנאמר (תהילים ק"א, ב'): "אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי". וכדברי חז"ל (גיטין ו' ע"ב): "לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו", כיון שבעקבות כך עלול הוא להיכשל בדבר הלכה, ויש חשש שמחמת כעס הבעל תירא אשתו וכאשר ישאל הבעל אם עשרתן תענה שכן אף אם אין זה נכון (גיטין ו' ע"ב, כה"ח שם ס"ק כ"ב, משנ"ב שם ס"ק י'). וראה בפרק א' הכנות שבת הלכה כ"א והערה נ'.

[12] (סי' ר"ס סעי' ה'). וראה משנ"ב (שם ס"ק י"ד), כה"ח (שם ס"ק כ"ו).

[13] שבת (פ"ב מ"ז).

[14] ראה משנ"ב (סי' ר"ס ס"ק ט'), כה"ח (ס"ק י"ט-כ').

[15] צריך להשאיר נרות שדולקים זמן ארוך או לחלופין נרות שמן או אפילו כוסות שחציים מים וחציים שמן כדי למנוע בהלה של ילדים בחושך. ראה בשו"ע (סי' רס"ג סעי' י') ובשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' י"ב) מה שהאריך בזה.

[16] שו"ע (סי' רס"ג סעי' ו'), כה"ח (שם ס"ק מ"ח), משנ"ב (שם ס"ק ל"א).

[17] שו"ע (סי' רע"ו סעי' ד') ועיין בכה"ח (שם ס"ק מ"ג). וראה באורך להלן חלק שמור בדין "הנאה ממלאכה האסורה בשבת".

[18] שו"ע (סי' של"ט סעי' ד') ומשנ"ב (סי' ר"ס ס"ק י"א).

[19] ראה שו"ע (סי' ר"ס סעי' א') ומשנ"ב (שם ס"ק ד'), שו"ע (סי' של"ט סעי' ד'). ואם עבר ועישר עיין בשו"ע (שם) ובכה"ח (שם ס"ק נ"א) ומשנ"ב (שם ס"ק כ"ה, ל'); וכמו כן, פירות אלה שלא הפרישו מהם תרומות ומעשרות אסורים בטלטול בשבת (קיצור שו"ע הלכות תרו"מ סעיף כ"ו).

[20] ומה נקרא אכילת עראי – ראה שו"ע (יו"ד סי' של"א סעי' פ"ז פ"ח).

[21] פירות שאדם מוליך לביתו מן השדה ביום חול, אפילו אם נגמרה מלאכתם – מותר לאכול מהם אכילת עראי אפילו שאינן מעושרים, כל זמן שלא נקבעו למעשרות. נכנסו לביתו – נקבעו למעשרות ואסור לאכול מהם ללא הפרשת תרומות ומעשרות. ובשבת שהיא קובעת למעשרות – אסור לאכול אפילו לא נכנסו לביתו. וכך לשון השו"ע (יו"ד סי' של"א סעי' פ"ג): "אחד מו' דברים קובע הפירות למעשרות: החצר, והמקח, והאש, והמלח, והתרומה והשבת. …… כיצד? פירות שדעתו להוליכן לבית, אף על פי שנגמרה מלאכתן, אוכל מהם אכילת עראי עד שיכנסו לבית שלו. נכנסו לבית שלו – נקבעו למעשרות ואסור לאכול מהם עד שיעשר". ועוד כתב מרן (שם סעי' קי"א): "פירות שנגמרה מלאכתן וחשכה עליהם ליל שבת – נקבעו, ולא יאכל מהם, אפילו לאחר השבת, עד שיעשר".

[22] עיין שו"ע (יו"ד סי' של"א סעי' י"ט).

[23] עיין שו"ע (יו"ד סי' של"א סעי' י"ט, וסעיפים קל"ב-קל"ט).

[24] אדם שחילל פירות "מעשר שני" על פרוטה, רק בדיעבד יהיו פירות המעשר מחוללים אך לכתחילה צריך לפדותם בסכום כסף השווה לערכם, ראה ערכין (כ"ט ע"א) רמב"ם (הל' מעשר שני פ"ב הל' א'-ב'), בית יוסף (יו"ד סי' של"א סעי' קל"ג) ובשו"ע (שם סעי' קל"ב-קל"ג).

[25] עיין שו"ע (יו"ד סי' של"א סעי' י"ט).

