פרק מג – הלכות הבדלה

אכילה ושתיה אחר ה"שקיעה"

א – אסור לאכול או לשתות שום דבר מאכל או משקה, למעט מים, משקיעת החמה עד שיבדיל על הכוס, כפי שכתב מרן בעל השולחן ערוך[1]: "אסור לאכול שום דבר או אפילו לשתות יין או שאר משקים, חוץ ממים, משתחשך עד שיבדיל".

שתיה "בין השמשות"

ב – למרות שמדיני הבדלה מותר לשתות מים אחרי השקיעה גם לפני הבדלה על הכוס, יש להימנע מכך ב"בין השמשות", אך משהגיע זמן "הבדלה", דהיינו "צאת הכוכבים" – אין צורך להימנע מכך אע"פ שלא הבדיל[2].

סעודה מבעוד יום

ג – מי שהתחיל לאכול סעודתו מבעוד יום והחשיך היום תוך כדי סעודתו – אינו צריך להפסיק את סעודתו[3].

אכילה בזמן שלפני ערבית

ד – למרות שמדיני "הבדלה" מותר להתחיל לאכול סעודה סמוך לשקיעת החמה ולהמשיך באכילה גם אחרי השקיעה, מדיני קריאת שמע של "ערבית" אסור להתחיל לאכול סעודה תוך חצי שעה קודם צאת הכוכבים. ולכן, למעשה – אין להתחיל לאכול סעודה שלישית סמוך לשקיעה ממש, אלא לכל המאוחר כרבע שעה לפני השקיעה[4].

אכילה רבע שעה לפני השקיעה

ה – התחיל את סעודתו תוך כרבע שעה לפני השקיעה – אסור לו להמשיך את סעודתו אחרי השקיעה. ולכן, במקרה כזה – יזדרז לאכול "שיעור" כדי לצאת ידי חובת סעודה שלישית ולסיימה לפני השקיעה[5].

התחיל לאכול בהיתר

ו – התחיל לאכול סעודתו כדין, כחמש עשרה דקות לפני השקיעה – מותר לו להמשיך לאכול אחרי שקיעה, אפילו אל תוך הלילה, ובתנאי שקובע סעודתו על הפת[6].

התחיל לאכול מזונות קודם שקיעה

ז – כשם שהקובע סעודתו על הפת – מותר לו להמשיך סעודתו אחרי שקיעה, כך גם הקובע סעודתו על עוגות וכדו' ובדעתו לאכול שיעור קביעת סעודה [כ-230 גר'], כך שמברך עליהם "המוציא" – מותר לו להמשיך סעודתו גם אחרי השקיעה [באופן שהתחיל לאכול כרבע שעה לפני שקיעה].

אכל מזונות קודם שקיעה

ח – המתחיל לסעוד כרבע שעה לפני שקיעה – די שיברך המוציא ויטעם משהו (בזמן המותר להתחיל לכתחילה, דהיינו רבע שעה לפני השקיעה), כדי שיהיה מותר לו להמשיך את סעודתו גם אחרי השקיעה וצה"כ[7].

אכל פירות קודם השקיעה

ט – קבע אכילתו על פירות ירקות וכד' והגיע זמן שקיעת החמה – אסור לו להמשיך לאכול, אפילו אם התחיל לאכול את סעודתו מוקדם מרבע שעה לפני שקיעה[8].

"ערבית" בתוך הסעודה

י – התחיל סעודתו מוקדם מרבע שעה לפני השקיעה והפסיק בסעודתו והתפלל "ערבית" תוך הסעודה – חלה עליו חובת הבדלה על הכוס ואסור לו להמשיך בסעודתו [אחרי התפילה] עד שיבדיל על הכוס. ואפילו אם שאר הסועדים שסעדו עמו נשארו לסעוד על השולחן – אסור לו להמשיך בסעודתו עד שיבדיל[9]. וה"ה אם התפלל ערבית מבעוד יום, שאסור לו לאכול עד שיבדיל[10].

"הבדלה" תוך הסעודה

יא – יזהר לא להבדיל על הכוס תוך הסעודה, כדי לא להיכנס למחלוקת הפוסקים בשאלה – אם צריך לברך "בורא פרי הגפן" על כוס ה"הבדלה" [במקרה שכבר ברך על היין בסעודה]. וכמו כן כדי לא להיכנס למחלוקת הפוסקים בשאלה – אם צריך לחזור ולברך על האוכל שיאכל לאחר מכן[11].

שתיה מכוס ברה"מ בלילה

יב – סעד סעודה שלישית שנמשכה אל תוך הלילה וברך ברכת המזון על הכוס – מותר לו לשתות מן הכוס של ברכת המזון, למרות ששותה לפני "הבדלה", כיון שכוס הברכה שייכת לסעודה[12], וכל זאת בתנאי שדרכו תמיד לברך "ברכת המזון" על הכוס. אמנם, אדם שפעמים מברך ברכת המזון על הכוס ופעמים לא[13] – אסור לו לשתות מכוס של ברכת המזון לפני "הבדלה"[14].

רוצה לשתות כשלא רגיל

יג – למרות האמור לעיל, גם אדם שלא נזהר לברך ברכת המזון על הכוס תמיד, אך רוצה לברך על הכוס בסעודה שלישית שנגמרה תוך הלילה – אין גוערין בו, כיון שיש לו על מה לסמוך[15].

אימתי נחשב רגיל או לא רגיל

יד – שיעור זה נקבע לפי דרכו של אדם בסעודה שלישית דוקא, כלומר – אדם שדרכו לברך תמיד על הכוס בסעודה ראשונה ושניה אבל בסעודה שלישית אין דרכו לברך על הכוס, נחשב לאדם ש"אין דרכו לברך על הכוס" לענין זה, ולכן אינו מברך על הכוס גם בסעודה שהסתימה בלילה. וכן להיפך, אדם שדרכו לברך תמיד על הכוס בסעודה שלישית, אך אין דרכו לברך על הכוס בסעודה ראשונה ושניה, נחשב ל"אדם שדרכו לברך על הכוס" לענין זה, ולכן מברך על הכוס ושותה גם בסעודה שהסתימה בלילה[16].

ברכה כשרגיל בעשרה

טו – מי שדרכו לברך על הכוס רק כאשר יש עשרה סועדים – מותר לו לברך על הכוס בסעודה שהסתימה בלילה רק אם יש שם עשרה סועדים. וכן אדם שדרכו לברך על הכוס רק כאשר יש שלושה סועדים – יברך על הכוס רק כאשר יש שם שלושה סועדים. וזה הכלל: אדם שדרכו לברך על הכוס במצב דומה – מברך על הכוס ושותה אפילו אחרי צאת הכוכבים לפני שהבדיל על הכוס[17].

מנהג לברך בלי לשתות

טז – מי שאינו רגיל לברך על הכוס בסעודה שלישית וסיים סעודתו בלילה – יש נוהגים לברך על הכוס בלי לשתותו ולהשאירו ל"הבדלה"[18].

כוס ברה"מ בבין השמשות

יז – סעד סעודה שלישית שנמשכה עד "בין השמשות" – מותר לו לברך על הכוס, אפילו שאין דרכו תמיד לברך על הכוס ב"סעודה שלישית"[19].

אכילה אחר צה"כ לפני הבדלה

יח – כאמור לעיל, אסור לאכול לפני שמבדיל על הכוס[20], וע"י הבדלה בתפילה – "אתה חוננתנו" – מותרת עשיית מלאכה[21], אע"פ שלא הבדיל על הכוס, ויכוון באמירת "אתה חוננתנו" לצאת ידי חובת הבדלה דאורייתא, כמו שכתוב: "זכור את יום השבת לקדשו" – זכרהו בכניסתו וזכרנו ביציאתו. אך אכילה – אסורה עד לאחר הבדלה על הכוס.

יהיה לו יין מאוחר בלילה

יט – אין לו יין או חמר מדינה ל"הבדלה" בזמן צאת השבת, אך יודע שיכול להשיג משקה ראוי להבדלה מאוחר יותר בלילה – לא יאכל עד שיבדיל[22].

אין לו כוס להבדלה

כ – הנמצא במקום שאין כוס להבדלה, ויודע שגם מחר לא ימצא כוס להבדלה – מבדיל בתפילה ב"אתה חוננתנו"[23] ובזה מותר בעשיית מלאכה וכן באכילה, ואינו צריך להמתין ליום מחר עד אחרי "הבדלה"[24].

טעויות לפני הבדלה

טעה וברך קודם הבדלה

כא – מי שטעה ובירך על דבר מאכל לפני שהבדיל על הכוס, ונזכר שעוד לא הבדיל לפני שטעם מן המאכל – יטעם מעט, כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה[25].

טעה ואכל קודם הבדלה

כב – טעה ואכל לפני שהבדיל על הכוס – לא פקע ממנו חיוב "הבדלה" וצריך להבדיל על הכוס למרות שאכל[26], וכן אדם שהזיד ואכל לפני שהבדיל – צריך להבדיל על הכוס[27].

מעלת ההבדלה

כג – מעלת "הבדלה" על היין גדולה עד למאוד, ובחז"ל מובא שהמבדיל עצמו זוכה לשבחים רבים:

* – ה' קוראו קדוש ומבדיל אותו מכל העמים, כמובא בפרקי דרבי אליעזר[28]: "רבי צדוק אומר: כל מי שאינו מבדיל על היין במוצ"ש או שאינו שומע מאחרים שמבדילין – אינו רואה סימן ברכה לעולם. אבל המבדיל על היין או שומע מאחרים – הקב"ה קוראו: קדוש ועושהו סגולה, שנאמר[29]: "והייתם לי סגֻלה מכל העמים", ואומר[30]: "וְאַבְדִל אתכם".

* – נקרא מ"נוחלי העולם הבא", כמובא בגמרא במסכת פסחים[31]: "ואמר רבי יוחנן: שלושה מנוחלי העוה"ב: הדר בארץ ישראל, והמגדל בניו לתלמוד תורה, והמבדיל על היין במוצ"ש, דמשייר מקידושא להבדלתא".

* – זוכה לבנים זכרים הראויים להוראה. כמובא בגמרא במסכת שבועות[32]: "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל המבדיל על היין במוצאי שבתות – יזכה שיהיו לו בנים זכרים". והוסיף רבי יהושע בן לוי שיהיו בנים אלו ראויים להוראה[33].

הבדלה דאורייתא או דרבנן

כד – נחלקו הראשונים אם מצות "הבדלה" דאורייתא או דרבנן[34]. וכתב הרמב"ם[35]: "מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים, שנאמר: 'זכור את יום השבת לקדשו', כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש. וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו, בכניסתו – בקידוש היום וביציאתו – בהבדלה".

נוסח ההבדלה

כה – מעיקר הדין מספיק לומר: "ברוך המבדיל בין קודש לחול" כדי לצאת ידי חובת "הבדלה" [גם לדעת הרמב"ם שסובר שהבדלה הינה מצווה דאורייתא]. אך חז"ל תקנו[36] להבדיל פעמיים, פעם אחת בתפילה כדי להתיר מלאכה ופעם שנייה על הכוס כדי להתיר אכילה. ועל כן, אדם שהבדיל בתפילה בנוסח: "אתה חוננתנו" או אמר: "ברוך המבדיל" – מותר בעשיית מלאכה אך אסור באכילה, ורק אחרי שמבדיל על הכוס – מותר באכילה.

אכילה כשאין לו יין

כו – מי שאין לו יין ל"הבדלה" [ולא שאר משקים שאפשר להבדיל עליהם][37] וגם לא יהיה לו יין [או שאר משקים] עד למחרת היום – רשאי לאכול בלא הבדלה ואינו חייב לצום עד למחרת היום[38].

ברכות הבדלה

סדר ברכות ה"הבדלה"

כז – סדר ברכות ה"הבדלה": ראשונה – ברכת ה"יין", שנייה – ברכת ה"בשמים", שלישית – ברכת ה"נר", רביעית – ברכת "המבדיל בין קודש לחול" [וסימנך: יבנ"ה][39].

טעמים לסדר הברכות

כח – מספר טעמים נאמרו לסדר ברכות ה"הבדלה":

* – סדרן כסדר האברים בפני האדם[40] [האברים המשתתפים ב"הבדלה"], בסדר עולה ממטה למעלה. מתחיל ב"יין" [שתיה בפה], ממשיך ב"בשמים" [הרחה בחוטם], ממשיך ב"נר" [ראיה בעין] ומסיים ב"הבדלה" [הבדלה במח]. וסדר זה הינו כסדר החושים מן הגשמי ביותר אל הרוחני[41]. מתחיל בחוש הטעם, שמשכנו בפה החש טעם רק במגע ממש, ממשיך בחוש הריח, שמשכנו בחוטם שמריח ריח ממרחק קצר גם ללא מגע ממש, ממשיך בחוש הראיה, שמשכנו בעין שרואה גם ממרחק גדול, ומסיים במחשבה, שמשכנה במח המשיג דברים שמעבר לגבולות הראיה, וכן דברים רוחניים שאינם יכולים להיות מושגים בשאר החושים.

