פרק לג – בדיני ספר תורה

ספר התורה

א – כל קהילה, בית כנסת או ציבור מתפללים חייב לדאוג שיהיה לו ספר תורה כשר שאפשר לקרוא בו ולברך עליו[1].

הכנת ספר תורה לקריאה

גלילת הספר למקומו

ב – גבאי בית הכנסת חייב להכין את ספרי התורה ולגללם למקום בו יקראו את הפרשה באותה שבת כך שיהיו מוכנים לקריאה לפני התפילה[2].

הכנת הספר מער"ש

ג – הטוב ביותר להכין את הספרים מערב שבת. לא הכינו את ספרי התורה מערב השבת – מותר להכינם לקריאה ולגללם למקום הקריאה ביום השבת עצמו, לפני התפילה[3].

גלילת הספר במנח"ש

ד – יש להזהר בתפילת מנחה של שבת אחרי שסיימו לקרוא בתורה, לא לגלול את ספר התורה בחזרה לתחילת הפרשה כהכנה לקריאה ביום שני[4].

דרך הגלילה

ה – כאשר גוללים ספר תורה המונח בתוך תיק מפרשה לפרשה באותו חומש – יש לגלול את הספר כשהוא בתוך התיק וכשהספר עומד. וכאשר גוללים את הספר מרחק גדול יותר – יש להוציא את הספר מחוץ לתיק ולגלול אותו בחוץ[5].

הגהת הספר

ו – ספר תורה שנמצאו בו שלושה פירודים או שלוש טעויות – צריך לבדוק את כולו[6] ואסור לקרוא בו עד שיגיהו את כל הספר, אפילו אם תיקנו את שלוש הטעויות שנמצאו.

"שניים מקרא" בס"ת

ז – יש מעלה בקריאת "שניים מקרא" מתוך ספר תורה, וכך היה מנהג האר"י[7], ומעלה נוספת יש בזה שבכך הקורא מגיה את ספר התורה תוך כדי הקריאה ומוודא שאין בו חסרות ויתרות או פסול אחר.

טעויות בס"ת במהלך הקריאה

טעות מעכבת קריאה

ח – ספר תורה שנמצאה בו טעות במהלך הקריאה – מפסיקים לקרוא בו ומוציאים ספר אחר להמשך הקריאה[8].

סוגי טעויות

ט – מנהג הספרדים – להוציא ספר אחר בכל סוג של טעות, כגון: דיבוק של אותיות או נמחקה אות אחת וכן כאשר אות אחת חסרה או יתירה[9]. ומנהג האשכנזים – להקל בחסרות ויתרות אם לא משתנה משמעות המילה או מבטא קריאתה, כגון: כאשר המילה "אבותינו" נכתבה "אבותנו" או ההיפך – אין מוציאים ספר אחר למנהגם, משום שאין ביניהן שינוי משמעות[10]. כמו כן מנהג האשכנזים – להקל בדיבוק קל.

ספק דיבוק

י – נמצאו בספר התורה אותיות שהן ספק דיבוק – אין מוציאים ספר אחר במקומו, גם למנהג הספרדים[11].

הבחנת תינוק

יא – כאשר מתעורר ספק בצורת האות – קוראים לתינוק לומר אם נראה כאות אחת או כשתי אותיות, וכן בשתי המילים.

גיל התינוק

יב – תינוק המבחין צריך להיות כזה שמכיר את צורת אותיות האל"ף בי"ת היטב, אך אינו מבין עדיין את פירוש המילים[12].

תינוק בפסול ברור

יג – כאשר ברור שמדובר בשתי אותיות דבוקות או שתי מילים מחוברות – לא קוראים לתינוק[13].

תגים

יד – כתב השולחן ערוך[14]: "צריך לתייג שעטנ"ז ג"ץ, והסופרים נהגו לתייג אותיות אחרות", וע"פ המקובלים יש להוסיף אותיות: 'בד"ק חיה'[15].

תגים חסרים

טו – בין למנהג הספרדים ובין למנהג האשכנזים – אין מוציאים ספר תורה אחר אם נמצא שאותיות שעטנ"ז ג"ץ אינן מתוייגות[16].

ניקוד ה"מסורה"

טז – אין מוציאים ספר תורה אחר אם לא הופיעו בספר התורה נקודות כ"מסורה"[17], כגון בפסוק: "איה שרה אשתך"[18].

עמודות "ביה שמו"

יז – אין מוציאים ספר תורה אחר אם עמודות שצריכות להתחיל באותיות "בי"ה שמ"ו"[19] לא מתחילות כך[20].

אות שבורה

יח – ספר תורה שנמצאה בו אות שבורה – אין ממשיכים לקרוא בו, ומוציאים ספר אחר במקומו[21].

ספק בס"ת משוח

יט – הקורא בספר תורה משוח ורואה אות שיש ספק אם נשברה ויש בה נתק או שטיפת סיד כיסתה מעט מהכתב – מותר לנגבה ביום שבת כדי לבדוק אם היא אכן שבורה אם לאו. וכשמנגב האותיות צריך להיזהר מאוד לא לפגוע באותיות בנגיעתו[22].

כ – במקרה שבו נדבקו היריעות אחת אל רעותה, כגון על ידי סוכריה דביקה וכיו"ב, בשבת – אסור להפריד את היריעות, וביום חול – יזהרו היטב שלא למחוק על ידי כך את שם השם חלילה[23].

הוצאת ספר אחר

נמצאה טעות בין העולים

כא – נמצאה טעות בספר בין עולה לעולה – מוציאים ספר אחר והעולה הבא מברך כרגיל לפני הקריאה בספר השני ואחריה[24].

