הזמנת העולה לתורה
א – אין אדם עולה לתורה אלא א"כ קראו לו לעלות[1].
המסרב לעלות
ב – העליה לתורה מצוה גדולה היא, והמסרב לעלות לתורה, ואין לו סיבה מוצדקת, נראה כמזלזל בתורה[2]. ואמרו חז"ל[3] שהמסרב לעלות לספר תורה – מקצרין ימיו.
סיבה לסירוב
ג – אדם שיש לו סיבה מוצדקת לסרב לעלייה [כגון עני המתפלל במקום שנוהגים לתרום סכום כסף אחרי העלייה לתורה ואין ביכולתו לתרום] – מותר לו לסרב. אמנם, טוב יותר שאדם כזה יאמר מראש לגבאי לא לקרוא לו לעלייה.
דרך הזמנת העולה
ד – קיימים כמה מנהגים כיצד יש לקרוא לעולה לתורה:
1 – יש נוהגים לקרוא בקול רם בשם האדם ובשם אביו.
2 – יש נוהגים לקבל את הסכמת האדם לעלייה לפני שקוראים בשמו ובשם אביו.
3 – יש נוהגים להזמין מראש את העולים בכך שנותנים לכל עולה פתק ובו שם העלייה אליה הוא מוזמן לעלות[4].
4 – בירושלים נהגו על פי תקנת ראשונים, וכן נוהגים הספרדים, לא לקרוא לעולה בשמו[5], כדי למנוע מצב שבו יקראו לעולה לעלות והוא יסרב, וכדי שלא יהיה בכלל "קורין אותו ואינו עולה". ולכן מזמנים את העולה הבא בכך שנותנים לו טס של כסף ועליו חקוקות עשרת הדברות או הפסוק: "שויתי ה' לנגדי תמיד[6] והעולה מבין לבד שהוזמן לעלות לתורה[7]. אמנם, מנהג האשכנזים לקרוא לעולה לתורה בשמו.
הזכרת שם אביו
ה – אדם שנשאל לשם אביו בבית הכנסת בעלייתו לתורה או במוסד ציבורי, יאמר: "בן אבי מורי פלוני"[8].
זמן בירור שם העולה
ו – במקום שנוהגים להזמין את העולה בשמו, לא יברר הגבאי את שם העולה בזמן שקוראים בתורה, אלא בין העליות[9].
הזמנת הגבאי
ז – בין למנהג הספרדים ובין למנהג האשכנזים, אין הגבאי מעלה את עצמו ללא הזמנה, ולכן יש להזמינו[10].
הזמנת בעל קורא
ח – כאשר הקורא בתורה מבקש לעלות לתורה בעצמו, לדעת מרן בעל השולחן ערוך – אין צורך להזמין אותו לעלייה, ולדעת הרמ"א – יש צורך להזמינו לעלייה ואין הוא עולה מעצמו[11]. אמנם, כיום התפשט המנהג להזמין את כל העולים לעלייה לתורה, בין אצל ספרדים ובין אצל אשכנזים.
עולה בטעות
ט – הזמינו אדם לעלות לתורה, וחשב אחר שהתכוונו אליו ועלה לבימה[12], ויש אפשרות להעלות עולים נוספים אחרי עלייה זו – זה שטעה לא ירד מן הבימה, אלא ימתין שם, ויעלה לתורה זה שהוזמן לעלות, ואחריו יעלה זה שטעה.
הורדת העולה בטעות
י – הזמינו אחד ועלה אחר, ואין אפשרות להעלות עולים נוספים אחרי עלייה זו – ירד הטועה ויעלה המוזמן[13].
הזמנה בטעות
יא – הזמינו אדם לעלות לתורה ולא היה המוזמן בבית הכנסת ועלה אחר במקומו ולפני שהשני הספיק לברך נכנס הראשון – ימתין השני ויעלה הראשון ואחריו יעלה השני. ואפילו אם השני הספיק לומר: "ברכו את ה' המבורך", אם לא התחיל לברך ברכת התורה – יעלה הראשון תחילה. התחיל השני לברך ברכת התורה – ימשיך השני בברכה ובעלייה[14].
הנהגות העולה לתורה
העלייה לתיבה
יב – העולה לתורה צריך ללכת אל התיבה בזריזות בדרך הקצרה ולחזור במתינות בדרך הארוכה, וכאשר שתי הדרכים שוות – יעלה אל התיבה מימין וירד משמאל[15].
פסוק מתחיל
יג – צריך העולה לתורה לראות את הפסוק שבו מתחילה העלייה שלו לפני שמתחיל לברך[16].
כיסוי הכתב
יד – העולה לתורה צריך לכסות את הכתב של ספר התורה במפה בשעה שמברך, בין בברכה שלפני הקריאה ובין בברכה שאחריה[17].
החזרת פניו בשעת הברכה
טו – טוב שהעולה יחזיר פניו מן הספר בשעת הברכה, כדי שלא יהיה נראה כאילו הוא קורא את הברכות מתוך הספר[18]. ומנהג (חלק מן) האשכנזים לסגור את הספר בעת הברכה[19].
אחיזת ס"ת בברכה
טז – בשעת הברכה יאחז העולה את הספר במפה ביד ימין ויכסה את הכתב במפה ביד שמאל ויאחז הספר בשתי ידיו[20].
אחיזת ס"ת בקריאה
יז – גמר לברך ברכה ראשונה – יסיר את יד שמאל וימשיך לאחוז בספר ביד ימין עד לסיום הקריאה בתורה[21].
דרך אחיזה
יח – כל האוחז בספר התורה – צריך לאחזו על ידי מפה[22], והאוחז ספר תורה ללא מפה, מפסיד את אותה מצוה[23].
"ברכו את ה' המבורך"
"ברכו" לפני הברכה
יט – לפני ברכה ראשונה אומר העולה: "ברכו את ה' המבורך", והקהל עונה ואומר: "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", והעולה חוזר ואומר: "ברוך ה' המבורך לעולם ועד"[24].
כ – אם ברך ברכת התורה לעצמו ותיכף קראוהו לקרות בתורה – צריך לחזור ולברך: "אשר בחר בנו", לפני קריאת התורה[25].
"ברכו" בקול רם
כא – העולה לתורה צריך לומר "ברכו" בקול רם[26].
"ברכו" בלחש
כב – אמר: "ברכו את ה' המבורך" בלחש ולא שמעוהו עשרה, ועדיין לא בירך ברכות התורה – מחזירים אותו לומר "ברכו" שנית בקול רם. התחיל לברך ברכות התורה – אין מחזירים אותו[27].
הפסק בין "ברכו" לברכה
כג – אמר העולה "ברכו" והקהל ענה "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", וחזר העולה ואמר "ברוך ה' המבורך" וקם פייטן והפסיקו בפיוט – הפייטן נהג שלא כדין. ולמרות שגם העולה וגם הקהל אמרו "ברכו" – יחזור לומר "ברכו" שנית, משום שצריך שברכת התורה ו"ברכו" יהיו צמודים[28].
כד – שכח לומר: "ברכו את ה' המבורך" והתחיל לברך ונזכר אחרי שהזכיר שם ה' – ימשיך את הברכה עד סופה, ויקראו בתורה כרגיל[29].
שכח "ברכו"
כה – שכח לומר: "ברכו את ה' המבורך" ובירך מיד: "אשר בחר בנו" וסיים לברך והתחילו לקרוא בתורה – ממשיכים לקרוא בתורה כרגיל[30]. מיהו אם העולה מעצמו החליט לומר: "ברכו" אחר שבירך לפני שהתחילו לקרוא בתורה – אין למחות בידו, והקהל יענו אחריו: "ברוך ה' המבורך"[31].
הוספות בברכה
כו – לפני שאומר: "ברכו את ה' המבורך" מוסיף: "השם עמכם" בלא הזכרת השם, והקהל עונה: "יברכך השם"[32]. אחרי שהקהל ענה: "יברכך השם" אומר מילת: "רבנן" לפני "ברכו"[33].
ברכות התורה
ברכות התורה לפני ואחרי
כז – כל העולה לתורה מברך לפני הקריאה: "אשר בחר בנו"[34], ואחריה: "אשר נתן לנו"[35].
ברכות בקול רם
כח – צריך לברך ברכות התורה בקול רם, והעולה שבירך בלחש – לא טוב עשה, וכדברי מרן בשולחן ערוך: "האומר בלחש – טועה"[36].
ברכות בלחש
כט – המברך ברכות התורה בלחש – יצא ידי חובה בדיעבד, ואינו מברך שוב[37].
הפסק בין קריאה לברכה
ל – אין לומר בין הקריאה לברכה שאחריה את המילים: "אמת תורתנו הקדושה", משום הפסק, וברוב הקהילות – לא נוהגים לומר זאת. אמנם, מנהג זה מצוי בין יוצאי צפון אפריקה, ואל ישנו ממנהגם[38].
טעויות בברכות
ברכה אחרונה לפני הקריאה
לא – ברך לפני הקריאה: "אשר נתן לנו" במקום: "אשר בחר בנו", ונזכר בתוך הברכה לפני שחתם: "ברוך אתה ה' נותן התורה" – יפסיק במקום שנזכר, ויחזור לומר: "אשר בחר בנו" וכו'.
לב – ברך לפני הקריאה: "אשר נתן לנו" במקום: "אשר בחר בנו", ונזכר אחרי שהזכיר שם ה' בחתימת הברכה – יאמר: "למדני חוקיך" ויחזור לומר: "אשר בחר בנו" וכו'[39].