* – סדרן מן התדיר יותר אל התדיר פחות[42]. מתחיל ב"יין" ו"בשמים", משום שאדם עשוי לשתות יין ולהריח בשמים משך כל ימות השבוע [ויין קודם לבשמים כי הוא הגורם להבדלה], וממשיך עם ברכות ה"נר" וה"הבדלה" שמברכים רק במוצאי שבת [ברכת ה"נר" קודמת לברכת ה"הבדלה", משום שצריך לסיים עם ברכת ה"הבדלה" שהיא עיקר ה"הבדלה" וגמר העניין, ולכן צריכה להיות אחרונה].

סדר הברכות אינו מעכב

כט – סדר ברכות ה"הבדלה" הינו לכתחילה, אך בדיעבד – אינו מעכב[43]. ולכן, מי שטעה בסדר ברכות ה"הבדלה" והקדים ברכה או אחרה – יצא ידי חובה ואינו חוזר לברך, כגון: מי שטעה והקדים את ברכת הנר לברכת הבשמים – עלתה לו ברכתו, ואחר שיהנה מהנר יברך על הבשמים. וכן אם טעה והקדים את ברכות "נר" ו"בשמים", לברכת הגפן – יכול לברך הגפן במקום שנזכר.

"סברי מרנן"

ל – לפני ברכת הגפן, אומר המבדיל: "סברי מרנן". והטעם לאמירת: "סברי מרנן" לפני "הבדלה" הוא, להסב את לב השומעים לכך שכרגע מבדילים כדי שיכוונו לצאת ידי חובת "הבדלה"[44].

"לחיים"

לא – אחרי שהמבדיל אמר "סברי מרנן" – עונים השומעים: "לחיים". והטעם לאמירת "לחיים" בברכת ה"יין"[45] הוא, כדי לומר ש"יין" זה יביא ברכה וחיים לעולם ולא קללה, שהרי יש חשש קללה ביין [משום שיין הביא קללה בראשית ימי העולם בימי נח, ולדעה אחת גם בעץ הדעת], וכן כיון שיש שתיית יין שאינה לחיים, כמו ב"יין" בו משקים את הרוגי המלכות.

"ברוך הוא וברוך שמו"

לב – יש מקפידים לא לענות: "ברוך הוא וברוך שמו" על ברכה שיוצאים בה ידי חובה[46], משום שהשומע ברכה מאחר [ויוצא בה ידי חובה] כאילו אומרה בעצמו, וכשאומר: "ברוך הוא וברוך שמו" בתוך הברכה הרי הוא מפסיד פעמיים: א. משום ששינה מלשון הברכה ומפסיק בדיבור תוך הברכה. ב. העונה: "ברוך הוא וברוך שמו" בשעה שחברו מברך עלול להפסיד שמיעת יתר מילות הברכה. אמנם, יש נוהגים להקפיד לענות: "ברוך הוא וברוך שמו" גם תוך ברכה שיוצאים בה ידי חובה, וטעמם עימם[47]. מנהגנו – לא לענות: "ברוך הוא וברוך שמו"[48], וכל אחד יעשה כמנהגו.

הבדלה מוקדמת

לג – לכתחילה צריך להבדיל על הכוס אחרי צאת הכוכבים. אמנם, במקרים מיוחדים[49] – יכול להבדיל לפני צאת הכוכבים, ומכל מקום גם אדם שנאלץ להבדיל לפני תפילת ערבית של מוצאי שבת, צריך לומר: "אתה חוננתנו" בתפילה[50], ובלבד שיבדיל אחרי זמן "פלג המנחה".

הבדיל בתפילה מבעוד יום

לד – המתפלל ערבית של מוצאי שבת מבעוד יום[51] ואמר "אתה חוננתנו" בתפילה – יכול להבדיל מבעוד יום גם על הכוס, לכתחילה, ומכל מקום אם הדבר אפשרי – עדיף להמתין ולהבדיל על הכוס אחרי צאת הכוכבים[52].

עשיית מלאכה כשהבדיל מוקדם

לה – המתפלל ערבית מבעוד יום ואמר: "אתה חוננתנו" וכן עשה הבדלה – הרי הוא אסור במלאכה ככל אדם אחר עד לאחר צאת הכוכבים[53].

סדר ההבדלה מבעוד יום

לו – המבדיל מבעוד יום – מברך על "בשמים" אך לא מברך על "אש"[54].

ברכה על בשמים לאחר שחשכה

לז – למרות שהמבדיל מבעוד יום מברך על ה"בשמים" בזמן ה"הבדלה" – טוב שיחזור ויברך על ה"בשמים" משחשכה[55].

אכילה כשהבדיל מבעוד יום

לח – הבדיל על הכוס מבעוד[56] יום – הרי הוא מותר באכילה מיד אחרי "הבדלה" [גם לפני צאת הכוכבים], אע"פ שאסור במלאכה עד לאחר זמן צאת הכוכבים[57].

הבדלה מבעוד יום בצינעא

לט – המבדיל על הכוס מבעוד יום – ראוי שיעשה כן בצינעא עד כמה שניתן. ואם עושה כן בפני רבים – צריך להסביר לנוכחים את ההלכה[58].

נשים בהבדלה

חיוב נשים בהבדלה

מ – נחלקו הפוסקים אם נשים חייבות ב"הבדלה" או לא. יש אומרים שחייבות ב"הבדלה" מדאורייתא כשם שחייבות בקידוש[59], יש אומרים שחייבות מדרבנן[60] ויש אומרים שאינן חייבות ב"הבדלה" כלל [ראה לקמן סעי' מ"ב].

עשיית מלאכה לאשה

מא – אשה שלא שמעה הבדלה, כגון שבעלה עוד לא שב מבית הכנסת – אסורה בעשיית מלאכה. אמנם, אם התפללה ערבית ואמרה "אתה חוננתנו", או אמרה "ברוך המבדיל בין קודש לחול" (יש לומר בלא שם ומלכות!) – מותרת בעשיית מלאכה. בכל מקרה, אמירת "אתה חוננתנו" בתפילת ערבית, או אמירת "ברוך המבדיל בין קודש לחול" – אינן מועילות להתיר אכילה ושתייה, אלא אסור לה לאכול ולשתות עד שתשמע הבדלה[61].

הבדלה על ידי אשה

מב – לדעת הסוברים שנשים חייבות ב"הבדלה" – מותר לנשים להבדיל לעצמן. אמנם, בין הסוברים שנשים פטורות מ"הבדלה" נחלקו הדעות אם יכולות להבדיל ולברך. יש אומרים שלמרות שפטורות – יכולות להמשיך על עצמן חיוב "הבדלה" ומותר להן לברך את ברכות ההבדלה, ויש אומרים שאינן יכולות להמשיך על עצמן חיוב "הבדלה" ואסור להן לברך. להלכה: נשים ספרדיות – נהגו להבדיל לעצמן, ונשים אשכנזיות – לכתחילה לא תבדלנה לעצמן אלא תשמענה "הבדלה" מן האנשים, ובזה תצאנה ידי חובה. אמנם, אשה שגרה לבד או שבעלה לא נמצא בבית בשעת ה"הבדלה" ואינה יכולה להמתין עד שיחזור – יכולה להבדיל לעצמה[62].

הבדלה בביתו לאחר ששמע בבית הכנסת

מג – מי שיצא ידי חובת הבדלה בבית הכנסת ורוצה לשוב ולהבדיל בביתו – יש מחלוקת האם יכול להוציא את אשתו ידי חובה או לא, כיון שכבר יצא ידי חובה, לכן לכתחילה המבדיל לעצמו ויצא ידי חובת הבדלה – לא יבדיל שוב להוציא את אשתו ידי חובה, אלא תבדיל לעצמה, ואם אינה יכולה להבדיל – יוציא אותה ידי חובתה. (ראה שו"ע סי' רצ"ו סעי' ז', בא"ח ויצא כ"ב, ועיין לקמן סעיף פ"ג).

הבעל והאשה בהבדלה בביה"כ

מד – לכן צריך לדעת אם אשתו תבוא לביהכ"נ לשמוע הבדלה, שאז גם הוא יכוון לצאת ידי חובה בהבדלת החזן, ואם אשתו לא תבוא – יכוון שלא לצאת ידי חובה, ויענה: "ברוך הוא וברוך שמו" על ברכות ההבדלה ששומע מפי החזן.

כשאינו יודע אם אשתו הבדילה

מה – כאשר הבעל אינו יודע האם אשתו הבדילה כבר או לא – טוב שיתנה: "אם כשאבוא לביתי יתברר שאשתי לא הבדילה – איני מתכוון לצאת ידי חובה בהבדלה זו שאני שומע, ואם הבדילה – אני מתכוון לצאת ידי חובה", ואז יצא ידי חובה בכל אופן.

אשה שאינה יכולה להבדיל

מו – אם אינה יכולה לטעום אפילו מעט מן היין [או שאינה יודעת להבדיל בעצמה] – יכול בעלה להבדיל בשבילה[63], אפילו שכבר יצא ידי חובת "הבדלה"[64], ומכל מקום גם כאשר בעלה מבדיל להוציא אותה ידי חובה – תברך היא על "הבשמים" ועל "האש"[65].

יין "הבדלה" לנשים

מז – נהגו נשים שלא לשתות מיין ה"הבדלה"[66], אך מעיקר הדין – אין איסור לאשה לשתות מכוס ההבדלה[67]. וע"כ אשה שבעלה לא נמצא או שחוזר מאוחר ואינה יכולה להמתין לו – תבדיל בעצמה על מיץ ענבים או על בירה.

אשה בשתיית יין

מח – כשם שאיש המבדיל צריך לשתות מן היין, כך גם אשה המבדילה לעצמה צריכה לשתות מיין ה"הבדלה"[68]. ולכן, למרות שיש נשים שנהגו לא לשתות מיין ה"הבדלה" כאשר היא מבדילה לעצמה – תשתה מן היין[69].

שתיית יין כשקשה

מט – אשה המבדילה לעצמה וקשה לה לשתות יין או מיץ ענבים כשיעור – תבדיל על שאר משקין שמותר להבדיל עליהם[70], כגון: בירה[71].

שתיה פחות מכשיעור

נ – אשה המבדילה לעצמה ואין לה שאר משקין שמבדילין עליהם אלא יין ואינה יכולה לשתות יין כשיעור – תבדיל על היין, תטעם מעט ובעלה ישתה מן היין כשיעור [וכן תעשה אשה המבדילה על שאר משקין שאינה יכולה לשתות מהם כשיעור, תטעם מעט מן המשקה ובעלה ישתה כשיעור].

הבדלת אשה להוציא את הבעל

נא – כשהבעל אינו יכול או אינו יודע להבדיל: לדעת הרמב"ם והשו"ע, שגם האשה חייבת בהבדלה מדאורייתא – האשה תבדיל ותוציא גם את בעלה ידי חובתו, משום ששניהם ברמת חיוב זהה. לדעת הרמ"א, שהאשה אינה חייבת בהבדלה מדאורייתא – היא איננה יכולה להוציא את בעלה או כל איש אחר ידי חובתו.

הבדלה כשהבעל מאחר

נב – אשה שבעלה מאחר לשוב הביתה או איננו נמצא, והיא רוצה לאכול – נכנסת למחלוקת פוסקים [לעיל סעי' מ"ב]. אם לא נעים לה לבקש משכן שיבדיל לה, או שאין גבר אחר שיכול להבדיל לה – תבדיל בעצמה.

נג – אשה שאינה יודעת להבדיל, ובעלה לא נמצא ואין לה ממי לבקש להבדיל – תמתין לבעלה. ואם חושבת שבעלה יבא עד חצות, לא תאכל עד שיבוא ויבדיל, אבל אם חושבת שבעלה יבוא אח"כ – תאמר: "ברוך המבדיל בין קודש לחול" ויכולה לאכול.

נד – בדין הבדלה ע"י סומא – ראה בפרק מ"ו סעי' ל"ג-ל"ד.

קטן ב"הבדלה"

חיוב קטן בהבדלה

נה – קטן אינו חייב במצוות, אך מוטל על אביו לחנכו במצוות ובכלל זה מצוות "הבדלה". ועל כן, צריך להרגיל את הקטנים לשמוע "הבדלה"[72].

קטן להוציא ידי חובה

נו – קטן שאינו חייב במצוות – אינו יכול להוציא ידי חובה את החייבים ב"הבדלה"[73].