נמצאה טעות תוך הקריאה

כב – נמצאה טעות תוך העלייה – העולה עומד בשתיקה עד להחלפת הספר ובסיום הקריאה מברך "אשר נתן לנו", למרות שברך את הברכה הראשונה על הספר הראשון ואת האחרונה הוא מברך על הספר השני[25].

טעות ב"מפטיר"

כג – בין אם נמצאה טעות בעליית אחד משבעה עולים[26] ובין אם נמצאה בקריאת עליית "מפטיר" – מוציאים ספר אחר לגמור בו את הקריאה[27].

"מפטיר" ר"ח וחג

כד – נמצאה טעות בקריאת עליית "מפטיר" ב"ראש חודש" או בחגים – מוציאים ספר אחר, משום ש"מפטיר" הנו חובת היום בימים אלה.

מהיכן קוראים

כה – הקורא בספר השני ממשיך לקרוא מן המקום בו הפסיקו לקרוא בספר הראשון, ואינו צריך לחזור על הקריאה שקראו בספר הראשון[28].

מספר עולים

כו – נמצאה טעות בספר והוציאו ספר אחר – כל העולים נמנים במניין העולים לאותו יום, בין אלה שעלו לקרוא בספר הראשון ובין אלה שעלו לקרוא בספר השני, ואין צורך להעלות שוב עולים כנגד אלה שעלו לקרוא בספר הראשון [ולכן, אם לדוגמה נמצאה טעות בעליית רביעי – יעלו שלושה נוספים להשלים למניין שבעה עולים[29], נמצאה בעליית חמישי יעלו שניים נוספים וכו'][30].

אין ס"ת כשר

כז – נמצאה טעות בספר ואין שם ספר אחר כשר, למנהג הספרדים – ממשיכים לקרוא באותו ספר עד סוף הפרשה אך לא מברכים ברכות התורה[31]. למנהג האשכנזים – העולה שעלה לעליה זו נשאר במקומו וקוראים עד סוף הפרשה ואז מברך ברכה אחרונה[32].

ברכה על ס"ת פסול

כח – למנהג הספרדים – לא מברכים על ספר פסול כלל. ולכן, גם כאשר נמצאה טעות תוך העליה, למרות שברכו ברכה ראשונה לפניה – אין מברכים אחריה.

הפטרה כשיש ספר פסול

כט – כאשר אין שם ספר כשר והמשיכו לקרוא בספר הפסול ללא ברכות – קוראים גם את ה"הפטרה", אך לא מברכים לא לפניה ולא אחריה[33].

טעות בס"ת בשמח"ת

ל – נמצא פסול בספר תורה בקריאת פרשת "בראשית" בשמחת תורה – לא צריך להוציא ספר אחר להשלים הקריאה, משום שקריאת פרשת "בראשית" היא מנהג בעלמא. אך אם נמצאה טעות בקריאת פרשת "וזאת הברכה" – מוציאים ספר אחר, משום שקריאת "וזאת הברכה" היא חובת היום[34].

השארת הספר על התיבה

לא – נמצאה טעות בספר התורה במהלך הקריאה ומוציאים ספר אחר במקומו – לא מחזירים את הראשון להיכל אלא משאירים אותו על התיבה עד לסיום הקריאה[35].

אין ס"ת כשר

לב – במקום שאין אף ספר תורה כשר – קוראים את כל הפרשה מתוך ספר תורה שאינו כשר[36], וכמו כן קוראים את ההפטרה[37], אך אין מברכים ברכות התורה ולא ברכות ההפטרה.

ספר תורה מנוקד או מסומן

קריאה בס"ת מנוקד

לג – אסור לקרוא בספר תורה מנוקד כלל ועיקר[38].

ניקדו ומחקו

לד – ספר תורה שנוקד על יד הסופר שכתב אותו בשעת כתיבה – נפסל עולמית ואסור לקרוא בו אפילו אם אחר כך מחקו את הניקוד[39].

נוקד לאחר שנכתב

לה – ספר תורה שנכתב בכשרות ומאוחר יותר ניקד אותו אדם אחר ומחקו את הניקוד – מותר לקרוא בו[40].

ס"ת מסומן

לו – חורים שנוהגים בחלק מן העדות לנקוב בקלף הספר כדי ליצור סימנים שיקלו על הקורא בתורה[41] – אינם פוסלים את ספר התורה, ובכל זאת לא טוב לעשות כן, ובמקום שנהגו – הנח להם לישראל[42].

לז – יש שכותבים את ברכות התורה בספר תורה, אך מהדין – אין לעשות כן, כדי שלא יחשבו שהברכה כתובה בס"ת. אמנם במגילה – יש שנוהגים לכתוב את הברכות בתחילתה, כי דינה שונה.

מוסמך לתקן ס"ת

לח – דיני כתיבת ספר תורה ותיקונו רבים מאוד, ועל כן יעשה מלאכה זו אך ורק סופר מומחה הבקי היטב בהלכות סת"ם[43] .

בדיקה אחר הגהה

לט – יש לתת את ספר התורה לבדיקת מחשב רק אחרי שהוגה כראוי על ידי מגיה[44].

בדיקת מחשב

מ – יש להשתדל מאוד לבדוק את ספרי התורה בבדיקה ממוחשבת במכון מוסמך ולתקנו על פי הבדיקה.