כשטעה וסיים את הברכה
לג – ברך: "אשר נתן לנו" לפני הקריאה, וסיים את הברכה לגמרי – יקראו כרגיל ויברך: "אשר בחר בנו"… וכו' אחרי הקריאה[40].
"אשר נתן" פעמיים
לד – שב וברך "אשר נתן לנו" אחרי הקריאה, ונזכר אחרי שהזכיר שם ה' בחתימת הברכה, יאמר "למדני חוקיך" ויחזור לומר "אשר בחר בנו". ומכל מקום אם סיים לברך, אינו חוזר לברך "אשר בחר בנו" מדין ספק ברכות להקל[41].
"אשר בחר" פעמיים
לה – ברך: "אשר בחר בנו" לפני הקריאה, ושב וברך: "אשר בחר בנו" אחרי הקריאה, ונזכר אחרי שהזכיר שם ה' בחתימת הברכה – יאמר "למדני חוקיך", ויחזור לומר: "אשר נתן לנו" וכו'. אבל אם נזכר אחרי שסיים לברך – אינו חוזר לברך: "אשר נתן לנו"[42], ומה שעשה – עשה.
הפסק בדיבור
הפסק בדיבור
לו – לכתחילה – לא יפסיקו בדיבור בין ברכת התורה לקריאה ולא תוך כדי הקריאה, לא העולה לתורה ולא הקורא בתורה, לא בדיבור חול ולא בדיבור הקשור לקריאה[43].
הפסק בין ברכה לקריאה
לז – הפסיק העולה בדיבור בין ברכה לקריאה, למנהג הספרדים – אינו חוזר לברך, בין אם הוא דיבור מענין הקריאה ובין אם לא. ולמנהג האשכנזים – אם דיבר העולה דיבור שאינו מענין הקריאה – חוזר ומברך[44].
הפסק באמצע קריאה
לח – הפסיק העולה בדיבור תוך כדי הקריאה, בין אם הוא דיבור חול ובין אם דיבור הקשור לקריאה, בין למנהג הספרדים ובין למנהג האשכנזים – אינו חוזר לברך[45].
כוונת המברך
כוונה בשעת הברכה
לט – לכתחילה צריך העולה לכוון דעתו בברכה על הקריאה שבעל הקורא יקרא, ועל כן מראים לו את מקום הקריאה לפני שמברך[46].
ברך על מקום אחר
מ – הראו לעולה מקום קריאה שאינו נכון, וברך ברכת התורה, והיה צורך לגלול את הספר למקום הנכון: למנהג הספרדים – אינו חוזר לברך, למרות שהיה צריך לגלול למקום אחר. ולמנהג האשכנזים – אם הייתה הקריאה באותה עמודה – אינו מברך שנית, אך אם היה צריך לגלול למקום אחר – מברך שנית[47].
עמידה בקריאת התורה
העומדים על הבימה
מא – למנהג הספרדים צריכים לעמוד על הבימה לפחות שניים בשעת קריאת הפרשה: העולה והקורא בתורה [בין אם הקורא בתורה קורא את העלייה ובין אם העולה קורא]. למנהג האשכנזים עומדים שלושה על הבימה: הגבאי, העולה והקורא בתורה[48].
חובת עמידה בקריאה
מב – הקורא בתורה וכן העולה לתורה – צריכים להשאר עומדים משך כל זמן הקריאה בתורה[49].
להישען או לסמוך
מג – אסור לעומדים על הבימה להשען ולא לסמוך את גופם על הבימה או על דבר אחר, אפילו לא סמיכה קלה כל זמן שספר התורה מונח על הבימה, משום שיש לנהוג בתורה ובקריאתה באימה[50].
היתר להשען
מד – כאשר ספר התורה ארוך והקורא או העולה צריכים להשען על הבימה כדי לראות היטב את האותיות בראש העמודה, וכן כאשר הספר רגיל אך הם קצרי רואי, או כאשר אחד מהם זקן או חלש "ונראה לכל שאין סמיכה זו דרך גאווה" – מותר להשען או לסמוך את הגוף על הבימה[51].
סמיכה על הבמה
מה – במקרים שמותר לקורא ולעולה להישען או לסמוך את הגוף על הבימה, צריכים להקפיד: א. לא להשען על המפה שעל הבימה אלא על הבימה עצמה[52]. ב. לא להטיל את כל כובד משקל הגוף על הבימה, כך שאם תינטל הבימה ישאר הנשען לעמוד ולא יפול[53].
"מי שברך" והשכבות
"השכבה" ו"מי שברך" לחולה
מו – נוהגים לומר תפילת "מי שברך" לחולה ו"השכבה" אחרי העלייה לתורה בשבת וכן ביום טוב ובימי שמחה. יש נוהגים לומר תפילות אלה גם בימות החול, וכל מקום יעשה כמנהגו.
נוסח "מי שברך" לחולה
מז – המתפלל על החולה בשבת[54] – צריך לשנות מנוסח תפילת ימי החול כדי לא להזכיר חולי ולגרום צער, ולכן אומרים בנוסח התפילה על החולה: "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא". ויש מוסיפים: "ורחמיו מרובים ושבתו בשלום", ויש אומרים שאין להוסיף זאת. ולמעשה – אינו חייב לומר: "ורחמיו מרובים" וכו', ואם אמר – לא הפסיד, וגם אם לא אמר – יצא ידי חובה[55].
הזכרת שם ההורה
מח – למנהג הספרדים – נוהגים להזכיר בתפילות "השכבה" ו"מי שברך" את שמו ושם אמו, למנהג האשכנזים – מזכיר שמו ואת שם אביו[56].
עמידה ב"השכבה"
מט – מנהג הספרדים – בשעת אמירת תפילת "השכבה" עומדים בני הנפטר ושאר הציבור נשאר יושב[57].
נוסח "השכבה"
נ – מנהג האשכנזים – אומרים תפילת "השכבה" בנוסח "אל מלא רחמים". ובמנהג הספרדים – קיימים שני נוסחים, נוסח קצר[58] ונוסח ארוך[59], ורצוי לומר את הנוסח הקצר כמופיע בסידורים[60]. אמנם, כאשר יש חשש שאמירת הנוסח הקצר תגרום מחלוקת חלילה – יש לומר את הנוסח הארוך, "והאמת והשלום אהבו".
קדימה בתפילות
נא – הרוצה לומר תפילת "השכבה" וגם תפילת "מי שברך" – יקדים את תפילת ה"השכבה" לנפטר ואחריה יאמר "מי שברך"[61].
דיבור ב"מי שברך"
נב – אין לדבר כלל בשעה שאומרים "מי שברך" או "השכבה", אך ניתן לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום או תהלים בזמן זה[62].
תפילת "השכבה" בימים מיוחדים
"יזכור"
נג – למנהג האשכנזים – מזכירים נשמות הנפטרים בתפילת "יזכור" בשמיני עצרת, שביעי של פסח, חג השבועות, ויוה"כ, בבתי הכנסת[63].
נוכחות ב"יזכור"
נד – בעת אמירת "יזכור" נוהגים להשאר בבית הכנסת רק קרובי משפחות הנפטרים, ושאר הקהל יוצא אל מחוץ לבית הכנסת. ומכל מקום, היוצאים מבית הכנסת יכנסו מיד בתום האזכרה ולא יתמהמהו בחוץ[64].
"עשרה בטבת"
נה – יום "עשרה בטבת" נקבע על ידי הרבנות הראשית לישראל כיום הקדיש הכללי לחללי השואה ועל כן יש לומר בו תפילת "השכבה"[65].
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל
נו – נוהגים לעשות השכבה לחללי מערכות ישראל בימים המיוחדים כפי תקנת הרבנות הראשית לישראל, ונהגו לעמוד בהשכבות אלו[66].
היורד מן הבימה
הפניית הגב
נז – יש נוהגים לרדת מן הבימה ופניהם אל הספר, כדי לא להפנות את הגב לספר התורה, כשם שנפרדים מאדם חשוב[67]. ויש מקילים בזה, משום שספר התורה נמצא על הבימה והרי זה כרשות אחרת ומשום כך אין בזה פחיתות כבוד. ואעפ"כ היורד ופניו אל הספר – תבוא עליו ברכה[68].
נשיקת ידי העולה
נח – יש נוהגים לנשק ידי העולה לתורה בעת שיורד מן הבימה, ובחלק מן המקרים מותר לעשות כן ובחלקם אסור[69], כדלקמן.
נשיקת ידי ת"ח
נט – מותר לנשק ידי תלמיד חכם בבית הכנסת, משום שזה כבוד התורה ואהבתה[70].
נשיקת ידי אביו, רבו וקרוביו
ס – מותר לנשק ידי אביו או רבו או שאר קרובים שחייב בכבודם מהתורה, שהרי הקב"ה ציווה לכבדם, ובכך שמכבדם הרי הוא עושה רצונו של הקב"ה ומכבדו[71], אך לא ינשק ידי קרוביו שאינו חייב בכבודם מן התורה[72].
נשיקת ידי מעסיקו
סא – לא ינשק אדם את ידי מעסיקו אחרי שעלה לתורה[73], ובמקום שרגילים בכך – טוב להסביר להם בדרכי נועם את האיסור שבדבר. ואם הוא חושש שדבר זה יביא לידי מחלוקת או שיתרעמו עליו – מותר לעשות כמותם וכמנהגם.
