פרק מא – זמן צאת השבת

זמן צאת השבת

א – זמן צאת השבת מעיקר הדין הנו ב"צאת הכוכבים" מיד בתום "בין השמשות" שאחרי "שקיעת החמה", אך יש חיוב תוספת שבת ביציאתה, ויתבאר להלן.

זמן בין השמשות

ב – שיעור זמן "בין השמשות" הנו שיעור מהלך שלושת רבעי מיל[1]. ונחלקו הפוסקים בחישוב זמן מהלך שלושת רבעי מיל. יש אומרים שזמן מהלך מיל הנו שמונה עשרה דקות, וממילא שלושת רבעי המיל הוא שלוש עשרה דקות וחצי[2]. יש אומרים ששיעור מהלך מיל הוא עשרים ושתים דקות וחצי[3], וממילא שלושת רבעי המיל הם שש עשרה דקות וחצי. ויש אומרים שזמן מהלך מיל הוא עשרים וארבע דקות, ושלושת רבעי המיל הם שמונה עשרה דקות.

למעשה לרוב הדעות זמן מהלך שלושת רבעי מיל הנו שלוש עשרה דקות וחצי. ולפי זה מעיקר הדין זמן "צאת השבת" הנו שלוש עשרה דקות וחצי אחרי שקיעת החמה.[4]

תוספת מחול על הקודש

ג – כשם שמוסיפין מחול על הקודש בכניסת השבת, כך יש להוסיף מחול על הקודש ביציאת השבת[5]. ולכן מאחרים להתפלל תפילת "ערבית" במוצאי שבת, כדי להוסיף על השבת זמן נוסף אחרי "צאת הכוכבים"[6].

שיעור התוספת

ד – בשיעור תוספת שבת במוצאי שבת יש כמה וכמה מנהגים ובמקומות שונים נוהגים מנהגים שונים. בירושלים נוהגים להוציא את השבת כשלושים וחמש דקות אחרי השקיעה בחורף, וכארבעים דקות אחרי השקיעה בקיץ[7]. יש מקילין המוסיפין זמן קצר יותר לשבת ומוציאין את השבת חצי שעה בלבד אחרי "צאת הכוכבים"[8]. ובמקומות שונים נהגו להוסיף זמנים שונים.

ה – בשעת הדחק, לדוגמא: כאשר יש זקן או חולה שצריכים לאכול בצאת השבת- מקילין להוציא את השבת עשרים דקות אחר שקיעת החמה[9].

שיטת רבנו תם

ו – אף על פי שמאחרים להוציא את השבת, אין זה משום שחוששים לשיטת רבנו תם הסובר שיש להוציא את השבת ע"ב דקות אחר השקיעה, מכיון שבארץ ישראל לא חוששים לדעת רבינו תם"[10]. ולכן, מן הדין אין חיוב להמתין עד שיגיע זמן רבנו תם, ומותר לעשות מלאכה אחרי שתעבור תוספת השבת שאחרי "צאת הכוכבים", כפי שנתבאר לעיל.

ז – למרות האמור לעיל, אין לזלזל במי שמחמיר כשיטת רבנו תם בצאת השבת, שהרי מצאנו דעות הסוברות כמותו ואי אפשר לבטל את דעתו. ומכל מקום, אין לפסוק הלכה כדעת רבנו תם. ולכן הרוצה לנהוג כשיטת רבנו תם- ינהג כך רק כחומרא או כהידור, אך לא כפסק הלכה כמותו. והיכא שאפשר לנהוג כמותו- ינהג, והיכא דאי אפשר- לא ינהג כמותו[11].

מנהג בלי נדר

ח – הרוצה להתחיל לנהוג כרבנו תם, יאמר שנוהג כך בלי נדר[12]. ועדיף לומר: "בלי נדר אנהג כרבנו תם" ולא הפוך: "אנהג כר"ת, בלי נדר", כיוון שכאשר אמר את המילים: "אנהג כרבנו תם" כבר קיבל את המנהג ולא יועיל שיאמר אח"כ: "בלי נדר"[13]. ולכן, יאמר את המילים: "בלי נדר" בתחילת קבלת המנהג, ואח"כ יאמר מהו המנהג שמקבל על עצמו.