זמן ההבדלה

סמיכות ערבית להבדלה

נז – יש להשתדל לסמוך "הבדלה" לתפילת "ערבית" ככל שניתן, משום שבכך שומר את עצמו מכוחות הטומאה המתעוררים בימי החול[74].

שהיה בין ערבית להבדלה

נח – אורח שאין בשליטתו לקבוע מתי תהיה ה"הבדלה" ורואה שזמנו מתאחר – טוב שיעסוק בדברים שבקדושה בין תפילת "ערבית" ל"הבדלה", כדי שהטומאה לא תוכל להדבק בו[75].

כיסוי מזון

נט – יש לכסות לחם או מיני מזונות המונחים על השולחן בשעת ההבדלה אם מתכוון לאכלם בסמוך. אך אם אינו מתכוון לאכלם בסמוך – אין צריך לכסותם[76]. ומכל מקום, טוב לכסותם גם כשאינו מתכוון לאכלם בסמוך[77].

עמידה וישיבה בהבדלה

הבדלה בישיבה

ס – המבדיל בביתו אומר "הבדלה" בישיבה[78]. אמנם, יש אומרים שצריך לאמרה בעמידה, משום שכך נוהגים ללוות מלך[79] . ולכן כל אחד יעשה כמנהגו.

הבדלה בבית הכנסת

סא – נהגו לעמוד בשעת ה"הבדלה" בבית הכנסת בין ה"שליח ציבור" ובין הקהל, כפי שכתב גאון עוזנו בעל ה"בן איש חי"[80]. אמנם, גם כאשר מבדילים בעמידה – שותים את היין בישיבה[81].

הנוהג לשבת בהבדלה

סב – הנוהג לשבת בשעת ה"הבדלה" ונמצא בבית כנסת שנוהגים לעמוד ב"הבדלה" או להיפך – יכול לנהוג כמנהגו ואין בזה משום: "לא תתגודדו"[82].

הבדלה ביום טוב שחל במוצ"ש

סג – יום טוב שחל במוצאי שבת, הספרדים – נוהגים לעמוד ב"קידוש" וב"הבדלה", כפי שכתב גאון עוזנו בעל הבא"ח[83], והאשכנזים, הפוסקים כרמ"א וכ"משנה ברורה" – יושבים ב"הבדלה" וב"קידוש"[84].

עמידה במקומו בהבדלה

סד – בשעה ששומעים "הבדלה" – יש לרכז את תשומת הלב ב"הבדלה", ועל כן אין להסתובב וכדו' אלא להסתכל על כוס ההבדלה[85].

תוספות לפני "הבדלה"

תפילה להצלחה – לפני "הבדלה"

סה – אומרים תפילה להצלחת ימי השבוע, כפי שמובא בסידורים[86]: "א-להינו וא-להי אבותינו החל עלינו את ששת ימי המעשה הבאים אלינו לשלום" וכו'[87].

תפילה לשכחה

סו – יש אומרים שלפני ברכת ה"הבדלה" יאמר נוסח סגולה לזיכרון, כדלהלן: "משבענא עליך פורה שר של שכחה, שתסיר לב טיפש ממני, ותשלך יתיה על טורא רמיא, ארמימ"ס רמימ"ס מימ"ס ימ"ס מ"ס ס. ונח מצא חן בעיני ה'". ורמז לדבר: "פורה דרכתי לבדי" – "לבדי" אותיות: בדי"ל [לשון הבדלה][88]. ובנוסח זה רומז לכך שבזמן ההבדלה מתישים כוחו ודורכים את שר השכחה ששמו: "פורה"[89]. אמנם, למעשה – לא נוהגים לאומרו, מכמה טעמים: א. סגולה זו אינה מוזכרת בדברי מהרח"ו. ב. בדרך כלל מקפידים לא להשביע מלאכים [וכן לא להזכיר את שמם אם אינם כשמות בני אדם][90].

פסוקי ברכה

סז – נוהגים לפתוח את השבוע בפסוקים של ברכה, כגון: "כוס ישועות אשא" וכו'. ואומרים פסוקים אלו דווקא לפני "הבדלה" שבין שבת לימי חול[91], כיוון שקל יותר להמשיך דבר קיים [ברכת השבת- משבת לימי החול] מאשר לשנות מדבר לדבר [מתוך ימי החול- להחיל את ברכת השבת].

המוציא אחרים ידי חובת "הבדלה"

כוונה להוציא ולצאת

סח – המבדיל להוציא אחרים ידי חובה – צריך להתכוון להוציא את השומעים ידי חובה, והשומעים – צריכים להתכוון לצאת ידי חובה[92].

להוציא אחרים כשכבר יצא

סט – מותר לאדם שיצא ידי חובת "הבדלה" על הכוס, להבדיל שוב כדי להוציא ידי חובה את בניו הקטנים שהגיעו לחינוך וכן כדי להוציא גדול שחייב בהבדלה, מעיקר הדין. ומכל מקום, אם הדבר אפשרי עדיף שיבדילו לעצמם[93].

ברכת בשמים ונר כשאחר מבדיל

ע – היוצאים ידי חובת "הבדלה" בברכת אחר (שעדיין לא יצא י"ח הבדלה) – טוב יותר שיצאו ידי חובת כל הברכות [גם "בשמים" ו"אש"] מן המבדיל ולא יברכו אף ברכה בעצמם. אמנם, יש אומרים שעדיף שיברכו את ברכות ה"בשמים ו"האש" בעצמם, אך אין הלכה כמותם[94].

ברכה על הנר כשהבדיל ומבדיל לאחרים

עא – מי שיצא ידי חובת "הבדלה" ומבדיל שוב להוציא אחרים ידי חובה – לא יברך ברכת "בורא מאורי האש" פעם שנייה, משום שיש בדין זה מחלוקת, וספק ברכות להקל. אמנם, במקרה כזה – יברכו השומעים היוצאים ידי חובה ברכת "בורא מאורי האש" לעצמם[95]. ומכל מקום, כאשר השומעים מברכים ברכת האש לעצמם – יענה גם המבדיל "אמן" על ברכתם, ואין בזה חשש הפסק, משום ש"אמן" זה מעניין ה"הבדלה".

כשאינו יכול לשמוע את הברכה מהמברך

עב – מי שאוזניו כבדות או שיש רעש ואינו יכול לשמוע ברכת המבדיל מן המברך, ואין לו יין להבדיל עליו לעצמו – יסתכל בכוס היין שביד המברך ויאמר ברכת ההבדלה בעצמו, ואע"פ שאינו אוחז את הכוס בידו – ניתן להקל במקרה זה, כיון שהיא שעת הדחק[96].

הפסיד כמה מילים מהמברך

עג – על דרך האמור, מי שהפסיד כמה מילים מברכת המבדיל, ואינו יכול להבדיל בעצמו – יכול להסתכל על הכוס שבידי המבדיל ולומר את ברכת ההבדלה בעצמו[97].

אין לו חוש ריח

עד – אדם שחוש הריח שלו נפגע ואינו יכול להריח "בשמים", והוא מבדיל להוציא את עצמו ידי חובה, לא יברך על ה"בשמים". אמנם, אם יש שם אחרים שיודעים לברך – יברכו הם והוא יענה "אמן" [ויריח גם הוא למרות שחוש הריח שלו נפגע, וראה לקמן פרק מ"ה סעי' ס'-ס"ב][98].

אין לו חוש ריח – להוציא אחרים

עה – אדם שחוש הריח שלו נפגע ואינו יכול להריח "בשמים" והוא מבדיל להוציא אחרים [קטנים שאינם יודעים לברך בעצמם] ידי חובה[99] – יברך הוא על הבשמים, למרות שאינו מריח, והשומעים יענו "אמן" ויריחו את ה"בשמים" ויריח גם הוא עמהם[100].

להבדיל אם שכח "אתה חוננתנו"

עו – מי שמבדיל על הכוס להוציא אחרים ידי חובה וקודם לכן התפלל "ערבית" ואמר "אתה חוננתנו" בתפילה – יכול להוציא ידי חובת "הבדלה" על הכוס גם אדם שלא אמר "אתה חוננתנו" בתפילה[101].

הבדלה "בבית הכנסת"

טעם להבדלה בבית הכנסת

עז – נוהגים להבדיל בבית הכנסת, ולמנהג זה כמה טעמים, ועל פי הפשט מבדילים בבית הכנסת כדי להוציא ידי חובה את הצריכים לכך, כגון: אדם שאין לו יין ועמי הארצות שאינם יודעים להבדיל[102].

הבדלה סמוך לערבית

עח – מלבד הטעם בהבדלת בית הכנסת על פי הפשט, ישנם עוד טעמים פנימיים יותר להבדלה זו. ואמרו שטוב שלא ישתהה במוצאי שבת בלא הבדלה, כי יש בסמיכות זו סגולה להבדילו מכוחות הטומאה, ועל כן, מיד אחרי תפילת ערבית, עוד בהיותו בביהכנ"ס עורכים הבדלה[103].

כוונת המבדיל בבית הכנסת

עט – המבדיל להוציא אחרים ידי חובה – צריך לכוון להוציא את השומעים ידי חובה, וכן השומעים הסומכים על "הבדלה" זו צריכים לכוון לצאת ידי חובה[104].

הכרזה שמכוון להוציא ידי חובה

פ – בעבר היה מנהג על פיו המבדיל בבית הכנסת מכריז בקול רם כי הוא מתכוון להוציא את השומעים ידי חובה [ומזכיר לציבור לצאת ידי חובה]. מנהג זה בטל כמעט לגמרי, ככל הנראה משום שסומכים על כך שהמבדיל יודע שצריך לכוון להוציא ידי חובה [והציבור יודע שצריך לכוון לצאת ידי חובה]. אמנם, כאשר מבדיל אדם שיש חשש שאינו יודע שצריך לכוון להוציא ידי חובה – יש להכריז ולהזכיר זאת[105].

כוונת השומעים

פא – השומעים "הבדלה" בבית הכנסת לצאת ידי חובה – צריכים להתרכז ביותר ב"הבדלה", משום שאדם השומע ברכה מאחר [ומתכוון לצאת ידי חובה] כאילו אומרה בעצמו. ויש אומרים שהמסיח דעתו מדברי המברך כאילו החסיר מברכתו את דברי המברך[106]. ועל כן טוב להסתכל בכוס ה"הבדלה" שביד המברך כדי לרכז את תשומת הלב ב"הבדלה"[107], וכלשון הבא"ח: "כל אותם שהשליח ציבור מוציאם ידי חובה – יתנו עיניהם בכוס בשעת הברכה, ולא יזוזו ממקומם עד שיגמור השליח ציבור ברכת המבדיל כולה, ולא כאותם הבורים אשר דרכם להשמט אנה ואנה דפונים ללכת ולצאת, זה פונה ללבוש מנעליו, וזה פונה לחפש אחר בנו או אחר חבירו ללכת עמו, ונמצא מסירים דעתם מעיקר ברכת ההבדלה, דאין שומעין אותה כולה".

אדם חשוב בהבדלה בציבור

פב – אדם חשוב השומע הבדלה בציבור, אף שאינו יוצא ידי חובה באותה הבדלה – יזהר גם כן שלא יתעסק בענינים אחרים בזמן ההבדלה, ע"מ שאחרים היוצאים י"ח בהבדלה לא ילמדו ממעשיו ויחשבו שמותר להתעסק בשאר דברים בזמן הבדלה, וכן יכוף ידיו כדין בברכת האש וכדו' ע"מ שהרואים, שלא יודעים שאותו אדם חשוב לא יוצא ידי חובה בהבדלה הזאת, יחשבו שאין לעשות זאת.

הבדלה בבהכ"נ ורוצה להבדיל בביתו

פג – השומע "הבדלה" בבית הכנסת ובדעתו לשוב ולהבדיל בביתו – לא יתכוון לצאת ידי חובה בהבדלת בית הכנסת[108], וטוב יותר אם יכוון בדעתו לא לצאת ידי חובה ב"הבדלה" זו[109].

עדיף להבדיל לעצמו

פד – טוב יותר לכל אדם להבדיל ולהוציא את עצמו ידי חובה מאשר לצאת ידי חובה ב"הבדלה" שעושה חברו בבית הכנסת, משום שמצווה בו יותר מבשלוחו[110]. ועל כן, השומע "הבדלה" בבית הכנסת, אפילו שאינו צריך להבדיל לאחרים – טוב יעשה אם יתכוון לא לצאת ידי חובה ב"הבדלה" זו ויבדיל בביתו.

ש"צ שהתכוון לא לצאת י"ח

פה – שליח ציבור שהבדיל בבית הכנסת והתכוון לא לצאת ידי חובה בהבדלת עצמו – יכול לחזור ולהבדיל לעצמו בביתו[111].

