פרק לו – דיני ומנהגי ההפטרה

הפטרה מעניין הפרשה

א – את ההפטרה קוראים מענין הפרשה, למעט בשבתות מיוחדות ובמועדים שאז קוראים בהפטרה לפי עניין המאורע והזמן[1].

מפטיר מעניין שבת

ב – מכיון שההפטרה צריכה להיות מעניין הפרשה, לכן אין קוראים בכל שבת את פסוקי המפטיר מקורבנות השבת (פרשת המוספים), מפני שאז יקראו כל שבת את ההפטרה מאותו עניין. טעם נוסף שאין קוראים למפטיר את קורבנות השבת, מפני שאין בה אלא שני פסוקים[2].

מנהגים שונים

ג – בחלק מן השבתות והמועדים ישנם הבדלי מנהגים בין העדות השונות[3]. פעמים שההבדלים מתבטאים בקריאת הפטרות שונות, ופעמים שמתבטאים בהוספת פסוק או מספר פסוקים לפני או אחרי ההפטרה. בכל מקרה, כל עדה תקרא הפטרה כמנהגה.

ד – כיום מדפיסים חומשים מהוצאות שונות, ומצוי שיש הפטרות שהספרדים נוהגים לקוראן, ואינן מופיעות בחומשים[4], ויש הפטרות שהאשכנזים נוהגים לקוראן בא"י, ואינן מופיעות בחומשים[5], ולכן רצוי לבדוק לפני התפילה את ההפטרה הנכונה לפי מנהגם[6].

מתפלל אורח

ה – ראוי לכל אחד לקרוא את ההפטרה לפי מנהגו. לפיכך אם מתפלל במקום שאין מפטירים כפי מנהגו – יקרא בצנעא את ההפטרה לפי מנהגו[7]. אם לא עשה כן או אי אפשר לו לעשות כן (כגון שהוזמן לקרוא את ההפטרה כשליח ציבור כבסעי' הבא) – יצא ידי חובה בקריאת בית הכנסת, משום שאין הקפדה בהפטרות[8].

שליח ציבור אורח

ו – המתארח בבית כנסת שנוהגים לקרוא בו הפטרה אחרת מזו שרגיל לקרוא באותה שבת [או מועד] והוזמן לקרוא את ההפטרה כשליח ציבור – יקרא את ההפטרה שקוראים הציבור[9]. והוא הדין אם נוהג באופן מסויים ועולה במקום שמוסיפים פסוקים בהפטרה או מחסירים – ינהג כמנהגם.

שליח ציבור שטעה

ז – שליח ציבור שקרא הפטרה שאינה כפי המנהג או כפי מנהג בית הכנסת, וסיים את קריאתה וברך את ברכותיה – אינו חוזר לקרוא את ההפטרה הנכונה עם ברכה. ומכל מקום אם רוצה לקרוא את ההפטרה הנכונה בלי ברכה – יכול לעשות כן, ותבוא עליו ברכה[10].

תוספת פסוקים

ח – בחלק מן השבתות קוראים, חוץ מן ההפטרה המרכזית, פסוקים נוספים מענייני היום, כפי שיתבאר לקמן, ורצוי להכין מראש [הגבאים או העולה] סימניות לסימון מיקום הפסוקים הנוספים, כדי לא לגרום לטורח הציבור.

פרשיות מחוברות

ט – בשנה רגילה שנקראות ב' פרשות באותה השבת, וכגון: "ויקהל-פקודי" "תזריע-מצורע" וכיו"ב – יש לקרוא את ההפטרה של הפרשה השניה, כל קהילה לפי מנהגה[11].

לוח ההפטרות לשבתות השנה הרגילות

י – סדר ההפטרות לשבתות השנה (ולא כאשר הם יוצאים בערב ר"ח, ר"ח, וחגים וכדו'):

פרשת בראשית – "כה אמר" (ישעיה מ"ב, ה')[12].

פרשת נח – "רני עקרה" (ישעיה נ"ד, א')[13].

פרשת לך לך – "למה תאמר" (ישעיה מ', כ"ז).

פרשת וירא – "ואשה אחת" (מלכים ב' ד', א')[14].

פרשת חיי שרה – "והמלך דוד" (מלכים א' א', א').

פרשת תולדות – "משא דבר ה' אל" (מלאכי א', א').

פרשת ויצא – ראה להלן סעי' י"ג[15].

פרשת וישלח – ראה להלן סעי' י"ד[16].

פרשת וישב – "כה אמר" (עמוס ב', ו') (ואם חל בחנוכה ראה סעי' ל"ה).

פרשת מקץ – "ויקץ שלמה" (מלכים א' ג', ט"ו) (ואם חל בחנוכה ראה סעי' ל"ה- ל"ז).

פרשת ויגש – "ויהי דבר" (יחזקאל ל"ז, ט"ו).

פרשת ויחי – "ויקרבו ימי דוד" (מלכים א' ב', א').

פרשת שמות – ראה להלן סעי' ט"ו[17].

פרשת וארא – "כה אמר" (יחזקאל כ"ח, כ"ה).

פרשת בא – ראה להלן סעי' ט"ז[18].

פרשת בשלח – ראה להלן סעי' י"ז[19].

פרשת יתרו – ראה להלן סעי' י"ח-י"ט[20].

פרשת משפטים – "הדבר אשר היה" (ירמיה ל"ד, ח').

פרשת תרומה – "וה' נתן חכמה" (מלכים א' ה', כ"ו).

פרשת תצוה – "אתה בן אדם" (יחזקאל מ"ג, י').

פרשת כי תשא – ראה להלן סעי' כ'[21].

פרשת ויקהל-פקודי – ראה להלן סעי' כ"א[22].

פרשת ויקרא – "עם זו יצרתי" (ישעיה מ"ג, כ"א).

פרשת צו – "כה אמר" (ירמיה ז', כ"א).

פרשת שמיני – "ויוסף עוד דוד" (שמואל ב' ו', א')[23].

פרשת תזריע – "ואיש בא מבעל" (מלכים ב' ד', מ"ב).

פרשת מצורע – "וארבעה אנשים" (מלכים ב' ז', ג').

וכשפרשת תזריע ומצורע מחוברות- "וארבעה אנשים" (מלכים ב' ז', ג').

פרשת אחרי מות-קדושים – ראה להלן סעי' כ"ג-כ"ו[24].

פרשת אמור – "והכהנים הלוים" (יחזקאל מ"ד, ט"ו).

פרשת בהר – "ויאמר ירמיהו" (ירמיה ל"ב, ו').

פרשת בחוקותי – ראה להלן סעי' כ"ז[25].

פרשת במדבר – "והיה מספר" (הושע ב', א').

פרשת נשא – "ויהי איש" (שופטים י"ג, ב').

פרשת בהעלותך – "רוני ושמחי" (זכריה ב', י"ד).

פרשת שלח – "וישלח יהושע" (יהושע ב', א').

פרשת קורח – "ויאמר שמואל" (שמואל א' י"א, י"ד).

פרשת חוקת – "ויפתח הגלעדי" (שופטים י"א, א').

פרשת בלק – "והיה שארית" (מיכה ה', ו').

פרשת פנחס – אם נקראת קודם י"ז בתמוז – "ויד ה' היתה" (מלכים א', י"ח, מ"ו). אם נקראת אחר י"ז בתמוז – "דברי ירמיהו" (ירמיה א', א') [ראה בהערה][26].

פרשת מטות-מסעי – "שמעו דבר" (ירמיה, ב', ד') [ראה הערה[27]][28].

פרשת דברים – "חזון ישעיהו" (ישעיה א', א')[29].

פרשת ואתחנן – "נחמו נחמו" (ישעיה מ', א')[30].

פרשת עקב – "ותאמר ציון" (ישעיה מ"ט, י"ד)[31].

פרשת ראה – "עניה סוערה" (ישעיה נ"ד, י"א)[32].

פרשת שופטים – "אנוכי אנוכי" (ישעיה נ"ד, י"ב)[33].

פרשת כי תצא – "רני עקרה" (ישעיה נ"ד, א')[34].

פרשת כי תבוא – "קומי אורי" (ישעיה ס', א')[35].

פרשת ניצבים – "שוש אשיש" (ישעיה ס"א, י')[36].

פרשת וילך – "שובה ישראל" (הושע י"ד, ב')[37].

וכשפרשות ניצבים וילך מחוברות – "שובה ישראל" (הושע י"ד, ב')[38].

פרשת האזינו – אם נקראת בין יוה"כ לסוכות- וידבר דוד" (שמואל ב' כ"ב, א'). ואם נקראת לפני יוה"כ – יפטירו "שובה ישראל" (הושע י"ד, ב')[39].

פרשת וזאת הברכה (שמחת תורה) – "ויהי אחרי מות" (יהושע א', א')[40].

שינויי מנהגים בהפטרה

הפטרת "נח"

יא – בפרשת "נח" מפטירים בנביא ישעיה: "רני עקרה"[41]. הספרדים מסיימים ב"אמר מרחמך ה'"[42], והאשכנזים ממשיכים עד "ולקדוש ישראל כי פארך"[43].

הפטרת "וירא"

יב – בפרשת "וירא" מפטירים בספר "מלכים": "ואשה אחת"[44]. הספרדים מסיימים ב"ותאמר שלום"[45], והאשכנזים ממשיכים עד "ותשא את בנה ותצא"[46].

הפטרת "ויצא"

יג – הפטרת פרשת "ויצא" שונה בין הספרדים לאשכנזים: הספרדים מפטירים בספר הושע מפרק י"א[47]: "ועמי תלואים"[48] וממשיכים בפרק י"ב, ויש להוסיף עוד שני פסוקים (י"ג-י"ד) שם[49], החל מ-"ויברח" עד "ובנביא נשמר"[50], והאשכנזים מפטירים בספר הושע מפרק י"ב[51] מ-"ויברח יעקב" ומסיימים "ופושעים יכשלו בם"[52] בפרק י"ד, ויש אשכנזים שמוסיפים אחר כך שני פסוקים מספר יואל[53]: "ואכלתם אכול ושבוע" "וידעתם", כדי לסיים בדבר טוב[54].

הפטרת "וישלח"

יד – גם הפטרת פרשת "וישלח" שונה בין הספרדים לאשכנזים: הספרדים מפטירים בספר עובדיה[55] הפטרת "חזון עובדיה"[56], וכך נוהגים בכמה קהילות של אשכנזים[57], וישנן קהילות של אשכנזים[58] שמפטירים בספר "הושע"[59]: "ועמי תלואים" (שהיא הפטרת פרשת "ויצא" למנהג הספרדים).

הפטרת "שמות"

טו – בפרשת "שמות" הספרדים מפטירים בספר "ירמיה"[60]: "דברי ירמיהו בן חלקיהו"[61], והאשכנזים מפטירים בספר "ישעיה"[62]: "הבאים ישרש יעקב". התימנים, הבבליים, התוניסאים והג'רבאים מפטירים בספר "יחזקאל"[63]: "בן אדם הודע"[64].

הפטרת "בא"

טז – בפרשת "בא" הספרדים מפטירים בספר "ירמיה": "הדבר אשר"[65]. והתימנים והבבלים מפטירים בספר "ישעיה": קודם מ"בעת ההיא"[66], ויש שנהגו להפטיר "משא מצרים"[67].