התרת נדרים

ט – אדם שנהג כשיטת רבנו תם והיה מוציא את השבת ע"ב דקות אחרי "שקיעת החמה", משום שחשב שצריך לנהוג כך מצד הדין, וכשנודע לו שאין צריך לנהוג כך מצד הדין רוצה לשנות מנהגו-צריך התרת נדרים[14].

י – מי שנהג כשיטת רבנו תם וקיבל זאת על עצמו כחומרא ולא משום שחשב שיש לנהוג כך מצד הדין- צריך התרה בשלושה תלמידי חכמים, וצריכים הם למצוא פתח להתיר את נדרו, וכל זאת משום שידע שאין זו חובה מן הדין וקיבל על עצמו לנהוג כך כחומרא[15].

אמירה לאחר

יא – מי שקיבל על עצמו לנהוג כשיטת רבנו תם מן הדין – אסור לו לומר לאחר לעשות מלאכה עבורו תוך כדי תוספת זמן זו[16].

יב – קיבל על עצמו לנהוג כשיטת רבנו תם כחומרא – מותר לו לומר לאחר לעשות עבורו מלאכה תוך כדי תוספת זמן זו, וכגון: לומר לחברו להסיעו הביתה[17].

סוף זמן תוספת שבת

יג – לכתחילה מותר להוסיף זמן כ"תוספת שבת" במוצאי שבת עד חצות הלילה[18]. אמנם, הרוצה להוסיף עד אור הבוקר- רשאי לעשות כן[19], ומכל מקום, המוסיף זמן "תוספת שבת" אחרי חצות הלילה- לא יבטל תורה בשל כך, וכמו כן לא יעשה הבדלה אחר עמוד השחר[20].

איסור מלאכה אחרי זמן "צאת השבת"

יד – אסור לעשות מלאכה, ואפילו אם היא אסורה רק מדרבנן, במוצאי שבת גם אחרי זמן צאת השבת המופיע בלוחות השנה[21], עד שיבדיל בתפילה, כמו שכתב מרן בשולחן ערוך[22]: "אסור לעשות שום מלאכה קודם שיבדיל" או עד שיאמר: "ברוך המבדיל בין קודש לחול", ואפילו מלאכה שאסורה מדרבנן- אסור לעשות עד שיבדיל או עד שיאמר: "ברוך המבדיל בין קודש לחול"[23].

הבדיל מבעוד יום

טו – מי שיודע שבמוצ"ש לא יהיה לו יין להבדלה או שיש לו סיבה מיוחדת למהר- יכול להבדיל על הכוס מבעוד יום (ראה לקמן פרק מ"ב "ערבית של מוצאי שבת" סעי' כ"ד). הבדלה זו נעשית ללא נר, ואינה מתירה לו לעשות מלאכה עד מוצאי שבת, אולם מותר הוא באכילה (בלבד)[24].

טז – פרטי דין של איסור עשיית מלאכה לפני שיבדיל יבוארו בפרק מ"ב (סעי' י"ג – כ"ז) ערבית של מוצאי שבת.

מלאכה דרבנן לצורך מצוה ב"בין השמשות"

יז – זמן "בין השמשות" הנו ספק יום וספק לילה, ומותר לעשות מלאכה אסורה מדרבנן בזמן "בין השמשות" בשעת הדחק, כאשר היא נעשית לצורך מצוה דוקא[25].

יח – ההיתר לעשות מלאכה אסורה מדרבנן לצורך מצוה בזמן "בין השמשות" חל בין בערב שבת ובין במוצאי השבת, ובלבד שלא יעשו מלאכה כזו גם ב"בין השמשות" בערב שבת וגם ב"בין השמשות" במוצאי השבת, כיוון שנמצא שבוודאי עשה מלאכה בשבת[26].

יט – הרוצה לעשות מלאכה דרבנן לדבר מצוה ב"בין השמשות" במוצאי השבת, יאמר: "ברוך המבדיל בין קודש לחול" לפני עשיית מלאכה זו[27].

כ – בדיני אכילה לפני הבדלה – ראה פרק מ"ג "הלכות הבדלה" (סעי' א' – י"ח).