טעויות בברכות ה"הבדלה"

שכח ברכת היין

פו – שכח לברך ברכת "בורא פרי הגפן" בהבדלה ולא ברך אותה כלל ועיקר – יצא ידי חובת "הבדלה"[112].

שתה לאחר ברכת הגפן

פז – טעה ושתה את כוס ה"הבדלה" מיד אחרי שברך "בורא פרי הגפן" לפני שברך את שאר הברכות – מביאים לו כוס חדשה וחוזר ומברך "בורא פרי הגפן", וממשיך לברך את שאר ברכות ה"הבדלה" [הטעם לכך שצריך לחזור ולברך "בורא פרי הגפן" הוא, שבעת הברכה לא היה בדעתו לשתות עוד יין חוץ מכוס זו][113].

שכח "אתה חוננתנו" ושתה יין

פח – טעה ושתה את כוס ה"הבדלה" מיד אחרי שברך "בורא פרי הגפן" לפני שברך את שאר הברכות, ובנוסף שכח גם לומר "אתה חוננתנו" בתפילה – צריך לחזור ולהתפלל "ערבית" ולומר "אתה חוננתנו" [כדין אדם ששכח לומר "אתה חוננתנו" בתפילה וטעם לפני "הבדלה" על הכוס][114].

טעה בלשונו

פט – התכוון לברך על הבשמים "בורא עצי/עשבי/מיני בשמים" וטעה בלשונו ואמר "בורא מאורי האש", ותיקן את עצמו ואמר תוך כדי דיבור: "בורא עצי/עשבי/מיני בשמים" – עלתה לו ברכת ה"בשמים" ומברך אחר כך על הנר "בורא מאורי האש". אולם אם נזכר אחרי "כדי דיבור" – צריך לשוב ולברך על ה"בשמים" וכן על ה"אש" ["תוך כדי דיבור" הוא שיעור הזמן שלוקח לאדם זה, בדיבורו הרגיל, לומר: "שלום עליך רבי"]. אבל אם נתכוון בברכתו על הנר – עלתה לו הברכה על הנר ומברך אח"כ על הבשמים[115].

שתייה של כוס ה"הבדלה"

שיעור הכוס

צ – לכתחילה ישתה את רוב כוס ההבדלה, ואם קשה לו – ישתה שיעור רביעית, ואם גם זה קשה לו – ישתה לפחות שעור "מלא לוגמיו", שהוא רוב "רביעית" [רוב של כ- 86 גרם][116].

שתיית רביעית

צא – ישתדל לשתות "רביעית" שלימה מיין ה"הבדלה" ולא יסתפק ברוב "רביעית"[117] [למרות שמן הדין אינו חייב לשתות "רביעית" שלימה ב"הבדלה"], כדי לא להיכנס למחלוקת הפוסקים בעניין ברכה אחרונה[118], שהרי נחלקו הפוסקים אם אדם ששתה משקה בשיעור שבין "כזית" [כ-28 גר'] ל"רביעית" [כ- 86 גר'] חייב בברכה אחרונה או לא[119].

שתייה על ידי המבדיל

צב – נהגו שלא להעביר את כוס ה"הבדלה" לשומעים היוצאים ידי חובה, בין בהבדלה שעושים בבית ובין בהבדלה שעושים בבית הכנסת[120], כדי שהמבדיל ישתה "רביעית" מן היין ויברך ברכה אחרונה בלא ספק[121]. ומלבד זאת, כאשר מבדיל לציבור, ממילא אין לשתות מכוס ששתו ממנו רבים, מפני חשש חולי (צוואת ר"א הגדול). אמנם, המבדיל בביתו וילדיו הקטנים רוצים לשתות מכוס ההבדלה – יכול לתת להם מעט מן היין ואין צריך לגעור בהם.

שתייה מיושב

צג – לכתחילה יש לשתות את כוס ה"הבדלה" מיושב[122].

שתייה על ידי אחרים

צד – מבדיל שאינו יכול לשתות בעצמו שיעור "רביעית" מן היין או מיץ ענבים – יטעם מעט בעצמו ויתן לאחד מבני ביתו או לחבירו לשתות כשיעור[123], ויאמר המבדיל לחברו קודם שמברך שמכוון להוציאו ידי חובה בברכה[124].

שתייה על ידי קטן

צה – אם המבדיל ושאר השומעים אינם מסוגלים לשתות – הם יכולים לתת לילד או לילדה [אפילו למטה מגיל מצוות ובלבד שמבינים] ששמעו את הברכה לשתות כשיעור ויצאו ידי חובה[125].

מנהגי ה"הבדלה" ומוצ"ש

שיורי מצווה

צו – קיימים מספר מנהגים באשר לשיירי היין שנותרו בכוס ה"הבדלה", כדלהלן:

* – יש נוהגים להוסיף על שיירי היין מעט מים ולשתותם (ומכיון שמכוון לשתיה זו – נפטר בברכת הגפן).

* – יש נוהגים לרחוץ את העיניים בשיירי היין (רמ"א סי' רצ"ו סעי' א').

* – יש נוהגים להעביר מעט מיין ה"הבדלה" על המצח.

* – יש נוהגים לתת מעט מן היין על העצם ה"לוז"[126], והטעם למנהג זה הוא, ששיירי מצוה מעכבים את הפורענות[127].

* – יש נוהגים לשפוך מעט מהיין לתוך כלי ולכבות בו את הנר[128].

* – יש נוהגים לשפוך מעט מיין ה"הבדלה" על הארץ לסימן טוב[129], ויש נמנעים מכך משום שחוששים לביזוי המשקים ולביזוי כוס הברכה[130]. למעשה – נוהגים למלא את כוס ה"הבדלה" על גדותיה כך שיגלוש מעט מן היין מן הכוס אל הצלחת, ובסיום ההבדלה מטפטפים על הארץ את טיפות היין שגלשו על הכוס מבחוץ[131]. אמנם, ביין של "שביעית" – יש להימנע גם מטפטוף טיפות אלה על הארץ[132].

אמירת פסוקים במוצאי שבת

צז – אחרי ה"הבדלה" היה נוהג רבנו האר"י ז"ל לומר פסוקי: "ויתן לך האלוקים" וכו', כמובא בסידורים[133].

חזרה על פסוקים

צח – נוהגים להזכיר בין הפסוקים את הפסוק בשמואל[134]: "ואמרתם כה לחי ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום". ויש נוהגים לומר פסוק זה שש פעמים, כדי להמשיך ממנו שפע "שלום" לששת ימי החול[135].

הזכרת "אליהו הנביא"

צט – נוהגים להזכיר את אליהו הנביא במוצ"ש[136]. יש אומרים ששליח הציבור והקהל מזכירים אותו בהבדלה שעושים בית הכנסת, אך המנהג הוא שכל אחד מזכירו בביתו[137].

טעמים להזכרתו

ק – יש מספר טעמים למנהג להזכיר את אליהו הנביא דווקא ב"מוצאי שבת":

* – אליהו הנביא עתיד לבשר את הגאולה, אך אין אליהו בא בערבי שבתות כדי לא להטריח את ישראל העסוקים בהכנת צרכי שבת. ועל כן, דווקא במוצאי שבת מיד כשיכול לבוא אליהו אנו מעוררים את הציפייה לבואו[138].

* – אליהו הנביא עתיד לבשר את הגאולה הקשורה לשמירת השבת, כפי שאמרו חכמים[139]: "אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין"[140], ועל כן דווקא במוצאי שבת אנו מבקשים את בואו בזכות שמירת השבת.

* – אמרו חז"ל שבכל מוצ"ש אליהו הנביא יושב בגן עדן תחת עץ החיים וכותב את זכויותיהם של שומרי השבת מעם ישראל, ועל כן דווקא במוצאי שבת אנו מעוררים אותו לכתוב את זכויותינו[141].

* – כתב גאון עוזנו בעל בן איש חי שמנהג טוב הוא לומר במוצאי שבת: "אליהו הנביא זכור לטוב" ק"ל [130] פעמים, כמניין "אליהו הנביא" בתוספת עשר אותיות. וכתב עוד, שארבע התיבות: "אליהו הנביא זכור לטוב" עולים בגימטריא ארבע מאות, להכניע ארבע מאות כוחות של סטרא אחרא, בסוד הכתוב[142]: "והנה עשו בא וארבע מאות איש עמו", וכוחות אלו היו מוכנעים בשבת. ועוד כתב, שגנוזות במילים אלה כוונות של מזון ופרנסה [כפי שהאשה הצרפתית ניזונה בזכות אליהו], וכן כוונות של זיכרון[143].

פתיחת אליהו

קא – יש מוסיפים לומר את קטע הזוהר[144]: "פתח אליהו הנביא זכור לטוב ואמר"[145].

פסוקים שמוזכר בהם אליהו

קב – יש נוהגים לומר את כל הפסוקים שנזכר בהם "אליהו" במוצאי שבת, משום שיש בזה סגולה לזיכרון, ולכך שיהיו דרכיו מוצלחים באותו שבוע[146].

תשלומי הבדלה

שכח ולא הבדיל במוצ"ש

קג – שכח או נאנס ולא הבדיל על הכוס במוצאי שבת – צריך להבדיל ביום ראשון[147] [הדבר מצוי בבני חו"ל שיוצאת אצלם השבת מאוחר מאוד ומרדימים את ילדיהם לפני צאת השבת ועושים הבדלה ביום ראשון].

אכל ללא הבדלה

קד – לא הבדיל על הכוס במוצאי שבת ואכל בלא "הבדלה" – מבדיל ביום ראשון ומברך "בורא פרי הגפן" על היין וטועם מעט מן היין מיד[148], ומברך ברכת "המבדיל בין קודש לחול" ללא שם ומלכות ומהרהר שם ומלכות בלבו[149], ואינו מברך על "נר" ולא על "בשמים".

ההבדלה ביום ראשון

קה – לא הבדיל על הכוס במוצאי שבת ומבדיל ביום ראשון ולא טעם כלום מצאת השבת ועד ל"הבדלה" – מברך ברכת "המבדיל בין קודש לחול" בשם ומלכות [וכן ברכת ה"יין" בשם ומלכות] אבל לא מברך לא על ה"נר" ולא על ה"בשמים"[150].

הבדלה עד יום שלישי

קו – לא הבדיל על הכוס במוצאי שבת וגם ביום ראשון לא הבדיל[151] – מבדיל על הכוס עד יום שלישי, ומברך ברכת "בורא פרי הגפן" על הכוס בשם ומלכות, ויטעם מעט ויברך ברכת "המבדיל בין קודש לחול" בלי שם ומלכות[152].

זהירות בהבדלה ביום טוב שבמוצאי שבת

קז – צריך להיזהר בליל יו"ט שחל במוצ"ש להבדיל מתוך המחזור, שלא להתבלבל ולא לשכוח את ברכות ההבדלה[153].

קח – אם שכח לומר את נוסח ההבדלה בקידוש של ליל יו"ט שחל במוצ"ש – ראה לקמן פרק מ"ז סעי' ח'-ט'.

שכח להבדיל ביום טוב

קט – נאנס או שכח להבדיל במוצאי יום טוב – ראה לקמן פרק מ"ז סעי' ב'.

[1] שו"ע (סי' רצ"ט סעי' א'). וראה גם ב"ח, מ"א ומשנ"ב (שם ס"ק א'), בא"ח (ש"ש פרשת ויצא סעי' י"ח), כה"ח (שם ס"ק ג').

[2] שו"ע (סי' רצ"א סעי' ב', ועי' בסי' רצ"ט סעי' א'), כה"ח (שם ס"ק ו').

[3] שו"ע (סי' רצ"ט סעי' א').

[4] משנ"ב (סי' רצ"ט ס"ק ג'), כה"ח (שם ס"ק ט'). וע"ע מאמר מרדכי, הלכות לימות החול (פרק כ"ו סעי' ז').

[5] עי' בא"ח (ש"ש פרשת ויצא סעי' י"ח). ועיין משנ"ב (סי' רצ"ט סעי' ג'), כה"ח (שם ס"ק ט').

[6] פרי עץ חיים (שער השבת פרק כ"ד), שו"ע (סי' רצ"ט סעי' א'), בא"ח (ש"ש פרשת ויצא סעי' י"ט).

[7] עי' משנ"ב (סי' רצ"ט ס"ק ב').

[8] שו"ע (סי' רצ"ט סעי' א'), כה"ח (שם ס"ק י').

[9] בא"ח (ש"ש פרשת ויצא סעי' י"ח), כה"ח (סי' רצ"ט ס"ק ז').

[10] מג"א (סי' רצ"ט ס"ק א').

[11] עי' שו"ע (סי' רצ"ט סעי' ג'), בא"ח (ש"ש פרשת ויצא סעי' י"ח).

[12] בא"ח (ש"ש פרשת ויצא סעי' כ').

[13] מפני שסומך על הפוסקים שברכת המזון אינה טעונה כוס.