נשיקת פני העולה
סב – אין לנשק את העולה לתורה בפניו, וכן העולה לא ינשק אחרים בפניהם. אמנם, אם רואה שאם לא יעשה כן עלול לבוא לידי מחלוקת או שיתרעמו עליו – מותר לנשקם[74].
ספר תורה של עדה אחרת
עלייה לתורה
סג – מותר לאדם לעלות לתורה כאשר קוראים בספר של עדה אחרת ולברך על הקריאה בתורה[75].
פרשת "זכור"
סד – העולה לתורה בקריאת פרשת "זכור" צריך להקפיד לכתחילה לעלות לספר תורה כמנהגו, וכן לקרוא את הפרשה בטעמים ובניגון של עדתו[76]. ובדיעבד, גם בקריאת פרשת "זכור" – מותר לעלות לקריאה בספר תורה של עדה אחרת[77].
[1] תוספתא מגילה (פ"ג הי"ג), וז"ל: "חזן הכנסת לא יקרא עד שיאמרו לו אחרים, וכן ראש הבית כנסת לא יקרא עד שיאמרו לו אחרים, שאין אדם מבזבז בידיו לעצמו", עכ"ל. וביאר המנחת ביכורים שם, וז"ל: "שם מבזבז ליקח מצוה לעצמו מבלי שיצוו לו אחרים", עכ"ל. ופסקו השו"ע (סי' קל"ט סעי' ג'), וז"ל: "אפי' ראש הכנסת או חזן, לא יקרא עד שיאמרו לו: קרא, ונהגו שש"צ כשרוצה מברך וקורא בלי נטילת רשות, משום דהוי כאילו משעה שמינוהו לש"ץ הרשוהו על כך". וכתב הרמ"א שם, וז"ל: "ובמדינות אלו אין נוהגין כן, ואין החזן עולה רק כשהסגן אומר לו לעלות", עכ"ל.
[2] בגמ' ברכות (נ"ה ע"א) הובא שאחד משלושה דברים המקצרין ימיו של אדם הוא מי שנותנים לו ספר תורה לקרות ואינו קורא. וראה בזה השומר אמת (סי' י"א סעי' א') ובספר החיים (י"א, ו'), שהביא מעשה נורא בנידון. וביחוד אל ימנע מלעלות בחשבו שהעליה שהעלוהו אינה לפי כבודו, וע"ע מורה באצבע (סעי' י"א) וכה"ח (סי' קל"ט ס"ק ג').
[3] ברכות (נ"ד ע"א).
[4] דרכי משה (או"ח סי' קל"ה ס"ק ח') כתב, וז"ל: "ובמרדכי שם (סי' ת"ב) כתב עוד דאין חובה לקרות פלוני הכהן אלא שנהגו כן לקרות בשם הקרואים, משום דילמא אתו לאינצויי, מכל מקום אינו חובה להזכירו, ואפילו שמו אין צריך להזכיר אלא מרמז לו שיעלה", עכ"ל. וכן כתב אור זרוע (הל' שבת סי' מ"ב, י"ב) דאינו אלא מנהג מה שקורין פלוני כהן, ובימי התלמוד לא היו נוהגין כן. ובסי' קל"ט אות א' כתב, וז"ל: "עיין לעיל סי' קל"ה (אות ח') כתבתי דאין צריך לקרות לעולה בשמו אלא ברמז בעלמא סגי. מיהו המנהג הפשוט בכל מקום לקרות יעמוד פלוני בן פלוני". ופסק הרמ"א (שם סעי' ג'), וז"ל: "ובמדינות אלו אין נוהגין כן, ואין החזן עולה רק כשהסגן אומר לו לעלות, אבל אין קורין לו בשמו כמו שאר העולים שקוראים אותם בשמם פלוני בר פלוני". וביאר המשנ"ב (שם ס"ק ח') שדווקא החזן אינו קורא בשמו כיון שעומד שם. והכה"ח (שם ס"ק ט') כתב: "והמנהג פשוט בירושלים ת"ו, שהש"ץ אינו קורא לעולה לס"ת בשמו בקול רם כמנהג כל המקום, רק השמש קודם שיסיים העולה מקודם הולך אצלו ואומר לו שיעלה, ואם אותו יחיד אינו רוצה לעלות מחמת איזו סיבה אומר לשמש שיקרא אחר. וזו תקנת ראשונים שלא יהיה בכלל הקורין אותו לס"ת ואינו עולה. וע"ע בשו"ת חיים שאל (ח"א סי' י"ג) שכתב שאין לקרוא בשם. ועיין ב"זר התורה" (פרק שמיני אות ל"ז). וב"ישועות מלכו" (או"ח סי' י"ב) קרא תגר שלא לשנות מנהג אבותינו לקרוא העולה בשם".
[5] כן הובא בהשומר אמת (סי' י"א סעי' א') וכה"ח (סי' קל"ה ס"ק ס"ג) ובשער המפקד (הלכות קה"ת סעי' ג') וארץ חיים (סי' קל"ה סעי' י"א). ואף אם קראוהו בשם ויש לו סיבה מוצדקת – לא יעלה. ובכה"ח (סי' ס"ו ס"ק כ"ד) ע"פ הפר"ח הוכיח מרבי עקיבא שלא רצה לעלות כשקראוהו לפי שלא סידר את הקריאה תחילה. וראה במדרש תנחומא (יתרו אות ט"ו): "מעשה ברבי עקיבא שקראו החזן ברבים לקרות בס"ת בציבור ולא רצה לעלות", והיינו כמובן למנהג הקדום שהעולה קורא בעצמו את קריאתו.
[6] תהלים (ט"ז, ח').
[7] והיתרון במנהג זה שאם אדם לא רוצה לעלות לתורה הרי הוא מנשק את הטס, והגבאי הולך לאדם אחר ואין כאן זלזול בעליה לתורה. וראה בכה"ח (סי' קל"ט ס"ק ט'), ז"ל: "ויש מקומות נוהגים שמי שרוצים לכבדו לעלות לס"ת הולך השמש אצלו ונותן בידו טס של כסף, וכן ראיתי נוהגין באר"ץ בעוברי לשם כשבאתי לירושלים ת"ו, וגם זה המנהג הוא מטעם הנזכר".
[8] בגמ' קידושין (ל"א ע"ב) הובאה ברייתא בהלכות מורא אב, "תנו רבנן: חכם משנה שם אביו". והסביר רש"י (שם ד"ה "חכם משנה"): "אם בא לומר דבר הלכה שאמר אביו או רבו – לוחש לתורגמן: כך אמר אבא מורי כך אמר רבי ומורי".
וכתב הרמב"ם (הל' ממרים פ"ו ה"ג) ע"פ הברייתא: "איזהו מורא? … ולא יקרא לו בשמו לא בחייו ולא במותו אלא אומר: 'אבא מורי"'. וכ"פ השו"ע (יו"ד סי' ר"מ סעיף ב').
ובפתחי תשובה (שם ס"ק ב') כתב שאם אחרים שואלים אותו: "בן מי אתה"? מותר לו לענות: "בן ר' פלוני". וכ"פ הבא"ח ע"ה (שופטים ש"ש סעי' ד'). ועל כן כאשר אדם עולה לתורה ונשאל לשם אביו יאמר: "בן אבי מורי פלוני". ואם שואלים אותו במשרד ממשלתי והוא אינו רוצה לענות בקול רם: "אבי מורי פלוני", יכול לומר בלחש: "אבי מורי פלוני", או להיפך יאמר: "פלוני, אבי מורי". ואמנם יעקב אבינו (בראשית מ"ט, ל"א) אמר: "שמה קברו את יצחק ואת רבקה", אין הכוונה שהוא הזכיר את השם של האב או האם כך, אלא הוא אמר: "אבי מורי", והתורה כתבה בלשון הזאת (בא"ח ש"ש שופטים סעי' ה').
אבל כאשר צריך לכתוב את שם אביו – אין צורך לכתוב: "אבי מורי פלוני", כיון דאין כתיבה חשובה כדיבור לענין זה. ויש להזהר שלא לקרוא בשם אדם אחר שהוא בשם אביו בפני אביו, אבל לקרוא בתנ"ך פרשה בפני אביו וכתוב שָם שֶם יצחק וכן הוא שמו של אביו – מותר (וע"ש בבא"ח פרטי דינים נוספים).
ובשו"ת תורה לשמה (סי' רס"ד) דן הבא"ח שאם קוראים לאמו: מזל טוב ונולד להם בן מותר לבנה לומר לה: "מזל טוב".
[9] ראה שו"ע (סי' קמ"ו סעי' ב'), בדבר איסור הדיבור בשעת הקריאה.
[10] ראה שו"ע (סי' קל"ט סעי' ג').
[11] שו"ע ורמ"א שם. והחיד"א כתב בלדוד אמת (סי' ה' סעי' מ"ד), שהמנהג הנפוץ ביותר הוא שגם הש"ץ לא עולה עד שיתנוהו רשות, וראה בכה"ח (סי' קל"ט ס"ק ז').
[12] בין אם קרא הגבאי בשמו של העולה ובין אם לא קרא בשמו, וכן בכל טעויות הדומות, וכגון: שקרא הגבאי בשמו ואחר לא שמע היטב וחשב שקוראים לו ועלה, או שקרא הגבאי בשם לעולה, ואחר בשם זהה עלה בחשבו שאליו נתכוון, או הקונה עלייה מסוימת, וכשהגיע תורו לעלות הקדימו אחר שלא ידע שעלייה זו נמכרה.
