פרק לז – הכרזת ראש חודש והתענית

הכרזת ראש חודש

א – מנהג ישראל להכריז בשבת קודם "ראש חודש" על ראש החודש שעתיד לחול באותו שבוע ולברך את החודש הבא בנוסח "יהי רצון". על שם הכרזה זו נקראת השבת: "שבת מברכים"[1].

טעמים להכרזה

ב – מכריזים[2] על ראש החודש לפני בואו, מכמה טעמים:

1 – להזכיר לציבור שיש הלכות מיוחדות לראש חודש.

2 – להודיע לציבור אם ראש חודש יחול יום אחד או יומיים[3].

הכרזה בשבת

ג – מכריזים על "ראש חודש" ביום השבת דווקא, משום שביום השבת רבים באים להתפלל בבית הכנסת ונשארים עד סוף התפילה, מה שאין כן בימי השבוע[4].

הכרזה אינה קידוש

ד – הכרזת "ראש חודש" בבית הכנסת אינה קידוש החודש, אלא "סימנא בעלמא", שהרי כיום אין אנו מקדשים את החודשים בפועל אלא סומכים על חכמים, שראו שהסמיכה עתידה להתבטל מישראל וקידשו את החודשים עד זמן ביאת הגואל צדק[5].

לא הכריזו

ה – לא הכריזו על ראש החודש בבית הכנסת – אין זה מעכב.

נוסח "ברכת החודש"

ו – פותחים בתפילת "יהי רצון" ואומרים בנוסח התפילה: "מלפני אלוקי השמים"[6].

ז – אומרים תפילת "יהי רצון" על בית חיינו ועל השכינה.

ח – אומרים תפילת "יהי רצון" לרחם על עם ישראל.

ט – אומרים תפילת "יהי רצון" על החכמים, ומתפללים לקיים בנו חכמי ישראל[7].

י – אומרים תפילת "יהי רצון" לבשורות טובות.

יא – מברכים את החודש הבא בברכות רבות, ובחורף מוסיפים: "ולגשמים בעתם" ובקיץ: "ולטללי ברכה"[8].

ר"ח יום או יומיים

יב – כאשר ראש חודש חל יום אחד אומרים: "בסימן טוב יהא לנו ראש חודש פלוני ביום פלוני". וכאשר חל יומיים מציינים את שני ימי ראש החודש, ואומרים: "בסימן טוב יהא לנו ר"ח פלוני, ביום פלוני ופלוני".

ראשי חודשים מיוחדים

חודש תשרי

יג – אין מכריזים על ראש חודש "תשרי" בשבת שלפניו, מכמה טעמים:

א – משום שהפסוק בתהילים[9] אומר: "בכסה ליום חגנו". כלומר, יש לכסות את יום החג הוא "ראש השנה" ולא לפרסמו.

ב – משום שביום זה חל ראש חודש וגם יום טוב, ואילו היו מכריזים עליהם היו צריכים לשנות מן ההכרזה הנהוגה בשאר שבתות מברכים ולהכריז על שניהם, ואין לשנות מהנוסח[10].

חודש אב

יד – מכריזים על ראש חודש "אב" [המכונה "מנחם אב"] בשבת שלפניו ככל ראשי חודשים אחרים. אמנם, בעבר נהגו [על פי מנהג קדום] לא להכריז על ראש חודש "אב", בשל הפסוק באיוב[11]: "בְּמִסְפַּר יְרָחִים אַל יָבֹא"[12], אולם המנהג הנכון להכריז גם על ראש חודש "אב"[13].

הכרזה בחודש אב

טו – אין משנים מנוסח הכרזת החודש בראש חודש "אב" ואומרים את הנוסח הרגיל כמו בכל שאר שבתות מברכים. אמנם, יש מוסיפים ברכה מיוחדת: "יהפכהו הקדוש ברוך הוא עלינו ועל כל עמו ישראל לטובה"[14].