[1] ראה שו"ע (סי' קמ"ג סעי' ב', ג'), וז"ל: "אם כתבו כל חומש לבדו, אפילו בגלילה כספר תורה – אין קורין בו עד שיהיו כל חמשה חומשים תפורים ביחד, אפילו בכפרים שאין נמצא להם ס"ת כשר – אין מברכין עליו, עכ"ל. ועיין ברמ"א (שם סעי' ה'), ולהלן בהערה ל"ו. וע"ע שו"ע או"ח סי' ק"נ סעי' א', וחו"מ סי' קס"ג סעי' א'.

[2] יש להכין את הספרים לפני התפילה, משום שנפסק בשו"ע (סי' קמ"ד סעי' ג') שאין גוללין ס"ת בציבור מפני כבוד הציבור. אמנם, כאשר יש להם רק ספר אחד, ויש ב' או ג' קריאות – גוללים אותו וידחה כבוד הציבור.

[3] ומצוה על כל בית כנסת לארגן מגיה שיגיה קודם קריאת הפרשה באותה שבת, למרות שהספר עבר הגהת אדם והגהת מחשב, מפני שלעיתים נוצרים דיבוקים או פירודים מחמת רטיבות או חום וגורמים שחלילה באמצע הקריאה יוציאו ספר תורה שני, ונפגם ספר תורה הראשון וגורם עלבון לתורה. וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק שאלה ט'). וראה פרק ח' סעי' נ"ו: 'הכנות למניעת איסורים' [וכך היה מנהג מרן הרב זצ"ל].

[4] משום שאין מכינין משבת לחול.

[5] בהשומר אמת (סי' ד' סעי' ח') כתב שאין לגלול בתוך התיק, ותמוה בעיניו, שלא ראה שמקפידים על כך. ובספר ארץ חיים סתהון (סי' קמ"ז סעי' ו') כתב שיש להצדיק את הגלילה בתוך התיק, והאיסור דוקא כשהספר מושכב, ודעתנו לחלק בין ריחוק פרשיות לבין קירוב.

[6] ראה שו"ע (יור"ד סי' רע"ט סעי' ג').

[7] טורי זהב (סי' רפ"ה ס"ק ב'), מגן אברהם (שם ס"ק א'), כה"ח (שם ס"ק ג', ז'), משנ"ב (שם סוף ס"ק ב'). וראה בהרחבה פרק ב' סעי' ל': 'הכנות שבת בדיבור'.

[8] שו"ע (יו"ד סי' רע"ט סעי' ב').

[9] ראה שו"ע (סי' קמ"ג סעי' ד') שכתב, וז"ל: "אם נמצא טעות בס"ת בשעת קריאה – מוציאין ספר תורה אחרת, ומתחילין ממקום שנמצא הטעות, ומשלימין הקורים על אותם שקראו במוטעה; ואם נמצא טעות באמצע קריאת הקורא – גומר קריאתו בספר הכשר, ומברך לאחריה, ואינו חוזר לברך לפניה. הגה: ואם כבר קראו עמו ג' פסוקים ואפשר להפסיק – פוסקים שם, ומברך אחריה ומשלימים המנין בספר תורה האחר שמוציאין (מרדכי פ"ב דמגילה). והא דמוציאין אחר, דוקא שנמצא טעות גמור, אבל משום חסירות ויתרות – אין להוציא אחר, שאין ספרי תורה שלנו מדוייקים כל כך שנאמר שהאחרת יהיה יותר כשר (אגור ופסקי מהרי"א סי' פ' וריא"ז ומהרי"ל פסקו דאין להביא ס"ת אחרת, וב"י פסק דצריך להוציא ס"ת אחרת), לכן צריך לחלק כך", עכ"ל. ועוד עיין במשנ"ב (שם ס"ק כ"ו). [כתב מרן הרב זצ"ל]: ולחיבת הכותב והכתוב הנני כותב מה שעלה במחשבתי בעת קוראי בספרו "מקראי קודש". בענין חסירות ויתירות בס"ת שהוא פסול אם מותר לקרוא ולברך בו, אשר כת"ר כבר בסי' כו' על זה. נושא זה כבר נפתח בגדולים, עיין בב"י (או"ח סי' קמ"ג) שהביא את הרשב"א בסי' תת"ה וסי' ת"פ שפוסל ופוסק כהרמב"ם בספרו היד ולא כמו שמביאים מתשובת הרמב"ם שסובר שאם אין להם ס"ת כשר – התיר להם לקרוא ולברך על ספר תורה פסול. ופסק שם הרשב"א נגד זה, וכתב: "ולא ראיתי מי שעשה מעשה גם בכפרים שאין להם ס"ת וכו', לא ראיתי בעולם מי שבירך בהם לא בתחילה ולא בסוף". וכ"כ שם הרשב"א: "אני מורה לך כן הלכה למעשה". וכתב שם הב"י משם האגור שהרא"ש סובר: "אע"פ שנמצא טעות בס"ת – אין להחזירו ולהוציא אחר, משום דאין לנו ס"ת כשרים שלא ימצא בהם חסר או יתיר". ע"ז כתב הב"י שאין הדין והמנהג כן "וכן ראיתי תמיד מעשים בכל יום בפני גדולי הדור". ואמנם הרמ"א בשו"ע שם פסק כסברת האגור. וגדולה מזו כתב הכנה"ג וכן פסק האמ"ל ניניו, והחיד"א ב"לדוד אמת" (סי' י"ב), שכיום אנו הספרדים נוהגים שאפילו טעות החסר ויתר וכן דיבוק שאין בו דין ח"ת או ח"י ואפשר לתקנו ביום חול, אם אירע כן בשבת ויו"ט – מוציאים ס"ת אחר. עיין בכה"ח (סי' קמ"ג ס"ק ל"ב – ל"ה), שכן נוהגין. ועיין במנהגי ירושלים. אמנם ס"ת אחר, אין אנו יודעים אם יש בו חסר או דבוק, אין ספק מוציא מידי ודאי. בס"ת שלפנינו ודאי שיש בו דיבוק או חסר, ובמה שנוציא ספק אם הוא פסול, ואדרבא כל עוד שלא אתחזק ספיקא או ודאי אוקמי אחזקתיה וכשר הוא. ובפרט בענין חסר ויתר שהזוה"ק (פרשת "אחרי מות" דף ע"א) מחמיר בזה, כיון דנקרא משקר בשם הקב"ה, וכמו שכבודו כתב משם הרמב"ן בהקדמתינו לתורה. מסקנא דדינא – היה ראוי להוסיף מה שנהגו בקהילות ספרד לפסוק שכל דיבוק – מוציאים ס"ת אחר.