[26] עיין שו"ע (יו"ד סי' של"א סעי' י"ט), ועיין בהרחבה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ה שביעית פרק כ') מתי צריך להפריש ומתי לא.

[27] עיין רמב"ם (תרומות פ"ז הל' א', ג').

[28] ראה רמב"ם (הל' תרומות פ"ג הט"ז) עיין שו"ע (יו"ד סי' של"א סעי' כ"ד) וברמ"א (שם סעי' כ').

[29] עיין רמב"ם (תרומות פ"ג הל' א'-ב'), שו"ע (יו"ד סי' של"א סעי' י"ט-כ').

[30] חולין (קל"ז ע"ב), רמב"ם (הל' תרומות הל' פ"ג ה"א), שכתוב "ראשית דגנך" (דב' י"ח, ד') ולא נתנה התורה שיעור. והטעם שבתרומה לכהן, חיטה אחת פוטרת את כל הכרי, ואילו במעשר ראשון השיעור הוא יותר גדול, משום ששבט לוי גדול יותר מהכהנים, ולכן לכהן מספיק אחד ממאה, אבל ללויים נותנים הרבה. כלומר דואגים לכל שבט בהתאם לגודלם הכמותי. כמו כן, שבט לוי מיוחס הוא ואסור בעבודות, אסור לו לטרוח ולעבוד, כגון: לזרוע ולחרוש וכדו'.

[31] משנה תרומות (פ"ד מ"ג), עיין רמב"ם (תרומות פ"ג ה"א ב'), שו"ע (יו"ד סי' של"א סעי' י"ט) ש"ך (שם ס"ק ל').

[32] שו"ע (יו"ד סי' של"א סעי' קל"ב).

[33] רמב"ם (הל' מעשר שני פ"ג ה"א).

[34] עיין שו"ע יו"ד (סי' של"א סעי' קל"ג-קל"ד).

[35] כשיש מאה פירות לפניו, יכול לקחת את הפרי הגדול ביותר מבין הפירות ובכך להיות בטוח שלקח יותר מ-1/100.

[36] על פי הדין שכיום תרומה גדולה ב"כלשהו".

[37] אין ליטלו באומד, ראה בשו"ע (יו"ד סי' של"א סעי' ע"ו).

[38] צד צפון לאו דווקא, יכול לבחור כל צד שירצה.

[39] לגבי דאין ליטול מאומד, ראה שו"ע (יו"ד סי' של"א סעי' כ"ד), ולגבי שהיום מפריש בעל הפירות במקום הלוי, ראה שו"ע (שם סעי' כ"ה).

[40] שו"ע (יו"ד סי' של"א סעי' ע"א). ולגבי שלא צריך להפריש בצד, ראה שו"ע (שם סעי' קל"ט).

[41] ראה שו"ע (יו"ד סי' של"א סעי' קל"ו).

[42] ראה שו"ע (יו"ד סי' של"א סעי' ע"א).

[43] שו"ע (יו"ד סי' של"א סעי' י"ט) וברמ"א שם. ועיין בגר"א (שם ס"ק ל"ח) שאע"ג שהיום אנו טמאים – צריך לתת, וכן הביא הב"י מרמב"ם (הל' תרומות פ"ב הי"ד, ט"ו). אמנם המנהג הוא שלא לתת, כמבואר במעשה נסים (קונטרס חובת הארץ סי' ה').

[44] עי' גר"א (יו"ד סי' של"א ס"ק נ') בשם ספר התרומה, וספר ארץ ישראל להגרי"מ טוקצ'ינסקי (ח"ב פ"ה סעיף ג'). וראה רמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"ה ה"א-ג' והל' תרומות פ"ב הי"ד ט"ו) וע"ע שו"ת מאמר מרדכי, ושבתה הארץ (ח"ה פרק י"ג סעי' כ"ח-כ"ט ובהערות שם, ושם סי' י"ב).

[45] ראה שו"ע (יו"ד סי' של"א סעיפים קל"ב קל"ג קל"ד).

[46] עיין שו"ע (יו"ד סי' של"א סעי' קל"ד). הפרוטה היא משקל חצי שעורה כסף טהור, והגרם משקל 20 שעורים. יוצא איפוא כי גרם כסף הוא שיווי 40 פרוטות. שיוויה של פרוטה כיום (שבט תשע"ו) הוא כ-4.6 אג', ועליו יש להוסיף 17% מע"מ (כדין הוספת קלבון), זה יוצא: 5.3 אג'.