[1] המקור לחישוב זמן בין השמשות הוא בגמ' שבת (ל"ד ע"ב): "דאיתמר – שיעור בין השמשות, בכמה? אמר רבה אמר רב יהודה אמר שמואל: שלשה חלקי מיל. מאי שלשה חלקי מיל? אילימא תלתא פלגי מילא, נימא מיל ומחצה! אלא תלתא תילתי מילא. נימא מיל! אלא תלתא ריבעי מילא. ורב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: שני חלקי מיל. מאי שני חלקי מיל? אילימא תרי פלגי מילא – לימא מיל! ואלא תרי רבעי מילא, לימא חצי מיל! אלא תרי תילתי מיל", ע"כ דברי הגמרא. היינו, רבה ורב יוסף נחלקו בהבנת דברי רב יהודה בשם שמואל שהגדיר מהו זמן בין השמשות. לדעת רבה – הכוונה לזמן הליכה למרחק של שלושת רבעי המיל, ואילו לדעת רב יוסף – הכוונה לזמן הליכה למרחק של שני שליש מיל. למעשה, הלכה נפסקה כרבה שהסביר את שמואל ואמר ששיעור בין השמשות הוא שלושת רבעי מיל.

[2] עיין שו"ע (סי' רס"א סעי' ב'), וז"ל: "י"א שצריך להוסיף מחול על הקודש; וזמן תוספת זה הוא מתחלת השקיעה שאין השמש נראית על הארץ עד זמן בין השמשות; והזמן הזה שהוא ג' מילין ורביע, רצה לעשותו כולו תוספת- עושה. רצה לעשות ממנו מקצת- עושה; ובלבד שיוסיף איזה זמן שיהיה וודאי יום מחול על הקודש. ושיעור זמן בין השמשות הוא ג' רביעי מיל, שהם מהלך אלף ות"ק אמות קודם הלילה". ועיין עוד בשו"ע (סי' תנ"ט סעי' ב'). וברמ"א (סי' רס"א סעי' א') כתב בשיעור מיל, וז"ל: "ושיעור מיל הוא שליש שעה פחות חלק ל'", ועיין לארץ חיים (סי' רס"א סעי' ב') מה שהאריך בזה, וראה כה"ח (סי' רס"א ס"ק א').

[3] הגר"א, והובא בכה"ח (סי' תנ"ט ס"ק ל').

[4] ראה ברמב"ם (פיהמ"ש פסחים פ"ג מ"ב), לענין שיעור מיל לגבי חימוץ העיסה, ז"ל: "ושיעורו כדי שיהלך אדם ברגליו הלוך בינוני מיל אחד, והוא כדי שני חומשי שעה מן השעות השוות", וראה עוד בכה"ח (סי' תנ"ט ס"ק ל').

[5] ראה בהרחבה בענין מצות תוספת שבת בפרק י"ד "זמן איסור מלאכה" סעי' א'. וכתב הבא"ח (ש"ש פרשת ויצא סעי' א') שנהגו לאחר את תפילת ערבית 20 דקים אחר קריאת המוג'רב. ומספרים על הבא"ח שהיו אנשים יושבים במוצאי שבת ואומרים פיוטים, ושומעים דרשה מהרב, והיה אחד מסתכל מהחלון לראות אם יצאו כוכבים או לא, ואח"כ קנה שעון זהב, וכשהגיע זמן צאת השבת היה רומז לרב שיסיים. והיה אומר הבא"ח: וכי זהו מלווה מלכה, שמחכים שהשבת תצא מהר?! וכי אדם שבאו אליו אורחים האם בכל רגע יביט בשעונו מתי ילכו?! ועליהם נאמר (משלי כ"ח, ט'): "מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה" (וראה בכיו"ב לבא"ח (ש"ר פרשת ויקרא סעי' ח') שדרש פסוק זה על מי שנרדם בשעת הדרשה שמצוה להעירו).

[6] שבת (קי"ח ע"ב), שו"ע (סי' רצ"ג סעי' א'), בא"ח (ש"ש פרשת ויצא סעי' א').