[14] עיין בא"ח (ש"ש פרשת ויצא סעי' כ').

[15] בא"ח (ש"ש פרשת ויצא סעי' כ').

[16] בא"ח (ש"ש פרשת ויצא סעי' כ').

[17] כתב השו"ע (סימן קפ"ב סעי' א'): "יש שאומרים שברכת המזון טעונה כוס אפילו ביחיד, וצריך לחזור עליו, ולא יאכל אם אין לו כוס לברך עליו אם הוא מצפה ואפשר שיהיה לו, אפילו אם צריך לעבור זמן אכילה אחת; ולפי זה אם שנים אוכלים יחד – צריך לקחת כל אחד כוס לברכת המזון; וי"א שאינה טעונה כוס אלא בשלשה; ויש אומרים שאינה טעונה כוס כלל, אפילו בשלשה". ועיין כה"ח (שם ס"ק א') שהביא בשם הזוהר שאין מברכים על היין בברהמ"ז ביחיד, וכן אנו נוהגים. בשלושה מברכים אם יש יין מזומן לפניהם. בעשרה משתדלים לברך על הכוס בין בחול בין בשבת (עיין בא"ח ש"ר פרשת שלח סעי' ט"ז, כה"ח סי' קפ"ב ס"ק א'). ומנהג ירושלים שלא לברך על הכוס אלא בעשרה.

[18] עיין שו"ע רבינו זלמן (סי' רצ"ט סעי' ז').

[19] בא"ח (ש"ש פרשת ויצא סעי' כ').

[20] שו"ע (סימן רצ"ט סעיף א').

[21] שו"ע (סי' רצ"ט סעי' י').

[22] עיין משנ"ב (סי' רצ"ו ס"ק י"ט).

[23] משנ"ב (סי' רצ"ו ס"ק י"ז).

[24] מובא בגמרא (פסחים ק"ז ע"א): פעם אחת נזדמן אמימר למקומינו ולא היה לנו יין (להבדלה). הביאו לו שֵכר ולא הבדיל, ולן מעונה, ורק למחרת הביאו לו יין והבדיל. י"א שממעשה של אמימר נעשה ע"פ דין וכל אדם שאין לו משקה להבדלה במוצש"ק – לא יאכל בלילה אם הוא מצפה שלמחר יהיה לו משקה. וי"א שאמימר נהג לפנים משורת הדין, אך מעיקר הדין אם לא יהא לו משקה להבדלה במשך הלילה – מותר לו לאכול ללא הבדלה. והשו"ע (סי' רצ"ו סעי' ג') פסק: "אם אין לו יין ולא שכר ושאר משקים – יש אומרים שמותר לו לאכול, ויש אומרים, שאם מצפה שיהיה לו למחר – לא יאכל עד למחר שיבדיל". ואע"פ שהכלל "יש ויש" הלכה כ"ויש" לחומרא, בכ"ז נוהגים בזה לקולא, משום שהבדלה על היין מדרבנן, ומכיון שאמר "אתה חוננתנו", כבר יצא ידי חובת הבדלה בדברים מדאורייתא. וכ"פ המשנ"ב (סי' רצ"ו ס"ק כ"א).

[25] ראה רמ"א (סי' רע"א סעי' ה'). ועי' שו"ע הרב ר"ז (סי' רצ"ט סעי' ב'), כה"ח (שם ס"ק ט'). אמנם עיין שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג, סימן ש"ב), שכתב: "פסק הריצב"א שאם שכח ולא הבדיל ולאחר שברך המוציא נזכר, אם יבדיל יהא הפסק, אלא יבדיל ויחזור ויברך, ולא דמי ל"גביל לתורי" (ברכות מ' ע"א) דלא הוי הפסק, כיון שאסור לאכול קודם שיבדיל, דהתם איכא איסורא דאורייתא". ועיין שו"ע (סי' רצ"ו סעי' ח'), שדי חמד (אסיפת דינים, מערכת בין המצרים סי' א' ס"ק ה').

[26] שו"ע (סי' רצ"ט סעי' ה').

[27] משנ"ב (סי' רצ"ט ס"ק ט"ו), כה"ח (שם ס"ק כ"א).

[28] פרק כ', והובא בטור (סי' רצ"ו).

[29] שמות (י"ט, ה').

[30] ויקרא (כ', כ"ו).

[31] פסחים (דף קי"ג ע"א) ועיין בטור (סי' רצ"ו). כתוב: איזה בן העולם הבא? זה שמשאיר יין להבדלה במוצאי שבת. והטעם, שכיון שאדם שותה יין בסעודות השבת (ע"פ הרמב"ם שיש לשתות בסעודה ראשונה יין וע"פ האר"י שיש לשתות בכל הסעודות יין), ע"כ צריך להיזהר שלא יגזים בשתיית היין כך שלא ישאר למוצ"ש, אלא ישייר יין להבדלה.

[32] עיין שבועות (י"ח ע"ב) בענין הפורש מאשתו ובענין הבדלה.

[33] ביאור הדברים: על האדם להבין שגם בתוך תחום המותר ישנם הבדלי דרגות, וכאשר יודע להציב גבול בין הקודש לחול, נשמר הוא ביותר מטומאה, שהרי כל שכן שברור וחמור בעיניו הגבול שישנו בין הטומאה לטהרה. וכשהאדם יודע להישמר מטומאה (ובפרט בחיי האישות) הרי ראוי שיולדו לו בנים זכרים (עיין בן יהוידע שבועות י"ח ע"ב בעניין היותם זכרים). ולא זו בלבד אלא שמן הסתם יהיו בנים אלו בתכונת אביהם מולידם (עיין אגרת הקודש לרמב"ן, פרק ה') ויהיו בעלי גבולות והגדרות ברורות, ועל כן מן הסתם יהיו מוכשרים להורות וללמד את בני ישראל. דבר זה נלמד מסמיכות הפסוקים (ויקרא י', י'-י"א) "ולהבדיל בין הקדש ובין החל ובין הטמא ובין הטהור. ולהורת את בני ישראל את כל החקים אשר דבר ה' אליהם ביד משה…". ועוד נאמר (ויקרא סו"פ י"א תחילת פרק י"ב): "להבדיל בין הטמא ובין הטהר ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל… דבר אל בני ישראל לאמר אישה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא", וזו מהותה של ההבדלה בין קודש לחול.

[34] עי' שו"ע (סי' רצ"ו) ומשנ"ב (שם ס"ק א'), שעה"צ (שם ס"ק א'), כה"ח (שם ס"ק א') שהביאו שדעת הרב המגיד בשם יש מפרשים, ובספר אורחות חיים ובאבודרהם בשער ג' בשם מ"כ, דהוי מדרבנן.

[35] רמב"ם (שבת פרק כ"ט הל' א').

[36] עיין ברכות (ג"ל ע"א): "אמר ליה רב שמן בר אבא לרבי יוחנן: מכדי אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות, תפילות, קדושות והבדלות, נחזי היכן תקון! אמר ליה: בתחילה קבעוה בתפילה. העשירו – קבעוה על הכוס. הענו – חזרו וקבעוה בתפילה. והם אמרו המבדיל בתפילה – צריך שיבדיל על הכוס". כלומר, היו שלבים שלבים בהבדלה. בתחילה אנשי כנסת הגדולה קבעו הבדלה בתפילה בלבד, "אתה חוננתנו", ובזה הותר לעבוד או לאכול, דהיינו כשעלו מהגולה היו עניים ולא היה להם כוס יין להבדלה, העשירו והיה להם יין להבדלה, אז התקינו על הכוס. עוד הפעם הענו – החזירו את ההבדלה בתפילה. אחר כך אמרו – תפילה וכוס, "המבדיל בתפילה – צריך שיבדיל על הכוס", נמצא יש הבדלה בתפילה, ועיין ברש"י שם, וברמב"ם (שבת פכ"ט ה"ו), וז"ל: "מדברי סופרים לקדש על היין ולהבדיל על היין, ואף על פי שהבדיל בתפלה צריך להבדיל על הכוס".

[37] ראה פרק מ"ד סעי' י"ח-כ"ב.

[38] בגמ' פסחים (ק"ז ע"א): "זימנא חדא איקלע אמימר לאתרין ולא הוה לן חמרא וכו' ובת טות. למחר טרחנא ואייתינא ליה חמרא, ואבדיל וטעים וכו' לשנה וכו'" – לשנה הבאה עוד הפעם בא אמימר לעיר הזאת ושוב פעם לא היה להם יין במוצאי שבת ושוב פעם הביאו לו שכר, ואחרי שהביאו לו שכר, אמר: מה, אתם כנראה אצלכם כל כך אוהבים שכר, אז השכר אצלכם זה חמר מדינה כמו יין, אז אמר: בא ואעשה הבדלה. לקח והבדיל. "שמע מינה תלת… ושמע מינה אסור לאדם שיאכל קודם שיבדיל", ובשו"ע (סי' רצ"ו סעי' ג') כתב: "אם אין לו יין ולא שכר ושאר משקים – יש אומרים שמותר לו לאכול, ויש אומרים, שאם מצפה שיהיה לו למחר – לא יאכל עד למחר שיבדיל", ואף שכתוב בגמרא גבי אמימר: "בת טות" שישן בלי אוכל, יש אומרים שאמימר החמיר על עצמו, ומהדין אם אין יין – יאכל, ולא חייב להשאר בלי אוכל, ויש אומרים שהוא חשב שבכל רגע ורגע יביאו לו יין, לכן חיכה, ולמחר הביאו לו והבדיל. והחולקים ס"ל דאמימור עשה כדין שאם מצפה שמחר יביאו לו יין – יחכה למחר, אבל לא מחויב לצום יומיים. ומ"מ למרות שיש מי שאומר שזה בכלל "יש ויש", והלכה לחומרא, נוהגים בזה לקולא, מפני שאף שהבדלה היא דאורייתא, היינו, הבדלה בדברים, אבל הבדלה על היין היא מדרבנן, על כן מכיון שאמר "אתה חוננתנו" – כבר יצא ידי חובה.

[39] שו"ע (סי' רצ"ו סעי' א').

[40] רשב"ץ בספרו "מאמר חמץ", מובא בכה"ח (סי' רצ"ו ס"ק ג').

[41] ראה הערה קודמת.

[42] ערוך השולחן (סי' רצ"ו סעי' ו').

[43] משנ"ב (סי' ר"ט ס"ק ו').

[44] ראה (ב"י סי' קס"ז).

[45] עי' שבלי הלקט (סי' ק"מ).

[46] שו"ע ר"ז (סי' קכ"ד סעי' ב'), משנ"ב (סי' קכ"ד ס"ק כ"א). ועי' שו"ע (סי' קפ"ג סעי' ו') ועיין עוד בשו"ת מאמר מרדכי (חלק א' סימן ד') באורך.

[47] עי' ברכי יוסף (סי' רי"ג אות ג'), מנהג רבי יעקב אבוחצירא (מובא בהלכות תשובה).

[48] כה"ח (סי' קכ"ד ס"ק כ"ו) בשם הדבר שמואל, משנ"ב (שם ס"ק כ"א). וע"ע מאמר מרדכי, הלכות לימות החול (פרק ח"י סעי' ל"ג).

[49] כגון: אנוס, חייל היוצא לפעילות מבצעית או הממהר לדבר מצווה כאשר נאלץ להתפלל ערבית מוקדם או כשתלוי בהבדלה מרכזית וכדו'.

[50] וראה לעיל פרק מ"ב סעי' כ"ד-כ"ח 'תפילת ערבית של מוצאי שבת' בהרחבה.

[51] לכתחילה לא יתפלל ערבית לפני צאת הכוכבים, אך אנוס – מותר להתפלל ערבית של מוצאי שבת מבעוד יום, כפי שהתבאר בפרק ערבית של מוצאי שבת.

[52] שמא יבואו אנשים להיכשל ולעשות מלאכה קודם צאה"כ. וראה ב"ח (סי' רצ"ג) משם המהרש"ל, שכתב: "כתב מהרש"ל (בהגהותיו לטור): הכי נהוג שלא להתפלל של מוצאי שבת בשבת, דדבר תמוה הוא לרבים לעשות שבת חול, ואיכא נמי למיחש שמא יבא להקל אף במלאכה, אבל להתפלל של שבת מערב שבת – הכי נהוג, דהא מוסיפין מחול על הקודש, עכ"ל".

[53] שו"ע (סי' רצ"ג סעי' ג').

[54] שו"ע (סי' רצ"ג סעי' ג'). ובענין ברכה על הבשמים – עי' פמ"ג (מש"ז סי' רצ"ז ס"ק ג'), כה"ח (שם ס"ק ח'). אמנם מאידך עיין כה"ח (סי' רצ"ט ס"ק ד').