[13] כיון שהוזמן אדם או קנה עליה, היא מגיעה לו ואין פגם בזה שהוא יעלה והאחר ידחה מפניו. ולכן אם אפשר שגם הטועה/מוטעה יעלה – ימתין (ועוד עיין בשו"ע (סי' קל"ה סעי' י') במקרה שחשבו שאין שם כהן), ואם אין אפשרות לעליה נוספת – לא יעלה, ויזהרו הגבאים שלא להגיע לתקלות כאלו. כמובן, אסור לו לאדם לקחת עלייה של אחר במזיד. וראה בהשומר אמת (סי' י"א סעי' ה') לעניין חיוב תשלום.
[14] דינו כדין כהן שנכנס אחר עולה ישראל (עיין שו"ע סי' קל"ה סעי' ו').
[15] בשו"ע (סי' קמ"א סעי' ז') פסק מרן שעולה בדרך הקצרה. והמשנ"ב (שם ס"ק כ"ב) כתב הטעם משום כבוד הציבור שלא ימתינו עליו הרבה, וגם משום כבוד התורה להראות שהיא חביבה עליו וממהר לקרות בה. ואמנם בשו"ת חתם סופר (או"ח סי' קפ"ז) והגאון בביאור הגר"א שם נוקטים שיעלה תמיד מימין אף אם הדרך ארוכה יותר. וכן הוא במעשה רב (ראה כה"ח שם ס"ק ל"ח). והמשנ"ב שם הוסיף, שכשהולך ילך בזריזות. ובספר החיים (סי' י"א סעי' ט"ז) כתב שכשיחזור יחזור בנחת.
[16] שו"ע (סי' קל"ט סעי' ד') כתב, וז"ל: "כל הקורים מברכים לפניה ולאחריה, ופותח הספר קודם שיברך ורואה הפסוק שצריך להתחיל בו ואחר כך יברך, ולאחר שקרא – גולל ומברך", עכ"ל.
[17] עיין בהערה הקודמת דמשמע דבברכה הראשונה אין צריך לכסות. ועיין במשנ"ב (שם ס"ק י"ז) שכתב, ז"ל: "ר"ל שאין צריך לגלול הס"ת בשעת ברכתו וליכא למיחש שמא יאמרו ברכות כתובות בתורה והוא מברך מן הספר, דהכל יודעין שאין ברכות כתובות בס"ת", עכ"ל. ובכה"ח (סי' קל"ט ס"ק כ"ג) כתב, וז"ל: "אמנם בשער הכוונות דף מט ע"ב כתב, וז"ל: צריך לזהר שיראה מקום הקריאה ויסתכל בפסוק אשר עתיד להתחיל ואח"כ תכסה הכתיבה ע"י מפה של הס"ת ואז תברך ברכת התורה שלפניה, ואח"כ תפתח ותקרא, ואח"כ תחזור ותסתום ואז תברך ברכת התורה של אחריה ואעפ"י שיש פוס' שכתבו שאין צורך לכל זה כמ"ש ב"י יעו"ש, עכ"ל. וכ"כ פרי עץ חיים (שער קס"ת פ"ב) ובבא"ח (ש"ר פרשת תולדות סעי' ח"י). וכן עמא דבר".
[18] ברמ"א (סי' קל"ט סעי' ד') כתב, וז"ל: "ובשעה שמברך ברכה ראשונה יהפוך פניו על הצד, שלא יהא נראה כמברך מן התורה (כל בו); ונראה לי דיהפוך פניו לצד שמאלו)", עכ"ל. וכתב ע"ז הכה"ח (שם ס"ק כ"ג), וז"ל: "דהכי איתא בסוף מסכת מגילה: תנו רבנן: פותח ורואה, גולל ומברך, וחוזר ופותח וקורא דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר: פותח ורואה, ומברך וקורא. והטעם דרבי מאיר אמרו שם בגמרא: כדי שלא יאמרו ברכות כתובין בתורה, ורבי יהודה דסבר ליכא למיטעי בהא. ואמר רבי זירא אמר רב מתנה: הלכה – פותח ורואה, ומברך וקורא, ע"כ. וכן פסקו הרמב"ם והטור ובית יוסף, וכך הם דברי מרן ז"ל כאן בשלחן ערוך. מיהו התוספות שם כתבו דלכתחילה הוא גוללו וסותמו קודם שיברך, כדי שלא יאמרו ההמון שהברכות כתובות בו, אבל בדיעבד – אין לחוש, שהרי לא שכיחי עמי הארץ כל כך עתה אבל לאחר שקרא בו – ודאי צריך לגוללו קודם שיברך, כרבי יהודה, עכ"ל. והביאו דבריהם הב"ח והט"ז ס"ק ד' ומגן אברהם ס"ק ו'. והכלבו כתב דיש אומרים שיהפוך פניו שלא יראה כאילו ברכות כתובות בתורה, עכ"ל. והביאו בית יוסף, וכתב עליו מור"ם ז"ל בדרכי משה אות ב' דנ"ל שיש להפך הפנים לצד שמאל כמו בעושה שלום בסימן קכ"ג יעו"ש, וכך הם דבריו כאן בהגה, והביאו השיירי כנסת הגדולה בהגהות בית יוסף אות יו"ד וכתב ואני נוהג שלא להסתכל בכתב אלא להסתכל חוץ, והביאו אליה רבה אות ז', אמת ליעקב בדין ברכות לעולין אות ע"ו, לדוד אמת סימן ו' אות ע"ו. אבל הב"ח שם כתב דלפי דעתו הגון שיהא פתוח בשעת ברכה לגמרי ולא יהפוך פניו כלל דכך הוא דעת הפוסקים והגאונים המפורסמים וכך אני נוהג, עכ"ל. וכן הוא דעת הט"ז שם, וכן נראה דעת העולת תמיד אות ז', אליה רבה שם", עכ"ל.
[19] ראה במשנ"ב (סי' קל"ט ס"ק י"ז וביאור הלכה שם ד"ה "רואה הפסוק"), שכתב שיש מנהג כר"מ לגלול את הספר. ועוד הוסיף שבברכה האחרונה בודאי יש לסגור את הספר. וראה כה"ח (שם ס"ק כ"ג).
[20] שו"ע (סי' קל"ט סעי' י"א) כתב, וז"ל: "הקורא בתורה צריך לאחוז בספר תורה בשעת ברכה", והוסיף הרמ"א שם, וז"ל: "וסמכו מנהג זה על מה שנאמר ביהושע: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך חזק ואמץ". וביאר המשנ"ב שם דלא ימוש מלשון: שתופסה ביד. וכתב בכה"ח (שם ס"ק כ"ד), וז"ל: "צריך ליזהר כשיעלה לקרות בספר תורה שיאחז בספר תורה בשני ידיו ולא בתיק כי אם ביריעה עצמה, יד אחד מצד זה ויד אחד מצד זה", עכ"ל. ועיין בא"ח (ש"ש תולדות סעי' י"ח).
[21] מגן אברהם (סי' קל"ט ס"ק י"ג) כתב, וז"ל: "בכוונות כתוב שקודם הברכ' יאחוז בשתי העמודים ובשעת הברכה יסיר ידו השמאלית להגביר הימין. ובכתבי' כתוב שבשעת הברכה יאחז בשתי ידיו ביריעות התורה ע"י המפה ואחר הברכה יסלק השמאל", עכ"ל. ובבא"ח (ש"ש פרשת תולדות סעי' י"ח) כתב, וז"ל: "ואחר שגומר הברכה שלפניה, מסיר יד השמאל וישאר אוחז ביד ימין בלבד ע"י מפה, וכמ"ש רבינו ז"ל כל זה בשער הכוונות", עכ"ל.
[22] שו"ע (סי' קמ"ז סעי' א'): "אסור לאחוז ספר תורה ערום ללא מטפחת". וכתב המשנ"ב (שם ס"ק ב'): "וע"כ בעת שגוללים הס"ת קודם קריאה או בשעת הגבהה, שלפעמים נמשכים יריעות הס"ת, ובכדי להשוות היריעה אוחזים בראשי היריעות למשוך אותם למעלה או למטה כדי שיהיה שוה מבחוץ – אזי צריך ליזהר שלא יאחוז ביריעות ביד ערומה אלא צריך הפסקת טלית או מטפחת להפסיק בין ידיו ליריעות הס"ת". ועיין עוד בכה"ח (שם ס"ק א'), בא"ח (ש"ש פרשת תולדות סעי' י"ח).
[23] שבת (י"ד ע"א): "דאמר רבי פרנך אמר רבי יוחנן: האוחז ספר תורה ערום – נקבר ערום. ערום סלקא דעתך?! אלא אמר רבי זירא: ערום בלא מצוות. בלא מצוות סלקא דעתך?! אלא אימא: ערום בלא אותה מצוה", ע"כ. וביאר המשנ"ב (סי' קמ"ז ס"ק א'), וז"ל: "והכונה שאם אחז וקרא בו אין לו שכר מקריאה, וכן אם אחזו לגוללו או להגיהו. ואפילו נגיעה בעלמא בידו לס"ת ערומה – אסור".
[24] שו"ע (סי' קל"ט סעי' ו-ח') כתב, וז"ל: "ואומר ברכו וכו' אחר שענו העם: ברוך ה' המבורך לע"ו, חוזר המברך ואומר: ברוך ה' המבורך לעולם ועד, כדי לכלול המברך עצמו בכלל המברכים. אפילו ברך ברכת התורה לעצמו ותיכף קראוהו לקרות בתורה – צריך לחזור ולברך: אשר בחר בנו, כשקורא בתורה, דמשום כבוד התורה נתקנה כשקורא בצבור", עכ"ל.