הפטרת "בשלח"

יז – בפרשת בשלח כל העדות קוראות בשירת דבורה בספר "שופטים", אלא שיש שינויים בכמה פסוקים לפניו. הספרדים קוראים מתחילת השירה "ותשר דבורה"[68], התימנים מתחילים קצת לפני כן "ויכנע אלקים"[69], והאשכנזים מתחילים מהרבה לפני כן "ודבורה אשה נביאה"[70]. כל העדות מסיימות עם סוף השירה: "ותשקוט הארץ ארבעים שנה"[71].

הפטרת "יתרו"

יח – בהפטרה של פרשת "יתרו" יש שלושה מנהגים לגבי קריאת ההפטרה בפרשה זו. ככלל, כולם קוראים את מעשי המרכבה בספר ישעיה פרק ו', והשוני הוא כדלהלן:

הספרדים – קוראים כל פרק ו' מתחילתו עד סופו, החל מ-"בשנת מות המלך עוזיהו"[72] ועד "זרע קודש מצבתה", סך הכל י"ג פסו'.

האשכנזים – מוסיפים גם את הפסוקים מפרק ז': "ויהי בימי אחז" עד "בן טבאל" – פסוק ו'[73], ועוד שני פסוקים: "כי ילד יולד לנו" בפרק ט' פסו' ה'-ו'[74], סך הכל כ"א פסוקים.

התימנים – קוראים עד "זרע קודש מצבתה", ומוסיפים עוד את שני הפסו' "כי ילד יולד לנו" מפרק ט'[75] כנ"ל[76].

יט – למעשה: הקוראים את ההפטרה מתוך ספר הפטרות כמו שנהוג באשכנז בספר של קלף – בספר ישעיה, צריך לפני שבת להכין סימניות לקורא כדי שידע לפי מנהג האשכנזים והתימנים להיכן עליו לדלג, וכך לא יהיה טרחא דציבורא, וכן יש לעשות גם כשקורא מתנ"ך שלם. והקורא מחומש שיש בו את ההפטרה מודפסת כסדרה עם תוספת הפסוקים – יקרא כפי הכתוב בלי צורך לסמן.

הפטרת "כי תשא"

כ – בפרשת "כי תשא" הספרדים מפטירים בספר מלכים: "וישלח אחאב"[77], והאשכנזים מפטירים קודם לכן מתחילת הפרק: "ויהי ימים רבים"[78] ומסיימים בפסוק "וירא כל העם"[79], ומנהג התימנים להמשיך עד פסוק "ויד ה' היתה"[80].

הפטרת "ויקהל – פקודי" בשנה מעוברת

כא – בשנה מעוברת, פרשות "ויקהל" ו"פקודי" נקראות בשבתות נפרדות. בקהילות שונות קיימים מנהגים שונים בעניין ההפטרה, וכל קהילה תקרא כמנהגה, כדלהלן:

הפטרת "ויקהל"

* – בפרשת "ויקהל" הספרדים מפטירים בספר מלכים: "וישלח המלך"[81], והאשכנזים מפטירים "ויעש חירום"[82].

הפטרת "פקודי"

* – בפרשת "פקודי" הספרדים מפטירים בספר מלכים: "ויעש חירום"[83]. והאשכנזים מפטירים "ותשלם כל המלאכה"[84].

* – בשנה פשוטה, כשפרשיות מחוברות הספרדים מפטירים בספר מלכים: "ויעש חירום"[85]. והאשכנזים מפטירים "ותשלם כל המלאכה"[86].

הפטרת "שמיני"

כב – בפרשת "שמיני" מפטירים בספר שמואל: "ויוסף עוד דוד"[87]. הספרדים מסיימים ב"וילך כל העם איש לביתו"[88], והאשכנזים ממשיכים עד "כן דיבר נתן אל דוד"[89].

הפטרת "אחרי מות-קדושים" בשנה מעוברת

כג – בשנה מעוברת, פרשות "אחרי-מות" ו"קדושים" נקראות בשבתות נפרדות. בקהילות שונות קיימים מנהגים שונים בעניין ההפטרה, וכל קהילה תקרא כמנהגה, כדלהלן:

הפטרת "אחרי מות"

כד – בהפטרה של פרשת "אחרי מות" הספרדים מפטירים הפטרת: "ויהי דבר ה' אלי… התשפוט"[90] בספר יחזקאל[91]. האשכנזים מפטירים הפטרת: "הלוא כבני כושיים" בספר עמוס[92], וחלק מפטירים הפטרת: "ויהי דבר ה' אלי" בספר יחזקאל[93].

פרשת "קדושים"

כה – בהפטרה של פרשת "קדושים" הספרדים מפטירים הפטרת: "בן אדם דבר … הלדרוש אותי"[94] בספר יחזקאל[95]. חלק מן האשכנזים מפטירים הפטרת: "ויהי דבר ה' אלי… התשפוט"[96], בספר יחזקאל[97]. וחלק מפטירים הפטרת: "הלוא כבני כושיים"[98] שבספר עמוס[99].

כו – בשנה רגילה שנקראות פרשות "אחרי-מות" ו"קדושים" באותה השבת, יש הנוהגים לקרוא את ההפטרה של פרשת "קדושים", ויש הנוהגים לקרוא את ההפטרה של פרשת אחרי מות[100], וכל קהילה תנהג לפי מנהגה.

הפטרת "בחוקותי"

כז – בפרשת "בחוקותי" הספרדים והאשכנזים מפטירים בספר ירמיה: "ה' עוזי ומעוזי"[101]. והתימנים מפטירים בספר יחזקאל: "ויהי דבר ה' לאמר"[102].

מועדי השנה – שבת ראש חודש וערב ראש חודש

ר"ח שחל בשבת

כח – בשבת וראש חודש קוראים בהפטרת: "השמים כסאי" בספר ישעיה[103], שמוזכרים בה שבת וראש חודש ["והיה מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו"[104]], כדי להזכירנו שהיום שבת ור"ח[105]. וחוזרים על הפסוק "והיה מדי חודש" לאחר סוף ההפטרה, כדי לסיים בדבר טוב[106].

ערב ר"ח שחל בשבת

כט – חל ראש חודש ביום ראשון – מפטירים הפטרת: "מחר חודש"[107] בספר שמואל[108], ולא קוראים את ההפטרה של פרשת השבוע.

ר"ח שחל בשבת וראשון

ל – ראש חודש שחל שני ימים, שבת וראשון – אין קוראים את הפטרת פרשת השבוע, וישנם מנהגים שונים – הספרדים מפטירים הפטרת: "שבת וראש חודש" ["השמים כסאי"], ומוסיפים פסו' ראשון ואחרון מהפטרת ערב ראש חודש ["מחר חודש"]. האשכנזים קוראים הפטרת: שבת וראש חודש ["השמים כסאי"], ואינם מוסיפים פסוקים מהפטרת "מחר חודש"[109].

טעות בקריאה

לא – שליח ציבור שטעה בשבת וראש חודש או ערב ראש חודש, והפטיר את הפטרת פרשת השבוע במקום הפטרת "ראש חודש" או "ערב ראש חודש", ינהג כדלהלן:

* – אם נזכר לפני שברך את ברכות ההפטרה – חוזר וקורא הפטרת ראש חודש או ערב ראש חודש, ומברך לאחריה.

* – אם נזכר אחרי שברך את ברכות ההפטרה אך לפני שהחזירו את ספר התורה למקומו – יקרא את הפטרת "ראש חודש" או "ערב ראש חודש" ללא ברכותיה, לא בתחילה ולא בסוף[110].

* – אם נזכר אחרי שהחזירו את ספר התורה להיכל אך עדיין לא התחילו תפילת מוסף, יש אומרים שטוב שכל אחד יקרא את ההפטרה הנכונה לעצמו כדי להזכיר שמחר ראש חודש, ויש אומרים שלא יקראו משום שקוראים את ההפטרה רק כאשר ספר התורה נמצא על התיבה אבל לא כשנמצא בהיכל[111]. וכל אחד ינהג כמנהגו.

"שבת שובה"

לב – שבת זו נקראת "שבת שובה" על שם ההפטרה הנקראת בה: "שובה ישראל עד ה' אלקיך" שבספר הושע[112] [יש אומרים שנקראת כך משום שחלה תוך "עשרת ימי תשובה"[113]].

לג – הפטרת: "שובה ישראל" מסתיימת במילים: "ופושעים יכשלו בם", וכדי לא לסיים את ההפטרה במילים אלה, נוהגים הספרדים להוסיף שלושה פסוקים בספר מיכה[114], החל במילים: "מי אל כמוך" וסיים במילים: "מימי קדם"[115]. מנהג האשכנזים מתחלק לכמה מנהגים[116], ובארץ ישראל נוהגים האשכנזים[117] להוסיף פסוקים מספר יואל[118] החל מ"תקעו שופר בציון" ועד: "ולא יבושו עמי לעולם", ומכל מקום – כל קהילה תנהג כמנהגה[119].

הפטרת "שמחת תורה"

לד – בשמחת תורה שקוראים פרשת "וזאת הברכה" מפטירים בספר יהושע: "ויהי אחרי"[120]. הספרדים מסיימים ב"הלוא צויתיך וכו"[121], והאשכנזים ממשיכים עד הפסוק "כל איש אשר"[122].

שבת חנוכה

שבת ראשונה של חנוכה

לה – בשבת ראשונה של חנוכה מפטירים: "רני ושמחי" בספר זכריה[123].

שבת שניה של חנוכה

לו – אם חלו שני שבתות בחנוכה – בשבת שניה של חנוכה מפטירים: "ויעש חירום" בספר מלכים[124].

שבת חנוכה בר"ח טבת

לז – אם חל ראש חודש טבת בשבת חנוכה – קוראים בתורה בשלושה ספרים, ואין מפטירים הפטרת שבת וראש חודש, אלא הפטרת שבת חנוכה ["רני ושמחי"][125]. מנהג הספרדים להוסיף פסו' ראשון ואחרון מהפטרת שבת וראש חודש, ואם גם למחרת ראש חודש – מוסיפים גם פסוק ראשון ואחרון מהפטרת ערב ראש חודש[126].

ארבע שבתות

שבת "שקלים"

לח – בשבת "שקלים" מפטירים בעניין חיזוק בדק הבית ע"י המלך "יהואש" בספר מלכים[127]. האשכנזים מתחילים את ההפטרה: "בן שבע שנים יהואש במלכו"[128], משום ש"יהואש" הוא עיקר ההפטרה. הספרדים מוסיפים ארבעה פסוקים קודם, ומתחילים מ-"ויכרות יהוידע"[129], כדי להשלים לעשרים ואחד פסוקים בהפטרה, שלושה פסוקים כנגד כל עולה משבעה עולים, כפי שנוהגים מדי שבת, והאשכנזים לא מקפידים בזה[130].

ראש חודש בשבת "שקלים"

לט – חל ראש חודש אדר בשבת "שקלים" וגם למחרתו הוא ראש חודש – קוראים את הפטרת "שקלים" ולא את הפטרת שבת וראש חודש, וגם לא את הפטרת ערב ראש חודש[131]. הספרדים נוהגים כדעת הבית יוסף[132], ומוסיפים פסוק ראשון ואחרון מהפטרת ראש חודש ומהפטרת ערב ראש חודש. האשכנזים נוהגים[133] שאינם מוסיפים פסוקים אלה.