ועיין באות ל"ב שהביא מחלוקת בזה וכתב, וז"ל: "וכן המנהג פשוט בערי ספרד להוציא ספר תורה אחר בכל מין חסר ויתר על פי המסורת שנהגו בה הסופרים, ואפילו בענין שיש מתירין בחסר ויתיר ההוא כמו שכתב בספר אמת ליעקב בדין דברים הפוסלים את הס"ת ולדוד אמת סימן י"א. המנהג להוציא ספר תורה אחר, משום דבזוהר הקדוש פרשת אחרי דף ע"א החמירו מאד בחסר ויתיר, שכתוב שם דעל יתרון ו' דהוה בקרא ושוסעת שסע פרסות דחו להני מתיא מבי מתיבתא ואמרי להו דהוי הספר תורה פסול ומשקר בשמא דמלכא יעו"ש, ועל כן נוהגין להחמיר בכל מין חסר ויתיר שנהגו בהם הסופרים על פי המסורת להוציא ספר תורה אחר", עכ"ל.

[10] אך אם משתנה המובן או המבטא – מוציאין ספר תורה אחר, וראה בשערי אפרים סי' ה' סעי' ה', ובכאן נביא מקרים נוספים של סוגי טעויות, שמוציאין ספר תורה אחר לכולי עלמא (ע"פ שערי אפרים ולדוד אמת):

א – אם פרשה פתוחה נכתבה סתומה או סתומה נכתבה פתוחה.

ב – אם יש קרי וכתיב וכתבו הקרי.

ג – אות שמכוסה בשעוה בשבת, כשאין ניכר הכתב בעדה, והשעוה מדובקת היטב שאסור להורידה בשבת.

ד – בדיבוק קל: הספרדים – מחמירים, האשכנזים – מקילים, ובלבד שהדיבוק לא ישנה את צורת האות.

ה – אם נפלה טיפת דיו לתוך אות ושינתה צורתה.

ז – אם אין הפסק כלל בין שתי מילים שנכתבו מחוברות.

וכל שאלה נוספת ישאלו לחכם הבקי בדיני ספר תורה וכתיבתו.

[11] מחזיק ברכה (סי' רפ"ב ס"ק י"ב), לדוד אמת (סי' ט' סעי' כ"ד) ושערי אפרים (סי' ה' סעי' ה') כה"ח (סי' קמ"ג ס"ק ל"ה).

[12] הרמב"ם (הל' גירושין פ"ד ה"י) כתב: "הקטנים שאינן לא נבונים ולא סכלים". וע"ע לרמב"ם (הל' תפילין פ"א ה"ט) ובקול יעקב (סי' ל"ב ס"ק ס"א-ס"ב).

[13] לדוד אמת (סי' ט"ו סעי' א') ובשערי אפרים (שער ה' סעי' ט"ו). ויש לשים לב להראות לתינוק רק את המילה או האות המסופקת ויכסו בבד את שאר הכתב, ולא ישאלו את הילד האם זו ד' או ר' אלא ישאלו איזו אות זו. ובמקרה שהראו לתינוק אות ולפי דבריו נמצאה טעות, ואחר כך ראה חכם או סופר סת"ם ואמר שאין כאן טעות – שומעים לחכם או לבקי.

[14] שו"ע (או"ח סי' ל"ו סעי' ג').

[15] וראה בקול יעקב (סי' ל"ו ס"ק ט"ז-י"ח) דרך עשייתם.

[16] וע"ע במשנ"ב (סי' ל"ו ס"ק ט"ו) שכתב, ז"ל: "והב"ח פוסל בזה, וגם הגר"א בביאורו מיישב לכ"א מן השיטות ומביא הרבה פוסקים דמחמירין בזה, ע"כ מהנכון מאוד לחוש לזה ולתקנם אח"כ, ותיקון מהני אפילו בתו"מ, ולא הוי בזה שלא כסדרן, דבלא התגין נמי צורתה עליה (אחרונים). ודע עוד דהמחבר מיירי שעשה ראש האות למעלה כתיקונו אך שחיסר התגין שעליו אבל אם עשה למעלה ראשו עגול ג"כ, משמע מהב"י דאין להקל אפי' בדיעבד לפי פירוש הרא"ם, וצ"ע למעשה, כי לכאורה להרמב"ם יש להקל בכל גווני [עיין בביאור הגר"א דלהרמב"ם לא איירי הגמרא כלל בתפילין רק במזוזה ולא לענין עיגול והמשכה אך לענין תגין ממש ורק לכתחלה]. כתב בספר איגרת הטיול: שעטנ"ז הוא אותיות שט"ן ע"ז, והם ב' מקטרגים גדולים, וזהו ג"כ סוד של שעטנ"ז ג"ץ, כי ג"ץ ג"כ שם מקטרג אחד, והתגין שעליהם הם כמו חרב וחנית להנצל מהם".