[55] כה"ח (סי' רצ"ז ס"ק כ"ג) בשם המשבצות זהב לפמ"ג.

[56] במקרים שמותר להבדיל מבעוד יום [ראה לעיל הערה מ"ט].

[57] כה"ח (סי' רצ"ט ס"ק ד'). וע"ע במשנ"ב (שם בשער הציון ס"ק ה').

[58] וראה טעמים לדבר בהרחבה בפרק מ"ב סעי' כ"ז "ערבית של מוצאי שבת".

[59] עיין שו"ע (סי' רצ"ו סעי' ח'). וראה משנ"ב (שם ס"ק ל"ד).

[60] כה"ח (סי' רצ"ו ס"ק ד"ן), ערוך השולחן (שם סעי' ה').

[61] שו"ע ורמ"א (סי' רצ"ט סעי' י'), ז"ל: "אסור לעשות שום מלאכה קודם שיבדיל, ואם הבדיל בתפלה – מותר אע"פ שעדיין לא הבדיל על הכוס. ואם צריך לעשות מלאכה קודם שהבדיל בתפלה – אומר: המבדיל (בין הקודש ובין החול) בלא ברכה, ועושה מלאכה. הגה: וכן נשים שאינן מבדילין בתפלה – יש ללמדן שיאמרו: המבדיל בין קודש לחול קודם שיעשו מלאכה". כה"ח (שם ס"ק נ"ה). שו"ע ר"ז (שם סעי' ט"ז). וע"ע שו"ת קול אליהו, שבת (פרק י"ג שאלה י"ד).

[62] כתב הרמ"א (סי' רצ"ו סעי' ח'), וז"ל: "הגה: על כן טוב שלא יבדילו לעצמן רק ישמעו את ההבדלה מן האנשים". והקשה הב"ח (סי' רצ"ו): "ושארי ליה מאריה: למה לא יבדילו לעצמן, דבין שהנשים חייבות מן התורה ובין שהן אינם חייבות מדבר תורה אלא מדברי סופרים, ואפילו אינם חייבות כלל אפילו מדברי סופרים, למה לא יבדילו להוציא את עצמן מה שהן חייבות מדבר תורה או מדברי סופרים, ואפילו אינם חייבות כלל, מכניסות עצמם בחיוב, כמו בשופר ולולב, וכי היכי דמזמנות לעצמן, כדלעיל בסימן קצ"ט הכי נמי מבדילות לעצמן במכל שכן!".

המג"א (ס"ק י"א) מנסה ליישב דברי הרמ"א ומחלק בין מצוה שיש בה עשיה חוץ מהברכה לבין מצוה שאין בה אלא הברכה, שבראשונה כיון שיש בה עשיה – רשאיות לעשות ולברך אבל כאשר אין עשיה ויש רק ברכה – אינן מברכות. והעיקר כדעת הב"ח.

והביא את הרא"ש במס' קידושין (פרק א' סימן מ"ט) שכתב לחלק בין ברכה שיש בה "וציוונו", שאינה מברכת, ובין ברכה שאין בה "וציוונו", שרשאית לברך.

אולם בבא"ח (ש"ש פרשת ויצא סעי' כ"ב) כתב: "אף על גב דאיכא פלוגתא בעניין הבדלה בדין הנשים, קיימא לן להלכה דהנשים יכולות להבדיל לעצמן. ולא עוד, אלא גם מי שהבדיל בבית הכנסת ויצא ידי חובה – יכול להבדיל להן, כאשר העלה להלכה הגאון החיד"א ז"ל, וכן נוהגים פה עירנו בבגדד". זאת אומרת, שלמרות שיש מחלוקת, להלכה – אשה חייבת בהבדלה. ועיין בב"ח (סי' רצ"ו ד"ה "אבל בשו"ע") שכתב שאף אם אינן חייבות בהבדלה מהתורה ואפי' אינן חייבות כלל, הרי נשים יכולות לקבל עליהן מצוות שאינן חייבות בהם, כמו שופר ולולב. ובפרט שלדעת הרמ"א יכולה גם לברך על מצוות אלו (ראה משנ"ב שם ס"ק ל"א, ערוך השולחן שם, כה"ח שם ס"ק ה"ן). וכתב המשנ"ב (שם ס"ק ל"ה): "אלא כוונת המ"א להקל בשאין לה ממי לצאת, דאז בע"כ תבדיל לעצמה ותשתה כדי שלא לבטל מצות הבדלה". וע"כ הטוב ביותר שבעלה יבדיל לה כדברי הרמ"א. ומיהו אשה שבעלה לא נמצא או שחוזר מאוחר ואינה יכולה להמתין לו – תבדיל בעצמה על מיץ ענבים או על בירה.

[63] וראה משנ"ב (סי' רצ"ו ס"ק ל"ו), ערוך השולחן (שם סעי' ה').

[64] ערוך השולחן (סי' רצ"ו סעי' ה'). ועיין משנ"ב (שם ס"ק ל"ו).

[65] עיין כה"ח (סי' רצ"ו ס"ק ה"ן).

[66] י"א שהטעם שנהגו שלא ישתו יין הבדלה משום שהיא סחטה יין לאדה"ר מעץ הדעת, שהיה גפן (עי' ברכות מ' ע"א, של"ה, מסכת שבת אות צ"ט, כה"ח סי' רצ"ו ס"ק י"ד). וי"א שהטעם משום שבחטא עץ הדעת טוב ורע, גרמה לערבוב של טוב ורע בעולם, וזה הפך מצות ההבדלה בה מבדילים בין קודש לחול (שו"ת קרית חנה דוד ח"ב סי' ל"ז). אך מכל מקום, מעיקר הדין – אין איסור לאשה לשתות מכוס ההבדלה (עיין בא"ח ש"ש פרשת ויצא סעי' כ"ב). וע"ע למשנ"ב (שם ס"ק ל"ה), ערוך השולחן (שם סעי' ה'). וראה עוד בהערה ס"ב לעיל. ויש שנהגו שגם הגברים (חוץ מהמקדש) לא טועמים מיין ההבדלה, ומ"מ כל זה הוא מנהגים ולא מן הדין.

[67] עיין בא"ח (ש"ש פרשת ויצא סעי' כ"ב). וישנה דעה משובשת שאם אשה מבדילה ושותה מהיין אז יהיה לה בפניה משהו לא יפה, ואלו דברים בטלים ומבוטלים.

[68] שו"ע (סי' רצ"ו), כה"ח (שם ס"ק ט"ז).

[69] הטעם לכך הוא, שנשים לא שתו מיין ההבדלה מצד המנהג בלבד אך החיוב על המבדיל לשתות מיין ההבדלה הנו מן הדין, ומנהג אינו עומד במקום דין.

[70] בגדר שאר משקין שמותר להבדיל עליהם – ראה פרק מ"ד, כגון: יין, מיץ ענבים, בירה שחורה; למעט מים, שאי אפשר להבדיל.

[71] ואז תצא גם ידי המנהג שנשים לא שותות יין של הבדלה.

[72] משנ"ב (סי' שמ"ג ס"ק ג'), וז"ל: "ודע דשעור החינוך במ"ע הוא בכל תינוק לפי חריפותו וידיעתו בכל דבר לפי ענינו, כגון: היודע מענין שבת – חייב להרגילו לשמוע קידוש והבדלה, היודע להתעטף כהלכה – חייב בציצית, וכנ"ל בסימן י"ז, וכן כל כיו"ב בין במ"ע של תורה בין בשל ד"ס". וע"ע בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' סי' ק"י).

[73] עיין רש"י (ברכות מ"ח ע"א ד"ה "עד שיאכל"). כה"ח (סי' רע"א ס"ק ט').

[74] כה"ח (סי' רצ"ט ס"ק ה') ע"פ ילקוט הראובני והמגיד לב"י, עיי"ש. וזהו אחד הטעמים להבדלת הש"ץ בביהכנ"ס. ועיין כה"ח (סי' רצ"ה ס"ק י"ג) בשם שער הכוונות ומנהג האר"י.

[75] עיין כה"ח (סי' רצ"ט ס"ק ה') בשם רוח חיים, שכתב שלכך יש לומר את הפיוטים שלפני הבדלה עד שיגיע זמן הבדלה כדי להרחיק מעליו את החיצוניים.

[76] עיין שו"ע (סי' רצ"ט סעי' ט'). וטעם כיסוי זה הוא, מכיון שבפסוק: "ארץ חיטה ושעורה וגפן" הקדים הכתוב חיטה לגפן, וכל הקודם לחברו בפסוק מקדימו בסדר הברכה, ולכן היה מן הראוי להקדים את ברכת החיטה לברכת הגפן, ומה שמקדים את היין הוא משום שאינו יכול לאכול מהפת עד שיבדיל. על כן, מכסים את הפת או המזונות כאילו אינם, ורק אז מבדילים על היין.

[77] כה"ח (סי' רצ"ט ס"ק מ"ח), וז"ל: "אבל אם אינו רוצה לסעוד מיד כיון דאין מבדילין על הפת לא שייך ביה דין קדימה לענין הבדלה ואין צריך לכסותו".

[78] כתב השו"ע (סי' רצ"ו סעי' ו'): "אומר הבדלה מיושב. הגה, וי"א מעומד, וכן נוהגים במדינות אלו". הרי יש שתי דעות. ועוד פסק השו"ע (סי' רע"א סעי' י'): "ואומר ויכלו מעומד, ואח"כ אומר בפה"ג ואח"כ קידוש. הגה – ויכול לעמוד בשעת הקידוש, ויותר טוב לישב (כל בו). ונוהגים לישב אף בשעה שאומר ויכלו, רק כשמתחילין עומדין קצת לכבוד השם". ומשמע מדעת השו"ע שיש לעמוד כל הקידוש גם בויכולו וגם בקידוש עצמו. ובבית יוסף (שם) הביא את הסברות של כל דעה. הכל בו (סי' מ"א ב' ע"ב) אומר שנכון להבדיל מעומד לכבוד המלך שאנו מלוין אותו, ודרך ליווי המלך הוא בעמידה. אבל התוס' (ברכות מ"ג ע"א ד"ה "הואיל") אומר: "נאה וטוב למבדיל וגם לשומעים שישבו בשעת הבדלה שאז נראה כקבע ופוטר אותם". היינו, כיון שהאנשים רוצים לצאת ידי חובת ההבדלה הם צריכים לשבת שזוהי קביעות, ואם אינם קובעים – לא יוצאים ידי חובה. ונראה לבאר: למה התוס' לא אמרו שאסור לעמוד אלא כתבו שטוב לשבת? כי התוס' בעצמם כתבו לפני כן שנוהגין לעמוד בהבדלה, מאחר והאנשים קבעו לצאת ידי חובת ההבדלה והם שומעים ומכוונים והרי זו קביעות, ומה גם שהם עומדים לכבוד המלך. ואכן הרמ"א שכתב בהבדלה שנוהגים לומר בעמידה, כתב (סי' רע"א סעי' י') בהל' קידוש: "הגה, ויכול לעמוד בשעת הקידוש, ויותר טוב לישב", וכדברי המשנ"ב (שם ס"ק מ"ו) משום קביעות, וברור הדבר שבהבדלה יש סיבה של ליווי המלך אך בקידוש אין, ועל כן אומר הרמ"א שהקידוש יהיה בישיבה. והגאון מוילנא כותב בהגהותיו לשולחן ערוך לגבי דעת הסוברים שמבדילים מיושב: "וכן עיקר".

והנה, כלל ידוע בהלכה (ראה שו"ע סי' רי"ג סעי' א' ומשנ"ב שם ס"ק ב'), שמדין קביעות צריך לשבת בשעת הברכה, והשאלה היא: מדוע ההבדלה תאמר בעמידה? ומבאר הכה"ח (סי' רצ"ו ס"ק מ"א) שהקביעות נצרכת כאשר האנשים אוכלים בעצמם, אבל כאן שהמבדיל פוטר אותם, ומדינא הם לא צריכים לשתות, לכן הם אינם צריכים לשבת, והוא עומד מפני כבוד הציבור, וכ"כ פתח הדביר ואחרים. והחזון איש (סי' י"ט אות ח') חילק בין ברכת המצוות לברכת הנהנין, שבברכות הנהנין צריך לברך מיושב (ברכת המזון, מעין שלוש ועוד) אבל בברכת המצוות – צריך לברכם מעומד (וראה במשנ"ב (סי' תקפ"ה ס"ק א') בדין ברכת שופר).