[25] שו"ע (שם), והטעם: "דמשום כבוד התורה נתקנה כשקורא בצבור".
[26] שו"ע (סי' קל"ט סעיף ו').
[27] בשו"ע (סי' קל"ט סעי' ו') כתב מרן שהאומר בלחש – טועה, ויש אומרים שצריך לחזור ולברך בקול רם. למעשה – מוסכם במשנ"ב (שם ס"ק כ"ה) ובכה"ח (שם ס"ק ל"ח) שלא יחזור ויברך.
[28] ראה מש"כ בשו"ת בית יהודה (סימן ל') ע"פ הריב"ש בתשובותיו (סי' של"ד) שברכו צריכה להיות דבוקה לברכה ובלדוד אמת (סי' ו' ס"ק ע'), באשל אברהם (סי' ק"מ ס"ק א') ובכה"ח (סי' קל"ט ס"ק ל"ו).
[29] אמנם בשו"ת ישכיל עבדי (ח"א סי' ה') פסק אחרת, שיאמר העולה: "למדני חוקיך" ויאמר שוב: "ברכו" ו"ברוך אתה ה'", אין כך דעתנו. שיטתנו ע"פ הבא"ח היא שרק במקום שחייב לחזור אומרים: "למדני חוקיך", ולא במקרה שלא חייב. מקור ההלכה הוא במקרה שבערב ר"ח אמר: "ברוך אתה ה'" ולא השלים: "המחזיר שכינתו לציון". לדעת הריטב"א פ"ק דתענית ושלמי ציבור ד' ר"כ, לא יאמר: "למדני חוקיך" ואחר כך "יעלה ויבוא" אלא יגמור את הברכה ואז יאמר: "יעלה ויבא", וכך פסק הבא"ח שרק במנחה ובשחרית יאמר: "למדני חוקיך" שהרי בתפילות אלו אם שכח יעלה ויבוא חייב לחזור. והוא הדין בעניין "ברך עלינו", אם לא אמר: "ותן טל ומטר לברכה" ונזכר באומרו: "ברוך אתה ה'" – במקרה זה יאמר: "למדני חוקיך" כי חייב לחזור אם לא אמר כלל. וראה מאמר מרדכי, הלכות לימות החול (פרק ט"ז סעי' נ"ו) והוא בניגוד לשי' המשנ"ב (סי' קי"ז ס"ק ט"ו) שאמר להשלים "ותן טל ומטר" בשומע תפילה.
[30] כן הובא בשו"ת רב פעלים (ח"ד חאו"ח סי' ח').
[31] שו"ת רב פעלים (שם). אף שלא נתפרש שם בשו"ת רב פעלים, שהקהל יענו אחריו: "ברוך ה' המבורך", מ"מ יענו אחריו אף שיש בזה חשש הפסק, כדי שלא יראה שלא עונים אחריו.
[32] ראה בזוהר (פרשת יתרו פ"ז ע"ב) שכתב, וז"ל: "ואסיר ליה לבר נש לאדכרא שמיה דקודשא בריך הוא בריקניא, דכל מאן דאדכר שמא דקודשא בריך הוא בריקניא – טב ליה דלא אתברי. ר' אלעזר אמר: לא אצטריך למדכר שמא קדישא אלא בתר מלה" (כלו' על מלה). ועיין כה"ח (סי' קל"ט ס"ק ל"ה) שכתב, וז"ל: "טוב שיאמר בלחש: 'השם עמכם', וירויח שיאמר לו הש"ץ: יברכך ה', ולא יזכיר ה' להדיא כי אין טוב להזכיר ה' בתיבה ראשונה. חסד לאלפים אות י"ט. והוא מזוהר הקדוש פרשת יתרו סוף דף פ"ז ע"ב יעו"ש, עכ"ל. וע"ע בלדוד אמת (תורת השלמים סי' כ"ב סעי' ו'), ושם כתב שאין להזכיר את שם השם בפירוש על פי דברי הזוהר הקדוש, דאין להזכיר את שם ה' "אלא על מלה".
[33] בא"ח (ש"ר פרשת ויחי סעי' י"ג) כתב, וז"ל: "פה עירנו יע"א נהגו לומר בקדיש בתרא זה, הן בשחרית הן בערבית: 'רבנן ברכו את ה' המבורך', אך בעה"ק תוב"ב לא נהגו לומר 'רבנן', והקהילות כל א' יעשה כמנהגו בזה. ובסה"ק רב פעלים עשיתי בס"ד טעם לאמירת: 'רבנן', הן כאן הן קודם ברכת התורה בעליית ס"ת", עכ"ל.
[34] שו"ע (סי' קל"ט סעיף ח'), ז"ל: "אפילו ברך ברכת התורה לעצמו ותיכף קראוהו לקרות בתורה – צריך לחזור ולברך: אשר בחר בנו, כשקורא בתורה, דמשום כבוד התורה נתקנה כשקורא בצבור".
[35] שו"ע (סי' קל"ט סעי' י') כתב, וז"ל: "ברכה אחרונה: 'אשר נתן לנו תורת אמת' – זו תורה שבכתב, 'וחיי העולם נטע בתוכנו' – הוא תורה שבע"פ", עכ"ל.
[36] שו"ע (סי' קל"ט סעיף ו'). וראה לעיל מש"כ בענין אמירת: "ברכו" בלחש.
[37] בשו"ע (סי' קל"ט סעי' ו') כתב מרן שהאומר בלחש – טועה, ויש אומרים שצריך לחזור ולברך בקול רם. למעשה – מוסכם במשנ"ב (שם ס"ק כ"ה) ובכה"ח (שם ס"ק ל"ח) שלא יחזור ויברך מטעם סב"ל.
בדברי ה"יש אומרים" ישנם כמה הסברים: יש האומרים שלדעת הי"א צריך לחזור ולברך בקול רם, היינו: "ברכו" (כך משמע מהרמ"א שם שכתב: "כדי שישמע העם ויענו ברוך ה' המבורך"). וראה בביאור הלכה (שם ד"ה "והברכות בקול רם") ובכה"ח (שם ס"ק מ"א) הסברים אחרים.
וכן יש לידע, כי הברכה בלחש גרועה משלוש סיבות: א. גוזל את הציבור מעניית אמן. ב. אם אין מניין – אין ברכה. ג. יש אומרים שהברכה נתקנה לכבוד הציבור דווקא, וכאן לא שמעוהו כלל.
[38] בספר שומר אמת (קונטרס אמר שומר עמ' רפ"ד) שצידד במנהג זה. וכן הורה ונהג להלכה ולמעשה ראב"ד מקודש הגאון רבי שלום משאש זצ"ל, הרב הראשי וראש אב"ד ירושלים תובב"א. ראה ספר החיים (סי' כ"ה סעי' כ"ה).
[39] במשנ"ב (סי' קל"ט ס"ק ט"ו) פסק שיגמור את הברכה ואחר הקריאה יאמר: "אשר בחר בנו". אך לשיטתנו [ראה לעיל הערה ל"א מש"כ ע"פ דברי הריטב"א] – יאמר: "למדני חוקיך", כי יש דעות שצריך לחזור על הברכה.
[40] לדוד אמת (סי' ו' סעי' נ"ז), משנ"ב (סי' קל"ט ס"ק ט"ו) וכה"ח (שם ס"ק כ"ב).
[41] ראה בהערה הקודמת כיון דחיישינן לדעת המהרי"ל בסב"ל, לכן לא יברך שוב: "אשר בחר בנו".
[42] המשנה ברורה (סי' קלט ס"ק ט"ו) פסק שאם אמר: "ברוך אתה ה'" – יאמר: "נותן התורה", ומיד יאמר: "אשר נתן לנו". אם גמר את הברכה – ישנה מחלוקת פוסקים בזה: המשנ"ב והשומר אמת (סי' י' סעי' ג') פסקו שיחזור ויברך, ואילו הכה"ח (סי' קל"ט ס"ק כ"ב, מ"ט) פסק שלא יחזור לברך מטעם סב"ל, וכן פסק בשער אפרים (שער ד', אות כ"ג).
[43] ראה שו"ע (סי' ק"מ סעי' ב') ובכה"ח (שם ס"ק י"א), ועיין במשנ"ב (שם ס"ק ו'). ראה בהערה הבאה. וראה עוד בשו"ע (סי' קל"ט סעי' ד').
[44] הנה אם דיבר העולה, פסק הלדוד אמת (סי' ו', סעי' א') שיחזור ויברך, וכ"פ המשנ"ב (סי' ק"מ ס"ק ו'). אולם הכה"ח (סי' ק"מ ס"ק י"א) כתב שלמרות שרוב הפוסקים דעתם שיחזור לברך, מ"מ לא יברך משום סב"ל.
ויש להעיר דלכו"ע גם בדיבור מענין הקריאה עדיף שיקרא כמה פסוקים ואחר כך ידבר, וכן משמע מהרמ"א (סי' קס"ז סעי' ו'), שכתב: "ומכל מקום לכתחילה לא יפסיק כלל", ושם בביאור הגר"א (ס"ק כ"ו). וע"ע פרק כ"ט 'דיני קריאת התורה' סעי' כ', כ"א.
[45] שו"ע (סימן ק"מ סעי' ב') ומשנ"ב (שם ס"ק ו').