שבת "זכור"

מ – בשבת "זכור" מפטירים: "פקדתי את אשר עשה עמלק" בספר שמואל בעניין עמלק[134]. הספרדים נוהגים להתחיל בתחילת הפרק[135]: "ויאמר שמואל אל שאול"[136]. האשכנזים מתחילים פסוק אחד אחר כך, במילים: "כה אמר ה' צבאות", והתימנים מתחילים שני פסוקים לפני כן[137].

שבת "פרה"

מא – בשבת "פרה" מפטירים: "בן אדם בית ישראל" שבספר יחזקאל[138] בעניין גאולת עם ישראל וטהרתם[139]. מנהג הספרדים לסיים בפסוק "אני ה' דברתי ועשיתי"[140], ומנהג האשכנזים להמשיך עוד שני פסוקים ולסיים "וידעו כי אני ה'"[141].

שבת "החודש"

מב – בשבת "החודש" מפטירים בעניין קרבנות המועדים בספר יחזקאל[142]; הספרדים מתחילים: "כה אמר וכו' בראשון באחד לחדש", ומסיימים: 'בבקר בבקר עולת תמיד'[143]. האשכנזים מתחילים לקרוא שני פסוקים קודם, החל מ-"כל עם הארץ", ומסיימים אחר שלושה פסו' נוספים במילים: "לא יפוצו עמי איש מאחוזתו"[144]. התימנים מתחילים קודם מפסוק: "רב לכם נשיאי ישראל", ומסיימים בפסוק: "ושמן הין לאיפה"[145].

שבת "החודש" בערב ר"ח ניסן

מג – אם חל ערב ראש חודש ניסן בשבת שקוראים בה פרשת "החודש" – מפטירים הפטרת "החודש" ["בראשון באחד לחודש"] ולא הפטרת ערב ראש חודש ["מחר חודש"][146]. ומנהג הספרדים לקרוא בנוסף פסוק ראשון ואחרון מהפטרת ערב ראש חודש[147].

שבת "החודש" בר"ח ניסן

מד – אם חל ראש חודש ניסן בשבת שקוראים בה פרשת "החודש" – מפטירים הפטרת "החודש" ["בראשון באחד לחודש"] ולא הפטרת שבת וראש חודש ["השמים כסאי"][148], והספרדים מוסיפים פסוק ראשון ופסוק אחרון מהפטרת שבת וראש חודש[149].

שבת הגדול

מה – ב"שבת הגדול" יש מפטירים הפטרת: "וערבה"[150] בספר מלאכי[151], והספרדים נוהגים להפטיר הפטרת: "וערבה" רק כאשר ערב פסח חל בשבת[152].

בין י"ז בתמוז לתשעה באב

"תלתא דפורענותא"

מו – בשלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב, מפטירים הפטרות: "תלתא דפורענותא" העוסקות בענייני החרבן[153]. הפטרת: "דברי ירמיהו" בספר ירמיה[154], הפטרת: "שמעו דבר ה'" בספר "ירמיה"[155], והפטרת: "חזון ישעיהו" בספר ישעיה[156].

ר"ח אב

מז – אם חל ראש חודש אב בשבת[157], יש בזה כמה מנהגים[158]. למעשה: כיום בארץ ישראל נוהגים להפטיר הפטרת: "שמעו דבר ה'" בספר "ירמיה". הספרדים וחלק מהאשכנזים – מוסיפים פסו' ראשון ופסו' אחרון מהפטרת שבת וראש חודש. אמנם, חלק מן האשכנזים – ממשיכים מנהג שנהגו בחו"ל ומפטירים: "השמים כסאי"[159]. ומכל מקום כל קהילה תנהג כמנהגה[160].

בין תשעה באב לראש השנה

"שבעה דנחמתא"

מח – בשבע השבתות שבין תשעה באב לראש השנה, קוראים הפטרות: "שבעה דנחמתא" העוסקות בגאולה ובנחמת ישראל[161], וכולן מהספר ישעיה. הפטרת: "נחמו נחמו עמי"[162], הפטרת: "ותאמר ציון"[163], הפטרת: "עניה סוערה"[164], הפטרת: "אנכי אנכי הוא מנחמכם"[165], הפטרת: "רני עקרה"[166], הפטרת: "קומי אורי כי בא אורך"[167], הפטרת: "שוש אשיש בה"[168].

ר"ח אלול

מט – כאשר חל ראש חודש אלול יומיים בשבת ובראשון – הספרדים מפטירים הפטרת: "עניה סוערה" בספר ישעיה[169] ומוסיפים פסוק ראשון ואחרון מהפטרת "שבת וראש חודש" ["השמים כסאי"], וכן פסוק ראשון ואחרון מהפטרת ערב ראש חודש ["מחר חודש"]. האשכנזים מפטירים הפטרת שבת וראש חודש ["השמים כסאי"] ואינם מפטירים הפטרת: "עניה סוערה" [ומשלימים אותה בהפטרת שבת כי תצא וקוראים גם את ההפטרה של "עניה סוערה" עם הפטרת "רני עקרה"][170], וכמו כן אינם אומרים פסו' ראשון ופסו' אחרון מהפטרת: "מחר חודש"[171].

חתן

חתן בשבת

נ – בקהילות אשכנז יש נוהגים כשיש חתן מפטירים 'שוש אשיש'[172], ואין דוחין מפניה שום אחת מהפטרות המיוחדות לזמניהן, ולא של ר"ח ומחר חודש, חנוכה, שבת שירה.

נא – בקהילות ספרד יש נוהגים שלאחר שמפטיר את הפטרת השבוע, אומר 'שוש אשיש' עד 'ישיש עליך אלוהיך', ואחר כך מברך.

הוצאת ס"ת לחתן

נב – כיום לא נוהגים להוציא לחתן ס"ת מיוחד, אלא לאחר הברכה על התורה או אם עולה מפטיר, קוראים לו את הפסוקים של "ואברהם זקן" עם תרגום[173].

[1] עיין טור (סי' תכ"ח) בשם הפסיקתא, וזה לשון הטור (סי' תכ"ח): "בפסיקתא, מבראשית עד י"ז בתמוז מפטירין מענין הפרשיות דומה בדומה, ומשם ואילך לפי הזמן ולפי המאורע תלתא דפורענותא, שבע דנחמתא" וכו'.

וכוונתו לתרץ, שאף שבשבת ור"ח אנו מפטירין: "השמים כסאי" שלא מענין הפרשה, וכן בשבת ערב ר"ח מפטירין: "ויאמר לו יהונתן מחר חודש" ואינו מענין הפרשה, דמ"מ זה "לפי הזמן".

ולכן כשחל שבת בערב ר"ח – אין קוראים את ההפטרה השייכת לפרשה אלא הפטרת "מחר חודש" (בכדי להזכיר שמחר ר"ח, שאם אדם לא שמע ביום שבת: "יהי רצון שתחדש עלינו את החודש הזה" אזי ידע מההפטרה שמחר ר"ח). ומ"מ אם עלה לספר תורה וקרא את הפטרת השבוע ואח"כ נזכר שצריכים להפטיר "מחר חודש", אם לא בירך ברכה אחרונה – יפסיק ויקרא "מחר חודש" ויברך ברכה אחרונה. ואם בירך כבר ברכה אחרונה – יקרא את הפטרת "מחר חודש" בלי ברכה. ואם כבר החזירו את הספר תורה לארון – כל אחד יקרא לעצמו "מחר חודש" ללא ברכה (ועיין בכה"ח סי' תכ"ה ס"ק ט').

וראה ברמב"ם (סוף ספר אהבה, סדר הפטרה) וכן בלבוש (סי' רפ"ד סעי' ז' וסי' תצ"ג סעי' ד'), שיש הבדלים בהפטרות בחלק מהם, וכן בין אשכנזים וספרדים, ויש שמוסיפים פסוק לפני או אחרי. ומ"מ אם אמר הפטרה הנוהגת בבית הכנסת, והיא אינה הנוסחה שלו – יצא יד"ח כי אין הקפדה בהפטרות. וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' כ"ח).

[2] ראה בתוס' (מגילה כ"ג ע"א ד"ה "כיון") שכתבו הטעם – לפי שצריך להפטיר בנביא בכל שבת מענינו של יום, ואי קרינן בשל שבת א"כ יהא צריך להפטיר בדסליק מיניה, והיינו מעניני שבת, וא"כ יהיו כל ההפטרות מענין אחד". וע"ע בשו"ע (סי' רפ"ג סעי' א'), שהטעם – מפני שהם רק ב' פסוקים, וראה במשנ"ב שם, ז"ל: "ואין קורין בתורה פחות מג' פסוקים, וכדלעיל סימן קל"ז, ולהצטרף עמה פסוקים שלא מענינו של יום – אי אפשר".

[3] עיין ברמב"ם (בסוף ספר אהבה) וכן בלבוש (סי' רפ"ד), שו"ת מאמר מרדכי ח"ד סי' כ"ח. וראה עוד לעיל סוף הערה א'.

[4] כגון ההפטרה לפרשת קדושים "הלדרוש", כפי שיבואר להלן סעי' כ"ג – כ"ו.

[5] כגון בשנה שקוראים פרשת שקלים בפרשת ויקהל, בפרשת פקודי שאחריה. האשכנזים בארץ ישראל קוראים את שתי ההפטרות של ויקהל וגם פקודי, "ויעש חירום" וגם "ותשלם כל המלאכה" עד "מארץ מצרים" (מלכים א' ז', מ' עד ח', כ"א), אולם בחומשים כתוב שיש לקרוא: "ויעש חירום" (ויש מוסיפים שני פסוקים מ"ותשלם כל המלאכה" ולא יותר), וזה מפני שבחו"ל משלימים קריאת "ותשלם כל המלאכה" עד "מארץ מצרים" ביום טוב שני של סוכות. עיין "ספר ארץ ישראל" להגרי"מ טוקצ'ינסקי (ח"א סימן ט"ז סעיף א').

[6] וראה לעיל פרק ב' סעי' ל"ג ובהערה מ"ו שם שיש הנוהגים לקרוא ביום שישי אחר שנים מקרא את ההפטרה שיאמרו מחר בבית הכנסת, כדי שתהא ההפטרה שגורה על לשונו.

[7] כגון אם ספרדי מתפלל אצל אשכנזים שקוראים בהפטרת "הלא כבני כושיים" בפרשת קדושים – הוא יקרא בהפטרת "הלדרוש" (כפי שיבואר להלן) בצנעא. וכן אשכנזי שבא לבית כנסת ספרדי שקוראים בהפטרת "הלדרוש" – יקרא לעצמו "הלא כבני כושיים" בצנעא.

[8] עיין לכסף משנה (הלכות תפילה ונשי"כ פרק י"ב הל' י"ב), שכתב: "ונראה שלא היה להם באותו זמן הפטרות קבועות כמונו היום אלא כל אחד היה מפטיר ענין שנראה לו שהוא מתייחס לפרשה, וגם בזמננו זה יש חילוק מנהגים בהפטרות".