הוספה בחודש אב

טז – יש נוהגים להוסיף בנוסח הכרזת ראש חודש "אב": "מחדש חדשים", ויש להם על מי לסמוך[15]. אמנם, גם למנהגם – אין לומר תוספת זו בלשון קינה[16]. ומכל מקום, המנהג הטוב ביותר הוא לומר את הנוסח הרגיל כבכל שבתות מברכים.

חודש חשון

יז – חודש מרחשוון – יש קוראים את שם החודש: "חשוון", ויש קוראים: "מרחשוון". ומכל מקום, בין אם הכריזו על חודש "חשוון" ובין אם על "מרחשון" – אין זה מעכב[17].

מנהגים בהכרזה

מנהגי הכרזת החודש

יח – יש נוהגים להכריז על ראש החודש אחרי שמחזירים את ספר התורה להיכל בשעה שההיכל פתוח[18]. אמנם, מנהגנו להכריז על ראש החודש כשספר התורה מונח עדיין על התיבה לפני החזרתו להיכל[19].

עמידה בהכרזה

יט – נוהגים לעמוד בעת אמירת "יהי רצון" בהכרזת ראש החודש, בין החזן ובין הקהל, כפי שהיו עומדים בעת "קידוש החודש"[20].

פרסום המולד

כ – טוב לדעת את זמן מולד הלבנה לפני שמכריזים עליו, ולכן יש נוהגים להכריז על זמן המולד המדויק לפני אמירת "יהי רצון"[21]. אמנם, אם לא הכריזו על זמן המולד – אין זה מעכב.

הכרזת הקהל

כא – נוהגים שכל הקהל מכריזים על ראש החודש ואומרים את "ברכת החודש"[22].

הכרזת תענית

הכרזת התענית

כב – מנהג הספרדים להכריז על תעניות י"ז בתמוז ועשרה בטבת בשבת שלפניהם[23].

זמן ההכרזה

כג – מכריזים על התענית אחרי קריאת ההפטרה וברכותיה, לפני "אשרי יושבי ביתך".

תעניות שאין מכריזים

כד – אין מכריזין על תעניות תשעה באב, יום הכיפורים ותענית אסתר בשבת שלפניהם[24], וסימנך: "אכ"ף עליו פיהו"[25]. כמו כן אין מכריזין על צום גדליה[26].

הכרזת בני אשכנז

כה – מנהג האשכנזים לא להכריז על אף אחד מן הצומות, כפי שכתב הרמ"א: "ומנהג האשכנזים שלא להכריז שום אחד מהם"[27]. ויש חלק מקהילות הספרדים שנהגו כאשכנזים בזה ולא היו מכריזים על אף אחד מן הצומות[28].

כו – רצוי להכריז היום בערוצי הקודש את ימי התענית שצריך להתענות בהם[29].

חיוב הצום גם ללא הכרזה

כז – גם הנוהגים להכריז על התענית, אם לא הוזכרו ע"י הש"ץ – פשוט דחייב האדם לצום את הצומות הללו[30].

הכרזת תענית בה"ב

כח – הנוהגים לצום צומות בה"ב – צריכים להכריז עליהם, בין האשכנזים ובין הספרדים[31].

הכרזת תענית בכל מקום

כט – במקום שלא נוהגים להכריז על הצומות בשבת בנוסח הכרזת התענית המקובל ["אחינו בית ישראל שמעו" וכו'] – מומלץ לגבאים להכריז בלשונם שצום פלוני יחול ביום פלוני, וטוב להכריז גם על זמני תחילת התענית, דהיינו זמן עלות השחר וסיום התענית. וכל זאת, משום שכחו של יצה"ר גדול להטעות את הציבור ולהביא להם שכחה, וע"כ טוב להזכיר לציבור את זמני התענית[32].

נוסח הכרזת התענית

ל – אומרים: "אחינו בית ישראל שמעו צום הרביעי" (לשבעה עשר בתמוז), ואם זה צום עשרה בטבת אומר: "צום העשירי יהיה יום פלוני, יהפוך אותו הקדוש ברוך הוא לששון ולשמחה, כדכתיב: 'כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו'"[33].