[7] עיין בספר 'בין השמשות' להגר"י טוקוצ'ינסקי (פרק ה'). וע"ע בשו"ת קול אליהו (שבת פרק י"ג שאלה י"ח ובהערה שם). וצריך להיזהר בזמן "שעון הקיץ" שלא לטעות בזמן צאת שבת, משום שישנם אנשים שטועים בדבר, כיון שהם רגילים שבשעה מסוימת במוצאי שבת מותר לנסוע ברכב וכדו', ואינם יודעים שב"שעון קיץ" בשעה זאת עדיין שבת. וצריך ליזהר בקבלת שבת ובמוצאי שבת שלא לטעות מהשעון הזה. בזמננו המציאו את המושג שנקרא: "שעון קיץ", ואינו טוב. הקדוש ברוך הוא ברא קיץ וחורף, ברא קיץ שבו היום ארוך וברא חורף שבו הלילה ארוך, ומה לנו להתערב בדברים אלו?! רבי יעקב מוצפי ע"ה היה מברך על כך שבלוחות השנה בזמנו לא הכניסו את זמני שעון קיץ. אמנם בזמנינו אנו מורים להכניס את שעון הקיץ בלוחות משום טעות האנשים.

[8] עיין קצות השולחן (סי' צ"ג ס"ק ב').

[9] בא"ח (ש"ש פרשת ויצא סעי' א'). אמנם מנהג בגדד היה שאין לפחות מעשרים ושבע דקות אחר השקיעה. עי' בא"ח (ש"ר פרשת ויקהל סעי' ט'). וראה מעשה נסים כצ'ורי (עמ' קנ"ז סעי' י"ד). ועוד עיין שו"ת קול אליהו (שבת פרק י"ג שאלה י"ח ובהערות שם נ"א-נ"ב) בענין הזהירות כיום בזמן שעון קיץ שהיום ארוך מן הרגיל.

[10] מרן בהל' שבת (סי' רס"א סעי' ב') כתב: "י"א שצריך להוסיף מחול על הקודש. וזמן תוספת זה הוא מתחילת השקיעה שאין השמש נראית על הארץ עד זמן בין השמשות". ויש לעיין בדבריו האם מה שמרן מוסיף: "וזמן תוספת זה הוא מתחילת השקיעה" וכו' הוא ביאור המשך על דברי היש אומרים שמביא בתחילת דבריו (וא"כ אינו בהכרח שכך דעתו לדינא), או שמא הוא ביאורו שלו עצמו שאינו כלול בדברי ה"יש אומרים". וידוע שנחלקו הרמב"ם ושאר ראשונים אם יש תוספת שבת מדאורייתא או לא, וראה בכסף משנה (שבת פ"ה ה"ג) ובב"י (סי' רס"א). ועוד ראה בבה"ל (שם ד"ה "יש אומרים").

והנה מרן בהלכות מילה (יו"ד סי' רס"ב סעי' ה'-ו') כתב: "אם נולד כשהיו נראים ברקיע כוכבים קטנים מאוד, יש לסמוך על הכוכבים לספק למול למחרת, כיון שלא היה לא שבת ולא יום טוב, ואע"פ שהיה הרקיע מזהיר כעין אורה של יום". הוי אומר, שלמרן אם נולד בספק יום ספק לילה ביום חול, מסתכלים על הכוכבים, ואם יצאו כבר כוכבים קטנים מאוד, אף על פי שיש אור בעולם – מחשיבים את זה כנולד בלילה ומלין בהתאם, אבל אם היה בשבת – אז באנו לידי הספק ולא מלין.

ובהמשך כתב מרן: "אם לאלתר, כשהוציא הולד ראשו חוץ לפרוזדור, נראו שלושה כוכבים בינוניים, יש לסמוך עליהם שהוא לילה, אפילו הוא למחר שבת. אבל אם שהו אחר כך, אם לפי השיהוי נראה להם שהיה יום בהוצאת הראש- אין להם אלא מה שעיניהם רואות ויהא נימול לשמונה, אפילו אם יארע בשבת".

מדברי מרן אלו אנו למדים בפירוש שלא כדעת רבנו תם, שכן מרן פוסק שהמציאות של גילוי הכוכבים תקבע את יום המילה, ולדעת רבנו תם אין הדבר תלוי בראיית הכוכבים כלל, אלא במדידת זמן החל מתחילת השקיעה עד שיסתיימו שתי השקיעות לשיטתו.