[9] כיוון שבקריאת ההפטרה יש אומרים שהוא מוציא את אחרים ידי חובה, למרות שלדעת האר"י הקדוש, כל אחד ואחד חייב לקרוא בלחש גם את ההפטרה, וראה בהרחבה בפרק ל"ה סעי' ל', ושם הערה מ"ב, ואין זה משנה אם מתפלל אשכנזי אצל ספרדים או ספרדי אצל אשכנזים, ובפרט אם יש תוספת רק בכדי להשלים את העשרים ואחד פסוקים, דזה לא כל כך מעכב.

[10] עיין משנ"ב (סי' תכ"ה ס"ק ד') וכה"ח (שם ס"ק ט'). וראה לעיל בהרחבה הערה א.

[11] ראה ברמ"א (סי' תכ"ח סעי' ח'), ז"ל: "וכשקורין שתי פרשיות – מפטירין באחרונה, מלבד באחרי מות וקדושים דמפטירין הלוא כבני כושיים שהיא הפטרת אחרי מות". וראה להלן סעי' כ"ג- כ"ו בענין הפטרת שבת של אחרי מות-קדושים.

[12] והספרדים מסיימים: "יגדיל תורה ויאדיר" (שם, מ"ב, כ"א). והאשכנזים מסיימים: "ואחרי לא יהיה" (שם, מ"ג, י').

[13] ויש שינוי במנהגים בסיום הקריאה, ראה להלן סעי' י"א.

[14] ויש שינוי במנהגים בסיום הקריאה, ראה להלן סעי' י"ב.

[15] יש שינוי במנהגים.

[16] יש שינוי במנהגים.

[17] יש שינוי במנהגים.

[18] יש שינוי במנהגים.

[19] יש שינוי במנהגים.

[20] יש שינוי במנהגים.

[21] יש שינוי במנהגים.

[22] יש שינוי במנהגים.

[23] ויש שינוי במנהגים בסיום הקריאה, ראה להלן סעי' כ"ב.

[24] יש שינוי במנהגים.

[25] יש שינוי במנהגים.

[26] אותה שבת היא משלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לת"ב ("תלתא דפורענותא"), וראה להלן סעי' מ"ו.

[27] וכשקוראים פרשות מטות ומסעי בנפרד, מפטירים בפרשת מטות – "דברי ירמיהו" (ירמיה א', א'). ובפרשת מסעי – "שמעו דבר" (ירמיה, ב', ד').

[28] אותה שבת היא משלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לת"ב ("תלתא דפורענותא"), ויש שינוי בסיום ההפטרה, ראה להלן סעי' מ"ו.

[29] אותה שבת היא משלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לת"ב ("תלתא דפורענותא"), וראה להלן סעי' מ"ו- מ"ז.

[30] אותה שבת היא משבע השבתות שבין תשעה באב לראש השנה ("שבעה דנחמתא"), ראה להלן סעי' מ"ח.

[31] אותה שבת היא משבע השבתות שבין תשעה באב לראש השנה ("שבעה דנחמתא"), ראה להלן סעי' מ"ח.

[32] אותה שבת היא משבע השבתות שבין תשעה באב לראש השנה ("שבעה דנחמתא"), ראה להלן סעי' מ"ח. ואם חל ר"ח אלול בשבת – יש שינוי בין המנהגים, ראה להלן סעי' מ"ט.

[33] אותה שבת היא משבע השבתות שבין תשעה באב לראש השנה ("שבעה דנחמתא"), ראה להלן סעי' מ"ח.

[34] אותה שבת היא משבע השבתות שבין תשעה באב לראש השנה ("שבעה דנחמתא"), ראה להלן סעי' מ"ח. ואם חל ר"ח אלול בשבת (בפרשת ראה, וכמובא לעיל) – יש שינוי בין המנהגים אף לפרשת כי תצא, ראה להלן סעי' מ"ט.

[35] אותה שבת היא משבע השבתות שבין תשעה באב לראש השנה ("שבעה דנחמתא"), ראה להלן סעי' מ"ח.

[36] אותה שבת היא משבע השבתות שבין תשעה באב לראש השנה ("שבעה דנחמתא"), ראה להלן סעי' מ"ח.

[37] אותה שבת היא "שבת שובה", ויש שינוי במנהגים בסיום הקריאה, ראה להלן בהרחבה סעי' ל"ב-ל"ג.

[38] אותה שבת היא "שבת שובה", ויש שינוי במנהגים בסיום הקריאה, ראה להלן בהרחבה סעי' ל"ב-ל"ג. ואם פרשיות ניצבים-וילך מחוברות – מפטירים בהפטרת ניצבים "שוש אשיש", כדי להשלים שבעה דנחמתא.

[39] אותה שבת היא "שבת שובה", ויש שינוי במנהגים בסיום הקריאה, ראה להלן בהרחבה סעי' ל"ב-ל"ג.

[40] יש שינוי במנהגים בסיום הקריאה, וראה להלן סעי' ל"ד.

[41] ישעיה (פרק נ"ד פסוק א').

[42] ישעיה (שם פסוק י').

[43] ישעיה (פרק נ"ה פסוק ה').

[44] מלכים ב' (פרק ד' פסוק א').

[45] מלכים ב' (שם פסו' כ"ג).

[46] מלכים ב' (שם פסו' ל"ז).

[47] הושע (פרק י"א מפסוק ז' עד סוף הפרק, ופרק י"ב מתחילתו עד פסוק י"ד). וכיון שבהרבה חומשים מודפס רק עד פסוק י"ב, כתבנו למעלה שצריכים להוסיף עוד שני פסוקים, שהם פסו' י"ג-י"ד.

[48] עיין לרמב"ם (סו"ס אהבה), אבודרהם (סדר הפרשיות וההפטרות), וספר האשכול (עם נחל אשכול ח"ב עמ' 67).

[49] הושע (פסו' י"ג-י"ד). הוספת שני פסו' אלה מוכח ברמב"ם ונוהג בכמה עדות, וכן בסידור אור ישרים למנהג בגדאד (ירושלים תש"ו).

[50] עיין ברית כהונה (מערכת ה' אות ו').

[51] הושע (מפסוק י"ג עד סוף הפרק ופרק י"ג כולו ואחר כך בפרק י"ד מתחילתו עד פסוק י').

[52] עץ חיים (ח"א, קריאת התורה פ"ד לר"י חזן מלונדריץ-לונדון, בזמן התוספות), לבוש (סי' תרס"ט) ואליהו זוטא שם.

[53] יואל (פרק ב' פסוקים כ"ו-כ"ז).

[54] חיי אדם (כלל קי"ח סעיף י"ז), מובא במשנ"ב (סי' תכ"ח ס"ק כ"ב).

[55] עובדיה (פרק א', פסוק א' עד כ"א).

[56] יש בהפטרת שבת זו שתי שיטות: דעת הרמב"ם (עיין בסו"ס אהבה) ואבודרהם (סדר הפרשיות) וספר האשכול (שם) שאומרים את ההפטרה של "חזון עובדיה". וכך נוהגים הספרדים וחלק מהאשכנזים. ויש בה הרבה דברים חשובים להיום, כמו שכתוב שלעתיד לבוא אז ירשו את הנגב, את הר עש, את השפלה ואת הפלשתים, את כל אלה שהיום נמצאים בעזה מסביב כל זה יהפכו לחלק מעם ישראל, ואז: "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו והיתה לה' המלוכה". ויה"ר שיהא בעגלא ובזמן קריב.

[57] הפוסקים, כמו הגאון, עיין הע' הבאה. וכן כתב בעץ חיים הנ"ל ולבוש סי' תרס"ט במנהגי וורמיישא (ר"י קירכום עמ' רצ"ו, ור"י שמש עמ' קצ"ה).

[58] עיין משנ"ב (סי' תכ"ח ס"ק כ"א), וז"ל: "ובוישלח מפטירין מן 'ועמי תלואים' וגם מקצת 'ויברח יעקב' עד 'ומושיע אין בלתי'. וע"פ הגר"א נוהגין להפטיר בפרשת וישלח 'חזון עובדיה' [חיי אדם כלל קי"ח סעיף י"ז]".

[59] הושע (פרק י"א, מפסו' ז' עד סוף הפרק, ופרק י"ב מתחילתו עד פסוק י"ד). אמנם האשכנזים ממשיכים עד פרק י"ג פסו' ד' "ומושיע אין בלתי" (משנ"ב סי' תכ"ח ס"ק כ"ב).

[60] ירמיה (פרק א' מתחילתו עד סופו, ופרק ב' מתחילתו עד פסוק ג'). אבודרהם (לפי מנהג אחד), ספר האשכול (שם).

[61] והטעם – שכשם שמשה רבנו סרב לקבל עליו את התפקיד, כך גם ירמיה לא רצה להיות נביא, ואמר לו ה': "בטרם אצרך בבטן ידעתיך, אל תאמר נער אנוכי", ולא רק זה, אלא לסיום של "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", ועל כן מפטירים את ההפטרה הזאת שקשורה לפרשת השבוע.

[62] אף שבדרך כלל ההפטרה היא פרק או חצי פרק, או חצי פרק אחד ופרק שני שלאחריו. אבל ההפטרה הזו של "הבאים ישרש יעקב" מתחילה בישעיה פרק כ"ז מפסו' ו' עד סוף הפרק, וממשיכים בפרק כ"ח עד סוף פסוק י"ג), ומדלגים לפרק כ"ט ואומרים שני פסו' נוספים (כ"ב-כ"ג), והטעם הוא – משום שבסיום של פרק כ"ח (פסו' י"ג) כתוב: "וכשלו אחור ונשברו ונוקשו ונלכדו" ולא רצו לסיים בסיום לא טוב, לכן לקחו שני פסוקים מפרק כ"ט: "כה אמר ה' לבית יעקב אשר פדה את אברהם", ומסיימים: "ואת אלקי ישראל יעריצו" [וכן ברמזי הרוקח (ווארשה תרל"ה) ומנהגי וורמיישא (ר"י קירכום עמ' רצ"ו, ר"י שמש ח"ב עמ' קצ"ח).] וראה ברמ"א (סי' תכ"ה סעי' ב') שאין להפסיק מנביא לנביא, כלומר אין לדלג ממקום למקום, ואם זה באותו נביא – עושים כן, וכגון כאן שכל ההפטרה בישעיה, ורק מדלגים מפרק לפרק, אפשר לעשות כן. והטעם שקוראים את ההפטרה של: "הבאים ישרש", מפני שכתוב: "הכמכה הכהו אם כהרג הורגיו הורג", והכוונה היא שאמר לו ה' למשה רבנו: תגיד להם למצרים על שהם זרקו את ישראל לתוך הים, בקריעת ים סוף טבעו בים – "הכמכת מכהו הכהו", וכן כתוב: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים", ולכן קוראים את ההפטרה הזאת [ועי' עוד בלבוש סי' תרפ"ה סעיף א'].

[63] יחזקאל (פרק ט"ז מתחילתו עד פסוק י"ד), רמב"ם (סו"ס אהבה), אבודרהם בשם יש אומרים.

[64] כיון ששם כתוב: "והמלח לא הומלחת והוחתל לא חותלת" בעניין הילדים שנזרקו לים, "ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך ואומר לך בדמייך חיי…", "רבבה כצמח השדה…", כל זה קשור ליציאת מצרים, ועל כן הם קוראים את זה כדעת הרמב"ם (סדר ההפטרות סו"ס אהבה).