[46] כפי שהובא סעי' י"ג שצריך לראות פסוק ראשון של הקריאה, וראה משנ"ב (סי' קל"ט ס"ק ט"ז).
[47] כתב הבית יוסף (סימן ק"מ): "…על מעשה שאירע בראש חודש טבת שמוציאים שני ספרים וטעה שליח ציבור ופתח של חנוכה ובירך הקורא עליו, והזכירוהו הציבור שטעה, ובשל ראש חודש יש לו לקרות ראשונה, והפסיק וגלל ס"ת עד שהגיע לפרשת החודש, ויש מאנשי הדור שמוכיחין שצריך לחזור ולברך שנית… ולפי דעתי טעו… הכי נמי הא ס"ת קמיה ודעתיה עליה לכל הפרשיות הכתובות בו גם אם לא גלל אותו ס"ת עצמו שבירך עליו תחלה אלא פתח ס"ת אחר, יש פנים להיתר, כי אחר שהוציאו אותם שני ס"ת יחד לקרות אותם שתי פרשיות שהם ענין היום, יש לומר דמנחי קמיה הוו ודעתיה עילוויהו, וכן יצאה הוראה בחבורה בעירנו", עכ"ל. ובשו"ע (סי' ק"מ סעי' ג') כתב מרן שתי דעות בזה: "יש אומרים שאינו צריך לחזור ולברך, ויש אומרים שצריך". ובארץ חיים (סי' ק"מ סעי' ג') הביא בשם הרב תיקון יששכר (שהיה תלמידו של האר"י ז"ל), מעשה כשמרן הב"י היה בבית הכנסת והורו לו לעולה לברך במקרה זה, ומרן לא מיחה. והברכי יוסף (שם אות ב') הוכיח מעובדא זו לכללי הפסיקה שבדברי מרן "יש ויש". אך בלדוד אמת פסק שלא יברך שוב, והמשנ"ב (שם ס"ק ט') פסק שיש לברך שוב. ויש לידע, כי המשנ"ב (ביאור הלכה שם ד"ה "והזכירוהו") הביא משם הפרי מגדים שיש לברך שוב רק כשראה את הפרשה שחשב שאותה קוראים והודיעוהו שטעו וצריך לקרוא פרשה אחרת. אך אם חשב שהפרשה שצריך לקרוא הרי היא לפניו ופתאום שם לב שלא – לא יברך, עיי"ש.
[48] שו"ע (סי' קמ"א סעי' ד') כתב, וז"ל: "אם ש"צ רוצה לברך לעצמו ולקרות – צריך שיעמוד אחר אצלו, שכשם שנתנה תורה על ידי סרסור כך אנו צריכים לנהוג בה על ידי סרסור", עכ"ל. משמע שא"צ אלא שנים. וראה בכה"ח (שם ס"ק כ"ב) שכתב שעדיף שלשה שהם כנגד נתינת התורה לעם ישראל מאת הקדוש ברוך הוא על ידי משה רבנו, וכן כנגד שלושה אבות ועוד. וראה במשנ"ב (שם ס"ק ה'), ז"ל: "וה"ה הסגן שעומד אצל הס"ת [שערי אפרים]", עכ"ל.
[49] שו"ע (סי' קמ"א סעי' א').
[50] ראה תוס' (זבחים י"ט ע"ב ד"ה "עמידה מן הצד") ובשו"ע (סי' קמ"א סעי' א'), והוא ע"פ הגמ' מגילה (כ"א ע"א), וז"ל: "הקורא את המגילה עומד ויושב וכו' מה שאין כן בתורה. מנהני מילי? אמר רבי אבהו: דאמר קרא: ואתה פה עמד עמדי, ואמר רבי אבהו: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, כביכול אף הקדוש ברוך הוא בעמידה", עכ"ל. ובירושלמי (מגילה פרק ד' הלכה א') אמרו: "כשם שניתנה באימה כך אנו צריך לנהוג בה באימה". וראה בב"י שם מה שהרחיב בזה, ועיין במשנ"ב (שם ס"ק א'). וכתב הכה"ח (שם ס"ק ג'), וז"ל: "וכתב שם המגן אברהם דאפילו להשען קצת אסור, וכן כתב המטה יהודה שם", עיי"ש.
[51] כן הוא בשו"ע (סי' קמ"א סעי' א') במקרה שהוא בעל בשר. ובשערי אפרים (שער ג' סעי' י"ב) הביא המקרה של ספר תורה שהוא ארוך. ומקור הדין בבעל בשר מהירושלמי הובא במרדכי פ"ק דברכות (סי' ט"ו), וכן בביאור הגר"א שם.
[52] ראה בשו"ת מהר"ם מינץ (סי' פ"א) שכתב, וז"ל: "וכן החזן בשעת קריאת התורה, יעמוד בלי סמיכה או משענת על הבימה, או על ש"ד, רק יעמדו על עמדו באימה בלי סמיכה כלל, כדאית' בירוש' עיין במיימו' פי"ב בהג"ה. ועוד יש קצת טעם, שאסו' לשעון על הבימה שהס"ת מונח עליו, אפי' שלא בשעת קריאת התור', משום דהוי תשמי' קדושה. כדאיתא בירושלמי ומייתי לה במרדכי פ' בני העיר, אם לא נאמר דכבר הותנה עליו, וכן איתא שם: ר' יונה עבד מגדל ומתני עליה כו', וכי היכא דאתני ר' יונה צריך להתנו' בזמן הזה על כורסיה שהוא תשמיש של ס"ת, שאל"כ אסור לישען עליו להנאתו כו', ויש למצוא היתר קצת לכורסי' שבזמן הזה [אין רגילין] לתת עליו ס"ת בלא מטפחת והוי תשמיש דתשמי', ומי' משום מטפחת עצמו יש למנוע אם לא יתנה כדפ"ל עכ"ל ע"ש. לכן אמינא אני ח"מ, מי שהוא זקן וצריך לישען, טוב שיסיר המפה קצת וישען על הדפין או על האבן, ולא על המפה דהוי תשמיש קדושה", עכ"ל. וראה בשו"ע (יו"ד סי' רפ"ב סעי' י"ב) שכתב, וז"ל: "תיק שהוכן לס"ת והונח בו, וכן המטפחות והארון והמגדל שמניחים ס"ת בו, אף על פי שאין מניחים בו ס"ת כשהוא לבדו אלא כשהוא בתיק, וכן הכסא שהוכן להניח ס"ת עליו והונח, כולם תשמישי קדושה הם ואסורים, ולאחר שיבלו או ישברו – נגנזים", עכ"ל. ומשמע דלא כביאור שכתב בב"י שהוא מטעם שלפעמים מניחים בלא תיק אלא אפי' אם מניחים עם תיק נחשב תשמיש קדושה ולא תשמיש דתשמיש, וכ"כ הגר"א (שם אות כ"ח). ועיין לשו"ת רב פעלים (ח"ב או"ח סי' כ') מה שהאריך בזה והעלה דמסתימת השו"ע משמע דזה נחשב תשמיש, ועיין מה שכתב לחלק בין ארון ומגדל (תיבה), שזה תשמיש, לבין כסא (ששמים את הס"ת כאשר מוציאים ב' ס"ת), וז"ל: "כיון דהתיק הוא תשמיש של כבוד, והארון הוא ג"כ תשמיש של כבוד, שניהם נחשבים דבר אחד וכלי אחד לענין זה, שיהיו נחשבים שניהם תשמיש קדושה, וכיוצא בזה אתמר בדין כלי תוך כלי, דאם הכלים כולם מיוחדים לס"ת, אפילו עשרה כלים חשובים כלי אחד, וכן הענין כאן", עכ"ל. ועיי"ש שכתב עוד חילוק, וכ"כ בעוד יוסף חי (פרשת ויקרא סעי' ד') ודלא כהכה"ח (בסי' קמ"א ס"ק ו'), ומה שכתב בסי' קנ"א ס"ק י"א מביאור המגדל שהוא ספסל עיין באו"ח. וראה שו"ע (סי' קנ"ד סעי' ח'), וז"ל: "הארון וכל מה שעושים לס"ת, מועיל בו תנאי להשתמש בו שאר תשמיש, אפילו דחול. הגה: ונהגו ליהנות בכמה הנאות מדברי קדושה, כגון: מטפחת של ספרים ושלחן שבבהכ"נ ומעילים של ס"ת, וכתבו הטעם משום דכיון שנהגו כן, ואי אפשר ליזהר, לב ב"ד מתנה עליהם מעיקרא, כדי שלא יבואו בני אדם לידי תקלה, ואף על גב דלא התנו כאילו התנו דמי". ובמשנ"ב (סי' קמ"א ס"ק ד') כתב, וז"ל: "אך לא ישען על המפה שעל השלחן שתשמיש קדושה הוא אלא על השלחן עצמו", עכ"ל.
[53] כתב הכה"ח (סי' קמ"א ס"ק ד'), וז"ל: "ואם נסמך כל כך עד שאם ינטל אותו דבר יפול – לא הוי עמידה, ואם כן אפילו בעל בשר – אסור, ולא שרי לבעל בשר אלא סמיכה קצת. מגן אברהם שם, מטה יהודה שם, אמת ליעקב שם, לדוד אמת שם. ואם אי אפשר לו לסמוך כי אם בענין זה והוא צריך סעד לתומכו – מותר גם בזה. שערי אפרים שם, משנה ברורה אות ד'", עכ"ל. ועיין בשער הציון (שם ס"ק ד') שמשמע שבאופן שמוכרח להשען השענות שאם ינטל השולחן יפול הנשען – מותר גם באופן זה, וע"ע במשנ"ב (שם סק"ה) וכה"ח (שם ס"ק ו').