וכן מרן כתב עוד (שם סעי' ט') באותו עניין, וז"ל: "בשיעור בין השמשות אפליגי תנאי ואמוראי בסוף פרק במה מדליקין, וכתב בעל העיטור: מספקא לן הלכה כדברי מי, הלכך, אי איתיליד ינוקא משתשקע החמה – ספק הוא, עד דשלים בין השמשות דרבי יוסי, ונימול לעשרה. ואי איתיליד במוצאי שבת משתשקע החמה- עבדינן לחומרא כדרבה".

הוי אומר, שלשו"ע אין ידיעה ברורה מה זה בין השמשות, ולכן יש להחמיר בנולד בבין השמשות לעניין שבת [או נולד בערב שבת או בשבת לקראת ערב], ומפרט שיש מחלוקת בין תנאים ואמוראים, ואינו מזכיר שיש למדוד זמן על פי שיטת רבנו תם שיש שתי שקיעות.

לכן יש לדון האם מרן באורח חיים שהביא את דעת ה"יש אומרים" התכוון לפסוק כמותו לגמרי, או שרק הביא את השיטה שלהם ולא סובר כמותם, וראה לעיל. ויש מן הפוסקים שרצו לומר שמרן חזר בו בהלכות מילה ממה שכתב בהלכות שבת (ויש אומרים שלא חזר בו, ואעפ"כ לא נהגו כהשו"ע בזה, ראה להלן), ואין דעתי נוחה לומר כן, אלא נראה שגם באו"ח נתכוון שלא לפסוק כר"ת, וכפי שנתבאר.

וכך כתב הש"ך (יו"ד סי' רס"ו ס"ק י'-י"ב) לבאר את דברי מרן, וז"ל: "משתשקע החמה – בע"ש. ונימול לעשרה- היינו ביום א'. דרבי יוסי – דהיינו כהרף עין סמוך ללילה ממש, וכבר נתבאר בסי' רס"ב סעיף ו' דמשנראו ג' כוכבים לילה הוא. ובתשובת מהר"מ אל אשקר סי' צ"ו, שאלה: תינוק שנולד ערב שבת אחר שקיעת החמה קודם שנראו שלושה כוכבים בינוניים – אם נימול יום ראשון כדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל, דלדידהו בין השמשות הוי תיכף אחר שקיעת החמה מעל הארץ, או אם נימול בע"ש כדעת רבנו תם ז"ל, שכתב דשתי שקיעות נינהו ושאין בין השמשות מתחיל אלא מסוף השקיעה אחר שנכנס החמה בעובי של רקיע, אבל קודם לכן יום גמור הוא, וכן דעת הרמב"ן בספר תורת האדם והסמ"ג והר"ן וכו', ע"ש שהאריך להביא שיטת הגאונים והפוסקים ובביאור דבריהם, ומסיק שם, כללא דמילתא – דהאי ינוקא אין מלין אותו עד יום ראשון, וע"ש. כדרבה – דאמר בפרק במה מדליקין דף ל"ד ע"א דכל שפני מזרח מאדימין נמי בין השמשות הוא, והוא מהלך שלושה חלקי מילין קודם הלילה (ודלא כרב יוסף דאמר התם דיום הוא), והלכך נימול לתשעה ולא בשבת", עכ"ל.

גם הגר"א (סי' רס"ג ס"ק ח') חולק מכל וכל על דעת רבנו תם, וז"ל: "ומלבד זה לא קשיא מידי, שהשיעור הזה של ארבעה מילין אינו בכל זמן ובכל מקום, שידוע שבכל זמן וזמן משתנה, וכן בכל מקום ומקום בכל זמן וזמן. וגם תירוצם שתירצו שם י"ל דמספקא כו' הוא תמוה, דכבר הוא משוער בפסחים שם. אבל לפי מה שכתבתי הכל ניחא, ואין צריך לשתי שקיעות, דכל השקיעות חדא הן והשיעור לפי זה מן השקיעה עד הלילה אינה אלא שלושת רבעי מיל. ואף שבמדינתנו יותר הוא כנזכר לעיל לפי שינוי האופקים ושינוי הזמן והזמן של הארבעה מילין ושל שלשה רביעי מיל, הכל על אופק שלהם בארץ ישראל ובבל, אבל כאן מוארכת יותר. וכן הזמן הוא על הימים השוים ביום תקופת ניסן ותשרי שבהן הכל משתער. ובזה מתורץ שלא תוכחש מה שכתבו הרמב"ם ואבן עזרא ששיעור הנשף הוא כ' מעלות שיעור שעה ושליש ולפי דברי הגמרא הוא שעה ומחצה, וגם חס ושלום דברי הגמרא מוכחש בחוש שלפי זה לא יהיה לילה ארבעה חדשים במדינתנו".