תפילה בסיום ההכרזה

לא – מברכים את עם ישראל בכך שהצומות יהפכו לששון ושמחה, ומוסיפים את הפסוק מזכריה[34] "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי …. והאמת והשלום אהבו"[35].

הכרזת תענית דחויה

לב – י"ז בתמוז שחל בשבת ונדחה ליום ראשון, נוהגים הספרדים להכריז על הצום בשבת עצמה, בנוסח הבא: "אחינו בית ישראל שמעו, צום הרביעי היה צריך לחול ביום שבת אבל נדחה ליום ראשון, ומחר הוא יום התענית".

לג – גם במקום שלא נהגו להכריז בנוסח הכרזת התענית המקובל: "אחינו בני ישראל שמעו" – מותר להכריז על הצום בשבת שלפני צום י"ז בתמוז דחוי, כדי להזכיר לציבור שביום ראשון זה יחול יום תענית דחוי.

[1] כה"ח (סי' רפ"ד ס"ק מ"ב), מגן אברהם (סי' תי"ז ס"ק א'). וכך כתב המשנ"ב (סי' תי"ז ס"ק א'), וז"ל: "מנהג קדמונינו לברך את החודש בשבת שלפני ר"ח", וראה בשער הציון (שם ס"ק א').

[2] מגן אברהם (סי' תי"ז ס"ק א'), וז"ל: "וכתוב בספר יראים דאין זה קידוש בית דין אלא שמודיעים להעולם מתי ר"ח", עכ"ל. והביאו הכה"ח (שם ס"ק ז'). ובמשנ"ב (שם ס"ק א'), וז"ל: "ואין ברכת ר"ח כקידוש החודש שהיה מלפנים אלא שמודיעים להעולם מתי יחול ר"ח ויזהרו בכל הלכות החודש", עכ"ל.

[3] גם כיום, אף שיש לוחות שנה לכל אחד, צריכים להמשיך בהכרזה זו, וכפי שעינינו רואות שנמצאו טעויות בלוחות האחרונים, "עינינו ראו ולא זר".

[4] כתב בשבולי הלקט (ענין ראש חודש סימן ק"ע), וז"ל: "כן מה שמכריזין אותו בשבת שלפני ראש חודש אינו זכר לקידוש החודש, שהרי אין מקדשין ראש חדש אלא בזמנו, אלא להשמיע לעם שבבית הכנסת יום קביעת החודש כדי שיודע לכל אדם. לפי שבימות החול פעמים בני אדם טרודין במלאכתן ואין באין לבית הכנסת והדבר משתקע ביניהו, כן כתב אחי ר' בנימין נר"ו", עכ"ל. וכן כתב הבא"ח (ש"ש פרשת ויקרא סעי' ז'), וז"ל: "מפני שביום השבת כל העם נאספים בבית הכנסת ושומעין ההכרזה", עכ"ל. וראה בערוך השולחן (סי' תי"ז סעי' ח').