[וכתב הלבוש (סי' סי' תרפ"ה סעיף א' בהגה): "כל הפרשה הזאת בספר יחזקאל מיירי במקום לידתו של ישראל ובתוכחות גאולת מצרים, והוא כעין מה שנזכר בפרשת שמות שהתחילה במקום לידתם במצרים ושנגאלו משם והם מרדו יתברך, לכך סדרוה רבנן לפרשת שמות"].

[65] ירמיה (פרק מ"ו פסוק י"ג).

[66] ישעיה (פרק י"ח פסוק ז', ופרק י"ט פסוק א' והלאה).

[67] ישעיה (פרק י"ט פסוק א').

[68] שופטים (פרק ה' פסוק א'), כפי המודפס בחומשים.

[69] שופטים (פרק ד' פסוק כ"ג), רמב"ם (סו"ס אהבה).

[70] שופטים (ד', ד'), אבודרהם, ספר האשכול (עם נחל אשכול ח"ב עמ' 67).

[71] שופטים (שם פסוק ל"א).

[72] רמב"ם (סו"ס אהבה).

[73] וכן בעץ חיים הנ"ל.

[74] וכן ברמב"ם (סו"ס אהבה) הזכיר "לםרבה (המקום היחיד בתנ"ך שמופיע מ"ם סופית באמצע מילה) המשרה" שהוא מן הפסוקים ההם.

[75] רמב"ם (סו"ס אהבה).

[76] הסיבה להבדל המנהגים היא – מפני שקריאת ההפטרה נתקנה כיון שהיו גזירות שלא לקרוא בתורה, ולכן קראו בנביא הפטרה ובדרך כלל יש בה לפחות 21 פסוקים כנגד שלשה כפול שבעה עולים. הבית יוסף אומר שאם ההפטרה נגמרת בענין מסוים – אין צורך לקרוא דוקא 21 פסוקים (וראה שו"ע סי' רפ"ד סעיף א' ומשנ"ב ס"ק ב).

לכן הספרדים עוסקים בהפטרה במרכבה כמו שהיה במעמד הר סיני. והאשכנזים הוסיפו פסוקים, וכדי לסיים בענין טוב הוסיפו את שני האחרונים, וכן שיהא בס"ה כ"א פסוקים. והתימנים הסתפקו בהוספת שני הפסו' בלבד.

[77] מלכים א' (פרק י"ח פסוק כ').

[78] מלכים א' (פרק י"ח פסוק א').

[79] מלכים א' (שם פסוק ל"ט).

[80] מלכים א' (שם פסוק מ"ו), ולפי הרמב"ם פסוק מ"ו מיותר.

[81] מלכים א' (פרק ז' פסוק י"ג).

[82] מלכים א' (ז', מ'). וכשחל שבת פרשת "ויקהל" עם פרשת "שקלים" – ראה להלן סעי' ל"ח – ל"ט ובהערות שם.

[83] מלכים א' (פרק ז' פסוק מ').

[84] מלכים א' (פרק ז' פסוק נ"א).

[85] מלכים א' (פרק ז' פסוק מ').

[86] מלכים א' (פרק ז' פסוק נ"א).

[87] שמואל ב' (פרק ו' פסוק א').

[88] שמואל ב' (שם פסוק י"ט).

[89] שמואל ב' (שם פרק ז' פסוק י"ז).

[90] רמב"ם (סו"ס אהבה), ספר האשכול (שם), אבודרהם בשם י"א, פר"ח (סי' תכ"ח סעי' ח').

[91] יחזקאל (פרק כ"ב מתחילתו עד סופו).

[92] עמוס (פרק ט' מפסוק ז' עד פסוק ט"ו). עץ חיים הנ"ל, ר"א טירנא (דפוס החדש עמ' כ"ב), רמ"א (סי' תכ"ח סעיף ח') ולבוש (סי' תצ"ג), משנ"ב (סי' תכ"ח ס"ק כ"ו).

[93] כתוב בספר ארץ ישראל להגרי"מ טיקוצ'ינסקי (ח"א סי' ט"ז סעיף ב'), שנהגו כאן בארץ ישראל לקרוא לפרשת "אחרי": "ואתה בן אדם התשפוט", ולפרשת קדושים: "הלוא כבני כושיים" [ויש גורסים כן בספרי המנהגים, עי' לבוש שם ובמנהגי ורמיישא לר"י שמש עמ' ר"ו ובהערה 88].

[94] רמב"ם (סו"ס אהבה), אבודרהם, פר"ח (סי' תכ"ח סעי' ח'). וכתב הרמב"ם שם בסדר ההפטרות (סו"ס אהבה), שקוראים לפרשת קדושים ביחזקאל כ'. והגדיר את ההפטרה שמתחילים: "באו אנשים מזקני ישראל", היינו מפסו' א' בפרק כ'. ואילו לדעת הכנסת הגדולה וכן נוהגים הספרדים, מתחילים מפסו' ב' באותו פרק. יש מכנים את ההפטרה בשם: 'בן אדם דבר', ויש בשם: 'הלדרוש אותי'. וזה היינו הך. לדעת הרמב"ם מסיימים: "צבי היא לכל הארצות" (פסוק ט"ו), שהוא סיום טוב, ומנהג הספרדים שמסיימים בעוד ארבע פסוקים עד: "כי אני ה' אלקיכם" (פסוק כ'). בהרבה חומשים הפטרה הזו לא מופיעה.

[95] יחזקאל (פרק כ' פסוק ב' ועד פסוק כ'). ועיין הערה הקודמת.

[96] עיין משנ"ב (סי' תכ"ח ס"ק כ"ו), ז"ל: "משא"כ כשהן נפרדות שכבר קראו הלוא כבני כושיים בפרשת אחרי בהכרח להפטיר בפרשת קדושים התשפוט" [וכ"כ בעץ חיים הנ"ל, ר"א טירנא (דפוס החדש עמ' כב), לבוש (סי' תצ"ג סעיף ד')].

[97] עמוס (פרק כ"ב מתחילתו עד סופו).

[98] כתוב בספר ארץ ישראל להגרי"מ טיקוצ'ינסקי (ח"א סי' ט"ז סעיף ב'), שנהגו כאן בארץ ישראל לקרוא לפרשת "אחרי": "ואתה בן אדם התשפוט", ולפרשת קדושים: "הלוא כבני כושיים" [ויש גורסים כן בספרי המנהגים, עי' לבוש שם ובמנהגי ורמיישא לר"י שמש עמ' ר"ו ובהערה 88], ואילו בלוח של היכל שלמה למנהג אשכנז כתוב: "נוהגים לקרוא 'התשפוט' לפרשת קדושים, ויש נוהגים: 'כבני כושיים'".

[99] עמוס (פרק ט' מפסוק ז' עד פסוק ט"ו). ומאחר ומדובר על שבחה של ארץ ישראל ושבחו של עם ישראל, שתי ההפטרות שנהגו כאן בארץ ישראל – אשכנז וספרד – הן מנהג טוב, למנהג אשכנז שמפטירים "הלוא כבני כושיים", כתוב: 'הקם את סוכת דוד הנופלת', וכן כתוב על בניינה של ארץ ישראל שאנחנו כל כך זקוקים לה: "ובנו ערים נשמות ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד". ולמנהג ספרד כדעת הרמב"ם שמפטירים ב-"בן אדם דבר", שם מדובר על שמירת שבת כהלכתה, על נתינת ארץ ישראל לעם ישראל שהיא צבי לכל הארצות. ואנו באים לציין ולהדגיש שעם ישראל קשור לארץ ישראל ולתורת ישראל. וכל קהילה וקהילה תמשיך במנהגה, מנהג אשכנז יפטירו: "הלא כבני כושיים" כך נהגו בארץ ישראל, ומנהגי ספרד או לרמב"ם: "בן אדם דבר הלדרוש אותי". ויהי רצון שנזכה: "ונטעתים על אדמתם", "צבי היא לכל הארצות", ולהקים את סוכת דוד הנופלת.

[100] ראה ברמ"א (סי' תכ"ח סעי' ח'), ז"ל: "וכשקורין שתי פרשיות – מפטירין באחרונה, מלבד באחרי מות וקדושים דמפטירין הלוא כבני כושיים שהיא הפטרת אחרי מות". אמנם דעת הלבוש (סי' רפ"ד וסי' תצ"ג סעי' ד') לחלוק על רמ"א, וסובר שגם כשהם מחוברות – מפטירים בהפטרת קדושים ["התשפוט", לדעת הלבוש]. וראה במשנ"ב (סי' תכ"ח ס"ק כ"ו), וראה לעיל בהרחבה במנהג למעשה בהפטרת פרשת קדושים למנהג הספרדים והאשכנזים.

[101] ירמיה (פרק ט"ז פסוק י"ט).

[102] יחזקאל (פרק ל"ד פסוק א').

[103] ישעיה (פרק ס"ו מתחילתו ועד סופו).

[104] שם בסוף הפרק.

[105] הגמ' במגילה (ל"א ע"א) לגבי סדר ההפטרות אומרת: "ראש חודש שחל להיות בשבת – מפטירין 'והיה מדי חודש בחודש'", והנכון שההפטרה מתחילה "השמים כסאי", אלא שכוונת הגמ' היא על הפסוק האחרון של ההפטרה המסיימת ב"והיה מדי חדש בחדשו". רמב"ם (הל' תפילה פי"ג ה"ד) ורבינו מנוח שם, ושו"ע (סי' תכ"ה סעיף א').

[106] כן המנהג, וכן במנהגי וורמיישא (ר"י קירכום עמ' רצ"ט, ר"י שמש עמ' רי"ט).

[107] הגמ' במגילה (שם): "חל להיות באחד בשבת, מאתמול – מפטירין 'ויאמר לו יהונתן מחר חודש'", ועיין שו"ע (סי' תכ"ה סעי' ב').

[108] שמואל א' (פרק כ', מפסוק י"ח עד סוף הפרק). מגילה (ל"א ע"א), רמב"ם (הל' תפילה פי"ג ה"ד), שו"ע (סי' תכ"ה סעי' ב').