וראה ב"ארץ חיים" (סי' רס"א) שהאריך להביא מנהגי הפוסקים בזה, ומביא בשם ה'נחפה בכסף' שכתב, שבארץ ישראל ובירושלים לא קיבלו את סברת רבנו תם, וכתב שנראה שזה מנהג קדום שנתפשט עוד לפני שנתפשט קבלת הוראות מרן, ולא קיבלנו הוראתו בזה.

והרב ערוך השולחן (סי' רס"א סעי' ח') כתב: "והנה רבים מגדולי עולם דחו שיטת ר"ת מכל וכל [הגר"א והגר"ז בסידורו ועוד גדולים] והחליטו דמיד אחר השקיעה הוי בה"ש ואחר ג' רבעי מיל הוי לילה, וזה שבפסחים אינו יציאת הכוכבים שבכל הש"ס ג' כוכבים, אלא שתתמלא כל הרקיע בכוכבים והכי משמע בירושלמי שאומר שם כמה דתימא ערבית, כיון שנראו ג' כוכבים אע"פ שהחמה נתונה באמצע הרקיע לילה הוא, ויימר אף בשחרית כן, כלומר ולמה חשבינן יום מעמוד השחר, ע"ש, אלמא דלילה מיקרי בעת שהחמה עומדת באמצע הרקיע, כלומר שלא עברה עדיין כל עובי הרקיע, וכן נהגו כל ישראל, ובמו"ש נוהגין כדברי ר"ת".

וראה ברכי יוסף (או"ח סי' רס"א אות א' באורך), ומחזיק ברכה (שם אות ז'), וז"ל: "ושעור זמן בין השמשות וכו'. בספרי הקטן ברכי יוסף בראש הסימן כתבתי משם הרב גנת ורדים בתשו' כ"י שהעולם נהגו כסברת הגאונים בשיעור זמן בין השמשות וכו', ע"ש. ועתה נדפס ספר גט מקושר לעטרת ראשי מורי הרב זלה"ה וראיתי שכתב בביאורו לתוספי הרא"ם סוף ה' כיפור דף ק"ח ע"ב גם כן שמנהג העולם על פי סברת הגאונים שתכף אחר השקיעה מתחיל זמן בין השמשות שהוא ג' רבעי מיל, וסברא זו קרובה לדעת, ומנהגן של ישראל תורה היא ויש להם על מה שיסמוכו. ומי שירצה להחמיר כר"ת – תע"ב. אך אין למחות ביד המקלים וכו'. ע"ש". ועוד כתב בקונטרס אחרון (שם אות ב'), וז"ל: "ושיעור זמן בין השמשות וכו'. לפנים כתבתי שמורי הרב זלה"ה כתב שמנהג העולם כסברת הגאונים וכו'. ועתה ראיתי למורנו הרב מהרי"ך זלה"ה בשו"ת בתי כהונה ח"ב סי' ד' שכתב גם כן דסוגיין דעלמא דלא כר"ת, ופשטה הוראה בכל תפוצות ישראל כסברת החולקים. אף כי לפי הספרים הנמצאים רוב הראשונים כר"ת סבירא להו, הואיל ובמספר הדורות סוגיין דעלמא דלא כוותיה, אית לן למימר דמאז ומקדם גמרו רוב הראשונים דלא כר"ת אלא שלא זכינו לדבריהם, כמ"ש מהרי"ק שורש נ"ד. וכתב עוד שאחר הכאת י"ב שעות מהיום בתקופת ניסן ותשרי, מוחש שהוא אחר השקיעה. ורביע משעה א' העתידה הוא ב"ה, ואחריו לילה ע"ש באורך, והגם דיש להשיב על דבריו קצת במ"ש דגמרו רוב הראשונים וכו' ונסתייע מדברי מוהרי"ק שורש נ"ד. דהכא דמרן ז"ל הן כל יקר ראתה עינו רוב דברי הראשונים וחזינן דפסק כר"ת, שמע מינה דבימיו לא פשט המנהג הזה בכל העולם. וגם ליכא למימר דגמרו רוב הראשונים דלא כר"ת ושגבו ממנו דבריהם, ולא דמי לדברי מוהריק"ו כמבואר. אמנם קושטא הוי דמנהג העולם כך וכמ"ש הרב המוסמך מהר"ח אבולעפיא הזקן שהיה תלמיד מהרימ"ט וקרוב לזמן מרן, כמו שכתבתי בספרי הקטן ברכי יוסף ע"ש. ואולי דגם מרן ידע דמנהג העולם דלא כר"ת, ולרוב קדושתו בהיות הדבר נוגע לגופי תורה לא רצה לומר סוגיא דעלמא היכי אזלא ופסק כר"ת. ודוק ואין להאריך". וכך פסק כה"ח (שם ס"ק א'). וע"ע שו"ת רב פעלים (או"ח ח"ב סי' י"ט), מעשה נסים (עמ' קנ"ו ס"ח). וע"ע בשו"ת קול אליהו (שבת פרק י"ג שאלה י"ט ובהערה נ"ג).