[17] על פי המסורה במספר מקומות בתורה מופיעות בספר התורה נקודות מעל אותיות או מילים, ועיין לדוד אמת (סימן י"א אות י"ח), ברכ"י (יו"ד סי' רע"ד אות ה').

[18] בראשית (י"ב, ט').

[19] כתב הב"י (יו"ד סי' רע"ג) בשם כמה ראשונים, שכתבו שיש נוהגים לכתוב אותיות "ביה שמו" בראשי העמודים בספר תורה. והביא מנהג זה גם ברמ"א (שם סעיף ו'), והוסיף דבלבד שלא ימעט או ירחיב הכתב בגלל זה. ובקול יעקב (שם ס"ק י"ד) כתב בשם כמה אחרונים שנוהגין בכך רק במספר פרשיות: "ב" של "בראשית", "י" של "יהודה אתה", "ה" של "הבאים אחריהם בים", "ש" של "שמור לך", או של "שני שעירים" או של "שמור ושמעת", "מ" של "מה טובו" או של "מוצא שפתיך", "ו" של "ואעידה בם".

[20] ועיין לדוד אמת (סי' י"ד סעי' י"ט), שו"ת נודע ביהודה (יו"ד סי' ע"ז), ברכי יוסף (יו"ד סי' רע"ג סעי' י"ט)  וע"ע קול יעקב (שם ס"ק ט"ו, ט"ז).

[21] ראה שו"ע (או"ח סי' ל"ו סעי' ב') קול יעקב (שם ס"ק ה').

[22] מחלוקת הפוסקים היא האם ניתן להתיך שעוה על גבי אות בספר תורה כשרוצים לטלטל את הספר מחוץ לבית הכנסת, וע"י השעוה יפסלוהו, וניתן יהא לטלטלו (ראה שו"ת שבות יעקב (סי' ש"מ אות כ"ב), שו"ת לב חיים (ח"ב סי' כ"ב), כה"ח (סי' קל"ה ס"ק ע"ד)). האוסרים אסרו שמא ישכחו את השעוה ובשבת ימצאוה ואסור להוריד את השעוה בשבת. מכל מקום גם האוסרים יודו במקרה שלנו שאין זה אלא מנקה בלבד – שמותר.

[23] ראה שו"ת לב חיים (ח"ג סי' פ"ב).

[24] שו"ע (סי' קמ"ג סעי' ד') ראה הערה ט'.

[25] שו"ע (סי' קמ"ג סעי' ד') ראה הערה ט'.

[26] עיין לב"י (סי' רפ"ב) בשם שו"ת התשב"ץ (ח"א סי' קל"א). וכתב הכה"ח (סי' קמ"ג ס"ק כ"ב), וז"ל: "ועוד דע דמשמע מדברי מרן ז"ל דלא יש חילוק, דאפילו נמצא הטעות בקריאת השביעי, ואפילו קרא שלשה פסוקים, כל זמן שלא גמר הקריאה – צריך להוציא ספר תורה אחר ולגמור הקריאה בספר תורה הכשר וכו'. וכתב שם האמת ליעקב, וז"ל: ודע דבהוראה זו של הכנסת הגדולה רבו החולקים להקת הפוסקים הבאים אחריו מערכה לקראת מערכה כמו שאסף איש טהור בתשובות פרח שושן סימן ג', דלדעת כנסת הגדולה ומהר"ש אלגאזי והבני אהרן והט"ז ומגן אברהם סוברים שאין להוציא ספר תורה אחרת אבל הרמ"ע מפאנו והרב תורת חסד סימן רס"ז והרב פרח מטה אהרן סימן מ"ג והשער אפרים ובנו ז"ל והגן המלך סימן יו"ד והרב מנחת יעקב חולקים בהוראה זו וסוברים, שאפילו נמצא הטעות בקריאת המשלים ואפילו שכבר קרא שלשה פסוקים – צריך להוציא ספר תורה אחרת בשביל הברכה האחרונה של המשלים, והרב פרח שושן ז"ל כתב שם: ולענין הלכה כיון דדבר זה תליא בפלוגתא דאשלי רברבי ז"ל למנקט מילתא מציעתא דאם נמצא הטעות אחר שקרא השביעי שלשה פסוקים אם הטעות הוא בחסרון תיבה או קרע וכיוצא בזה – צריך להוציא ספר תורה אחרת, וכן גם אם הטעות הוא בחסירות ויתירות שהם מהנזכרים בגמרא שהוא טעות מפורסם, אבל בחסירות ויתירות שאינם כי אם על פי המסורת – יש לסמוך בזה על הרב כנסת הגדולה ודישרן עליה, שכיון שקרא שלשה פסוקים השביעי – אין להוציא ספר תורה אחרת, והמשלים מפטיר בברכותיו ויאמר קדיש אחר ההפטרה ע"כ, וראיתי בספר חוט המשולש סימן ב' שהביא תשובת כמוהר"ר גבריאל איספיראנסה ז"ל שהסכים הלכה למעשה להוציא ספר תורה אחרת, ושכן הוא המנהג בירושלים תובב"א, עכ"ל, וכ"כ הברכי יוסף בסימן רפ"ב אות יו"ד דכן המנהג בעיר הקודש ירושלים ת"ו מדורות שלפנינו להוציא ספר תורה אחר בכל מין טעות ודלא כהכרעת הרב פרח שושן, עכ"ל, וכ"כ בספרו לדוד אמת סימן ט' אות כ"ג, וכן ראוי לנהוג בכל אתר ואתר מאחר דליכא בזה ספק ברכות אם יוציאו אחר כי אם משום כבוד צבור והצבור ימחלו על כבודם כדי לצאת מצוה כתקנה", עכ"ל. ועיין עוד בכה"ח (שם ס"ק כ"ג), וכ"כ בארץ החיים סתהון (סימן כ"ג סעי' ב').