[47] ראה מש"כ בהרחבה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ג בחלק 'קדושת א"י עיר הקודש והמקדש' סי' א').

[48] ראה שו"ע (יו"ד סי' של"א סעי' י"ט).

[49] "דמאי" הם פירות שספק אם הפרישו מהם תרומות ומעשרות. כאשר מפרישים מספק תרומות ומעשרות מפירות "דמאי" – אין מברכים על ההפרשה והפדיון.

[50] ראה שו"ע (אבן העזר סי' ל"ח סעי' א') ובחזון איש (דמאי, סי' ט"ו אות ו').

[51] עיין שו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' ס"ב אות ט').

[52] שו"ע (סי' של"ט סעי' ד') וביאר המשנ"ב (סי' רס"א ס"ק ד') משום דהוי ליה כמתקן.

[53] ראה שו"ע (יו"ד סי' של"א סעי' כ"ב) לגבי קביעת מקום ושם (סעי' מ"ט) מוכח דגם בלי להפריש בפועל.

[54] שאסור להפריש מהם תרומות ומעשרות בשבת. וראה רמ"א (או"ח סי' של"ט סעי' ד').

[55] מדובר באדם שאין שום חשש לגבי כשרות האוכל בביתו והחשש הוא רק לעניין הפרשת תרומות ומעשרות.

[56] ככתוב באורך ברמב"ם (הלכות מעשר פרק ט' הל' ז'-י"א) ובנושאי כליו, וז"ל (שם הל' ז'): "וכן המזמין את חבירו שיאכל אצלו והוא איננו מאמינו על המעשרות – אומר מערב שבת: מה שאני עתיד… מפני שמותר לאדם להתנות תנאים אלו על הדמאי, אף על פי שאינו ברשותו, אבל בודאי אינו מתנה אלא על דבר שברשותו".

[57] שו"ע (יו"ד סי' של"א סעי' נ"ג).

[58] ואפילו שאין כאן הפרשה "מן המוקף", מ"מ מותר לעשות כן לצורך מצוה ולצורך שבת ויום טוב (ראה שו"ע יו"ד סי' של"א סעי' כ"ה ועיין בביאור הגר"א ס"ק ע'). ועיין משנה למלך (הל' תרומות פ"ז הי"ז) שהאריך לבאר שיש להקל בתרומה בזמן הזה [עיי"ש שדן להקל בכמה דינים, וה"ה שיש להקל בנידון דידן], וראה בביאור הגר"א (סי' של"א ס"ק קי"ח) לגבי תרומת מעשר.

ואין לו לחשוש שיאמרו עליו שאוכל אוכל שאינו מעושר, שהרי מי שיודע שצריך לעשר יודע גם שאפשר לעשר בדרכים דלעיל (עיין באורך חזון איש, דמאי סי' ט' ודעת כהן להראי"ה קוק סי' רל"ד).

[59] עיין שו"ע וברמ"א (אור"ח סי' שס"ו סעי' א', ג') בנו"כ שם ובא"ח (ש"ש פרשת לך לך סעי' י"ט).

[60] ומשום ש"עירוב חצרות" נמצא בדר"כ בבית הכנסת במקום שאין אליו גישה אלא דרך שטח ציבורי, לכן רק באותו מתחם מותר לטלטל.

[61] כלומר, שאחד הדיירים בבית המשותף יזכה לכל בני הבית המשותף אוכל משותף, כמובא במחזור קול יעקב, פסח (עמו' ס"ח), מאמר מרדכי, למועדים ולימים (פ"ט ה"ב).

[62] בעירובי חצרות יש בהלכה כמה דברים שיכולים להפריע לשומרי תורה ומצוות, אבל כבר עשינו תקנה למנוע זאת, וכבוד ה' הסתר דבר.

[63] ראה שו"ע (סי' שס"ו סעי' א', ג'), וע"ע בכה"ח (שם ס"ק ז', כ"ו), וע"ע מש"כ במאמר מרדכי למועדים ולימים (פ"ט סעי' א'),

[64] ראה שו"ע (סי' שס"א סעי' א') וע"ע משנ"ב (שם ס"ק ג') דכתב דבמקום פתו – שם דירתו. וראה עוד שם (ס"ק ד') דבזה אין חשש שמא יבואו לטלטל ברה"ר.