[11] ואם ירצה לנהוג לגמרי כר"ת לא שביק חיי בכמה הלכות, כגון: בקביעת זמן לידה לתינוק שנולד בבין השמשות בערב שבת או בשבת, שכו"ע אזלי בזה כשיטת הגאונים (וראה בהרחבה בפרק י"א: בדיני זמן הדלקת נרות  סעי' א'-ג'), וכן בעניין הדלקת נר חנוכה בערב שבת, שהרי אי אפשר להדליק קודם פלג המנחה (שעה ורביע קודם הלילה), והזמן (לפי החישוב של ר"ת) אחר פלג המנחה, סמוך מאד לשקיעה לפי חשבון הגאונים.

[12] בער"ש ששיטת ר"ת היא קולא – פשוט דאין לנהוג כמותו כלל (וראה בפרק י"ד: זמן האסור במלאכה בהלכות ערב שבת, סעי' ב'-ד'), ובמוצ"ש ששיטת ר"ת היא חומרא – מי שרוצה יכול להחמיר על עצמו ולנהוג כר"ת, אך יזהר שיקבל עליו את החומרא בלנ"ד, כדי שבמקרה שלא יוכל לנהוג כר"ת, יוכל לנהוג כגאונים. וע"ע בשו"ת קול אליהו (שבת פרק י"ג שאלה י"ט).

[13] וכן כשמקבל על עצמו ליתן צדקה וכדו' יקדים ויאמר: "בלנ"ד אתן כך וכך לצדקה". ראה שו"ע (יו"ד סי' ר"ג סעי' ד'), ש"ך (שם ס"ק ד'), פתחי תשובה (שם ס"ק א').

[14] שו"ע (יו"ד סי' רי"ד סעי' א'), וז"ל: "דברים המותרים והיודעים בהם שהם מותרים נהגו בהם איסור, הוי כאילו קבלו עליהם בנדר ואסור להתירם להם … אם בשעה שהתחיל לנהוג היה דעתו לנהוג כן לעולם, ונהג כן אפילו פעם אחת – צריך התרה, ויפתח בחרטה שמתחרט שנהג כן לשם נדר. לפיכך הרוצה לנהוג בקצת דברים המותרים, לסייג ופרישות – יאמר בתחילת הנהגתו שאינו מקבל עליו כן בנדר, וגם יאמר שאין בדעתו לנהוג כן אלא בפעם ההוא או בפעמים שירצה, ולא לעולם. אבל הנוהגים איסור בדברים המותרים מחמת שסוברים שהם אסורים- לא הוי כאילו קבלום בנדר. ויש מי שאומר שאם טועה ונהג איסור בדבר המותר – נשאל ומתירים לו בשלשה כעין התרת נדרים. ואם יודע שהוא מותר ונהג בו איסור – אין מתירין לו אפילו כעין התרת נדרים, דהוי כאילו קבלו על עצמו כאיסורים שאסרתן תורה שאין להם היתר לעולם (והמנהג כסברא הראשונה)".