[54] ראה באורך פרק ל"ח סעי' י"ב: 'ביקור חולים וניחום אבלים בשבת' (ראה בפרק כ"ו סעי' ע"ב-ע"ג).
[55] בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ג סי' י"ט) הרחבנו בזה. וראה שו"ע (סי' רפ"ז סעיף א') שכתב לשון זה: "ורחמיו מרובים ושבתו בשלום", וברמ"א שם כתב: "ויש אומרים דאין צריך לומר ורחמיו מרובים וכו' וכן נהגו". ושורש מחלוקתם היא בגמ' שבת (י"ב ע"א-ע"ב), וז"ל הגמ': "תנו רבנן: הנכנס לבקר את החולה אומר: שבת היא מלזעוק, ורפואה קרובה לבא. ורבי מאיר אומר: יכולה היא שתרחם. רבי יהודה אומר: המקום ירחם עליך ועל חולי ישראל. רבי יוסי אומר: המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל. שבנא איש ירושלים, בכניסתו אומר: שלום. וביציאתו אומר: שבת היא מלזעוק, ורפואה קרובה לבא, ורחמיו מרובין, ושבתו בשלום". וברמב"ם (הל' שבת פכ"ד ה"ה) ג"כ פסק כת"ק שלא יאמר: "ורחמיו מרובים" וכו'. והטעם בזה, שכיון שבשבת אסור להתפלל על חברו בצורה ישירה, כאשר מוסיף "ורחמיו מרובים" וכו' יש בזה כמו תפילה על החולה ממש, ולמעשה – אם אמר "ורחמיו מרובים" וכו' – לא הפסיד, וגם כשלא אמר – יצא ידי חובה, וכן השמיט השו"ע (יו"ד סי' של"ה סעי' ו') מילים אלו, שכתב רק שאומר: "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא".
[56] כך מנהג הספרדים על פי הזוהר הקדוש, וכ"כ בכה"ח (סי' רפ"ד ס"ק ל"ז) ובנתיבי עם (סי' רפ"ד סעי' ז') ע"פ הפסוק (תהלים קט"ז, ט"ז): "אני עבדך בן אמתך". ומנהג האשכנזים ראה לרמ"א (אבה"ע סי' קכ"ח סעי' ז'), שכתב: "פלוני בן פלוני" ע"פ הפסוק (במדבר ד', ל"ח): "למשפחותם ולבית אבותם", אולם זה אינו אלא בהשכבה, אבל כשמזכיר לרפואה – נהגו להזכיר את שם האם.
[57] עיין שו"ת רב פעלים (ח"ד או"ח סימן ל"ה ד"ה "ואשר שמעת").
[58] "המרחם על בריותיו הוא יחוס וירחם על נפש רוח ונשמה של הנפטר בשם טוב מן העולם".
[59] "מנוחה נכונה בישיבה עליונה במעלות קדושים וטהורים כזוהר הרקיע מזהירים" וכו', כמובא בסידורים.
[60] נוסח "אל מלא רחמים" הוא הנוסח היחידי בסידורי האשכנזים, וכך נהגו. ולמנהג הספרדים ב' נוסחאות, וטוב לומר בקיצור – "המרחם", כפי שהאר"י ז"ל היה מלעיג על ההשכבות עיין שו"ת חיים שאל (סי' ע"א אות ו') ושו"ת רב פעלים (ח"ד או"ח סי' ל"ה), מאמר מרדכי, צרור החיים (עמ' 144 וסי' קול אליהו עמ' תתקמ"ה).
[61] כך נהוג, וכך כתב בנתיבי עם (סי' רפ"ד סעי' ז'). ויש לשים לב למה שכתב שם אודות ה"מי שברך": "ובענין הברכות מצאתי חובה לעצמי לפרסם ולהודיע ברבים מ"ש בזוה"ק (ח"א רכ"ז) וזה תכנו: כשאדם רוצה לברך את חברו או את בנו צריך לברך בתחילה לקדוש ברוך הוא, ואם לא מברך בתחילה לקדוש ברוך הוא לא מתקיימות הברכות. וכתב הפלא יועץ (אות ב' ערך ברכות) שכך היה מנהגו של מהר"י חזן (בעל "חקרי לב") כשבא אדם לפניו לברכו משים ידו על ראשו ואומר: 'יתברך שמו של הקדוש ברוך הוא' ואחר כך מברכו… ואני רגיל לומר קודם ברכתי פסוק זה: 'יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם'".
[62] עיין פרק כ"ח הערה ט'-י'.
[63] וראה הנוסח במאמר מרדכי, צרור החיים (עמ' 142-143).
[64] כתב בשערי אפרים (שער י' סעי' ל"ב): "ונהגו שמי שאביו ואמו בחיים יוצא מבית הכנסת בעת אמירת ה'אל מלא רחמים' בימים טובים ובימים נוראים". ופשוט הוא שאין להאריך ולהתמהמה בהפסקה בחוץ. ומנהג הזכרת נשמות המתים ובאלו ימים, עיין שו"ע (סי' רפ"ד סעי' ז') ובמשנ"ב שם, ובסי' "עולת ראיה" (ח"ב עמ' קכ"ג).
[65] לתקנת הרה"ר לישראל, יום הקדיש הכללי לזכר חללי השואה הוא יום עשרה בטבת.
[66] אמנם, בשאר ימות השנה כאשר משפחה עושה אשכבה לחלליה – אין חיוב לכל הקהל לעמוד על רגליו. וע"ע בזוה"ק (בראשית פ"ד ע"ב), שו"ת הרה"ר (תש"ן- תשנ"ג סי' ט').
[67] וראה יומא (נ"ג ע"א): "אמר רבי שמואל בר נחמני: אמר רבי יונתן: אמר קרא: 'ויבא שלמה לבמה אשר בגבעון ירושלים', וכי מה ענין גבעון אצל ירושלים? אלא מקיש יציאתו מגבעון לירושלים לביאתו מירושלים לגבעון. מה ביאתו מירושלים לגבעון – פניו כלפי במה כדרך ביאתו, אף יציאתו מגבעון לירושלים – פניו כלפי במה כדרך ביאתו. וכן כהנים בעבודתן, ולוים בדוכנן, וישראל במעמדן, כשהן נפטרין – לא היו מחזירין פניהן והולכין, אלא מצדדין פניהן והולכין, וכן תלמיד הנפטר מרבו לא יחזיר פניו וילך, אלא מצדד פניו והולך", ע"כ. וכ"פ השו"ע (יו"ד סי' רמ"ב סעי' ט"ז) לגבי הנפרד מרבו. וראה עוד בשו"ע (יו"ד סימן רפ"ב סעי' א') שכתב, וז"ל: "ולא יחזור אחוריו אלא אם כן גבוה ממנו עשרה טפחים", וביאר הגר"א שם שמקורו הוא מגמ' הנ"ל. ועי' מגן אברהם (סי' תר"ס ס"ק א').
[68] ראה בט"ז (יו"ד סי' רפ"ב ס"ק א') כתב, וז"ל: "כן הוא ברמב"ם. ונראה דהס"ת צריך שתהיה גבוה מן האדם אבל איפכא – לא הוה דרך כבוד. אלא דבטור כתב: גבוה ממנה, ונראה דרבנים שעומדים לפני ארון הקודש אינן בכלל איסור זה שעומדים אחוריהם לארון הקודש, כיון שהס"ת מונחת בארון הקודש הוה כמו ברשות אחרת", עכ"ל. ועיין פתחי תשובה (שם ס"ק ב'), ומטעם זה מותר לכהנים לעמוד ליד ארון הקודש כשגבם אל הארון שבו ספרי התורה כי הארון הוא רשות בפני עצמה, ואין בכך חשש בזיון.
[69] טעם לדבר כתב בא"ח (ש"ר פרשת ויקרא סעי' י"א) שאין מנשקים אדם בבית הכנסת, להודיע שאין כאהבת הקב"ה, וכמו כן אין ראוי להראות כבוד לבשר ודם בבית הכנסת יותר מכבוד שמיים.
[70] בא"ח (ש"ר פרשת ויקרא סעי' י"א) כתב, וז"ל: "מיהו נשוק ידי ת"ח – מותר, כי זה עושה לכבוד התורה ואהבתה". כה"ח (סי' קנ"א ס"ק ו') כתב, וז"ל: "ומשמע אבל אם מנשק ידי תלמידי חכמים, שיש כבוד המקום בזה, דכתיב: 'את ה' אלהיך תירא' – לרבות תלמידי חכמים או במקום שמנהגם לנשק ידי אביו או רבו ברדתו מעליית ספר תורה שיש גם כן מצוה בזה – שרי", עכ"ל.
[71] בא"ח (ש"ר פרשת ויקרא סעי' י"א) כתב, וז"ל: וכן אותם הנוהגים שהעולה לס"ת בירידתו ינשק ידי אביו או רבו ושאר קרובים שחייב בכבודם מן התורה, גם זה הוא בכלל מצוה שעושה כן לכבוד השי"ת שצוה בכבודם. וע"ע בכה"ח (סי' קנ"א ס"ק ו').
[72] בא"ח (ש"ר פרשת ויקרא סעי' י"א).