[65] עיין רמ"א (סי' שס"ו ס"ג וסי' שס"ח ס"ה), בא"ח (ש"ש, לך לך סעי' י"ט).

[66] בא"ח (ש"ש פרשת לך לך סעי' י"ט).

[67] ראה מש"כ בשו"ת קול אליהו (שבת פרק א' שאלה י').

[68] עיין הערה קודמת. כיום ניתן לצלם באופן קבוע את חוטי העירוב במערכת צילום במעגל סגור וכן ניתן לחבר את מערכת העירוב לבקרה חשמלית וכדו'. וטוב שהעיריות והמועצות ישקיעו כספם בדברים אלו כדי לוודא שחוטי העירוב אינם קרועים והסומכים על העירוב אינם נכשלים בכך.

[69] (י"ב ע"א). וכן נפסק בשו"ע (סי' רנ"ב סעי' ז').

[70] (שם ד"ה "הלכתא רבתי"). וכן נפסק בשו"ע (סי' רנ"ב סעי' ז').

[71] עיין רמב"ם (הל' שבת פי"ט, הכ"ו), שו"ע (סי' רנ"ב סעי' ז').

[72] מג"א (סי' רנ"ב ס"ק כ"ו).

[73] ראה שו"ע (סי' רנ"ב סעי' ז'), משנ"ב (סי' רנ"ב ס"ק נ"ה), כה"ח (שם ס"ק פ"ד).

[74] וראה מש"כ בענין זה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' א' עמ' כ"ג).

[75] עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' א').

[76] ראה כה"ח (סי' ש"י ס"ק מ"ד).

[77] ראה שו"ע (סי' ש"ט סעי' ד') וברמ"א (סי' ש"י סעי' ז'), משנ"ב (שם ס"ק כ"ט-ל').

[78] ראה שו"ע (סי' ש"י סעי' ז') ומשנ"ב (שם ס"ק כ"ה).

[79] שו"ע (סי' ש"י סעי' ח'), ונושאי הכלים שם.

[80] הרוקח (סי' ט"ל), כה"ח (סי' רנ"ב ס"ק פ"ג).

[81] עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' א').

[82] וה"ה במגירה טוב לנהוג כן, ולשים בה דבר המותר מאותה סיבה, ועוד עיין משנ"ב (סי' ש"י ס"ק ל"א).

[83] משנ"ב (סי' רנ"ב ס"ק נ"ה).

[84] לדוגמא: בארון מטבח בד"כ יש שקיות סוכר, שקיות קמח, שקיות תה, שקיות קפה. הקפה מותר בטלטול בשבת, הקמח מוקצה בשבת, השקיות תה מוקצים בשבת כי אינו יכול להשתמש בהם, הסוכר מותר בטלטול בשבת. לכן יסדר שדברי ה"מוקצה" יהיו מצד אחד של הארון והדברים שאינם "מוקצה" יהיו בצד שני של הארון, ולא יהיה ה"מוקצה" על שאינו "מוקצה" אחד על השני כדי שבשבת לא יכנס לבעיה של טלטול.

[85] שו"ע (סי' ש"ח סעי' ל"א- ל"ב). וע"ע בזה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' א' עמו' כ"ג-כ"ד).

[86] פריטי "מוקצה" השכיחים במקרר: דגים שאינם מבושלים, או ירק שאינו נאכל חי אלא ע"י בישול, כגון: חצילים, קישואים או ירקות אחרים, כגון: תפו"א, אפונה וכו' שנשמרים בהקפאה, ובזמן הזה גם בשר שאינו מבושל לסוגיו השונים ואין דרכו להאכל כך [ואף לכלבים לא יזרוק את הבשר כי חס על כספו], וראה בהרחבה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' א' וסי' נ"ט) שביארנו שכיום שאין הדרך לאכול כך – יש לאסור.

[87] כתב גאון עוזנו ותפארתנו בעל ה'בן איש חי' (בספרו אמרי בינה דרוש א' לחינוך מדרש ת"ת) דרך מליצה ודרך מוסר, על הפסוק שכתוב באיוב (י', כב): "כמו אפל צלמות ולא סדרים", רמז לכך שאדם צריך להיות מסודר בכלל, באופן טבעי, בענייני דעלמא, בעבודה, במסחר, בבית. וכן אישה צריכה להיות מסודרת. בכל דבר ודבר רשום, וכל דבר ודבר מעודכן ומסודר יפה.