[15] ראה בהערה קודמת שהובבאו שם דברי השו"ע (יו"ד סי' רי"ד סעי' א'-ב').

[16] כי אם הוא סובר שיש לחוש מהדין לר"ת, כיצד הוא מכשיל את חבירו בעשיית מלאכה, וגם יש לחוש לסוברים שיש שליחות לחומרא, ומתייחס המעשה גם אליו, כאילו הוא עשה. ועיין מנחת שבת (שיירי המנחה סי' רס"ג ס"ק ז'), ומג"א (סי' רס"ג ס"ק מ"ג).

[17] ראה שו"ע (סי' רס"ג סעי' י"ז), ז"ל: "י"א שמי שקבל עליו שבת קודם שחשכה- מותר לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה: הגה – ומותר ליהנות מאותה המלאכה בשבת, וכ"ש במ"ש. מי שמאחר להתפלל במ"ש או שממשיך סעודתו בלילה- מותר לומר לחבירו ישראל שכבר התפלל והבדיל לעשות לו מלאכתו להדליק לו נרות ולבשל לו, ומותר ליהנות ולאכול ממלאכתו, כן נ"ל".

[18] ע"פ בא"ח (ש"ש פרשת ויצא סעי' כ"ז) שכתב, ז"ל: "כתב הרב מחזיק ברכה בשם ספר הכוונות ישן, דאין ראוי להתעסק במלאכה שאינה אוכל נפש או בתורה, אלא עד אחר שיעשה סעודה רביעית דמוצאי שבת. וכתבו האחרונים ז"ל, שלא יסיר בגדי שבת מעליו אלא עד אחר סעודה רביעית, וזמנה עד אחר ארבע שעות, ויאמר בברכת המזון מגדול בוא"ו, ועיין כף החיים אות נ"ט, יעוין שם. ונראה לי אף על פי שנתנו לה שיעור עד אחר ארבע שעות, היינו למצוה מן המובחר, אבל אם נאנס- יוכל לקיימה עד חצות לילה, דהא כתב רבינו ז"ל בשער הכוונות, דעד חצי הלילה אינה הולכת קדושת השבת, ולכן הזהיר שלא לומר וידוי במוצאי שבת קודם חצות לילה". וע"ע כה"ח (סי' ש' ס"ק י"ד).

[19] עיין שו"ע (סי' רצ"ט סעי' ו').

[20] וע"ע בזה בשו"ת קול אליהו, (שבת פרק י"ג שאלה י"ז ושאלה כ' ובהערות שם).

[21] משנ"ב (סי' רצ"ט ס"ק ל"ג).

[22] שו"ע (סי' רצ"ט סעי' י').

[23] משנ"ב (סי' רצ"ט ס"ק ל"ב), כה"ח (שם ס"ק נ').

[24] כה"ח (סי' רצ"ט ס"ק ד'), ז"ל: "ומיהו לאחר הבדלה בעוד יום- שרי לאכול, אף שאין אומרים מאורי אש ובשמים עד הלילה דעיקר הבדלה. אשל אברהם אות א'".

[25] שו"ע (סי' שמ"ב סעי' א'), ז"ל: "כל הדברים שהם אסורים מדברי סופרים- לא גזרו עליהם בין השמשות (וע"ל סי' רס"א וס"ס ש"ז), והוא שיהא שם דבר מצוה או דוחק, כיצד? מותר לו בין השמשות לעלות באילן, או לשוט על פני המים להביא לולב או שופר, וכן מוריד מהאילן או מוציא מהכרמלית עירוב שעשה, וכן אם היה טרוד ונחפז לדבר שהוא משום שבות- מותר בין השמשות; ומטעם זה מותר לומר בין השמשות לעכו"ם להדליק לו נר לשבת".

[26] עי' מג"א (תחי' סי' שמ"ב), משנ"ב (שם ס"ק ב'), שו"ת תורת חסד (סי' ט"ו).

[27] עיין לשו"ע (סי' רצ"ט סעי' א').