[5] ספר המצוות לרמב"ם (מצות עשה קנ"ג), וז"ל: "לא מפני חשבוננו נקבעהו יום טוב בשום פנים אלא מפני שבית דין הגדול שבארץ ישראל כבר קבעוהו זה היום ראש חודש או יום טוב. ומפני אמרם שזה היום ראש חדש או יום טוב יהיה ראש חדש או יום טוב, בין שהיתה פעולתם זאת בחשבון או בראיה. כמו שבא בפירוש (ספר' אמור פ"י): 'אלה מועדי י"י אשר תקראו אותם' – אין לי מועדות אלא אלו, כלומר שיאמרו הם שהם מועדות, אפילו שוגגין אפילו אנוסין אפילו מוטעין, כמו שבאתנו הקבלה. ואנחנו אמנם נחשב היום כדי שנדע היום שקבעו הם, ר"ל בני ארץ ישראל, בו ר"ח כי במלאכה הזאת בעצמה מונין וקובעין היום, לא בראיה. ועל קביעתם נסמוך, לא על חשבוננו, אבל חשבוננו הוא לגלויי מילתא. והבן זה מאד", עכ"ל. וכתב ערוך השולחן (סימן תי"ז אות ז'), וז"ל: "וזהו הכל בזמן שעדיין היתה סנהדרין וחכמים סמוכים בארץ ישראל, ועכשיו אנו סומכין על החשבונות מלוחות השנים דהלל הנשיא, נכד נכדו של רבינו הקדוש, כשראה הפיזור הגדול של בני ישראל שנתפזרנו בארבע כנפות הארץ וביטול הסנהדרין והסמיכות, עמד הוא ובית דינו הגדול וחישבו החדשים והשנים ע"פ דיני התורה וחכמת המזלות, וקידשו החדשים עד סוף העולם. ולזכרון זה אנו עומדים ומברכים את החדש ר"ח פלוני ביום פלוני. ועיקר סמיכתינו על חשבונם של הלל הנשיא והחכמים הסמוכים שהיו בימיו, והם קידשו כל החדשים וכל המועדים, והם עיברו כל השנים הראוים להתעבר עד סוף העולם. ולכשיבא גואל צדק אז נקדש עוד כל חדש בפ"ע כימי קדם. וכל זה ביאר הרמב"ם בספרו הגדול ובמנין המצות מצוה קנ"ג [והרמב"ן שם ג"כ דעתו כן, ופלפל שם עם הרמב"ם, וזהו מסקנתו, וגם כוונת הרמב"ם כן הוא, כמ"ש שם בעל מגילת אסתר, ע"ש ודו"ק]". וע"ע כה"ח (סי' תי"ז ס"ק ז').

[6] הנוסח מובא בסידור קול אליהו (עמ' תקנ"ה). וראה כה"ח (סי' תי"ז ס"ק ב') בשם האבודרהם שיש מקומות שאומרים: "מלפני אלהי השמים". וראה בסידור בית מנוחה (עמ' 387) שאומרים: "אלהי שמים", וכן כתב הגר"ח פלאג'י בספרו נפש החיים (מערכת י'). וראה בא"ח (ש"ש פרשת ויקרא סעי' ז'), וז"ל: "תיקנו לומר יהי רצון על קבלת ר"ח בשבת שלפני ר"ח", עכ"ל.

[7] והקשה ה'שלמי חגיגה' (דף רי"ט): מה ראו לברך את חכמי ישראל? ואומר: שהרי הם תקנו לנו מולדות ואת הלוח הנהוג כיום, כמו שכתוב: "אשר תקראו אותם במועדם" – אל תקרי "אותם" אלא "אתם", והם מסרו והעבירו מאיש לאיש עד הלל השני שתיקן את לוח העיבור שאנחנו נוהגים בו היום, ולולי זה לא היינו יודעים מתי ר"ח, ולכן מזכירים אותם לטובה. וכן שה' יזכנו להחזרת עטרה ליושנה שנזכה שבי"ד יקדש את החודש. וראה באבודרהם (סדר ראש חודש). וע"ע בבא"ח (פרשת ויקרא ש"ש אות ז'), כה"ח (סי' תי"ז ס"ק ג').

ומסופר על הרה"ג רבי בן ציון קוינקא ע"ה שהיה אב בי"ד בירושלים, ששאל אותו פעם יהודי עשיר: וכי רק החכמים מתקיימים ואנחנו נמות? ואמר לו תירוץ זה של ה'שלמי חגיגה', וכשלא נחה דעתו של זה, אמר לו: בוא למחר ואומר לך תרוץ. בא למחרת וענה לו, שאנחנו מתפללים לפני כן: "יהי רצון וכו' תעצור המגפה, המשחית והחרב" וכו', והרי אם ישראל חוטאים לוקח הקב"ה צדיק אחד לכפר על הדור. לכן אומרים: "לקיים לנו חכמי ישראל" ולא לקחת ח"ו ת"ח כדי לכפר על הדור, ואעפ"כ לא יהא לעם ישראל נזק.