אבל המוסר שנתכוון הבא"ח לא בענין גשמי על מחירים, אלא בעניינים רוחניים, למשל: ביום שבת, אשה שלא מסודרת או בעל שלא מסודר ואין סדר בבית שלו במקפיא ובארונות מטבח, אזי עליו נאמר: "כְּמוֹ אֹפֶל צַלְמָוֶת וְלֹא סְדָרִים".

[88] עיין שו"ע (סי' ש"ח סעי' כ"ז) לגבי מנער טבלא וראה שו"ע סי' ש"ט סעי' ד'. וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' א' וסי' נ"ט).

[89] ראה כה"ח (סי' ש"מ ס"ק פ"ה), משנ"ב (שם ס"ק מ"א). ובביאור מחלוקתם עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ק"ט, עמ' ת"י-תי"א).

[90] ראה שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ק"ט) שהבאנו לאסור ע"פ דברי הרמב"ם (הל' יו"ט פ"ד ה"ח): "שני כלים שהן מחוברין בתחילת עשייתן, כגון שתי נרות או שתי כוסות – אין פוחתין אותן לשתיים מפני שהוא כמתקן כלי", עיי"ש עוד.

[91] יש שביארו שלכך נאמר בגמרא (שבת קי"ט ע"א): "רב חסדא פרים סילקא", שהיה בערב שבת מחתך את הירק דק דק, משום שנחלקו הפוסקים אם בחיתוך סלט סמוך לסעודה בשבת יש משום איסור טוחן, ולכן היה מחתך את הסלט מערב שבת לצאת מידי מכל ספק. וע"ע שו"ע סי' שכ"א סעי' י"ב ובשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' פ"ז).

[92] ע"ע בזה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' א' עמ' כ"ד). וראה לעיל סעי' מ"ז-מ"ח.

[93] ראה בא"ח (ש"ר פרשת בראשית סעי' ג'), משנ"ב (סי' ח' ס"ק י"ח), בה"ל (ד"ה "צריך להפריד"), כה"ח (שם ס"ק ל'). ועיין עוד בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' א'). ואם בשבת ישב עם טליתו, ואחד החוטים נתפס בכיסא ונקרע – אין הציצית נפסלת, אבל לא יקח את החוט שנקרע, כי הוא מוקצה שהרי אין בו שום שימוש. שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' א').

[94] וכראיה לכך בגמ' ביצה (ט"ז ע"ב) מסופר: "ההוא סמיא [=עיוור] דהוה מסדר מתניתא קמיה דמר שמואל (וברש"י: שהיה יודע משניות בגרסא, ומחזר עליהן לפני מר שמואל, שהיו סדורות בפיו כעיקרן), חזייה דהוה עציב [=ראהו שמואל שהוא עצוב]: אמר ליה: אמאי עציבת? – אמר ליה: דלא אותיבי ערובי תבשילין. – אמר ליה: סמוך אדידי (תסמוך על עירובי, שאני מערב על כל אנשי נהרדעא). לשנה (וברש"י: לשנה אחרת, ור"ה היה, שאין יכול להניח ולהתנות) חזייה דהוה עציב, אמר ליה: אמאי עציבת? – אמר ליה: דלא אותיבי ערובי תבשילין. – אמר ליה: פושע את, לכולי עלמא – שרי, לדידך – אסור!

ונחלקו המפרשים בביאור דבי שמואל שאמר: "פושע את". הרא"ש כתב (ביצה פ"ב סי' ב'): "פושע הוא דכל אדם חייב להניח עירובי תבשילין ואין לו לסמוך על גדול העיר שמניח על כל בני העיר כדאמרינן לקמן (ט"ז ע"ב): 'שמואל מערב אכולה נהרדעא'… ונפקא מינה למי שהיה טרוד ולא היה יכול לערב או ששכח ולא עירב, אבל לכתחלה – אין לו לאדם לסמוך על עירוב של גדול העיר אלא צריך כל אדם להניח בביתו עירוב. ואם נזכר ולא הניח עירוב, ולכתחלה סומך על עירוב של גדול העיר – פושע הוא ואינו יוצא בעירובו, כדאמרינן לקמן (שם): "ההוא סמיא".