[27] עיין בהערה הקודמת. ועיין בכה"ח (סי' קמ"ג ס"ק כ"ה), וז"ל: "ספר תורה שני שקורא בו המפטיר שנפסל – צריך להוציא אחר, אך אם נפסל במפטיר שבת דעלמא – יש להסתפק. מרן ז"ל בבית יוסף סימן רפ"ב משם הרשב"ץ והוא בתשובותיו חלק א' סימן קל"א, ברכי יוסף שם אות ט"ז ובספרו לדוד אמת סימן ט' אות כ"ב. ועיין לעיל אות כ"ב שכתבנו דלדעת מרן ז"ל אפילו במפטיר דשבת דעלמא – צריך להוציא אחר, ושאר אחרונים כתבו דאין להוציא, יעו"ש", עכ"ל.

[28] שו"ע (סי' קמ"ג סעי' ד'), ראה הערה ט'.

[29] וביום טוב – ישלימו לחמישה עולים, וביום חול – ישלימו לשלושה עולים בסך הכל, וכן על זה הדרך בשאר ימים.

[30] עיין שו"ע (סי' קמ"ג סעי' ד') ובמשנ"ב (שם ס"ק ט"ז). כתב כה"ח (שם ס"ק טו"ב), וז"ל: "פירוש שגמרו קריאת מקצת העולין וכבר בירך אחריה ואחר כך נמצא הטעות דזה הוי דיעבד גמור וסמכינן אמתירין לקרות בספר תורה פסולה (כמ"ש בבית יוסף בשם הרמב"ם), ולכן אותן שכבר קראו – עולין למנין שבעה והשאר קורין בספר תורה כשר, אבל אם עדיין לא בירך אחריה, אפילו גמרו הפרשה של אותו עולה, זה הוי בכלל הסיפא בנמצא טעות באמצע קריאת התורה. לבושי שרד. וכ"כ המשבצות זהב אות א' לדעת השו"ע", עכ"ל. ועיין עוד בכה"ח (שם ס"ק י"ח) הובא בהע' הבאה.

[31] כתב כה"ח (סי' קמ"ג ס"ק י"ח), וז"ל: "ואם אין ספר תורה אחר – ישלימו הפרשה בלי ברכה. מהר"י עייאש בספר בני יהודה דף ס"ז ע"ב דלא כהרב חוות יאיר סימן רל"ה, ברכי יוסף אות ד', וכ"כ המאמר מרדכי אות ז' ודחה דברי העולת תמיד יעו"ש, קיצור שו"ע סימן כ"ד אות ט'". עכ"ל.

[32] מנהג האשכנזים ראה במשנ"ב (סי' קמ"ג ס"ק כ"ט).

[33] כתב כה"ח (סי' קמ"ג ס"ק כ"ב), וז"ל: "וכ"כ הכנסת הגדולה בסימן רפ"ב בהגהות בית יוסף דאם נמצא טעות בקריאת השביעי אחר שקרא שלשה פסוקים, דאין להוציא ספר תורה אחר בשביל המפטיר אלא הוא ישלים הסדר ויפטיר, אלא שנסתפק לענין ברכה אם יברך אחריה וכן לענין ברכות ההפטרה אם יברך. ואחר כך כתב בשם מהר"ם מלובלין סימן פ"ד דיברך אחריה וגם לענין ברכות ההפטרה פשיט ליה מתשובת הרשב"א שהביא בית יוסף סימן רפ"ד שיברך יעו"ש", עכ"ל, משמע דאנן דלא פסקינן כרשב"א – גם הפטרה יקרא בלי ברכות (ובפרט בסב"ל).

[34] כתב כה"ח (סי' קמ"ג ס"ק כ"ה), וז"ל: "ספר תורה של חתן מתחיל בשמחת תורה שנמצא בו פיסול, כיון דאינו אלא מנהג בעלמא – אין צריך להוציא אחר, ודי במה שהתחיל התורה ולא יברך עליו, אבל אם נמצא פיסול בספר תורה בקריאת וזאת הברכה, אפילו בסוף הפרשה – צריך להוציא ספר תורה אחר, וכן הדין בקריאת המפטיר בספר שני. שלמי צבור דף ר"פ ודף רצ"ג ע"ד, זכור לאברהם אות ס'", עכ"ל.

[35] עיין כה"ח (סי' קמ"ג ס"ק מ"ה), וז"ל: "ספר תורה שנמצא בו פיסול, מנהג חוץ לארץ לחזור ספר תורה הפסול תחלה להיכל ואחר כך מוציאין ספר תורה אחר, אבל בירושלים – מביאים ספר אחר אפילו בעודו בתיבה ספר הפסול. ולא מצאתי בספרים לא מנהג זה ולא מנהג זה. שלחן גבוה חלק יורה דעה סימן רע"ט ס"ק ד', זכור לאברהם אות ס'", עכ"ל. וע"ע נתיבי עם (סי' קמ"ג ס"ק א').