ומרן הבא"ח (פרשת ויצא ש"ש סעי' כ"א) כתב שיש מקומות שנהגו לעמוד בהבדלה, הגם שמרן פסק שההבדלה מיושב, משום כבוד וליווי המלך, והוא שבת קודש, ודרך ליווי בעמידה. וכן נהגו בבגדד. וכתב שבירושלים לא הקפידו לומר בעמידה או בישיבה אלא כפי שיזדמן להם. ולמעשה – בבית הכנסת אנו עומדים בהבדלה, ובבית אנו יושבים. אמנם אותם שנהגו לעמוד בהבדלה – ימשיכו לנהוג כך, אותם שנהגו לשבת – ימשיכו לשבת, וכל אחד ואחד ימשיך כמנהגו וכולם יוצאים בזה ידי חובה. גם מי שנהג לשבת, אם ארע ועמד בהבדלה – יוצא ידי חובה. וע"ע בענין זה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ט"ל).

[79] רמ"א (סי' רצ"ו סעי' ו').

[80] בא"ח (ש"ש פרשת ויצא סעי' כ"א).

[81] עיין משנ"ב (סי' רצ"ו ס"ק ו'), שכתב: "ושתית היין תהיה בישיבה, דאין שותין מעומד לכתחלה", ובכה"ח (סי' רע"א ס"ק ס"ב, ס"ד).

[82] מכיון שיודעים שיש נוהגים כך ויש נוהגים כך. כמו"כ יש עדות שיש להם בית דין משלהם, כמו שכתוב: "בשני בתי דינים" ויודעים שישנן שתי שיטות, ועל כן אין בזה דין של "לא תתגודדו", ועל כן כל אחד ואחד ינהג כמנהגו.

[83] בא"ח (ש"ש פרשת ויצא סעי' כ"א).

[84] כתב המשנ"ב (סי' רצ"ו ס"ק כ"ח; סי' תע"ג ס"ק ג'): אפילו לדעת רמ"א שאומר שצריכים בהבדלה לעמוד, במוצאי שבת ליו"ט עושה קידוש והבדלה בישיבה. ובכף החיים (סי' תע"ג ס"ק כ'; סי' רע"א ס"ק ס"ב) כתב: עומד בקידוש ובהבדלה. וע"ע שו"ת מאמר מרדכי ח"ד סי' ל"ח. ובשו"ע של ר' זלמן (סי' תע"ג סעי' ח') כתב: יקדש בישיבה וגם יאמר בישיבה את ההבדלה. בהגדה של פסח, הוצאת חב"ד בעריכת האדמו"ר השביעי זצ"ל כתוב: "ואנחנו נוהגים לקדש בשבת וביו"ט בעמידה" (אבל בשו"ע של האדמו"ר הזקן לא כתב כן כנ"ל). אומר האר"י (עיין שער הכוונות דף ע', פרי עץ חיים, שער ח"י פי"ד): בליל שבת ובלי יו"ט אומר את הקידוש בעמידה, ועל כן גם קידוש של שבת וגם של יו"ט שאין בו 'ויכולו' אומר בעמידה. למעשה – עושים קידוש והבדלה במוצאי החג בעמידה (ועיין לבא"ח ש"ש פרשת ויצא סעי' כ"א בענין העמידה בהבדלה), ומי שפוסק כרמ"א וכמשנ"ב – ישב בכל.

[85] בא"ח (ש"ש פרשת ויצא סעי' ט"ז, כ"א).

[86] מובא בסידור "קול אליהו" (עמ' תרע"ה).

[87] עי' ירושלמי (ברכות פ"ה ה"ב). סדר רב עמרם גאון (סדר מוצאי שבת). טור (סי' רצ"ט). ובענין זמן אמירתו עי' סידור נוסח ספרד שנת רפ"ד. ועי' לשון הטור (סימן רצ"ט) משם רב עמרם גאון שמשמע שאומרים אחר ההבדלה, אמנם בדברי רב עמרם גאון במקורם (סדר מוצ"ש) וכן בירושלמי עצמו, אינו מוכרח, וכן המנהג לומר תפילה זו קודם ההבדלה.

[88] ראה בסידור קול אליהו (עמוד תרע"ז).

[89] פרי עץ חיים (שער השבת, פכ"ד). ועי' נוסחאות אחרות בסדר רב עמרם גאון (סדר מוצאי שבת), רי"ץ גיאת (עמ' ט"ו), טור (סי' רצ"ט).

[90] עי' שער המצוות (שמות, משפטים) ועיין "ספר חסידים" (סי' ר"ה).

[91] רמ"א (סי' רצ"ו סעי' א'). ועי' מסכת כריתות (ו' ע"א).

[92] עיין שו"ע (סי' רי"ג סעי' ג') ובמשנ"ב (סי' רע"א ס"ק ה').

[93] שו"ע (סי' רע"ג סעי' ד'), כה"ח (סי' רצ"ו ס"ק נ"א; סי' רע"ג ס"ק ל"ה).

[94] עי' ברכי יוסף (סי' רצ"ה אות' ד'-ה'), כה"ח (סי' רצ"ה ס"ק טו"ב).

[95] בא"ח (ש"ש פרשת ויצא סעי' ט"ו), כה"ח (סי' חצ"ר ס"ק ב').

[96] בא"ח (ש"ש פרשת ויצא סעי' י"ז), כה"ח (סי' רצ"ה ס"ק טו"ב).

[97] כה"ח (סי' רצ"ה ס"ק טו"ב).

[98] שו"ע (סי' רצ"ז סעי' ה'): "מי שאינו מריח – אינו מברך על הבשמים אא"כ נתכוין להוציא בני ביתו הקטנים שהגיעו לחינוך או להוציא מי שאינו יודע". וע"ע כה"ח (שם ס"ק ל"ז-ל"ח). ועוד שם (ס"ק ל"ז) כתב: "ויש להריח גם הוא על סמך ברכתם, ואע"פ שאינו מריח, אפשר שנהנית הנשמה".

[99] ראה שו"ע (סי' רצ"ז סעי' ח').

[100] כה"ח (סי' רצ"ז ס"ק ל"ח), ראה לעיל הערה צ"ח.

[101] עיין רש"י (ברכות מ"ח ע"א), שעקרונית דרבנן יכול להוציא י"ח דאורייתא. שו"ע (סי' קצ"ז סעי' ד'). ועיין בא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' י'), שכאן שניהם חייבים מדאורייתא, ועוד שחכמים תקנו להבדיל בשניהם.

[102] שו"ע (סי' רצ"ה). ועיין טור ב"י ושו"ע (סי' רס"ט). והחילוק שיש בין קידוש להבדלה הוא משום שבהבדלה מצוי יותר שיתכוונו לצאת י"ח, שא"צ בה מקום סעודה.

[103] ועיין כה"ח (סי' רצ"ה ס"ק י"ג; סי' רצ"ט ס"ק ה').

[104] עיין כה"ח (סי' רצ"ו ס"ק ט"ז).

[105] עיין משנ"ב (סי' רע"ג ס"ק ל'), כה"ח (שם ס"ק מ"ה). וע"ע מאמר מרדכי, למועדים ולימים (פרק ט"ל סעי' י"ד) בענין תקיעת ושמיעת שופר. ושם (פרק ס"ב סעי' י"ב) בענין פרשת זכור ופרה.

[106] עי' שו"ת הרא"ש (כלל ד' סי' י"ט). כה"ח (סי' רצ"ה ס"ק טו"ב).

[107] בא"ח (ש"ש פרשת ויצא סעי' ט"ז).

[108] כי אם כבר הבדילו הגברים לעצמם נכנסנו לספק אם יכולים להבדיל בשביל נשים שספק חייבות. לדעת המשנ"ב (סי' רצ"ו ס"ק ל"ו), וראה לעיל סעי' מ"ב.

[109] עי' ר"ן (ר"ה כ"ח ע"א). וראה שו"ע (סי' רצ"ו סעי' ז'). וראה בכה"ח (סי' רצ"ו ס"ק נ') ובמשנ"ב (שם ס"ק ל"ג).

[110] עי' משנ"ב (סי' רצ"ו ס"ק ג"ל), כה"ח (סי' רצ"ו ס"ק מ"ח).

[111] כה"ח (סי' רצ"ו ס"ק מ"ט).

[112] ראה שו"ע (סי' רע"א סעי' ט"ו).

[113] כה"ח (סי' רע"א ס"ק צ"ו וסי' רצ"ו ס"ק מ"ד).

[114] כה"ח (סי' רצ"ו ס"ק מ"ד).

[115] עיין שו"ע (סי' ר"ט סעי' א', ב') ובמג"א (שם ס"ק ה').

[116] וכן הדין בקידוש וכן הוא בהבדלה וכן הוא בכל דבר שצריך כוס. וראה כה"ח (סי' רצ"ו ס"ק ט"ז).

[117] כה"ח (סי' רצ"ו ס"ק ט"ז).

[118] אמנם מדין קידוש או ההבדלה די בשתיית מלוא לוגמיו. אולם יש בעיה אחרת שאינה קשורה למצות הקידוש או ההבדלה אלא להלכות ברכות. שהרי כתב הטור (סימן ק"צ) בדין יין שאחר המזון: "ולענין שיעור שתייתו שחייב בברכה אחרונה, היה ר"י מסתפק אם הוא בכזית או ברביעית. לכך כתב שטוב ליזהר לשתות פחות מכזית או רביעית כדי להסתלק מן הספק, והכא – אי אפשר לשתות פחות מכזית, דכל דבר שצריך כוס צריך לשתות ממנו כמלא לוגמא שהוא רוב רביעית, הלכך ישתה רביעית שלם". וכן פסק השו"ע (סי' ק"צ סעי' ג'): "שיעור שתיית יין להתחייב בברכה אחרונה יש ספק אם די בכזית או ברביעית, לכך יזהר לשתות או פחות מכזית או רביעית כדי להסתלק מן הספק, והכא – א"א לשתות פחות מכזית, דכל דבר שצריך כוס צריך לשתות ממנו כמלא לוגמיו שהוא רוב רביעית, הלכך ישתה רביעית שלם". ובזה יש הבדל בין קידוש להבדלה, כי הקידוש נאמר במקום סעודה וחייב לסעוד אחריו, וממילא אינו מברך ברכה אחרונה על היין משום שיוצא ידי חובה בברכת המזון, על כן אין בעיה אם ישתה רק מלוא לוגמיו, אך הבדלה אינה קשורה למקום סעודה ואם ישתה פחות מרביעית יכנס לספק ברכות הנ"ל אם יברך ברכה אחרונה (וראה משנ"ב סי' רצ"ו ס"ק ו'). והוא הדין אם עושה קידוש בבית הכנסת, כנהוג בבר מצוה וכדומה, שאז אינו סועד במקום הקידוש ואין ברכת המזון, על כן ישתה רביעית שלימה ויברך ברכה אחרונה.

[119] שהרי יש מי שאומר שאדם ששתה יין בשיעור "כזית" מתחייב בברכה אחרונה, ויש מי שאומר שרק אם שתה "רביעית" מתחייב בברכה אחרונה (שו"ע סי' ק"צ סעי' ג', משנ"ב סי' רצ"ו ס"ק ו', כה"ח שם ס"ק ט"ז. ועי' שו"ת מאמר מרדכי ח"ד סי' כ"א). לכן ישתה המבדיל "רביעית" כדי להתחייב ב"ברכה אחרונה" לכל הדעות (עיין משנ"ב סי' ק"צ ס"ק י"ד).

יש לציין לגבי שתיית שאר משקין בכל פעם ששותה ישנה מחלוקת (משנ"ב סי' ק"צ ס"ק ט'), לכן ירא שמים ישתדל לשתות כמות שאינה בין 28 גרם ל-87 גרם אלא ישתה או פחות מ"כזית" או יותר מ"רביעית" [בפחות מכזית – פטור מברכה אחרונה לכל הדעות, וביותר מרביעית – חייב בברכה אחרונה לכל הדעות], כדי לא להיכנס למחלוקת הפוסקים. וראה בהרחבה שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' כ"א), שו"ת קול אליהו (שבת פרק י"ג שאלה ב').

[120] מג"א (סי' רצ"ו ס"ק ד'), הגהות בית מאיר שם, בא"ח (ש"ש פרשת ויצא סעי' י"ז), משנ"ב (סי' רצ"ו ס"ק ו'), כה"ח (שם ס"ק ט"ו).

[121] יש הנוהגים בטעות להבדיל בבית הכנסת ולא לשתות מהיין, אלא להחזיר אותו לבקבוק כמות שהוא. וצריך לדעת שהנוהגים כך – הפסידו פעמיים: א. לא יצאו ידי חובת הבדלה. ב. ברכו ברכות לבטלה. עיין בגמ' פסחים (ק"ז ע"א), ז"ל: "תנו רבנן: אין מקדשין על השכר. משום רבי אלעזר בר רבי שמעון אמרו: מקדשין. מטעימת יין – כל שהוא, רבי יוסי בר יהודה אומר: מלא לוגמא. אמר רב הונא אמר רב, וכן תני רב גידל דמן נרש: המקדש וטעם מלא לוגמא – יצא, ואם לאו – לא יצא", עכ"ל. ובשו"ע (סי' רע"א סעי' י"ג), ז"ל: "צריך לשתות מכוס של קידוש כמלא לוגמיו, דהיינו כל שיסלקנו לצד אחד בפיו ויראה מלא לוגמיו, והוא רובו של רביעית".