הר"ן (ביצה ט' ע"א מדפי הרי"ף) כתב: "א"ל: פושע את – דכיון דעציבת גלית אדעתיך שאינך רוצה לסמוך בשל אחרים ולא הנחת, ואף אני אין דעתי על הפושעים שאינן רוצים לסמוך עלי". וביאר החיד"א בברכי יוסף (סי' תקכ"ז סעי' ג') שהפשיעה היא בכך שלא רצה לסמוך על שמואל, ולפי"ז אם לא היה מערב מחמת ששכח – לא הוי פשיעה. אבל בעל המאור פירש שהפשיעה היא מחמת השכחה.

וברש"י: "שאין דעתי על המזידין והפושעים שאינם חרדים לדברי חכמים". מדברי רש"י שאמר גם מזידין וגם פושעים, זאת אומרת מזיד זה אינו פושע ופושע אינו מזיד. וכאן הסומא היה בגדר פושע לא מזיד. מכאן ניתן ללמוד שמי שנכשל פעם אחת בטעות ועשה עבירה בשבת, כדוגמא: הדליק את האור בטעות בשבת, אם בפעם השניה הוא ישכח – הוא נקרא פושע, וע"כ אם נכשל פעם אחת – עליו ליזהר בעצמו מכאן ואילך ע"י שיעשה לעצמו סימן היכר.

ועיין בשו"ת "איש מצליח" (ח"א סי' ט"ו) שדן בעניין זה בארוכה, ומביא את שיטות הראשונים והאחרונים בעניין, ודן בדעת השו"ע. וראה בתפארת ישראל, כלכלת שבת בענין עובדין דחול, שאם יבוא לעשות מלאכה בשבת זה בכלל עובדין דחול, וכ"ש מתי שזה למנוע, שלא יגיע לידי כך.

[95] וע"ע בשו"ת מאמר מרדכי (ח"א אור"ח סי' ט'), וז"ל: "ומרן פסק (סימן רנ"ב סעי' ה') כדעת רב יוסף, ומותר לתת חטים לתוך ריחיים ולא חיישינן להשמעת קול, אבל הרמ"א פסק שם שיש לחוש להשמעת קול, ועיין להגאון מוילנא בהגהותיו (שם ס"ק כ"ז) שנוטה לסברת רבא, כי רוב הפוסקים סוברים כן. ולפיכך נראה שגם לדעת מרן הפוסק כרב יוסף – יש לאסור להשתמש בפקס' בשבת, כי כל מה שהתיר רב יוסף היינו אם הפעולה נעשית מבעוד יום ונמשכת בשבת רק אז לא חיישינן להשמעת קול, אבל אם הפעולה מתחדשת בשבת – גם רב יוסף סובר בזה לאסור. ויש כאן זילותא דשבתא מפני שאוושא מילתא. ובר מן דין, דעת הגאון להחמיר אף אם נעשה מע"ש. ולפיכך יש לנתק את המכשיר מע"ש", עכ"ל.

[96] ע"ע מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"א או"ח סי' ט'), וז"ל: "אם השאיר את הפקס' פועל וקיבל פקס בשבת – אסור לעיין בו, אא"כ יש בו חשש של פיקוח נפש. עיין בשו"ע (סי' ש"ז סעי' י"ד): לקרות באיגרת השלוח לו, אם אינו יודע מה כתוב בה – מותר ולא יקרא בפיו אלא יעיין בה; ואם הובאה בשבילו מחוץ לתחום – טוב ליזהר שלא יגע". ולהגאון שם ולמשנ"ב (שם ס"ק כ"ד). עוד יש לאסור משום מוקצה, עיין במג"א (סי' ש"ח ס"ק י') שהביא שנייר חלק הרי הוא מוקצה משום חסרון כיס שעומד לכתיבה, היינו שכל נייר שרגילים להשתמש בו לצורך עטיפה או שאר דברים אינו מוקצה מחמת חסרון כיס, אך נייר מכתב או אגרת העומדים לכתוב בה – הוי מוקצה מחמת חסרון כיס. לפיכך אסור לטלטלו בשבת, ומכיון שבבין השמשות היה הנייר מוקצה, א"כ אעפ"י שבשבת רוצה להשתמש בו, אסור כיון דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא", עכ"ל.

[97] וראה בדיני קריאת התורה פרק ל"ג.