[109] ראה בגמ' מגילה (ל"א, א'): "ראש חדש שחל להיות בשבת – מפטירין והיה מדי חדש בחדשו. חל להיות באחד בשבת – מאתמול מפטירין ויאמר לו יהונתן מחר חדש". וכך כתב מרן הב"י (סי' תכ"ה): "כשר"ח חל בשבת וביום ראשון – מפטירין ב"השמים כסאי" ומוסיפים פסו' ראשון ופסו' אחרון מהפטרת "ויאמר לו יהונתן", לזכר שמחר גם כן הוא ראש חודש". וחמיו רבי יצחק סבע ז"ל הביא סמוכין למנהג. ולעיל (סי' קמ"ד) שאל מרן: איך מדלגים מנביא לנביא? וכתב משם "תרומת הדשן" טעמא דאין מדלגין, היינו מפני כבוד הציבור שלא יעמדו בשתיקה בשעה שגוללין מפרשה זו לפרשה זו, והאי קפידא לא שייכא אלא בימיהם שהיו כל ספריהם כתובים כגליון ספר תורה שלנו והיו צריכין לשהות בגלילה. אבל לדידן שהפטרות שלנו כתובים בקונדריס ויכול לסמן שימצא מהר איזה הפטרה שירצה – אין חשש בדלוג מנביא לנביא". ובסימן תכ"ה הוסיף טעם, כיון שפסוקים אלו נקראים על פה לא שמיה דלוג. ובשו"ע (סי' תכ"ה סעי' ב') פסק מרן: "ואם ראש חודש שני ימים שבת ויום ראשון – מפטירין 'השמים כסאי', ונוהגים לומר אח"כ פסוק ראשון ופסוק אחרון מהפטרת 'ויאמר לו יהונתן' לזכר שמחר גם כן הוא ראש חודש". אך הרמ"א שם חלק וכתב: "ויש אומרים שאין להפסיק מנביא לנביא, ואין אומרים רק הפטרת ראש חודש, וכן נוהגין". ומנהגנו כדעת השו"ע שמוסיפין פסוק ראשון ואחרון של ראש חודש וכן של מחר חודש (וכמובא בספר "ברית כהונה" ובתוספות "גאולי כהונה" של בן הרב המחבר). ולמעשה, רצוי לסמן בסימניות את מקום הפסוקים כדי שלא להטריח על הציבור, או לכתוב לפני שבת את הפסוקים על דף ולקרוא ממנו (ובציבור אין מקום לחשש של קורא מתוך הכתב). ועיין בשו"ע (סי' קמ"ד סעי' א' וסעי' ב') מתי מותר לדלג מנביא לנביא, ושם בכה"ח (ס"ק י' י"א). וע"ע מאמר מרדכי, למועדים ולימים (פרק ס"ב סעי' ח'-ט').

[110] כתוב בשו"ע (סי' תכ"ה סעי' ב') עפ"י הגמרא מגילה (ל"א ע"א): "ראש חדש שחל להיות בא' בשבת – מפטירין בשבת שלפניו 'ויאמר לו יהונתן מחר חודש'", דהיינו אף על פי שבדרך כלל מפטירין בהפטרת פרשת השבוע, אם חל ר"ח בשבת – מפטירין ב"השמים כסאי" כדי להזכיר ראש חודש, ואם חל ביום ראשון מפטירין ב"ויאמר לו יהונתן מחר חודש" כדי להזכיר שמחר ראש חודש. והנה, יש מחלוקת בשו"ע אם חל ר"ח אב בשבת במה מפטירין, וגם אם חל שבת בר"ח אלול (סי' תכ"ה מרן והרמ"א, וראה שם בכה"ח ומשנ"ב). ומשמע שמה שקבעו "השמים כסאי" או "מחר חודש" זה לא לעיכובא, שהרי דוחים אותן בשבתות אלו. ולכן אם טעו וקראו את הפטרת הפרשה, כיון שזו עיקר התקנה – לכן יצאו ידי חובתם. ומעתה, אם טעה בהפטרה ושכח להפטיר בר"ח ב"השמים כסאי" או בערב ר"ח ב"מחר חודש", אם קרא את ההפטרה וטרם ברך ברכה אחרונה – יקרא את הפטרת שבת ראש חודש או ערב ראש חודש, ואחר כך יברך ברכה אחרונה, אך אם ברך ברכה אחרונה ועודנו עומד ליד התיבה – יקרא את הפטרת "מחר חודש" ללא ברכה תחילה וסוף. ועוד עיין משנ"ב (סי' תכ"ה ס"ק ד') וכה"ח (שם ס"ק ט', ח"י).

[111] עיין לרמ"א (סי' רפ"ד סעי' א') ובביאור הלכה (שם ד"ה "רק בציבור") [הערת עורך: עיין שם שכתב הרמ"א: "ולא נתקנה ההפטרה רק בציבור אחר שקראו בתורה", ומקורו בשו"ת המיוחסות לרמב"ן שמובא בב"י, "שיקרא בתורה ואחר כך בנביא". ויש לחקור, מה הטעם שחז"ל תקנו באופן הזה דווקא? הפמ"ג (מש"ז ס"ק א', מובא קצת ממנו בביאור הלכה ד"ה "רק בציבור") הציע טעם וכתב, ש"אם יקראו בהפטורה בברכות בלא קריאת ס"ת אין זה כבוד התורה, דמהאי טעמא תקנו שהמפטיר צריך לקרות בתורה קודם, עיין מגילה דף כ"ג ע"א". זאת אומרת, קריאת ההפטרה צריכה להיות דוקא סמוכה לקריאת התורה, כדי שיהיה ניכר שכבוד התורה עדיף, ואם קריאת ההפטרה מנותקת מקריאת התורה (כגון שלא קראו בתורה כלל) אין זה כבוד התורה. לפי זה, אם החזירו את הספר תורה להיכל – אי אפשר לקרוא את ההפטרה, כיון שקריאת ההפטרה מנותקת מקריאת התורה, ואין כאן הסמיכות לראיה שכבוד התורה עדיף (ואף על פי שהב"י שם כתב שאפשר לקרוא בלי ברכות במקום שאין ס"ת, לכאורה כשם שקוראים את ההפטרה בלי ברכות כן קראו את הפרשה מתוך חומש בלי ברכות לפני ההפטרה, וע"י זה ניכר שכבוד תורה עדיף מן ההפטרה). אולם נראה שהאליה רבה (סי' רפ"ד ס"ק ב', מובא בשערי אפרים שער ט' וכה"ח אותיות י"א, י"ד) אינו סובר ככה, שכתב שאם קראו בתורה ונטלוה, או אפילו אם כל המתפללים הלכו לבית כנסת לאחר קריאת התורה – בכל זאת אפשר לומר את ההפטרה עם ברכות. ויש להעיר על זה, שהרי לפי מרן ההליכה היא הפסק (או"ח סי' ח' סעיף י"ג), וכיצד יהיה היכר שכבוד התורה עדיף? אלא משמע שלדעת הא"ר חז"ל כבר דאגו לכבוד התורה בתקנתם שהמפטיר עולה לתורה לפני קריאת הפטרה, וזה מספיק, ולא צריכים דווקא להסמיך את שתי הקריאות בלי הפסק. ובאמת מדויק כן בלשון השאלה בשו"ת המיוחסות (מובא בב"י): "לקרות ההפטרה במקום שאין ספר תורה, פירוש – שלא קראו בספר תורה", שבהתחלה פתח ב"מקום שאין ספר תורה" משמע שצריך ספר תורה עצמו שם, ואחר כך פירש: "שלא קראו בספר תורה", כלומר אין צריכים את הספר עצמו במקום, ומספיק שקראו בו לפני כן (או שמא הא"ר למד טעם אחר בתקנת חז"ל).

[112] הושע (פרק י"ד פסוק ב' עד פסוק י'), שו"ע (סי' תכ"ח סעי' ח').

[113] עיין מטה משה (סי' תתל"ג), בית יוסף (סי' תכ"ח סעי' ח').

[114] מיכה (פרק ז' פסוק י"ח עד פסוק כ').

[115] עיין אבודרהם (סדר הפרשיות וההפטרות).

[116] מוסיפים כמה פסוקים מספר "הושע" ומ"מיכה" ומ"יואל". וחילוקי המנהגים מופיעים בשערי תשובה (סי' תכ"ח ס"ק ז'*), וגם המשנ"ב (שם ס"ק כ"ג) כתב מנהגים שונים.

[117] כמובא בספר ארץ ישראל להגרי"מ טוקצ'ינסקי (עמו' נ"ה סעי' ח').

[118] יואל (פרק ב' מפסוק ט"ו עד פסוק כ"ז), מהרי"ל (עשרת ימי תשובה עמ' ש"ג), תוספות.

[119] אלא שיש לאותם שקוראים את ההפטרות מתוך תנ"ך או מתוך מגילות, להכין את המקומות שמהם קוראים, היינו בשבת זו להכין ספר הושע לסמן בו את הקטע "שובה ישראל", ובספר יואל לאשכנזים, ולציין את פסו' ט"ו "תקעו שופר בציון".

[120] יהושע (פרק א' פסוק א').

[121] יהושע (שם פסוק ט').

[122] יהושע (שם פסוק י"ח).

[123] זכריה (פרק ב' פסוק י"ד עד פרק ד' פסוק ז'). הגמ' מגילה (ל"א ע"ב) אומרת: אם חלו שתי שבתות חנוכה בשבת ראשונה – מפטירין "רוני ושמחי", ובשניה – מפטירין "ויעש חירום". וכן כתב ברמב"ם (הל' תפילה פי"ג הי"ז) ושו"ע (סי' תרפ"ד סעי' ב'). פסו' האלה בכל בו (סי' כ'), וקרוב לזה באבודרהם (חנוכה).

[124] מלכים א' (פרק ז').

[125] ראה בגמ' מגילה (ל"א ע"א), וכך כתב רב עמרם גאון (וכן נאמר במחזור ויטרי סי' רל"ט עמ' 203) שמפטירין בזכריה "רוני ושמחי בת ציון", וכן פסק מרן השו"ע (סי' תרפ"ד סעי' ג') [וכן בסידור רש"י (סי' שכ"א) ואבודרהם (חנוכה) ור"א טירנא בשם מרדכי ורא"ש ואור זרוע], והטעם להעדפת הפטרת חנוכה על פני הפטרת ראש חודש, אף שתדיר קודם – כאן משום פרסומי ניסא העדיפו את הפטרת חנוכה, ועוד טעם – שהרי קורין בספר השלישי מענין חנוכה, וההפטרה קשורה לסיום קריאת התורה (ב"י).

וראה לעיל באופן שחל שבת ר"ח וכן ראשון ר"ח, שלדעת מרן אם יחול ר"ח בשבת וביום ראשון, ויש שתי הפטרות שונות, שכן לר"ח מפטירים "השמים כסאי", ולר"ח ביום ראשון מפטירים "מחר חדש", לדעת מרן, ההפטרה היא – "השמים כסאי", ויוסיפו אח"כ ויקראו מההפטרה השניה של "מחר חדש" את הפסוק הראשון ואת הפסוק האחרון. והרמ"א חולק ואומר שאין מדלגים וקופצים בנביאים. לפי זה, בשנה שיש שלוש הפטרות שונות בשבת זו, את "רוני ושמחי" של חנוכה, ואת "השמים כסאי" של ר"ח, ואת "מחר חודש" של ר"ח ביום ראשון: למנהג הספרדים קוראים את "רני ושמחי" כולה, ועוד ארבע פסוקים, שניים של "השמים כסאי" – הראשון והאחרון – ושניים של "מחר חודש" – הראשון והאחרון, ולדעת הרמ"א לא יוכלו לקרוא אלא את "רני ושמחי" בלבד. וכל אחד יעשה כמנהגו.

ובעיקר שכאשר ההפטרה סותרת את עניין היום, מפטירים כעניינא דיומא שואלים התוספות (מגילה ל"א ע"א ד"ה "מפטיר ויאמר") – "קשיא: אמאי אין עושין כן כשחל ר"ח אדר וראש חדש ניסן באחד בשבת ואמאי מפטירין ביהוידע ובראשון באחד לחדש", כלומר שאם יחול ר"ח ניסן ביום ראשון, למה לא מפטירים במחר חודש? ומתרצים: "וי"ל משום דהפטרה דיהוידע מדברת בשקלים ומזכרת שראש חדש אדר יהיה באותו שבוע", כלומר כשזה לא דוחה את פרשת שקלים והחודש, אז גם ההפטרה נשארת במקומה. אבל השבת שמוציאים ג' ספרים, קוראים את פרשת חנוכה בשלישי כדי להפטיר בהפטרה של "רני ושמחי" (וראה בשו"ע סי' תרפ"ד).