[8] עיין באבודרהם (שם). בא"ח (ש"ש פרשת ויקרא סעי' ח'), וז"ל: "באמירת מי שעשה נסים וכו', בחורף יאמר: 'ולגשמים בעתם', ובקיץ – לא יאמר כן, אלא יאמר: 'ולטללי ברכה', גם יכוין ר"ת מי שעשה נסים שמ"ן, והוא בא"ת ב"ש שם קדוש בי"ט", עכ"ל.

[9] תהילים (מזמור פ"א פסוק ד').

[10] מגן אברהם (סי' תי"ז סק"א) וכן כתב המשנ"ב (שם ס"ק א') וכן כתב הכה"ח (שם ס"ק ד') ובלדוד אמת (סעי' כ"ד). ובביאור הטעם כתב בלבוש (סי' תכ"א סעי' א'), וז"ל: "משום דכתיב (תה' פ"א, ד'): 'בכסה ליום חגנו' דמיירי בראש השנה, כלומר שיהא אותו החג מכוסה ולא יפרסמוהו, כמו שכתבתי טעמא בהלכות ראש השנה (סי' תקפ"א סעי' א') להעלימו מן השטן שלא יקטרג עלינו", עכ"ל. ובערוך השולחן (סימן תי"ז סעי' ט'), וז"ל: "בתשרי לא נהגו לברך החדש בשבת שלפניו, והרמז לזה: 'בכסא ליום חגנו'. ועוד דאיך נזכיר בו ר"ח תשרי ביום פלוני ולא נזכיר ראש השנה?! ואם נזכיר ר"ח וראש השנה ביום פלוני יהיה שינוי מכל שבת המברכים ועוד דלא נקרא ר"ח זה בשם ר"ח כלל אלא בשם ראש השנה", עכ"ל. ועיין בשער הציון (שם סי' תי"ז ס"ק ב') שהביא עוד טעם, וז"ל: "ועיקר הטעם הוא, דכיון דראש חדש תשרי הוא יום טוב של ראש השנה, למותר להזכיר זאת מקודם, ופשוט", עכ"ל.

[11] איוב (פרק ג' פסוק ו').

[12] והתרגום באיוב (ג', ה') מפרש ש"במנין ריש ירחא לא יעול". ובמגן אברהם (סי' תי"ז ס"ק א'), וז"ל: "ובכ"ה (=ובכנסת הגדולה) כ' שיש מקומות שאין נוהגין לברך ר"ח אב", עכ"ל. וביאר במחצית השקל שם, וז"ל: "כמדומה ראיתי בספר א' (אח"ז מצאתיו בהגהת מרדכי פרק אלו מגלחין בשם תוספתא, ודחה שם טעם זה, ודין זה הובא לקמן בעט"ז ר"ס תקמ"ט, ע"ש) הטעם, שאיוב קילל את יומו ואמר: 'במספר ירחים אל יבא', ודרך אסמכתא הואיל וחודש זה של פורעניות לכן אין מברכים אותו כשאר חדשים", עכ"ל. וכן הביא המשנ"ב (שם ס"ק א'), וז"ל: "ויש מקומות שאין נוהגין לברך ר"ח אב, משום שהוא חודש של פורעניות", עכ"ל.

[13] ראה כה"ח (סי' תי"ז ס"ק ה'). וכן נוהגים בארץ-ישראל וכן נהגו רבים מבני אשכנז (לוח אר"י להרב טיקוצ'ינסקי) כהרב החיד"א, ובאמת פסוק זה אמר איוב על עצמו כשהוא נולד ש"מספר ירחים אל יבוא", ולא נאמר על חודש אב, ובפרט שהרי גם נאמר: "הנה הלילה הזה יהא גלמוד, אל תבוא רננה בו", ואנו אומרים הלל בר"ח אב.

[14] עיין כה"ח (סי' תי"ז ס"ק ה').

[15] בסידור בית מנוחה (עמ' 388) הובא נוסח: "מחדש חדשים". וכן בספר כתר שם טוב (גאגין) כתב שיש נוהגים להכריז החודש בנוסחא זו של "מחדש חדשים".