[36] וראה עוד בזה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ב יו"ד סי כ"ג). וכבר נשאלנו האם מותר לקרוא בס"ת פסול. ואמנם נכון שיש בתשובות הרמב"ם (פאר הדור סי' ט' וביתר הרחבה בהוצאת בלאו סי' רצ"ד), וז"ל: "תשובה: מותר לברך ואין הברכה על הקריאה בספר כמו שהברכה על נטילת לולב או ישיבה בסוכה, שאם היתה סוכה פסולה או לולב פסול נמצאת ברכה לבטלה, שהמצוה היא נטילת הלולב או ישיבת הסוכה שעליהן מברך, ואם היו פסולין – לא עשה מצוה, וכאן בקריאה המצוה היא הקריאה בספר תורה, בין שקרא בספר כשר בין שקרא בספר פסול, ואפי' קרא על פה – יברך כי עצמה של קריאה היא המצוה שעליה אנו מברכין", עכ"ל. עיי"ש מה שכתב בענין קריאה בחומשים וכן בס"ת פסול, שמותר לברך היכא דלא אפשר. אבל כבר כתב הרשב"א, הובאו דבריו בכלבו (סוף סי' כ'), ובאבודרהם (סוף דיני קריאת התורה) המובא בכסף משנה (הלכות ס"ת פ"י ה"א) שאת התשובות כתב הרמב"ם בילדותו אבל בזקנותו היינו כשחיבר את הי"ד החזקה חזר בו. ובהלכותיו מונה הרמב"ם (הל' ס"ת פ"י ה"א) עשרים דברים הפוסלים ס"ת וכתב: "ואם נעשה בו אחד מהם הרי הוא כחומש מן החומשים שמלמדים בהם התינוקות ואין בו קדושת ספר תורה ואין קורים בו ברבים". ועיין ברמב"ם שם באות י"ב י"ג י"ד ט"ו בענין חסר או יתר וכן בענין דיבוקים ושינוי אות. וכ"כ הגר"י קאפח בביאורו (שם על הל' תפילין פ"י אות א') שהרמב"ם חזר בו. או יתכן וכדברי הרשב"ש (סי' י"א) שמי אמר בכלל שזו היא תשובות הרמב"ם, והוסיף: "ואחרי שהרמב"ם ז"ל בחבורו והרמב"ן והרשב"א ז"ל ובעה"ט פוסלים לקרות בו, מי יסמוך על זולתם, וכ"ש שכך הוא מנהגם של ישראל בקטלוניא וארגון וקסטיליא ובכל ארצות המזרח והמערב וספרד ובכל גלילות ישמעאל ואין לשנות. וכן נהגו בכאן באלגזאיר (=אלג'יר) יע"א בפני גדולים ורבנים ז"ל וכן העיד הרשב"א ז"ל בתשובותיו". ועיין לשו"ע (או"ח סי' קמ"ג סעי' ב') ובכף החיים שם (ס"ק י' י"א ובס"ק י"ד), ועיין בשו"ע (שם סעי' ג'), שכתב: "אפי' בכפרים שאין בהם ספר תורה כשר – אין מברכין עליו". ועיי"ש בכה"ח (ס"ק ט"ז), ואכמ"ל.

הנה מצאנו ראינו שאין הוכחה מתשובות הרמב"ם, שהדר הוא לכל חסידיו. ובר מן דין אנו אין לנו אלא פסקיו ביד החזקה, ובפרט שדעת מרן הב"י היא שאין לברך על ס"ת פסול. ונראה לי שגם הרמב"ם בתשובותיו איירי באופן שאין שום אפשרות להשיג ס"ת אחר. לדוגמא אם נמצאים באיזה משלט צבאי שאין שם ס"ת כשר, או במקום שאין שום אפשרות, ורק באופן זה התיר ולא שנהפוך את הבדיעבד שבדיעבד לכתחילה. וכאמור כל זה אם נסמוך על התשובות, וכאמור לעיל שחזר בו מזה, או כדברי חלק מהפוסקים בכלל הוא לא כתב את התשובה. ואנן שכיום פוסקים כדעת השו"ע אין שום מקום להקל בזה ולקרות בס"ת פסול. וכתב הרשב"א בתשובותיו (סי' תפ"ז ותת"ה) המובא בב"י (שם): "אני מורה לך הלכה למעשה שלא ראיתי מי שעשה בזה מעשה, גם בכפרים שאין שם ס"ת וכו' לא ראיתי בעולם מי שברך בהם לא בתחילה ולא בסוף", עכ"ל. ובמקום שאין להם שום ס"ת כשר – מותר לקרוא בו ברבים ובציבור, אבל ללא ברכה, וכמו שכתוב בכה"ח (סי' קמ"ג ס"ק י"ד) משם הרשב"א, ועיין שם (ס"ק י"א) ובסי' קמ"א (ס"ק ט'). וכבר כתב הגאון החיד"א בספר לדוד אמת (סי' ח' אות כ"ט) דאין לסמוך על המתירים לברך ולעלות בחומש כלל. וכתב הרמב"ם (שם): "וכן ס"ת שחיסר אפי' אות אחת – פסול". וכ"כ הרמב"ם (הלכות ס"ת פ"ז הלכה י"א): "אבל אם כתב המלא חסר או החסר מלא וכו' – הרי זה פסול ואין בו קדושת ס"ת כלל, אלא כחומש מן החומשים שמלמדים בו התינוקות", עכ"ל. וכתב ע"ז המגדל עוז (פ"א הל' תפילין ה"ב): "רוב רבותינו בעלי התוס' ז"ל הסכימו כן סוף פרק הקומץ רבה מדאמרינן שם ובפרק קמא דב"ב (ט"ו ע"א) אפשר ס"ת חסר אות אחת וכתוב לקוח את ספר התורה הזה, אלמא דכי חסר אות אחת אינו נקרא ס"ת, והסכימו עימי שלא לברך עליו. וכן נהגו בכל ספרד וקטלוניא" וכו', עיי"ש. ולפיכך מקום שרוב הספרים ישנים ויש בהם פסולים, מה נעשה בענין הקריאה, האם נסמוך על תשובת הרמב"ם בפאר הדור, או מה נעשה, הרי מובן ממה שכתבנו לעיל, שכל ציבור חייב לדאוג שיהא לו ס"ת כשר שאפשר לברך עליו. אולם בשעת הדחק, במקום שאין ס"ת כשרים וכולם פסולים – יקרא השליח ציבור את הפרשה מס"ת שאינו כשר וכן קוראים את ההפטרה, אולם את הקריאה בס"ת וכן בהפטרה יקרא ללא ברכה. וכבר ידוע כמה חומר ברכה לבטלה, וכן ברכה שאינה צריכה, שלדעת הרמב"ם (ברכות פ"א הל' ט"ו. תשובות הרמב"ם, מהדו' בלאו סי' קכ"ד) עובר על לאו של לא תשא. ועיין בב"י (סי' קמ"ג) שהביא מהמרדכי (גיטין, הניזקין סי' ת"ו): "וכ"ש בחומשים דאסור לקרות להזכיר ש"ש לבטלה".