[126] עיין מאמר מרדכי, למועדים ולימים (פרק ס' סעי' ל"ג).

[127] מגילה (ל' ע"א).

[128] מלכים ב' (פרק י"ב, מפסוק א' עד פסוק י"ז), ספרי המנהגים (ר"א קלויזנר עמ' ס"ח, ר"א טירנא דפוס החדש עמ' קמ"ד), מנהגי ורמיישא (ר"י קירכום עמ' רצ"ט, ר"י שמש עמ' רכ"ה).

[129] מלכים ב' (מפרק י"א פסוק י"ז), וכפי שנפסק בשו"ע (סי' תרפ"ה סעי' א') שהוא מפטיר "ויכרות יהוידע". וכן באבודרהם.

[130] ועיין ערוך השולחן (סי' תרפ"ה סעי' ג'), כה"ח (שם ס"ק י"א). וע"ע מאמר מרדכי, למועדים ולימים (פרק ס"ב סעי' ט').

[131] כנפסק ברמב"ם (הל' תפילה פי"ג ה"כ) ושו"ע (סי' תרפ"ה סעי' א') ובנו"כ שם. ועיין כה"ח (שם ס"ק י"ב).

[132] עיין בית יוסף (סי' תכ"ה), ושם שו"ע (סעי' ב'), ומובא בכה"ח (שם ס"ק י"א, כ"ב).

[133] כטור וכלבוש (סי' תרפ"ה). וראה לעיל הערה קכ"ד.

[134] מגילה (ל' ע"א), רמב"ם (שם ה"כ), שו"ע (סי' תרפ"ה סעי' ב').

[135] שמואל א' (פרק ט"ו, מפסוק א' עד פסוק ל"ד).

[136] עיין כה"ח (סי' תרפ"ה ס"ק טו"ב) בשם הלבוש (סי' תרפ"ה סעי' ב'). וע"ע מאמר מרדכי למועדים ולימים (פרק ס"ב סעי' י"א).

[137] שמואל א' (פרק ט"ו, מפסוק ב' עד פסוק ל"ד). אבודרהם (סוף סדר הפרשיות), רמב"ם, [אולם התימנים מתחילים שני פסו' לפני כן, מפרק י"ד פסוק נ"ב], ר"א טירנא (מהדורה החדשה עמ' קמ"ד), ערוך השולחן (סי' תרפ"ה סעי' ה').

[138] יחזקאל (פרק ל"ו פסוק ט"ז), מגילה (ל' ע"א), ר"י טירנא (עמ' קמ"ד).

[139] אבודרהם (ארבע פרשיות), שו"ע (סי' תרפ"ה סעי' ג'), ערוך השולחן (סי' תרפ"ה סעי' ו'). וע"ע מאמר מרדכי למועדים ולימים (פרק ס"ב סעי' ט"ו).

[140] (פסוק ל"ו). אבודרהם (סוף סדר הפרשיות), ערוך השולחן (סי' תרפ"ה סעי' ו').

[141] יחזקאל (פסוק ל"ח), מנהגי ורמיישא (ר"י קירכום עמ' רצ"ט, ר"י שמש עמ' רכ"ה), ערוך השולחן (שם) בשם יש מוסיפים.

[142] מגילה (ל' ע"א), שו"ע (סי' תרפ"ה סעי' ד'). וע"ע מאמר מרדכי למועדים ולימים (פרק ס"ב סעי' ט"ז).

[143] יחזקאל (פרק מ"ה מפסוק י"ח עד סוף הפרק, ופרק מ"ו מתחילתו עד פסוק ט"ו), אבודרהם, כל בו סי' כ'. ותחילת ההפטרה נזכרת ברמב"ם.

[144] יחזקאל (פרק מ"ה מפסוק ט"ז עד סוף הפרק, ופרק מ"ו מתחילתו עד פסוק י"ח), ערוך השולחן (סי' תרפ"ה סעי' ו').

[145] יחזקאל (פרק מ"ה מפסוק ט' עד סוף הפרק, ופרק מ"ו מתחילתו עד פסוק י"א).

[146] תוס' (מגילה ל"א ע"א ד"ה "מפטיר"), ועיין הערה קכ"ד.

[147] עיין הערה קכ"ד.

[148] לבוש (סי' ת"ל סעי' א'), כה"ח (סי' תרפ"ה אות כ"ה) בשם כל בו, ר"א טירנא (מנהגי ניסן עמ' ל').

[149] עיין שו"ע (סי' תכ"ה סעי' א'-ב'). וע"ע מאמר מרדכי, למועדים ולימים (פרק ס"ב סעי' י"ז-י"ח), וראה לעיל הערה קכ"ד.

[150] ראה קיצשו"ע (סי' קט"ו סעי' ה'), הלבוש (סי' ת"ל סעי' א'). ספרי המנהגים ר"א קלויזנר (סעיף פ' עמ' ע"א) ור"א טירנא (ניסן עמ' ל"א), ערוך השולחן (סי' ת"ל סעי' ה'), וראה בסידור יעב"ץ שהפטרת 'וערבה' שייכת לשבת הגדול בכל שנה ושנה, מפני שבפסח העולם נידון על התבואה (ר"ה ט"ז.), ואיתא בגמ' (שבת ל"ב:) דבעון ביטול תרומות ומעשרות השמים נעצרים, והיוקר הוה, ולכך בהפטרה זו יש מן הפסוקים המעוררים על התרומות ומעשרות, וכ"כ הגרי"מ טיקוצי'נסקי בספרו ארץ ישראל (עמ' ס"א), וראה ביפה ללב (סי' ת"ל), וע"ע בספר ארץ חיים (סתהון, סי' ת"ל) שהביא בזה ב' מנהגים.

[151] מלאכי (פרק ג', ד' עד כ"ד).

[152] כה"ח (סי' ת"ל ס"ק ג'), ולדעת הגר"א (שם) מפטירים בפרשת השבוע, וכן בר"א טירנא (שם) בשם "יש מקומות". וע"ע מאמר מרדכי, למועדים וימים (פ"י סעי' מ"ג).

[153] שו"ע (סי' תכ"ח סעי' ח').

[154] ירמיה (פרק א' מתחילתו עד סופו, ופרק ב' מפסוק א' עד פסוק ג'). אבודרהם, וקרוב לזה ברמב"ם (הל' תפילה פי"ג הי"ט) וספר האשכול (עם נחל אשכול ח"ב עמ' 67).

[155] ירמיה (פרק ב' מפסוק ד' עד סופו), אבודרהם. הספרדים מוסיפים מפרק ד' פסוקים א'-ב', ואשכנזים מוסיפים פרק ג' פסוק ד' (מנהגי ורמיישא ר"י קירכום עמ' רח"צ).

[156] (פרק א' מתחילתו עד פסוק כ"ז). אבודרהם ומנהגי ורמיישא ר"י קירכום (עמ' רח"צ) ור"י שמש (עמ' רי"ג). ולרמב"ם וספר האשכול קוראים את ההפטרה הזאת בשבת שנייה.

[157] וידוע, שכשליל ראשון של פסח יחול ביום שאינו מצוי ואינו רגיל ביום ראשון, וזה דבר חריג, כך גם ר"ח אב יחול ביום שאינו מצוי.

[158] היינו אחר שמוציאים שני ס"ת, בראשון קורים פרשת השבוע, ובס"ת השני קוראים פרשת ר"ח, המובא בפרשת פנחס – "וביום השבת", עד "יעשה ונסכו".

[159] הגמ' במגילה (ל"א ע"ב): "אמר רב הונא: ראש חדש אב שחל להיות בשבת – מפטירין (יש' א'): 'חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטרח'. מאי 'היו עלי לטרח'? אמר הקדוש ברוך הוא: לא דיין להם לישראל שחוטאין לפני, אלא שמטריחין אותי לידע איזו גזירה קשה אביא עליהם". הפטרה זו היא הפטרת חזון ישעיה בן אמוץ, שם נאמר: "חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי" (וכמו שבכל שבת ור"ח אומרים הפטרה "השמים כסאי" בגלל פסוק אחד, "והיה מידי חודש" וכו'). נמצא שלפי זה בשבת ר"ח אב – מפטירים חזון. התוס' שם (ד"ה "ר"ח אב שחל להיות בשבת") מאריכים בעניין ההפטרות של אב ועד סוכות, ולדעתם עניין ההפטרה של שבת שחל בו ר"ח אב תלויה במחלוקת הראשונים: מתי מתחילות חומרות אבלות של אב – האם מר"ח או רק משבוע שחל ט"ב להיות בתוכה, וז"ל: "ואין אנו עושין כן אלא מפטיר בירמיה שמעו דבר ה', ובשבת שלפני ט"ב חזון ישעיהו, והטעם לפי שאנו נוהגין על פי הפסיקתא לומר ג' דפורענותא קודם תשעה באב, ואלו הן: 'דברי ירמיה', 'שמעו דבר ה', 'חזון ישעיהו'. ובתר תשעה באב שבע דנחמתא וכו' וסדר זה מתחיל בפנחס, וסימניך: דש"ח נו"ע אר"ק שד"ש. ולעולם שוש אשיש באתם נצבים וכו' וזה המנהג לא ישתנה לעולם ע"פ הפסיקתא, וכן פירש ר"ת". ועוד הוסיפו התוס': "והא שאין אנו מפטירין חזון בשבת שחל בו ר"ח אב, משום דקיימא לן דאין אבילות חל אלא בשבוע שחל ט"ב להיות בתוכה, ורב דאמר דמפטיר חזון סבר דהאבלות חל מיד שנכנס ר"ח, ואין הלכה כן". כלומר, כיון שאנחנו פוסקים שכל החומרות של אבלות מתחילות רק משבוע שחל ט"ב להיות בתוכו, לא יכולים לומר הפטרה מיוחדת כעין "חזון" בשבת ראש חודש, שאז עדיין לא התחילה האבלות, ומי שאמר שמפטירים ב"חזון ישעיהו" סבר שמתחילים את האבלות כבר מר"ח, ואין הלכה כן. ומסיימים התוס': "וכן פירש הר"ר אליעזר ממיץ, ולכך אנו מפטירין שמעו, וכן אנו נוהגין ע"פ מסכת סופרים שאנו קורין ויחל בתעניות, ובמתניתין אמרינן שקורין ברכות וקללות". נמצינו למדים דעתם: שבשבת ר"ח אב – לא מפטירין "חזון ישעיהו" כדברי הגמרא במגילה, אלא מפטירים "שמעו" כמו שמובא בפסיקתא. ועיין בתוספי הרא"ש (נדה ס"א ע"א ארבע שורות לפני הסוף), שפוסק כמו התוס' במסכת מגילה. אולם התוס' במסכת פסחים (מ' ע"ב ד"ה "אבל") נוקטים שיטה אחרת, וז"ל: "ובכמה דברים אנו סומכין על ספרים חיצונים ומניחין גמרא שלנו, דבפרק בתרא דמגילה (ל"א ע"ב) אמרי' ראש חודש אב שחל להיות בשבת מפטירין חדשיכם ומועדיכם דהיינו חזון ישעיה ואנו מפטירין השמים כסאי וכן הוא בפסיקתא, ובפר' ויחל אנו קורין בתענית שלנו אע"ג דתנן במגילה (גם זה שם) שקורין בתענית בקללות וברכות. ואנן סומכין על מס' סופרים (פי"ז הלכה ז')". כלומר שהתוספות פוסקים בפסחים שלא כמו במגילה, ואומרים שמפטירים 'השמים כסאי'. אולם הרמב"ם (הל' תפילה ונש"כ פי"ג ה"ד) בסדר ההפטרות כתב, וז"ל: "ואם חל ראש חדש להיות בשבת – מוציאין שני ספרים בשחרית, באחד קורין בו סדר אותה שבת ובשני קורא בו המשלים (=למפטיר) ובראשי חדשיכם, והמפטיר קורא ענין ראש חדש, ומפטירין: 'והיה מדי חדש בחדשו'. וראש חדש אב שחל להיות בשבת – מפטירין: 'חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי'. ור"ח שחל להיות באחד בשבת – מפטירין בשבת שלפניו: 'ויאמר לו יהונתן מחר חדש'". כלומר שהרמב"ם פוסק כדברי הגמ' האומרת שהקריאה של ההפטרה היא 'חזון ישעיהו'. אחר כך כותב הרמב"ם (שם הלכה י"ט): "נהגו העם להיות מפטירין קודם תשעה באב בשלש שבתות בדברי תוכחות, שבת ראשונה מפטירין בדברי ירמיהו, שנייה חזון ישעיהו, שלישית איכה היתה לזונה, וכן שבת שאחר תשעה באב מפטירין נחמו נחמו עמי" וכו'. הנה כי כן הרמב"ם כותב שבשבת השניה 'חזון', ואנחנו לא נוהגים כן אלא קוראים בשבת השניה 'שמעו'. ולדעת הרמב"ם בשבת השלישית קוראים 'איכה היתה', כלומר שבשבת השניה קוראים 'חזון' עד 'איכה היתה לזונה' וקוראים אותו בשבת השלישית. ועיין להג"מ (שם אות ב' ובמהדורות החדשות אות ג') על דברי הרמב"ם בהלכה ד', שבר"ח אב שחל בשבת פסק הרמב"ם להפטיר ב'חזון ישעיהו'. כתב הג"מ: "וכן איתא בפרק בני העיר (מגילה ל"א ע"ב), וכן ציוה רבי אפרים וכן רבי יצחק בן יהודה יצא מבית הכנסת בכעס שלא שמעו לו לעשות כן (=כדברי הרמב"ם) בגרמיזא. וכתב רבנו שמחה אבל מה נעשה המנהג עוקר את ההלכה ומפטיר דש"ח כסדרן (היינו: 'דבר, 'שמעו', 'חזון'). וכן כתב בספר המצוות שר"ח אב שחל בשבת שנהגו להפטיר "שמעו דבר ה'". אמנם אנו נוהגים להפטיר "השמים כסאי".