[73] בא"ח (ש"ר פרשת ויקרא סעי' י"א) כתב: "וכן משרת אצל בעה"ב בשכירות, אם עלה לס"ת – לא ינשק ידי בעה"ב היושב שם בבית הכנסת, דאין ראוי להראות כבוד לבשר ודם במקום המקודש הזה כי אם רק כבוד המקום ב"ה. וכן ה"ה אם נכנס גביר לבית הכנסת שאינו זקן ואינו ת"ח, אף על פי דמכבדין אותו בחוץ לקום מפניו, עכ"ז – בבית הכנסת לא יקום מפניו, דאין בכבוד זה כבוד שמים. ומיהו אם הוא גביר מפורסם מיחידי הקהל ומקפיד על זה – מותר לקום מפניו מפני דרכי השלום, דכל דאיכא בזה משום דרכי השלום הרי הוא בכלל מצוה, ועל זה נאמר וכל מעשיך יהיו לש"ש", עכ"ל. ועיין בהערה ס"ט.
[74] אחרונים.
[75] ומותר גם כאשר אדם מניח תפילין ספרדי ועולה לספר תורה אשכנזי ולהיפך. ועיין מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ג או"ח סימן ב'), וז"ל: "ב"קול יעקב" לבעל כף החיים (סי' ל"ו עמוד כ"ט אות ג') דן על תפילין אשכנזי שיש שינוי בצורת האותיות. והביא את הבית מנוחה שכתב שמעשים בכל יום שאשכנזים עולים לספר תורה אצל ספרדים וספרדים עולים לספר תורה אצל אשכנזים, וכן בתפילין, אלו מניחים את של אלו (וחזר בבית מנוחה ממה שכתב בבית עובד לאסור), וז"ל הרב בית מנוחה (תמונת האותיות והפסד צורת האותיות סעי' עו) בארוכה: "אע"פ דיש שינויים בתמונת האותיות בין ספרדים לאשכנזים, ס"ת מכתב אשכנזים – כשר לכתחילה לספרדים, וכן ס"ת מכתב ספרדים לאשכנזים, דאין שינויים אלו דתמונת האותיות להס"ת של זה פוסל לזה, כיון שאין ע"י שינויים אלו הפסד צורת האותיות. וכן ראינו לכתבי ארעא דישראל כת הקודמים פעמים הספרדים היו עולים לקרות בתורה בס"ת של האשכנזים ולא חשו כלל לשינויי האותיות, וכן כמה רבנים אשכנזים עולים תמיד לקרוא בס"ת שלנו שהוא כתב ספרדי, שו"ת שדה הארץ ח"ג ביו"ד סי' ח"י. אבל מדברי מהר"מ ן' חביב והרב מהר"י מולכו בתשובותיהם כ"י, הביא דבריהם הרב חיד"א בברכ"י סי' ל"ו אות ב', יש ללמוד למוד מפורש דס"ת מכתב אשכנזים – פסול לספרדים, וכן מכתב ספרדים לאשכנזים מפני השינויים שביניהם בצורת האותיות, שכתבו דתפילין מכתב אשכנזי דיש שינוי בצורת האותיות באשורית בין בני אשכנז לבני ספרד – התפילין מכתב אשכנז פסולים לספרדים', ע"כ, והבאתי דבריהם אלו בחלק בית עובד סדר תפילה לימי חול בדיני התפילין והרצועות אות כ"ו דמ"ז ע"א, וא"כ לדעת הרבנים הנז' דפסולי התפילין של זה לזה, מה"ט דשינוי צורת האותיות ה"ה לס"ת דשל זה פסול לזה, אבל העיקר לדינא כהרב שדה הארץ דכשר של זה לזה דאין לפסול הס"ת מפני שינוי תבנית האותיות כיון דלא משתנה האות לאות אחר וגם האות ניכר. וכן מפורש יוצא מדברי הגאון מהרי"ח לנדא ז"ל בספר נודע ביהודה ח"א ביו"ד סי' פ' שכתב שכל אלו התמונות המבוארים בב"י לא לעיכוב נאמרו אלא למצוה מן המובחר ומה שאינו מבואר בתלמוד אינו מעכב, ופוק חזי כתב ספרדי הנקרא וועל"ש יש בהם כמה שינויים נגד המבואר בב"י ע"כ. וכ"כ עוד בנודע ביהודה מהדורא תניינא חי"ד סוס"י קע"א. וכן מעשים בכל יום דבן אשכנזי הנמצא בביה"כ של ספרדים מעלין אותו לס"ת ועולה שם ומברך וקורא, וכן ספרדי הנמצא בביה"כ של אשכנזים, עכ"ל.
ולכתחילה כל עדה תנהג כמנהגה, היינו שיניחו תפילין כל אחד לפי עדתו, ואם אין לו תפילין כמנהגו – יניח תפילין של עדה אחרת ויברך עליהם כרגיל. אך יכולים לעלות לספר תורה מלכתחילה אלו אצל אלו.
ועיין בנודע ביהודה (יו"ד קמא סי' פ', ובתרא סי' קע"א) שכתב שאין זה לעיכובא, וכן ביין הטוב (סי' כ"ד – כ"ז) האריך בנושא זה, והביא את דברי האחרונים שהסכימו להתיר.
וכן פסק הרב אגרות משה (יו"ד ח"ג סי' רע"ד) בענין ספר תורה שיש בו פיסוקים (בהטבעת ברזל, בין פסוק לפסוק) שיוצאים בו ידי חובה גם בני שאר העדות, עכ"ל יעו"ש.
וראה מש"כ בתשובה להרב הגאון סעדיה שריאן זצ"ל, וז"ל:
"בעניין שינוי הכתב הספרדים לאשכנזים. ידועה המחלוקת: אם יוצאים של זה בזה, או לא. החיד"א בברכ"י (סי' ל"ו ס"ק ב') וכן בספרו שו"ת יוסף אומץ (סי' י"א אות ב'), כתב שלא יוצאים י"ח. וכ"כ הרב בית עובד (דף מ"ב ע"ב דינים השייכים לתפילין והרצועות אות כ"ו) והוא סבר וקיבל, וכתב כסברת החיד"א הנ"ל, ואח"כ חזר בו בספרו בית מנוחה (דף קפ"ב ע"ב הל' תמונת האותיות והפסד צורת האותיות אות ע"ו), מפני תשובתו של שדה הארץ (חלק ג' יו"ד סי' ח"י) שהעיד בגודלו, שראה כמה ת"ח אשכנזים שהיו עולים תמיד לקרות בס"ת כתב ספרדי, וכן כמה ת"ח ספרדים שעלו בס"ת כתב אשכנזי, ולדעתו יש להקל, כי שינוי הכתב אינו מעכב. והביא לתשובת הרא"ש (כלל ג' סי' י"א), שהביאה הב"י באבן העזר (סי' קכ"ה) (ועיין לגט פשוט שם ס"ק פ"ב). וכבר כתב על זה הראשל"צ והרב הראשי לישראל הגר"י ניסים (שליט"א) [זצ"ל] בספרו יין הטוב (סי' כ"ד) ועוד, ודעתו שם להקל, והביא להקת אחרונים הדנים בזה, ואכמ"ל, ועיין בשו"ת משפטי עוזיאל (יו"ד סי' י"ז), ולמעשה רוב ככל הפוסקים סומכים יתדותיהם על סברת שדה הארץ הנ"ל, ועיין בשדי חמד (מערכת גט סי' ט"ו או' י"א).
ולכאורה יש לעיין, כי יש חילוק גדול מקריאת ס"ת שהיא מתקנת מרע"ה, להנחת תפילין שהיא דאורייתא. וחזינן כמה וכמה חומרות בדבר מדאורייתא יותר מדרבנן או מתקנת משה. ועיין להרמב"ם (פ"ב מהל' תפילה) ועיין מרן ב"י (יו"ד סי' רל"ט) שהביא משם הרשב"ץ, שבהיות וקריאת ס"ת היא מדברי סופרים אז חלה עליה שבועה אם נשבע שלא ישמע או לא יקרא, ואילו תפילין שהיא מדאורייתא, לא חלה עליו השבועה, ועל כן יש להחמיר בתפילין יותר מס"ת (ועיין עוד לנוב"י קמא סי' פ' ובתרא קע"א מה שכתב בזה). ועיין למאמר מרדכי בספרו דברי מרדכי (סי' קמ"ג) שדעתו להחמיר ולחוש לסברת החיד"א הנ"ל ובפרט שעתה נשתנו הזמנים, ויש כמה סופרים אשכנזים שכותבים אותיות שלדידן יש שינוי בהם והם פוסלים. והגם שדעת האחרונים להקל בזה, היינו באופן שבשינוי האותיות אין פיסול, ולכן חלקו על הרמב"ח בספרו שו"ת קול גדול (סי' ע"ח). וגם לדידהו, היינו בדיעבד ולא לכתחילה, כי אל תטוש תורת אמך שייך בזה (ודלא כמשמע משדה הארץ, שלכתחילה אפשר, ובפרט שלדעת חכמי הקבלה, שיש סמך לכולם), ובפרט שצריכים להזהיר ולהזהר בקריאת התורה של פרשת זכור, שהיא קריאה מדאורייתא, ואכמ"ל", עכ"ל.
[76] ראה דיני קריאת פרשת זכור באורך, פרק ל"ה סעי' נ"א-ס"ד.
[77] עיין מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ג סי' ב'). ועיין לעיל בהערה ע"ה.