[37] ראה בכה"ח (סי' קמ"ג ס"ק כ"ב), והובא דבריו לעיל הערה ל"ג.

[38] שו"ע (יו"ד סי' רע"ד סעי' ז'), ועוד עיין מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ג או"ח סי' ב'), וז"ל: "ודווקא ספר תורה המסומן בהטבעת הברזל בין פסוק לפסוק אבל ספר תורה שנקדוהו – לא יקרא בו כלל ועיקר, והטעם משום שאין לנו אלא כנתינתו מסיני".

[39] רבינו ירוחם (מובא בב"י יו"ד ס"ס רע"ד) כתב שאין לקרוא בספר תורה שנקדוהו אפילו אם מחקו את הניקוד כי יש אם למקרא ויש אם למסורת וכאשר נקדו את הספר הרי זה כאילו אין לנו מסורת, וכ"פ השו"ע (יו"ד סי' רע"ד סעי' ז'). והט"ז (סי' רע"ד ס"ק ו') הקשה: מדוע ספר שהיתה בו אות מוטעית מותר לתקן ואילו ספר מנוקד שמחקו את הניקוד אי אפשר לקרוא? והסביר: "דכאן גרע טפי, כיון שנראה כוונת הסופר שאינו חושש למסורת כלל, ובודאי לשם זה כתבו, והוה כמזויף מתוכו, ופסול לגמרי". והכה"ח כתב בקול יעקב (יו"ד סי' רע"ד אות י"ג) משם כמה גדולים שזהו דווקא שהסופר נקד את הספר, אבל אם סופר כתב ספר תורה בכשרות ואחר כך מישהו אחר ניקדו ומחקו את הניקוד – מותר להשתמש בספר זה. ועוד כתב: עיין בשו"ת מקור ברוך סי' ל"ו, ושיירי כנה"ג הגב"י אות ז', ושו"ת נוב"י תנינא חיו"ד סי' קע"ב ואמת ליעקב סי' כא, ובחי' רעק"א ובפתחי תשובה ס"ק ג', ע"כ.

[40] עיין בהערה הקודמת.

[41] לדוגמא: (סימון כעין צ') חור קטן מורה שיש אתנחתא מתחת למילה, (סימון כעין: צ') וחור גדול מורה על סוף פסוק, וטעמם שנוהגים להעלות קטן לספר תורה לכן הם עושים סימנים אלו כדי להקל עליו את הקריאה. וראה עוד בהערה הבאה.

[42] נאמר במסכת סופרים (פ"ג הל' ז'): "ספר שניקדו או שפיסקו – אל יקרא בו", אולם הריב"ש (שו"ת הריב"ש סי' רפ"ו) כתב שדוקא סימון בדיו אבל רווח – מותר. ובשו"ת אגרות משה (ח"ד יו"ד סי' קי"ז) כתב, שהמתארח בביה"כ תימני – יכול בהחלט לעלות ולברך, אך אין מנהגנו בבית כנסת שלנו להשתמש בסימון כזה ע"פ דברי המג"א (סי' ל"ב ס"ק מ"ה), שכתב שדברי הריב"ש הם בדיעבד. עיין שו"ע (יו"ד סי' רע"ד סעי' ז'). ושיירי כנסת הגדולה (שם הגהות ב"י סעי' י'). וע"ע שו"ת ישכיל עבדי (ח"ז יו"ד סי' ל"ג). וע"ע מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ג או"ח סי' ב'). למעשה – למנהג יוצאי תימן מודגש בספרי תורה על ידי הטבעת ברזל סימון לסוף פסוק ואתנח, ויש להם על מי שיסמוכו, והמתפלל בבית כנסת כזה והוא נוהג אחרת – יכול לעלות, לקרוא ולברך בספר תורה זה. אולם מנהג שאר קהילות – לא לסמן בשום צורה שהיא.

[43] והרי מי שלא בקי בדיני "חק תוכות" ושאר דינים עשוי לפגום חלילה, ולכן יקפידו הגבאים ליתן הספר לתיקון לסופר מומחה דווקא.

[44] וב"ה שהיום יש מכונים המומחים לבדיקת מחשב, וטוב יעשו הגבאים אם ידאגו לבדיקת ספרי התורה חדשים גם ישנים בבדיקת המחשב.