היינו שיש לנו שלוש שיטות: א. מפטירים 'השמים כסאי'. ב. מפטירין 'שמעו'. ג. מפטירין 'חזון'. הב"י בסי' תכ"ה הזכיר את המחלוקת אם מפסיקים בג' פורענותא או ז' נחמתא, וכתב שם: "והרד"א (=הרב דוד אבודרהם) כתב שאין מדלגין תלתא דפורענותא ז' דנחמתא בשום הפטרה אחרת כלל". והוסיף הב"י על זה, וכתב: "והוא הוה בקי בהני מילי טובא, ולכן ראוי לסמוך דבריו, וכן נוהגים וכו'. ואחר שגמרו ההפטרה (כדברי הרד"א: 'שמעו') אומרים פסוק ראשון ופסוק אחרון מהפטרת 'השמים כסאי' להזכיר שהיום ר"ח". ועיין לרמ"א (שם סעי' ב') שאינו מסכים להוסיף שני פסו' אלו. ועיין להגר"א (שם ס"ק י"א) טעם מר"ן וטעם רמ"א. והרמ"א (סי' תכ"ה סעי' א') כותב, וז"ל: "אבל ראש חדש אב שחל להיות בשבת – מפטירין שמעו (אבודרהם ומרדכי פרק בני העיר ומנהגים), וי"א השמים כסאי, וכן עיקר במקום שאין מנהג", ומקורו מתרומת הדשן (סימן י"ט), שנשאל: "ראש חדש אב שחל להיות בשבת, היאך המנהג להפטיר שמעו או השמים כסאי? ומאריך בתשובתו ואומר שאם יש מקום עם מנהג קבוע וידוע – אין לשנותו כלל, שהרי בדבר זה נחלקו רבוותא קמאי ובתראי וכו', אבל במקום שאין מנהג ידוע – נראה דיש להפטיר השמים כסאי וכו' וכענין זה הזכיר מהר"ם, ומסיק שם נמי ומפטירין השמים. אמנם בסמ"ג (עשה י"ט) וכן באשירי (פ"ג סימן י') ומרדכי פ' בני העיר (סי' תתל"א) כתוב בלשון זה שאנו סומכין על הפסיקתא ומפטירין שמעו בסימן דש"ח. ובא"ז נמי משמע דאין מפטירין השמים כסאי וכו' והנהו טעמי לא שייכי הכא וכו' וכן מסיק בהגה"ה במיימון דנוהגין להפטיר השמים. ועוד נראה כיון דפליגי בהך מילתא רבוותא קמאי ובתראי, שיש להכריע מטעם אחר ואית לן למנקט כלל אחרינא, דאמרינן בכל דוכתא: תדיר ושאינה תדיר תדיר קודם, והזכרה דראש חודש תדיר טפי מהזכרת פורענות דתשעה באב וכו' הנראה לע"ד כתבתי", עכ"ד התרומת הדשן. מתבאר שלדעתו צריך להפטיר "השמים", ועליו הסתמך רמ"א ופסק להפטיר "השמים". הגר"א בשני מקומות (בס"ק ג' וגם בס"ק ד') כותב שהפטרת 'השמים כסאי' בשבת ר"ח היא מדינא דגמרא, ובר"ח אב מפטירין 'חזון', וגם היא מדינא דגמרא, ולכן אף על פי שהרמ"א כתב: "וכן עיקר" דחה את הסברא הזו מההלכה ופסק כדעת השו"ע לומר "שמעו". וכתב עוד הגר"א שאילו בעל תרוה"ד היה רואה את התוס' במגילה, שסוברים להפטיר 'שמעו', לא היה פוסק לומר 'השמים כסאי' אלא 'שמעו'. ומה שהתוס' בפסחים בשם הפסיקתא כתבו שצריך לומר 'השמים כסאי' – טעות סופר הוא, ז"א שאין בפסיקתא להפטיר 'השמים כסאי' אלא 'שמעו'. למעשה בחו"ל לא נהגו בצורה אחידה, חלק פסקו כרמ"א, וחלק פסקו לומר 'שמעו'. אבל לספרדים היתה דעה אחידה בעניין הזה, ובארץ גם האשכנזים וגם הספרדים אומרים 'שמעו' כמו התוס' במגילה, וכיון שיש בהפטרה זו דברי תוכחה, אף על פי שהוא ר"ח אב, אומרים אותה. אבל הספרדים נהגו שאחרי שאומרים את ההפטרה, אומרים את הפסוק הראשון והאחרון של שבת וראש חודש 'השמים כסאי וכו' והיה מדי חודש בחודשו וכו'. והכל בכדי להזכיר שהיום ר"ח, והספרדים לא מקפידים על מה שמדלגים מנביא לנביא, כיון שהכל נמצא היום בתוך ספר הפטרות או בתוך החומש. והאשכנזים לא נהגו כך (וראה משנ"ב סי' תכ"ה ס"ק ח'). אמנם יש מי שאומר שגם האשכנזים, אע"פ שבכל השנה לא מוסיפים שני פסוקים אלו, יזכירו בשבת של ר"ח אב, את הפסוק הראשון והאחרון של 'השמים כסאי', ומה שאומרים 'שמעו' הוא מפני שכך תקנו חז"ל. ויש חלק מהאשכנזים שממשיכים מנהגם מחו"ל ומפטירים 'השמים כסאי'. וראה עוד מאמר מרדכי, למועדים ולימים (פרק כ"ה סעי' כ"ג).

[160] ויש להיזהר שלא לעשות מזה שום מחלוקת, מכיון שמחלוקת תמיד אינה טובה, ובפרט בימים אלו של חודש אב דכל החורבן והגלות היא בעוון שנאת חנם. ולכן בימים אלה, יש להרבות אהבה ואחווה שלום ורעות.

[161] שו"ע (סי' תכ"ח סעי' ח').

[162] ישעיה (פרק מ' מתחילתו עד פסוק כ"ו).

[163] ישעיה (פרק מ"ט פסוק י"ד עד סופו, ופרק נ' מתחילתו עד סופו, ופרק נ"א מתחילתו עד פסוק ג').

[164] ישעיה (פרק נ"ד מפסוק י"א עד סופו, ופרק נ"ה מתחילתו עד פסוק ה').

[165] ישעיה (פרק נ"א מפסוק י"ב עד סופו, ופרק נ"ב מתחילתו עד פסוק י"ב).

[166] ישעיה (פרק נ"ד מתחילתו עד פסוק י').

[167] ישעיה (פרק ס' מתחילתו עד פסוק כ"ב).

[168] ישעיה (פרק ס"א מפסוק י' עד סופו, ופרק ס"ג מתחילתו עד פסוק ט').

[169] ישעיה (פרק נ"ד מפסוק י"א עד סופו, ופרק נ"ה מתחילתו עד פסוק ה').

[170] ראה מחלוקת השו"ע ורמ"א (סי' תכ"ה סעי' א'-ב'). הספרדים הפוסקים כדעת השו"ע – מפטירים "עניה סוערה" בשבעה דנחמתא, והטעם שלא מפטירים ככל שבת ור"ח, כי לא רוצים להפסיק בשבעה דנחמתא. ולאשכנזים הפוסקים כדעת הרמ"א – מפטירים "השמים כסאי" בלבד, ולא "עניה סוערה" ולא אומרים פסוק ראשון ופסוק אחרון של הפטרת "מחר חודש". והטעם, כי גם בהפטרת "השמים כסאי" יש פסוקים של נחמה: "שמחו את ירושלים וגילו בה" וכו' "כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם, ובירושלים תנוחמו". ובהפטרת שבת כי תצא שם משלימים וקוראים גם את ההפטרה של "עניה סוערה" עם הפטרת "רני עקרה" (ראה משנ"ב סי' תכ"ה ס"ק ז').

[171] דלדעת הרמ"א אין מפסיקים מנביא לנביא, וכמובא לעיל בהערה ק"ט כשחל ר"ח בשבת וראשון.

[172] ראה שו"ע (סי' קמ"ד סעי' ב'), רמ"א (סי' רפ"ה סעי' ז'), ולמעשה לא ראינו שנוהגים כן.

[173] ראה סידור קול אליהו (עמ' תקמ"ג).