[16] כתב החיד"א ב'לדוד אמת' (כ"ד סעי' ב'): "החזנים שלפני חודש אב אומרים 'מחדש חדשים' בקול קינה, ומאריכים בזה לקונן כל הנוסח – לא יפה עושים לעורר בשבת בכי יגון ואנחה ובמקום זה יותר טוב שיבכו ויקוננו בט"ב באמת כראוי, ויתעוררו כפי חיובינו על חילול שמו ח"ו וחילול תורתו וגלות השכינה ח"ו כמה מאות שנים בעוה"ר. אי איישר חילי אבטליניה קול המצר לישראל בשבת קודש, ובפרט שהראשונים ביטלו במקומותינו הקינות בשבת".

[17] עיין בספר גט פשוט (אבה"ע סי' קכ"ו סעי' ו' ס"ק ל"ה) שמביא בשם מהרשד"ם שמי שכותב: "חשון" – זה טעות סופר, לפי ששמו הוא: "מרחשון" דוקא (ונ"מ לגט), ושדי חמד (מערכת גט סי' י"ז אות ו'). ועיין שם, ושם כתב ש"מרחשון" בתיבה אחת ולא מפסיקין בין "מר" ל"חשון"). ובשדי חמד (שם) מביא שבסלוניקי היו כותבים אותו חשון ובוא"ו אחד. ולמעשה, בגיטין וכתובות ידקדקו לכתוב: "מרחשון", אבל במכתבים יכולים לכתוב: "חשון,, ואין נ"מ בזה. וגם לענין גיטין מבואר בספר גט פשוט שם, שאם כתב: "חשון" ולא "מרחשון" – הגט כשר. ועוד עיין כה"ח (סי' תכ"ז ס"ק ב', ד').

[18] כן כתב בנתיבי עם (סי' תי"ז) שכך היה מנהג הטורקים.

[19] ראה כה"ח (סי' תי"ז ס"ק א').

[20] מגן אברהם (סי' תי"ז ס"ק א'), וז"ל: "ומ"מ נהגו לעמוד בשעת אמיר' ר"ח ביום פלוני דוגמת קידוש החודש שהי' מעומד", עכ"ל. וכתב המחצית השקל שם, וז"ל: "ר"ל לזכר בעלמא", ועיין לרע"א מה שהקשה בהגהותיו ואומר: 'בער אנוכי ולא אדע' בלשון ענוה, איך אומר המ"א שהיו עומדים בשעת קידוש החדש, והרי במסכת ראש השנה פרק ג' מובא שהעדים היו עומדים והדיינים היו יושבים והם היו מקדשים בעודם יושבים?! ומ"מ הוא לא חולק על המנהג, רק שאומר שמקורו של המג"א לא מובן. וע"ע משנ"ב (שם ס"ק א'), בא"ח (ש"ש פרשת ויקרא ס"ק ז'), כה"ח (שם ס"ק ז'), וכן הוא בערוך השולחן (שם סעי' ח').

[21] ערוך השולחן (סי' תי"ז סעי' ח'), קרנות צדיק להרה"ג המקובל אליהו מני (פ"ג אות צ"ג), כה"ח (סי' תי"ז ס"ק ח'), שו"ת ישכיל עבדי (ח"ז סי' כ"ח אות ד').

[22] ראה כה"ח (סי' תי"ז ס"ק ט').

[23] בבית יוסף (סימן תק"ן) הביא משם הרב דוד אבודרהם: "בשבת שקודם לצומות הללו אחר קריאת ההפטרה קודם אשרי צריך שיכריז שליח צבור להודיע לקהל באיזה יום יחול הצום. ואומר: 'אחינו ישראל שמעו! צום פלוני ביום פלוני. יהפוך אותו הקב"ה לששון ולשמחה כמו שהבטיחנו בנחמות. ונאמר אמן'". וכ"פ בשו"ע (סימן תק"נ סעיף ד'): "בשבת קודם לצום מכריז שליח צבור הצום, חוץ מט' באב וצום כפור וצום פורים, וסימנך: אכ"ף עליו פיהו". ויש מי שאומר שהכרזת התענית באה בגלל שצריך לקבל תענית מראש. וכמו שבכל תענית יחיד צריך אדם לקבל התענית עליו ביום קודם לכן במנחה, כך בתעניות הללו שהם בגדר מנהג שקיבלו עליהם, כיון שכעת אין שעת שמד, לכן מכריזים עליהם, שזה כמו "קבלת הצום" (ועיין להגר"א שם).