[122] משנ"ב (סי' רצ"ו ס"ק ו'). כה"ח (סי' רע"א ס"ק ס"ב, ס"ו).

[123] כה"ח (סי' רצ"ו ס"ק ט"ז).

[124] בא"ח (פרשת ויצא ש"ש סעי' י"ז), ז"ל: "והמבדיל ישתה הכוס ואין צריך להטעים לאחרים. ואם אינו יכול לשתותו – יטעמנו מעט וישתהו אדם אחר שכיון עליו", כמבואר לענין קידוש בשו"ע (סי' רע"א סעי' י"ד). וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק י"ג שאלה ג').

[125] רמ"א (סי' תקנ"א סעי' י') בעניין הבדלה בימים שבין ר"ח אב לת"ב, וז"ל: "ונוהגין להחמיר שלא לשתות יין בברכת המזון ולא בהבדלה, אלא נותנים לתינוק". ועי' משנ"ב (שם ס"ק ע'). וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק י"ג שאלה ג').

[126] עצם ה"לוז" היא העצם הראשונה בעמוד השדרה. ועיין ויקרא רבה (פרשה י"ח, א'). וי"א נסכוי.

[127] פרקי דרבי אליעזר (פרק כ'), טור (סי' רצ"ט) משם רב עמרם, כה"ח (סי' רצ"ו ס"ק ח"י), בא"ח (ש"ש פרשת ויצא סעי' י"ז). ועיין בגמ' סוכה (ל"ח ע"א) שנענוע הלולב הוי שיירי מצווה המעכבים את הפורענות.

[128] רמ"א (סי' רצ"ו סעי' א'), בא"ח (ש"ש פרשת ויצא סעי' י"ז).

[129] רמ"א (סי' רצ"ו סעי' א').

[130] מחזיק ברכה (סי' רצ"ו אות ב'), ערוך השולחן (סי' רצ"ו סעי' י'), כה"ח (שם ס"ק ט').

[131] עי' בא"ח (ש"ש פרשת ויצא סעי' י"ז), כה"ח (סי' רצ"ו ס"ק ט'-י').

[132] וראה מה שכתבנו בעניין זה ב"מאמר מרדכי – ושבתה הארץ" (פרק י"ג סעיפים מ"ב-מ"ו).

[133] עיין שער הכוונות (דרוש א' מדרושי השבת), וז"ל: "אותם הפסוקים של ויתן לך האלהים מטל השמים כו' הכתוב במחזורים… היה נוהג מורי ז"ל לאומרם בכל מ"ש בעת שמבדיל על הכוס בביתו". ועי' בפרי עץ חיים (שער השבת פכ"ד) שנהג כן לאחר ההבדלה. ועיין נגיד ומצוה, משנת חסידים (מסכת שארית ערבית פרק ו' אות א'), מורה באצבע (אות קס"ג) ובסידור בעל התניא, כה"ח (סי' רצ"ה ס"ק י"ב).

[134] שמואל א' (פרק כ"ה פסוק ו').

[135] בא"ח (ש"ש פרשת ויצא סעי' כ"ה).

[136] רמ"א (סי' רצ"ה סעי' א').

[137] טור (סי' רצ"ה) וב"ח שם.

[138] מנהיג (שבת סי' ע"א). ולגבי ביאתו בשבת עצמה עי' דרישה (סי' רצ"ה ס"ק ב'). ולגבי מוצאי יו"ט, עי' ב"ח (סי' רצ"ה) ופרישה (סי' רצ"ה ס"ק ה').

[139] שבת (קי"ח ע"ב).

[140] עי' ב"ח (סי' רצ"ה), המנהיג (שבת סי' ע"א).

[141] כה"ח (סי' רצ"ה ס"ק י"ט).

[142] בראשית (ל"ג, א').

[143] בא"ח (ש"ש פרשת ויצא סעי' כ"ה), שו"ת תורה לשמה (סי' תקכ"ג), כה"ח (סי' רצ"ה ס"ק כ'). ובענין ארבע מאות כוחות טומאה עי' עוד רבינו בחיי (בראשית ט"ו, י"ג). ובענין הזכרון ע"ע ע"ח (ש"ט פ"ב), וראה טור (סוף סי' רצ"ט).

[144] תיקוני זוהר (הקדמה דף י"ז עמוד א').

[145] עיין כה"ח (סי' ש' ס"ק ה').

[146] טור (סי' רצ"ט).

[147] עיין להלן הע' קמ"ט.

[148] כדי שלא יהא הפסק.

[149] לגבי אדם שלא הבדיל במוצאי שבת הגמ' (פסחים ק"ו ע"א) אומרת: "אמרי בני רבי חייא: מי שלא הבדיל במוצאי שבת – מבדיל והולך בכל השבת כולו. ועד כמה? אמר רבי זירא: עד רביעי בשבת… אבל לא על האור". ובגמרא (שם ק"ז ע"א) כתוב: "אמר רבא: הלכתא: טעם – מקדש, טעם – מבדיל. ומי שלא קידש בערב שבת מקדש והולך כל היום כולו עד מוצאי שבת. מי שלא הבדיל במוצאי שבת – מבדיל והולך כל השבת כולו". ופירש"י ורשב"ם: עד יום רביעי, ולא עד בכלל. ואמימר אומר משמו של רבא: "מי שלא הבדיל במוצאי שבת – מבדיל והולך כל היום כולו". היינו, שלפי לישנא קמא מותר להבדיל עד יום שלישי בערב (מברך הגפן, והמבדיל בין קודש וכו' עם שו"מ). ולדעת לישנא בתרא רק עד יום ראשון בערב. דעת הרשב"ם שעד יום שלישי בערב יכול להבדיל ולברך "המבדיל בין קודש לחול" אבל בלי נר ובלי בשמים. וכתבו התוס' שם שהלכה כמו לישנא קמא שיכול להבדיל עד יום שלישי, וכתבו: "ובתשעה באב שחל להיות במוצאי שבת נמי רגילין להבדיל אחר התענית, וכן בסדר רב עמרם", היינו שהם מוכיחים שהלכה כלישנא קמא, ממה שמבדילין במוצאי ט"ב שהוא ליל שני בשבוע, ואם פוסקים כלישנא בתרא מותר רק ביום ראשון עד הערב ולא בליל שני. אולם הרי"ף (שם דף כ"א ע"ב) פסק כמו לישנא בתרא, וז"ל: "ומי שלא הבדיל במוצאי שבת – מבדיל והולך כל היום כולו אבל לא על האור" (עיין שם בר"ן כיצד היתה הגירסא של הרי"ף בגמרא). והוסיף הר"ן: "ולפיכך כשחל ט"ב במוצאי שבת – אין מבדילים כלל". והטעם שבמוצאי שבת לא מבדילים, כיון שלא שותים. ובמוצאי ט"ב – לא מבדילים כי עבר יום אחד, והוסיף הר"ן והביא מבעל הלכות גדולות שאע"פ שלהבדלה אין תשלומים רק יום אחד בלבד, במוצאי ט"ב – מותר להבדיל כשחל ליל ט"ב במוצאי שבת, "מפני שאי אפשר להבדיל במוצאי שבת". והאריך הר"ן להסביר שיטת בה"ג, והוסיף וכתב שלדעת הרמב"ן בתורת אדם אם חל ט"ב במוצאי שבת – בטל דין הבדלה, והטעם שבליל ט"ב א"א להבדיל כי אסור לשתות, ומאחר וא"א להבדיל – אין חיוב להשלים. והוסיף שלדעתו עיקר ההבדלה בתפילה ורק כשהעשירו קבעו על הכוס (עיין ברכות ל"ג ע"א) ואח"כ נעשו עניים, וחזרו וקבעו בתפילה "וכיון שהבדלה על הכוס מטולטלת היא בין עניות לעשירות אין לך עניות גדולה מתשעה באב שכל ישראל עניים מרודים, הלכך לא מחייב בתשלומים" (ועיין בשלטי גיבורים שם דף כ"ב ע"א אות ב'). ועיין ברא"ש (מסכת תענית פרק ד' סימן מ' הסברות בענין הבדלה). הרמב"ם (שבת פכ"ט ה"ד לפי כתבי יד תימן) כתב שמבדיל עד סוף יום רביעי, אך כתב הכסף משנה שזה טעות דפוס, וז"ל: "עיקר הקידוש בלילה וכו' ומבדיל והולך עד סוף יום הרביעי. קשה דבגמרא משמע דעד יום הרביעי ולא עד בכלל. ומצאתי ספר מוגה שכתוב בו עד סוף יום ג' והיא הגירסא הנכונה". וא"כ פסק כמו התוס' שמותר להבדיל עד יום שלישי. אולם בשו"ע (סי' רצ"ט סעי' ו') פסק, וז"ל: "שכח ולא הבדיל במוצאי שבת – מבדיל עד סוף יום ג'. וי"א שאינו מבדיל אלא כל יום ראשון ולא יותר, ודוקא בורא פרי הגפן והמבדיל בין קודש לחול, אבל על הנר ובשמים – אינו מברך אלא במוצאי שבת. ויש מי שאומר דהא דקיימא לן טעם מבדיל הני מילי היכא דהבדיל במוצש"ק, אבל אם לא הבדיל בלילה כיון שטעם – שוב אינו מבדיל".

היינו שסתם השו"ע כמו הסברא הראשונה, אבל מאחר ויש בזה מחלוקת א"כ אומרים סב"ל. וא"כ כיצד פוסקים? לדעת הרמ"א אין בעיה משום שהוא פוסק כסברת הרמב"ם שהיא הסברא הראשונה שבשו"ע, וכ"כ: "והעיקר כסברא הראשונה". אבל עיין בכה"ח (שם ס"ק כ"ו, ובא"ח ש"ש ויצא סעי' כ"ג), שכתב: "נאנס ולא הבדיל בליל מוצאי שבת – יש לו זמן להבדיל עד סוף היום השלישי, ולא יברך אלא בפה"ג על היין וברכת המבדיל. מיהו ברכת המבדיל יאמר בלי שם ומלכות משום דאיכא פלוגתא בזה. ולכן כיון שעברה ליל מוצאי שבת ולא הבדיל על הכוס, יאמר ברכת המבדיל בלי שם ומלכות ורק יהרהר שם ומלכות בלבו". היינו שפסקו כמו הג' סברות שבשו"ע ולחומרא: עד סוף יום ג' – יבדיל בלי שם ומלכות, ביום ראשון אם אכל לפני כן – לא מבדיל אלא בלי שו"מ, ורק במוצאי שבת אם אכל – מבדיל עם שו"מ, עי"ש. וכתבו כה"ח (סי' רצ"ט ס"ק כ"ו), והבא"ח (ש"ש ויצא סעי' כ"ג): "נאנס ולא הבדיל בליל מוצאי שבת – יש לו זמן להבדיל עד סוף יום שלישי ולא יברך אלא בפה"ג על היין וברכת המבדיל. מיהו, ברכת המבדיל יאמר בלא שם ומלכות, משום דאיכא פלוגתא בזה, ולכן כיון שעבר ליל מוצאי שבת ולא הבדיל על הכוס – יאמר ברכת המבדיל בלי שם ומלכות, ורק יהרהר שם ומלכות בלבו". כלומר יברך בפה"ג, ישתה מעט מהיין (ע"מ שלא יהא הפסק) ויברך "המבדיל" בלי שם ומלכות, אלא יהרהר שם ומלכות בלבו. אבל דעת שו"ע הרב של רבנו זלמן (סי' רצ"ט סעי' ט') והמשנ"ב (סי' רצ"ט ס"ק ט"ז), שיכול לברך אפילו כל יום שלישי.

[150] דבר זה שכיח בתשעה באב שחל במוצ"ש, אז מבדילים בתום הצום בליל יום שני שהוא מוצאי תשעה באב ומבדילים עם ברכה. ועיין שו"ע (סי' רצ"ט סעי' ו' וסי' תקנ"ו סעי' ו'), בא"ח (ש"ש פרשת ויצא סעי' כ"ג).

[151] וכן אדם שעבר ואכל לפני שהבדיל על הכוס – יכול להבדיל עד יום שלישי ללא שם ומלכות.

[152] ואפילו אם לא אכל עד ה"הבדלה", אם עבר יום ראשון כולו ולא הבדיל – מבדיל בלי שם ומלכות. ועיין כה"ח (סי' רצ"ט ס"ק כ"ו).

[153] שו"ת מאמר מרדכי (חלק ד' סימן ל"ח).