[24] שו"ע (סי' תק"ן סעי' ד'). וע"ע כה"ח (שם ס"ק כ"ו) שהטעם – לפי שהם ידועים לכל.

[25] משלי (ט"ז, כ"ו).

[26] ראה כה"ח (סי' תק"ן ס"ק כ"ז). וע"ע במהר"א אזולאי בהגהותיו ללבוש (סי' תק"ן אות ב').

[27] כתב הרמ"א (סי' תק"ן סעי' ד'): "ומנהג האשכנזים שלא להכריז שום אחד מהם", ומקור המחלוקת היא, שהרד"א אומר שצריך שהש"צ יכריז כדי להודיע לקהל באיזה יום יחול הצום, והרמ"א (בדרכי משה) סתם ולא פירש מה הטעם שאין מכריזין. אולם הובא בכה"ח (שם ס"ק כ"ח) מאחר והם כתובים בפסוק (זכ' ח', י"ט): "כֹּֽה־אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית־ יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּֽלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָֽבוּ", אין צורך להכריז. ונראה שהכוונה, ע"פ מה שפסק השו"ע (סי' תקס"ב סעי' ה'): "כל תענית שלא קבלו היחיד מבעוד יום – אינו תענית", אך שם כתב עוד (סעי' י"ב): "תענית שגוזרים על הציבור – אין כל יחיד צריך לקבלו בתפילת מנחה אלא ש"ץ מכריז התענית והרי הוא מקובל", וע"כ אם נאמר הטעם משום שצריך שיקבלו עליהם, א"כ הואיל והם כתובים בפסוק – קבלו כל אחד ואחד, ואין צורך להכריז בשבת ולא לקבלו לפני מנחה ביום שלפניו. ולכן כתב רמ"א שלא נהגו, אבל טעמו של הרד"א המובא בב"י, אינו משום הכרזה אלא כלשונו להודיע היינו להזכיר לציבור מתי חל יום התענית. למעשה, גם כיום ממשיכים הספרדים להכריז, ורק בשתי שבתות – לפני י"ז בתמוז ולפני י' בטבת, ויש מקומות שנוהגים כדעת רמ"א ולא מכריזים.

[28] עיין מנהגי מצרים (או"ח אות נ"ה).

[29] שהרי אחד מטעמי הכרזה הוא שיזכרו את הצום. ובמיוחד היום שהרבה משתמשים בתאריך לועזי, ואינם יודעים את ימי הצומות, והכרזה תועיל לו. ולכן כדאי להכריז שיתכוננו אליו לפני כן באכילה או במחשבה להתעורר לתיקון.

[30] כאמור לעיל, שאין מכריזים מן הדין, הרי מושבע ועומד על כך.

[31] ראה שו"ע (סי' תקס"ב סעי' ח'), כה"ח (סי' תק"נ ס"ק ס'), ערוך השלחן (סי' תקס"ב סעי' ד'), משנ"ב (סי' תקס"ב ס"ק ל"ט).

[32] עיין לעיל הערה כ"ז.

[33] כה"ח (סי' תק"ן ס"ק כ"ד). וראה עוד לעיל הערה כ"ג.

[34] זכריה (פרק ח' פסוק י"ט).

[35] כך הובא בסידור בית מנוחה (עמ' 388). ועיין באבודרהם (סדר תפילת התעניות), סי' קול אליהו (עמ' תקמ"ו), מאמר מרדכי, למועדים ולימים (פרק כ"ד סעי' נ"ג).